top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 באוקטובר בעולם הרוק

עודכן: 4 באפר׳



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-25 באוקטובר (25.10) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "עבדתי עם אנשים אחרים, והיה לי כיף עם אנשים אחרים... אבל הדברים שנכתבו יחד איתם לא היו טובים כמו השירים שכתבתי עם ג'ון" (פול מקרטני)


ב-25 באוקטובר בשנת 1944 נולד ג'ון אנדרסון, הסולן הנהדר של להקת הרוק המתקדם, יס.



קצת לפני שהקים את אותה להקה חיובית היה אנדרסון סולנה של להקה ושמה THE GUN, אך זה היה לזמן קצר מאד.


אנדרסון: "הם פיטרו אותי! האחים גורביץ היו נחמדים אליי ועשינו הופעה במועדון MIDDLE EARTH, ששכן בקובנט גארדן שבלונדון. אחר כך הופענו במועדון 'מארקי', כחימום ללהקת המי ולא קיבלנו תשלום על זה. אני חשבתי שזה בסדר, כי העיקר היה להיראות. אפילו כסף לדלק לא קיבלנו. האחים גורביץ החלו להילחץ ושבוע לאחר מכן ראיתי פתאום מודעת פרסום להופעה של הלהקה, אבל הם 'שכחו' לספר לי עליה. הבנתי ששירותיי לא נחוצים יותר שם".


להקות מקצועניות אמיתיות יודעות לחרוק שיניים עד להצלחה הגדולה. אחת שכזו היא להקת יס, שהיו לה שלוש שנים ראשונות לא קלות כלל עד שמצאה לעצמה את הקהל שלה, עם תקליטה השלישי שנקרא THE YES ALBUM.


ג'ון אנדרסון לעיתון מלודי מייקר: "אנחנו לא מהלהקות שמתרברבות על כך שאנו נוסעים לארה"ב, כי סביר להניח שבכל רגע פנוי שלנו שם אנחנן נסתגר בחדרי המלון ונעבוד על חומרים חדשים. אני תמיד מקבל השראה לכתיבת חומרים ממקומות חדשים בהם אני מטייל. זה מחדד את החושים שלי". על מתופף הלהקה, סיפר אנדרסון: "יום אחד ביל שלנו עלול לנעול את עצמו בחדר לעשר שנים, כשהוא שם רק עם מערכת התופים שלו. ביל נופל מהמיטה, כל יום, היישר לתופים שלו. הוא תמיד מתאמן עם טלוויזיה דולקת מולו. וסטיב האו, הגיטריסט שלנו, קונה כל הזמן גיטרות. כל שבוע יש לו גיטרה חדשה. והבסיסט שלנו הוא תופעה מיוחדת שחיה את חייה בסלו-מושן".


הנה ג'ון אנדרסון עם ספרי הראשון והוא אף חתם בו (המון תודה לחברי היקר, גלי אמריליו):


ב-25 באוקטובר בשנת 1997 נפל ג'וני קאש על הבמה במהלך הופעה במישיגן. הוא התנצל לקהל ואז גילה לנוכחים שהוא בשלבים מוקדמים של מחלת הפרקינסון. הקהל חשב שהוא מתלוצץ והגיב בצחוק. קאש לא צחק.



אף אחד לא ידע אז מה שאנחנו יודעים עכשיו - שזה היה הקונצרט המלא האחרון שהוא נתן אי פעם.

לפני ההופעה קרתה תקלה שכמעט טירפדה את ההופעה הזו; קאש ואשתו, ג'ון קרטר, נכנסו מוקדם יותר באותו היום, למלון ריברפרונט. אז הם נכנסו למעלית שנתקעה כשהם בתוכה. צוות המלון הצליח לחלצם משם כשהם רועדים מפחד. החוויה הזו בהחלט טלטלה אותם ונראה היה שג'וני קאש חטף פאניקה בעודו כלוא שם בפנים. הזעזוע לא עזב אותו לגמרי גם כשהגיע להופעה.


"ידעתי שמשהו לא בסדר איתו, כי זה לא היה בגלל משקה, זה לא היה בגלל סמים, זה היה משהו אחר. חשבתי אולי אלצהיימר. לא ידעתי", נזכרה ואל עוואד, שעבדה מאחורי הקלעים באותו ערב. האיש בשחור בן ה-65 לא היה יציב לאורך חלק גדול מההופעה שנמשכה יותר משעה. הוא נראה רועד כשיצא על הבמה ב-20:05. הקהל נדהם לגלות כמה הוא נראה ונשמע חלש.


כחצי שעה מתחילת ההופעה, נפל מאצבעותיו מפרט הגיטרה. הוא ביקש לאספו, התכופף ונפל. בעזרת חבר להקה, קאש החזיר לעצמו את שיווי המשקל ומיצב את עצמו עם מעמד המיקרופון שלו.


חלק מהקהל גיחכו, וחשבו שזה חלק מהמעשה. קאש בוודאי הרגיש נאלץ להסביר לקהל המופתע מה קרה זה עתה. הוא סבל ממחלת פרקינסון, הוא אמר להם. הקהל צחק, קצרות, מבלבל את הגילוי המפתיע שלו לבדיחה, או ניסיון מביך להקלה קומית. היו ששרקו בוז. קאש של העבר היה מצליף בהם בלשונו, אך הפעם הוא בחר להסביר. "זה לא מצחיק", הוא הגיב בהתגוננות. "זה בסדר. אני מסרב לתת לזה להשתלט על חיי".


הקהל השתתק מספיק זמן כדי לספוג את מה שקאש אמר זה עתה, ואז פרץ במחיאות כפיים - מחיאות כפיים רמות. אז הם הבינו שג'וני קאש לא מתבדח. הוא היה אמיתי – כמו תמיד. עוואד אמרה כי תגובת הקהל הייתה מעוררת השראה, לא התגובה הקרה וחסרת הרגישות שתוארה בדיווחי החדשות שהגיעו לאחר מכן. "שמחתי לשמוע את הקהל צועק ומעודד אותו. הוא היה שמח. הוא ירד מהבמה ואמר שהוא תמיד אהב להופיע בפלינט, מישיגן".


