רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-25 באפריל (25.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני מתאר לעצמי שיכולתי להמציא את אלבום ההמשך המושלם ל-HARVEST. תקליט מנצח אמיתי. אבל זה היה משהו שכולם ציפו לו. ואם זה היה מגיע לשם, הם היו חושבים שהם מבינים במה אני עוסק וזהו זה בשבילי. הייתי מצייר את עצמי בפינה. העובדה היא שאני לא דמות בודדה ורגועה עם גיטרה. אני פשוט לא ככה יותר. אני לא רוצה להרגיש שאנשים מצפים ממני להיות בצורה מסוימת. אף אחד לא ציפה שייצא תקליט כמו TIME FADES AWAY ואני לא מצטער שהוצאתי אותו. לא הייתי צריך את הכסף, לא הייתי צריך את התהילה. אתה חייב להמשיך לשנות, מה שלא יהיה. אני מעדיף להמשיך להשתנות ולאבד הרבה אנשים בדרך. אם זה המחיר, אני אשלם אותו. לא אכפת לי אם הקהל שלי הוא מאה או מאה מיליון. זה לא משנה לי. אני משוכנע שמה שמוכר ומה שאני עושה הם שני דברים שונים לחלוטין. אם הם נפגשים, זה צירוף מקרים. אני פשוט מעריך את החופש להוציא אלבום כמו TONIGHT'S THE NIGHT אם אני רוצה" (ניל יאנג בשנת 1975)

ב-25 באפריל בשנת 1969 יצא באנגליה התקליט הרביעי של להקת המודי בלוז, שנקרא ON THE THRESHOLD OF A DREAM.

בתחילת אותה שנה כבר היו לחברי המודי בלוז כל הסיבות להרגיש גאים בהישגיהם במהלך השנה וחצי האחרונות. הם הפכו בהצלחה מלהקת ביט בריטית המושפעת ללהקת רוק מובילה עם שני אלבומים פורצי דרך לזכותם. העולם הרגיש על סף משהו חדש והלהקה עמדה בשיא יצירתי. המיזוג הייחודי שלה בין כלי רוק, המרקמים המעוררים של המלוטרון של מייק פינדר והליריקה הפילוסופית טבעו נישה ברורה, וביססו אותה כחלוצה של צליל מתפתח בתקליטיה.

על רקע זה, המודי בלוז נכנסה לאולפני DECCA בלונדון בינואר 1969 להכין את התקליט הזה עם ביטחון ואולי גם עם מידה של לחץ לעמוד בלוחות זמנים ולשמר את המומנטום. חברי הלהקה מצאו את עצמם בעמדה מעוררת קנאה של יכולת להכתיב את לוחות הזמנים שלהם. ההקלטות התנהלו ברוח של אנרגיה מרוכזת, שכן בניגוד לשני האלבומים הקודמים של הלהקה, הסשנים נקטעו רק לעתים נדירות על ידי הופעות. מרכזי בתהליך זה היה טוני קלארק. השפעתו של קלארק זכתה לכינוי "המודי השישי", עם הרבה מעבר לתפקידי הפקה טיפוסיים. מעניין שבניגוד לבני זמנו כמו ג'ורג' מרטין (מפיק הביטלס), קלארק לא עבר הכשרה קלאסית; הרקע שלו היה כבסיסט בלהקות רוק וסקיפל בתחילת שנות ה-60 לפני שעבר להפקות. חוסר ההכשרה הפורמלית הזה אולי היה יתרון, ואפשר לו לגשת למוזיקה המורכבת יותר ויותר של המודיז עם אינטואיציה והתמקדות בתחושה. יחסיו עם הלהקה היו הדוקים במיוחד; הם דנו לא רק במוזיקה אלא בפילוסופיה ובאסטרונומיה, ואפילו צפו בכוכבים מבעד לטלסקופ של קלארק על הגג שלו. החיבור העמוק הזה איפשר לו לתפוס את הרעיונות הקונספטואליים המופשטים לעתים קרובות של הלהקה. מייק פינדר תיאר אותו כ"קפטן הספינה שלנו", וציין את התנהגותו הרגועה וכישרונותיו המוזיקליים.

עיצוב העטיפה היה אולי המפואר ביותר שיצא אז מחברת התקליטים DECCA. הבסיסט ג'ון לודג': "הבאנו את הגרפיקאי שלנו, פיל טראוורס, לאולפן כדי שיאזין לכל שיר כשהוא הושלם. נתנו לו גם את המילים כדי שיקבל רעיונות נוספים. אחר כך פיל שרטט עיצובים שונים. כולנו היינו יושבים סביב שולחן קפה ודנים על מה שאנחנו רוצים. כולנו הרגשנו שגם המוזיקה וגם עיצוב עטיפת האלבום צריכים להיות חלק מחבילה אחת מיוחדת וחייבים להיות נכונים".

בעיתון RECORD RETAILER נכתב אז בביקורת: “זה תקליט שיהיה לו ביקוש רב ויהיה למעלה במצעד המכירות. אולי זה לא יגיע למקום הראשון אבל זה יימכר היטב וזה בהחלט ראוי לכך. משום מה, אין בתקליט זה את הדבר שהיה כה מושך בשני התקליטים הקודמים, אבל הלהקה הזו מדורגת כרגע כשניה אחרי הביטלס, מבחינת הישגים אמנותיים. נראה שהיא לא יכולה לעשות דבר שגוי, בשלב הזה”. ובכן, הביקורת לא ניבאה בשלמות; תקליט זה הגיע למקום הראשון במצעד המכירות, מיד לאחר שיצא ואחד השירים הבולטים בו היה NEVER COMES THE DAY, שכתב ג’סטין הייווארד, שסיפר: “הייתי אז מאוהב אבל חששתי מהכיוון אליו פונה האהבה שלי. כמו כן, כתבתי את השיר על המתחים שהיו אז בתוך הלהקה. חשתי את הדינמיקה שהשתנתה בקרב ארבעת החברים איתם הייתי בה. אלו לא היו זמנים שמחים עבורי”.

עדיין, התקליט אינו פחות ממרשים, עם שירים שחוברו זה לזה והעניקו תחושה של יצירה מתמשכת, כשכל חבר להקה זרק לתוך סיר הבישול את רעיונותיו השונים. הגישה הפסיכדלית של העבר פינתה את מקומה למחוזות שכבר התאימו יותר לניחוחות הרוק המתקדם של אותה שנה, גם בעזרת נגינת המלוטרון המופלאה של מייק פינדר. המודיז נוצצרים בשירי פופ (כגון LOVELY TO SEE YOU) בבלדות נוגעות ללב (DEAR DIARY) וגם היצירה המורכבת, THE VOYAGE שמתחברת עם השיר הטריפי HAVE YOU HEARD.

חברת התקליטים נבהלה מהעטיפה היקרה לייצור אך חברי הלהקה לא ויתרו, כשהפעם ידם הייתה על העליונה. לדעתי, מדובר בתקליט שהוא מהטובים יותר שהלהקה עשתה, עם קטעים ניסיוניים מעניינים מאד שיוצרים דרמה אפקטיבית. תקליט חשוב לכל אוהבי המודיז!

ב-25 באפריל בשנת 1975 יצא תקליטה החמישי של להקת האחים דובי ושמו STAMPEDE.

שלוש שנים לפני כן חיו יחדיו האחים צינגעלע האלו מהיד לפה, בסאן חוזה. הופעותיהם נערכו במועדונים רעועים כשלרוב קיבלו כולם יחדיו 75 דולרים להופעה. בתקופת האלבום החמישי נראה כל המצב הזה כזכרון רחוק.

בתחילת אפריל עסקה הלהקה בסיבוב הופעות, כשלפתע קרס הגיטריסט, טום ג'ונסטון, ונפל. במהרה אובחן כי סובל מדלקת בלבלב והקהל שהגיע כבר והתיישב במקומו, התאכזב לשמוע כי ההופעה מבוטלת. באותה תקופה הצטרף להרכב גיטריסט נוסף, ג'ף 'סקאנק' באקסטר, שנפלט מלהקת סטילי דן, שהפכה מלהקה למעבדה מוזיקלית בניהול שניים בלבד. באקסטר העצים עוד יותר את צליל הגיטרות בלהקה, שעתה היו בה שלושה, עם גיטריסט שלישי ושמו פאט סימונס. ג'ונסטון אולץ להישאר בביתו והדוביז מיהרו לגייס זמר אחר שיעזור להם להמשך הסיבוב. קראו לו מייקל מקדונלד, שגם ניגן בקלידים. הלהקה נכנסה לחזרות מהירות כדי להתאים את המופע לסגנון שירתו. קולו הגבוה והחד של ג'ונסטון פינה את מקומו לקולו הרך יותר של מקדונלד. בכל הלחץ הזה יצא התקליט STAMPEDE.

