כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-26 בנובמבר (26.11) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "כשהתקליט, 'אמריקן פאי', התחיל להימכר, זה גרם לי לעסוק בנושא מאוד משעמם, כשאנשים שואלים אותי על מה השיר. הם גררו אותי עד לנקודה שבה נעשיתי די מתוסכל. חשבתי שסקרנותם בקשר לשיר הזה היא למעט העיסוק בגוף היצירה שלי. כשהשיר הפך להמנון, חלק מהכיף נלקח ממנו. פתאום זה הפך לי יותר למאבק ממה שהיה קודם. אני לא יודע אם אנשים יבינו את זה, אבל זה באמת יכול להיות קשה יותר אחרי שהצלחת. ככה זה היה אצלי עם הצלחת השיר הזה. העובדה שהשיר 'וינסנט' היה ההמשך שלי ל'אמריקן פאי' הפחיתה מאוד את הנטל הזה. לא מזמן הופעתי בקונצרט חיצוני בבפאלו. אולי שמונה, עשרת אלפים איש היו שם, והרבה מהם היו אופנוענים קשוחים, ואני שר את 'וינסנט', והאופנוענים שרו 'לילה זרוע כוכבים'. כאן היו הבחורים הכי קשוחים על הפלנטה שדמעו בעיניים. 'וינסנט' אף פעם לא יכל להיות להיט לולא היה נכנס למעיל של 'אמריקן פאי', שמנע ממני את ההתקדמות הטבעית שכל כך חשובה לאמן. עד כמה שאני לא אוהב להודות בזה, שאמריקן פאי אכן הפך לצלב שהיה עליי לשאת. זה משהו שאני צריך להתמודד איתו. ככה זה" (דון מקלין)
ב-26 בנובמבר בשנת 2013, מת אריק איינשטיין. הגעגועים אליו נותרו עזים. אז הנה אנקדוטה שכנראה לא ידעתם:
השנה היא 1966 ובתכנית הרדיו 'פזמון חוזר' (מטעם קול ישראל) התארח אריק איינשטיין לראיון מול אהוד מנור, שלא הפסיק לשבח את היושב מולו. מנור, שגילה בתוכנית בקיאות מזהירה מאד בנוגע לקריירה של אריק עד אז, המשיך וגלש מהמקצועיות הרשמית לעבר הנחייה מלאת רגש אישי. בשלב מסויים אף הישווה מנור את איינשטיין לפרנק סינטרה : 'יש הרבה דברים זהים בינך לבין סינטרה. גם אצלך וגם אצלו יש הינתקות מן הטקסט. מעין לא איכפתיות. ובכך חדרת לתחום חדש'.
אריק הגיב בצניעות כשמולו ישב מנור שסיפק למאזינים את כל הפרסום הנחוץ, תוך אזכור מועדוני המעריצים ומכתבי ההערצה שנשלחו לאליל הנוער של אז ובכמויות גדולות.
התוכנית, שארכה כשעה, כללה גם השמעת שירים מהרפרטואר של אריק עד אז.
הרצאות שלי על אריק איינשטיין, עם פרטי המידע והדוקומנטים הכי נדירים שלא תמצאו באף מקום אחר, להזמנות: 050-5616459
ב-26 בנובמבר בשנת 1965 יצא באנגליה האלבום השלישי של הקינקס, THE KINK KONTROVERSY. זה היה בזמנים מאד לא קלים ללהקה. בואו תבינו מדוע.
"יש משהו מרגיע במוזיקה הטובה הזו של הקינקס", נכתב אז בביקורת בעיתון NME. "כמו כן, יש משהו עצל בסאונד הזה ויש גם את התחושה שאין מספיק דמיון בעיבודי השירים".
אבל יש פה גם קלאסיקות באלבום הזה! כמו, למשל, בשיר WHERE HAVE ALL THE GOOD TIMES GONE. דייויס על השיר לרולינג סטון: "רציתי לכתוב שיר שאבי או קרוביי יכולים לשיר. הם תמיד דיברו על כמה זה היה נהדר לפני המלחמה או במהלכה. אני חושב שכל דור חושב ככה".
באותה תקופה בה הוכן האלבום הזה היו היחסים בין חברי הלהקה בשפל תהומי. דייב דייויס הגיטריסט הלך מכות עם המתופף מייק אבורי באופן קבוע וזה הגיע להופעה בקארדיף (בחודש מאי של אותה שנה) בה אבורי לא יכל יותר לספוג העלבות, קם ממקומו, נטל מצילה לידו והנחית אותה על ראש הגיטריסט. דייב התעלף על הבמה, דם רב נזל מראשו וריי זעק "הוא הרג את אחי!". אבורי נמלט משם והתחבא למשך כמה ימים במקום מסתור.
המריבות המשיכו בסיבוב הלהקה בארה"ב, שגרמו לסילוקם משם בבושת פנים והחרמתם מהופעות שם - עד שנת 1969! כמו כן, ריי דייויס היה מותש לגמרי מכל הבלגאן העסקי שהיה סביבו ככותב שירים וסביב להקתו. הלחץ לכתוב להיטים גרם לו להיסדק. הוא יכל לפרוש שם ולא להמשיך, אך הוא החליט לשנס את מותניו ולתת עוד דחיפה יצירתית. האלבום הזה הוא התוצאה והוא נחשב לחיה המוזרה בקטלוג המוקדם של הלהקה. ממש כמו שהאלבום BEATLES FOR SALE ניצב בקטלוג הביטלס.
ועדיין, האלבום הזה לא חסר רגעים טובים. ההקלטות נערכו במשך כשבוע באולפני PYE שבלונדון, כשבמקלות התופים אחז מתופף הסשנים העסוק, קלם קטיני. אבורי היה אז עדיין מסוכסך ביותר עם דייב דייויס על אותה תקרית המצילה ולכן נעדר מרוב ההקלטות.
במלודי מייקר נכתב בביקורת: "ריי דייויס מתגלה שוב ככישרון שכוחו עולה". זאת מבלי להבין שאותו בחור עובר משבר רציני, כפי ששר באותו שיר בו תהה "להיכן נעלמו כל הזמנים הטובים?": "חייתי את חיי ולא עצרתי לרגע לחשוב על דבר / להיפתח, לצעוק את זה. מעולם לא ניסיתי לשיר / אני תוהה האם שגיתי בזה / האם הדיכאון יימשך עוד זמן רב?".
ב-26 בנובמבר בשנת 1968 רקח ג'ון לנון דברים חדשים באולפן. זה לא בדיוק מהסוג האהוב על חובבי שירי הפופ.