זה היה הלילה שבו קאש, הבלתי מנוצח לכאורה, הכריז שהוא חולה במחלת פרקינסון (מאוחר יותר התגלה כנוירופתיה אוטונומית). אף על פי שהאבחנה השתנתה פעמיים לפני מותו של קאש בשנת 2003, ההשפעה של הופעה זו על השנים שנותרו לו על כדור הארץ תהיה עמוקה.


עיתון פלינט ג'ורנאל היה היחיד שסיקר את המופע, דאג להביא לקוראיו רק על הצחוק הראשוני של הקהל אך לא את מחיאות הכפיים האוהדות שלו. הסי.אן.אן אסף את המידע והעביר אותו הלאה. העיר, כמו גם ג'וני קאש, ספגו מהלומה קשה בתדמיתם.


שלושת השבועות האחרונים של סיבוב ההופעות של קאש בוטלו באותו יום שבו הופיע בתוכנית "בוקר טוב אמריקה" וסיפר לאומה על מצוקתו. גם סיבוב קידום מכירות לספרו האוטוביוגרפי, שיצא לאור בספטמבר, נקטע.


ב-25 באוקטובר בשנת 1964 הופיעה להקת רולינג סטונס בפעם הראשונה בתוכנית הטלוויזיה האמריקאית של אד סאליבן.



הקהל באולפן הגיב ללהקה בצרחות אדירות ואף עקר כיסאות בהיסטריה. סאליבן לכתבי עיתונים: "אני מבטיח לכם שהלהקה הזו לא תחזור יותר לעולם להופיע אצלי. אם העסק ייצא משליטה אז אני לא אאפשר להקות פופ אצלי. כמו כן אנחנו נחרים בני נוער מלהגיע לאולפן שלנו אם יהיה צורך. את האבנים המתגלגלות פגשתי רק יום לפני הצילומים. הם הומלצו לתוכנית שלי על ידי מגלי כישרונות שאני מפעיל באנגליה. אך אני הזדעזעתי מהופעתם אצלי. לעומתם יש את חמישיית דייב קלארק שהיא להקה נחמדה מאד. הם גם מופיעים היטב. לקח לי 17 שנה לבנות את המוסד הזה שלי. לא אתן לזה ליפול בגלל דברים כאלו".


אך מילה של סאליבן אינה מילה, כי הסטונס חזרו לתוכניתו כמה פעמים לאחר מכן.



ב-25 באוקטובר בשנת 1967 הופיע ג'ימי הנדריקס במועדון הלונדוני, סקוץ' אוף סיינט ג'יימס. לא הייתה זו הופעה רגילה.



מנהלו החדש, צ'אס צ'אנדלר, הוא שקבע את ההופעה הזו, במועדון הבילוי הקטן אך מאד פופולרי זה. המטרה שלו הייתה להכיר את הנדריקס ולהקתו החדשה לסצנה שם. לכן הגיעו מוזיקאים ידועים ואנשי תעשיה לראות את ההופעה והסקרנות הייתה רבה.


ג'רי סטיקלס, עוזר הבמה, סיפר: "זה היה מקום קטן אך רצינו ממש להרשים סוכני הופעות כמו הרולד דייויסון ודיק כץ. מנהל המועדון ניגש אליי בעצבים ודרש שאנמיך את המגבר של ג'ימי. כל הזמן הבטחתי שאעשה כך בסוף השיר, אבל בכל פעם שהתחיל שיר חדש – הווליום עלה ודאגתי לברוח לשירותים כדי שהוא לא יצעק עליי".


צ'אנדלר: "ג'ימי קרע את אחד ממיתרי הגיטרה כבר בשיר הראשון. עדיין, הוא הצליח להופיע כהלכה. פניתי לדיק כץ ואמרתי, 'הוא קרע מיתר. ראית?'. דיק היה ממוסמר לבמה וענה לי, 'בהחלט שמתי לב לזה, ואם זה כך – אני לא יכול לחכות לשמוע אותו עם שישה מיתרים'... פול מקרטני ישב בשולחן שלי, פנה לעברי ואמר שהוא מקווה שדיק יחתים אותנו כי אין ספק שג'ימי יהיה ענק".


ב-25 באוקטובר בשנת 1991 נהרג המפיק החשוב ביל גרהאם, שהיה האחראי לדברים רבים שכיום הם שם דבר בתרבות המוזיקלית. בן 60 במותו.



סיפור מותו נמצא גם הוא בספרי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום. לפרטים ולרכישת הספר - תלחצו פה.



ב-25 באוקטובר בשנת 1974 יצא תקליט שלישי לבוב מארלי, NATTY DREAD, שכוון גם לעולם המערבי והוקלט גם באנגליה. הפעם ניצב שמו בקדמת העניינים, לעומת שני התקליטים הקודמים בה היה חבר בלהקת THE WAILERS.



