top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 באוקטובר בעולם הרוק

עודכן: 22 בנוב׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-26 באוקטובר (26.10) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני הולך להיות כוכב ענק וזה די מפחיד, כי אני יודע שכשיגיע זמני ליפול מהצמרת - זה יבוא ברעש חבאה אדיר" (דייויד בואי, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1972)


ב-26 באוקטובר בשנת 1965 קיבלו הביטלס מדליית חברות במסדר האימפריה הבריטית.


למרות שנראה לרבים כי היה זה טקס, בארמון בקינגהאם, רק עבור הביטלס - הם היו חלק קטן מתור של 178 נכבדים שהגיעו לקבל את התארים הנכספים.


משעות הבוקר המוקדמות נאספו ליד הארמון כ-4,000 מעריצים ומעריצות שביקשו לקבל הצצה על אליליהם. הרשויות, שראו בעבר טקסים גדולים ליד הארמון, לא ראו דבר בסדר גודל שכזה. תגבורת של שוטרים הוזעקה למקום, בעוד הביטלס עשו את דרכם במכונית שנסעה לחלקו האחורי של הארמון, בניגוד לשאר מקבלי התואר שחיכו בתור במכוניותיהם להיכנס דרך הכניסה הרגילה.


בפנים הוסבר לביטלס כיצד להתנהג מול המלכה. מה בדיוק להגיד ושאסור להפנות לה את הגב. ג'ון לנון סיפר, שנים לאחר מכן, שהם עישנו מריחואנה בשירותי הארמון, אך זה לא היה נכון (כפי שג'ורג' האריסון ביקש לתקן).


לאחר מכן נעמדו הביטלס בחצר הארמון והראו את המדליות שלהם לצלמי התקשורת. פול: "האיש שהיה אחראי על הסדר צעק בשמותינו. שמו של רינגו היה הסימן שלנו להתחיל לצעוד יחדיו קדימה, כשהרגל השמאלית היא הראשונה. זה היה ממש כמו הצגה". רינגו: "אז השתחווינו והלכנו אל המלכה. לאחר מכן הלכנו אחורה, קדנו קידה ויצאנו משם".


לאחר הטקס נסעו הביטלס לתיאטרון סאביל. ג'ון נראה נלהב: "אתם יודעים, לפני שקיבלנו את התואר הזה, הארמון שלח אלינו מכתב לבדוק האם נרצה לקבל זאת, כדי למנוע דחיה שכזו באופן פומבי. דחפתי את המכתב בערימה הגדולה של מכתבי המעריצים עד שבריאן אפשטיין שאל אותי אם קיבלתי מכתב שכזה. עניתי שכן ושלא ממש מתחשק לי. הוא הפעיל עליי לחץ רב להסכים".


בשנת 1969 הוא יחזיר את המדליה הזו, לאות מחאה, בחזרה לארמון.


להזמנת הספר "ביטלמאניה! - סיפור הביטלס השלם" והרצאות בוטיק על הביטלס: 050-5616459


ב-26 באוקטובר בשנת 1981 יצא תקליטון מפתיע מאד ללהקת קווין ולדייויד בואי, עם שיר ושמו UNDER PRESSURE (או כפי שתורגם בארצנו - תחת לחץ).


בעטיפת התקליטון מצוין כי זה מוצר של להקת קווין 'עם דייויד בואי', כי בצדו השני של מוצר זה נמצא שיר שלה (שלא מופיע באף תקליט) ושמו SOUL BROTHER.


לפי מה שבסיסט הלהקה, ג'ון דיקון, סיפר, הוא שפרדי מרקיורי כתב את רוב השיר, שמספר על לחץ כדבר שהורס חיים, כשהתשובה ליציאה ממצב ביש זה טמונה באהבה. עם זאת, דיקון הוא שבא עם רעיון צלילי הבס, שכבר מתחילת השיר אי אפשר להתעלם מהם.


כשחברי הלהקה הגיעו לאולפני MOUNTAIN שבמונטרו, שווייץ (שבסופו של דבר הם גם ירכשו בשנת 1981), בא דייויד בואי לבקרם שם, לאחר שטכנאי האולפן, דייויד ריצ'רדס, התקשר אליו וסיפר לו מי נמצא ושכדאי לו להגיע. בואי, שעבד אז שם על מוסיקה לסרט CAT PEOPLE, הגיע ומיד צץ הרעיון לעשות משהו ביחד. הבסיס בא עם שיר שרוג'ר טיילור המתופף רקח בראשו בשם FEEL LIKE. אז החלו להיזרק כל מיני רעיונות לאוויר וטיילור סיפר כי דיקון בא עם הרעיון באולפן, לאחר מכן יצאו כולם לאכול פיצה וכשחזרו הוא שכח את שהציע. למזלו, טיילור זכר את הצלילים. ג'ון דיקון במקור ייחס את הרעיון לבואי, אבל בואי טען שליין הבס היה כבר מוכן כשהוא הגיע.


דיקון השתמש בשיר בגיטרת בס FENDER PRESICION SPECIAL, שהייתה אז די חדשה בשוק, עם שלושה פוטנציומטרים בגופה - ווליום, בס ותדר גבוה. (בעוד שהגיטרות הקודמות מחברה זו הכילו שניים; ווליום ו- TONE). בואי, להוט להביא את עצמו מול ארבעה מוסיקאים מגוונים אישית, יצא למתקפה ואילתר רעיונות ליריים ומלודיים גדולים, כשהוא מעמיד אותם מול תרומותיו של פרדי מרקיורי שלא ברוח של שיתוף פעולה אבל ברוח של לחימה. כתוצאה מגישה לא ממוקדת זו, יש מעט פה שיכול להיכנס להגדרה ברורה של בתים ופזמונים מסודרים.


בואי הציע למרקיורי שיטה חדשה של הקלטת דואט, שכל אחד מהם ישיר בתורו אך מבלי לדעת מה הקודם הוסיף להקלטה. זאת ללא הכנת תפקידי שירה מראש. בריאן מאי: "לכן כמה מהמשפטים עמומים להסברים".

אבל כשהגיע הזמן לערוך מיקס לשיר, באוגוסט 1981, התהליך הפך קשה יותר. בשנת 2008 הודה בריאן מאי הגיטריסט, כי השיר, שבמקור נקרא בשם PEOPLE ON STREETS ובואי היה זה שהחליט לשנות את שמו לשם הידוע, לא קיבל את המיקס הראוי לו וכי חמישה מוחות עקשניים בחדר אחד זה דבר קשה מאד ליצירה. מרקיורי ובואי נלחמו קשות ביניהם בעניין המיקס.


מאי: "דייויד כל הזמן הוסיף והוסיף והוסיף רעיונות. היה לו חזון לשיר הזה והתהליך הפך קשה מנשוא, כשמישהו היה חייב לסגת. לצערי, אני הוא זה שנאלץ לעשות כך וזה מאד לא אופייני לי". טכנאי ההקלטה, ריינהולד מאק, הוסיף עוד זווית לסשן ההקלטה: "היו שם כמויות אדירות של קוקאין". בואי שר בשיר נוסף של קווין, COOL CAT, אך דרש, זמן קצר ביותר לפני צאת התקליט של קווין, HOT SPACE, למחוק את ערוץ השירה שלו משיר זה.


השיר UNDER PRESSURE הפך לשיר שני של להקת קווין שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי, כשהראשון היה "רפסודיה בוהמית". פרדי מרקיורי: "השיר נוצר במקרה טהור, יקיריי. דייויד נכנס לראות אותנו יום אחד באולפני ההקלטות שהיו בבעלותנו באותה תקופה בשווייץ. התחלנו לעבוד ביחד וזה קרה מאוד ספונטני וממש מהר. שנינו שמחנו מאוד מהתוצאה. זה אולי היה דבר בלתי צפוי לחלוטין, אבל כלהקה אנחנו כולם מאמינים חזק בעשיית דברים יוצאי דופן, שלא מצופים מאיתנו, ולא שגרתיים. תמיד יש סכנה של מנוחה על זרי הדפנה ואנחנו לא רוצים את זה. דיוויד היה תענוג אמיתי לעבוד איתו. הוא כישרון יוצא דופן. כשראיתי אותו משחק בגרסה הבימתית של 'איש הפיל' בברודוויי, ההופעה שלו עוררה בי מחשבות על משחק. זה משהו שאולי אעשה בעתיד".


וכשנשאל רוג'ר טיילור על הסימפול שעשה הראפר, ואנילה אייס, לשיר ICE ICE BABY, הוא הגיב: "הוא לא כתב את זה ופשוט לקח את זה ממה שעשינו עם דייויד בואי. אני לא מחבב את מה שהוא עשה. הוא פשוט ראפר לבן מפלורידה עם תספורת מצחיקה".



ובאותו יום בו יצא התקליטון עם שיר זה, יצא לחנויות גם אוסף הלהיטים הראשון של קווין.