ביום זה בילה ג'ון לנון באולפני EMI במטרה לערוך מיקסים לשני שירים ביזאריים, שמטרתו הייתה להוציאם כסינגל תחת להקתו החדשה, PLASTIC ONO BAND. השיר הראשון נקרא WHAT'S THE NEW MARY JANE שהוקלט במהלך הסשנים לאלבום הלבן ב-1968 והשתתפו רק לנון, יוקו אונו וג'ורג' האריסון (ביחד עם עוזר הלהקה - מאל אוונס). לבסוף השיר הושמט מהאלבום, למורת רוחו של לנון.
דרך אגב, MARY JANE הוא כינוי שהיה נפוץ אז למריחואנה.
למרות שקרדיט הכתיבה שלו ניתן ל'לנון - מקרטני', לנון סיפר ב-1969 שהשיר נכתב על ידו בעזרתו של אלכס מארדאס, שהיה ידוע אז במחנה הביטלס כ'מאג'יק אלכס', בזכות המצאות חסרות תועלות שקסמו מאד ללנון.
השיר הכאוטי הזה מתחיל במלודיה כלשהי של לנון, ששר ופורט בגיטרה אקוסטית. לאחר מכן 'נופל' השיר לתהומות של צלילים מוזרים והזויים, שלא נופלים ממה שיצא באותה שנה מראשו של סיד בארט.
לבסוף יצאה גרסה רשמית של השיר בסדרת ה'אנתולוגיה' של הביטלס, אך הגרסה הזו איננה המקורית, אלא באה במיקס שונה לגמרי. מי שרוצה את הגרסה המקורית, שיפנה לאזור הבוטלגים.
השיר השני עליו עבד לנון ביום זה היה YOU KNOW MY NAME. כשפול מקרטני שמע כי מטרת חברו לקחת את השיר הזה לתקליטון של תזמורת אונו הפלסטית, הוא התנגד נחרצות בדרישה שהדבר ייצא רק תחת הביטלס. כך היה, כשבשנת 1970 יצא השיר כצד ב' של התקליטון LET IT BE.
הרצאותיי "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450
ב-26 בנובמבר בשנת 1980 יצא תקליט חדש ללהקת בלונדי. שמן הוא AUTOAMERICAN והוא חישב מסלול מוזיקלי חדש ללהקה. במקור היה האלבום אמור להיקרא "קוקה קולה", אך חברת המשקאות לא הסכימה לזה.
האלבום היווה יציאה רדיקלית עבור הלהקה, עם עיבודים תזמורתיים לצד מוזיקה אלקטרונית. אפילו נרשם פה להיט עם THE TIDE IS HIGH שהוא קאבר לשיר הסקא הג'מייקני של ההרכב PARAGONS משנת 1967. השיר שחותם את התקליט, FOLLOW ME, בא מהצגת ברודוויי אי שם בתחילת הסיקסטיז. להיט נוסף נרשם עם RAPTURE.
כשהקיץ הגיע לסופו, זה היה הזמן בו הוחלט שלהקת בלונדי תישאר עם מה שהיא הכירה - להקליט תקליט עם מייק צ'פמן. "עם 'אוטואמריקן' לא בוצעה חזרה בכלל, פשוט הלכנו ברגל לתוך האולפן באופן עיוור עם סקיצה של כמה שירים, ואיך בסוף יצא התקליט הזה, אני באמת לא יודע", נזכר צ'פמן. זה היה אמור להיות מוקלט באולפני יונייטד/ווסטרן בסאנסט סטריפ בלוס אנג'לס, שהוקמו בסוף שנות החמישים עם גב כלכלי מבינג קרוסבי ופרנק סינטרה. "זה היה תורנו לצאת לשם בשביל מייק", הסבירה דבי הארי הזמרת. הגיטריסט כריס שטיין לא היה כל כך בטוח. "אני לא רגיל להקליט בחוץ - זה קשה לי הרחק מניו יורק. זה מקום די מוזר - כנראה אחד המקומות המוזרים ביותר בעולם. כל המדינה שם היא כמו דיסנילנד ענק. בלוס אנג'לס, הכל נראה גדול ומפלסטיק".
עם רק קווי המתאר החשופים של החומר החדש שלהם, שטיין ראה את ההזדמנות לקחת את הסאונד של בלונדי למחוזות לא ידועים. "אני נחוש לא לקפוא במוזיקה שאנו מפיקים. רצינו להתרחק מעובש. ממש כעסתי באותה תקופה; הרבה מהדברים שעשינו שם היו סטירה לפנים של מבקרים ואנשים עם דעות קדומות לגבי מה שהיינו ומה מוזיקת גל חדש הייתה אמורה להיות. הייתי מזועזע מהדרך שבה גל חדש נקלט במיינסטרים. עד שעשינו את אוטואמריקן, הגל החדש נספג לחלוטין, באותו אופן שבו נקלטו היפיז. 'אוטואמריקן' חיזק את מערכת היחסים שלנו עם צ'פמן. אחרי זה הרגשנו הרבה יותר מחויבים אחד לשני. הוא הסכים שאנחנו צריכים להתרחק מהרוק הסטנדרטי. לא רצינו לעשות מה שכולם ציפו שנעשה, מה שהיה אמור להיות דברים מסוג השיר CALL ME".
מתופף הלהקה, קלם ברק, אמר אז: "אוטואמריקן הוא האלבום שבו ויתרתי על הרצון לתופף כמו קית' מון והחלטתי שאני רוצה לנגן כמו סטיב גאד. אוטואמריקן היה כיף; אני תמיד מוכן לנסיעה חופשית". הקלידן ג'ימי דסטרי: "הייתה בדיחה על אוטואמריקן באולפן. זה עמד למכור 14 עותקים ולקבל את כל הפרסים האלו ממבקרים, או שמבקרים הולכים לשנוא את זה וזה ימכור מיליונים. זה אחד התקליטים הבודדים של בלונדי שאני גאה בהם. עשינו משהו אחר. שחררנו את עצמנו". מייק צ'פמן אף השווה לאחר מכן את האלבום לסרג'נט פפר של הביטלס. "אני גאה בזה, אני חושב שזה אלבום נפלא, ורוב השירים נבנו ונכתבו באולפן. זה לא לקח כל כך הרבה זמן באמת, ורק בגלל שהייתה לי שליטה מוחלטת על המצב, התקליט היה יכול להיעשות ביעילות כפי שהיה". "הלחץ עם אוטואמריקן הגיע אחרי שהוא שוחרר", הסביר קלם ברק. "חברת התקליטים התחרפנה בגלל שהאלבום היה כל כך מוזר לה. הם לא שמעו שם שום להיט. הם רק שמעו מחרוזות וכלי נשיפה בסגנון מריאצ'י".