SIDE 1

1. Lively Up Yourself

2. No Woman, No Cry

3. Them Belly Full (But We Hungry)

4. Rebel Music (3 O'Clock Roadblock)


SIDE 2

1. So Jah Seh

2. Natty Dread

3. Bend Down Low

4. Talkin' Blues

5. Revolution


תקליטה הראשון של להקה זו, THE WAILING WAILERS, יצא לאור בסוף 1965 ועירבב עניינים חברתיים עם כעס רומנטי. בשנת 1970 יצא למקוננים תקליט ושמו SOUL REBELS שהופק בידי לי פרי אך לא קיבל ביקורות נלהבות. שנה לאחר מכן הוציא ההרכב תקליט ושמו 'מהפיכת נשמה מס' 2', בו שיתוף הפעולה של פרי והמקוננים עלה מדרגה. בשנת 1972 חלה נקודת המפנה בקריירה של הלהקה, כשכריס בלאקוול, מנהל חברת התקליטים ISLAND, גילה את הפוטנציאל הגלום בה והחליט להביאה לאנגליה. אז הוא החליט לקחת את המאסטרים לתקליט שלה, CATCH A FIRE, ולהוסיף צלילים של נגנים בריטים שהובאו לאולפן. התוצאה משכה מיד את תשומת הלב באנגליה. בשנת 1973 יצא התקליט BURNIN, שהוסיף חומר בעירה משובח לפופולריות הלהקה ושנה לאחר מכן כבר רבים ידעו מי זה מארלי, שאריק קלפטון הביא את שירו, 'אני יריתי בשריף', לדרגת להיט. עלילותיו של שריף בראון וסגנו הושמעו ללא הרף בתחנות הרדיו והפכו מבוקשים בהופעות של אלוהי הגיטרה.


אבל חברי המקוננים לא זכו ליהנות בזמן אמת מהצלחה זו שנפלה על שיר זה. באני וויילר (שם אמיתי: נביל אוריילי ליבינגסטון), שהיה נגן כלי ההקשה וזמר בלהקה - הועף. גם פיטר טוש שרף את כל קשריו ועף גם הוא. האורגניסט, ארל לינדו, עזב לסאן פרנסיסקו וכך נשאר מארלי כגנרל ללא צבא, כשהוא נאלץ לאסוף את השברים עם שני חברי להקה נותרים - האחים בארט. אלו הם הבסיסט אסטון בארט והמתופף קארלטון בארט. בשלב זה יצא מארלי לקריירת סלו, כשהוא נשען היטב על שם להקתו שהתפרקה, אך יצרה הדים רבים לפני שהתפזרה. פרצופו הפך הדבר המרכזי בסיפור והקהל נמשך אליו ולצלילים שיש לו להציע.


אחד השירים הבולטים בתקליט השלישי הוא NO WOMAN NO CRY, אותו כתב מארלי אחרי שיחה שערך עם חבר ותיק ושמו טרטאר, שניהל בשכונתם שבג'מאיקה חנות מרקים ושימש מחסה בטוח למארלי הצעיר שהאלימות בפרבר עני זה איימה להכות בו בכל פינה. שנתיים לפני הקלטת השיר לתקליט זה, כשמארלי עדיין חיפש חברת מו"לות להוצאת שיריו, הוא הציע גם את השיר הזה והעניק את קרדיט כתיבתו לטרטאר (או בשמו האמיתי - וינסנט פורד), שאיבד את רגליו בגלל סיבוך של מחלת הסוכרת.


כבר בשיר הפתיחה, LIVELY UP YOURSELF, נשמעים מאחורי מארלי נגני אולפן מקצועיים, שהובאו להעשרת הצליל. אחד כזה היה הגיטריסט האמריקני, אל אנדרסון, ששהה אז בלונדון והובא על ידי מפיק התקליט, כריס בלאקוול, לתרום מצליליו. אנדרסון לא ניגן לפני כן את הרגאיי ולקח לו זמן להסתגל לסגנון המיוחד הזה. עד שמארלי ניגש אליו וביקש ממנו פשוט לנגן את הבלוז. הטריק הצליח, עד כדי כך שנדמה כי אנדרסון ניגן מזה שנים עם מארלי.


צליל נוסף וחדש אצל מארלי בא עם דבר שהפך לסימן היכר מכאן והלאה; שלוש זמרות ליווי ושמן I THREE. אלו הן זוגתו ריטה מארלי, מארשה גריפית'ס וג'ודי מואט. השלוש הביאו איתן הרמוניה נהדרת וניצוץ מיוחד עתיר נשיות. בוב מארלי חזר לזירה כמנצח ותקליט זה חשוב ביותר בהטמעת מוסיקת הרגאיי לקהל רחב יותר. הרגאיי יוצא פה מהגטו והופך למוצר נחשק ביותר גם עבור האדם הלבן. בואו נגיד זאת כך, לולא תקליט זה - לא הייתם שומעים את שיריו נטחנים היום עד דק בחופי ארצנו או בפאבים השונים הפזורים במדינתנו.


ב-25 באוקטובר בשנת 2014 מת ג'ק ברוס בגלל בעיות בכבד, בגיל 71. אין אחד שמכיר את עולם הרוק הקלאסי ולא נתקל בשמו.



ב-25 באוקטובר בשנת 1969 פרסם פרנק זאפה בעיתון מלודי מייקר הבריטי שהוא הולך לצלם בעוד שבוע פיילוט לטלוויזיה ואם זה יעבוד אז תהיה לו תוכנית שבועית קבועה.



הוא הוסיף שאנשי ההפקה בונים לו תפאורה באולפן כמו חדר העבודה שלו במרתף ביתי. זאפה גילה שלפיילוט שלו הוא מנסה להביא את יוברט האמפרי, קפטיין קאנגרו שיש לו תוכנית טלוויזיה לילדים משלו, מיק ג'אגר, קפטיין ביפהארט ולייטנין סלים. התוכנית תימשך שעה כשכל האורחים יישבו יחד וידברו ביניהם. תוכנית זו לא יצאה בסוף לפועל.


ביום זה הנחה זאפה פסטיבל בבלגיה ושמו AMOUGIES. שם הופיעו פינק פלויד, קפטיין ביפהארט, להקת TEN YEARS AFTER, להקת THE NICE, להקת PRETTY THINGS ועוד. זאפה גם עלה בכל פעם לנגן קצת עם הלהקה שהייתה באותו רגע על הבמה.


ב-25 באוקטובר בשנת 1971 יצא האלבום ROUGH AND READY של ג'ף בק ולהקתו.