הפעם ליוו את הלהקה גם תיזמורים עשירים מבית היוצר של פול רייזר, שלפני כן זכה בגראמי עבור עיבודו את השיר 'פאפא היה אבן מתגלגלת' של הטמפטיישנס. באקסטר מופיע גם הוא בתקליט, אך בזמנו הפנוי העדיף לחיות אז הרחק מחבריו החדשים, בביתו שבלוס אנג'לס. שם המשיך לנגן גם בהקלטות של אחרים. אז מה יש לנו כאן, בתקליט מיוחד זה? להקה שלקחה אלמנטים ממובי גרייפ וקרוסבי, סטילס ונאש ורקחה אותם למשהו שהוא שלה. אפילו שירים של אחרים, כמו TAKE ME IN YOUR ARMS, נשמע פה כדבר מקורי. גם קורטיס מייפילד הביא מכשרונו בעיבוד השיר MUSIC MAN. רבים מחשיבים את התקליט הזה כאחד החשובים יותר בקטלוג הלהקה - ולא סתם. יכול להיות כי מכאן והלאה הלכה הלהקה למחוזות קלילים יותר. בתקליט זה הם שרים כי 'רימו את התליין', אך לא למשך זמן רב.

בעיתון נורת' ביי, מקנדה, נכתב אז בביקורת ארסית משהו: "שניים ושניים שווה ארבע כמעט כולם יודעים שזו נוסחה והיא אמינה. קבוצות מוזיקה משתמשות לפעמים בנוסחאות כדי להגביר את המשיכה של המוזיקה שלהן. מה שמביא אותנו לאלבום האחרון של האחים דובי, שידועים ברחבי העולם בזכות האלבום THE CAPTAIN AND ME.

אבל חברי הלהקה סבלו מחשיפת יתר חריפה בגלל שהשירים שלהם מהאלבום ההוא בוצעו לרוב. האלבום שיצא אחר כך היה קצת כישלון מוזיקלי והלהקה התקדמה כמו פלמינגו צולע שרץ על הליכון במהירות של 35 קמ"ש.

למרות שעדיין הדוביז קטפו רווח ניכר מהנוסחה שלהם, החליטו לחזק שם את הצוות שלהם על ידי הוספת הגיטריסט לשעבר של סטילי דן, ג'ף בקסטר, עבור התקליט החדש וזה דבר עצוב. חברי הלהקה ויתרו פה על מנגינות לטובת ריפים. רבים מהשירים פה נשענים על אקורד מוכר מדי. השירים מתנדנדים אבל הם מסרבים בעקשנות להתגלגל. הלהקה נשמעת מוגבלת בנוסחה שקבעה לעצמה. עכשיו, תיקחו ממנה את הסטייל והסאונד ותקבלו עוד להקה שנשמעת כמו 500 אחרות שמופיעות בבתי מלון. אולי כמה מהן אף מנגנות את הנוסחה טוב יותר מהדוביז. אז במקרה של התקליט הזה, שניים ושניים נותן שלוש וחצי. אז עדיף שהם ימשיכו לרכב, והרחק מכאן".

ב-25 באפריל בשנת 1969 יצא תקליטון ללהקת ג’ת’רו טול - LIVING IN THE PAST. צדו השני בא עם השיר DRIVING SONG.

איאן אנדרסון: "פעמיים או שלוש פעמים ניסיתי, בימים הראשונים של הלהקה, לכתוב משהו שהיה בכוונה בהקשר יותר של עולם הפופ. השיר הזה נכתב במיוחד לצאת כסינגל, אם כי הוא קצת מוזר. ברור שזו לא הייתה הבחירה של ציבור המאזינים לקבל קצב מורכב שכזה. אבל ניסיתי לעבוד במסגרת זו של לעשות משהו שייצא לדרך עם קצב לא סימטרי אבל תהיה לו משיכה קליטה בגלל החרוזים המוסיקליים ושם השיר, וזה הצליח".

כפי שצוטט אנדרסון בראיון בשנת 1984: "למען האמת, תמיד תיעבתי את השיר הזה. למעשה, כשזה היה להיט לראשונה, נהגתי להתחבא בפינה ולהתכווץ. אבל החבר'ה בלהקה עכשיו להוטים לנגן את זה, ואני מתחיל להתרגל לדבר הארור".

אנדרסון אמר בשנת 2011: “כתבתי את השיר לאחר שהמנהל של ג'ת'רו טול, טרי אליס, איתגר אותי לכתוב שיר לסינגל עם פוטנציאל ללהיט, ’כדי לשמור על הסיר רותח’. כדי להצחיק אותו עניתי, ‘בטח, רק תן לי כמה שעות ואני ארוץ למעלה לחדר שלי ואכתוב סינגל להיט’. אז כדי להרחיב את ההומור של טרי ולשעשע אותי, החלטתי שאני אכתוב את הדבר הכי פחות מסחרי שיכולתי עם שימוש בקצב לא שכיח של 5/4. מבחינה מילולית זה היה קצת דחייה של האופנה הגועשת של אותה תקופה אידיאליסטית וקצת היפית שבאה לאחר השפעת הביטלס. היו הרבה אנשים שדיברו בפומפוזיות על אהבה ושלום ומהפכה, ואנשים אז, כמו עכשיו, מיהרו לקפוץ ולצעוק, אבל הם בעצם לא היו ממש בטוחים בגלל מה הם רוקעים ברגליים שלהם".

ב-3 במרץ, רגע לפני היציאה לסיאטל כדי להמשיך את סיבוב ההופעות, הלהקה הגיעה לאולפן בניו ג'רזי בבעלותו של פרנקי ואלי, מלהקת ארבע העונות, כדי להקליט את מה שיהפוך ללהיט הזה. עם סיום הסשן, עלו החברים על מטוס לוושינגטון כדי להתחיל סיבוב הופעות לאורך החוף המערבי של אמריקה. בעודם בלוס אנג'לס, הם נכנסו לאולפן הקלטות, ב-18 במרץ, להקלטת צד ב' של התקליטון. המילים של DRIVING SONG שיקפו את התסכול של הלהקה מלוח זמנים קבוע של סיבובי הופעות. "זה היה מאוד לחוץ", נזכר איאן אנדרסון. "לסיבוב ההופעות הראשון, אני חושב שהיינו רחוקים מהבית משהו כמו שלושה עשר שבועות. אני חושב שכולנו מצאנו את זה די מזעזע, לחיות עם אנשים שהיו די שונים מאיתנו מבחינת רקע והתנהגות. זה היה די נורא. חיינו על מעט מאוד משכורת ושמנו את הראשים שלנו במלונות הכי גרועים בעיר. זה החמיר בגלל שלא היו הרבה הופעות. הגענו לשם וקיווינו למצוא מספיק עבודה כדי לשמור עלינו”. הם הופיעו אז בעיקר בסופי שבוע, כשבארבעת ימי החול הנותרים הם בילו סגורים בחדריהם מבלי לדעת מה לעשות כדי ליהנות;. היה זה שפע של שעמום ומעט כיף, במיוחד כשחברי הלהקה לא היו חברים קרובים.

ב-25 באפריל בשנת 1974 מתה פאמלה קארסון. אז מי הייתה באמת בת זוגו של ג'ים מוריסון?

ריי מנזרק, הקלידן של להקת THE DOORS, ציין בראיונות שהשילוב של ג'ים מוריסון עם פאמלה קארסון היה מושלם. הוא הוסיף שהוא לא הכיר אף אחד אחר שיכל להשלים בצורה כה טבעית את המוזרויות של מוריסון. סיבת המוות המשוערת שלה הייתה מנת יתר של הרואין. היא הייתה בת 27 במותה, ממש בגיל בו מת גם ג'ים מוריסון ב-3 ביולי 1971. שילוב מושלם, אמרנו כבר, נכון? אך פה למעשה מסתיימים הקווים המקבילים. המוות של קארסון הוכרז רשמית בעוד זה של מוריסון נשאר מסתורי.