העיתונות אז עמדה לצד חברת התקליטים. היו שקראו לאלבום הזה אסתטיקה מזויפת. אחרים פרסמו שזה ניסיון להרוס מוזיקת פופ. בעיתון SOUNDS אף שאלו, "אין מישהו שיכול לעצור את האנשים האלו מלהמשיך עם זה?".
ברולינג סטון נזעקו אז: "זה אלבום איום ונורא, אבל הוא גרוע בצורה כל כך סתמית וגבוהה עד כדי כך שהאזנה לו מרתקת בצורה פרוורטית. אחרי ש-התקליט 'קווים מקבילים' העניק לכריס סטיין חותמת של יוצר, זה היה רק עניין של זמן עד שהוא יתחיל לחיות את הפנטזיות שלו על עצמו כהוגה עמוק. עם זאת, מכיוון שתמיד אפשר לסמוך עליו שיגן על ההימורים שלו, הוא הצליח לשמר את האשליה שעדיין אכפת לו מרוק'נ'רול בתקליט שבא אחריו, EAT TO THE BEAT. האשליה הזו בוודאי מתה עכשיו. וסטיין כבר לא שולל מהעולם את ה'גאונות' שלו, כי אוטואמריקן הוא התקליט שלו לאורך כל הדרך. זו היא כמעט המקבילה הרוקית לסרט הנוראי של קן ראסל.
התקליט נפתח בקטע אינסטרומנטלי נוראי בשם 'אירופה' (העולם הישן שכולם היו צריכים לעזוב, מבינים?) שזה מביך עד כדי גיחוך. באופן מוזר, אין שיר רוק'נ'רול אחד פה. במקום זאת, אנחנו מקבלים בלדות אמצע הדרך עטופות כפאנק שמושמע במוזיקת קוקטיילים. אולי אתם תוהים מה קרה לדבי הארי. הטעות הגדולה ביותר של סטיין - או, לחילופין, הסימן המובהק ליהירותו - היא הנכונות שלו לקצץ את הנכס הגדול ביותר של בלונדי. זה לא רק שהארי נשמעת טיפשית בדקלום קטעי הקריינות של אוטואמריקן - הקול שלה לא בסדר גם במנגינות. היא נראית אבודה, כאילו נדדה אל התקליט הלא נכון. אפילו בקומפוזיציות הכי פחות מסוגננות, הארי נשמעת אדישה ומבולבלת, בקושי שם.
שאר החבורה נעדרת כמעט באותה מידה: לפחות מחצית מהשירים מגובים בכלי נשיפה או מיתר. למרות שימיה של בלונדי כלהקת טראש-רוק מרושלת אך מלאת השראה חלפו מזמן (והחמיצו יותר מתמיד), כאן החבורה באמת הגזימה".
ב-26 בנובמבר בשנת 1968 נפרדה להקת CREAM מהקהל הבריטי בהופעה ברויאל אלברט הול שבלונדון. המון חשמל היה שם!
זו הייתה הפעם האחרונה בה ניגנה להקת הסופרגרופ הזו על במה (עד האיחודים שנערכו שנים רבות לאחר מכן). אולם רויאל אלברט הול המהודר נראה כאתר מרשים ללוויה מפוארת ביותר ללהקת צמרת, עם שתי הופעות ביום אחד. אחת בשעות אחר הצהריים (רבע לשש ליתר דיוק) והשנייה בתשע בערב. אמני החימום בשתי ההופעות היו להקות TASTE ו- YES, שהיו אז בתחילת דרכן.
ההופעה של TASTE הותירה טעם רע וקיבלה ביקורת פושרת בעיתון 'מלודי מייקר' הבריטי והנחשב. בביקורת ההיא (שנכתבה על ידי כריס וולש) נאמר שגיטריסט הלהקה ניגן יותר מדי אקורדים משעממים ושהביצוע לשיר SUMMERTIME לא שכנע אותו.
שלושת גיבורי הערב שניגנו לקהל היו רחוקים מליהנות מרגע זה. אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר כבר רצו לסיים את כל זה ולעוף משם במכוניותיהם הנפרדות. נראה היה כי על הבמה ישנם שלושה שרק רוצים להילחם זה מול זה מבלי להתחשב באמת בקהל שמולם. אבל האנרגיה השלילית הזו הביאה דווקא משהו מחוספס ונדיר בהופעה. היו פה כעס והקלה כאחד. הסולואים היו ארוכים מאד. לא עוד שירים קצרים אלא מפגן של נגינה שבישר את השלב הבא בעולם הרוק. אלפי האנשים לא נתנו ללהקה להפסיק. הם רקדו, מחאו כפיים בחוזקה וצרחו כדי לקבל עוד מנה אחרונה של שמנת מתוקה-חמצמצה זו.
כבר בסוף 1967 בקושי דיברו ביניהם שלושת הניצים. בייקר וברוס תיעבו זה את זה באופן הכי קיצוני שיש. קלפטון, שמצא את עצמו באמצע, נשבר מכובד העניין. בסיבובי ההופעות הם לא נסעו יחדיו ואף שהו בבתי מלון שונים. ג'ק ברוס התבאס לא פעם ממערכות הגברה מקומיות שלא התאימו לצליל הלהקה. פעם אחת הוא אף ארז את הגיטרה שלו, באמצע בדיקת סאונד להופעה, והזמין מונית לשדה התעופה כדי לעוף משם. איש צוות טכני דלק אחריו עד למטוס והזכיר לו שיש חוזה שעליו לקיים.
בייקר סיפר כי היה לו קשה, ממקום מושבו מאחורי התופים, לשמוע מוזיקה באותן ההופעות. הוא ציין את הופעות הפרידה באלברט הול כנוראיות. בייקר: "הווליום היה כה חזק עד שכל הופעה סיימתי עם יבלות נוראיות על כפות ידיי". עם זאת, ג'ק ברוס סיפר שנים לאחר מכן שאחרי ההופעה באלברט הול הוא התחרט לכמה שניות על עניין הפירוק.