SIDE 1

1. Got The Feeling

2. Situation

3. Short Business

4. Max's Tune


SIDE 2

1. I've Been Used

2. New Ways Train Train

3. Jody


שנת 1969 החלה את סימני השאלה הגדולים בנוגע להמשך הקריירה של ג'ף בק. להקתו, JEFF BECK GROUP, עם רוד סטיוארט ורון ווד, התפרקה בקול ענות חלושה. הוא ניצב שוב על קו ההתחלה.


בתחילה ניסה בק להקים הרכב טריו עם הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמין אפיס, שני האחרונים היו בלהקת VANILLA FUDGE. אך הגורל חשב אחרת והחליט לדחות את הקמת הטריו הזה. הצ'אנס היחיד של שלושתם להקליט לפני מה שקרה בהמשך היה לפרסומת קוקה קולה עם להקת וואנילה פאדג'. בק החליף שם את הגיטריסט וויני מארטל, שהיה חולה באותו יום של ההקלטה. ב-3 בנובמבר 1969 חטף הגיטריסט מהלומה קשה. האופנוע עליו רכב התהפך עקב התפוצצות צמיג. זה קרה ליד ביתו ב- KENT. בק הועף על הכביש וחטף שבר בגולגולת, נזק לגב ושברים בפנים. בק היה מחוסר הכרה. בתחילה חשבו לשחררו הביתה מבית החולים אך כאבי גב איומים שהתלונן עליהם הובילו לאבחנה שעמוד השידרה שלו בסכנה. הוא נשאר בבית החולים חודש נוסף כשהוא שוכב כל הזמן על קרש ישר. לאחר מכן הוא שוחרר הביתה והחל לצרוך כמויות גדולות של משכחי כאבים.


בוגרט ואפיס חיכו לבק בניו יורק. הם אף הגו שם חדש לטריו הזה - CACTUS. אך החדשות על פציעתו גרמו לשניים להקים להקה חדשה משלהם תחת השם הזה. לאחר זמן החלמה קצר, קיבל בק הצעה להצטרף כגיטריסט בלהקת הליווי של האמן השחור קרטיס מאייפילד. בהתחלה הביע בק, שהיה מעריץ נלהב של מוזיקת נשמה שחורה, שמחה אדירה על כך אך מהר מאד הוא הבין שמאייפילד מציג בהופעותיו אג'נדה פוליטית כבדה מאד של שחורים מול לבנים. זה היה יותר מדי עבור הגיטריסט, שלא רצה לבלוט בצורה שאינה מוזיקלית.


כיוון נוסף עבור בק היה הצעה להצטרף כגיטריסט לאמן בתחילת דרכו בשם אלטון ג'ון. השניים החלו לעבוד יחד בחדר חזרות, אך העסק לא התרומם. מאז חלוקות הגרסאות בעניין הסיבה לכך. במקור אחד נטען שהם לא הסתדרו כבר מההתחלה כשבק איחר לחזרה ואלטון גער בו על כך. אז בק הבין שהוא נכנס פה להפקה של פסנתרן אחד וכל השאר ניצבים לידו.


במקור אחר נטען שהגיטריסט ניסה להכניס להפקה של אלטון מתופף בשם קוזי פאוואל, במקום המתופף נייג'ל אולסון, אך הוא נדחה בעניין. בק חשש שבשלב הבא הוא ייאלץ ללבוש חליפה תואמת לשאר הנגנים והחליט לפרוש מהעניין.


לעומת זאת, אלטון כתב, בספרו האוטוביוגרפי, שהוא דווקא רצה מאד להצטרף לג'ף בק אך היה זה המו"ל שלו, דיק ג'יימס, שחסם את העניין עם הבטחה שאלטון ירוויח במהרה סכום כסף גבוה בהרבה מג'ף בק.

מאז חלפה כמעט שנה עד שג'ף בק החל לעשות משהו משמעותי. בינתיים החלו לצוץ כמה תקליטים עם ג'אמים שהוא התנדב לעשות לחברים. הוא לא ידע שהוא מוקלט והופתע לרעה כשהם יצאו לאור. אחד מהם היה התקליט של SCREAMING LORD SUTCH שנקרא HEAVY FRIENDS. בתקליט הזה השתתפו גם ג'ימי פייג' וג'ון בונהאם מלד זפלין. גם הם לא ידעו שלורד סוץ' מקליט אותם על מנת להוציא את זה בתקליט.

ג'אם אחר שלו שהוקלט ויצא שלא ברשותו נקרא MUSIC FROM FREE CREEK. בק קיבל על עטיפת התקליט את השם A N OTHER.


כמו כן, בסוף 1970 החלו השמועות לדבר על איחוד של להקת היארדבירדס, בה היה חבר בק. סולן הלהקה ההיא, קית רלף, שם סוף לשמועות עם סירובו התקיף. בק עצמו אף התנדב אז להקליט תפקידי גיטרה לפרוייקט שרלף עשה אז עם אחותו בשם HOLY SMOKE. זה היה מיד לאחר שרלף פרש מלהקת רנסאנס אותה הקים. רק באפריל של 1971 החל בק לקחת את עצמו ברצינות. הוא הקים להקה. ההרכב החדש הורכב מהמתופף קוזי פאוואל, הבסיסט קלייב צ'אמאן, הפסנתרן מקס מאדלטון, אלכס ליגרטווד בשירה ובק בגיטרה.

ההרכב הזה היה מיוחד בשל השוני של חבריו: פאוואל המתופף היה איש אנרגטי ביותר. הוא נראה בכושר שיא ואף תזזיתי. מקס הפסנתרן נראה כמו פרופסור חביב אך מוזר. קלייב הבסיסט היה בחור ביישן ושקט. וג'ף בק היה ג'ף בק. צ'אמאן היה עסוק בחזרות עם קט סטיבנס, כשבק שמע אותו וביקש ממנו להצטרף אליו. צ'אמאן הסכים. ליגרטווד חזר יום אחד מאיטליה ושמע מהזמרת מאגי בל (הסולינית של להקת STONE THE CROWS) שבק עושה אודישנים לבסיסט. הזמר החליט לנסות את מזלו. כשהגיע הוא ראה שצ'אמאן כבר תפס את עמדת הבס אז הוא הלך מיד על PLAN B וניסה את מזלו כזמר. הוא עבר את האודישן.