הרצאת בוטיק על להקת קווין ("לילה באופרה"), להזמנה: 050-5616459


ב-26 באוקטובר בשנת 1966 אירח ג׳ורג׳ האריסון את ראווי שנקאר בביתו באנגליה.


היה זה אחרי שהאריסון הגיע להודו ושנקאר אירח אותו בחמימות ולימד אותו רבות על נגינה בסיטאר ושאר ענייני תורה הודית. בתמונה נראה ג׳ורג׳ כשהוא מסיע את שנקאר משדה התעופה לביתו.


שנקאר: ״ג׳ורג׳ הוא תלמיד נלהב ביותר. הוא מבין שהסיטאר הוא רק חלק קטן מכל התרבות ההודית, שצריך כנראה תוחלת חיים שלמה כדי ללמוד אותו כראוי. אבל אם הוא יתקדם בקצב הנוכחי שלו, ההבנה שלו תוביל לרמה גבוהה ביותר שלו בהתמחות בסיטאר״.


ב-26 באוקטובר בשנת 1973 יצא תקליט דואטים של שני זמרים סופרסטארים בחברת מוטאון - מארווין גאי ודיאנה רוס. מסתבר שהתקליט לא נוצר באהבה גדולה.


SIDE 1

1. You Are Everything 2. Love Twins 3. Don't Knock My Love 4. You're a Special Part of Me 5. Pledging My Love


SIDE 2 1. Just Say, Just Say 2. Stop, Look, Listen (To Your Heart) 3. I'm Falling in Love With You 4. My Mistake (Was to Love You) 5. Include Me In Your Life


"בהתחלה סירבתי לעשות את התקליט הזה", אמר מארווין גאי "אחרי הדואטים שעשיתי עם תמי טרל, הבטחתי שלא יהיו עוד דואטים. אבל הרעיון סיקרן אותי. אחרי הכל, דיאנה הצליחה ב-LADY SINGS THE BLUES - הסרט הזה עשה הון עבור ברי גורדי (נשיא חברת מוטאון) - אבל באותו שלב קריירת ההקלטות שלה התחילה לסבול. מה גם שליזה מינלי ניצחה את דיאנה בפרס האוסקר. כמה אנשים חשבו שגורדי ניסה לקנות לה את מועמדות השחקנית הטובה ביותר לאוסקר בכך שפרסם כל כך הרבה פרסומות. יכול להיות שהקמפיין שלו בא נגדו בסוף. בכל מקרה, עם ההצלחה של התקליט שלי, WHAT'S GOIN' ON, ברי ראה בזה

הזדמנות לעזור לדיאנה. הנסיך בסיפור היה בעמדה קצת יותר חזקה מאשר הנסיכה. אמרתי לו שאעשה את זה, אבל רק אם אקבל חצי מהתמלוגים של ההפקה וששמי יבוא לפני שמה. ובכן, הפסדתי בשני הסעיפים, אבל הסכמתי לרעיון בכל מקרה. ראיתי איך זה יכול לעזור לי. למעשה חזרתי לדרך הישנה של מוטאון לעשות דברים. כמפיק בפועל, גורדי בחר את השירים - האל דייויס עשה את רוב העבודה המוסיקלית - ואני פשוט נכנסתי ושרתי".


"הכימיה הייתה שגויה", אמר ארט סטיוארט, אז עובד בחברת מוטאון כטכנאי וכך עשה את עבודת ההקלטה בתקליט הזה. "זה היה מתוח בצורה קיצונית. מארווין היה נודד פנימה, לוגם יין ומעשן ג'וינט, מוכן לשיר,

בעוד דיאנה הייתה הרבה יותר רשמית. היא פשוט לא יכלה לעמוד בקצב שלו, ולבסוף הם הקליטו את החלקים שלהם בנפרד".


"דיאנה רוס", טען מרווין גאי, "היא זמרת מעולה. אבל במהלך האלבום הזה, היא הייתה עצבנית. לפני כמה שנים היא התחתנה עם גבר לבן. זה שיגע את ברי גורדי, שהיה מאוהב בה. עכשיו היא כבר הייתה בהריון מתקדם אבל נישואיה נראו רעועים. מבחינה מקצועית, היא וברי גורדי היו עדיין ביחד מאותן סיבות שבהן אנה (גורדי, אשתו של מארווין ואחותו של ברי גורדי) ואני היינו תלויים זה בזה - פחד וכסף. אז הייתי שם באמצע בכל העניין בין דיאנה לבין ברי. אני לא בטוח שהתמודדתי טוב עם המצב. מבחינה מוסיקלית, אולי שרתי יתר על המידה. הייתי פרשן מדי. הייתי צריך לעשות הכל בעולם כדי שיהיה לדיאנה נוח. אחרי הכל, היא עשתה סרטים, הקליטה שניים או שלושה אלבומים בשנה, כיכבה בספיישלים בטלוויזיה משלה, ועמדה ללדת. יכולתי להיות קצת יותר מבין. אבל אני חושש שהלכתי לדרך אחרת. קשה לי להתמודד עם פרימדונות אחרות. היינו כמו שני ילדים מפונקים שצורחים לאותה עוגיה. זה בהחלט לא היה דואט שנוצר בגן עדן".


ב-26 באוקטובר בשנת 1968 יצא הגליון ה-20 של רולינג סטון ובו גם הידיעות הבאות:


  • ריק דאנקו, הבסיסט של להקת הבאנד, שבר את צווארו בתאונה בעת שנהג ברכבו בדרך מלאת ערפל בניו יורק. הוא ייצא מבית החולים בעוד מספר שבועות. באופן מוזר, זה דומה לתאונה שעבר בוב דילן לפני כשנתיים. בינתיים הגיעו שאר חברי הלהקה לצפות, באולם פילמור ווסט, בהופעה של להקות טראפיק וה-STAPLE SINGERS. הם קיבלו אישורי כניסה של VIP והושבו בכסאות מיוחדים במרפסת. בהדרן ביצעו זמרי הסטייפל את שירה של הבאנד, THE WEIGHT.


  • הקלידן ניקי הופקינס הצטרף ללהקתו של ג'ף בק והוא יגיע איתה להופעות בארה"ב. אפשר לשמוע את נגינתו בתקליטון האחרון של הביטלס, עם השיר REVOLUTION. הוא גם מנגן עבור הרולינג סטונס.


  • איש הביטלס לשעבר, המתופף פיט בסט שכיום חותך לחמים במאפיה בליברפול למחייתו עבור 18 ליש"ט בשבוע, הגיע להסדר בתביעתו נגד הביטלס, ירחון פלייבוי ורינגו סטאר. בסט, עם עורך הדין בארי גולדברג, נלחם מזה שלוש שנים כשדרש שמונה מיליון דולרים על נזק שנעשה לשמו, בראיון שהביטלס ערכו ובמהלכו אמר רינגו, "הוא נהג ליטול כדרים קטנים שגרמו לו להיות חולה". סכום הכסף ששילשל בסט לכיסיו נשמר בסוד. גולדברג: "אחד ההסכמים בהסדר הוא שלא נוכל לדווח כמה כסף הוא קיבל בסוף". בסט: "זה סכום נמוך ממה שרציתי, אבל לקחתי את עצת עורך הדין והסכמתי".


  • חבר מושבעים מצא את הרולינג סטון, בריאן ג'ונס, אשם בהחזקת מריחואנה ב-26 בספטמבר. הוא נקנס אך לא ניתן עונש מאסר כפי שחששו, מה שאיפשר לו לעבוד עם חבריו המוזיקאים על סרט החדש שלהם. ההרשעה, השנייה של ג'ונס, הביאה קנס של 120 דולר ועונש של 253 דולר בהוצאות משפט. בהזכירו למוזיקאי בן ה-26 שהוא נמצא על תנאי בגין הרשעתו באוקטובר האחרון. השופט אמר לג'ונס "אתה באמת חייב לשמור על הצעדים שלך". מיק ג'אגר צוטט כאומר, "אנחנו מאוד מרוצים שבריאן לא נאלץ ללכת לכלא. כסף לא משנה". כעת נראה שהרולינג סטונס כמעט בטוח יככבו בסרט גדול המתואר כ"מוזר, מטורף" - שייעשה על ידי חברת הפקות הוליוודית באפריקה בסוף דצמבר. הסרט יצולם בצבע, עם מיק ג'אגר כדמות המרכזית. לקית' ריצ'רדס יהיה תפקיד משנה, וכך גם לבריאן ג'ונס. ג'אגר וריצ'רדס יכתבו את כל הפרטיטורה המוזיקלית, אם כי לא סביר שהסטונס יבצעו את השירים. הסרט מתואר על ידי ג'אגר כ"סרט לכלל המשפחה", והתסריט, של סופר אמריקאי, נשמר בסוד.