אף אחד מחבריו של ג'ים מוריסון ראה למעשה את גופתו. הדבר הוביל לכל מיני סיפורים על כך שג'ים מוריסון למעשה עדיין חי זמן רב לאחר מכן ושזו הייתה תוכנית שלו לברוח מהעולם המלחיץ של הרוק אנד רול. פאמלה קארסון, שגילתה את גופתו של מוריסון בחדר האמבטיה בפריס, לא הצליחה אחרי כן להיזכר בדיוק מה היה שם. היא לא הצליחה לזכור האם גופתו של מוריסון נלקחה משם ואף לא זכרה את קבירת הגופה.

מה שכן, היא שקעה בדיכאון תהומי עם מותו והמשיכה מאז לדבר עליה ועליו כאילו הוא עדיין חי, למרות שלא הייתה לה הוכחה ממשית לכך. פאמלה סוזאן קארסון פגשה לראשונה את ג'ים מוריסון בשנת 1965 בלוס אנג'לס. זה קרה כשהדלתות ניגנו שם לראשונה במועדון בשם THE LONDON FOG. מאותו רגע ועד למותו הם ניהלו מערכת יחסים של קירבה וריחוק זה מזו. לפעמים גרו ביחד ולפעמים בנפרד.

למוריסון וקארסון היה תחביב משותף ומוזר: שניהם אהבו להיכנס למכונית וליצור באמצעותה תאונה. הם אהבו ליצור דרמות. גם המריבות ביניהם היו מהסוג הקשה. מעטים מהחברים של שניהם השתכנעו שהם התחתנו באמת. מנהל הדלתות, ביל סידונס, הצהיר שראה בפריס תעודת נישואין של השניים, אך הרוב המוחלט היה בספק בעניין הזה.

קארסון נהגה לספר לאנשים שהיא ומוריסון התחתנו במקסיקו ואף קראה לעצמה גברת מוריסון. הזמר הכריזמטי לא התנגד לכך. אך יש כאלה שטענו כי קארסון הודתה בפניהם שהיא לא באמת התחתנה עם מוריסון אלא רק שינתה את שמה. ג'ים מוריסון אף התחתן עם מישהי אחרת ושמה פטרישה קנלי.

סגנון החיים של פאמלה היה מלא בחוסר אחריות. פעם אחת היא נסעה לשדה התעופה במכונית הפורשה שמוריסון קנה לה. איתה ברכב היה עוד מישהו. שניהם עלו למטוס והשאירו את המכונית בשדה התעופה. בתוך המכונית היה קילו של אבקה לבנה.

המכונית נשארה בשדה התעופה במשך חודשיים והעלתה חשד. שוטרים שהחלו לערוך חיפוש בתוכה גילו את האבקה וחיכו לבעלת הרכב. את שמו של מוריסון עצמו הם העדיפו לשמור מחוץ לפרשה הזו.

בשנת 1968 החליטה פאמלה לפתוח בוטיק בהוליווד בשם THEMIS. לפיכך היא טיילה במקומות רבים בעולם על מנת לאסוף פריטים לחנות שלה. מוריסון שילם על הכל סכום של 300,000 דולר, אותם הפסיד בהרפתקה הזו. כשפאמלה חזרה להוליווד בשנת 1971, אחרי מותו של מוריסון, היא נכנסה לחנות שלה ושפכה כמויות של בושם על הבגדים שם. היא הייתה מוכה בצער, יגון ותיסכול. החנות נסגרה זמן קצר לאחר מכן. לא לפני שפאמלה נכנסה עם מכונית בתוך חלון הראווה של החנות וגרמה לנזק רב.

מוריסון וקארסון היו צרכני סמים כבדים. מוריסון שינה את הרגלי הצריכה שלו מסמים לאלכוהול לקראת סוף ימיו. קארסון המשיכה להשתמש בסמים באופן מוגזם ביותר.

גופתה של קארסון התגלתה על ידי ג'ון מאנדאל, חבר וותיק של ג'ים מוריסון. כשהמשטרה הגיעה, היא גילתה סימנים טריים של חורים ממחט בזרועה השמאלית. ליד סימן המחט היה גם פצע. לידם התגלה מתחת לעורה המזרק שהעניק לה את סיום חייה.

המשטרה קיבלה בעבר דיווחים על ניסיונות התאבדות של פאמלה, אך ללא פעולה ממשית בעניין.

קארסון הרגישה שכל העסקים של להקת הדלתות מנוהלים ללא ידיעתה. היא האשימה את עורכי הדין ואת חברי הלהקה הנותרים בניהול דברים מאחורי גבה. היא אף הביעה התנגדות נחרצת לתוכנית של שאר חברי הלהקה לאפשר את שימוש השיר LIGHT MY FIRE לפרסומת. חברי הלהקה ניסו לעשות זאת בעבר כשמוריסון היה בחיים, אך הזמר הכריזמתי הטיל וטו מוחלט בעניין.

גם הפעם קארסון ניצחה. ריי מנזרק הקלידן הגיעה לביתה לנסות ולשכנע אותה כן לאפשר זאת. לבסוף מטרתה הושגה והשיר לא יצא לפרסומת.

ג'ים מוריסון רצה להגן היטב על פאמלה ולפיכך הוריש לה את כל הונו אך הצוואה של מוריסון העניקה לקארסון יותר צרות מאשר הגנה. קארסון הייתה מנועה במשך שנתיים מלקבל את הכסף שיועד לה בגלל שסירבה לשלם את שכר עורכי הדין בטיפול המשפט של מוריסון במיאמי, שלא הסתיים עד למותו. סכום הטרחה עמד על 75,000 דולרים. לבסוף הסכימה קארסון לשלם וקיבלה בעצמה 150,000 דולרים במזומן (בנוסף להשקעות שמוריסון עשה בנדל"ן ונפט).

התנאי של קבלת הכסף בצוואה היה שקארסון תחייה חצי שנה אחרי מותו של מוריסון. את הסעיף הזה היא מילאה כמובן. לו הייתה מתה לפני חצי השנה, כל סכום הירושה היה עובר לאנדרו, אחיו של מוריסון. לאחר מותה של קארסון, הכסף שנשאר הועבר להוריה.

ב-29 באפריל נערך טקס אזכרה לפאמלה קארסון וג'ים מוריסון. כל הנוכחים התבקשו לא ללבוש בגדים שחורים. ריי מנזרק ניגן שלושה שירים של הדלתות בטקס (THE CRYSTAL SHIP, WHEN THE MUSIC'S OVER ו- LOVE STREET). גופתה של פאמלה נשרפה והאפר שלה נקבר בסמוך למקום קבורתו של ג'ים מוריסון בבית הקברות CIMETIERE PERE LACHAISE שבפריס.

ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-25 באפריל בשנת 1975 נמצא מייק בראנט לא רוח חיים, בגיל 28.

הוא נולד בקפריסין ב-1 בפברואר 1947 בשם משה ברנד וכשהיה בן חמישה חודשים עלה עם הוריו לישראל. לאחר שהות קצרה בקיבוץ עברה המשפחה לעיר התחתית שבחיפה. הבחור הצעיר ויפה התואר אהב מאוד לשיר והופיע בהרכבים מזדמנים.

במאי 1969 הוזמן משה להופיע בטהרן, שם צפתה בו הזמרת סילבי ורטאן (אז אשתו של ג׳וני האלידיי, 'האלביס הצרפתי'). קולו כבש אותה והיא לא יכלה להסיר את עיניה ממנו. היא ביקשה ממנו לבוא עמה לפריס, כבן חסותה. הוא הסכים וקיבל שם את חסותו של האמרגן ז׳ראר טורנייה, שמיהר להחתימו על חוזה לחמש שנים. השיר הראשון שהקליט, תחת השם מייק בראנט, היה "תני לי לאהוב אותך" (לס מואה טמה).

בפברואר 1970 הוא הופיע בפסטיבל "מידם" שבקאן. "זה בחור שהוא כשרון צעיר ויפה. הוא מקסים", סיפרה המנחה לקהל. המנחה שלצדה שאל, "האם הוא באמת כך?" והיא השיבה בנחישות, "כן, הוא יפה והוא מייצג את צרפת". כששני המנחים הציגו את שמו של מייק בראנט, הגיב הקהל במחיאות כפיים מנומסות.

מייק ניגש לבצע את השיר "לס מואה טמה" ובסופו הקהל פרץ במחיאות כפיים נלהבות וממושכות. מייק ירד מהבמה אך שני המנחים קראו לו בחזרה, כי הקהל ביקש לראות ממנו עוד קצת. מנחת הערב העניקה לו פרח ונישקה את פניו בהתלהבות. כוכב נולד. באוקטובר 1970 הופיע מייק בתחרות הזמר של רדיו לוכסמבורג כנציג של צרפת וזכה במקום הראשון, כשהמיס את הלבבות עם שירו החדש, "אבל בתוך האור".

