top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 בנובמבר בעולם הרוק

עודכן: 26 במרץ


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-26 בנובמבר (26.11) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "כשהתקליט, 'אמריקן פאי', התחיל להימכר, זה גרם לי לעסוק בנושא מאוד משעמם, כשאנשים שואלים אותי על מה השיר. הם גררו אותי עד לנקודה שבה נעשיתי די מתוסכל. חשבתי שסקרנותם בקשר לשיר הזה היא למעט העיסוק בגוף היצירה שלי. כשהשיר הפך להמנון, חלק מהכיף נלקח ממנו. פתאום זה הפך לי יותר למאבק ממה שהיה קודם. אני לא יודע אם אנשים יבינו את זה, אבל זה באמת יכול להיות קשה יותר אחרי שהצלחת. ככה זה היה אצלי עם הצלחת השיר הזה. העובדה שהשיר 'וינסנט' היה ההמשך שלי ל'אמריקן פאי' הפחיתה מאוד את הנטל הזה. לא מזמן הופעתי בקונצרט חיצוני בבפאלו. אולי שמונה, עשרת אלפים איש היו שם, והרבה מהם היו אופנוענים קשוחים, ואני שר את 'וינסנט', והאופנוענים שרו 'לילה זרוע כוכבים'. כאן היו הבחורים הכי קשוחים על הפלנטה שדמעו בעיניים. 'וינסנט' אף פעם לא יכל להיות להיט לולא היה נכנס למעיל של 'אמריקן פאי', שמנע ממני את ההתקדמות הטבעית שכל כך חשובה לאמן. עד כמה שאני לא אוהב להודות בזה, שאמריקן פאיש אכן הפך לצלב שהיה עליי לשאת. זה משהו שאני צריך להתמודד איתו. ככה זה" (דון מקלין)


ב-26 בנובמבר בשנת 2013, מת אריק איינשטיין. הגעגועים אליו נותרו עזים. אז הנה אנקדוטה שכנראה לא ידעתם:


השנה היא 1966 ובתכנית הרדיו 'פזמון חוזר' (מטעם קול ישראל) התארח אריק איינשטיין לראיון מול אהוד מנור, שלא הפסיק לשבח את היושב מולו. מנור, שגילה בתוכנית בקיאות מזהירה מאד בנוגע לקריירה של אריק עד אז, המשיך וגלש מהמקצועיות הרשמית לעבר הנחייה מלאת רגש אישי. בשלב מסויים אף הישווה מנור את איינשטיין לפרנק סינטרה : 'יש הרבה דברים זהים בינך לבין סינטרה. גם אצלך וגם אצלו יש הינתקות מן הטקסט. מעין לא איכפתיות. ובכך חדרת לתחום חדש'.


אריק הגיב בצניעות כשמולו ישב מנור שסיפק למאזינים את כל הפרסום הנחוץ, תוך אזכור מועדוני המעריצים ומכתבי ההערצה שנשלחו לאליל הנוער של אז ובכמויות גדולות.

התוכנית, שארכה כשעה, כללה גם השמעת שירים מהרפרטואר של אריק עד אז.


הרצאות שלי על אריק איינשטיין, עם פרטי המידע והדוקומנטים הכי נדירים שלא תמצאו באף מקום אחר, להזמנות: 050-5616459


ב-26 בנובמבר בשנת 1965 יצא באנגליה האלבום השלישי של הקינקס, THE KINK KONTROVERSY. זה היה בזמנים מאד לא קלים ללהקה. בואו תבינו מדוע.


"יש משהו מרגיע במוזיקה הטובה הזו של הקינקס", נכתב אז בביקורת בעיתון NME. "כמו כן, יש משהו עצל בסאונד הזה ויש גם את התחושה שאין מספיק דמיון בעיבודי השירים".


אבל יש פה גם קלאסיקות באלבום הזה! כמו, למשל, בשיר WHERE HAVE ALL THE GOOD TIMES GONE. דייויס על השיר לרולינג סטון: "רציתי לכתוב שיר שאבי או קרוביי יכולים לשיר. הם תמיד דיברו על כמה זה היה נהדר לפני המלחמה או במהלכה. אני חושב שכל דור חושב ככה".


באותה תקופה בה הוכן האלבום הזה היו היחסים בין חברי הלהקה בשפל תהומי. דייב דייויס הגיטריסט הלך מכות עם המתופף מייק אבורי באופן קבוע וזה הגיע להופעה בקארדיף (בחודש מאי של אותה שנה) בה אבורי לא יכל יותר לספוג העלבות, קם ממקומו, נטל מצילה לידו והנחית אותה על ראש הגיטריסט. דייב התעלף על הבמה, דם רב נזל מראשו וריי זעק "הוא הרג את אחי!". אבורי נמלט משם והתחבא למשך כמה ימים במקום מסתור.


המריבות המשיכו בסיבוב הלהקה בארה"ב, שגרמו לסילוקם משם בבושת פנים והחרמתם מהופעות שם - עד שנת 1969! כמו כן, ריי דייויס היה מותש לגמרי מכל הבלגאן העסקי שהיה סביבו ככותב שירים וסביב להקתו. הלחץ לכתוב להיטים גרם לו להיסדק. הוא יכל לפרוש שם ולא להמשיך, אך הוא החליט לשנס את מותניו ולתת עוד דחיפה יצירתית. האלבום הזה הוא התוצאה והוא נחשב לחיה המוזרה בקטלוג המוקדם של הלהקה. ממש כמו שהאלבום BEATLES FOR SALE ניצב בקטלוג הביטלס.


ועדיין, האלבום הזה לא חסר רגעים טובים. ההקלטות נערכו במשך כשבוע באולפני PYE שבלונדון, כשבמקלות התופים אחז מתופף הסשנים העסוק, קלם קטיני. אבורי היה אז עדיין מסוכסך ביותר עם דייב דייויס על אותה תקרית המצילה ולכן נעדר מרוב ההקלטות.


במלודי מייקר נכתב בביקורת: "ריי דייויס מתגלה שוב ככישרון שכוחו עולה". זאת מבלי להבין שאותו בחור עובר משבר רציני, כפי ששר באותו שיר בו תהה "להיכן נעלמו כל הזמנים הטובים?": "חייתי את חיי ולא עצרתי לרגע לחשוב על דבר / להיפתח, לצעוק את זה. מעולם לא ניסיתי לשיר / אני תוהה האם שגיתי בזה / האם הדיכאון יימשך עוד זמן רב?".


ב-26 בנובמבר בשנת 1968 רקח ג'ון לנון דברים חדשים באולפן. זה לא בדיוק מהסוג האהוב על חובבי שירי הפופ.


ביום זה בילה ג'ון לנון באולפני EMI במטרה לערוך מיקסים לשני שירים ביזאריים, שמטרתו הייתה להוציאם כסינגל תחת להקתו החדשה, PLASTIC ONO BAND. השיר הראשון נקרא WHAT'S THE NEW MARY JANE שהוקלט במהלך הסשנים לאלבום הלבן ב-1968 והשתתפו רק לנון, יוקו אונו וג'ורג' האריסון (ביחד עם עוזר הלהקה - מאל אוונס). לבסוף השיר הושמט מהאלבום, למורת רוחו של לנון.


דרך אגב, MARY JANE הוא כינוי שהיה נפוץ אז למריחואנה.


למרות שקרדיט הכתיבה שלו ניתן ל'לנון - מקרטני', לנון סיפר ב-1969 שהשיר נכתב על ידו בעזרתו של אלכס מארדאס, שהיה ידוע אז במחנה הביטלס כ'מאג'יק אלכס', בזכות המצאות חסרות תועלות שקסמו מאד ללנון.