  • בימים האחרונים מתרחש עוד "סופר סשן" מעניין. הפעם עם סטיבן, סטילס, דייויד קרוסבי, איש ההוליס גרהאם נאש וגם אריק קלפטון. (קלפטון לא יצטרף בסוף והשאר יקימו את השלישיה המפורסמת יותר של שנת 1969 - נ.ר)


  • יש דיווח על להקות הדלתות וג'פרסון איירפליין באולם ראונדהאוס שבלונדון. הנה מה שנכתב...

הקונצרט היה אמור להיות אחד מאירועי הפופ המובילים של לונדון. העיתונות המוזיקלית סיקרה את שתי הלהקות במשך שלושת השבועות הקודמים, תוך השערות לגבי המשמעות של קבוצות "מחתרת" אמריקניות עבור סצנת הפופ הבריטית.


ג'פרסון איירפליין הגיעו ללונדון שבוע קודם לכן, הם טסו עם חמישה טון של ציוד, ונסעו ברחבי העיר - לפחות חלק מהזמן - באוטובוס קומותיים. הם החלו לנגן בחוץ - המדיום המוכר ביותר שלהם, אבל חידוש בבריטניה - באי וייט, ובקונצרט חינם בהמפסטד הית'. זה היה 40 מעלות ב-3 לפנות בוקר עם מדורות מפוזרות ברחבי המגרש, כשהם הופיעו בפסטיבל באוויר הפתוח של אי וייט עבור הרבה ילדים רוקדים, ילדים עם תרמילים ואנשים אחרים חסרי כיוון.


ההופעה של הלהקה באולם ראונדהאוס התקבלה בברכה. מופע האורות המיובא מסן פרנסיסקו הוכר כמופע המרשים ביותר שראה לונדון.


בביקור הראשון של הדלתות באנגליה נמנע ג'ים מוריסון מהעיתונות ובאופן כללי בנה דמות של משורר אפל ובלתי נגיש. הפגישה העיקרית שלו עם העיתונות הייתה בצילומי תוכנית טלוויזיה. מוריסון הופיע לדקה או שתיים כדי לומר, "לונדון היא סצנה גרובית" ואז התחמק. הדלתות הם עדיין לא כוכבי העל באנגליה כמו שהם בארה"ב, למשל, עדיין לא היה להם סינגל בעשירייה הראשונה שם. העיתונות המוזיקלית הבריטית מציגה תגובה חצויה כלפיהם.


הדעות נעות בין "הלהקה הגרועה ביותר אי פעם" (במאמר של כריס וולש במלודי מייקר שבדרך כלל לא אוהד להקות אמריקניות), ועד ל"אחת הלהקות המקצועיות ביותר בזירה בכל מקום" - של טוני ווילסון באותו עיתון. כתבים אחרים התרשמו מהביטחון והקרירות של מוריסון, וחלקם אפילו מצאו אותו "בחור נחמד".


מפתיע להבין שהלהקות היחידות בחוף המערבי שהופיעו בעבר בלונדון הן אמהות ההמצאה, קפטיין ביפהארט, הבירדס. להקת CANNED HEAT עכשיו כאן, בעוד שסליי והפאמילי סטון נתפסו בשדה התעופה, וחזרו אחורה לביתם. ואינטלקטואלים אנגלים מיודעים מסוימים מחשיבים את האמהות ובמיוחד את הדלתות כ"קבוצות פופ חתרניות".


באשר לדלתות, כמה אנשי טלוויזיה מעולים של גרנדה מצלמים את הקבוצה לתוכנית בת שעה שתיקרא "כשהמוזיקה משתנה, חומות העיר ירעדו". השאלה היא האם הדלתות ייפתחו ויצאו מהבניין בזמן לפני שהוא יקרוס.


המופע בראונדהאוס זכה לסיקור מוקדם כל כך בעיתונות הבריטית כמו: "הדבר הגדול ביותר מאז באבילון צפוי להתפרץ בראונדהאוס של לונדון בסוף השבוע הבא". אחת הסיבות הייתה שזו הייתה אחת הפעמים הבודדות ששתי הלהקות הופיעו על אותה במה.


הקהל הבריטי בגדול העדיף את האיירפליין. האלבומים השני והשלישי של הלהקה היו להיטים גדולים באנגליה, וגרייס סליק תפסה בסקר הפופ של המלודי מייקר כזמרת הנשית השישית הכי פופולרית, והאמריקנית הראשונה ברשימה אחרי ארית'ה פרנקלין. גרייס צולמה לעיתונים, בזמן שהיא התגוננה מהערפל האנגלי, מהגשם ומהצלמים, על ידי החבאת פניה בצווארון פרווה עבה.


ההופעה של הדלתות בראונדהאוס כללה את הלמות הלב הדרמטיות הרגילות של מוריסון, כשהגיבור חיכה בשתיקה אגרסיבית עד שיוציא את "צעקת הפרפר" שלו. עכשיו הקהל האנגלי בא לשמוע את המוזיקה של הדלתות, אז אף אחד לא ממש התעלף או צרח, ומוריסון נהיה יותר עצבני. מאוחר יותר הוא חיכה בזעף שהאורות יכבו לשיר "הסוף". ובפעם אחרת הוא עמד בקצה הבמה, ביקש סיגריה - האם אלפים מיהרו קדימה? חמש דקות אחר כך מישהו הציע לו גם ג'וינט.


לראות בדלתות השפעה פוליטית רדיקלית נראה לי מוטעה. לפי מוריסון, "החייל האלמוני" הוא שיר אהבה. "האלימות היא רק מטפורה", הוא צוטט כאומר. "זה על יחסי מין. כיתת היורים היא רק מטאפורה למה שקורה”. חיילים בווייטנאם נדלקים ומאזינים לתקליטי הדלתות - איזו מין פוליטיקה זו? האם הדלתות חתרניות יותר ממלחמת וייטנאם?


בהיותו באנגליה, מוריסון הבחין במפורש בין הדלתות לבין סצנת המוזיקה המחתרתית: "אם המחתרת נותנת כסף, אז אנחנו לא אנדרגראונד. אני מניח שאנחנו כשירים כאנשי עסקים". אם הדלתות מייצגות השפעה חתרנית, זה כנראה נובע יותר מהעובדה שהקבוצה מזהה את עצמה עם אוכלוסייה מושכת של ילדים בני שש עשרה מאשר מהמודעות שלה ל"מה קורה".


ב-26 באוקטובר בשנת 1973 יצא תקליטון לפול מקרטני וכנפיים.


בתקופה הזו היה מקרטני מגוון מאד בנושאים עליהם כתב לסינגלים שלו והפעם הוא החליט לכתוב על מכונית הלאנד-רובר שלו, אותה כינה בשם HELL ON WHEELS.


כך הגיע השם HELEN WHEELS, כשמילות השיר מתארות מסע באוטו מגלאזגו לליברפול ומשם ללונדון. השיר הוקלט במהלך הסשנים לאלבום BAND ON THE RUN, שנערכו בלאגוס שבניגריה. הרכב הנגנים כאן היה מצומצם יותר והורכב מפול, לינדה מקרטני ודני ליין בלבד.


הנרי מקולוק הגיטריסט ודני סיוול המתופף החליטו לפרוש מהלהקה זמן קצר לפני שהמטוס של הלהקה היה אמור להמריא לניגריה. מקרטני זעם על ההברזה והחליט להראות לשני אלו שהוא לא צריך אותם ושהוא ינגן בגיטרות ובתופים באלבום הבא, וגם בתקליטון שעליו אני כותב כאן.


הפרישה של מקולוק לא באה כהפתעה גמורה. הגיטריסט האירי החל להראות סימני שבירה כבר במהלך סיבוב ההופעות הבריטי של כנפיים. הוא התווכח רבות עם מקרטני בגלל שרצה לאלתר את הסולואים שלו על הבמה בעוד שמקרטני דרש ממנו לנגנם תו לתו, כפי שהוקלטו בתקליטים.


כמו כן, מקולוק ציין במפורש שהלהקה הייתה טובה יותר לו מקרטני היה מעסיק קלידן מקצועי במקום את לינדה, אשתו החובבנית.


האווירה בחזרות המוזיקליות של הלהקה לא הייתה טובה. מקרטני ומקולוק (שני מוזיקאים עם דם אירי חם..) התנגחו בעניין תפקיד גיטרה. מקולוק טען שאי אפשר לנגן את מה שמקרטני דרש. מקרטני התעקש שזה אפשרי ומקולוק יצא מחדר החזרות בזעם.


החזרה הופסקה ובאותו לילה חזר מקולוק לביתו של מקרטני כדי להודיע לו על פרישתו. הוא היה שיכור לגמרי ודני ליין סיפר שמתוך הבית נשמעו צעקות אדירות של השניים, כשכל אחד צורח על השני את המילים FUCK YOU. מקולוק יצא בסערה, זרק את הגיטרה שלו במושב האחורי של מכוניתו ודהר משם מבלי להסתכל לאחור.