כריס וולש, כתב 'מלודי מייקר' אישר זאת בדיווחו מאז: "הופעה פנטסטית ומרגשת ללהקה הזו. ההופעה כמעט וגרמה ללהקה לא להתפרק. זו בושה שפירוק שכזה קורה". וולש גם ראיין בקצרה את קלפטון מאחורי הקלעים, אחרי ההופעה. "אני מאד מופתע", אמר הגיטריסט לוולש. "לא הופענו באנגליה מזה כשנה ולא ידענו כמה אנחנו פופולריים פה. לא חשבתי שיזכרו אותנו כשנחזור להופיע פה. הדבר גרם לנו להתחרט על הפירוק אבל זה לא יהיה נכון לשנות עכשיו תוכניות שכבר רשמנו לעצמנו, כאנשים נפרדים, לאחר שניפרד".
עיתון DISC דיווח בזמנו: "נראה היה כי ללהקה נמאס לגמרי. כל החודשים של מופעי פרידה מסביב לאמריקה גבו מחיר. לא שהם לא ניגנו טוב. כאשר חברי הלהקה חשבו שהם סיימו, הקהל היה בטוח באותה מידה ולא קם על רגליו אלא רקע בהם, מחא כפיים וצרח לעוד. זה היה כוח שכנוע גדול - והם חזרו וביצעו את SUNSHINE OF YOUR LOVE. הם נאלצו לחזור פעם נוספת לאחר מכן".
שנים לאחר מכן אמר קלפטון: "להקת קרים הייתה קרקס שנבנה על יסודות רעועים. זה היה ברור שהדבר יקרוס מתי שהוא. לא יכולנו להציל את זה. כנראה שגם לא רצינו. במשך השנים התחרטנו על הפירוק הזה ואני מתגעגע לזמנים ההם, אבל גם נפגעתי רבות בלהקה הזו. זו פגיעה קשה מאד. מאז דאגתי לשמור על מרחק ביני לבין המוזיקאים שעבדתי איתם. אני לא נותן לאף אחד להתקרב אליי כך יותר".
וב-26 בנובמבר בשנת 1969 התבאס אריק קלפטון מאד. מה העכיר את מצב רוחו? בואו לגלות.
באותם ימים ביקש אריק קלפטון לא להיות באור הזרקורים ופשוט לנגן להנאתו כחבר בלהקה. אבל המפיק, שהזמין את הצמד דלייני ובוני (איתם הופיע קלפטון בתקופה ההיא) למופע של הערב בפרנקפורט, חשב אחרת ודאג לציין בגדול את שמו של הגיטריסט על מודעת הפרסום כשהוא גדול יותר משמם של דלייני ובוני. המופע של הערב לא עבר בניחותא. המפיק הבטיח לקהל שלוש להקות תמורת כרטיס כניסה ובסוף הופיעו שם רק שתיים. הקהל לא אהב את העניין ושרק בוז כבר בתחילת ההופעה של דלייני ובוני. לפיכך הלהקה ניגנה רק ארבעה שירים וירדה מהבמה.
ב-26 בנובמבר בשנת 1973 יצא תקליט ללהקת באדפינגר ושמו ASS. פה החלה צלילתה של הלהקה.
חברי הלהקה ציפו שתקליט זה, בעל השם המוזר והעטיפה שבאה להמחיש משמעותו של עכוז, ייצא בתחילת ספטמבר 1973, אבל חברת 'אפל', בה היו חתומים, סירבה לשחררו כמתוכנן. גם חברת 'קפיטול', שדאגה להוצאת התקליטים של 'אפל' בארה"ב, פעלה כך. מנהל הלהקה הערמומי, סטאן פולי, מיהר לשחרר איום בתביעה, אך זה לא זירז את הוצאת התקליט. הצעד הבא של פולי היה לדרוש את כל תוכן התקליט כדי להוציאו בחברת תקליטים חדשה שייעד ללהקה, 'האחים וורנר'. שוב הוא נדחה. סולן הלהקה, פיט האם, אמר אז: "אין לי מושג מה יקרה עם האלבום. זה נורא לנו לחשוב שחיינו כלואים באיזה ארון של מישהו אחר".
ב-15 באוקטובר נתקבלה הודעה כי חברת 'קפיטול' תשחרר את התקליט בארה"ב, אבל נציג מטעמו של פולי הודיע לה כי הוא הבעלים של השירים שכתב גיטריסט הלהקה, ג'ואי מולאנד, ולכן אין באפשרותו לשחררם כך. פולי הוסיף כי חברת 'אפל' חייבת עדיין תמלוגים ללהקה ואי תשלומה אותם מראה על חברה מתפוררת. נציג מחברת 'אפל' הסביר כי התשלומים הוקפאו עקב תביעה שפול מקרטני ערך נגד אותו תפוח שהוא הקים מלכתחילה. פולי הבין כי עליו לפעול במישור אחר. יום לפני פקיעת החוזה של הלהקה עם 'אפל', בתחילת נובמבר 1973, חתם פיט האם על הזרמת חצי מתמלוגיו לחברת מו"לות של פולי. היה זה צעד מאד ערמומי של המנהל, ששכנע את הסולן כי כך יימלט ממעמסת המס הגבוהה. שאר חברי הלהקה, שראו כי אין ברירה, חתמו על חוזים דומים מולו.
לאחר מכן יצא תקליטון חדש עם השיר LOVE IS EASY, שחטף ביקורות לא טובות. רדיו הבי.בי.סי לא שש לשדרו בטענה כי יש בו צליל חורק.
המתופף מייק גיבינס: "ג'ואי לא סיים לכתוב את המילים לשיר הזה וכבר רצנו להקליט אותו!". הצרות פקדו את הלהקה, לא רק במישור העסקי. ארוסתו של פיט האם, בברלי אליס, חזרה מטיול באפריקה, שם פגשה את חברו, קולין טאקר, שפצח עמה ברומן. כמה ימים לאחר שחזרה לאנגליה, הגיע אליה מכתב מטאקר ובו הצעת נישואים. היא הסכימה מיד, כשבדעתה לשמור על כך בסוד ולספר לפיט ברגע הנכון. אבל זמן מה לאחר מכן סיפרה אחת מחברותיה את הדבר לזמר, שנכנס למצב נפשי ירוד ביותר. בשיחת טלפון שקיבלה לבית הוריה נשמע הוא שיכור מאד ומריר בהתאם, כשקול של בכי יוצא מגרונו. השניים קבעו להיפגש למחרת בפאב, כשפיט נכנס עם תחבושת גדולה בידו. בברלי הייתה בהלם וחשה מפוחדת, כשסיפר לה כי היכה בידו מכונת משקאות באולפן ההקלטה. היא החליטה להשהות את נסיעתה בכמה ימים, כדי להרגיעו. בימים הבאים התנהג פיט כאילו דבר לא קרה והם זוג לכל דבר, אך ביום האחרון לשהותה הוא נכנס לאמבטיה, רגע אחרי שהיא יצאה משם, וראה כי הניחה את טבעת האירוסין שקנה לה בכיור. הוא יצא משם עם הטבעת בידו ודמעות בעיניו. בברלי טסה משם והתחתנה עם טאקר.