השיר הכאוטי הזה מתחיל במלודיה כלשהי של לנון, ששר ופורט בגיטרה אקוסטית. לאחר מכן 'נופל' השיר לתהומות של צלילים מוזרים והזויים, שלא נופלים ממה שיצא באותה שנה מראשו של סיד בארט.


לבסוף יצאה גרסה רשמית של השיר בסדרת ה'אנתולוגיה' של הביטלס, אך הגרסה הזו איננה המקורית, אלא באה במיקס שונה לגמרי. מי שרוצה את הגרסה המקורית, שיפנה לאזור הבוטלגים.


השיר השני עליו עבד לנון ביום זה היה YOU KNOW MY NAME. כשפול מקרטני שמע כי מטרת חברו לקחת את השיר הזה לתקליטון של תזמורת אונו הפלסטית, הוא התנגד נחרצות בדרישה שהדבר ייצא רק תחת הביטלס. כך היה, כשבשנת 1970 יצא השיר כצד ב' של התקליטון LET IT BE.


הרצאות בוטיק על הביטלס (כולל פרטי מידע שאין באף הרצאה אחרת - באחריות!), להזמנות: 050-5616459


ב-26 בנובמבר בשנת 1980 יצא תקליט חדש ללהקת בלונדי. שמן הוא AUTOAMERICAN והוא חישב מסלול מוזיקלי חדש ללהקה. במקור היה האלבום אמור להיקרא "קוקה קולה", אך חברת המשקאות לא הסכימה לזה.


האלבום היווה יציאה רדיקלית עבור הלהקה, עם עיבודים תזמורתיים לצד מוזיקה אלקטרונית. אפילו נרשם פה להיט עם THE TIDE IS HIGH שהוא קאבר לשיר הסקא הג'מייקני של ההרכב PARAGONS משנת 1967. השיר שחותם את התקליט, FOLLOW ME, בא מהצגת ברודוויי אי שם בתחילת הסיקסטיז. להיט נוסף נרשם עם RAPTURE.


אבל לא כולם אהבו את השינוי. ברולינג סטון נזעקו אז: "זה אלבום איום ונורא, אבל הוא גרוע בצורה כל כך סתמית וגבוהה עד כדי כך שהאזנה לו מרתקת בצורה פרוורטית. אחרי ש-התקליט 'קווים מקבילים' העניק לכריס סטיין חותמת של יוצר, זה היה רק ​​עניין של זמן עד שהוא יתחיל לחיות את הפנטזיות שלו על עצמו כהוגה עמוק. עם זאת, מכיוון שתמיד אפשר לסמוך עליו שיגן על ההימורים שלו, הוא הצליח לשמר את האשליה שעדיין אכפת לו מרוק'נ'רול בתקליט שבא אחריו, EAT TO THE BEAT. האשליה הזו בוודאי מתה עכשיו. וסטיין כבר לא שולל מהעולם את ה'גאונות' שלו, כי אוטואמריקן הוא התקליט שלו לאורך כל הדרך. זו היא כמעט המקבילה הרוקית לסרט הנוראי של קן ראסל.


התקליט נפתח בקטע אינסטרומנטלי נוראי בשם 'אירופה' (העולם הישן שכולם היו צריכים לעזוב, מבינים?) שזה מביך עד כדי גיחוך. באופן מוזר, אין שיר רוק'נ'רול אחד פה. במקום זאת, אנחנו מקבלים בלדות אמצע הדרך עטופות כפאנק שמושמע במוזיקת קוקטיילים. אולי אתם תוהים מה קרה לדבי הארי. הטעות הגדולה ביותר של סטיין - או, לחילופין, הסימן המובהק ליהירותו - היא הנכונות שלו לקצץ את הנכס הגדול ביותר של בלונדי. זה לא רק שהארי נשמעת טיפשית בדקלום קטעי הקריינות של אוטואמריקן - הקול שלה לא בסדר גם במנגינות. היא נראית אבודה, כאילו נדדה אל התקליט הלא נכון. אפילו בקומפוזיציות הכי פחות מסוגננות, הארי נשמעת אדישה ומבולבלת, בקושי שם.


שאר החבורה נעדרת כמעט באותה מידה: לפחות מחצית מהשירים מגובים בכלי נשיפה או מיתר. למרות שימיה של בלונדי כלהקת טראש-רוק מרושלת אך מלאת השראה חלפו מזמן (והחמיצו יותר מתמיד), כאן החבורה באמת הגזימה".



ב-26 בנובמבר בשנת 1968 נפרדה להקת CREAM מהקהל הבריטי בהופעה ברויאל אלברט הול שבלונדון. המון חשמל היה שם!


זו הייתה הפעם האחרונה בה ניגנה להקת הסופרגרופ הזו על במה (עד האיחודים שנערכו שנים רבות לאחר מכן). אולם רויאל אלברט הול המהודר נראה כאתר מרשים ללוויה מפוארת ביותר ללהקת צמרת, עם שתי הופעות ביום אחד. אחת בשעות אחר הצהריים (רבע לשש ליתר דיוק) והשנייה בתשע בערב. אמני החימום בשתי ההופעות היו להקות TASTE ו- YES, שהיו אז בתחילת דרכן.


ההופעה של TASTE הותירה טעם רע וקיבלה ביקורת פושרת בעיתון 'מלודי מייקר' הבריטי והנחשב. בביקורת ההיא (שנכתבה על ידי כריס וולש) נאמר שגיטריסט הלהקה ניגן יותר מדי אקורדים משעממים ושהביצוע לשיר SUMMERTIME לא שכנע אותו.


שלושת גיבורי הערב שניגנו לקהל היו רחוקים מליהנות מרגע זה. אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר כבר רצו לסיים את כל זה ולעוף משם במכוניותיהם הנפרדות. נראה היה כי על הבמה ישנם שלושה שרק רוצים להילחם זה מול זה מבלי להתחשב באמת בקהל שמולם. אבל האנרגיה השלילית הזו הביאה דווקא משהו מחוספס ונדיר בהופעה. היו פה כעס והקלה כאחד. הסולואים היו ארוכים מאד. לא עוד שירים קצרים אלא מפגן של נגינה שבישר את השלב הבא בעולם הרוק. אלפי האנשים לא נתנו ללהקה להפסיק. הם רקדו, מחאו כפיים בחוזקה וצרחו כדי לקבל עוד מנה אחרונה של שמנת מתוקה-חמצמצה זו.


כבר בסוף 1967 בקושי דיברו ביניהם שלושת הניצים. בייקר וברוס תיעבו זה את זה באופן הכי קיצוני שיש. קלפטון, שמצא את עצמו באמצע, נשבר מכובד העניין. בסיבובי ההופעות הם לא נסעו יחדיו ואף שהו בבתי מלון שונים. ג'ק ברוס התבאס לא פעם ממערכות הגברה מקומיות שלא התאימו לצליל הלהקה. פעם אחת הוא אף ארז את הגיטרה שלו, באמצע בדיקת סאונד להופעה, והזמין מונית לשדה התעופה כדי לעוף משם. איש צוות טכני דלק אחריו עד למטוס והזכיר לו שיש חוזה שעליו לקיים.


בייקר סיפר כי היה לו קשה, ממקום מושבו מאחורי התופים, לשמוע מוזיקה באותן ההופעות. הוא ציין את הופעות הפרידה באלברט הול כנוראיות. בייקר: "הווליום היה כה חזק עד שכל הופעה סיימתי עם יבלות נוראיות על כפות ידיי". עם זאת, ג'ק ברוס סיפר שנים לאחר מכן שאחרי ההופעה באלברט הול הוא התחרט לכמה שניות על עניין הפירוק.