הפרישה של המתופף דני סיוול התרחשה כשבועיים לאחר מכן ובאופן שונה. הוא היסס מאד בנוגע לטיסה להקלטות באפריקה לאחר מחשבה בעניין, החליט שעדיף לו להישאר בניו יורק ולהמשיך בעבודת הסשנים האולפניים הקבועה שלו. כמו כן נמאס לו לקבל משכורת נמוכה ממקרטני, שהיה אז עדיין מסובך כלכלית עם שאר הביטלס, בחברת אפל. לסיוול נמאס לנגן עבור המוזיקאי הנערץ בעולם ועבור פרוטות. הוא ידע שהכסף האמיתי מחכה לו בסשנים האולפניים בניו יורק.


הנושא הכספי העסיק את סיוול כל זמן שהותו בלהקה כי במהלך סיבובי ההופעות נאלצו חברי הלהקה לשלם את ההוצאות בעצמם. כך שסיוול לא הרוויח מההופעות ההן אלא למעשה אף הפסיד, בתקווה שהמצב ישתנה בעתיד. בינתיים הוא התבאס לראות כיצד מקרטני קנה לעצמו למבורגיני חדשה ויצא לחופשה עם משפחתו בג'מייקה, בעוד הוא עצמו נאבק לשרוד מאחור. המחשבה שהוא חבר בלהקת של חיפושית מפורסמת שיגעה אותו. הידיעה שהוא צריך להתייצב בכל רגע נתון להקלטה, חזרה מוזיקלית או צילום תמונות יחצ"נות, ותמורת גרושים, לא הסתדרה היטב בראשו.


הוא התקשר למקרטני, כדי להודיע שאינו מתכוון לטוס איתו ללאגוס. מקרטני התעצבן אך הוא ידע שהוא יכול לספק את הסחורה בעצמו באולפן ההקלטות.


הצד השני של התקליטון בא עם שיר בשם COUNTRY DREAMER, שהוקלט בסשנים לאלבום הקודם, RED ROSE SPEEDWAY.


ב-26 באוקטובר בשנת 1975 הופיעה להקת כוורת בא. לעם בכרמיאל.

הרצאת בוטיק על להקת כוורת, עם הסיפור של הכרתם, והרצאות מוסיקה נוספות,

להזמנה פה: 050-5616459


גם זה קרה ב- 26 באוקטובר:


- בשנת 1961 חתם בוב דילן את חוזה ההקלטות הראשון שלו מול חברת התקליטים קולומביה.


- בשנת 1970 נתבעה להקת רולינג סטונס על ידי אימו של מרדית' האנטר, הקורבן שנרצח בפסטיבל באלטמונט ב-1969. הטענה בתביעה הייתה על זה שהסטונס שכרו את חברות HELL'S ANGELS (מלאכי הגיהנום) כאנשי ביטחון בפסטיבל. התביעה עמדה בהתחלה על סך חצי מיליון דולר. לבסוף שילמה הלהקה 10,000 דולר והסיפור נסגר.


- בשנת 1970 נערכה מסיבה גדולה במועדון LION'S SHARE בסאן אנסלמו שבקליפורניה לחגוג את חייה של ג'ניס ג'ופלין, שמתה ב-4 לאוקטובר. זאת בגלל שבצוואתה של הזמרת נכתב במפורש לעשות מסיבה לכבודה כשתמות. היא אף השאירה תקציב של 2,500 דולר לאירוע. למסיבה הגיעה אחותה של ג'ניס וגם חברים קרובים אחרים. עוגיות חשיש הועברו שם חופשי בין הנוכחים.


- בשנת 1967 ביקרו חברי להקת הבי ג'יז באולפני TWICKENHAM (טוויקנהאם) שבלונדון על מנת לצפות בצילומים הראשונים של הסרט WONDERWALL (וונדר וול) מכייוון שהוזמנו לכתוב שירים לפסקול שלו. חברי הלהקה לא אוהבים את מה שמוצג להם ומסרבים להשתתף.


- בשנת 1962 הקליטה להקת רולינג סטונס את הדמו הראשון שלה. הלהקה נקראה אז עוד בשם THE ROLLIN' STONES. המתופף של הלהקה היה אז טוני צ'אפמן ובסיסט עוד לא היה בנמצא. שלושה שירים הוקלטו בדמו הזה: CLOSE TOGETHER של ג'ימי ריד, YOU CAN'T JUDGE A BOOK BY THE COVER של בו דידלי ו- SOON FORGOTTEN של מאדי ווטרס.


- בשנת 1964 ביקר הגיטריסט קארל פרקינס את הביטלס באולפן בעת שעמדו לסיים את העבודה על האלבום הרביעי, BEATLES FOR SALE ('חיפושיות למכירה'). חברי הלהקה נרגשים עם ביקורו ומחליטים באופן ספונטני לבצע שיר שלו שנקרא HONEY DON'T.


- בשנת 1969 יצא האלבום BASKET OF LIGHT של להקת PENTANGLE.


האם התאבדות היא הפתרון? - ממש לא! זאת אם תשאלו את אוזי אוסבורן. אבל ב-26 באוקטובר בשנת 1984 חשב מעריץ שלו אחרת, כשהקשיב לשיר שלו וירה בעצמו.


האם שיר באמת יכול לדחוף אנשים לבצע מעשה אובדני?


ג'ון מקולן, בן ה- 19 מקליפורניה, סבל מבעיות רגשיות עמוקות והתמכרות לאלכוהול. את הנחמה והסיפוק הוא מצא במוסיקה מאת הזמר הבריטי, אוזי אוסבורן. גם ב-26 באוקטובר 1984 התנגנו שיריו של אוסבורן באוזניות ששם מקולן לאוזניו. התופים הלמו בקצב, הגיטרה החשמלית הרעימה, הבס ריפד בתדרים הנמוכים הנכונים וקולו ונוכחותו של אוסבורן ניצחו על הכל. אוזי ולהקתו המשיכו לשיר ולנגן גם לאחר שמקולן סחט את הדק אקדחו, אותו כיוון לראשו.


כשנה לאחר הטרגדיה הקטלנית הגישה משפחתו של מקולן תביעה נגד אוסבורן, להקתו וחברת התקליטים שלו. בתביעה נכתב, "זה לא רק המילים והמוסיקה שדחפו את הבן שלנו למות. זו כל הנוכחות של הזמר וגישתו. אפילו עטיפות תקליטיו מזמינות למוות. התקליט, BLIZZARD OF OZZ, מכיל שרשרת שירים שמובילה בדרך לריקנות ומגישה פתרון יחיד בצורת התאבדות".


השיר הבולט היה SUICIDE SOLUTION, זאת למרות שהוסכם כי לא הוא זה שהושמע באזוניות ברגע בו מקולן התאבד. אבל עם משפטים כמו "קח את האקדח ותנסה / תירה, תירה, תירה" ו"היכן להתחבא? / התאבדות היא דרך המילוט היחידה", היה ברור לתובעים שאוסבורן ממש היה בחדר של בנם ודחף אותו למות. באוגוסט 1986 חודש המשפט כשמשפחת מקולן שינתה מעט את גרסתה וטענה שהשיר מכיל מילים חבויות שהופכות ברורות רק לאחר מספר השמעות. עורך הדין של המשפחה סיפר בבית המשפט שהושקעו 40,000 דולר בבדיקה מדוקדקת במעבדת אודיו לחשיפת המילים המפלילות, שחודרות לתת המודע. עורך דינו של אוסבורן מסר כי מרשו בכלל כתב את השיר הזה נגד אלכוהוליזם, בהתבססו על בעיות אישיות וסיפור מותו של בון סקוט, הזמר של להקת איי.סי.די.סי.


בשנת 1983 רצח בחור צעיר מקנדה, ג'יימס ג'ולימור, אישה ואת שני בניה לאחר שכנראה הקשיב לתקליט BARK AT THE MOON של אוסבורן. התאבדות נוספת בהשפעת שירי הזמר דווחה גם מכיוון ג'ורג'יה; משפחתו של מייקל וולר, בן ה-16, טענה שהוא ירה בעצמו לאחר שהקשיב לשיר SUICIDE SOLUTION. עדיין, השופט בבית המשפט לא התרשם מהקשר בין הדברים והיה לצידו של אוסבורן, כשהוא מסביר שהתיקון הראשון בחוקה האמריקאית מעניק לתושבים את החירות לבחור את הדת שלהם ואת השמעת דעותיהם. לכן, לטענתו, מילותיו של אוסבורן לא אמורות להיות אחראיות לפעולות האובדניות שנקטו אלו שהקשיבו להן. עם זאת, בעוד שאוסבורן שמח מהפסיקה והיה בטוח שהעניין הסתיים, המדורה סירבה להיכבות.