ההקלטות נערכו באולפני ISLAND עם ג'ימי מילר בעמדת המפיק.


בק הגיע לאולפן כשהוא בדרך כלל לבוש במכנסי ג'ינס עם כתמי שמן עליהם וחולצת טי שירט דהויה. אך בכל פעם שהוא התחבר עם הגיטרה שלו למגבר, עפו ניצוצות באולפן. לתקליט הזה העדיף בק לנגן על גיטרת גיבסון לס פול, עם כי בהופעות הוא אהב לנגן גם על פנדר סטראטוקסטר משנת 1954.


כולם באולפן אהבו את המוזיקה שנוצרת, אך חברת התקליטים לא התלהבה מליגרטווד הזמר. כתוצאה מכך החליט בק לפטר את הזמר. ליגרטווד לא נשאר זמן רב ללא עבודה. הוא עבר לעמדת השירה בהרכב של האורגניסט בריאן אוגר (ובשלב מאוחר יותר בחייו אף היה סולן בלהקת סנטנה). במקומו הביא בק לעמדת הזמר את בוב טנץ'.


זו הייתה ההקלטה הרצינית הראשונה של בק מאז שהתאושש מתאונת דרכים שעבר ב-1970. לקחו לו חודשים ארוכים להתאושש מזה. נראה היה שהוא מרוצה מהעובדה שהוא יכול לחזור לאולפן ולהקליט שוב.

ההקלטות לאלבום החלו כל יום משעה שבע בערב ועד ארבע לפנות בוקר. בק גר רחוק יחסית מהאולפן והיה נוהג לאחר לתחילת ההקלטות. וכשהוא היה מגיע - הוא היה כולו מלא בהתנצלויות, כתמי שמן וגריז. התחביב שלו אז, בנוסף למוזיקה, היה לבנות ולשפץ מכוניות אמריקניות ישנות.


ההקלטות עצמן עברו בקלות רבה. חברי הלהקה היו מלאי הערכה זה לזה והדבר תרם להצלחת העניין. גם חברתו הדוגמנית של בק, סיליה האמונד, נהגה להגיע לאולפן ולהוסיף יופי משלה. ההקלטות נמשכו כשבועיים והניבו עשרה קטעים. נשאר רק להקליט העלאות של גיטרות ושירה.


אך מאותו רגע לא הכל הלך חלק כמו מקודם. טכנאי ההקלטה, שהלך להביא את סליל ההקלטה, חזר מבולבל לאולפן ומילמל שלא מצא את הסרט היכן שהונח. ג'ף בק הגיע לאחר מכן לאולפן והתעדכן במצב. הוא מיד רץ לטלפון של האולפן וביצע כמה שיחות בהולות. לאחר מכן הודיע לכל הנוכחים שאין מה לעשות היום ושכולם יגיעו למחרת לאולפן.


ולמחרת התגלה הפיתרון להיעלמות המסתורית של המאסטרים.


ג'ף בק עמד אז בדיוק לקראת חידוש חוזה עם הנהלה שלא רצה לחתום בה יותר, בראשותו של המפיק מיקי מוסט. אותו מנהל לא אהב את העובדה שבק חיפש הנהלה חדשה מתחת לאפו בעוד הוא עצמו מימן את ההקלטות פה. הוא לא חשב פעמיים, הגיע לאולפן וחטף את המאסטרים מתחת לאף בכדי להבטיח לו את החתימה המיוחלת. בק, שלא רצה לחתום, הודיע לחברי להקתו ההמומים שהם יקליטו הכל מחדש.


לאחר ההלם הראשוני, חברי הלהקה והטכנאים הבינו שאין להם ברירה. הגיטריסט שמעסיק אותם לא מוכן לחתום והאופציה היחידה היא להקליט הכל מחדש. שבועיים של עבודה קשה ירדו לטמיון.


עיתון רולינג סטון דיווח על הפרשה בזמנו: "יריבות קשה מתפתחת בין ג'ף בק למנהליו. בק, שנראה לא מרוצה מהחוזה החדש שהוצב מולו - טס לארה"ב כדי לדון באופן פרטי עם חברת התקליטים 'קולומביה'. מנהליו של בק שמעו על העניין והחרימו את סלילי ההקלטות שעשה. למרות הבלגאן של בק עם מוסט - יחסיו של הגיטריסט עם מנהל לד זפלין, פיטר גראנט, נשארו יציבים". יש לציין כי מיקי מוסט עבד לצד גראנט פה ושם.

ביולי חזרה הלהקה לאולפן כדי להקליט מחדש את השירים. הכיוון שבק רצה מומש בשירים האלה - מוזיקת פ'אנק שחורה ו'מלוכלכת'.


במהלך הסשנים החדשים שלח אותו מנהל שני בריונים כבדים לאולפן ההקלטות בכדי ש'ידברו' עם בק. ההפחדה שלהם לא הועילה. הגיטריסט היה נחוש בדעתו. המצב היה מתוח מדי והוחלט לקחת הפסקה של כמה ימים. לאחר מכן, כשההקלטות חודשו, נראה באולפן אדם נוסף שלא היה בו קודם. זה היה עורך דין שנשכר על ידי בק. בנוסף עמו הגיע כל יום איש מטעמו לאסוף את סליל המאסטר למקום מבטחים.