כריס וולש, כתב 'מלודי מייקר' אישר זאת בדיווחו מאז: "הופעה פנטסטית ומרגשת ללהקה הזו. ההופעה כמעט וגרמה ללהקה לא להתפרק. זו בושה שפירוק שכזה קורה". וולש גם ראיין בקצרה את קלפטון מאחורי הקלעים, אחרי ההופעה. "אני מאד מופתע", אמר הגיטריסט לוולש. "לא הופענו באנגליה מזה כשנה ולא ידענו כמה אנחנו פופולריים פה. לא חשבתי שיזכרו אותנו כשנחזור להופיע פה. הדבר גרם לנו להתחרט על הפירוק אבל זה לא יהיה נכון לשנות עכשיו תוכניות שכבר רשמנו לעצמנו, כאנשים נפרדים, לאחר שניפרד".


עיתון DISC דיווח בזמנו: "נראה היה כי ללהקה נמאס לגמרי. כל החודשים של מופעי פרידה מסביב לאמריקה גבו מחיר. לא שהם לא ניגנו טוב. כאשר חברי הלהקה חשבו שהם סיימו, הקהל היה בטוח באותה מידה ולא קם על רגליו אלא רקע בהם, מחא כפיים וצרח לעוד. זה היה כוח שכנוע גדול - והם חזרו וביצעו את SUNSHINE OF YOUR LOVE. הם נאלצו לחזור פעם נוספת לאחר מכן".


שנים לאחר מכן אמר קלפטון: "להקת קרים הייתה קרקס שנבנה על יסודות רעועים. זה היה ברור שהדבר יקרוס מתי שהוא. לא יכולנו להציל את זה. כנראה שגם לא רצינו. במשך השנים התחרטנו על הפירוק הזה ואני מתגעגע לזמנים ההם, אבל גם נפגעתי רבות בלהקה הזו. זו פגיעה קשה מאד. מאז דאגתי לשמור על מרחק ביני לבין המוזיקאים שעבדתי איתם. אני לא נותן לאף אחד להתקרב אליי כך יותר".


ב-26 בנובמבר בשנת 1969 התבאס אריק קלפטון מאד. מה העכיר את מצב רוחו? בואו לגלות.


באותם ימים ביקש אריק קלפטון לא להיות באור הזרקורים ופשוט לנגן להנאתו כחבר בלהקה. אבל המפיק, שהזמין את הצמד דלייני ובוני (איתם הופיע קלפטון בתקופה ההיא) למופע של הערב בפרנקפורט, חשב אחרת ודאג לציין בגדול את שמו של הגיטריסט על מודעת הפרסום כשהוא גדול יותר משמם של דלייני ובוני. המופע של הערב לא עבר בניחותא. המפיק הבטיח לקהל שלוש להקות תמורת כרטיס כניסה ובסוף הופיעו שם רק שתיים. הקהל לא אהב את העניין ושרק בוז כבר בתחילת ההופעה של דלייני ובוני. לפיכך הלהקה ניגנה רק ארבעה שירים וירדה מהבמה.


ב-26 בנובמבר בשנת 1973, יצא תקליט ללהקת באדפינגר ושמו ASS. פה החלה צלילתה של הלהקה.


חברי הלהקה ציפו שתקליט זה, בעל השם המוזר והעטיפה שבאה להמחיש משמעותו של עכוז, ייצא בתחילת ספטמבר 1973, אבל חברת 'אפל', בה היו חתומים, סירבה לשחררו כמתוכנן. גם חברת 'קפיטול', שדאגה להוצאת התקליטים של 'אפל' בארה"ב, פעלה כך. מנהל הלהקה הערמומי, סטאן פולי, מיהר לשחרר איום בתביעה, אך זה לא זירז את הוצאת התקליט. הצעד הבא של פולי היה לדרוש את כל תוכן התקליט כדי להוציאו בחברת תקליטים חדשה שייעד ללהקה, 'האחים וורנר'. שוב הוא נדחה. סולן הלהקה, פיט האם, אמר אז: "אין לי מושג מה יקרה עם האלבום. זה נורא לנו לחשוב שחיינו כלואים באיזה ארון של מישהו אחר".


ב-15 באוקטובר נתקבלה הודעה כי חברת 'קפיטול' תשחרר את התקליט בארה"ב, אבל נציג מטעמו של פולי הודיע לה כי הוא הבעלים של השירים שכתב גיטריסט הלהקה, ג'ואי מולאנד, ולכן אין באפשרותו לשחררם כך. פולי הוסיף כי חברת 'אפל' חייבת עדיין תמלוגים ללהקה ואי תשלומה אותם מראה על חברה מתפוררת. נציג מחברת 'אפל' הסביר כי התשלומים הוקפאו עקב תביעה שפול מקרטני ערך נגד אותו תפוח שהוא הקים מלכתחילה. פולי הבין כי עליו לפעול במישור אחר. יום לפני פקיעת החוזה של הלהקה עם 'אפל', בתחילת נובמבר 1973, חתם פיט האם על הזרמת חצי מתמלוגיו לחברת מו"לות של פולי. היה זה צעד מאד ערמומי של המנהל, ששכנע את הסולן כי כך יימלט ממעמסת המס הגבוהה. שאר חברי הלהקה, שראו כי אין ברירה, חתמו על חוזים דומים מולו.


לאחר מכן יצא תקליטון חדש עם השיר LOVE IS EASY, שחטף ביקורות לא טובות. רדיו הבי.בי.סי לא שש לשדרו בטענה כי יש בו צליל חורק.


המתופף מייק גיבינס: "ג'ואי לא סיים לכתוב את המילים לשיר הזה וכבר רצנו להקליט אותו!". הצרות פקדו את הלהקה, לא רק במישור העסקי. ארוסתו של פיט האם, בברלי אליס, חזרה מטיול באפריקה, שם פגשה את חברו, קולין טאקר, שפצח עמה ברומן. כמה ימים לאחר שחזרה לאנגליה, הגיע אליה מכתב מטאקר ובו הצעת נישואים. היא הסכימה מיד, כשבדעתה לשמור על כך בסוד ולספר לפיט ברגע הנכון. אבל זמן מה לאחר מכן סיפרה אחת מחברותיה את הדבר לזמר, שנכנס למצב נפשי ירוד ביותר. בשיחת טלפון שקיבלה לבית הוריה נשמע הוא שיכור מאד ומריר בהתאם, כשקול של בכי יוצא מגרונו. השניים קבעו להיפגש למחרת בפאב, כשפיט נכנס עם תחבושת גדולה בידו. בברלי הייתה בהלם וחשה מפוחדת, כשסיפר לה כי היכה בידו מכונת משקאות באולפן ההקלטה. היא החליטה להשהות את נסיעתה בכמה ימים, כדי להרגיעו. בימים הבאים התנהג פיט כאילו דבר לא קרה והם זוג לכל דבר, אך ביום האחרון לשהותה הוא נכנס לאמבטיה, רגע אחרי שהיא יצאה משם, וראה כי הניחה את טבעת האירוסין שקנה לה בכיור. הוא יצא משם עם הטבעת בידו ודמעות בעיניו. בברלי טסה משם והתחתנה עם טאקר.


בינתיים ספג התקליט ASS ביקורות לא חיוביות ורק עם השנים למדו אנשים לקבלו כתקליט טוב, שהיה נחשב כקלאסיקה לו היה יוצא תחת שם של להקה פחות מוכרת. היציאה של באדפינגר פה מחברת אפל וחתימתה בחוזה מול חברת 'האחים וורנר' סימנו את המסלול כלפי מטה, כשהקרון בו שהו ארבעת המוסיקאים הצעירים איבד את הבלמים עד לטרגדיה האיומה (ןאחריה עוד אחת...).