בדצמבר 1970 הגיע מייק לראשונה ככוכב לישראל והופיע בסדרת הופעות, כשלצדו יפה ירקוני ושלישיה חדשה בשם "שובבי ציון" (עם חנן יובל, קובי אשרת וקובי רכט). החשש שלו היה רב כי ידע שספג ביקורות רעות מאוד מהתקשורת על הצלחתו מעבר לים. הקהל הישראלי השתוקק לשמוע אותו.

היו גם מעריצות ישראליות שכעסו עליו. יפה אבקסיס, מירושלים, כתבה ללהיטון בסוף 1970: "ברצוני לשבח את הופעתו של מייק בראנט בבנייני האומה בירושלים. אך יחד עם זאת להעיר לו, כי אין מתנהגים כך אל מעריצים. מייק לא רצה לחתום לנו ואפילו סובב את ראשו מאיתנו. דבר כזה לא עשו לנו זמרים ישראליים כמו שלמה ארצי ויגאל בשן". כמו כן, מייק נאלץ לשלם 2,000 לירות לחברה ממנה שכר את מכונית הפונטיאק, בעת שהותו בארץ. זאת על הנזק שגרמו מעריצות לרכב כשחרטו בו את שמותיהן ואת מספרי הטלפונים שלהן.

מייק המשיך להצליח בחו״ל אך בפברואר 1971 הוא נפצע בתאונת דרכים בדרכו להופעה בליון, צרפת. הכותרות בעיתוני צרפת זעקו שמייק איבד את הזיכרון. הוא נהג ברכב, בשעת חשיכה, כשלפתע הגיח מולו רכב שהתנגש בו חזיתית. הוא יצא מהתאונה עם זעזוע מח ופציעה בברך. הוא הצליח להתאושש ולחזור לבמה הנוצצת. בלהיטון פורסם אז כי הוצע לו לשיר את השיר "בלדה לשוטר", בסרט השוטר אזולאי. מייק לא היה זמין מבחינת לוחות זמנים והשיר קיבל את הביצוע האלמותי של אושיק לוי, שטען מאז כי השיר דווקא הגיע ראשון אליו... ובכן, מסתבר שלא.

מייק הופיע בישראל גם בשנים 1971 ו-1972 וכשפרצה מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, הוא מיהר להגיע לארץ ולהופיע מול חיילים. באפריל 1974 הוא הגיע לישראל בפעם האחרונה והשתכן במלון שרתון שבתל אביב. הוא ידע שלא יזכה ליהנות זמן רב מהשמש הישראלית וייאלץ לחזור ללחצים האדירים שמחכים לו כשימריא מכאן. הכתב ג. עיטור בעיתון העולם הזה: "הפגישה האחרונה שלנו עם מייק בראנט התקיימה בעת ביקורו האחרון בארץ. הוא הזמין אותנו לסעוד איתו צהרים ב'דראגסטור' של 'מנדיס'. בשיחתנו חזר וסיפר לנו על הצלחתו הרבה ומנה באוזנינו את כמות התקליטים שלו שנמכרו עד אז - במיליונים. למרות שדיבר

על הצלחתו, לא הצליח להסתיר מאיתנו, שהיטבנו להכירו, כי הוא מוטרד. לפתע שאלנו אותו, 'מייק, האם אתה מאושר?'. לרגע נראה מופתע, הרהר לדקה קצרה כשפניו רציניות והשיב, 'לא. אני לא מאושר. אני לא יודע להיות מאושר. מטבעי אני טיפוס שתמיד דואג. מה יהיה הלאה? מה יהיה מחר?'. מאז לא נפגשנו יותר".

לחבריו הוא נראה תשוש ומתוח אך הם לא ידעו כי זה רק צעד לפני שרשרת האסונות הבאה. ב-22 בנובמבר 1974 הגיע מייק לבקר את מנהלו, סימון ויינטרוב, בחדר 509 שבמלון 'דה לה פה' שבז׳נבה. הייתה זו השעה 12:00 בצהריים כשויינטרוב יצא מהמקלחת וגילה את החלון פתוח וכי מייק איננו שם. הוא הביט למטה ונחרד לגלות את הזמר שרוע, מחוסר הכרה ושותת דם, בקומה השלישית, שבלמה את נפילתו והותירה אותו עם פצעים ורגל שמאלית שבורה. הידיעה על כך פשטה במהרה בתקשורת הצרפתית - "מייק ניסה להתאבד". הידיעה הגיעה גם לבית הוריו שבחיפה ואמו טסה כדי לשהות לצד מיטת בנה הפצוע. לתקשורת היא הודיעה שהיא בטוחה כי מייק נדחף מהחלון על ידי מישהו. המשטרה פתחה בחקירה. הגרסאות, שיצאו מפי אנשים ודפי עיתונים בדבר קפיצה זו, סתרו זו את זו ובלבלו אף יותר.

ז׳ראר טורנייה, שחוזהו עם בראנט עמד לפוג, לחץ עליו לחדשו עמו. מייק לא הסכים כי לוח עבודה תובעני ובעיות מס הכנסה גבו ממנו מחיר כבד. כשלושה חודשים לאחר הקפיצה, וזמן קצר לאחר שחגג את יום הולדתו ה-28, הוא שוחרר מבית החולים, כשרגלו עדיין מגובסת והוא נעזר בקביים. לכתב להיטון הוא מסר, "אני לא מבין מדוע ואיך יכולתי לעשות את מה שעשיתי. בתקופה ההיא הייתי עייף, היה לי עומס עבודה עצום ובעיות של מיסים ותשלומים שהביאו אותי למצב של תשישות גופנית. על כל אלה נוספה אהבה נכזבת שגרמה לי לדיכאון נפשי עמוק. הגעתי למצב שפשוט נשבר לי מהכל. באותו רגע איבדתי שליטה על עצמי. הייתי מוכן לוותר על הכל. היום אני מתחרט על השטות שעשיתי ומשתדל לשכוח אותה. הייתי רוצה כבר לבוא לארץ, עם כל התזמורת והצוות שלי. להופיע בהיכל התרבות ולהראות לכולם עד כמה השתפרתי. יותר מכל אני רוצה להוכיח שאני בריא ושלם ולהפריך את כל הסיפורים שהעיתונים בארץ המציאו. אני עדיין סובל קשות מהרגל אך מקווה שהכל ייגמר תוך חודשיים".

השיר האחרון שמייק הקליט בצרפת נקרא DIS-LUI ("אמור לה"), לפי הלחן המצליח של מוריס אלברט הברזילאי שהודבקו לו מילים בצרפתית מאת מישל ג׳ורדאן. ב-25 באפריל 1975 התגורר בראנט בדירתה של

ידידתו, ז׳אן קאצ׳י, שברחוב ארלנז׳ה 6 בעיר הבירה הצרפתית. הוא אמר לה שבכוונתו למצוא דירה משלו. היא ידעה את מצבו ובהסכמתו נעלה את חדרו בכל פעם שהלך לישון, מחשש שיקום בלילה ויגש לחלון שבחדר אחר. אבל פעם אחת, כשנרדם, היא לא נעלה את הדלת כי ביקשה לתת לחתולים שבביתה לנוע בחופשיות. היא ניגשה להתקלח וכשיצאה מחדר האמבטיה היא גילתה לחרדתה שדלתו של מייק פתוחה למחצה, מיטתו ריקה ובגדיו שנחו על הכסא אינם שם. רק נעליו נותרו. היא רצה בבהלה לסלון וגילתה שהחלון פתוח. בחשש גדול מאוד היא ניגשה להציץ משם למטה.

זה היה בסביבות השעה 11:00 בבוקר, כשמייק בראנט קפץ אל מותו ממרפסת הקומה השישית. הוא נחת ליד הכניסה לבניין. שוערת הבניין שמעה חבטה, חשבה שמישהו השליך חפץ מהקומה העליונה ורצה בבהלה החוצה. כשראתה את המחזה הנורא היא פרצה בצווחות. משטרה ואמבולנס הוזעקו במהרה למקום אך לא נותר אלא לקבוע את מותו של מייק. מאדאם מוסניה, שהייתה בעלת חנות בקרבת המקום, סיפרה לכתב להיטון: "זה היה מזעזע. לא הכרתי אותו אישית, אבל הוא נכנס כמה פעמים לחנות. באותו יום שישי שמעתי פתאום רעש משונה, כמו עצמות מתפצחות. חשבתי שמכונית דרסה חתול אבל אחרי כמה שניות שמעתי קול צעקה של אישה ויצאתי החוצה. המחזה היה נורא; בחור צעיר וכה יפה, לבוש חולצה כחולה ויחף, מוטל על המדרכה ללא הכרה. הוא נפל על גבו ופניו לא נפגעו. זה היה נורא".