בינתיים ספג התקליט ASS ביקורות לא חיוביות ורק עם השנים למדו אנשים לקבלו כתקליט טוב, שהיה נחשב כקלאסיקה לו היה יוצא תחת שם של להקה פחות מוכרת. היציאה של באדפינגר פה מחברת אפל וחתימתה בחוזה מול חברת 'האחים וורנר' סימנו את המסלול כלפי מטה, כשהקרון בו שהו ארבעת המוסיקאים הצעירים איבד את הבלמים עד לטרגדיה האיומה (ןאחריה עוד אחת...).
ב-26 בנובמבר בשנת 1973 מת בסיסט להקת הצלליות, ג'ון רוסטיל. בן 31 במותו.
ג'ון רוסטיל היה נגן הבס שניגן הכי הרבה זמן עם להקת הצלליות, משנת 1963, במקומו של בריאן לוקינג (אשר עזב מסיבות דת), ועד התפרקות הלהקה בסוף שנות ה-60. רוסטיל פנה נגן בס עבור טום ג'ונס ואחד מסיבובי ההופעות האחרונים שלו היה כשניגן עבור הזמר הלוהט ביפן. רוסטיל ידע שנקבעו הופעות עם ג'ונס גם באנגליה אך הוא לא זכה לנגן בהן, כי ב-23 בנובמבר 1973 הוא מת. חברו לשעבר לצלליות, הגיטריסט ברוס וולש, התקשר לאולפן הביתי שלו כדי לעבוד ביחד על שירים. הוא לא קיבל תשובה מהאולפן והחליט לנסוע כדי לברר מה שלומו. בהגיעו למקום הוא פגש את אשתו של רוסטיל ושניהם צעדו לעבר האולפן. שם הם נחרדו לגלות את רוסטיל ללא רוח חיים, כתוצאה מהתחשמלות. חודש לאחר מותו הפך שירו, 'תן לי להיות שם', אותו העניק לאוליביה ניוטון-ג'ון, את פרס תקליטון הזהב הראשון שלה בארה"ב.
ברוס וולש בספר THE STORY OF THE SHADOWS: "עד אז הפסקתי לשתות ברנדי לחלוטין, מה שגרם לי להרגיש הרבה יותר טוב בעצמי. חיי האהבה שלי נראו כאילו הם הולכים לטובה, כאשר אוליביה (ניוטון ג'ון) חזרה לגור איתי בסך הכל שנה אחת אחרי שנפרדנו. ניסינו להתגבר על זה ובאמת עבדנו קשה על פיוס, אבל זה לא הסתדר. ביוני 1973 אוליביה ואני נפרדנו סופית. התחלתי לכתוב שירים עם ג'ון רוסטיל שלעתים קרובות נהגנו להקליט אותם באולפן בביתו. הוא הוציא כמה שירים טובים מאוד באותה תקופה, כולל LET ME BE THERE TOO ו-IF YOU LOVE ME LET ME KNOW. אוליביה הוציאה את LET ME BE THERE, אבל זה נכשל כישלון חרוץ במכירות באנגליה. אחד השירים שכתבתי עם ג'ון היה PLEASE MISTER PLEASE וציפינו לדברים גדולים ממנו וחשבנו שיש לו סיכוי מצוין. ג'ון היה בארצות הברית וניגן עם טום ג'ונס עד הקיץ, אז אולי הוא ספג את סוג המוזיקה שהיתה מתאימה לאמריקה - אבל זה היה מאוחר מדי עבור ג'ון.
במהלך נובמבר שנינו כתבנו בסטודיו שלו בקומה הראשונה בביתו ברדלט ובליל ה-25 בנובמבר קבענו מפגש למחרת. הוא נראה מספיק עליז כשהוביל אותי בעודי יוצא משם וצעקתי, 'נתראה מחר - מאוחר בבוקר'. לא ראיתי אותו שוב בחיים. הגעתי בערך בשעה 11.30 ונכנסתי למטבח לשתות כוס תה עם מרגרט, אשתו של ג'ון. ישבנו ופטפטנו במשך עשר דקות בערך והתחלתי לתהות איפה ג'ון. היא ענתה, 'הו, הוא היה באולפן במשך שעות'. אז המשכנו לשוחח ולצחוק מבלי לדעת את הטרגדיה שתהיה מולנו עוד חצי שעה. סיימתי את כוס התה שלי ופניתי לכיוון הסטודיו. 'ג'ון, אני פה', קראתי. לא הייתה תגובה. ניסיתי לפתוח את הדלת אך משהו תקע אותה מהצד השני. דפקתי על הדלת. 'קדימה, ג'ון. תפתח את הדלת. זה ברוס'. לא נשמעה תשובה והלכתי בחזרה אל מרגרט. 'הוא לא עונה לי. משהו מוזר קורה'. מרגרט אמרה לי שיש סולם במוסך אז מיהרתי החוצה ולקחתי אותו, דחפתי אותו אל אדן החלון בקומה הראשונה וטיפסתי למעלה. שמתי את ידי על עיניי כמצחיה והצצתי אל הסטודיו. הדלת לא נתקעה, היא נחסמה על ידי הפסנתר של ג'ון וג'ון עצמו שכב בזווית מוזרה עם הבס שלו בידו. החלונות היו נעולים, לא יכולתי להיכנס, אז רצתי בחזרה במורד הסולם ואל הבית, שם בעזרת המטפלת של הילד הקטן שלהם, פתחתי את הדלת בכוח. ג'ון ישב שם, עם ידיו עדיין על מיתרי הגיטרה שלו - הוא נראה כאילו הוא עדיין מנגן. אבל הוא לא היה איתנו. הוא היה מת. הייתי בהלם. גם מרגרט.
האירועים שלאחר מכן נראו לא אמיתיים. חוקר מקרי המוות בא והכריז שג'ון מת כבר חמש או שש שעות. לטרגדיה נוספה העובדה שהוא מעולם לא חי לראות את ההצלחה של השירים שלו LET MT BE THERE ו-IF YOU LOVE ME LET ME KNOW, ששניהם הפכו ללהיטים עם אוליביה בארצות הברית. זה היה כל כך חבל שג'ון לא הצליח לקצור את היתרונות של הכישרון שלו".