ב-26 בנובמבר בשנת 1973 מת בסיסט להקת הצלליות, ג'ון רוסטיל. בן 31 במותו.


ג'ון רוסטיל היה נגן הבס שניגן הכי הרבה זמן עם להקת הצלליות, משנת 1963, במקומו של בריאן לוקינג (אשר עזב מסיבות דת), ועד התפרקות הלהקה בסוף שנות ה-60. רוסטיל פנה נגן בס עבור טום ג'ונס ואחד מסיבובי ההופעות האחרונים שלו היה כשניגן עבור הזמר הלוהט ביפן. רוסטיל ידע שנקבעו הופעות עם ג'ונס גם באנגליה אך הוא לא זכה לנגן בהן, כי ב-23 בנובמבר 1973 הוא מת. חברו לשעבר לצלליות, הגיטריסט ברוס וולש, התקשר לאולפן הביתי שלו כדי לעבוד ביחד על שירים. הוא לא קיבל תשובה מהאולפן והחליט לנסוע כדי לברר מה שלומו. בהגיעו למקום הוא פגש את אשתו של רוסטיל ושניהם צעדו לעבר האולפן. שם הם נחרדו לגלות את רוסטיל ללא רוח חיים, כתוצאה מהתחשמלות. חודש לאחר מותו הפך שירו, 'תן לי להיות שם', אותו העניק לאוליביה ניוטון-ג'ון, את פרס תקליטון הזהב הראשון שלה בארה"ב.



ברוס וולש בספר THE STORY OF THE SHADOWS: "עד אז הפסקתי לשתות ברנדי לחלוטין, מה שגרם לי להרגיש הרבה יותר טוב בעצמי. חיי האהבה שלי נראו כאילו הם הולכים לטובה, כאשר אוליביה (ניוטון ג'ון) חזרה לגור איתי בסך הכל שנה אחת אחרי שנפרדנו. ניסינו להתגבר על זה ובאמת עבדנו קשה על פיוס, אבל זה לא הסתדר. ביוני 1973 אוליביה ואני נפרדנו סופית. התחלתי לכתוב שירים עם ג'ון רוסטיל שלעתים קרובות נהגנו להקליט אותם באולפן בביתו. הוא הוציא כמה שירים טובים מאוד באותה תקופה, כולל LET ME BE THERE TOO ו-IF YOU LOVE ME LET ME KNOW. אוליביה הוציאה את LET ME BE THERE, אבל זה נכשל כישלון חרוץ במכירות באנגליה. אחד השירים שכתבתי עם ג'ון היה PLEASE MISTER PLEASE וציפינו לדברים גדולים ממנו וחשבנו שיש לו סיכוי מצוין. ג'ון היה בארצות הברית וניגן עם טום ג'ונס עד הקיץ, אז אולי הוא ספג את סוג המוזיקה שהיתה מתאימה לאמריקה - אבל זה היה מאוחר מדי עבור ג'ון.


במהלך נובמבר שנינו כתבנו בסטודיו שלו בקומה הראשונה בביתו ברדלט ובליל ה-25 בנובמבר קבענו מפגש למחרת. הוא נראה מספיק עליז כשהוביל אותי בעודי יוצא משם וצעקתי, 'נתראה מחר - מאוחר בבוקר'. לא ראיתי אותו שוב בחיים. הגעתי בערך בשעה 11.30 ונכנסתי למטבח לשתות כוס תה עם מרגרט, אשתו של ג'ון. ישבנו ופטפטנו במשך עשר דקות בערך והתחלתי לתהות איפה ג'ון. היא ענתה, 'הו, הוא היה באולפן במשך שעות'. אז המשכנו לשוחח ולצחוק מבלי לדעת את הטרגדיה שתהיה מולנו עוד חצי שעה. סיימתי את כוס התה שלי ופניתי לכיוון הסטודיו. 'ג'ון, אני פה', קראתי. לא הייתה תגובה. ניסיתי לפתוח את הדלת אך משהו תקע אותה מהצד השני. דפקתי על הדלת. 'קדימה, ג'ון. תפתח את הדלת. זה ברוס'. לא נשמעה תשובה והלכתי בחזרה אל מרגרט. 'הוא לא עונה לי. משהו מוזר קורה'. מרגרט אמרה לי שיש סולם במוסך אז מיהרתי החוצה ולקחתי אותו, דחפתי אותו אל אדן החלון בקומה הראשונה וטיפסתי למעלה. שמתי את ידי על עיניי כמצחיה והצצתי אל הסטודיו. הדלת לא נתקעה, היא נחסמה על ידי הפסנתר של ג'ון וג'ון עצמו שכב בזווית מוזרה עם הבס שלו בידו. החלונות היו נעולים, לא יכולתי להיכנס, אז רצתי בחזרה במורד הסולם ואל הבית, שם בעזרת המטפלת של הילד הקטן שלהם, פתחתי את הדלת בכוח. ג'ון ישב שם, עם ידיו עדיין על מיתרי הגיטרה שלו - הוא נראה כאילו הוא עדיין מנגן. אבל הוא לא היה איתנו. הוא היה מת. הייתי בהלם. גם מרגרט.


האירועים שלאחר מכן נראו לא אמיתיים. חוקר מקרי המוות בא והכריז שג'ון מת כבר חמש או שש שעות. לטרגדיה נוספה העובדה שהוא מעולם לא חי לראות את ההצלחה של השירים שלו LET MT BE THERE ו-IF YOU LOVE ME LET ME KNOW, ששניהם הפכו ללהיטים עם אוליביה בארצות הברית. זה היה כל כך חבל שג'ון לא הצליח לקצור את היתרונות של הכישרון שלו".


גם בריאן מיהאן, מתופף הצלליות, קיבל זעזוע מהידיעה: "זה גרם לי לטלטלה קשה כשג'ון מת. לעתים קרובות הוא נהג לכתוב לי מלאס וגאס בזמן שהופיע שם עם טום ג'ונס, אבל כשהוא חזר הוא נראה מדוכא ומאוכזב. רק כמה ערבים לפני מותו, הוא שוחח עם איתי על תוכניותיו לעתיד ודן באפשרות לחזור לנגן עם טום, והוא נראה פסימי לגבי העתיד".


ב-26 בנובמבר בשנת 1969 הופיעה להקת אליס קופר בפסטיבל SAGNISAW. מה קרה שם? בואו לקרוא...


מבלי לדעת מה יקרה עוד כמה ימים עם הופעה של הרולינג סטונס באלטמונט ותוצאותיה - האמרגן כנראה העלים עין ונכנע להתעקשות חברי כנופיית "מלאכי הגיהנום" להיות אחראים על האבטחה. במהרה נראתה בשטח בחורה שהייתה כבולה לחלק האחורי של אופנוע מהחבורה ונגררה מסביב דרך ההמונים. מלאכי הגיהנום היו צמאים לדם כשחברי אליס קופר הגיעו למתחם כדי להופיע.


הם קיבלו את זה. כשארנב צץ לפתע על הבמה וחברי הלהקה החלו לתקוף את החיה האומללה, האופנוענים

קפצו לבמה כדי להצטרף אליהם, מכים ובועטים וצורחים, בזמן שהנגנים התאספו סביבם ושרו KILL IT לפי קצב התופים. הארנב כמובן לא שרד את המתקפה וחברי הכנופיה קיבלו את מבוקשם. למעלה מ-7,000 צופים נתנו לחברי הלהקה מחיאות כפיים סוערות.


ב-26 בנובמבר בשנת 1963 הופיעו הביטלס בקיימברידג' שתי הופעות באולם הקולנוע ריגל.