תחנות השידור הצרפתיות מיהרו לקטוע את שידוריהן ושדרנים ומנחי טלוויזיה התקשו לעצור את דמעותיהם כשסיפרו למאזינים והצופים. בחנויות התקליטים הצרפתיות הסתערו ההמונים לרכוש תקליטים של הזמר האהוב עליהם.

טקס תהלוכה, עם גופתו של בראנט, יצא מבית החולים, דרך שאנז אליזה, אל בית הכנסת הראשי בפריס. במסע האחרון לא פסקו מעריצות רבות לצעוק ולהתחנן למייק המנוח שיקח אותן עמו. הכאב היה אדיר. בבית הכנסת נערך טקס אשכבה דתי. החזן שר 'אל מלא רחמים' ואחיו של מייק, צבי, אמר קדיש. הזמרת דלידה שלחה זר פרחים והצייר סלבאדור דאלי התקשר למשפחת ברנד כדי להביע תנחומים. הזמר דמיס רוסוס שיגר מברק תנחומים ממקסיקו, שם שהה בסיבוב הופעות. אמנים צרפתיים כאדאמו וג׳וני האלידיי ניסו לנחם גם הם.

ב-1 במאי נחת מטוס הג׳מבו בשדה התעופה שבלוד. בפנים נח ארונו של מייק. במבצע חשאי הועבר הארון לבית החולים רמב״ם שבחיפה. למחרת בשעת אחר הצהריים נערכה ההלוויה בבית הקברות חוף הכרמל שבחיפה. ליד החלקה הצבאית. מאות רבות של אנשים הגיעו לשם והמשטרה התקשתה לבלום את הנהירה פנימה. בעיתונים של אז ציינו כי רק קומץ אמנים ישראליים הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. כשהובא הארון פרצו מעריצות רבות ורצו לכיוונו בזעקות שבר, בניסיון לגעת בו בפעם האחרונה. מאז יש מעריצים שטוענים בעקשנות כי מייק נרצח, אך הם אינם מצליחים להוכיח את הדבר ולהצביע על דמות הרוצח.

בינואר 1978 אמר מנהלו בן ה-37 של מייק, סיימון ויינטרוב, לאשתו שהוא יוצא לשאוף מעט אוויר ביער. הוא נתגלה לאחר מכן בין העצים, ללא רוח חיים, עם פצע ירי בראשו ואקדח לצדו.

גם זה קרה ב-25 באפריל:

- בשנת 1945 נולד ביורן אולבאוס, אחד המוחות המוזיקליים המבריקים של להקת ABBA.

- בשנת 1949 נולד מייקל בראון, הקלידן מלהקת THE LEFT BANKE, שידעה גם את הלהיט הנפלא WALK AWAY RENEE. הוא מת במרץ 2015.

- בשנת 1970 נקלעה להקת PACIFIC GAS AND ELECTRIC לתקרית לא נעימה בהופעה בצפון קרוליינה. לאחר שהלהקה ספגה מטר קללות מהקהל, נורו לעבר הרכב שלה ארבעה כדורים מרובה. במזל אף אחד לא נפצע.

- בשנת 1974 יצא התקליטון RIKKI DON'T LOST THAT NUMBER של סטילי דן. לחובבי הג'אז שביניכם ברור מיד מהיכן שאובה פתיחת השיר הזה. אלו הם הצלילים של סטנדרט הג'אז הידוע של הפסנתרן הוראס סילבר, SONG FOR MY FATHER. ולמי שתהה מה הם הצלילים המוזרים לפני המחווה הג'אזית הזו, מדובר בכלי בשם FLAPAMBA, שהוא דומה לקסילופון המרימבה. את הצלילים האלו ניגן איש הג'אז ויקטור פלדמן. את הפסנתר בשיר ניגן מייקל אומרשן (ולא דונלד פייגן, כפי שרבים חשבו). שנת 1974 הייתה השנה האחרונה בה פעלה להקת סטילי דן כלהקה אמיתית, באולפן ועל הבמה. משם והלאה יהפוך המותג לחממה אולפנית בלבד של דונלד פייגן עם וולטר בקר. הכוונה היא עד האלבום GAUCHO, שיצא בשנת 1980 ואחריו העסק התפרק לכמה שנים. האגדות סביב הזהות האמיתית של ריקי נותרה עלומה. יש שטענו כי זה הוא הגיטריסט ריק ספרינגפילד. מצד אחר, הייתה זו עיתונאית ניו יורקית בשם ריקי דיוקורנט, שלמדה עם פייגן ובקר בקולג', שצצה שנים לאחר מכן וגילתה כי זו היא וסיפרה שפייגן שם בידה פתק עם המספר שלו, בעת ששהו יחדיו במסיבה, למרות שהייתה אז בהריון ונשואה. פייגן לא אישר את גרסתה. פייגן מסר בשנת 2013 את דעתו על השיר: "וולטר ואני לא מתים עליו. זה שיר לא רע. הוא כתוב טוב אך הוא פשוט מדי".

- בשנת 1963 פגש בוב דילן בפעם הראשונה בחייו את הגיטריסט מייקל בלומפילד. הפגישה נערכה בפאב בשיקגו בשם THE BEAR, שם הופיע דילן. בלומפילד הפך בשלב מאוחר יותר לגיטריסט של דילן בתקופה בה החליט האחרון לעבור מפולק אקוסטי למוסיקה עם להקה חשמלית.

- בשנת 1923 נולד אמן הבלוז, אלברט קינג. הוא מת בדצמבר 1992.

- בשנת 1978 יצא תקליטון ללהקת קווין, עם השיר IT'S LATE. בריאן מאי, הגיטריסט הראשי והסולן במשרה חלקית, כנראה התקרב, מכל חברי להקת קווין, להתאים לחזון הרומנטי של האמן המעונה והמבודד. השיר הזה שלו ממזג בהצלחה בין המילים והמוסיקה, וכולל כמה מהביצועים הטובים ביותר של חברי הלהקה. IT'S LATE מספר על משולש אהבה - "זה שיר די אישי שלי. הוא נכתב בשלושה חלקים; בחלק הראשון נמצא הבחור בביתו עם אשתו. בחלק השני הוא באיזה חדר אחר עם אישה אחרת בה התאהב ואינו יודע מה לעשות. בחלק השלישי הוא חוזר לאשתו ומנסה לדבר על זה ולהשלים את המצב". אצבעות רבות הופנו לדמות של PEACHES, הבחורה בה התאהב מאי בניו אורלינס עוד בשנת 1974 כשקווין הייתה בארה"ב (ושמה מופיע בשירו NOW I'M HERE) ועמה התרועע הרחק מעיני אשתו, כריסי מולן.

- בשנת 2003 תבעו הוריו של ג'ים מוריסון, ביחד עם מתופף הלהקה המקורי - ג'ון דנסמור, את שני חברי להקת THE DOORS הנותרים, הלא הם הגיטריסט רובי קריגר והקלידן ריי מנזרק. למה? כי החבר'ה יצאו להופעות תחת השם "הדלתות של המאה ה-21" תוך הפרת סימן מסחרי באופן מטעה שמפר את מורשתו וזכויותיו של מוריסון. ההורים טענו ששם הלהקה החדש יכול לבלבל את הציבור לחשוב שזהו המשך לגיטימי של הדלתות המקוריות, למרות שרק שניים מתוך ארבעת החברים המקוריים היו מעורבים בזה. לאחר מותו של מוריסון הייתה הסכמה לא רשמית לפיה השם "הדלתות" לא יקבל שימוש, אלא אם כן כל החברים הנותרים יסכימו להשתמש בו יחד. ג'ון דנסמור סירב להשתתף בפרויקט החדש. המשפט נמשך שנים.

- בשנת 1945 נולד הבסיסט של תחיית קרידנס קלירווטר, סטו קוק. אתמול חגג יום הולדת מתופף הלהקה, דאג קליפורד.