בינואר 1987 פנתה משפחת מקולן לערער וביולי 1988 חודש המשפט. גם הפעם ניצח אוסבורן בטענה לחפותו. בעוד משפט זה עמד לקראת סיום, הגישה משפחתו של מייקל וולר תביעה בסך 9 מיליון דולר נגד אוסבורן וחברת התקליטים. הפעם נטען שקסטה עם השיר SUICIDE SOLUTION נמצאה במכשיר הטייפ במכונית בה נסע בפעם האחרונה. וולר, שהסתבך עם החוק בעוון נהיגה תחת השפעת סמים, היה במצב רוח מעורער כשנסע למסיבה, ב-3 במאי 1986. בדרך לשם הוא הקשיב למוסיקה של אוסבורן. כשיצא מהאוטו, הוא תחב בכיסו את האקדח שלקח מאביו.


במהלך המסיבה הוא ביקש מחבריו לצפות בו כשהוא כותב מכתב התאבדות. לאחר מכן הוא ירה לכיוון מקרר הבית ואז ירה בראשו. אביו סיפר לאחר מכן: "הוא אמר לי שלאוזי יש את הפתרון עבורו, אבל רק כשמצאתי את הקסטה במכשיר הטייפ שלו, הבנתי מה היה הפתרון".


עורך דינו של אוסבורן מסר בתגובה: "מה שיש לנו כאן זה הורים שמתאבלים ומרגישים קצת אשמים עם האירועים שלקחו את חיי בניהם. הם מזדהים עם עורכי דין שאומרים להם שאוזי אוסבורן הוא מטרה נוחה והשלב הבא בא עם תביעה שכזו".


לפתע צץ דיווח נוסף, על נער אחר מג'ורג'יה; הרולד המילטון שהתאבד במרץ 1988, גם לאחר ששמע את SUICIDE SOLUTION. אוסבורן כבר לא יכל לשאת זאת יותר והגיב בתיסכול, "לו הייתי כותב מוסיקה לאנשים שיורים בעצמם, לאחר שהם מקשיבים למוסיקה שלי, לא היה נשאר לי הרבה קהל, נכון?".


ב-6 במאי 1991 הושמעה הפסיקה בעניין משפחת וולר: "בעולם עתיר מלכודות לבני הנוער הלא מודעים, כמו סמים ואלכוהול, התמכרות למוסיקה מסוג זה יכולה להיות עוד צעד לקראת הרס עצמי. זה לא רלוונטי אם האלבום הזה של הנאשם מתאים לתיאור זה או לא. הנאשם כתב את השיר באופן פילוסופי ולא באופן בו עודד ישירות להרג". התביעה של משפחת וולר נמחצה ומשפחת המילטון, שכבר עסקה בהכנת תביעה משלה, הבינה שאין לה סיכוי. אוסבורן: "אני לעולם לא אשב לכתוב שיר עם כוונה לשלוח מישהו להרוג את עצמו. אני חש צער עמוק על אותם בחורים, אבל מדוע אינני יכול לשיר על התאבדות? זה משהו שקורה".


ב-26 באוקטובר בשנת 1973 יצא האלבום QUADROPHENIA של להקת המי. באלבום זה התפצלה הלהקה לארבעה חלקים.


SIDE 1

1. I Am the Sea

2. The Real Me

3. Quadrophenia

4. Cut My Hair

5. The Punk and the Godfather


SIDE 2

1. I'm One

2. The Dirty Jobs

3. Helpless Dancer

4. Is It in My Head?

5. I've Had Enough


SIDE 3

1. 5.15

2. Sea and Sand

3. Drowned

4. Bell Boy


SIDE 4

1. Doctor Jimmy

2. The Rock

3. Love, Reign o'er Me


בשנת 1973 היה פיט טאונסנד מתוסכל ביותר. הוא הרגיש כי יצירת חייו הגדולה ביותר, שנכתבה בשנת 1970, קוצצה קודם לכדי אלבום בודד ולא מספק עבורו. היצירה רחבת היריעה ההיא נקראה במקור LIFEHOUSE. טאונסנד כתב אותה על עולם שלם שמורכב כולו מצליל אחד ומיוחד. הוא חש כי זה הדבר הטוב ביותר שעשה. אך חברת התקליטים חשבה אחרת והטילה ווטו. ומה שיצא לבסוף הוא תוצר-פשרה של טאונסנד ואחד האלבומים הגדולים ביותר של המי, WHO'S NEXT שיצא בשנת 1971.


טאונסנד לא ויתר על חלומו. שנת 1972 הוקדשה להופעות ותקליטון אחד בשם JOIN TOGETHER. בינתיים החל הגיטריסט לרקוח בראשו רעיון חדש. ב-1973 הוא לקח נשימה ואגר אנרגיות ליצירת קונספט חדש נוסף ללהקתו, כשהפעם היפנה את מבטו לתנועת ה- MODS של אמצע שנות השישים. התנועה הבריטית הזו הייתה בתקופה ההיא של שנות השישים תנועה בעלת קוד לבוש מיוחד וגינונים אלימים למדיי של בחורים צעירים. היא הייתה מזוהה עם להקות כמו הקינקס, SMALL FACES וכמובן להקת המי. השם QUADROPHENIA בא לסמל ארבעה צדדים שונים באישיותו של גיבור היצירה, בחור בשם ג'ימי.


אותו בחור נאבק במהלך היצירה מאבק פנימי בנסיון להגדיר את אישיותו. מול ג'ימי עומדים לחצים גדולים מאד: לחץ חברתי, בעיות סמים, ביקורת כלפיו מצד משפחתו ואף אכזבות מיחסים מיניים. ג'ימי הלך, באופן קבוע, לפסיכיאטר, הוא שונא את משפחתו השתיינית ואין בכוונתו לעבוד בעבודה מחורבנת כדי לממן את אורח החיים התוסס של סופי השבוע. הוא נשבר כשבת זוגו עוזבת אותו לטובת חברו. הוא עוזב את הבית ומרסק את האופנוע שלו ועולה על רכבת לברייטון, שם בכוונתו להגיע להגשמה אישית. אבל כשהוא נתקבל במנהיג חבורת 'מודס', שעובד כנער מעלית בבית מלון, חלומו נשבר. כשהוא מסומם לחלוטין, הוא חוטף ספינה ומפליג לכיוון סלע גדול. כשהוא מגיע לסלע, הוא יורד מהספינה, מתיישב על הסלע ומבין, כשהגשם יורד בחוזקה ומרטיב אותו לחלוטין, את ארבע הדמויות שבו. טאונסנד השאיר למאזין להחליט מה ג'ימי עושה עם תגלית מטלטלת זו. לטאונסנד שיקפה היצירה הזו גם את האישיות החצויה של להקת המי. רוג'ר דאלטרי הסולן היה האיש התוקפני, ג'ון אנטוויסל הבסיסט היה הרומנטיקן, קית' מון המתופף היה האיש המשוגע ואילו פיט טאונסנד עצמו היה האיש שלא מובן על ידי סביבתו ונתפס כצבוע. הלהקה הייתה מאד רחוקה מהתלהבות כשטאונסנד הביא בפניה את רעיונותיו. הוא הביא לפגישת הלהקה שירים מ- LIFEHOUSE ומיצירה ארוכה אחרת שכתב ונגנזה בשם ROCK IS DEAD. בתקופה הזו קית' מון היה אלכוהוליסט כבד - דבר שפגע רבות בתפקודו על הבמה ומאחוריה. דאלטרי לא הפסיק להתלונן ואנטוויסל עמד בצד ורטן שכל השירים נשמעים לו פה בדיוק אותו הדבר.


טאונסנד הבין שאם הוא רוצה לייצר אופרת רוק נוספת, הוא חייב להתחיל את תהליך הכתיבה מחדש. הרעיון שצץ בראשו היה להביא את הצליל הישן של להקת המי ולהוסיף עליו את צליל הסינטיסייזר המודרני-עדכני. באולפן הוחלט שהדמואים שטאונסנד הקליט יהיו למעשה הבסיס האולפני שעליו יוקלטו שאר כלי הנגינה ותהליך ההקלטה היה כה מורכב עד שנלקח כארבעה חודשים להקליט.


לקית' מון נדרשו רק שלושה שבועות באולפן להקליט את התופים. לרוג'ר דאלטרי נדרש רק שבוע להקלטת שירתו. אך ג'ון אנטוויסל הבסיסט עבד שעות כל יום רק בשביל לעבד ולהקליט את ערוצי כלי הנשיפה הרבים שטאונסנד דרש ממנו. זה הדבר שגרם להארכה בזמן ההקלטה.