בשעה 14:15 הארבעה נפגשו עם המשטרה כמה קילומטרים מחוץ לעיר והועברו לעיר בניידת שחורה, שנסעה את הקילומטרים הנותרים לקולנוע. מנהל האולם, די ג'יי ארצ'ר אמר, "הקולנוע הוא כמו מבצר עם גשר נפתח. כל נקודת כניסה ויציאה נשמרת על ידי תוספות כוח אדם". בהישג יד היה צוות שמירה שכלל גם את שוער קיימברידג' יונייטד לשעבר רוי קוקסון, וחברי מועדון הכדורגל 'שלפורד' שעזרו לשמור על הסדר בפנים.


כשהגיעו הביטלס לעיר, הם נסעו לאורך לנספילד רואד ודרך מגרש הטניס אל שטח מעבדות האוניברסיטה, משם הלאה לדאונינג פלייס, ולחלק האחורי של הקולנוע ברחוב סנט אנדרו. בלובי הקולנוע הם פגשו אנשי עיתונות ושתו סקוץ' וקולה. ג'ון נשאל איך אשתו הגיבה כשראתה כל כך מעט ממנו. "זה נהיה קצת קשה לפעמים", הוא ענה. "אנחנו נעים בכזו מהירות שיש לי מעט זמן לקחת בחשבון את החיים האישיים שלי".

הוא גם התייחס להתרשמויותיו מהעיר, "הלוואי והיה לי עוד זמן לבלות בקיימברידג'. זה נראה מקום כל כך מקסים. אני חושב שנצטרך לחזור שוב כדי לראות את זה - רק שבפעם הבאה נהיה בתחפושת. העיר

נראית מאוד מכובדת". כשנשאלו כיצד הסרט הקולנועי שהם מצלמים הולך להיות, ענה פול, "סוג של פנטזיה".


האמרגן ארתור האוס הגיע ביגואר שלו ועמו מורין אוגריידי ופיונה אדמס. לאחר המופע בשעה 18:15,

בעקבות ההמנון הלאומי, הקהל עזב את האולם כשברקע נעימת הנושא של הסרט ה גשר על הנהר קוואי. מישהו נשמע אומר, "אני מניח שאני אוהב אותם, אבל באמת קליף יותר טוב מהם". לאחר הופעתם השניה האחרונה, חברי הלהקה רצו במורד גרם מדרגות מאחורי הקלעים ונכנסו לטנדר ממתין, שחיכה עם מנוע פועל ועל ההגה זה סמל המשטרה ארתור קוויני. כשקוויני התרחק מהשוליים, ניידת משטרה שימשה כפתיון, עם אורות מהבהבים, כשהיא נוסעת לעבר ההמונים שעמדו בקצה של דאונינג פלייס, בזמן שמכוניות משטרה עצרו מחוץ לכניסה הקדמית ברחוב סנט אנדרו. המונים בחוץ חסמו לחלוטין את הכביש בעוד מאות נוספים המתינו

בסבלנות מחוץ למלון.הביטלס בינתיים נסעו בבטחה למלון שלהם. תוך עשר דקות מרגע ההגעה למלון, ישבו הארבעה לארוחת ערב.


כשהגשם החל לרדת, הקהל ברחוב החל להתפזר. קצין המשטרה הבכיר הגיב, "הדברים הלכו טוב מאוד, למרות שאני מצטער שכל כך הרבה אנשים התאכזבו מכך שלא ראו את הביטלס". בעקבות שני הקונצרטים אמר דובר שירותי הרפואה, "טיפלנו בשלושה מקרי היסטריה ובבחורה אחת שהתחרשה זמנית וביקשה מאיתנו אטמי אוזניים".



ב-26 בנובמבר בשנת 1949 נולד שלמה ארצי. בואו לגלות פרטים נדירים שאספתי עליו, לקריאה פה.


ב-26 בנובמבר בשנת 1971 יצא תקליטה הרביעי של להקת יס ושמו FRAGILE (שביר). את שם האלבום הציע המתופף ביל ברופורד שביקש לשקף בו את מצבה של הלהקה באותו זמן.


גיטריסט הלהקה, סטיב האו, סיפר קצת לפני כן לעיתון מלודי מייקר על מאחורי הקלעים בדרך לפסגה: "יש הופעות שלא מצליחות עבורנו. יש הופעות שאנחנו מנגנים בהן ממש רע וזה סוג של עונש עבורנו. דברים כאלו קורים לעיתים כשהבמה קטנה מדי ואין לנו מספיק מקום למקם את הציוד שלנו עליה. אנחנו נוהגים לדבר על כל הופעה מיד עם סיומה. אפילו על הטעות הקטנה ביותר שבוצעה במהלכה אנחנו מדברים. מי טעה בתו. מי הוציא בטעות צליל של פידבק מחריש מהכלי שלו. מי פיספס תפקיד מוסיקלי. אני בטוח שלא פעם זה היה מוזר לאנשים שבאו אלינו מיד אחרי הופעה כדי שנחתום להם, למצוא אותנו מתווכחים על טעויות בהופעה. אני חושב שאני האיש הכי פחות ביקורתי בשיחות. אני זוכר את אחת ההופעות הראשונות של ריק וויקמן איתנו.


הוא ירד מהבמה וניגש אלינו כדי לספר לנו כמה הוא נהנה מההופעה אבל אז פיו נפער בתדהמה כשגילה אותנו רק מתווכחים. אני מניח שזה רק בגלל שאנחנו פרקפציוניסטים. אנחנו לא מרוצים עד שהכל מתפקד במאה אחוז. התקליט החדש שלנו ייקרא FRAGILE והוא יימכר מאותו יום בו ייצא גם באנגליה וגם בארה"ב. זאת כי אנחנו לא מעוניינים להוציאו קודם בארה"ב מחשש שאנשים יעתיקו אותו כבוטלג ויפיצו אותו כך באנגליה. מצד שני אנחנו לא רוצים להוציא את זה קודם באנגליה כי זה עלול לגרום לייצוא של התקליט לארה"ב מבלי שתהיה לנו יד בדבר. לכן החלטנו שהמוצר ייצא בשני המקומות באותו יום".


באלבום הזה יש ארבע יצירות שהן בביצוע כל הלהקה וחמישה קטעים שהם יצירות סולו שבאות לשקף את אישיותו של כל אחד מחברי הלהקה.


חמשת קטעי הסולו נועדו על מנת להוריד מהוצאות האולפן הגבוהות ובשביל לחסוך זמן להוצאת האלבום. הכסף היה נחוץ להם מאד בזמן ההוא על מנת לקנות בו ציוד קלידים חדש לוויקמן. חלק ממבקרי המוסיקה חשבו, באופן מוטעה, כי להקת יס היא כה יומרנית עד שבאלבום שלה כל אחד מהם זקוק לסולו משלו. ההקלטות לקחו פחות מחודשיים עד להשלמתן.


האלבום הזה הוא ראשון בכמה מובנים:

1. האלבום הראשון בו השתתף הקלידן ריק וויקמן

2. האלבום הראשון שאת עטיפתו אייר רוג'ר דין, שאיוריו הפכו מאז לחלק בלתי נפרד מרוב אלבומי הלהקה.

3. האלבום הראשון ממנו יצא סינגל בשם ROUNDABOUT שהצליח גם בארה"ב.


ב-31 ביולי סיימה להקת יס את סיבוב ההופעות שלה לאלבום THE YES ALBUM. במהלך הסיבוב הזה כבר נוצרו רעיונות מוסיקליים לקראת האלבום הרביעי. התיכנון המקורי היה להוציא אלבום כפול שיכיל חומרים אולפניים לצד הקלטות מהופעות חיות. רעיון נוסף שלא התממש היה להקליט את האלבום בפלורידה עם הטכנאי טום דאוד, שהיה ידוע בין השאר בהקלטותיו עם להקת קצפת ודרק והדומינוס.