- בשנת 2000 הופיע אריק קלפטון לראשונה מזה 29 שנים עם הקלידן / זמר של דרק והדומינוס, בובי ויטלוק. זאת בתוכנית האירוח הטלוויזיונית של ג'ולס הולנד. השניים ביצעו את BELL BOTTOM BLUES הקלאסי מאלבומם המשותף ההוא של להקתם (שיצא בשנת 1970). כמו כן ביצעו גם את WING AND APRAYER ו- SOUTHERN GENTLEMAN.

- בשנת 1958 נולד פיש (דרק וויליאם דיק), הסולן המקורי של להקת מאריליון, שפרש ממנה בשנת 1988.

- בשנת 1990 נמכרה במכירה פומבית גיטרת הפנדר סטרטוקאסטר הלבנה עליה ניגן ג'ימי הנדריקס בפסטיבל וודסטוק. הזוכה המאושר נפרד מ- 295,000 דולרים.

- בשנת 1999 ירה למוות נגן כלי ההקשה של להקת ZAPP, לארי טרוטמן בן ה-54, באחיו וחברו ללהקה רוג'ר טרוטמן, בן ה-47, מחוץ לאולפן הקלטות בדייטון, אוהיו. השותפות המוסיקלית של שני האחים הובילה אותם ממועדוני הלילה האפלים למופעים מרהיבים באצטדיונים ולראשי המצעדים. אבל שתי יריות, מחוץ לאולפן הקלטות בדייטון, אוהיו, שכוונו לחזה של רוג׳ר, גרמו למותו. לאחר הירי צעד לארי אל מכוניתו, התיישב בה, הפנה את האקדח לראשו וירה שוב. המניע לרצח-התאבדות אינו ברור, אך בני משפחה העידו על סכסוכים בענייני כספים. לארי חווה בעיות כלכליות חמורות בניהול חברת הדיור המשפחתית, אשר בסופו של דבר הגישה בקשה לפשיטת רגל. נטען גם שהיה מריר אחרי שרוג׳ר פיטר אותו כמנהל המוסיקלי, תפקיד שמילא במשך כמה שנים.

- בשנת 1969 הקליט רוג’ר ווטרס, באולפן מס’ 2 של אולפני EMI, באבי רואד בלונדון, את שירו האקוסטי GRANTCHESTER MEADOWS, שבהמשך ייצא באלבום UMMAGUMMA, של פינק פלויד.

בונוס: החודש, אפריל (לא ידוע מתי) בשנת 1969, יצא תקליטה השלישי של להקת פרוקול הארום ושמו A SALTY DOG.

פרוקול הארום זכתה לתהילה עולמית עם A WHITER SHADE OF PALE, שיר-תקליטון ששינה מהותית את הציפיות של מוזיקת ​​פופ עם האורגן בהשראת באך, המילים הלא ברורות והשירה מלאת הנשמה שלו. עם זאת, תקליטונים שבאו אחריו ממחנה הלהקה (HOMBURG ו-QUITE RIGHTLY SO) לא שיחזרו את ההצלחה המסיבית הזו, מה שהוביל אנשים לתייג אותה בטרם עת כלהקה של להיט אחד. אולם תפיסה זו סתרה את מעמדה הגדל כלהקת תקליטים אדירה, במיוחד בארצות הברית, שם הופיעה אז גבוה ברשימת האמנים.

שני תקליטים הראשונים שלה ביססו את הסאונד הייחודי שלה: מיזוג של הפסנתר והשירה העוצמתיים של גארי ברוקר, אורגן ההאמונד הכנסייתי של מתיו פישר, גיטרת הבלוז החזקה של רובין טראוואר וחטיבת הקצב המיוחדת של הבסיסט דייויד נייטס והמתופף בי.ג'יי וילסון. תוסיפו לזה את המילים הייחודיות, לעתים קרובות סוריאליסטיות, של התמלילן קית' ריד. השילוב הזה היה שאפתני במיוחד והציב פרמטרים חדשים למוזיקת ​ה​רוק. אבל למרות הכבוד הביקורתי וההצלחה בהופעות החיות, הלהקה הרגישה שהקלטות האולפן שלה לא תפסו את כוחה במלואו, במיוחד פישר, שלא היה מרוצה מהסאונד בשני התקליטים הראשונים שהפיק דני קורדל. הרצון הזה לשליטה רבה יותר על הסאונד המוקלט בא עם התקליט השלישי הזה.

המסע ליצירת A SALTY DOG כלל הקלטות משני צדי האוקיינוס ​​האטלנטי. הקלטות ראשוניות, עם כמה שירים שבסוף ייצאו בתקליט השלישי, החלו בסתיו 1968 באולפני A&M בלוס אנג'לס כשרק שיר בשם LONG GONE GEEK שרד מכל מה שהוקלט שם כדי לנחות כצד ב' של תקליטון. אז חלקו העיקרי של האלבום הוקלט בין ינואר למרץ 1969 לאחר שהלהקה קבעה זמן באולפני EMI היוקרתיים בלונדון.

התפתחות משמעותית עבור הכנת התקליט הזה הייתה עם מינויו של מתיו פישר למפיק. לאחר שזה הביע חוסר שביעות רצון מההפקה הקודמת - הוא קיבל לידיו את ההגה כתמריץ להישאר עם הלהקה, לאחר שהביע רצונות לעזוב. בעוד שפישר קיבל את הקרדיט של המפיק היחיד בעטיפת האלבום, קופסאות של סלילי הקלטות באולפן מצביעות על כך שרון ריצ'רדס, טכנאי באולפן, גם קיבל קרדיט הפקה בכמה מהקטעים.

הלהקה השתמשה בכלים שונים שנמצאו מונחים ברחבי האולפן. בשיר THE MILK OF HUMAN KINDNESS, פישר ניגן בהרמוניום שבו השתמשו הביטלס בהקלטת WE CAN WORK IT OUT. ארון הכלים של סטודיו 2 הניב אוצרות כמו מרימבות (שניגן פישר בשיר BOREDOM).

אבל מכל השירים, יש שיר אחד בולט במיוחד - וזה שיר הנושא שפותח את התקליט. זה עומד כאחד ההישגים המובהקים של פרוקול הארום, שנחשב על ידי מעריצים ומבקרים רבים לשעת השיא שלה. על פי הדיווחים, מתיו פישר עצמו קרא לזה ה-CITIZEN KANE של הלהקה. כאשר ברוקר ניגן לראשונה את המנגינה עם המילים של ריד למתופף בי.ג'יי וילסון - זה התרגש מאוד, והכריז שזה "השיר הכי יפה ששמעתי אי פעם". התמלילן, קית' ריד, הושפע לכתוב את השיר הזה מגרפיטי שראה בבר משקאות בקליבלנד.

מבחינה מוזיקלית, זו היא יצירת מופת של עיבוד ודינמיקה. הקול המוביל הנלהב של ברוקר נושא את הנרטיב על אקורדים קודרים מהפסנתר שלו ועם העיבוד התזמורתי הסוחף שהלחין עם תחושת גאות ושפל, שבונים מתח ושחרור ומשלימים בצורה מושלמת את האווירה הימית ואת הקשת הרגשית של השיר. צליל השחפים מוסיף פה הרבה עניין והתיפוף של וילסון עדין אך עוצמתי. אין בשיר כלל עבודת גיטרה של רובין טראואר, שסיפר: "אני זוכר את הפעם הראשונה שגארי ניגן לי את השיר, פשוט התפוצצתי. זה יצא ממש טוב. זה שיר כל כך יפה. זו באמת יצירת המופת שלו". האמת? גיטרה לא חסרה פה. אבל למרות הגדולה של השיר הזה, כשהוא יצא על גבי תקליטון לא הייתה לו הצלחה מסחררת. הוא הגיע למקום ה-44 בלבד בבריטניה אבל נותר מרשים.