טאונסנד דרש, באופן מוצדק, להיות הבוס בהקלטות האלו. הוא עדיין היה רדוף מהכשלונות האחרונים שהדהדו בראשו - אלו הם חוסר ההצלחה להביא את האופרות LIFEHOUSE ו- ROCK IS DEAD לחיים. אך למרות שליטתו, הוא הבין שהתוצאה של ההקלטה שיצאה עם להקת המי הייתה כבדה וברוטאלית יותר באווירתה ממה שהוא הגה בראשו.


לדאלטרי הייתה בעיה קשה עם הצורך בשליטה של טאונסנד. דאלטרי רצה לראות אלבום חדש של המי בחנויות ולא אלבום חדש שהוא כולו גחמות אישיות של הגיטריסט. המים שבסיר הלחץ בעבעו עד שהגיעו לנקודת רתיחה באולפן חזרות לקראת סיבוב ההופעות שנקבע ללהקה. חברי הלהקה לא היו בטוחים אם האלבום החדש יספיק להגיע לחנויות כשהם ייאלצו לצאת לדרכים כפי שנקבע בחוזה. הלחץ באולפן גרם לדאלטרי לעקוץ את טאונסנד, שלא וויתר ושמר על זכותו להיות הבוס. עד כדי כך שהגיטריסט שכר צוות צילום לתעד את החזרה, ללא אישור משאר חברי הלהקה. במהלך החזרה ראה דאלטרי את צוות הצילום יושב בצד ולא עושה כלום. כשהוא שאל אותם מתי הם בדיוק מתחילים לצלם, ניגש אליו טאונסנד, שהיה במצב של שכרות ,וצרח עליו שיסתום את הפה כי הוא זה שקובע מתי יתחילו לצלם. שניה לאחר מכן הונף אגרוף מחץ של דאלטרי ופגע בפנים של טאונסנד, שאיבד את הכרתו והובהל לבית החולים. דאלטרי המבוהל היה בטוח באותו רגע שהוא הרג את טאונסנד.


פיט טאונסנד היה במצב נוראי בשנת 1973. לחץ העבודה החל לגרום לקריסתו. בנוסף לקוואדרופניה, הוא עזר לארגן מופע לאריק קלפטון (שנועד להוציאו מההרואין). בנוסף הוא החל בתכנונים של הפיכת יצירתו 'טומי' לסרט וגם עבד על סיבוב הופעות ללהקתו. מבחינתו, השיגעון הגדול התרוצץ בראשו ללא פיתרון. בעיה נוספת הייתה שהתקליט הוקלט באולפן, שעדיין לא נבנה לחלוטין. חוסר הרצון של חברי הלהקה מהסאונד שיצא באולפני הקלטה שונים הובילה אותם לבנות אולפן בחלל נטוש של כנסיה לשעבר. לכן נוצר התקליט באווירה כאוטית, עם המון כבלים שהתרוצצו מסביב לצד שברי חלקים כתוצאה מתהליך הבנייה המתמשך ופועלים שהתרוצצו כדי לסיים את עבודתם כראוי.


טאונסנד: "בגלל שלא היה לי אז רשיון נהיגה, הגעתי לאולפן בסירה אותה השטתי מביתי, על נהר התמזה. ההקלטות עצמן עברו עם המון שתיית רמי מרטיני מצידי. באותו זמן הייתה שביתה מצד כורי הפחם ולכן נאלצנו לעבוד באולפן רק לפי הימים שהוקצבו לנו, מטעם הממשלה, כדי לחסוך באנרגיה. כמו כן נתקלתי בבעיה עם קיט לאמברט, שעד אז עזר לי מאד ביצירה אבל פה החל לחבל לי בה. הוא נהג להגיע שיכור לאולפן ומחק לי סלילים. נאלצתי לפטר אותו, רגע אחד לפני שהייתי הורג אותו במכות. מאותו רגע נאלצנו להדוף כל מיני סוחרי הרואין שהגיעו לאולפן כדי לחפש אותו. השקעתי זמן רב בהקלטת כל מיני אפקטים לתקליט. גשם, סופה, רכבות, תנועת מכוניות והרבה ים. הקלטתי גם ציפורים, שזו הייתה משימה לא קלה. הצלחה בהקלטת האפקטים הייתה עבורי כהצלחה ביצירת שיר. רציתי שהעטיפה תהיה עם אלמנט צילומי. טכנאי ההקלטה, גלין ג'ונס, המליץ לי על חברו, אית'ן ראסל. למרות שלא אהבתי את מה שעשה עם עטיפת התקליט הקודם שלנו, עם עמוד הבטון וההשתנה שמסביבו, אהבתי את אית'ן ועבודתו. כשניגשתי לבצע את המיקסים לאלבום, נחרדתי לגלות כי חברת התקליטים החליטה להקדים את הוצאת התקליט, כדי לא לפספס את חג המולד. הדבר היחיד שאני יכול להגיד להגנתם בהפעלת לחץ שכזה הוא שחברת התקליטים הייתה בבוץ כלכלי כמונו אז. קית' מון התנהג באופן קיצוני מהרגיל כי באותו זמן עזבה אותו אשתו, קים".


שירי האלבום הובאו לשלב ההופעה החיה עוד לפני שהאלבום עצמו יצא לחנויות. הדבר לא התקבל באהדה מצד הקהל. בנוסף, המופע נתקל בקשיים טכניים בשל סרטי ההקלטה הרבים שניגנו אפקטים מתוזמנים לצד המוסיקה שהלהקה ניגנה על הבמה. נגמרה התקופה בה להקות יכלו להציג חומר חדש על הבמה לפני צאת האלבום ולקבל שבחים מהקהל על צעד שכזה. בשנת 1973 הקהל כבר רצה לקבל על הבמה חומר שהוא מכיר ויכול להתחבר אליו.


סיבוב ההופעות קיבל ביזאריות יתרה ב-20 בנובמבר 1973. ביום הזה פתחה להקת המי את סיבוב ההופעות האמריקאי הראשון שלה מזה שנתיים. ההופעה נקבעה ל- COW PALACE שבסאן פרנסיסקו.


בחור צעיר בן 19 בשם סקוט האלפין ביקר בזמן ההוא חבר מהחוף המערבי שהציע לו להצטרף אליו להופעה של המי. האלפין לא שיער שמה שיקרה לו בהמשך הערב יהיה בסדר גודל שכזה. אבל היה להם רק כרטיס אחד להופעה ולכן הגיעו למקום ההופעה שמונה שעות לפני פתיחת הקופות. לאחר מאמצים הם הצליחו להשיג כרטיס נוסף, נכנסו פנימה וצעדו היישר ליד הבמה. שם הם נהנו ממופע החימום של להקה צעירה בשם לינירד סקינירד. כשהלהקה עלתה על הבמה באותו ערב היה ברור כי משהו לא טוב עובר שם על קית' מון. הוא נראה די מחוק. רק אחר כך התברר שהמתופף המופרע, שאהב לשתות כל דבר ולבלוע כל דבר, בלע לפני ההופעה שלושה כדורי הרגעה שנועדו לפילים.


גרסה אחרת טענה שמישהו הרעיל את כוס המשקה שלו עם הכדורים האלה. ואכן קית' מון התעלף פעמיים במהלך ההופעה. הפעם הראשונה קרתה כשעה ורבע בתוך ההופעה. זה היה באמצע השיר WON'T GET FOOLED AGAIN. לפתע פסק הקצב מכיוון התופים. טאונסנד התעצבן והחל לצרוח על מון לנגן מהר יותר אך לא היה על מי לצרוח כי מון התעלף. ההופעה הופסקה ל-15 דקות בהן ירדו חברי הלהקה מהבמה בזמן שטיפול ראשוני ניתן למון המעולף. אך כשהלהקה עלתה שוב לבמה היה ברור לשלושה מחבריה שהמתופף לא מצליח להכות בתופים כמו שצריך. חברו של האלפין האיץ בו לעלות לבמה ולהחליף את מון.


בפעם השניה התעלף מון ללא אפשרות להחזירו לפעולה. בשלב הזה חברו של האלפין צעק לביל גרהאם, מפיק ההופעה שעמד בצד הבמה, שיש לצדו מתופף טוב שיכול לעלות לבמה. גרהאם לא חשב פעמיים ושלף את האלפין היישר אל מאחורי הקלעים. שם הוא מסר אותו לידי איש הצוות הטכני שהראה לו איפה לשבת בעמדת התופים.


במקביל שאל טאונסנד את הקהל אם יש מישהו שיודע לנגן בתופים. הוא לא קלט עדיין שכבר יש לו מתופף מחליף מאחוריו שמחכה להוראות פעולה. המון ידיים הורמו בקהל על מנת לזכות בעמדת התופים אך האלפין כבר היה שם עם המקלות ביד. רוג'ר דאלטרי הסולן ניגש אליו לשאול לשמו ואז הציג אותו מול כל הקהל. האלפין שיקשק מפחד. מערכת התופים של מון הייתה גדולה בהרבה ממערכת תופים ממוצעת. ואז המשיך המופע עם ביצוע השיר SMOKESTACK LIGHTNING ואחריו עוד כמה שירים ואילתורים. הלהקה ניסתה לבצע את השיר NAKED EYE, שהיה יחסית מורכב להאלפין, שלא הכיר אותו.