החזרות לאלבום החלו באוגוסט 1971 בסטודיו קטן בלונדון. המתחים בין חברי הלהקה החלו לבעבע לקראת רתיחה. קלידן הלהקה, טוני קיי, לא הסכים להרחיב את מנעד הצלילים שלו מעבר לאורגן ההאמונד. שאר חברי הלהקה התעקשו שהוא ינסה להכניס לסוללת הקלידים שלו גם מלוטרון וסינטיסייזר MOOG, אך ללא הועיל.


בנוסף, קיי היה ידוע כבליין לא קטן. הדבר הזה עיצבן לא פעם את סטיב האו, שחי את חייו רחוק מסצנת הבילויים. הריבים בין שני אלה היו קשים מאד. בסופו של דבר פוטר קיי מהלהקה על ידי ג'ון אנדרסון וכריס סקווייר. הפיטורים נעשו ממש בתקופה בה הלהקה החלה לפרוץ לשוק האמריקני. הדיווחים בזמנו ציינו שקיי הולך להקים להקה חדשה בשם ANGEL DUST. אך הלהקה הזו כמובן לא קמה בסוף (אולי השם, שהוא כינוי להרואין, לא עזר כאן). לבסוף קיי הקים להקה בשם BADGER. ביל ברופורד לא היה מרוצה מהפיטורים של קיי. מבחינתו קיי לא עשה דבר שהגיע לו יחס שכזה. ברופורד הבין באותו רגע שמי שקבוע בלהקה הוא רק ג'ון אנדרסון (ואולי כריס סקוויר) ושלו עצמו אין ממש מה להשפיע בנושא.


האמביציה של אנדרסון וסקווייר בתקופה הזו הייתה להפוך את להקתם ללהקה הטובה ביותר בעולם. זאת הם ניסו לעשות על ידי הבאת הנגנים הטובים ביותר עבורם. והיו להם כל הנתונים לכך. הגיטריסט סטיב האו לא נשמע כמו אריק קלפטון, ג'ף בק או ג'ימי פייג'. היה לו סגנון ייחודי משלו שהפך לחותם אישי.



הבסיסט כריס סקווייר עיצב לעצמו סאונד בס ייחודי גם כן. הוא נהג להגביר את תדרי ה- TREBBLE וה- BASS במגבר שלו עד המקסימום ולהשתיק לגמרי את תדרי האמצע (ה- MID). גם ברופורד המתופף הצליח להביא סאונד משלו. צליל תוף הסנר של מערכת התופים שלו נשמע כה ייחודי עד שאפשר להבחין בו בקלות ככזה של ברופורד.


לאחר זמן מה, המנהל של הלהקה מצא את הקלידן האידיאלי בשבילם בדמות ריק וויקמן. אך חברי יס היו ספקנים בגלל שוויקמן עדיין היה אז חבר בלהקת STRAWBS. הוא הגה תוכנית בה הוא זימן את וויקמן למשרדו על מנת לדון בסשן הקלטה לזמר אחר כשרק בסוף השיחה ציין את להקת יס. בשנייה שוויקמן הביע התעניינות, נפתחה דלת המשרד ולתוכו צעדו אנדרסון וסקווייר. מזימה מתוזמנת. אנדרסון וסקווייר הזמינו את וויקמן להצטרף אליהם לחזרה מוסיקלית ביום הזה. הוא הצטרף ובאותו יום כולם כתבו באולפן החזרות את ROUNDABOUT. וויקמן היה המום מהמוסיקליות שנגלתה לו מול עיניו.


לאחר החזרה הציע וויקמן להאו שייקח אותו טרמפ במכוניתו לביתו. כשהאו יצא מהמכונית הוא אמר לוויקמן שהחזרה למחרת היא ב- 11:00 בבוקר. וויקמן הבין בדרך הביתה שבאותו רגע הוא למעשה הצטרף כחבר קבוע בלהקת יס.


גירסה אחרת שוויקמן סיפר הייתה שאחרי החזרה הראשונה עם הלהקה הוא עדיין היסס לעזוב את עולם הסשנים. לבסוף כריס סקוויר התקשר לביתו של הקלידן ואשתו, שענתה לטלפון, בישרה לבסיסט שבעלה ישן עכשיו אחרי לילה ארוך של סשנים אולפניים. סקוויר לא וויתר וביקש לדבר וויקמן, שחטף את שפופרת הטלפון ונבח לתוכה שאינו מסכים כלל להצעה. רק למחרת הוא נזכר בשיחה המוזרה הזו והתקשר בחזרה לסקוויר לבשר לו שישמח לנסות את ההצעה. הוא הרגיש שהדרך שלו עם הסטרובס הגיעה למבוי סתום.

ככה זה כשחולפות השנים. הזיכרון של המוזיקאים עצמם הוא משהו שקשה באמת לסמוך עליו.


בספרו האוטוביוגרפי מהסבנטיז כתב וויקמאן: "זה לא היה קל להצטרף ללהקה הזו. חבריה לא מסתגרים יחדיו באופן חברתי. זה דווקא דבר טוב כי אי אפשר ליצור מוסיקה טובה ולהתחבר חברתית באותו זמן. הוויכוחים אחרי כל הופעה היו קשים. כשפגשתי אותם לראשונה לא האמנתי שאפשר להתווכח ולצעוק כל כך הרבה בהרכב מוסיקלי. הייתי בטוח שהם הולכים להתפרק מול עיניי. רק בהמשך התחוור לי שהם ארבעה אינדיבידואליסטים טוטאליים.


למעשה, וויקמאן תיכנן להקים הרכב משלו עם בסיסט גיטריסט ומתופף, לפני שההצעה של להקת יס הגיעה. ההרכב המתוכנן הזה שלו אף הספיק לבצע את המוסיקה לסרט עם ליז טיילור בשם ZEE AND CO.

לפני שוויקמן הצטרף באופן רשמי ליס, הוא נאלץ לחתום על סעיף חדש בחוזה הקיים שלו מול חברת A & M בו הוא מחוייב לפרסם את כל חומרי הסולו שלו אך ורק דרכם. זה היה מוזר לאור העובדה שוויקמן עוד לא הוציא אז אף אלבום סולו, אך הלייבל שהחתים אותו האמין בו ביותר בזכות טכניקת הנגינה שלו.


החדשות של הצטרפות וויקמן ללהקת יס הפכו לסנסציה בקרב עיתוני המוסיקה הבריטית. וויקמן הוסיף לצליל הלהקה את המלוטרון והסינטיסייזר הנחוצים. וויקמן היה אחד הקלידנים המובילים בתקופה ההיא. הוא ניצב בגאווה ליד שמות כמו ג'ון לורד (מדיפ פרפל), קית' אמרסון וגרהאם בונד. הנוכחות שלו בלהקה גרמה ליצירתה להישמע מפוארת יותר וההצלחה הגיעה בהתאם. מעריצים של הלהקה אהבו את הרכש החדש, שנעמד על הבמה. וויקמן גם ניחן בחוש הומור קיצוני. אם אנדרסון וסקווייר ציפו שיגיע אליהם מוסיקאי רציני שיתעסק רק עם מוסיקה, הם טעו ובענק. וויקמן אהב להשתולל במעשי קונדס באופן שגרתי.


ההקלטות לאלבום החלו בספטמבר 1971 באולפני ADVISION בלונדון עם קונסולת מיקסר של 16 ערוצים. טכנאי האולפן היה אדי אופורד. התקציב להקלטת האלבום עמד על 30,000 דולר.


