top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 במרץ בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-25 במרץ (25.3) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "איך אפשר להאשים אותי בכתיבת מילים שבאות מילד פרחים מיושן? איך בכלל מישהו יכול להיות ילד פרחים מיושן? הרי כל הטריפ הזה הוא מסע מתמשך למציאת שלום ורוגע כמצב האידיאלי. זה כל מה שכל אחד רוצה. אם כך, אני מוכן תמיד להיות ילד פרחים מיושן. אני משקיע המון עבודה בכתיבת מילות השירים שלי. לא כל המילים שאני כותב חייבות להיות מתחת למיקרוסקופ. שירים כמו BLACK DOG נוצרו באופן מאולתר. יכולתי גם לשיר לזה את התפריט במסעדה של בית מלון" (רוברט פלאנט, הזמר של להקת לד זפלין, בשנת 1975)


ב-25 במרץ בשנת 1966 התייצבו הביטלס בסטודיו הצילום של רוברט ויטאקר חובב האוואנגארד. הוא הלבישם חלוקי קצבים והניח עליהם חתיכות בשר נא ושברי בובות. תמונה זו תחולל סערה כשתצא כעטיפה הקדמית של אוסף הלהקה בארה"ב ושמו YESTERDAY AND TODAY. הסיפור השלם בעניין זה נמצא בספר השלישי שלי, "ביטלמאניה!"



ב-25 במרץ בשנת 1972 יצא תקליט חדש ללהקת דיפ פרפל ושמו MACHINE HEAD.


הסיפור הבא הוא אחד מאלו שנכנסו למיתולוגייה של עולם הרוק; ב-4 בדצמבר 1971 הגיעה להקת דיפ פרפל לאולם ה'קאזינו דה מונטרה' שבז'נווה, שווייץ. המטרה הייתה לשכור את האולם למשך שבועיים על מנת להקליט שם את האלבום כהופעה חיה ללא קהל. אך בלילה שלפני תחילת הסשנים של הלהקה אירח הקזינו הופעה אחת אחרונה לפני שהאולם היה אמור לעבור לבעלותה הזמנית של דיפ פרפל. ההופעה הייתה של פרנק זאפה ואמהות ההמצאה (בהרכב השני שלהם). לקראת סוף ההופעה, במהלך סולו הסינטיסייזר של דון פרסטון ביצירה 'קינג קונג', ירה אחד ממעריציו של זאפה זיקוק בוער אל תקרת האולם, שהייתה עשויה מענפי דקלים. תוך זמן קצר החל גג האולם להתלקח בזמן שבפנים עצמו היו כ-3,000 איש. זאפה, שקלט במהירות את חומרת המצב, כיוון את הקהל ברוגע לכיוון היציאה של האולם כשחלק מהאנשים שברו חלונות ויצאו דרכם. הוא אף התלוץ ברגעי השריפה הראשונים כי ארת'ור בראון בא לבקר. אותו ארת'ור בראון היה זמר בריטי עם להיט בשם FIRE, שסגנון צריחתו בשיריו נשמע דומה להפליא לסגנון שאיאן גילאן, סולן דיפ פרפל, אימץ עם כניסתו ללהקה זו.


למרבה המזל, אף אחד לא נהרג מהתקרית ההיא אך הבניין של הקזינו נהרס לחלוטין, כולל כל ציוד הנגינה של זאפה ולהקתו. לדיפ פרפל נוצרה בעיה ענקית. הם בשווייץ ועתה אין להם מקום להקליט את אלבומם. בתחילה ניסו להקליט במקום בו הועפו בגלל הרעש הרב שיצרו. ברוב ייאושם שכרו חברי הלהקה חלל במלון שנקרא גראנד הוטל, כששם החל לפתע ריצ'י בלאקמור לנגן ריף גיטרה שנשמע מקורי ביותר ונקרא במהרה TITLE#1. בזמן הקלטת הקטע הזה המשטרה כבר דפקה להם על הדלתות והצוות הטכני של הלהקה חסם את הדלת בכדי לאפשר ללהקה לסיים את הקלטת הקטע. שנים לאחר מכן נתגלה כי ריף גיטרה זה, שכמעט כל ילד שמתחיל לנגן בגיטרה חשמלית מנסה לנגנו, נלקח מקטע ברזילאי משנת 1965, בביצועה של אסטרוד ג'ילברטו. שם הקטע הוא MARIA QUIET.


שבוע לאחר מכן, בגראנד הוטל, הקשיבו חברי הלהקה לקטע הזה שהוקלט. הוא נשמע להם טוב אך לא היה להם מושג איזו מנגינה או מילים לכתוב על זה. בסיסט הלהקה, רוג'ר גלובר, בא עם הרעיון לשם השיר SMOKE ON THE WATER לאחר שהתעורר בבוקר שלמחרת, צפה מחלונו בעשן שהיתמר מהאולם השרוף על מי אגם ז'נבה ומפיו יצא בספונטניות המשפט שהפך לשם השיר ומכאן הפך שיר זה לסיפור מסעה של הלהקה להקלטת התקליט.


הסשנים לאלבום היו הדוקים מבחינת זמן ומשמעת ולא סתם נשמע גילאן שר בשיר את המשפט SWISS TIME IS RUNNING OUT. הלחנים באלבום הזה הם פשוטים ביותר. פשוטים אך ברורים וכובשים. גם העיבודים של כלי הנגינה הדוקים יותר ומורכבים פחות, לעומת אלבומם הקודם FIREBALL שבא בגישה מתקדמת יותר.


אורגניסט הלהקה, ג'ון לורד, הבין שבשביל לקבל את האיזון הנכון מול בלאקמור הגיטריסט, הוא חייב לעזוב את מגבר הלזלי של ההאמונד שלו בצד ולחבר את האורגן ישירות לראשי מגברים עתירי עוצמה ושפופרות של חברת מארשל. הדבר העניק להאמונד שלו צליל מחוספס אך מענג ביותר. ארבעה משירי האלבום הפכו לשירים קבועים בהופעות החיות של הלהקה מאז - SMOKE ON THE WATER, SPACE TRUCKIN, LAZY ו- HIGHWAY STAR.


השיר הפותח, HIGHWAY STAR, היה זה שהחליף את SPEED KING כפותח הקבוע את ההופעות. זה אחד משירי האהבה הגדולים ביותר של אדם למכוניתו. יש לו דרייב מהיר והפקה שממחישה היטב מהי מהירות גבוהה של רכב על אוטוסטרדה פנויה. השיר נכתב לראשונה בעת שהלהקה נסעה באוטובוס שלה להופעה ב- PORTSMOUTH GUILDHALL. זה היה ב-13 בספטמבר 1971. באותו ערב הלהקה כבר הכניסה את השיר בצורתו הראשונית לסדר שירי ההופעה.


השיר LAZY הוא בלוזי באופיו, עם מקום לאילתורי סולו של ריצ'י בלאקמור בגיטרה, ג'ון לורד באורגן ההאמונד ואיאן גילאן במפוחית. גרסת האולפן נפתחת עם סולו האמונד של לורד שמתחיל באופן חרישי ומתפוצץ לפתע במלוא הדרו.


אף אחד מהלהקה לא חשב על SMOKE ON THE WATER כלהיט פוטנציאלי במהלך ההקלטות ואף אחריהן. כולם הצביעו שם על השיר שחותם את צד א' של האלבום, שנקרא NEVER BEFORE. הלהקה עבדה עליו רבות על מנת להפוך אותו לסוג של להיט מסחרי והוא יצא על תקליטון ואף צולם לו קליפ פרומו. אך למרות כל נסיון לשווקו כראוי, לא התרומם השיר במצעדים. בשלב מאוחר יותר הבינה דיפ פרפל מה SMOKE ON THE WATER עושה לקהל בהופעות החיות. סינגל של השיר הזה יצא רק שנה מצאת האלבום והפך להצלחה אדירה.


עיתון DISC AND MUSIC ECHO כתב ביקורת באפריל 1972: "להקת דיפ פרפל ממשיכה לבנות לעצמה קריירה תוך התעלמות מוחלטת מהאפשרויות המגוונות שאפשר להוסיף לרוק שנשען על ריפים של גיטרה. זה חבל ביותר כי יש בהם פה ושם הבהובים של אור בקצה המנהרה. בשיר NEVER BEFORE יש את האש שהייתה בלהקת CREAM המוקדמת אך חוץ מזה, התקליט הוא רוק נוסחתי שבלוני ביותר".


ברולינג סטון נכתב עליו בזמנו כך: "אני פשוט לא מבין מדוע להקה מרגשת כמו דיפ פרפל, שהגיעה באופן עקבי לראש המצעדים וכבשה את אירופה בסערה, נותרה עדיין לא ידועה יחסית לקהל האמריקני. במיוחד כאשר הקהל הזה אימץ בלב שלם להקות עם מטרות מוזיקליות דומות אך נטולות התרגשות.