בסוף ההופעה הודו חברי הלהקה למושיע על עזרתו והעניקו לו במתנה מעיל של הלהקה, שהיה מודפס עליו לוגו של סיבוב ההופעות. אותו מעיל נגנב ממנו באותו לילה. האלפין טען שדאלטרי הבטיח לו באותו ערב שישלח לו צ'ק על סך 1,000 דולר. אך הצ'ק, באופן לא מפתיע בכלל, לא הגיע מעולם. ומה עם האלפין? הוא מת ב-9 בפברואר 2008 בגיל 54 בגלל גידול בראשו.

הנסיון של טאונסנד להרים את האופרה הזו גבה ממנו מחיר כבד. הוא שקע בדיכאון כבד.


בעיתון NME פרסמו בביקורת לאלבום: "זה תקליט מנצח. אני שמח שפיט כתב את זה והלהקה ביצעה את זה. ולכן אני לא כועס על כל הימים שחיכיתי עד שזה ייצא". בעיתון מלודי מייקר נכתב: "זה הרבה יותר מתקליט. זה מאסטרפיס. להקת המי בדבר הטוב ביותר שלה עד כה. כמה עסיס נוטף מהלהקה הזו".


ברולינג סטון נכתב בביקורת כך: "האלבום הזה הוא להקת המי באופן הסימטרי ביותר, הקולנועי ביותר שלהם ובסופו של דבר הכי מטריף שלהם. יש פה חיבור מבוצע להפליא על מנטליות של נוער בריטי בו לא מילאו חלק קטן. זה ניחן בשפע של תמונות חזותיות בשחור ולבן ותחושה כבדה של האוויר של 1965.

אף על פי כן, האלבום לא מצליח לייצר השפעה מוחלטת בגלל הפרדוקס הפנימי שלו. טאונסנד התאמץ מאוד, נשא אותו בתוכו במשך יותר משנה, ניצח בקרב אך הפסיד במלחמה.


גיבור קוואדרופניה הוא ג'ימי, אופנוען צעיר שנתון בספקות עצמיים וניכור. שלא כמו טומי, שאליו הוא אמור להיות מושווה בהכרח, ג'ימי אינו משל פשטני או סמל נוח. טאונסנד העניק לו ארבע זהויות. באחת הוא כוחני ונחוש, אדון לגורלו; באחרת מוצא אותו מלא בג'ינגואיזם נועז ומתגלגל; ויש את הצד הרך והרומנטי שמעניק לו כוח פנימי שקט; ועוד אחד מגלה אותו כחסר ביטחון, מחפש.


ייאמר לזכותו של טאונסנד כי הוא אינו מנותק. הוא כנראה גם מנסה להבין את שורשי להקתו ויותר נכון - את עצמו. אך אם לשפוט אותו על פי ההיקף הרחב יותר של האלבום, נראה כאילו כל מה שטאונסנד בנה הוא סדרה של רגעים אפקטיביים כאלה. לפיט, לטוב ולרע, יש היגיון מרתק בליניאריות שלו, ואם אנו מוצבים במוחו של מתבגר במצוקה רגשית, לא מרקם המוזיקה או השקפת האלבום מסוגלים לעלות לזה. למרות הנושאים המגוונים, ג'ימי נראה רק דרך עיניו של טאונסנד, מכוון לפי תפיסותיו של טאונסנד, וההמשך כפי שהוא נישא דרך ארבעה צדדים הופך למשבר קונספט, האלבום מתאמץ לפרוץ מגבולותיו הסגורים.


זה בא לידי ביטוי בשירים עצמם. רק מעטים עומדים בפני עצמם. כמו כן, בהתחשב באנשים המורכבים להפליא המרכיבים את הלהקה, מעט מאוד מורגש פה מקית' מון, ג'ון אנטוויסטל או רוג'ר דאלטרי. תפקידיהם מאופקים, תומכים בשירים ונלחצים בכל החזיתות על ידי סיקור הדמיוני של טאונסנד. באלבומים אחרים של המי זה עשוי להיות מקובל ואפילו בברכה; אין ספק שפיט היה הכוח המנחה של המי. אבל באלבום הזה הוא ולהקתו כל כך קרובים, ועם זאת כל כך רחוקים".


ב-26 באוקטובר בשנת 1971 יצא באנגליה תקליט זה של להקת הקינקס, MUSWELL HILLBILIES, ויש שרואים בו את אחת הפסגות של הלהקה הבריטית החשובה הזו.


ריי דייויס, מנהיג הלהקה וכותב שיריה העיקרי, המשיך לגעת בו בנושאים שהיו אהובים עליו; חיי משפחה, זכרונות מהעבר האבוד וצלילה לתוך הנפש. אבל הפעם הוא הלך רחוק וכנראה רחוק מדי. הוא רצה במקור שהאלבום הזה יהיה אלבום כפול אך לא היה לו את הזמן הנחוץ להפוך אותו לכזה. המטרה שלו הייתה להביע דעה על אנגליה ולמה שהתחולל בחברה שבה (ולא בפעם הראשונה). אבל עם כל הרצון הטוב הוא נאלץ לעמוד מול אותה בעיה שניצבה מול פיט טאונסנד בתקופה הזו; יותר מדי רעיונות מכדי להכיל בתקליט בודד.


הקונספט של האלבום היה ליצור גרסה בריטית לתוכנית הטלוויזיה האמריקנית המצליחה BEVERLY HILLBILIES. שם התקליט הוא משחק מלים המתכתב עם השכונה MUSWELL HILL הלונדונית בה נולדו וגדלו האחים בלהקה, ריי ודייב דייויס. בתחילה נכתב האלבום כתסריט לסרט וריי אהב מאד לראות את עצמו כיוצר תוכן שהוא מעבר לפורמט של תקליטים וסינגלים.


הוא בילה בתקופה הזו זמן רב בפאב בצפון לונדון, שתמונתו מפארת את עטיפת האלבום. שם הוא פיתח טעם לסוג אלכוהול מסוים בזמן שהקשיב למוזיקת הקאנטרי שבקעה מהרמקולים. הוא ציין פעם שבפאב הזה, שנקרא ARCHWAY TAVERN, ראה את אחת הלהקות היותר גרועות שניגנו מוזיקת קאנטרי. הנגנים היו אירים שניסו לנגן קאנטרי. הדבר הזה דווקא קסם לו באופן מעוות והוא רצה שהקינקס ינסו לחקות את החזיון הזה שראה בלהקה הזו שבפאב, כשהוא לא מרפה מנושאים משפחתיים מילדותו.


בשיר OKLAHOMA USA יש מחווה של ריי לאחותו רנה, שמתה על רחבת הריקודים ביום הולדתו ה-13. באותו יום היא קנתה לריי גיטרה ספרדית כמתנה ליום ההולדת, ניגנה קצת בפסנתר המשפחתי ויצאה לרקוד באולם הריקודים האהוב עליה, ממנו היא לא חזרה. היא התמוטטה על רחבת הריקודים מדום לב, בעת שתזמורת הריקודים ניגנה שיר מהסרט OKLAHOMA. מאותו רגע ואילך הפך כל יום הולדת של ריי המסכן לטרגדיה.


בשביל להשלים את התמונה: את הלהיט של הלהקה בשנת 1982, COME DANCING, כתב ריי על אחותו המנוחה שכה אהבה לרקוד. השיר הקצבי ההוא מסתיר בתוכו המון כאב, כמו שרק ריי דייויד יודע לעשות. הנה המילים לשיר הזה:

They put a parking lot on a piece of land

When the supermarket used to stand.

Before that they put up a bowling alley

On the site that used to be the local palais.

That's where the big bands used to come and play.

My sister went there on a Saturday.


Come dancing,

All her boyfriends used to come and call.

Why not come dancing, it's only natural?


Another Saturday, another date.

She would be ready but she's always make him wait.

In the hallway, in anticipation,

He didn't know the night would end up in frustration.

He'd end up blowing all his wages for the week

All for a cuddle and a peck on the cheek.


Come dancing,

That's how they did it when I was just a kid,

And when they said come dancing,

My sister always did.


My sister should have come in at midnight,

And my mum would always sit up and wait.

It always ended up in a big row

When my sister used to get home late.


Out of my window I can see them in the moonlight,

Two silhouettes saying goodnight by the garden gate.

The day they knocked down the palais

My sister stood and cried.

The day they knocked down the palais

Part of my childhood died, just died.


Now I'm grown up and playing in a band,

And there's a car park where the palais used to stand.

My sister's married and she lives on an estate.

Her daughters go out, now it's her turn to wait.