בספטמבר של 1971 נשלחו המאסטרים הסופיים לחברת התקליטים. התקליט שיצא מכל זה נקרא ROUGH AND READY. תאריך יציאתו היה 25 באוקטובר 1971. יש בתקליט שילוב מעניין של מוזיקת FUNK עם ג'אז מתקדם. מה שבטוח, הלהקה נשמעת פה נהדר למרות שבק עצמו לא הצליח לתפקד פה כמנהיג להקה עקב כאבי הראש החזקים שתקפו אותו רבות בעקבות התאונה שעבר. הוא ערך את המיקסים לתקליט במצב פיזי קשה. הוא ניסה להשכיח את כאבי הראש עם בירות ואלכוהול באחוזים גבוהים יותר - ונהג לא פעם להירדם על קונסולת העבודה, בעת המיקס.


מה שכן, בק היה נלהב מהכיוון המוזיקלי החדש שרקח. הוא ציין בראיונות עמו באותה תקופה כי הוא כבר אינו מתעניין כלל במה שעשה לפני כן. "לא רציתי יותר להישמע כמוני" - כך במילותיו. מה שבטוח - התקליט הזה שונה מכל מה שיצא תחת שמו לפני כן.


לא קל לאהוב את האלבום הזה. הוא לא נגיש כמו TRUTH, אבל המוזיקליות של חברי הלהקה אינה ניתנת לוויכוח, כששם התקליט בא לרמוז על מצבו של בק בתקופה ההיא, כפי שהסביר: "אפילו שם האלבום הושפע מהמוזיקה שעשיתי אז. זו הייתה התקופה הכי קשה ומתסכלת בחיי. לא נהניתי בה כלל, כי אנשים כל הזמן נשפו בעורף שלי עם משפטים כמו - מה הוא עושה? זה טוב? או שמא זה רע?..." הלהקה הזו יצאה לסיבוב הופעות, כשההופעה הראשונה שלה נערכה בפינלנד, ב-22 באוגוסט. באוקטובר יצאה החבורה לסיבוב בארה"ב, כשעיתון רולינג סטון העניק ביקורת טובה לתקליט, שאף הגיע במצעד התקליטים בארה"ב למקום ה-46. אנשים התגעגעו לג'ף בק והוא חזר אליהם בתבלין שונה ומלהיב...


ב-25 באוקטובר בשנת 1969 הופיעה להקת המי באולם 'פילמור איסט' בניו יורק. בערב הזה נכחו בקהל בוב דילן והמלחין הקלאסי / מנצח ליאונרד ברנשטיין.



ברנשטיין הגיע עם בתו ואחרי ההופעה ניגש לגיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, ולחץ את ידו בהתלהבות תוך אמירת המשפטים: "אתה באמת מבין מה אתה עושה?? האם אתה קולט כמה המוזיקה שלך נהדרת?!".


גם זה קרה ב-25 באוקטובר:



- בשנת 1962 התראיינו חברי הביטלס בפעם הראשונה כלהקה בתוכנית רדיו. הראיון נעשה לרדיו במעגל סגור לבתי חולים. מקרטני אמר בראיון הזה שלנון הוא המנהיג של הלהקה.


- בשנת 2004 מת שדרן הבי.בי.סי הנערץ ג'ון פיל. סיבת המוות הייתה מהתקף לב בעת ששהה בפרו. הוא היה בן 65 במותו. פיל היה השדרן שעבד הכי הרבה זמן בשירות הבי.בי.סי. הרבה אמנים ידועים כיום התחילו להניע את הקריירה שלהם בזכות חשיפתו הראשונה אותם ברדיו במסגרת תוכניותיו. שמו האמיתי היה ג'ון ראוונסקרוף.


- בשנת 1966 עבר ג'ף הילי, בן השבעה חודשים בלבד, ניתוח להסרת עינו הימנית בגלל סרטן עיניים שהתמקם בה. עינו השמאלית הוסרה ארבעה חודשים לאחר מכן. שלוש שנים לאחר מכן קנה לו אביו את הגיטרה הראשונה שלו ובגיל 13 הקים את להקתו הראשונה. ג'ף הילי המם את עולם הרוק כשהגיח מקנדה עם נגינת גיטרה מדהימה באווירת הבלוז והרוק. אני זוכר את הפעם הראשונה ששידרו קליפ שלו בתוכנית "עד פופ" בטלוויזיה שלנו. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. הילי מת מסרטן בשנת 2008.


- בשנת 1967 יצא האלבום EASTER EVERYWHERE שהוא אלבומה השני של להקת "מעליות הקומה ה-13".


- בשנת 1968 שיחררו ג'ון לנון ויוקו אונו הודעה לתקשורת שהם מצפים לילד, שייוולד בפברואר 1969. זה בסוף לא יקרה בגלל הפלה שעברה יוקו בנובמבר של אותה שנה.


ב-25 באוקטובר בשנת 1974 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:










ב-25 באוקטובר בשנת 1971 יצא אלבומה הרביעי של להקת שיקגו. הפעם מדובר בארבעה תקליטים במארז ובהם הקלטות הופעות הלהקה באולם קרניגי הול שבניו יורק. האלבום נקרא, כמה לא מפתיע, בשם CHICAGO AT CARNEGIE HALL.