זה חבל, אבל דיפ פרפל עצמם אשמים במצב לפחות באופן חלקי; שני האלבומים הראשונים שלהם היו בעיקר חסרי השראה, למרות כמה גרסאות כיסוי טובות לשירים כמו I'M SO GLAD ו-HUSH. נראה שהבעיה הבסיסית הייתה שהלהקה עדיין לא למדה באמת לכתוב שירים, ולכן הקאברים היו הדרך הטובה ביותר לצמוח מבלי לאבד את הקהל. אלא שאף להקת רוק בסוף שנות השישים שמכבדת את עצמה לא רוצה להוציא אלבום רק עם קאברים. אז נשארנו עם מקבץ של מנגינות מקוריות משעממות, שמחציתן אינסטרומנטליות ואף בעלות ציטוט מהעולם הקלאסי. הצד היומרני של דיפ פרפל מצא את הביטוי המלא ביותר באלבום הראשון שלהם שיצא בחברת וורנר, 'קונצ'רטו ללהקה ולתזמורת', שנכתב על ידי לורד ובסיוע המנצח מלקולם ארנולד והתזמורת הפילהרמונית המלכותית.


זו הייתה זוועה. סוג של עיסה סימפונית. שיתוף הפעולה האחרון של לורד-ארנולד, בשם GEMINI SUITE היה פשוט עוד מנה מאותה טעות. למרבה המזל, הלהקה הבינה לכאורה שדבר מסוג זה יכול לצאת משליטה, מכיוון ששלושת האלבומים האחרונים שלה סוף סוף מצאו מסלול זועם ונוח לעבוד בו, מה שהופך אותה למתמודדת ראשיית בין הלהקות הקולניות והכבדות ביותר משני הצדדים של האוקיינוס ​​האטלנטי. האלבום IN ROCK היה יצירה דינמית ולוהטת. האלבום FIREBALL היה זהה לו, אם כי לא ממש יעיל. האלבום החדש, MACHINE HEAD, נושא קווי דמיון חזקים לשני קודמיו ונמצא איכותית אי שם בין השניים.


למרות שהוא מספק את הסאונד, יש לו את העליות והמורדות שבלהקה. השיר HIGHWAY STAR הוא שיר פתיחה נהדר, שדומה למדי, מבחינת נושא ומבנה, לשירים שפתחו את שני האלבומים הקודמים. המילים לוקחות את המשוואה הקדמונית של מכונית-בחורה והופכות אותה למשהו רצחני עוצר נשימה.

עכשיו אני לא יכול להיות כל כך טהור, כי אני בטוח שהשירים האלו שבאלבום נכתבו במעט זמן, אבל אני יודע שעצם הבנאליות הזו היא חצי מהכיף של הרוק'נ'רול ולכן אני בטוח שאתלהב גם מחמשת האלבומים הבאים של דיפ פרפל כל עוד הם יישמעו בדיוק כמו שלושת האחרונים האלה".


ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616459



ב-25 במרץ בשנת 1947 נולד אלטון ג'ון (או בשמו המקורי, רג'ינלד דווייט). אז לכבוד זה, הנה כמה אנקדוטות מעניינות שאספתי לכם עליו.



במרץ 1975 התפרסם ברקורד מירור הבריטי כי אלטון ג'ון סירב להופיע בתוכנית הלהיטים הבריטית 'טופ אוף דה פופס' בגלל שחוק איגוד המוזיקאים הכריח את להקת הליווי שלו להקליט מחדש שיר לפני שיצולמו כשהם מבצעים 'תזמורת בצורת' עם אותה הקלטה לצד הזמר, מול המצלמות. דובר מטעם אלטון מסר: "הבי.בי.סי החליט גם היכן נקליט את השיר הזה, כשהם דורשים לשלוח מישהו מטעמם שיפקח על תהליך ההקלטה בן שלוש השעות בלבד. לעיתים אנו תמהים האם האיגוד הזה עובד למען המוזיקאים או למען עצמו בלבד". ג'ף לין, מלהקת אי.אל.או, מסר כי הוא תומך באלטון והוסיף כי האיגוד לא מתחשב כלל במוזיקאים הפעילים.


כמה מסכן הוא אלטון ג'ון, שבנובמבר 1972 נישקו גלגלי מטוסו את מסלול הנחיתה שבאנגליה, כחמש דקות לפני שנחתה שם חמישיית הג'קסונים. לפיכך הוא נאלץ לפלס את דרכו מחוץ לשדה התעופה מול נחיל מעריצים שהשתוקק לראות ולו חיוך קטן וצחור מפי אחד מחברי אותה משפחה מפורסמת. אלטון לא היה אז מחסידי המעריצים בני הנוער, כפי שהסביר בהגזמה קלילה למלודי מייקר: "כשהופענו בגלזגו, בסיבוב האחרון שלנו, טיפסו כאלף מהם על המכונית שלנו וזה היה מפחיד ביותר. והנה לא מזמן הגעתי לאנגליה וכולם ציפו שם לג'קסונים והאוסמונדים. ואנחנו נקלענו לכל הסיטואציה הזו. ככה זה כשבטלוויזיה שידרו שמאתיים חולצות יינתנו לראשונים שיגיעו. איזו תרמית היא זו! כולם שם היו צריכים לקבל חולצה כי חיכו שעות בחוץ".


לפני שאלטון ג'ון היה כוכב ענק, נאלץ הוא לטבול בכל מיני מקומות ללא הצלחה מצידו. אחד מהם היה עם להקה ושמה סיימון דפרי והצליל הגדול. בשנת 1967 חלה אריק היין, הקלידן של להקת SIMON DUPREE AND THE BIG SOUND. במחלת הנשיקה. זה היה בעת שלהקתו הייתה עסוקה בשיווק להיט בשם KITES. הלהקה הייתה חתומה על חוזה ולא היה מנוס מזה. האמרגן של הלהקה, ארת'ור האווס, פנה בייאוש לסוכנות של נגני סשנים כדי למצוא מחליף באופן מהיר.


אותה סוכנות שאלה פסנתרן בשם רג' דווייט (אלטון ג'ון), שהסכים להירתם למשימה תמורת 25 ליש"ט לשבוע. לא היה זמן לערוך אודישנים לפסנתרן מחליף, הלחץ היה גדול ולכן נערכה במהרה חזרה מוזיקלית שלו עם הלהקה. יש לציין כי האחים שולמן, שהנהיגו את הלהקה הזו (לפני הפיכתם ללהקת ג'נטל ג'יאנט), לא הכירו אותו לפני כן. החזרה המוזיקלית ארכה כמה שעות ובמהלכה ניגנו אלטון והלהקה את שירי ההופעה. אלטון רשם לעצמו בנייר כמה הערות.


למחרת אספה אותו החבורה וכולם נסעו להופעות בסקוטלנד, ברכב יגואר מדגם MK9 כשאלטון מדי פעם גם נהג בו. כשהגיעו למקום ההופעה הראשון, גילה הפסנתרן החדש שיש במלון בו השתכנו פסנתר ישן ולא מכוון. בפסנתר הזה הוא ניגן לשאר חברי הלהקה שירים שכתב ויצאו בהמשך בשני אלבומיו הראשונים. אחד מהם היה השיר YOUR SONG. השירים התקבלו בהערכה רבה. אלטון לא עצר פה ושאל את השאר אם ירצו להקליט את שיריו אך נענה בשלילה. דרק ופיל שולמן דחו אותו, בטענה שיש להם מספיק שירים משלהם. במהלך סיבוב ההופעות הזה הכריז הפסנתרן כי הוא הולך לשנות את שמו מרג' דווייט לאלטון ג'ון. כל השאר צחקו כשהוא סיפר להם את זה.


במלון אחר שיחקו החברים טניס וכדורגל ואף שכרו סירה יחדיו. ההנאה הייתה גדולה שאלטון העתידי שאל את המנהל של הלהקה האם יוכל להמשיך ולהיות חבר בה גם אחרי שייגמר הסיבוב. המנהל סירב בטענה שהקלידן הקבוע אמור להבריא ולחזור.


כשסיימון דפרי התפרקו, שמר אלטון קשר עם האחים שולמן ובמיוחד עם ריי הבסיסט, שנהג לבקר את אלטון באולפן בעת שהאחרון הקליט את אלבומו השני. למרות הפוטנציאל הרב, חש אלטון חוסר ביטחון עד כדי כך שניסה לשכנע את האחים שולמן לצרפו ללהקתם החדשה, שהפכה להיקרא ג'נטל ג'יאנט. השולמנים דחו את הצעתו בטענה שסגנון הנגינה שלו לא מתאים להם.


אלטון נגע שוב בעולם הפרוגרסיב, זמן קצר לאחר מכן, כששמו הועלה כמישהו שמתאים לשיר באלבומה השני של קינג קרימזון. זאת אחרי שהזמר המקורי, גרג לייק, החליט לפרוש. רוברט פריפ, שהחל אז להנהיג את ההרכב, קיבל המלצה לשכור את שירותיו של אלטון כזמר והלך להקשיב לתקליטו הראשון (EMPTY SKY) בחנות תקליטים. הוא נחרד וקבע שזה לא יקרה. בכל זאת קיבל אלטון את הכסף שנקבע לו להקלטה, למרות שהוא לא שר כלל באלבום.


ברוב ייאושו הלך אלטון ג'ון למו"ל שלו, דיק ג'יימס, ואמר לו כי ברצונו להצטרף ללהקתו של ג'ף בק, במקום ניקי הופקינס שפרש. ג'יימס לא הניד עפעף ואמר לפסנתרן המדוכא שיפסיק לקשקש ושיתרכז בכתיבת השירים שלו ושל ברני טאופין.