האלבום נפתח ביצירה ROUNDABOUT, שהפכה ללהיט גדול עבור יס (ואף יצאה בצורה ערוכה על גבי סינגל). סטיב האו כתב את המוסיקה כאן במקור עבור סוויטה אינסטרומנטלית לגיטרה. חברי הלהקה לא ידעו שהשיר יצא על סינגל עד ששמעו אותו לפתע ברדיו בזמן שטיילו בדרכים בארה"ב בסיבוב הופעות. הם שמעו ברדיו לראשונה את העריכה שמישהו עשה ליצירה שלהם וחשבו לעצמם שאותו אחד השתמש במספריים גדולים במיוחד. הם לא אהבו את הקיצוצים ביצירה. אך הסינגל הזה הזניק את שם הלהקה בארה"ב והפך אותם לכוכבים.


המילים של השיר הזה נכתבו במהלך נסיעה של הלהקה בסקוטלנד. חברי הלהקה ישבו בוואן ההסעות שנסע לכיוון גלזגו. אנדרסון הוקסם מנוף ההרים שניצב מולו. אותם הרים היו אפופי עננים בפסגתם שלא נראתה. לפיכך הוא כתב את המשפט MOUNTAINS COME OUT OF THE SKY.


אנדרסון, שהיה אכול געגועים לאישתו שנשארה בלונדון, כתב בשיר הזה שעוד 24 שעות הוא חוזר להיות איתה. TWENTY-FOUR BEFORE MY LOVE YOU'LL SEE I'LL BE THERE FOR YOU. האגם שמתואר בשיר הזה הוא לא אחר מאגם לוך נס.


הקטע השני, CANS AND BRAHMS, הוא עיבוד סולו של וויקמן לחלק השלישי בסימפונייה הרביעית במי מינור של ברהאמס. וויקמן ניגן את תפקיד כלי המיתר על פסנתר חשמלי. תפקיד כלי הנשיפה על צ'מבלו חשמלי ותפקיד הקונטרה-באסון על סינטיסייזר. הקטע הזה היה פשרה של וויקמן, שלא יכל לכתוב בזמן ההוא חומר מקורי שלו למשהו שהוא לא תחת חברת המו"ל בה היה חתום שנקראה RONDOR. יס היו חתומים ללייבל אחר - ATLANTIC. וויקמן כתב יצירת סולו לאלבום הזה בשם HANDLE WITH CARE, אך כאמור לא קיבל אישור מהלייבל בו היה חתום על מנת שיוכל להשתמש בה עבור יס.


אותה יצירת סולו שלא הורשתה להיכנס לאלבום הפכה מאוחר יותר ליצירה CATHERINE OF ARAGON, שפותחת את אלבום הסולו הראשון של וויקמן, SIX WIVES OF HENRY VIII. בקטע הזה באלבומו של וויקמן מתארחים ברופורד, סקוויר והאו.. כך שאפשר לנחש כיצד הקטע הזה היה נשמע באלבום FRAGILE.


וויקמן, שתרם רעיונות רבים לאלבום FRAGILE, לא קיבל בו קרדיט הלחנה רק בגלל שהיה חתום בחברה אחרת. לכן המלצה היא לכם - לעולם אל תאמינו לקרדיטים של הלחנה שכתובים על עטיפות תקליטים.

קטע הסולו של ג'ון אנדרסון בא בשיר WE HAVE HEAVEN, בו הוא הכפיל את קולו הרבה פעמים באופן שנשמע כמו מנטרה. חתיכה מהקטע הזה גם מסיימת את כל האלבום, אחרי סיום הקטע HEART OF THE SUNRISE.


צד א' של האלבום נחתם עם השיר SOUTH SIDE OF THE SKY. השיר הדרמטי הזה מספר על טיפוס הרים מושלגים שמסתיים במוות.


גם ביל ברופורד כתב קטע לאלבום זה והוא פותח את הצד השני ונקרא FIVE PERCENT FOR NOTHING. האורך שלו הוא 35 שניות בלבד. הרעיון לשם היצירה הזו הגיע מהסכם חוזה שיס חתמו עם מנהלם לשעבר, רוי פלין, בו נאמר שפלין יקבל חמישה אחוזים מתמלוגים עתידיים של הלהקה. השם המקורי שהיה ליצירה הזו היה SUDDENLY IT'S WEDNESDAY.


הקטע LONG DISTANCE RUNAROUND מספר במילים שלו בין השאר על התקרית הטראגית שהייתה באמת באוניברסיטת KENT STATE ב-4 במאי 1970. בתקרית הזו שבאוהיו נורו למוות ארבעה סטודנטים על ידי אנשי המשמר הלאומי. שיר נוסף שנכתב בעקבות התקרית הזו היה OHIO של ניל יאנג. סטיב האו התרעם בשלב מאוחר יותר שהשיר הזה נתן קרדיט הלחנה רק לאנדרסון למרות שכל חברי הלהקה תרמו ללחן שלו.

קטע הסולו של כריס סקוויר נקרא THE FISH. בקטע הזה סקוויר הקליט כמה ערוצים של גיטרה בס בצלילים שונים. שם הקטע שלו הגיע מהכינוי שדבק בו בגלל שהוא היה ידוע כחובב אמבטיות מושבע. סקוויר היה מתקלח במשך שעות והדבר אף גרם לו לאחר לא פעם להקלטות וחזרות. האיחורים של כריס סקווייר הם סיפור ידוע בקרב מחנה יס.


לאחר מכן מגיע סולו הגיטרה האקוסטי והיפהפה של סטיב האו, MOOD FOR A DAY, שמוביל אותנו לעוד יצירה משמעותית מאד של להקת יס, HEART OF THE SUNRISE.


לא כולם התרשמו לטובה מהתקליט הזה. הן בארץ והן בחו"ל. עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם בנובמבר 1971: "התקליט הזה לא הולך לשום מקום. גם אין לו נושא מעניין חוץ מתצוגת היכולת הטכנית של חברי הלהקה בכלי הנגינה שלהם. עד כדי שהתקליט נשמע יותר כמו תרגילי אימונים בנגינה שמנוגנים באופן מחוכם ויפה".


ההרצאה "קרוב לקצה" - הסיפור האמיתי של להקת יס, והרצאות מוזיקה אחרות, להזמנה: 050-5616459


גם זה קרה ב-26 בנובמבר:


- בשנת 1938 נולדה טינה טרנר (שם אמיתי: אן מיי בולוק). היא מתה במאי 2023.


- בשנת 1955 עשה השיר ROCK AROUND THE CLOCK של ביל היילי היסטוריה. זה שיר הרוק'נ'רול הראשון שהגיע אי פעם למקום הראשון במצעד הבריטי.


- בשנת 1945 נולד הבסיסט ג'ון מקווי, שידוע בעיקר בחברותו רבת השנים בלהקת פליטווד מאק. לפני כן הוא ניגן בהרכב של ג'ון מאייאל (כולל בתקליט הידוע עם אריק קלפטון והבלוזברייקרז)


- בשנת 1982 התחתן חצוצרן הג'אז המהפכני, מיילס דייויס, בפעם השלישית והפעם עם סיסלי טייסון. השושבין בחתונה היה ביל קוסבי.


- בשנת 1965 הופיעו הרולינג סטונס בקובו הול, דטרויט. חברי הלהקה היו אמורים להיות בתוכנית הטלוויזיה SWINGING TIME, אך בשל אי הבנה הם לא הופיעו, כשהם מאכזבים מעריצים שזכו בתחרות שערך עיתון מקומי לפגוש אותם שם. אבל, הסטונס הסכימו לראות אותם מאחורי הקלעים בקובו הול. כשנשאל מיק ג'אגר אם הוא אוהב את דטרויט, הוא ענה: "לא היינו באים לכאן אם לא היינו אוהבים את זה". וכשנשאל מדוע אנשים אמרו שהלהקה מרושעת, הוא ענה, "אני מניח שהשמועות האלה באות מאנשים שלא מכירים אותנו".