גם בריאן מיהאן, מתופף הצלליות, קיבל זעזוע מהידיעה: "זה גרם לי לטלטלה קשה כשג'ון מת. לעתים קרובות הוא נהג לכתוב לי מלאס וגאס בזמן שהופיע שם עם טום ג'ונס, אבל כשהוא חזר הוא נראה מדוכא ומאוכזב. רק כמה ערבים לפני מותו, הוא שוחח עם איתי על תוכניותיו לעתיד ודן באפשרות לחזור לנגן עם טום, והוא נראה פסימי לגבי העתיד".
ב-26 בנובמבר בשנת 1969 הופיעה להקת אליס קופר בפסטיבל SAGNISAW. מה קרה שם? בואו לקרוא...
מבלי לדעת מה יקרה עוד כמה ימים עם הופעה של הרולינג סטונס באלטמונט ותוצאותיה - האמרגן כנראה העלים עין ונכנע להתעקשות חברי כנופיית "מלאכי הגיהנום" להיות אחראים על האבטחה. במהרה נראתה בשטח בחורה שהייתה כבולה לחלק האחורי של אופנוע מהחבורה ונגררה מסביב דרך ההמונים. מלאכי הגיהנום היו צמאים לדם כשחברי אליס קופר הגיעו למתחם כדי להופיע.
הם קיבלו את זה. כשארנב צץ לפתע על הבמה וחברי הלהקה החלו לתקוף את החיה האומללה, האופנוענים
קפצו לבמה כדי להצטרף אליהם, מכים ובועטים וצורחים, בזמן שהנגנים התאספו סביבם ושרו KILL IT לפי קצב התופים. הארנב כמובן לא שרד את המתקפה וחברי הכנופייה קיבלו את מבוקשם. למעלה מ-7,000 צופים נתנו לחברי הלהקה מחיאות כפיים סוערות.
ב-26 בנובמבר בשנת 1963 הופיעו הביטלס בקיימברידג' שתי הופעות באולם הקולנוע ריגל.
בשעה 14:15 הארבעה נפגשו עם המשטרה כמה קילומטרים מחוץ לעיר והועברו לעיר בניידת שחורה, שנסעה את הקילומטרים הנותרים לקולנוע. מנהל האולם, די ג'יי ארצ'ר אמר, "הקולנוע הוא כמו מבצר עם גשר נפתח. כל נקודת כניסה ויציאה נשמרת על ידי תוספות כוח אדם". בהישג יד היה צוות שמירה שכלל גם את שוער קיימברידג' יונייטד לשעבר רוי קוקסון, וחברי מועדון הכדורגל 'שלפורד' שעזרו לשמור על הסדר בפנים.
כשהגיעו הביטלס לעיר, הם נסעו לאורך לנספילד רואד ודרך מגרש הטניס אל שטח מעבדות האוניברסיטה, משם הלאה לדאונינג פלייס, ולחלק האחורי של הקולנוע ברחוב סנט אנדרו. בלובי הקולנוע הם פגשו אנשי עיתונות ושתו סקוץ' וקולה. ג'ון נשאל איך אשתו הגיבה כשראתה כל כך מעט ממנו. "זה נהיה קצת קשה לפעמים", הוא ענה. "אנחנו נעים בכזו מהירות שיש לי מעט זמן לקחת בחשבון את החיים האישיים שלי".
הוא גם התייחס להתרשמויותיו מהעיר, "הלוואי והיה לי עוד זמן לבלות בקיימברידג'. זה נראה מקום כל כך מקסים. אני חושב שנצטרך לחזור שוב כדי לראות את זה - רק שבפעם הבאה נהיה בתחפושת. העיר
נראית מאוד מכובדת". כשנשאלו כיצד הסרט הקולנועי שהם מצלמים הולך להיות, ענה פול, "סוג של פנטזיה".
האמרגן ארתור האוס הגיע ביגואר שלו ועמו מורין אוגריידי ופיונה אדמס. לאחר המופע בשעה 18:15,
בעקבות ההמנון הלאומי, הקהל עזב את האולם כשברקע נעימת הנושא של הסרט ה גשר על הנהר קוואי. מישהו נשמע אומר, "אני מניח שאני אוהב אותם, אבל באמת קליף יותר טוב מהם". לאחר הופעתם השנייה האחרונה, חברי הלהקה רצו במורד גרם מדרגות מאחורי הקלעים ונכנסו לטנדר ממתין, שחיכה עם מנוע פועל ועל ההגה זה סמל המשטרה ארתור קוויני. כשקוויני התרחק מהשוליים, ניידת משטרה שימשה כפתיון, עם אורות מהבהבים, כשהיא נוסעת לעבר ההמונים שעמדו בקצה של דאונינג פלייס, בזמן שמכוניות משטרה עצרו מחוץ לכניסה הקדמית ברחוב סנט אנדרו. המונים בחוץ חסמו לחלוטין את הכביש בעוד מאות נוספים המתינו
בסבלנות מחוץ למלון.הביטלס בינתיים נסעו בבטחה למלון שלהם. תוך עשר דקות מרגע ההגעה למלון, ישבו הארבעה לארוחת ערב.
כשהגשם החל לרדת, הקהל ברחוב החל להתפזר. קצין המשטרה הבכיר הגיב, "הדברים הלכו טוב מאוד, למרות שאני מצטער שכל כך הרבה אנשים התאכזבו מכך שלא ראו את הביטלס". בעקבות שני הקונצרטים אמר דובר שירותי הרפואה, "טיפלנו בשלושה מקרי היסטריה ובבחורה אחת שהתחרשה זמנית וביקשה מאיתנו אטמי אוזניים".
הרצאותיי "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450
ב-26 בנובמבר בשנת 1949 נולד שלמה ארצי. בואו לגלות פרטים נדירים שאספתי על תקליט חשוב שלו, לקריאה פה.
גם זה קרה ב-26 בנובמבר:
- בשנת 1938 נולדה טינה טרנר (שם אמיתי: אן מיי בולוק). היא מתה במאי 2023.
- בשנת 1955 עשה השיר ROCK AROUND THE CLOCK של ביל היילי היסטוריה. זה שיר הרוק'נ'רול הראשון שהגיע אי פעם למקום הראשון במצעד הבריטי.