מי עוד נולדו ב-25 במרץ?



בשנת 1942 נולדה זמרת הנשמה, ארית'ה פרנקלין (היא מתה באוגוסט 2018)


בשנת 1949 נולד המפיק בוב אזרין (שעבד עם אליס קופר, פינק פלויד ואחרים)


בשנת 1966 נולד הגיטריסט העיוור, ג'ף הילי (הוא מת במרץ 2008)


מצד שני... חברי להקת פו פייטרס ומעריציה נדהמו לגלות שהמתופף הכריזמטי שלה, טיילור הוקינס, מת בגיל 50, בבית מלון בקולומביה, בעת סיבוב ההופעות.


ב-25 במרץ בשנת 1971 יצא אלבום הסולו הראשון של ג'ון קייל ושמו VINTAGE VIOLENCE.



באופן מפתיע יחסית, מדובר בתקליט שנשמע כיצירה של סינגר-סונגרייטר כשקייל שלל אותו בהמשך כפשטני מדי ולא מקורי. אבל לא תמיד צריך להקשיב לדעותיהם של אמנים על יצירותיהם. כי מרגע שהם משחררים אותם לקהל הרחב - זה כבר לא רק שלהם ופה מדובר בתקליט טוב לטעמי, שנכון כי לא רמז על המשך קריירה מפותלת ומעניינת עבור קייל אך מקסים לא פחות בדרכו שלו.


עיתון מלודי מייקר פרסם אז בביקורתו: "אחד התענוגות בתקליט זה היא ההקשבה לשיר רוק כשהוא מושר במבטא וולשי. השירים של קייל חסרים משמעות ליניארית לטובת גישה מעומעמת. דמויות השירים נכנסות ויוצאות ללא הצגתן או הסברים עליהן וכנראה התמליל הברור ביותר הוא בשיר 'אמסטרדם', שהוא בלדה שמהווה הרצועה החלשה ביותר בתקליט".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "ג'ון קייל היה תחילה עם הוולווט אנדרגראונד, שם הוא ניגן בויולה חשמלית וכתב כמה דברים. אחר כך הוא נעלם לזמן מה, והופיע מחדש כעובד של חברת התקליטים ELEKTRA, שם עזר לניקו ולאלבומה THE MARBLE INDEX, יצירה אדירה בחוסר הנגישות שלה, ולאחר מכן הפיק את האלבום הראשון של הסטוג'ס, שזה כל כך פשוט שרוב האנשים לא יכולים לסבול את זה.


עכשיו הוא בא עם אלבום בעל מורכבות מדהימה. רוב השירים נשמעים כמו אלבום של הבירדס כאילו הופק על ידי פיל ספקטור. זה אלבום חשוב, למרות שלוקח זמן עד שהוא תופס. הוא עומד היטב לצד יצירות מופת כמו ASTRAL WEEKS או HIGHWAY 61 REVISITED. זוהי אמירה אישית מרגשת מאוד של אמן שפשוט לא מתפשר בשום כיוון ואני מאמין שהוא נועד להפוך לאחד האלבומים החשובים של השנים האחרונות.


צריך להזכיר גם את החידתיות הנוספת של האלבום - המוזיקאים. מעולם לא שמעתי להקת גיבוי עם זרימה כל כך אורגנית להפליא ומשחק הגומלין הוא מופתי ומצמרר. בהתאם לאניגמה של האלבום, יש מעט מאוד אינדיקציה לגבי מי הם, למרות שזה יהיה הימור בטוח לומר שהם כוללים חברים בלהקה בשם GRINDER'S SWITCH, שהוציאה אלבום נוראי לפני כמה חודשים. אבל אם זה כך, למה הם כל כך טובים כאן? אם יתמזל מזלנו, לעולם לא נגלה".


ובדיוק ארבע שנים לאחר צאת תקליט זה יצא תקליט של קייל ושמו SLOW DAZZLE שמהווה צלע אחת ומוצלחת מאד מטרילוגיית אלבומים של קייל מהשנים 1975-1974 (השניים האחרים הם FEAR ו- HELEN OF TROY).


ב-25 במרץ בשנת 1971 הייתה אמורה להקת לד זפלין לסיים את סיבוב ההופעות האינטימי שלה במועדונים עם הופעה עבור רדיו BBC מול קהל מצומצם. אבל זמר הלהקה, רוברט פלאנט, סבל מדלקת בגרונו וההופעה נדחתה ל-1 באפריל. במקום זפלין הופיעו בתאריך המקורי שנקבע להקת ברינסלי שווארץ ולהקתו של המתופף קיף הארטלי.



ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-25 במרץ בשנת 1974 יצא תקליט חדש ללהקת אדמה, רוח ואש ושמו OPEN OUR EYES.



בביקורת ברולינג סטון נכתב עליו כך: "זה מגוון נעים של צלילי אפריקה, מקצבים לטיניים, פ'אנק מנומס, ג'אז חלקלק, סליי סטון, סטיבי וונדר ולהקת הממד החמישי. לתקליט יש משיכה לדיסקו וגם להאזנה קלה, והוא כל כך עליז שהוא כמעט חסר משקל עם חוסר מיקוד והבחנה.


בין האלמנטים החיוביים המובהקים: הקלימבה המצלצלת של מוריס ווייט, סקסופון הסופרן השוטף של אנדרו וולפולק, צווחת הפלצט המפחידה של מישהו (פיליפ ביילי - נ.ר), וההומור הטוב של כולם. אבל הלהקה זקוקה לאישיות ייחודית יותר - משהו ששמונה חבריה עשויים להתקשות להסכים עליו. האם אני יכול להציע סולן שייקח פה אחריות?"


פיליפ ביילי בספרו: "היו למוריס ווייט שתי תכונות חזקות שהפכו אותו למנהיג להקה נהדר. מקודם כל, הוא היה חסר רחמים ולא היה מוותר כאשר ספג נסיגה או אכזבה. הוא יכל להפוך חדשות רעות לטובתו. שנית, מוריס ידע להביא חיזוקים כשהרגיש שהגיע הזמן להעלות את הרף. בחורף 1973, כשהגענו לאולפני קאריבו ראנץ', למרגלות הרי הרוקי, להקליט את התקליט השלישי שלנו לחברת התקליטים קולומביה, הוא גם רצה להוסיף מימד נוסף לעיבודים שלנו - והוא ידע בדיוק למי להתקשר. זו הייתה תקוותו שזה יהיה חבר צוות חדש שיקפיץ אותנו למכירות תקליטים של זהב ופלטינה ויהפוך את ההופעות שלנו למהודקות יותר.


במבט לאחור, לו צ'ארלס סטפני לא הוצג לשורותינו, לא הייתה הלהקה כפי שאנו מכירים אותה. האיש הזה עשה הבדל אדיר עבורנו. כמו שמוריס אמר לי לאחרונה, 'צ'ארלס היה אדם מאוד מוכשר שעשה הישג גדול ל-EWF, ובאמצעות EWF, לאנושות'.


אם מוריס היה המוח של EWF, צ'רלס היה הכוח מאחורי היוצר. תרומותיו באולפן היו בלתי נתפסות. במהלך הקלטת האלבום OPEN OUR EYES, הוא לימד אותי איך לשיר שיר שכתבתי יחד עם מוריס בשם DEVOTION, אחד הקטעים המוקדמים שביטאו את הצד הרוחני של הלהקה.


הדבר הכי מצחיק באלבום הוא תמונת העטיפה. הייתי מדרג את זה אחד הגרועים שלנו. מוריס החליט שהוא רוצה צילום קבוצתי באוויר הדליל של הרי הרוקי. שם היינו, מוקדם בבוקר, עומדים בהרים, קפואים עד העצם! כשאני מסתכל על התמונה שלנו לובשים את התלבושות והגלימות הצבעוניות שלנו, אין לכם מושג כמה קר היה שם למעלה! לו רק יכולתם לראות את הנזלת יוצאת לנו מהאף כשהצלם אמר, 'רק עוד פעם אחת'. ואם זה לא היה מספיק גרוע, משהו אחר כך השתבש עם עדשת המצלמה, אז בסופו של דבר נאלצנו ללכת להרי הרוקי פעמיים! אם תסתכלו היטב, תוכלו לראות לפי המבטים על פנינו עד כמה היינו עצבניים ואומללים. המחלקה הגרפית בחברת התקליטים הייתה זקוקה למישהו שיחתום במהירות, אחרת נחמיץ את תאריך יציאת האלבום שלנו. התבאסתי מהתמונה. נראיתי כאילו זה עתה באתי מהמתים. ממש בכיתי כשראיתי את התוצאה".


ב-25 במרץ בשנת 1967 הופיעה להקת המי את הופעתה הראשונה על אדמת ארה"ב.



ארבעת החוליגנים הרוקרים התייצבו שם לצד אמנים נוספים במסגרת חבילת אמנים שאירגן השדרן, מאריי קאופמן (או בכינויו MURRAY THE K), שאהב להתעטף גם בקרדיט שניכס לעצמו - 'החיפושית החמישית'.