ובשנת 1969 ולפני הטיסה לבולטימור, הרולינג סטונס ערכו מסיבת עיתונאים בניו יורק. מיק ג'אגר נשאל מה דעתו על ג'ון לנון שהחזיר את ה-MBE שלו והשיב: "סוף סוף. הוא היה צריך לעשות את זה ברגע שהוא קיבל את זה!"... זו הערה מעניינת בהתחשב בכך ששנים רבות לאחר מכן ג'אגר קיבל ביקורת מחברו ללהקה, קית' ריצ'רדס, על שקיבל תואר אבירות. כשג'אגר נשאל במסיבה ההיא אם הלהקה עכשיו "מסופקת יותר" (על שם הלהיט שלה), תשובתו המפורסמת הייתה: "כן, אנחנו יותר מסופקים מינית, לא מסופקים מבחינה כלכלית ומנסים להיות מסופקים מביחינה פילוסופית".


- בשנת 1946 נולד הבסיסט ההולנדי ברט רייטר, שידוע בעיקר כבסיסט של להקת FOCUS. רייטר התחתן בשנת 1974 עם הסולנית של להקת EARTH AND FIRE, ג'רני קאחמאן. רייטר מת במרץ 2022.


- בשנת 2011 מת המתופף קיף הארטלי, שבשנות השישים ניגן בבלוזברייקרז של ג'ון מאייאל ומשם פנה להקמת הרכב תחת שמו (שגם הופיע בפסטיבל וודסטוק והוציא כמה אלבומים ששווה להאזין להם). בן 67 במותו.


- בשנת 1973 חווה הזמר רוי אורביסון טרגדיה נוספת. אם בסיקסטיז הוא איבד (בתאונת אופנוע) את אשתו ואת שני ילדיו הקטנים (בשריפה שפרצה בביתו) - הפעם זה היה אחיו, גריידי לי, שנהרג כשרכבו התנגש בעמוד. לא הרחק מהמקום בו אשתו הראשונה של אורביסון נהרגה.


- בשנת 2008 הובן לכל שהאלבום החדש של גאנס אנד רוזס, CHINESE DEMOCRACY, לא מצליח להשיג מספרי מכירות מסיביים בשבוע הראשון לצאתו, והזמר-מנהיג ההרכב אז, אקסל רוז, הפנה את האצבע לחברת המשקאות התוססים, ד"ר פפר, על כך שלא כיבדה את ההבטחה שלה במרץ 2008, כאשר הציעה לכולם בארה"ב פחית שתיה בחינם אם האלבום ייצא בשנת 2008 ולאחר המתנה של המון שנים לצאתו.


- בשנת 1980 נערכה בניו יורק פרמיירה לסרט ROCKSHOW של פול מקרטני ולהקת כנפיים, שצולם במהלך סיבוב ההופעות המצליח ביותר שלהם משנת 1976.


- בשנת 1991 יצא אלבום חדש למייקל ג'קסון ושמו DANGEROUS. הרולינג סטון סיכם אז בביקורתו: "האלבום הזה ניגש לאתגר הבלתי אפשרי שהציב האלבום THRILLER, שתמיד יתנשא מעל כל יצירה אחרת של מייקל ג'קסון. במיטבו, אז והיום, הרקדן והריקוד מתאחדים וחושפים אדם, שאינו עוד גבר-ילד, המתעמת עם השדים המתוקשרים שלו ומשיג התעלות באמצעות ביצוע. מה שהלך לאיבוד במהומה הוא שלמרות תדמיתו כפיטר פן מחוץ לבמה, השירים והריקודים הטובים ביותר של מייקל ג'קסון תמיד טעונים מינית, מתוחים, מפותלים - וזה הכי מרתק כשהוא באמת מסוכן".


- בשנת 1962 הקליטו חברי הביטלס באולפני EMI את השיר PLEASE PLEASE ME ב-18 טייקים. גם צד ב' של התקליטון הזה הוקלט ביום הזה. זה השיר ASK ME WHY. ההוצאה הראשונה של הסינגל הזה בארה"ב (בחברת התקליטים VEE JAY) הנציחה טעות כתיב בכך ששם הלהקה הודפס על העטיפה במילה BEATTLES. הדבר הפך את הסינגל הזה עם השנים לפריט אספנים נחשק. למי שלא יודע - שגיאות כתיב על עטיפות בהוצאות ראשונות של תקליטים או תקליטונים מעלות את ערכם עם השנים.


- בשנת 1976 פרשו סופית הגיטריסט לול קרים והמתופף קווין גודלי מלהקת 'עשרה סי סי'. קרים וגודלי היו הצד היצירתי האקספרימנטלי יותר של הרביעייה המשובחת הזו, ועם פרישתם גם יצא באיזה שהוא מקום העוקץ המיוחד של הלהקה הנפלאה הזו, שהפכה משנת 1977 ללהקת פופ. גודלי וקרים המשיכו לעבוד יחד כצמד והוציאו כמה אלבומים, הפיקו קליפים של אמנים אחרים ויצרו מין המצאה של כלי נגינה שאמור לייצר סאונדים של תזמורת תוך כדי נגינה בגיטרה. הם קראו להמצאתם בשם GIZMO.


- בשנת 1969 הוקלטה להקת הרולינג סטונס בהופעה בבלטימור. גלין ג'ונס היה הטכנאי שהקליט את המופע. שיר אחד מההקלטה הזו (LOVE IN VAIN של רוברט ג'ונסון) נכלל לאחר מכן באלבום ההופעה של הסטונס GET YER YA YAS OUT, שיצא בשנת 1970. שאר אלבום ההופעה הזה הורכב משירים שהוקלטו ב-28 בנובמבר בניו יורק.


- בשנת 1967 נערכה הקרנת בכורה בטלוויזיה לקליפ של השיר HELLO GOODBYE של הביטלס. זה נעשה במהלך התוכנית של אד סאליבן. באנגליה הוחרם הקליפ משידור בגלל שהביטלס ביצעו עבירה נגד חוק של איגוד המוסיקה הבריטי, שהחרים קליפים בהם נראה אמן כלשהו עושה תנועות שירה או נגינה על פלייבק קיים.


- בשנת 1971 ולאחר שובו מאירופה, חצוצרן הג'אז מיילס דייויס ניגן באולם הפילהרמונית של ניו יורק ונראה נחוש מתמיד להגיע לקהל צעיר, משתמש במחצית מהשכר שלו כדי לקנות כרטיסים בשווי 2,000 דולר ולחלק לצעירים. לאחר מכן דייויס השהה את המשך פעילות הלהקה שלו וזו הייתה ההופעה האחרונה שניגן לצדו הקלידן קית' ג'ארט.


ב-26 בנובמבר בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של להקה מתקדמת טרייה בריטית - ג'נטל ג'ייאנט.



עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם ביקורת יום לאחר צאת התקליט: "הענק הזה הוא חכם ורומנטי מאד. התוכן המוסיקלי פה הוא מפעים, עם אקורדים כבדים וקולות מוסרים עד מפחידים-סיוטיים. כל זאת בתוך בליל של מקצבים מורכבים שמביאים להעשרת דמיון טוב".


הרצאות מיוחדות על הרוק המתקדם של פעם ועוד, להזמנה: 050-5616459




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים























































Comentários


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page