SIDE 1

1. In The Country

2. Fancy Colours

3. Does Anybody Really Know What Time It Is? (Free Form Intro)

4. Does Anybody Really Know What Time It Is?


SIDE 2

1. South California Purples

2. Questions 67 And 68


SIDE 3

1. Sing A Mean Tune Kid

2. Beginnings


SIDE 4

1. It Better End Soon - 1st Movement

2. It Better End Soon - 2nd Movement(Flute Solo)

3. It Better End Soon - 3rd Movement(Guitar Solo)

4. It Better End Soon - 4th Movement(Preach)

5. It Better End Soon - 5th Movement


SIDE 5

1. Introduction

2. Mother

3. Lowdown


SIDE 6

1. Flight 602

2. Motorboat To Mars

3. Free

4. Where Do We Go From Here

5. I Don't Want Your Money


SIDE 7

1. Happy 'Cause I'm Going Home / Ballet For A Girl In Buchannon

2. Make Me Smile

3. So Much To Say, So Much To Give

4. Anxiety's Moment

5. West Virginia Fantasies

6. Colour My World

7. To Be Free

8. Now More Than Ever


SIDE 8

1. A Song For Richard And His Friends

2. 25 Or 6 To 4

3. I'm A Man


ובכן, מדובר בלהקת שיקגו באחד מרגעיה הקלאסיים ביותר. אחרי שלושה אלבומים כפולים חשב הקהל כי לא ייצא יותר פורמט שכזה מטעמה. ואכן הקהל צדק, כי הפעם זה יצא בנפח גדול פי שניים. ולמרות שהלהקה מנגנת ושרה פה נהדר, השאלה הגדולה היא, האם לא היה עדיף לקצץ ולעשות מזה תקליט מרוכז ומדהים? מצד שני, מדוע לחתוך בבשר הכל כך חי? הרי יש פה מוצר שמכניס את המאזין למהות הלהקה אז - רוק מושחז ומהודק עם ניחוחות שאפתניים. להקת שיקגו התנגדה נחרצות למלחמת ויאטנם, כשבאלבום השלישי נראו החברים מצולמים עם קברים. וגם בתקליט זה דאגה להראות זאת עם שיר, שלא מופיע באף תקליט - 'שיר לריצ'רד וחבריו'. אותו ריצ'רד הוא נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון – לפני התפוצצות פרשת ווטרגייט ופרישתו המבישה.


להקת 'שיקגו', שהייתה ממובילות זרם רוק כלי הנשיפה, הביאה עימה מיזוג מעניין של רוק מושחז לצד אלמנטים של ג'אז ותבליני פרנק זאפה בין לבין. והכל מרופד עם שלושה זמרים נהדרים ששונים כל כך זה מזה - הגיטריסט פיטר קאת' עם קולו הנמוך והמחוספס. הקלידן רוברט לאם בקולו הנעים ופיטר סטרה הבסיסט בקולו הגבוה. נגינת האנסמבל של ההרכב הזה היא מרשימה, מהודקת ואף מפילת לסת בעוצמתה. שנים לאחר מכן כבר הפך הרכב זה לסכריני ומלוקק, אבל בתחילת הסבנטיז היה זה הרכב עם המון זיעה ותעוזה שדהר כרכבת ללא מעצורים. וההופעה בקארניגי הול ממחישה זאת היטב.


זה לא היה פשוט להפיק את האלבום הזה. קודם כל, לערוך שבוע שלם של הופעות במקום אחד היה צעד ובו סיכון רב. אחרי הכל, להקת שיקגו פעלה בעין הציבור רק כשנתיים ולסגור את האולם ההוא לשבוע שלם היה בזה סיכון כלכלי רב. כמו כן, להקליט הופעות חשמליות (עם כלי נשיפה רועמים) באקוסטיקה של קרניגי הול היה כירייה בחשכה. איש לא ידע איך זה באמת יישמע. המתופף, דני סראפין, בספרו: "למרות שזה היה מקום מדהים, היו לנו קשיי סאונד רציניים. האקוסטיקה בקרניגי הול לא הייתה מה שציפינו, ולמרות המאמצים הטובים ביותר של הטכנאים שלנו, הכל נשמע לא נכון. כלי הנשיפה נשמעו דקים ממש כמו משרוקית קאזו. תחילת האלבום הזה תמיד נשמעת רע באוזניי. העסק משתפר רק בהמשך".


אתם יכולים גם לשער מה הייתה תגובת אנשי חברת התקליטים כשנאמר להם שיהיה מזה אלבום מרובע. מבחינתם, היה מדובר בלהקה שדורשת יותר מדי – החל מאלבום בכורה כפול! חברי שיקגו נאלצו לחתום על הסכם שמבטיח שההפסדים מאלבום ההופעה, אם יהיו כאלו, יקוצצו מתמלוגיהם. וברור שכשהאלבום הזה יצא והצליח כל כך, בחברת התקליטים זקפו האנשים את קרדיט הסיכון וההצלחה לשמם.


ברולינג סטון נכתב בביקורת: "אם אתם אוהבים את שיקגו, אבל לא קניתם אף אחד מהתקליטים שלהם, זה בשבילכם. יש בערך חמישה צדדים עם שירים מועדפים משלושת האלבומים הקודמים שלהם. יש הרבה מנגינות חדשות ויש בערך 20 דקות של עידוד ושריקות מהקהל והרבה אמירות 'תודה' מהלהקה. המוזיקה די טובה, הלהקה כשירה ומהודקת. ובכל זאת, עורך אובייקטיבי עם זוג מספריים חד היה עוזר פה מאד.


הצלילים המוזיקליים של שיקגו מעט סתומים. רוב הלהקות עם נגינה של גיטרה-אורגן-כלי נשיפה-קצב מתייחסות לפחות לצליל השחור של סטאקס או ממפיס, אמצעי מדויק לארגון מוזיקלי המקצה פונקציה מסוימת מסוימת לכל קיבוץ כלים. רוב הקבוצות שטוענות שהן מוכוונות ג'אז מחדירות טעם של ג'אז למוזיקה שלהן, או באמצעות תפקידי נשיפה הרפתקניים הרמוניים וקצביים או באמצעות מידה מסוימת של חופש אינטראקטיבי והפתעה באלתור. אבל שיקגו, על פי רוב, נמנעת הן מגישת ממפיס והן מגישת הג'אז. זה לא מקרי שחבריה השיגו שיא מעורר קנאה עם מחרוזת להיטיה הרדיופוניים, כי נראה שהשורשים שלהם נטועים היטב ברדיו. מלבד טוויסט חכם מדי פעם בעיבודים, והמסר הפוליטי שלהם - תירשמו ותצביעו, תזרקו את ניקסון, תעצרו את הזיהום - לא צפוי לפגוע במי שמאזין לתחנות מתוכנתות של דרייק.