להופעות שרשרת אלו קרא הוא בשם 'מוזיקה בממד החמישי', כשהמופע הראשון נערך באולם התיאטרון של תחנת הרדיו RKO שבברוקלין. מאריי נזכר שנים לאחר מכן: "שוחחתי עם בריאן אפשטיין והוא תיאר בפניי את הלהקה שנוהגת לשבור את כלי הנגינה שלה על הבמה. גם פול סיימון סיפר לי עליהם. אז החלטתי להביאם וזה היה חוויה לא נורמלית עבור חברי הלהקה, שנאלצו להיות כפופים לזמן הקצר שהקצבתי להם. מה שבטוח - בזמן הקצר שהענקתי להם הם נתנו הופעה בלתי נשכחת".


לצד ההופעה של המי עלו לבמה גם קומיקאים, להקת בלוז פרוג'קט, חבורת רקדניות (שכללה גם את אשתו של קאופמן, ג'קי), וילסון פיקט, להקת THE RASCALS ולהקת CREAM, עם אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר. כל אמן נדרש להופיע חמש פעמים ביום במשך דקות ספורות בכל פעם.


פיט טאונסנד: "נתנו לנו לנגן ארבעה קטעים קצרים בכל פעם וכשהתלוננו כי זה מעט מדי, קאופמן החליט לקצץ את זה לשני שירים. זה היה מגוחך". רוג'ר דאלטרי הוסיף: "כיצד לעזאזל הוא ציפה מאיתנו לנגן רק שני שירים, לחמם עמם את הקהל ואז לשבור מולם את כלי הנגינה?".


טאונסנד: "עבדנו קשה על מופע שבירת הכלים שלנו. נהגתי גם לחבוט את ראשי בגיטרה. לא היה לזה שום אלמנט ויזואלי אך זה גרם לי לראות את הכוכבים היטב".


ב-25 במרץ בשנת 1969, נערך יום הצילומים הראשון לספיישל ג'אם טלוויזיוני בריטי, שנקרא SUPERSHOW.



הצילומים נערכו במפעל לינולאום, שהיה ממוקם מערבית ללונדון. המטרה של המפיקים הייתה לשלב בין מוסיקת רוק, ג'אז ובלוז. הלהקה הראשונה שצולמה לאירוע הייתה לד זפלין, עם השיר DAZED AND CONFUSED. זו הייתה הלהקה היחידה, מכל אמני אותו ערב, שלא נכנעה למה שהלך וסירבה להצטרף לג'אמים. במקור תוכנן שזפלין תבצע גם את הישר YOU SHOOK ME, אך רוברט פלאנט היה קצת צרוד ולכן בוצע רק שיר אחד.


המהדורה המקורית של הסרט, שהוקרנה לראשונה בבית הקולנוע LYCEUM הלונדוני, בנובמבר 1969, כללה את לד זפלין. כך היה גם כשהסרט יצא לראשונה בפורמט VHS בשנת 1986. אבל כאשר ג'ימי פייג' הכין אוסף DVD על הלהקה, בשנת 2003, הוא שם בו את הקליפ שנקנה ממפיקי הסרט ובתנאי שצילום זה לא ייכלל בשום מהדורה חוזרת עתידית של הסרט. מנהל הלהקה, פיטר גראנט: "חבר של ג'ימי פייג', שהפיק את הסרט הזה, ביקש מהם להגיע לשם. אני לא התעניינתי בזה ולכן לא הגעתי לצילומים".


אמנים שונים מתחומי הבלוז, הג'אז והרוק נאספו תחת קורת גג אחת כדי לספק מוזיקה מלהיבה. בין האמנים הנוספים היו שם אריק קלפטון, רולאנד קירק, רביעיית MODERN JAZZ QUARTET, באדי גאי (שהוטס במיוחד לצילומים מארה"ב), באדי מיילס וסטיבן סטילס.


ב-25 במרץ בשנת 1970 התייצבה להקת קינג קרימזון באולפני תוכנית הטלוויזיה TOP OF THE POPS הבריטית, כדי לבצע שיר ושמו CAT FOOD. זאת למרות שהתקליטון עם השיר הזה לא ממש נמכר בזמנו ולא היה להיט.



הנגנים הפרוגרסיביים התייצבו באולפן הטלוויזיה וראו שם גם אמנים אחרים שהגיעו להצטלם, כמו הזמרת מארשה האנט, להקת JUICY LUCY, להקת המי, הזמר נורמן גרינבאום והזמר ג'ו דולאן. מנחה התוכנית היה ג'ימי סאוויל (שלאחר מותו בשנת 2001 יתברר שבנוסף לכשרונו כמנחה ותקליטן הוא גם היה אנס פדופיל).


חברי קינג קרימזון שהגיעו באותו יום היו הגיטריסט רוברט פריפ, הזמר גרג לייק (שהפעם היה בגיטרה אקוסטית), הפסנתרן קית' טיפט, הבסיסט פיטר ג'יילס ואחיו, המתופף מייקל ג'יילס.


פיטר ג'יילס: "בזמנו לא הייתי חזק בענייני ביגוד ושאלתי מבחור אחר, במקום בו עבדתי, ג'קט ירוק נחמד. אותו חבר לעבודה היה גאה מאד בעובדה שהבגד שלו עלה לשידור".


החבורה חיכתה זמן רב בחדר ההלבשה עד שנקראה להתייצב מול המצלמות. אז הושמע ברקע השיר שלהם והם עשו את עצמם מנגנים, כשלייק שר באופן חי למיקרופון. כל אחד מחברי הלהקה קיבל שכר בגובה 25 ליש"ט, חוץ מג'יילס המתופף שלפני הצילום דאג להגיע למשרדי הנהלת קרימזון ודרש מחיר כפול עבור הופעתו בתוכנית, אחרת אין סיכוי שהם יראו אותו שם.


אותה הנהלה שראתה בתוכנית זו חשיפה לא נורמלית, התקפלה מיד לדרישתו וללא ידיעתו של פריפ בעניין. הרי בין כה זו כבר לא הייתה להקה, כי ההרכב התפרק לפני כן וג'יילס המתופף (שהיה מהגורמים לפירוק ההוא) חזר לתופף כנגן להשכרה.


למרות הצילום בתוכנית, הסינגל עם השיר לא הצליח במצעד. פיטר ג'יילס: "בזמנו אף שמעתי ברדיו את השדרן מציג את השיר הזה כשיר הגרוע ביותר בעולם. אני בטוח שללא הפסנתר של קית' טיפט זה היה יכול להיות מסחרי יותר. אבל פריפ דבק במטרתו וירה באקדחו, רק שהאקדח הזה כוון אליו ולא קדימה".


כיאה למסורת הבי.בי.סי, גם המאסטר של הפרק הזה עם קרימזון נמחק לטובת שימוש חוזר בסרט ההקלטה. מאז ולמשך שנים היו אלו רק תמונות סטילס שהראו את הלהקה בעת התוכנית. זאת עד שבתחילת 2015 החלה רשת האינטרנט לגעוש על מציאת עותק וידאו של קינג קרימזון בתוכנית הזו. אני, אישית, לא האמנתי שזה קורה. הייתי נרגש ביותר.


למרבה המזל, הפקת TOP OF THE POPS מכרה, באותה שנת 1970, תוכניות שלה לתוכנית טלוויזיה אחרות באירופה, שנהגו להשחיל מנחים משלה בין השירים שצולמו באנגליה. כך נמכר הפרק עם קרימזון לתוכנית השווייצרית-גרמנית HITS A GO GO, שמראה את המנחים המקומיים שמציגים את קינג קרימזון.


אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459



ב-25 במרץ בשנת 1970 יצא האלבום BAND OF GYPSYS של ג'ימי הנדריקס ולהקתו החדשה, עם המתופף באדי מיילס והבסיסט בילי קוקס.



התקליט מכיל קטעים שנלקחו מסדרה של ארבע הופעות שערכו השלושה בפילמור איסט שבניו יורק. שתי הופעות בסופה של שנת 1969 ושתיים, למחרת, בתחילתו של עשור חדש.


הנה מביקורת על הופעה זו, שפורסמה ברולינג סטון (מתוך גיליון 51 - 7.2.1970): "אולם הפילמור איסט התפוצץ בסוף השנה הקודמת עם הופעת הבכורה של להקתו החדשה של ג'ימי הנדריקס - 'להקת הצוענים'. אך הנדריקס של היום הראשון לשנת 1970 נראה מאופק מאד יחסית להנדריקס הקודם של האקספריינס. הפעם הוא עם באדי מיילס בתופים ובילי קוקס בבס. הקשר היחיד שהנדריקס העניק בהופעה לעבר שלו הוא ביצוע לשיר 'פוקסי ליידי', בו הוא הואיל להביא כמה גימיקים עם הגיטרה שלו מאז. עם זאת, רובה הכמעט מוחלט של ההופעה היה נטול גימיקים. המקום אלה, עומד הנדריקס יציב במקומו על הבמה ומתרכז בנגינה בגיטרה. והוא מנגן טוב מאי פעם.