- בשנת 1945 נולד הבסיסט ג'ון מקווי, שידוע בעיקר בחברותו רבת השנים בלהקת פליטווד מאק. לפני כן הוא ניגן בהרכב של ג'ון מאייאל (כולל בתקליט הידוע עם אריק קלפטון והבלוזברייקרז)
- בשנת 1982 התחתן חצוצרן הג'אז המהפכני, מיילס דייויס, בפעם השלישית והפעם עם סיסלי טייסון. השושבין בחתונה היה ביל קוסבי. ובשנת 1971 ולאחר שובו מאירופה, מיילס דייויס ניגן באולם הפילהרמונית של ניו יורק ונראה נחוש מתמיד להגיע לקהל צעיר, משתמש במחצית מהשכר שלו כדי לקנות כרטיסים בשווי 2,000 דולר ולחלק לצעירים. לאחר מכן דייויס השהה את המשך פעילות הלהקה שלו וזו הייתה ההופעה האחרונה שניגן לצדו הקלידן קית' ג'ארט.
- בשנת 1965 הופיעו הרולינג סטונס בקובו הול, דטרויט. חברי הלהקה היו אמורים להיות בתוכנית הטלוויזיה SWINGING TIME, אך בשל אי הבנה הם לא הופיעו, כשהם מאכזבים מעריצים שזכו בתחרות שערך עיתון מקומי לפגוש אותם שם. אבל, הסטונס הסכימו לראות אותם מאחורי הקלעים בקובו הול. כשנשאל מיק ג'אגר אם הוא אוהב את דטרויט, הוא ענה: "לא היינו באים לכאן אם לא היינו אוהבים את זה". וכשנשאל מדוע אנשים אמרו שהלהקה מרושעת, הוא ענה, "אני מניח שהשמועות האלה באות מאנשים שלא מכירים אותנו".
ובשנת 1969 ולפני הטיסה לבולטימור, הרולינג סטונס ערכו מסיבת עיתונאים בניו יורק. מיק ג'אגר נשאל מה דעתו על ג'ון לנון שהחזיר את ה-MBE שלו והשיב: "סוף סוף. הוא היה צריך לעשות את זה ברגע שהוא קיבל את זה!"... זו הערה מעניינת בהתחשב בכך ששנים רבות לאחר מכן ג'אגר קיבל ביקורת מחברו ללהקה, קית' ריצ'רדס, על שקיבל תואר אבירות. כשג'אגר נשאל במסיבה ההיא אם הלהקה עכשיו "מסופקת יותר" (על שם הלהיט שלה), תשובתו המפורסמת הייתה: "כן, אנחנו יותר מסופקים מינית, לא מסופקים מבחינה כלכלית ומנסים להיות מסופקים מביחינה פילוסופית".
- בשנת 1946 נולד הבסיסט ההולנדי ברט רייטר, שידוע בעיקר כבסיסט של להקת FOCUS. רייטר התחתן בשנת 1974 עם הסולנית של להקת EARTH AND FIRE, ג'רני קאחמאן. רייטר מת במרץ 2022.
- בשנת 2011 מת המתופף קיף הארטלי, שבשנות השישים ניגן בבלוזברייקרז של ג'ון מאייאל ומשם פנה להקמת הרכב תחת שמו (שגם הופיע בפסטיבל וודסטוק והוציא כמה אלבומים ששווה להאזין להם). בן 67 במותו.
- בשנת 1973 חווה הזמר רוי אורביסון טרגדיה נוספת. אם בסיקסטיז הוא איבד (בתאונת אופנוע) את אשתו ואת שני ילדיו הקטנים (בשריפה שפרצה בביתו) - הפעם זה היה אחיו, גריידי לי, שנהרג כשרכבו התנגש בעמוד. לא הרחק מהמקום בו אשתו הראשונה של אורביסון נהרגה.
- בשנת 1965 יצא באנגליה תקליטון חדש לספנסר דייויס גרופ, עם KEEP ON RUNNING. נשיא חברת התקליטים איילנד, כריס בלאקוול, הביא לאנגליה את אמן הסקא הג'מייקני שלו, ווילפרד "ג'קי" אדוארדס, והכיר לו את הלהקה. בלאקוול שאל אותו אם יש לו משהו מתאים להם להקליט. אז הוא ניגן להם שיר סקא שכתב וסטיב ווינווד עיבד מחדש לצליל רוקי יותר. בעקבות הגיטרה המובילה של קית' ריצ'רדס בשיר SATISFACTION של הרולינג סטונס, הבסיסט של הלהקה, מאף וינווד, השתמש בהקלטה בגיטרה עם אפקט FUZZ. אדוארדס גם כתב את הסינגל הבא של ספנסר דייויס גרופ, SOMEBODY HELP ME.
- בשנת 2008 הובן לכל שהאלבום החדש של גאנס אנד רוזס, CHINESE DEMOCRACY, לא מצליח להשיג מספרי מכירות מסיביים בשבוע הראשון לצאתו, והזמר-מנהיג ההרכב אז, אקסל רוז, הפנה את האצבע לחברת המשקאות התוססים, ד"ר פפר, על כך שלא כיבדה את ההבטחה שלה במרץ 2008, כאשר הציעה לכולם בארה"ב פחית שתיה בחינם אם האלבום ייצא בשנת 2008 ולאחר המתנה של המון שנים לצאתו.
- בשנת 1980 נערכה בניו יורק פרמיירה לסרט ROCKSHOW של פול מקרטני ולהקת כנפיים, שצולם במהלך סיבוב ההופעות המצליח ביותר שלהם משנת 1976.
- בשנת 1991 יצא אלבום חדש למייקל ג'קסון ושמו DANGEROUS. הרולינג סטון סיכם אז בביקורתו: "האלבום הזה ניגש לאתגר הבלתי אפשרי שהציב האלבום THRILLER, שתמיד יתנשא מעל כל יצירה אחרת של מייקל ג'קסון. במיטבו, אז והיום, הרקדן והריקוד מתאחדים וחושפים אדם, שאינו עוד גבר-ילד, המתעמת עם השדים המתוקשרים שלו ומשיג התעלות באמצעות ביצוע. מה שהלך לאיבוד במהומה הוא שלמרות תדמיתו כפיטר פן מחוץ לבמה, השירים והריקודים הטובים ביותר של מייקל ג'קסון תמיד טעונים מינית, מתוחים, מפותלים - וזה הכי מרתק כשהוא באמת מסוכן".
- בשנת 1962 הקליטו חברי הביטלס באולפני EMI את השיר PLEASE PLEASE ME ב-18 טייקים. גם צד ב' של התקליטון הזה הוקלט ביום הזה. זה השיר ASK ME WHY. ההוצאה הראשונה של הסינגל הזה בארה"ב (בחברת התקליטים VEE JAY) הנציחה טעות כתיב בכך ששם הלהקה הודפס על העטיפה במילה BEATTLES. הדבר הפך את הסינגל הזה עם השנים לפריט אספנים נחשק. למי שלא יודע - שגיאות כתיב על עטיפות בהוצאות ראשונות של תקליטים או תקליטונים מעלות את ערכם עם השנים.