טכנאי ההקלטה, קן סקוט, שעבר לפני כן גם הביטלס לאלבום הלבן, כתב בספרו על הימים בהם הקליט באולפני EMI את התקליט הזה של פרוקול הארום: "זה היה האלבום האחרון שעשיתי באולפני EMI. זה הכיל שיר אחד שהם הקליטו לחלוטין בארצות הברית והכל התחיל שם, אבל את השאר הקלטנו באולפן מס' 2 באולפני EMI באבי רואד ועם שמונה ערוצי הקלטה. הפעם זה היה קל יותר ממה שחוויתי עם הביטלס, בגלל קונסולת הקלטה חדשה שהגיעה לאולפן. לגבי הקלטת שיר הנושא המתוזמר, אני זוכר מעט מאוד, אם כי סשן של הוספת עיבוד תזמורתי להקלטת הלהקה הבסיסית עולה בראשי. הפסנתרן גארי ברוקר עשה עיבוד תזמורתי לשיר הזה והאורגניסט, מתיו פישר, עשה עיבוד תזמורתי לשיר אחר בתקליט, WRECK OF THE HESPERUS. זה היה עדיין בתקופה שבה המוזיקאים של התזמורת לא התעסקו בכל עניין הפופ, והם במיוחד לא אהבו בחורים ארוכי שיער שמנצחים עליהם. זה מה שקרה בהקלטות האלה כי לא רק שגארי ומתיו עשו את התיזמורים, הם גם ניצחו עליהם והתזמורת לא הייתה מאושרת מזה. זה היה כמעט יחס של "לכו קיבינימט" שהיה להם. בדרך כלל התזמורת הייתה הרבה יותר ידידותית ולהוטה יותר לרצות את המעבדים הקבועים שהם היו רגילים להם. אם הם מצאו משהו לא בסדר במישהו עם שיער ארוך זה היה, 'טוב, כמובן יש משהו לא בסדר בתזמור. תראו מי עשה את זה'...

היה מקרה שקרה כשערכנו מיקס ושלא מצאנו מאוד משעשע בזמנו, אבל כנראה היה מאוד מצחיק במבט לאחור. זה עתה עשינו מיקס וגארי, אני ומתיו הקשבנו בדריכות להשמעה שלו. פתאום החברה של מתיו, שישבה לצדנו, פרצה בצחוק בלתי נשלט ללא סיבה שיכולנו לראות. היינו עצבניים. כי הנה אנו שם, מקדישים את כל תשומת הלב הזו לכל פרט קטן ואישה פשוט פרצה בצחוק באמצע. כולנו הסתכלנו עליה ואמרנו, 'בסדר, אז מה כל כך מצחיק?' ובכן, לשלושתנו היה זקן אז, וכנראה שכולנו ישבנו שם עם מרפקים של יד ימין על לוח ההקלטה, ושלושתנו ליטפנו את הזקן בזמן המדויק לצלילי המוזיקה. זה מה שהיא מצאה כל כך מצחיק. אני בטוח שזה היה, אבל אנחנו בהחלט לא חשנו כך באותו זמן".

עיתון ביט אינסטרומנטל פרסם ביקורת על התקליט: "התקליט הזה ממשיך בהצלחה את הקו המוסיקלי של קודמו מבחינת עיבודים ונגינה. אך יש בו משהו שלפעמים נשמע טיפה משעמם. ההפקה שלו לא מרימה אותו לדרגה העליונה. יכול להיות שהלהקה מנסה יותר מדי".

את העטיפה איירה אשתו של התמלילן קית' ריד, ששנים לאחר מכן הודה שהיא ציירה את דמותו, כשהיא מסווה זאת עם תוספת זקן. כל העטיפה נלקחה מסגנון עיצוב שפירסמה חברת טבק.

ריד: "כנראה היה לי אז סוג של משיכה לעיצוב של אותן קופסאות סיגריות. לא ביקשנו רשות מאותה חברת טבק להשתמש בעיצוב שלה. פשוט עשינו את זה. זו הייתה רוח הזמנים אז. אנשים פשוט עשו את מה שבא להם. הדברים השתנו מאז".

בונוס: החודש, באפריל 1970 פורסם במלודי מייקר שהגיטריסט פיטר בנקס יצא מלהקת יס. כך הוא אמר שם:

“בחודשיים האחרונים לא הגיעה המוסיקה של הלהקה למקום כלשהו. הקהל נהנה מזה, אבל הנגינה שלי לא הייתה טובה מספיק וחשתי שאני עומד במקום. אני חושב שזה קורה לכל מוסיקאי - מגיעים לשיא מסוים ואז אתה משתפר או נחנק. אז לנגן עם מוסיקאים אחרים עדיף לי וללהקה”. בכתבה נמסר שהפרידה שלו מהלהקה הייתה ביחסים טובים ושהוא עדיין חולק דירה עם מתופף הלהקה, ביל ברופורד. הוא הוסיף שיילך להופעות שלהם. “אנשים היו נחמדים אליי באופן מפתיע. אני חושב שיס תהיה להקה טובה אף יותר”.

אבל בספרו האוטוביוגרפי גילה בנקס שהפרידה לא היתה כה ידידותית: “ידעתי שיס ימשיכו בלעדיי. בזמנו קיוויתי שהלהקה תתמוטט. ממש שנאתי את האנשים בה. עדיין חלקתי דירה עם ביל ברופורד ולא דיברנו זה עם זה במשך שבועות. נהגתי לראות אותו במטבח ורק החלפנו מבטים מקפיאים. הראשון שדיברתי איתו על העפתי מהלהקה היה המנהל, רוי פלין. הוא ממש היה מצוברח מזה. הוא גם לא ידע שזה יקרה. ביל ברופורד עזב את הדירה בה גרנו ביחד. הוא היה ממש קר כלפי המצב הזה, אבל כך תמיד מתנהג ביל. טוני קיי היה יותר סימפטי כלפיי. ניסיתי לדבר איתו על המצב, אך לא היה לו מה לחדש לי. בזמנו לא האמנתי לשניהם, שהם לא ידעו שהולכים להעיף אותי מהלהקה. עבורי זה היה כמו זוגיות שהתפרקה. זו הייתה טראומה. הבנתי שאין לי שום סיכוי להמשיך עם יס. ההכנסה היחידה שלי הייתה מהלהקה, אז רוי פלין דאג שאקבל כסף בשבועות הבאים. דאגתי לקבל את כל הציוד ששייך לי מהלהקה. השנה שבאה לאחר מכן הפכה לתקופה מעורפלת אחת גדולה. שתיתי המון וניסיתי לפצות על האובדן. לא חשבתי לרגע להפסיק לנגן.

כמה שנים לאחר מכן קראתי ראיון בו ג’ון אנדרסון אמר: “ובכן, מישהו היה חייב ללכת. אם זה לא היה פיטר - אז היינו מעיפים את טוני”. למען האמת, אני עדיין לא מבין מדוע הועפתי מהלהקה. בזמנו לא רציתי לדעת והיום אני כבר לא מעוניין לדעת. אולי זה בגלל שלקחתי צעד לאחור בתהליך. אולי זה בגלל שלא תרמתי בתהליך כתיבת השירים כמו לפני כן. להקת יס עבדה כך שמי שצועק הכי חזק, מקבל את הדרך שלו. אולי לא הייתי אסרטיבי מספיק. אולי לא הבאתי מספיק רעיונות, אבל רעיונות שהבאתי - ג’ון וכריס נהגו לקחת אותם ולשים עליהם את הקרדיט שלהם. לא הבנתי את זה בזמנו. אולי הייתי האיש הכי שקט בלהקה אז. נראה לי שמה שקרה לי עם טוני קולטון, המפיק של התקליט השני, הוא שגרם להעפתי מהלהקה. סיבה נוספת יכולה להיות הבעיות הניהוליות בלהקה. הייתי נגד פיטוריו מהלהקה. הוא השקיע את כל מה שיש לו בנו. אפילו אמרתי, בספונטניות כעוסה, “אם רוי הולך - אז גם אני”. אני זוכר שאמרתי זאת וזה הוביל להמון צעקות. כנראה מישהו מהם זכר היטב את מה שאמרתי ובא להשתמש בזה נגדי”.

בונוס: החודש, באפריל 1969 פורסמה כתבה על סופט מאשין בעיתון ביט אינסטרומנטל:

"כאשר החרוזים, הפעמונים והאווירה הסוערת של הפסיכדליה הגיעו לחופינו לראשונה לפני כשנתיים, צצו שתי להקות מיוחדות שאומצו לתנועה ההיפית. אחת מהן הייתה הפינק פלויד. השניה הייתה סופט מאשין, עם מייק רטלדג' על האורגן, רוברט וויאט בתופים, וקווין איירס בבס. אבל בעוד שהפלויד מצאו את עצמם נמביאים להיטים מסחריים לוהטים, מוציאים סינגלים ואלבום ראשון שנמכר בהמון לציבור רחב בהרבה מאשר רק לקהל הפרחים, ה-סופט מאשין מעולם לא השיגה שום פריצת דרך לקהל ההמוני, למרות שהתחילה עם קהל עוקבים פנאטי לא פחות. ההופעות שלה היו אולי חלוציות יותר מאלה של הפלויד. להפתעת כולם, סופט מאשין נעלמה כמעט ללא עקבות. רק לאחרונה נשמע משהו על הקבוצה לאחר היעדרות של יותר משנה.