לרוע המזל, הלהקה שמלווה אותו לא מתאימה למימדי האומנות שלו. בילי קוקס מספק תמיכה יציבה בבס, אך באדי מיילס מתעקש לחטוף מהנדריקס חלק נכבד מאור הזרקורים כזמר. נראה כי הוא סובל מהזייה שהוא ברמה אחת עם אוטיס רדינג, כשקולו נשמע במציאות כמו זמר רית'ם אנד בלוז כושל. רוב השירים במופע היו חדשים והנדריקס התוודה בפני הקהל שחלקם לא גמור, אך הוא ולהקתו באו פשוט ליהנות ולג'מג'ם איתם. רק שיר אחד מהם היה מלהיב באמת - 'מכונת ירייה'. הנדריקס הקדיש אותו לכל החיילים שבדטרויט, ניו יורק, שיקגו ו - כמובן - ויאטנם. הקטע הזה משקף היטב את האלימות והמתח הגואים ברחובות ובשטחי המלחמה. היה קשה מאד לשמוע את המילים שהושרו, בגלל הצליל הרועם של הלהקה - אך זה לא היה משנה. המסר הועבר בשלמות דרך המוזיקה עצמה.


בתחילת המופע איחל הנדריקס שנה טובה לקהל וכי הוא מקווה כי הם יחגגו עימו עוד מיליון כאלה, במידה ויעברו את הקיץ הקרוב. עם זאת הוא שיחרר מפיו צחוק גדול. לאחרונה צצו ידיעות כי הנדריקס מעורב בגופים שחורים מיליטנטיים וכנראה זו הסיבה בגללה יש לו עכשיו להקה שחורה לגמרי והוא זרק את הגימיקים הבימתיים של העבר. זה נראה כאילו לא אכפת יותר להנדריקס להרכיב מופעים עבור האדם הלבן. השינוי הזה לא ימצא חן בעיני רבים ממעריציו. בהופעה בפילמור איסט - הקהל מחא כפיים אדירות רק בשיר 'פוקסי ליידי'. עם זאת, יש לזכור כי הנדריקס הוא קודם כל מוזיקאי. לא לוליין. אם הוא יצליח להביא חומר ראוי ללהקתו החדשה והקהל יפסיק לנג'ס לו על גימיקים - הוא יישאר זמן רב בסצנה".


כשמונה חודשים לאחר ביקורת זו כבר לא היה הנדריקס בין החיים וכל מה שנשאר לעולם המוזיקה זה רק לשער את הדרך בה היה הולך האמן הזה, לו היה ממשיך לצעוד ולא נופל בצד. התקליט 'להקת הצוענים' הוא מקום טוב לשער את המשך דרכו, לפחות בשנים הראשונות של הסבנטיז. בזמנו ראו את התקליט כמוצר שהנדריקס היה חייב לספק בעבור חוזה שחתם עליו ולכן הציג לקהל חומר לא אפוי. עם השנים קיבל התקליט סטטוס של דוקומנט אגדי ורב עוצמה. יש מצב שהנדריקס ראה בשלב זה של יצירתו את הנקודה האולטימטיבית, בה לא היה צריך להסתמך על גימיקים פסיכדליים ונגינה אקרובטית כדי להרשים את הקהל. הוא רצה לנגן מוזיקה. לא להיות ליצן בקרקס.


חברת התקליטים רצתה את המוצר ובמהרה ולכן הנדריקס, ביחד עם טכנאי ההקלטה אדי קריימר, מיהרו לאולפן כדי לערוך את מה שנראה להם מתאים ביותר למוצר זה. בין לבין הם חתכו החוצה כל מיני ג'ימג'ומים ווקאליים לא נחוצים של באדי מיילס. התקליט יצא לאור והפך להצלחה מסחרית. אבל הנדריקס עצמו אמר חודש לאחר מכן לעיתון מלודי מייקר: "אני לא ממש מרוצה עם האלבום הזה. הכריחו אותי להוציא אותו. אם זה היה תלוי בי - זה לא היה יוצא". אבל יכול להיות שהנדריקס, כמו אמנים רבים אחרים, לא ידע לשפוט כראוי את יצירתו שלו.


עיתון NME פרסם בביקורתו על התקליט: "ג'ימי הנדריקס הוא אחד האנשים המקוריים ביותר במוזיקה כיום. הוא מעצמת כוח אמיתית ויחד עם הלהקה שלו הוא יוצא כאן בהצהרה חשובה מאד". איך לא?


ב-25 במרץ בשנת 1972 יצא אלבום אוסף חדש ללהקת הקינקס ושמו THE KINKS KRONIKLES. לא מדובר רק באוסף להיטים כי אם גם בשירים שחלקם שוחררו עד אז רק בתקליטונים.



ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "בפסקה הראשונה של המאמר שלו לעטיפת האלבום הזה, ג'ון מנדלסון מדגיש את עמדתה של הקינקס כלהקת אנדרדוג. אולי אפילו יותר מהאינדיבידואליות יוצאת הדופן של הקטלוג המוזיקלי שלה, זה אחד הגורמים העיקריים שהפכו אותה לכל כך ייחודית. ואכן, זה גורם שהלהקה לפעמים קיבלה בברכה. עוד על כך בהמשך.


חברי הקינקס החלו בהיותם מחוספסים יותר מכל להקה אחרת בהיסטוריה. עם שירים כמו YOU REALLY GOT ME ו- ALL DAY AND ALL OF THE NIGHT, שלדעתי מעולם לא הוקלטו תקליטונים סוערים יותר ומרגשים מהם. אבל האמת היא כזו: ג'ימי פייג' ניגן בגיטרה בתקליטונים המוקדמים האלו, וזו מעבודות גיטרות הרוק'נ'רול הטובות ביותר.


אחרי שירי רוק'נ'רול מצליחים, ריי דייויס החליט שהגיע הזמן לחקור כמה כיוונים אחרים וברגע שזה הוכח כהימור בצורה משביעת רצון, המעבר היה ברור לסגנון חדש. התקליטים שבאו אחר כך, כולם אלבומים שונים באופן ניכר ממה שהיה לפני כן - הן במוזיקה והן בנושא.


הצד העוצמתי והמלודי של ריי היה ברור לאורך כל הדרך, אז זה לא מפתיע שהקינקס נכנסו לתקופת סופט-רוק מורחבת ממושכת ותקופה זו מקבלת את רוב המיקוד באלבום האוסף הזה.


בין לבין, הקינקס הוציאו אלבום בהופעה שהוא שיקוף של כל מה שהם התכוונו אי פעם להיות במיטבם: יעילות (איזה שירה!) יחד עם קולניות, רגישות בשילוב עם הגישה המשתכרת שעדיין מהווה מרכיב גדול בהופעות של קינקס. לקח לי ארבע שנים להבין סוף סוף את THE LIVE KINKS, והייתי צריך להיות שיכור לגמרי כדי לעשות את זה, אבל עכשיו זה אחד האלבומים האהובים עליי בכל הזמנים.


האלבום אוסף נפתח עם VICTORIA, אותו שיר שפתח את האלבום ARTHUR ברוק'נ'רול הכי גלוי שהקינקס הקליטו מזה כמה שנים. ארתור היה שיא של אלבומי הקונספט שהקינקס עשו. הכל הסתדר בצורה מושלמת. טקסט אחד באלבום כמעט סיכם בפני עצמו כל כך הרבה ממה שהקינקס אמרו: 'הלוואי והעיניים שלי יכלו לראות הכל, בדיוק כמו שהיה פעם'.


אתה יכול לקחת קורס שלם בעולם הרוק רק על ידי האזנה לשבעה תקליטונים של הקינקס, והם כולם פה באוסף הזה. ריי דייויס הוא כנראה אדם מסובך כמו שהוא נראה לפעמים: ניקי הופקינס טען שעשה 70 אחוז מעבודת הקלידים של הקינקס, אבל דייויס מקבל את הקרדיט גם במחלקה הזו. ודייוויס טען שאחיו ניגן את 'כל הסולואים בכל התקליטים שלנו' - כשהוא משתמש רק בג'ימי פייג' להכות בתוף מרים בשיר LONG TALL SALLY. נו, באמת!


הכללת רצועות שלא פורסמו בעבר כמו 'קינג קונג' ו'פולי', מראה שהקינקס היו לפעמים להקה אנגלית לא מטלטלת, וזה בכלל לא מה שהם היו. אבל מה שהופך את WATERLOO SUNSET לכל כך נהדר הוא שאלו אותם בחורים שעשו את YOU REALLY GOT ME. והם עדיין מנגנים את שני השירים האלו על הבמה. שלא כמו הביץ' בויז, הביטלס ורבים אחרים, הקינקס מעולם לא ויתרו על עברם המוזיקלי.


כפי שניסח זאת ריי דייויס, 'לפעמים זה נראה כאילו זה אנחנו נגד שאר העולם'. העובדה שהם עשו מוזיקה יוצאת דופן לאורך כל הדרך כמעט ולא פוגעת במקרה, והרגישות של ריי דייויס כפי שמתבטאת בהקלטות של הקינקס, כמעט בלתי נפרדת מהמוזיקה בסופו של דבר. האם הקינקס הם אחת הלהקות הגדולות בכל הזמנים או לא, זו נטייה סובייקטיבית; ויכוח על זה מתאים יותר בפאב מאשר על גבי נייר עיתון.


עם זאת, אני יודע את זה בוודאות: הקינקס הם הלהקה האהובה על הרבה אנשים, והאנשים האלו מרכיבים קבוצת מעריצים נלהבת כמו שאי פעם תמצאו. אלוהים ישמור את כולם".


ב-25 במרץ בשנת 1976 יצא התקליט WINGS AT THE SPEED OF SOUND, של להקת כנפיים.