She knows they get away with things she never could,

But if I asked her I wonder if she would,



ובחזרה לתקליט של 1971: גם שאר השירים באלבום MUSWELL HILLBILIES משקפים את חייהם של אנשים שסבבו סביב חיי משפחת דייויס. שיר הנושא של האלבום מספר על רוזי, שהייתה חברתה הטובה של אימו של ריי כששתיהן היו בנות 16. דייויס סיפר פעם שלרוזי היו חיים לא קלים והיא לא הצליחה להגשים את עצמה בחיים.


במהלך האלבום מתגלים פחדים של דייויס אל מול העולם החדש שמתפתח מול עיניו. עד כדי כך שהוא רוצה לברוח מהכל אל הג'ונגל הטבעי והפראי (ממש כמו שהצהיר בלהיט של הלהקה APEMAN שיצא ב-1970). השיר ALCOHOL משקף את אביהם של ריי ודייב דייויס, שנהג לשבת בארוחות המשפחה כשהוא שיכור כלוט וממלמל הברות לא ברורות. לעיתים היה הולך אל הפסנתר שבבית ומנגן עליו מנגינה שהיה מלביש עליה באופן ספונטני מילים לא ברורות ומוצפות באלכוהול. והשיר HAVE A CUPPA TEA הוא על סבתו של ריי, שנהגה להקשיב בסובלנות לבעיות של ריי הילד.


יש באלבום הזה המון כעס כמו באלבומיה הקודמים והקונספטואליים של הקינקס. מעבר לנסיון לצייר את חיי משפחת דייויס, אפשר להרגיש במהלך האלבום בכעס והתיסכול הרב של ריי ברצונו הבלתי אפשרי להחזיר לעצמו את כל אלה.


בשנת 1971 הרגיש ריי כי הוא איבד כל קשר עם משפחתו. האלבום הזה היה סוג של ניסיון לחזור לקשר שכזה. אך למרות שריי היה גאה מאד בתוצאה שבאלבום הזה, הוא עשה את הכל כדי לחבל בקידום המכירות שלו.


הביקורות לאלבום זה היו חלוקות בדעתן. רבים מהמבקרים לשלילה לא קלטו שלהקת הקינקס היא כבר לא להקת הרוק הפרועה של שנות השישים. הם לא הבינו שהפקת האלבום הזה נעשתה בכוונה עם סאונד רזה יחסית. הדבר הוביל אותם לכתוב על האלבום בביקורות מילים כמו HORRIBLE (דייב מארש כתב כך בעיתון המוזיקה CREEM). אחד המבקרים עקץ את ריי במשפט: "למה לא כתבת עוד שיר בסגנון 'לולה'?".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "האם אתם יכולים לזהות את חברי הקינקס בתמונה שעל עטיפת האלבום החדש שלהם? לא, כמובן. חוץ מריי, כולם נראים אותו הדבר בימים אלו - חסרי פנים. גם המוזיקה שלהם נשמעת כך לאחרונה. ובכל זאת, הם טובים יותר מרוב הלהקות האחרות שאי פעם תוכל למנות.

מבחינה מוזיקלית, השורשים של הקינקס במסורת אולמות הריקודים הבריטיים באמת מופיעים חזק פה.


אפשר לתאר לפחות חמישה שירים כסוג זה, וכאשר מוסיפים את חומר הקאנטרי, שני הסגנונות מהווים כמעט את כל האלבום. רק שיר אחד, SKIN AND BONE, הוא רוק'נ'רול חשמלי פשוט. רוב השירים בסגנון אולמות המוזיקה די טובים, גם אם הז'אנר מינורי בהשוואה לדברים שהקינקס עשו בעבר.


העניינים בסגנון הקאנטרי זה עניין אחר. חלק ממנו בסדר, אבל חלק מהשירים כל כך חסרי השראה וחסרי אנרגיה עד כדי כך שזה דוחף אותי לקיר. אין לקינקס את הרקע לשיר כך ובגלל זה, זה כל כך מעיק לשמוע אותם שרים כך.


העניין המדאיג מכולם נוגע לבעיית קינקס חמורה מאוד לאחרונה שהופיעה שוב כאן בתקליט - הפקה. מאז שהקינקס התחילו לטפל בהפקה משלהם באלבום 'ווילג' גרין', זה היה גרע מהם מדי פעם, וכאן נראה שזה הגיע לדילמה האולטימטיבית שלו. מסיבה בלתי מוסברת, ריי דייויס, אחד מזמרי הרוק הטובים ביותר שחיו אי פעם - ממשיך לקבור את השירה שלו בתוך המיקס, לאורך האלבום. העובדה שקולו של ריי דייויס חזר לרקע, במקום שבו אי אפשר לשמוע אותו כמו שצריך, איכשהו נראית סמלית (ומבלבלת) מכולם.


כפי שחייב להיות ברור עד עכשיו לכל מי שאי פעם נתקל במעריץ נלהב של הקינקס, כל אלבום חדש שלהם הוא אירוע מרכזי. מבסיס היסטורי אובייקטיבי, יש מקרה תקף להתמסרות כזו: לקינקס יש כעת לזכותם בסביבות 16 אלבומים, ומעריצי קינקס רבים יגידו לכם שכולם, פרט לשלושה או ארבעה מהם, מצוינים. למעשה, יש כמה מטורפים שיטענו שהקינקס הם לא אחר מאשר להקת הרוק'נ'רול הגדולה בכל הזמנים. המטורף שכותב את הביקורת הזו מסכים ביותר!".


באנגליה הביקורות בעיתונים היו יותר חיוביות. עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם בביקורתו: "המילים חכמות באופן מופלא והמוזיקה היא שילוב של בלוז הונקי-טונקי, ג'אז ועוד. אין בתקליט שום שיר שיתחרה עם 'שקיעת ווטרלו', אך יש פה חומר קליט מאד".


ב-27 באוקטובר הופיעה הקינקס בניו יורק ביחד עם להקת יס. ריי דייויס התעצבן על הסט הארוך מדי שלהקת יס ניגנה לפניהם והחליט להפיל להם את מתח החשמל באמצע. כשחזרו לאולם הזה ארבעה חודשים לאחר מכן, הם ביצעו שני שליש מהאלבום הזה. אך האלבום עצמו כבר צנח ממדפי הסחורה החמה והטרייה של חנויות התקליטים. הנזק נעשה.


כמו כן, חברת התקליטים לא מצאה אף שיר מהאלבום שבאמת יכלה לסמן אותו כלהיט גדול. הסינגל 20TH CENTURY MAN לא התקרב כלל למעמד של הלהיט LOLA.


כתוצאה מכך, לאלבום הזה לא היו סיכויים גדולים להימכר בכמויות גדולות. בינתיים קיבל הנסיון של ריי, לקבל ניקיון נפש תוך שפיכת ענייני המשפחה לאלבום, את התוצאה ההפוכה מהמצופה. ריי דייויס הפך לאדם שהשדים הרעים של העבר הציפו אותו עוד יותר.


דייויס סיפר בזמנו לעיתונאית ששאלה אותו כיצד הוא הרגיש במסיבת העיתונאים לכבוד ההחתמה החדשה של הלהקה לחברת RCA: "אני שלחתי לשם את הרובוט שלי. זהו רובוט שנראה בדיוק כמוני ומחקה אותי לגמרי. אני האמיתי נשארתי באותו ערב בחדרי במלון. הרובוט הקליט את כל האירוע והביא לי את זה למלון בכדי שאצפה בזה בבוקר".


הוא התבטא בתקופה ההיא ברצונו למות ולבד. הוא היה שרוי בדיכאון איום. אחיו הצעיר, דייב דייויס, גיטריסט הלהקה, הרגיש שריי פישל עם אלבום שאינו מסחרי ועם חוסר רצון לקדם אותו. דייב אף שקל לפרוש בגלל זה מהלהקה. הדבר המבהיל יותר היה שעם נגינת השירים של האלבום על הבמה הפך ריי לאיש מדוכא ופרנואידי יותר ויותר. הוא החל להיסדק. עכשיו הבינו שאר חברי הלהקה מדוע הוא סירב מלכתחילה לבצע את שירי האלבום בהופעות.


הרבה אנשים חשבו בתקופה ההיא שהאלבום הזה הוא עוד נקודת מבט סאטירית של ריי דייויס על החברה. הם לא שיערו כמה כאב אישי ורצינות היו הפעם בקונספט הזה. תוספת לדיכאון של ריי הייתה ההחתמה החדשה לחברת התקליטים RCA. ריי ראה בצעד הזה את הפיכת הלהקה למותג מסחרי כמו כל מוצר אחר. כשביקש מהחברה לעזור ולממן צילום שתי ההופעות של הקינקס בקרנגי הול - השיבו עובדי החברה בזילזול שהם חברת תקליטים ולא חברת סרטים. תקופה מאד לא קלה עברה על להקת הקינקס.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים





















Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page