מעשה ההיעלמות הממושך שלה נובע מביקור ממושך בארה"ב, שם חבריה קטפו הצלחה רבה. הרבה יותר הצלחה ממה שקרה להם באנגליה. היה להם סינגל אחד שיצא בחברת פולידור שלא עשה שום דבר מרהיב והוביל למצוקה כלכלית קשה וכמעט הפך את המוסיקאים לרעבים ממש כשלעתים קרובות אפילו לא היה להם מספיק כסף לקנות בנזין כדי להגיע להופעה.

נקודת המפנה הגיעה כאשר המנהל שלהם, מייק ג'פריס, שגם דואג לג'ימי הנדריקס, סידר להם לצאת לסיבוב הופעות בארצות הברית עם ג'ימי. בזמן הזה, אמריקה הייתה קשובה לרעיונות חדשים בפופ, והסגנון של הסופט מאשין, שהסתמך במידה רבה יותר מהפופ הקודם על אימפרוביזציה, היה בהחלט סחורה טובה. אמריקה הייתה המקום האידיאלי עבור הלהקה לרכז את האנרגיות שלה.

הסיור הראשון הזה עם הנדריקס היה כל כך מוצלח שהלהקה נשארה שם אחרי שסיימה. כבר מההתחלה היא הופיעה בפני קהל של חמישה וששת אלפים איש וזכתה להערכה רבה יותר מאשר באנגליה. בכל הארץ היה טוב. חבריה חששו מהמוניטין של ערים כמו דאלאס - אבל המקומות הגרועים ביותר שהם היו צריכים להופיע בהם היו בפרברים של ניו יורק.

האלבום הראשון שלהם נמצא כרגע במקום החמישים במצעד האלבומים האמריקאי ועדיין עולה לאחר שלושה חודשים. למרות שהלהקה חזרה לאנגליה מאז ספטמבר האחרון של 1969 (עכשיו עם בסיסט חדש, יו הופר), עדיין יש ספק אם הוא יודפס גם כאן באנגליה. חברת התקליטים TRACK לא הוציאה את התקליט בזמן אמת, כי המדיניות שלה באותה תקופה הייתה להתרכז בסינגלים להיטים, והלהקה לא הייתה כאן כדי לקדם את המוצר שלה.

כעת החברים סיימו לעבוד על אלבום שני, שהפיקו בעצמם. הוא הוקלט באולפני אולימפיק בלונדון, בתחילת השנה. שוב, הזמן היה לוחץ. לרוברט לא הייתה מערכת תופים לעשות חזרות מחוץ לאולפן אז הוא נאלץ לנסות ולחשוב מה לעשות בראש שלו.

מאז שהם חזרו לאנגליה, נוצר רוגע. הם הרוויחו מספיק כסף, ועבדו ביציבות מדי ערב במשך שנה, כדי להיות מסוגלים לעשות חזרות, לכתוב ולהמשיך בפעילויות אחרות - מייק, למשל, כותב ספר על פרסטון סטרג'ס, מפיק סרטי הקומדיה האמריקאי. הם העדיפו להיצמד למקומות הטובים יותר במקום לקחת את כל העבודה שמגיעה במקומות מעופשים. אז איך לתייג את סופט מאשין. האם זו להקת ג'אז? יש הרבה קווי דמיון עם שלישיות ג'אז, אבל זו גם להקת פופ. חברי הלהקה היו מעורבים בסצנת הג'אז האוונגרדית, אבל התשובה האמיתית היחידה היא לומר שהם מנגנים את מה שהם רוצים - תקראו לזה ג'אז, פופ או מה שלא יהיה".

בונוס: החודש, באפריל 1970 יצא תקליט הבכורה של להקת פרוג בריטית ושמה MARSUPILAMI.

במלודי מייקר נכתב אז בביקורת: “זה תקליט ראשון, לא צפוי ומעניין מלהקה שקושרת רוק עם חליל אוורירי ודיבור כדי ליצור אווירה לא נינוחה. זה לפעמים יותר מדי אפל, אם כי הגותיות מאוזנת על ידי כמה קטעי מעבר קצביים נהדרים, בהם הגיטרה, התופים והאורגן ממש ממריאים”. בעיתון MUSIC BUSINESS WEEKLY נכתב: “עם המוסיקה שיומרנית כמעט כמו המילים, התקליט הזה שבא מלהקה עם שם שלא כיף להגות אותו הוא חסר סיכוי להימכר היטב. הקטעים נעים באותו קו - בתחילה שירה ואז מגיח חליל ומאחור יש אורגן, ואז מתפרצת גיטרה עם עוד אורגן. צד שני נפתח עם מה שנשמע כאדם שצועד על שקיות של חטיפים. תחשבו פעמיים לפני שתזמינו לכם את התקליט הזה”. בעיתון MUSIC NOW נכתב: “הלהקה הזו נשמעת כאילו לא היה לה מושג לאן ללכת מוסיקלית. אני אוהב את תפקידי החליל הרכים והמתופף פה טוב. אבל האורגניסט משעמם ומנגן דברים שכבר שמעתי בעבר. תקליט נחמש. לא יותר”.

בעיתון RECORD BUYER נכתב: “הנה אחד התקליטים המשעממים, חסרי חיים ומיותרים מהסצנה המחתרתית. זו להקה שמורכבת משישה אנשים ועדיין כל אחד מהם כל כך צפוי. אין צורך להתעמק בהם”. בעיתון RECORD REVIEW נכתב: “הניסיון של חברת התקליטים, טרנסאטלנטיק, להביא משלה לרוק המתקדם, לא משמעותי עם להקה זו”. להקה זו תצליח להקליט עוד תקליט אחד, ARENA בהפקתו של פיטר בארדנס שיצא בשנת 1971, לפני שהתפרקה.

בונוס: החודש, אפריל 1970 - להקת הנייס התפרקה וקית' אמרסון וגרג לייק הסבירו יחדיו, למלודי מייקר, את הצעד הבא שלהם. קארל פאלמר טרם נכנס לתמונה.

"אני מבין את ההלם שהפרישה שלי מהנייס גרמה, אבל מוסיקאי חייב לנוע קדימה. חשתי את הצורך לעבוד עם השפעות של מוסיקאים אחרים כדי להצית מחדש את המוסיקליות שלי. פגשתי את גרג לייק בפילמור איסט שבניו יורק ומאז דיברנו וניגנו ביחד כדי להבין שיש לנו את אותו הראש. מה שייצא מזה הוא להקה חדשה עם אותו הרכב כלי נגינה כמו שהיה לי בלהקת הנייס (אורגן, בס ותופים). רק שהפעם יהיה דגש רחב יותר על השירה. גרג גם ישיר וינגן בגיטרה אקוסטית בנוסף לבס שלו".

גרג לייק: "אני עוזב את קינג קרימזון השבוע. למרות שפרשתי מהם כבר בחג המולד האחרון, אך זה לא הוכרז באופן רשמי".

אמרסון: "ההרכב המלא שלנו טרם הוחלט. אנחנו נהיה שלישיה ואולי בהמשך נוסיף נגנים נוספים להתארח אצלנו. עדיין לא חשבנו על שם ללהקה החדשה. גרג ואני מהמרים עכשיו ונותר לנו רק לקוות שהצעד הזה שלנו יביא הצלחה. אבל כרגע אנחנו חופשיים מהתחייבות לחברת תקליטים ומוכנים לאתגר החדש. הפעם אנחנו נקדם את הופעותינו בעצמנו, במקום להיות נתונים ללחץ מצד הנהלה. כשהייתי בלהקת הנייס, בכל פעם שנכנסתי למשרד אז נופפו מולי בחוזים שנחתמו עם הופעות שעלינו לעשות. ואז אתה מגיע להופעה ומגלה שאין שם פסנתר והמקום גרוע להופעות. עכשיו אנחנו נבדוק כל מקום הופעה לפני שנגיע להופיע בו. אנחנו נמשיך בסגנון הקלאסי כי אין לנו רצון לאבד מעריצים של הנייס או של קרימזון. אם בקהל יצעקו שננגן RONDO, אז ננגן את זה".

לייק: "אנחנו נעוף מחדש כמו עוף החול".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459