היה זה שבוע לאחר מותו של ג'ים מקרטני - אביו של פול. סיבת המוות הייתה סיבוך של דלקת ריאות והתקף לב. את ההודעה על מותו של אביו קיבל פול מאמו החורגת, אנג'י, שהתקשרה אליו ללונדון. פול היה המום משיחת הטלפון ושאל מבלי לשים לב למילים שיוצאות מפיו: 'האם את בטוחה?' לתדהמת הקרובים לו, מקרטני לא הגיעה לטקס הלוויה שנערך ארבעה ימים לאחר מכן. אך לפול היו סיבות לכך - הוא לא רצה למשוך את תשומת לב התקשורת מחשיבות האירוע עצמו והוא גם לא רצה להיתפס בעין המצלמות כשהוא נמצא ביגון העמוק שלו. אך אי הגעתו הייתה אחת הסיבות ליצירת קרע עמוק בינו לבין אנג'י, שנמשך שנים רבות לאחר מכן.


ג'ון לנון, ששמע את הבשורה בניו יורק, היה אחד הראשונים להתקשר לפול ולהביע את תנחומיו. פול עצמו לא סיפר לשאר חברי להקתו את מה שקרה. גיטריסט להקת כנפיים, דני ליין, גילה על כך לראשונה רק בעת ראיון שמקרטני ערך עם התקשורת בשלב מאוחר יותר בפריז. שם נשאל האם הוריו עדיין בחיים. על זה ענה לשלילה. ליין היה בהלם.


בתקליט "כנפיים במהירות הקול" החליט פול מקרטני כי האווירה המוזיקלית צריכה להיות כמו זו של להקה אמיתית ולא כמו זו של בוס שמביא לאולפן נגנים שכירים. זה היה החלום האמיתי שלו. לחזור ולהיות חבר בלהקה. ממש כמו בימים בהם הביטלס החלו לעבוד יחדיו ועד לרגע בו הפכו לאינדיבידואלים. פול רצה מאד שהתקליט הזה יוקלט באווירה דמוקרטית. אך נראה כי הדבר לא הוסיף עומק משמעותי ליצירתו עד כה.

ההרכב הזה של 'כנפיים' התקבע שנה קודם לכן, עם הגעתם של הגיטריסט ג'ימי מקולוק והמתופף ג'ו אינגליש. למרות שם משפחתו של האחרון - הוא דווקא הגיע מארה"ב. השניים ניגנו בתקליט הקודם, שנקרא VENUS AND MARS, אך בתקליט הזה הם כבר הרגישו כחברים מן המניין.


פול ציין בזמנו: "זה נראה פחות כהפקה של מקרטני ויותר הפקה של כנפיים. זה לא נועד בתחילה להיות כך. זה התחיל כשהיה לי שיר שנתתי לג'ו המתופף שלנו לשיר במקומי כי יש לו קול יפה. דני ליין קיבל שירים משלו בתקליט כי יצירתו טבעית לנו. אני כתבתי לו שיר אחד בשם 'המכתב שלא כתבת מעולם' והוא כתב שיר אחד משלו, שנקרא 'זמן להתחבא'. וג'ימי הגיטריסט שלנו, שכותב שירים עם קולין אלן, הביא קטע אחד משלו". הפרלמנט המשולש הקבוע, מראשית ימי הלהקה, הגיע גם לפה בדמותם של מקרטני, לינדה אשתו והגיטריסט / בסיסט דני ליין.


זו השנה בה החליט מקרטני על סיבוב הופעות מאסיבי. כזה שיביא את להקתו לכיבוש העולם. אך בשביל זה הוא היה צריך לספק אלבום חדש. זאת כדי שיהיה מוצר חדש לשווק בשוק ההופעות. כך התנהל אז הביזנס. מוציאים אלבום ואז יוצאים עמו לסיבוב.


אך הרצון הטוב של מקרטני להפוך להיות חבר להקה מן המניין ולתת לאחרים מקום שווה בפרויקט הפך את התקליט למוצר חצי אפוי. התקליט נוצר בלחץ גדול שריחף מעל לראשו. בספטמבר של 1975 ערכה הלהקה סיבוב הופעות באנגליה. באותו חודש גם נערכו באולפני 'אבי רואד' ההקלטות לתקליט הזה, שהיו חייבות להתקדם ביעילות מפני שמיד לאחר מכן (בנובמבר) החל סיבוב הופעות באוסטרליה. מיד לאחריו חזרו חברי הלהקה לתיקונים אחרונים באולפן לפני הוצאת התקליט לשוק ועריכת סיבוב הופעות בארה"ב, שנקבע מראש.

התוצאה של האלבום הייתה צפויה - תקליט בעייתי עם כמה קטעים שאין בהם צורך בעולם המוזיקלי. יותר מדי אנשים חולקים את תפקידי השירה המובילה. בזמנו נתפסו שני הלהיטים המובילים בתקליט כשירי פופ סתמיים ומיוצרים. דווקא הזמן היטיב עימם והם נשמעים רעננים גם כיום. אדבר עליהם עוד מעט. מקרטני ניסה לרכך את העניינים בסרט הדוקומנטרי על להקת כנפיים, שנעשה שנים לאחר מכן: "ניסינו לעשות את התקליט שיישמע בסגנון רוק. אך לפעמים לא מצליחים להביא באולפן ההקלטות את מה שקורה על הבמה. זה היה המקרה של האלבום הזה".


אך בכל זאת, שמו של מקרטני היה חם מאד בשנת 1976. האלבום נכנס, באפריל 1974, היישר למקום השני במצעד הבריטי. משם התחיל שהייה של 32 שבועות במצעד הזה. יש כמה פנינים שמוחבאות בתוך התקליט הזה. כמו השיר המקפיץ-מדליק שנקרא SHE'S MY BABY או השיר היפה, אך מורכב מדי, בשם BEWARE MY LOVE. וכמובן שמקרטני לא יכל למנוע מאיתנו את החיקויים שלו למוזיקת האולדיז. הפעם זה בא בשיר בשם SAN FERRY ANNE. הסולו של ג'ו אינגליש המתופף, MUST DO SOMETHING ABOUT IT, נוצר כשפול שמע את המתופף מזמזם לו את המילים להנאתו והחליט שכדאי להקליט את זה.


השיר של דני ליין בתקליט (THE NOTE YOU NEVER WROTE) הוא אולי הדבר הטוב ביותר שהבחור הביא ללהקת כנפיים. לפחות במקרה הזה קיבלנו משהו טוב מהדמוקרטיה של פול. גם שירו השני בתקליט, TIME TO HIDE, שווה האזנה. לינדה קיבלה התקליט פינה עם שיר שקוראים לו COOK OF THE HOUSE. והשיר WINO JUNKO, ששר ג'ימי מקולוק, מדבר על הרוע בסמים ואלכוהול אך נתפס לטעמי כעוד בדיחה רעה בשל הידיעה על מותו של מקולוק, ב-27 בספטמבר 1979, שנגרם משימוש יתר באלכוהול ומורפין. דרך אגב, את השיר הזה הוא כתב יחד עם המתופף קולין אלן. שניהם ניגנו יחד לפני כן בלהקת STONE THE CROWS.


פול על השיר של לינדה: "היינו בסיבוב הופעות באוסטרליה ושכרנו שם בית כדי לשהות בו, במקום להיות בבתי מלון כל הזמן. היה לנו נוח יותר בבית שכור. והיינו יום אחד במטבח כשגיטרה הייתה בידי והתחלתי לנגן בעוד לינדה מבשלת לנו משהו נחמד. מקרוני ושאר דברים. ואני לקחתי את המרכיבים שהיא השתמשה בהם והכנסתי אותם לשיר הזה. את המילים לבית השני לקחתי מתמונה שהייתה תלויה במטבח. לאחר מכן הצעתי לה את השיר הזה. היא הסכימה לנסות והלכנו לאולפן שם החלטתי להשתמש בקונטרבס, שהיה שייך פעם לביל בלאק (הבסיסט של אלביס פרסלי) ועכשיו שייך לי. ניגנתי עליו באופן רע בהקלטה אבל זה העניק תחושה מיוחדת לשיר. סוג של בס משנות החמישים".


השיר שפותח את התקליט הוא אחד מלהיטיו, שנקרא LET 'EM IN. בשיר הזה מציין מקרטני כמה אנשים שקרובים לו אישית: דודתו ג'ין, אחיו מייקל מגיר, האחים אברלי (פיל ודון), קית' מון ('דוד ארני' - הדמות אותה שיחק בסרט 'טומי') וגם 'האח ג'ון', שיכול להיות ג'ון לנון או ג'ון איסטמן, אחיה של לינדה. מה שכן, חברי הביטלס נהגו בזמנו לקרוא ללנון בכינוי מרטין לות'ר. כנראה שמכאן הגיע השם הזה לשיר (ולא מרטין לות'ר קינג, כפי שהרבה נוטים לחשוב). בנוגע ל'אחות סוזי' שמוזכרת בשיר - זו לינדה מקרטני, שפול הדביק לה את הכינוי הזה. לינדה הקליטה בשנת 1972 שיר בשם, SEASIDE WOMAN (שנוצר בעקבות ההאשמות שהגיעו נגדה מטעם חברת המו"לות של שירי הביטלס, כי היא לא עוזרת לכתוב עם פול את שיריו ולכן אין לה זכות לקבל קרדיט הלחנה עליהם ולקבל כסף בהתאם). אותו שיר יצא על תקליטון בשנת 1977 תחת השם 'סוזי והפסים האדומים'.