לפי הנוסחה של ממפיס, כלי הנשיפה צריכים לדחוף, להניע, לגלוון את הלהקה. לפי נוסחת הג'אז של הביג באנד, הם צריכים להוסיף עומק ולשדר עוצמה מסוימת. כאן, אצל שיקגו, הם בעיקר ממלאים חלל. המנגינות החדשות באלבום מנסות לפרוץ נוסחה הזו, ולעתים קרובות מצליחות. הלהקה נשמעת רעננה ויש רוח והתרגשות מאחוריה שניכרים מאוד. מדהים עד כמה הלהקה נשמעת תוססת כשכלי הנשיפה יוצאים מהעיבודים. הגיטריסט, טרי קאת', שמנגן עם הרבה מאוד אש אבל לא הרבה כושר המצאה בכל שמונת הצדדים של המארז, נכנס לכמה פידבקים ואפקטים מטורפים אחרים.


שיקגו כמובן נהנית לשחק, ואם חלקלקות והצלחה הן הקטע שלה, היא מוזמנת לעשות כך; ברור שהרבה אנשים יקשיבו, אפילו לשמונה צדדים רצופים שהיו, בעיני, מייאשים. אני כן חושב שזה פלילי עבור חברת קולומביה והמפיק ג'יימס וויליאם גרציו לטפח את הנטיות היומרניות של הלהקה. נחוץ מפיק קשוח שמוכן לחלק את כישרונותיו הברורים להכנת תקליט בודד של חומר ערוך היטב, מושחז, אם הם רוצים שייקחו אותם ברצינות על ידי אנשים שיש להם היכרות מסוימת עם המסורת המוזיקלית, מקאונט בייסי ועד המאר-קיז, ג'ון קולטריין, אורנט קולמן ואלברט איילר".


בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "שיקגו לקחה סיכון מחושב עם המהדורה האחרונה שלה - תיעוד ממצה של הביצועים שלה בקרניגי הול בשנה שעברה. אני לא יכול לחשוב על אף אמן פופ (או להקה) אחר שהיה לו את החוצפה המוחלטת להוציא מארז של ארבעה (תספרו אותם, ארבעה!) תקליטים בחבילה אחת. אבל הנה זה, הנה הם. נכון לכתיבת שורות אלה, זה נמצא כמעט בראש מצעדי התקליטים הנמכרים ביותר. ההימור השתלם.


אין ספק שהנושא אטרקטיבי. ואכן, בנוסף לדיסקים, יש כרזה עצומה של הלהקה בפעולה, עוד שתי כרזות גדולות בלבד (אחת מהן של קרנגי הול), אלבום תמונות עם עשרים עמודים והסבר דרישות הרישום (עבור בני שמונה עשרה) בארצות הברית. באשר למוזיקה, היא מורכבת מרגעי השיא של הקונצרטים של שיקגו באפריל 1971 בקרניגי הול בניו יורק.


בניגוד לרבים מהמתחרים הבולטים שלה, שיקגו ממשיכה להשתפר ולהשתפר. הלהקה שמרה על תחושת שמחה בפעולת היצירה של המוזיקה שכמובן מועברת לקהל שלה - בוודאי למאזינים הנלהבים שהשתתפו במופעים ההם. אנרגיה היא כוח שמביא מוזיקת רוק לחיים. להקות רבות תאמו את ההצלחה של שיקגו, אבל כשהן לא מצליחות לעמוד בדרישה המתמשכת של המוזיקה שלהן להיצע בלתי נדלה של חיוניות פשוטה וגולמית, הן יכולות רק להישמע פרודיות על עצמן.


שיקגו, לעומת זאת, אפילו בתוכנית כמו זו שמתרכזת ברפרטואר מוכר (זה באמת אלבום "הלהיטים הכי גדולים"), משקיעה במנגינות שבטח ניגנה לפחות אלף פעם. בטח, הם יכולים להיות משעממים קצבית, והם יכולים אפילו לעשות זריקה רגשית זולה מדי פעם. אבל רוב הזמן הלהקה הזו מנגנת מוזיקת רוק טובה ונקייה וכנה -- בלי התייפייפות, בלי שטויות, בלי התעסקות יתר. סט של ארבעה תקליטים הוא הרבה מה לבקש מכל אחד לקנות, אבל זה שווה כל אגורה".


בעיתון CIRCUS נכתב אז: "מבקר אחד, בסקירת ארבעת התקליטים החיים של שיקגו, המליץ על צדדים שניים וחמש. עכשיו תחשוב על זה רגע. אנחנו לא הולכים להיות כל כך סלקטיביים. מה שנגיד הוא שכל מי שמעריך את שיקגו, יתענג על קופסת הממתקים הזו. מפתיעה יותר היא איכות הסאונד המשובחת שעוברת לאורך כל הדרך. אחרי כמה תקליטים מלוטשים ומוצלחים, שיקגו מנגנת עבור האנשים".


בעיתון HIT PARADER נכתב בביקורת: "זה הוקלט במהלך שבוע של סדרת הקונצרטים של הלהקה באולם המפורסם של ניו יורק (הפילמור של חובבי הקלאסיקה). ראשית המוזיקה: הרבה פריטים מוכרים כלולים באופן טבעי והם מקבלים את היתרון של התלהבות הקהל שמדגישה אותם. האריזה: בתור התחלה יש ארבעה תקליטים, כולם באים במחיר נמוך במיוחד, חוברת תמונות, כרזה וכרזה ענקית, בתוספת טבלת רישום בוחרים כדי לפנות לבני 18 ומעלה. מבחינה ויזואלית הכל מאוד נחמד, אבל היו יכולים לבוא עם פירוט טקסטואלי ממשי יותר, על הלהקה בת שבעה חברים. עם זאת, בסך הכל, אחת המהדורות היותר מרשימות של השנה".




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים




















Σχόλια


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page