- בשנת 1976 פרשו סופית הגיטריסט לול קרים והמתופף קווין גודלי מלהקת 'עשרה סי סי'. קרים וגודלי היו הצד היצירתי האקספרימנטלי יותר של הרביעייה המשובחת הזו, ועם פרישתם גם יצא באיזה שהוא מקום העוקץ המיוחד של הלהקה הנפלאה הזו, שהפכה משנת 1977 ללהקת פופ. גודלי וקרים המשיכו לעבוד יחד כצמד והוציאו כמה אלבומים, הפיקו קליפים של אמנים אחרים ויצרו מין המצאה של כלי נגינה שאמור לייצר סאונדים של תזמורת תוך כדי נגינה בגיטרה. הם קראו להמצאתם בשם GIZMO.
- בשנת 1976 יצא באנגליה תקליטון ראשון ללהקת הסקס פיסטולס, עם ANARCHY IN THE UK. "תמיד חשבתי שאנרכיה היא משחקי חשיבה למעמד הביניים", אמר סולן הלהקה, ג'ון לידון, לרולינג סטון. "זה מותרות. אפשר להרשות את זה רק בחברה דמוקרטית, ולכן זה קצת מיותר. זה גם לא נותן תשובות ואני מקווה שבכתיבת השירים שלי אני מציע איזושהי תשובה לדבר". התקליטון עורר סערה לא קטנה באנגליה עם המילים שלו הדוגלות באלימות נגד הממשלה. הקלטת השיר הזה התבררה כקשה למדי. הסשנים הראשונים הופקו על ידי דייב גודמן, שהיה איש הסאונד של הלהקה בהופעות. "הוא אף פעם לא באמת הפיק מישהו כמו שצריך, אז לא היה לו מספיק כוח או אמצעים להגיד למנהל שלנו, מלקולם מקלארן, לא להיות באולפן", אמר הבסיסט אז, גלן מאטלוק. "ומלקולם היה כמו השטן ליד אוזנו, ואמר, 'זה לא מספיק מרגש - זה חייב להיות מהיר יותר'. וזה נהיה יותר ויותר מהיר, ואיבדנו את כל הגרוב של השיר. בסוף התמרדנו ואמרנו שלא צריך יותר טייקים. החלק הראשון של השיר הוא מהטייק השלישי והחלק השני הוא מהטייק החמישי".
- בשנת 1969 הוקלטה להקת הרולינג סטונס בהופעה בבלטימור. גלין ג'ונס היה הטכנאי שהקליט את המופע. שיר אחד מההקלטה הזו (LOVE IN VAIN של רוברט ג'ונסון) נכלל לאחר מכן באלבום ההופעה של הסטונס GET YER YA YAS OUT, שיצא בשנת 1970. שאר אלבום ההופעה הזה הורכב משירים שהוקלטו ב-28 בנובמבר בניו יורק.
- בשנת 1984 יצא תקליט פסקול חדש של מייק אולדפילד, לסרט THE KILLING FIELDS.
- בשנת 1967 נערכה הקרנת בכורה בטלוויזיה לקליפ של השיר HELLO GOODBYE של הביטלס. זה נעשה במהלך התוכנית של אד סאליבן. באנגליה הוחרם הקליפ משידור בגלל שהביטלס ביצעו עבירה נגד חוק של איגוד המוסיקה הבריטי, שהחרים קליפים בהם נראה אמן כלשהו עושה תנועות שירה או נגינה על פלייבק קיים.
ב-26 בנובמבר בשנת 1966 יצא גיליון של מלודי מייקר וממנו אספתי גם את האייטמים הבאים:
ספנסר דייויס, מלהקת ספנסר דייויס גרופ, מודאג מעליית הנאצים החדשים בגרמניה, לפני הגעת להקתו להופעות שם. "אני לא רוצה לנגן לקהל פאשיסטי. זה לא יאמן שדבר שכזה קורה שוב".
לאלביס פרסלי יש תקליטון חדש שנחפז לצאת. זה לראשונה מזה זמן רב שהוא הקליט שיר לתקליטון והפעם זה IF EVERY DAY WAS LIKE CHRISTMAS, שהוא הקליט לפני שבועיים בנאשביל. לא ידוע על תקליט מיוחד שאמור לצאת מטעם אלביס לחג המולד.
התקליטון SUNSHINE SUPERMAN, שכבר מצליח באמריקה, עדיין לא יצא באנגליה. לא ברור למה.
להקת הטרוגס תצלם בחודש הבא ספיישל טלוויזיוני, במסגרת הסדרה READY STEADY GO. עם זטת, התקליט המיויד שלה - TROGGLODYNAMITE הושם בהקפאה עד שכנראה ייצא בינואר בשנה הבאה.
טום ג'ונס נאלץ לנוח בגלל הרעלת מזון. שיהיה בריא.
אריק ברדן, זמר האנימלס: "אני שונא שוטרים אמריקאים. נראה שהם עובדים אך ורק בשביל הכסף. אני נדהם איך האמריקאים מסתדרים עם המשטרה שלהם. אין על המשטרה הבריטית. חוץ מזה, יש בביזנס אמרגנים מושחתים. נפלתי על כמה מהם ובטח שקשה להבין מהחדשים שנכנסים לזירה, אם הם מושחתים או לא. את זה נגלה בהמשך".
להקת הצלליות לא מודאגת מפרישתו (אולי) של קליף ריצ'רד מעולם המוסיקה. האנק מארווין: "זה היה נוח כשקליף היה בפרונט אבל היו לנו כמה להיטים משלנו. גם כך בשנה הבאה נעובד לגמרי בלי קליף. תמיד היו לנו מעריצים נאמנים".
ב-26 בנובמבר בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של להקה מתקדמת טרייה בריטית - ג'נטל ג'ייאנט.
עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם ביקורת יום לאחר צאת התקליט: "הענק הזה הוא חכם ורומנטי מאד. התוכן המוסיקלי פה הוא מפעים, עם אקורדים כבדים וקולות מוסרים עד מפחידים-סיוטיים. כל זאת בתוך בליל של מקצבים מורכבים שמביאים להעשרת דמיון טוב".
פרטים נדירים על התקליט תמצאו בספר שכתבתי על הרוק המתקדם, "זמן ומילה".
הרצאות מיוחדות על הרוק המתקדם של פעם ועוד, להזמנה: 050-5616459
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