בכל אופן, השיר LET 'EM IN היה התקליטון השני שיצא מהתקליט. הוא הגיע בסוף אוגוסט 1976 למקום השני במצעד הבריטי ונשאר שם במשך שלושה שבועות. על צליל הפעמון שבתחילתו סיפר אז פול: "זה למעשה פעמון הדלת בבית שלי ושל לינדה. המתופף שלנו, ג'ו אינגליש, קנה לנו את זה כמתנה, כך שיש לזה משמעות של להקה כבר מההתחלה".


התקליטון הראשון שיצא מהתקליט הוא עם השיר SILLY LOVE SONGS. מקצב הדיסקו שלו ותפקידי כלי הנשיפה דווקא נשמעים טוב כיום לאוזניי. וגם המסר הישיר שלו במילים הוא דבר שקשה לא להתמסר לו. מקרטני כתב את השיר כתגובה לכל המבקרים שטענו כי הוא כותב שירי אהבה מטופשים. ובכן, כפי שהוא שואל בשיר - מה רע בכך? הנה מה שמקרטני אמר בזמנו על השיר: "במשך השנים אנשים אמרו 'אהה... הוא שר שירי אהבה, הוא כותב שירי אהבה ולכן הוא כל כך מלוקק. ובכן, אני יודע למה הם מתכוונים אך אנשים כתבו שירי אהבה שנים רבות לפניי. אני אוהב אותם. אנשים אחרים אוהבים אותם. אז מה רע בזה? השיר הזה הוא תשובה לאלה שמאשימים אותי בזה".


הביקורות לתקליט הזה היו פושרות עד לא מחמיאות. עיתון רולינג סטון כתב בלגלגנות שהתקליט הזה היה אמור להיקרא 'יום אחד עם הזוג מקרטני'. הנה הביקורת: "באלבומיו שלאחר הביטלס, הוכיח את עצמו פול מקרטני כצייר מיניאטורות חכם שתקליטיו דומים לקולאז'ים הבנויים סביב שברים מוזיקליים פשוטים, שכל אחד מהם מופק בקפידה. בעוד שחלק ביטלו את המוזיקה של מקרטני כטריוויאלית, חמודה ובלתי מעוררת השראה באופן בלתי נסבל, הרי שכל האלבומים שלו מכילים פה ושם מוזיקה שווה.


ג'ון לנון, בימי הסולו שלו, חקר (ולעתים קרובות בצורה מבריקה) את הפוטנציאל הסוציופוליטי של מיתולוגיית הרוק המאוחרת של שנות השישים, וטיפח מזה פולחן אישיות כדי להפוך לביטל הפופולרי ביותר. פול מקרטני הפך למצליח ביותר מסחרית מארבעת הבחורים, על ידי התפתחותו למפיק / מעבד מרהיב (במיוחד של סינגלים). הוא ממזג את מורשת הביטלס עם פופ מיינסטרים. עבור מקרטני של ימינו, הפופ הוא מה שחשוב.

'ונוס ומאדים', האלבום האחרון של כנפיים, היה אוסף של שירי אהבה פופ שהונחו בכוונה עם מדע בדיוני ילדים ומילות אהבה קומיות. זה היה בידור רומנטי גחמני שנרקם מתוך הנחת היסוד כי הרבה מוזיקת ​​פופ טובה אינה נושאת שום משמעות ספרותית או מיתית. אך בתוך התבנית הקלילה שלה, מקרטני בחן באופן שיטתי את מוזיקת הפופ.


התקליט החדש שלו ממשיך בעקשנות באותו המסלול, אבל עם הרבה פחות תסיסה. במקום בו 'ונוס ומאדים' נשען על המוטיב האסטרולוגי, התקליט החדש נשמע כהזמנת המאזין לבלות יום מבדר עם מקרטני וכנפיים.

אמנם יש הרבה מה להעריך בתקליט החדש אך זה דווקא במחלקת ההפקה יותר מאשר בחומר המוזיקלי. בסופו של דבר, אלבום זה חסר את הניצוץ המלודי של 'ונוס ומאדים', שבתורו חסר את האנרגיה, התשוקה והרוחב המבני והאחדות של BAND ON THE RUN, האלבום המשובח ביותר של כנפיים. מקרטני, כמו כמעט אף אחד אחר, נראה מסוגל לנגן באולפן בכל כלי נגינה. למרות שזו מתנת כשרון נפלאה, אני מקווה שהיא לא תסיח את דעתו מכתיבת שירים יותר טובים".


בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת בזמנו: "הנה אלבום של שטויות מבריקות בראשות אמן הסינוור. למעט יוצאים מן הכלל, החומר חלש ושירתו של פול מקרטני עצלנית או מפונקת מדי. עם זאת, איכשהו, הדבר עובד לטובתו. שיר הפתיחה, LET EM IN, בא עם מנגינה חסרת טעם ועם מילים שבוודאי לקח לפול כשתי דקות לכתוב. המנגינה הבולטת היחידה באלבום, THE NOTE YOU NEVER WROTE, הייתה יכולה להיות סנסציונית אילו פול היה שר אותה, אך באופן בלתי מוסבר הוא נתן את זה לקולו של דני ליין. אז מדוע האלבום כמעט נפלא? כי הקסם של מקרטני עדיין עובד".


ביקורת אחרת ציינה כי מקרטני עשה מעשה שטותי בכך שנתן לאחרים לשיר את השירים בעוד הוא עצמו שר הרבה יותר טוב מכל אחד מהם. אך הביקורות לא עצרו מהאלבום את תנופתו השיווקית. הוא נמכר כלחמניות טריות וזינק למקום הראשון בארה"ב ומיהר לקבל את התואר של אלבום פלטינה. מקרטני אולי נפגע מהביקורות על תקליטו אבל המכירות של התקליט יצקו בו ביטחון לצאת לסיבוב הופעות משמעותי ביותר עבורו ועבור להקתו. הסיבוב הזה הפך למצליח ביותר של מקרטני ומיצב אותו כחיפושית המצליחה ביותר בסבנטיז והלאה.


ב-25 במרץ בשנת 2018 מת הזמר המעולה מייק האריסון, שהיה חבר בלהקת SPOOKY TOOTH המעולה לא פחות.



אז למי שלא מכיר את שעשה, הנה על שני תקליטים מלהקתו, שיצאו בשנת 1969, אך המרחק המוזיקלי ביניהם גדול מאד. נתחיל מהתקליט המופרע יותר מהם; התקליט CEREMONY יצא במקור בדצמבר 1969 והפך מאז לאחד התקליטים הנועזים והקיצונים יותר בעולם הרוק הקלאסי. או שאוהבים אותו מאד (כמוני) או שמתעבים אותו.


אחרי שני אלבומי אולפן מצליחים ביותר מבחינה אמנותית הסכימה הלהקה להקליט תקליט קונספט שיהיו בו פסוקים מהתנ"ך. ואם זה לא מספיק, התקליט היה גם שילוב של הלהקה עם אמן האוונגארד הצרפתי, פייר הנרי.


הרעיון לכך בא ממנהל חברת התקליטים ISLAND, כריס בלאקוול, שקיבל פנייה מהמחלקה הצרפתית של חברת התקליטים PHILLIPS למצוא לאמן שחתום אצלה, פייר הנרי, להקת רוק במטרה ליצור מיסה חשמלית. בלאקוול הגיש את הרעיון לחברי הלהקה ששמחו על ההזדמנות להתנסות במשהו אחר.

מה שהתחיל כהבטחה גדולה מאד הפך לבלגאן שגרם לפירוקה של הלהקה. זאת למרות היותו אלבום מעולה לדעתי. יש פה תעוזה והפקה אדירות. לפעמים יוצאים דברים נהדרים מטעויות וזו אחת הדוגמאות הטובות לדעתי.


ששת הקטעים של האלבום CEREMONY נפלו כפטיש כבד על ראשי מעריצי הלהקה שציפו לרוק משובח וקיבלו במקומו קטעים אפלים בהם הלהקה מנגנת כשלא פעם משתלטים עליה צליליו הרועשים והחורקים של פייר הנרי.


האלבום נכשל מסחרית באופן מחפיר. הביקורות ברובן לא הבינו. רק בצרפת נרשמה הצלחה מינורית מאד במצעד האלבומים ובכל הספרים שקראתי בשנות השמונים על ביקורות מוזיקה, כמעט כל מבקר מוזיקה שכזה העניק לאלבום הזה כוכב אחד מתוך חמישה, כלומר ציון נכשל.


כשהרעיון הועלה לראשונה, הסכימה הלהקה להקליט קודם כל את שיריה לפרויקט, לפני שהנרי נכנס לתמונה. לאחר מכן נשלחו הסלילים לצרפת. שם הנרי ריפד אותן עם שלל אפקטים וסאונדים קיצוניים. זו הייתה מכה נוראית עבור הלהקה, שלא האמינה למשמע אוזניה כשקיבלה את התוצאה הסופית. חבריה הרגישו שהנרי פשוט שחט להם את היצירה.


יש כאן את הגיטרה הסוערת של לות'ר גרוסבנור, אורגן ההאמונד הבשרני של גארי רייט, השירה מלאת הנשמה והחספוס של מייק האריסון, התיפוף העוצמתי והדינמי של מייק קלי ונגינת בס יצוקה של הבסיסט החדש של הלהקה, אנדי לי. אך כל זה הוטבע בים של רעשים ממוחו הסוער של הנרי.


גארי רייט סיפר בראיון עמו שהתקליט לא היה אמור בכלל להיות תחת שם הלהקה. החברים קיבלו בזמנו הצעה ללוות את פייר הנרי ביצירה משלו. הם הסכימו והקליטו את הקטעים שלהם. אך חברת התקליטים, ששמעה את התוצאה הסופית, החליטה להוציא לבסוף את התקליט תחת שם הלהקה.


רייט: "היינו בטוחים שפייר הנרי יעשה איזון נכון בין מה שהקלטנו למה שהוא רצה להוסיף, אבל התוצאה הייתה מחרידה. כשהגעתי למנהל חברת התקליטים וצעקתי עליו שאני לא מוכן שזה ייצא, הוא הביט בי ואמר ש'האנשים אוהבים את זה ולכן זה ייצא'. יצאתי ממנו מבועת וזו הייתה הנקודה בה החלטתי כי זהו זה". מייק האריסון: "הציבור חשב שזה התקליט השלישי שלנו, למרות שלא רצינו שיהיה כזה. הם קנו זאת בידיעה שיקבלו עוד מנת רוק והתפלצו לשמע הדבר הזה".


הלהקה נחרדה מההחלטה להוציא את האלבום כמוצר השלישי שלה. זאת כי באותה תקופה היא עלתה על הגל עם תקליט רוק שני ומשובח בשם SPOOKY TWO (עליו פה בהמשך) ולא הייתה צריכה יצירה מבולבלת שכזו שתגרום הרמת גבה מצד מעריציה. רייט הודיע, בסמוך ליציאת התקליט, שהוא פורש מהלהקה.

האלבום CEREMONY יצא בדצמבר 1969 עם כותרת משנה שציינה שזוהי מיסה חשמלית. באנגלית זה נכתב כך : AN ELECTRONIC MASS. בראיונות שהלהקה נתנה עם יציאת האלבום הם הודו שהם עשו טעות בניסוי האלקטרוני הזה. עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי דווקא אהב את הטעות הזו ונתן ביקורת חיובית. עיתון 'רולינג סטון' היה סלחן וכינה את האלבום AN INTERESTING FAILURE.


פייר הנרי אמר שמבחינתו השילוב הזה נוצר על מנת לעזור לו מבחינה מסחרית. הוא ראה בעבודה עם להקת רוק הזדמנות להגיע לקהל רחב יותר. הוא הוסיף שלא הכיר כלל את להקת SPOOKY TOOTH לפני כן. מבחינתו זו יכלה להיות כל להקת רוק אחרת. העיקר שתהיה לו להקת רוק לקונספט הזה.


עיתון NME הבריטי פרסם על התקליט בדצמבר 1969: "התקליט הזה לא נחשב על ידי להקת SPOOKY TOOTH כתקליט ההמשך של SPOOKY TWO. הוא נשמע מאד מוזר. צלילים אלקטרוניים הם הקטע המרכזי כאן ואילו הצליל המאפיין של הלהקה דווקא נשען אחורה רוב הזמן".


עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם בנובמבר 1970: "חלק יגידו שהתקליט הזה הוא בלגאן גדול. אבל צריך להיות באמת מוכנים בראש כדי להקשיב לדבר הזה. יש כאן קרב בין צלילי להקת רוק עם הצרחות והרעשים המוזרים של המלחין הצרפתי. מה שכן, שילוב הפעולה הוכיח שהוא מסוגל להניב תוצאות ייחודיות".

עכשיו, מי שרוצה את SPOOKY TOOTH שלו רוקית וקלאסית - שימשיך לתקליט הזה, SPOOKY TWO, שיצא במרץ 1969. מפיק האלבום הזה הוא ג'ימי מילר האגדי וההפקה שלו נשמעת עוצמתית ובטוחה בעצמה. טכנאי האולפן כאן היה גלין ג'ונס.


פתיחת האלבום, עם השיר WAITING FOR THE WIND, היא פצצה רוקיסטית מהדרג העליון. אחרי כן מגיעים שני שירים בסיגנון גוספל אקוסטי. שתי זמרות הליווי של ג'ו קוקר, איבון והת'ר וויטמן, מעניקות תמיכה יפהפייה בקולו הנהדר של מייק האריסון. בשיר השלישי באלבום, I'VE GOT ENOUGH HEARTACHES, מנגן סטיב וינווד על פסנתר, שלא קיבל קרדיט על כך בעטיפת האלבום. מייק קלי, המתופף של SPOOKY TOOTH, הקליט בחזרה, כהכרת תודה, תופים לשיר RAINMAKER של להקת טראפיק באלבומה THE LOW SPARK OF THE HIGH HEELED BOYS משנת 1971.


ואז מגיעה הפצצה שחותמת את הצד הראשון. זוהי יצירה של עשר דקות בשם EVIL WOMAN (כמה שירים כבר יש עם השם הזה? לא מעט, אני מניח..). הגרסה המקורית של השיר, בסגנון מוזיקת נשמה, הוקלטה ב-1968 על ידי זמר בשם לו רולס. SPOOKY TOOTH לקחו את השיר הזה לפיסגה חדשה, שנמתחה לעשר דקות של דינמיקה מוזיקלית מחשמלת עם סולואי גיטרה מרהיבים של לות'ר גרוסבנור ומעברי אורגן האמונד בשרניים של גארי רייט. השירה החורכת של האריסון מתמזגת באופן מושלם עם שירת הפלצט של רייט.

צד ב' של האלבום מכיל ארבעה שירים שנכתבו כולם על ידי גארי רייט. השיר הפותח, LOST IN MY DREAMS, מזכיר מאד את מה שלהקת טראפיק עשתה בתקופה ההיא. ההרמוניות הווקאליות מאד מזכירות את הלהקה ההיא. והאווירה הכללית של השיר באה לתאר ובהצלחה חלום שהוא בעצם סיוט. השיר מטפס לאט-לאט עם קצב תופים בסגנון הבולרו עד שמגיעים לשיא. השיר הבא, THAT WAS ONLY YESTERDAY, לוקח אותנו לניחוח קל של מוזיקת קאנטרי בזכות פתיחת המפוחית היפהפייה. מיד לאחר מכן חוזרים לרוק הקלאסי עם הסאונד הכבד. הפעם בשיר BETTER BY YOU BETTER THAN ME. חטיבת הקצב של הלהקה פוצחת בריף מוזיקלי כובש שמכניס אותנו למחוזות הרוק הישן והטוב. סיום האלבום בא עם השיר HANGMAN HANG MY SHELL ON A TREE, שבא להמחיש את תחושת החופש והשחרור של בן אדם שתלו אותו.


גארי רייט: "זה התקליט שאני חוזר להאזין לו מפעם לפעם. יש בו הרבה חברים שלנו שהגיעו לנגן עמנו בהקלטות אך נותרו ללא קרדיט על העטיפה. סטיב וינווד ניגן בפסנתר בשיר I'VE GOT ENOUGH HEARTACHES. ג'ו קוקר שר קולות רקע בשיר FEELIN' BAD. דייב מייסון ניגן בגיטרה בשיר THAT WAS ONLY YESTERDAY. זה היה אחד הדברים הנפלאים בחברת התקליטים איילנד. המון אנשים טובים הוחתמו בה, שבאו לעזור לנו. ממש כמו משפחה אחת גדולה". מייק קלי: "לא הייתה תחרות בינינו לבין האחרים. הגענו גם לנגן עבורם בכיף ומבלי לדרוש קרדיט. אתם יכולים לראות את היופי של אותה חברה בתקליט האוסף שהכינה ושמו YOU CAN ALL JOIN IN. כולם הצטלמו שם חוץ ממני ומגרג רידלי. שנינו עזבנו את דירתו מאוחר מדי וכשהגענו לצילום בהייד פארק, גילינו שכולם כבר עוזבים".


עיתון DISC AND ACHO כתב על התקליט הזה באפריל 1969: "מוזיקה יפהפייה ובלתי נשכחת. מה שכן, השירים פה לא אחידים ברמתם. שירים שנשמעים טוב באורך 20 דקות על הבמה לאו דווקא יישמעו טוב על חמש דקות של ויניל".


עיתון BEAT INSTRUMENTAL כתב במאי 1969: "הרבה להקות מקבלות לאחרונה את התיוג 'כבדות'. הלהקה הזו ניצבת בראש. והתקליט הזה יגרום להנאה גדולה אצל חובבי הזרם הזה. הבעיה היא שתקליט שלם בסגנון הזה יכול לשעמם".


שנים לאחר מכן יצאה קופסה חדשה ומהודרת עם כל אלבומי הלהקה בשנים 1975-1968 ושמה THE ISLAND YEARS. כל האלבומים בה באים עם בונוסים נהדרים וחוברת מושקעת. זה מומלץ מ-א-ד!


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page