top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 באוגוסט בעולם הרוק

עודכן: 27 בינו׳



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-27 באוגוסט (27.8) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "פינק פלויד זה כמו נישואים שנמצאים באופן קבוע בפרידה לנסיון" (ריק רייט, הקלידן של פינק פלויד).


ב-27 באוגוסט בשנת 1970 נערך יומו השני של פסטיבל האי ווייט.



האמנים שהופיעו היום היו: הזמר גארי פאר (אחיו של ריקי פאר שאירגן את הפסטיבל), להקת סופרטרמפ (שבתמונה פה למעלה), להקת EVERYONE עם אנדי רוברטס, להקת RAY OWEN'S MOON (ריי אוונס היה לפני כן הזמר של להקת JUICY LUCY), להקת HOWL, להקת BLACK WIDOW, להקת GROUNDHOGS, טרי ריד, הזמרים הברזילאים גילברטו גיל וקייטנו ולוזו, להקת GRACIOUS. גם קריס כריסטופרסון הופיע ביום זה אך לא הצליח כקודמיו.


גיטריסט הגראונדהוגס, טוני מקפי: "היה חשוב לנו להופיע בפסטיבל זה כי זו הייתה אפשרות להגדיל מיד את כמות הקהל שלנו. לא נשארנו ליהנות משאר הפסטיבל כי נקבעו לנו הופעות במקומות אחרים, אבל זכור לי שהפסטיבל נוהל כהלכה". הלהקה העניקה הופעה משובחת והקהל העניק מחיאות כפיים נלהבות.


גילברטו גיל וקייטנו ולוזו היו שני זמרים ברזילאים שחיו אז בצ'לסי, בגלות מברזיל בה היו כמה שנים לפני כן מכוכבי הפופ הגדולים עד שהואשמו. לא ברור מדוע הואשמו על ידי הממשל שם אך זה כנראה בגלל הפופולריות הרבה שהם צברו בקרב הצעירים. בפסטיבל ISLE OF WIGHT העניקו השניים מופע ששילב רוק פסיכדלי עם בוסה נובה. הם החלו את המופע בשירה בפורטוגזית, כשמלווים אותם צלילי תוף אפריקני וחליל. בצד רקדה לה חבורת עירומים ששלהבה את הקהל לא פחות.


אחריהם עלה לבמה הזמר גארי פאר והעניק מתוצרתו המשובחת. אתם לא מכירים את התקליט שלו, STRANGE FRUIT? ובכן, זה הזמן לגלות אותו!


בשעת אחר הצהריים עלתה לבמה להקת סופרטרמפ, שביצעה גם גרסה ארוכה לשיר ALL ALONG THE WATCHTOWER. אז הקהל לא ידע כי הוא צופה בלהקה בראשית דרכה, שתזכה להצלחה אדירה ביותר בהמשך אותו עשור.


להקת BLACK WIDOW הופיעה בשעת ערב והעניקה לקהל רוק מתקדם משובח והפעם נטול תיאטרליות שטנית, כפי שנהגו לעשות בהופעות עם הצגת הקרבת קורבן בדמות אישה עירומה. מארגני הפסטיבל אסרו על הלהקה לעשות כך על הבמה הגדולה. הקהל הגיב בהתלהבות רבה ביותר לשיר COME TO THE SABBAT. מתופף הלהקה, קלייב ג'ונס, נזכר: "אני חושב שהצלחנו בפסטיבל הזה. היה מאד קר על הבמה והרוח נשבה בחוזקה. אבל הקהל היה הגדול ביותר שהופענו מולו וזה חימם את הלב. ממש ים של אנשים".


בינתיים נחת ג'ימי הנדריקס באזור וסיפר לסובביו שהוא מאד נרגש לקראת הופעתו מול קהל שכזה. המשטרה הייתה נרגשת לא פחות לגלות בית באזור ובו מצבור אדיר של סמים, שלטענתה נועד לאספקה שוטפת לפסטיבל.


קריס כריסטופרסון הופיע עם להקה שהביא עמו מטנסי, בתוכה גם זאל ינובסקי, לשעבר הגיטריסט בלהקת THE LOVIN SPOONFUL. אבל הקהל היה עויין מאד כלפיו ושרק לו בוז. הוא נתפס בעיניהם כמישהו מהדרום האמריקני שלא מתאים לאווירה של פסטיבל חופשי באנגליה. הוא ניסה לשיר את "אני ובובי מגי" שכתב, אך הקהל בשלו. אנשים לא אהבו שלפני כן הוא שר בשיר אחר שלו נגד הסטונס. הוא שר זאת בהומור, אך הם לא קיבלו זאת וראו בכך פגיעה ישירה בלהקתם האהובה. "אני חושב שהם הולכים לירות בנו", אמר הזמר ללהקתו. באמצע השיר על בובי מגי הוא לא יכל לסבול זאת יותר וירד מאוכזב מהבמה.


אחריו עלה ריקי פאר לבמה וצעק למיקרופון: "כל מי שלא רוצה לשלם את דמי הכניסה לפסטיבל הזה - עדיף שלא יגיע לפה בכלל!". הקהל, שוחר אווירת השלום והחינם, לא אהב את ששמע.


טרי ריד סגר את היום השני והיה נהדר. הוא עינג את הקהל במוזיקה בעלת קשת סגנונות עם רוק, בוסה נובה ופולק. הוא העניק ביצוע לשירו של דילן, TO BE ALONE WITH YOU וקולו המחוספס והאפקטיבי בקע היטב ממערכת ההגברה. על הבמה היו איתו הגיטריסט דייויד לינדלי, הבסיסט לי מיילס והמתופף (לשעבר מקינג קרימזון) מייקל ג'יילס, שהחליף את המתופף הקבוע, אלן ווייט, שבאותו יום היה עסוק בהקלטות עם ג'ון לנון. ווייט יהפוך כשנתיים לאחר מכן למתופף הקבוע של להקת יס.


ב-27 באוגוסט בשנת 1979 הציג הפרויקט של אלן פרסונס את הצד הנשי שלו, עם אלבום חדש בשם EVE. זה לא התקבל היטב.



האלבום נועד במקור להיות בהשראת נשים גדולות בהיסטוריה. זה התפתח להערכה של נקודות החוזק והמאפיינים של נשים בכלל והבעיות איתן הן מתמודדות בעולם הגברים. אבל רבים ראו באלבום זה פגיעה במין הנשי. חוץ מזה, ברור שאחרי שני אלבומים באיכות גבוהה, תהיה קצת ירידה. זה קורה כמעט לכל אמן.


אריק וולפסון, שהיה הוגה הקונספטים וכותב השירים בפרויקט, כמו גם הזמר בחלק מהם: "במקור נועד האלבום להיות על נשים מפורסמות, כמו ז'אן דארק. ככל שהלכנו עם הרעיון, זה הפך להיות נושא כללי יותר, כי היינו תחת לחץ זמנים. אז היה לנו קל יותר לא לעשות מחקר היסטורי וללכת על קונספט כללי". מסתבר שהשם EVE היה שמה של חמותו.


באנגליה לא זכה התקליט להצלחה גדולה והגיע במצעד המכירות שם רק למקום ה-74 וגם זה לשבוע אחד בלבד. בארה"ב נמכר המוצר טוב יותר אך קיבל התקליט קטילה הגונה מטעם עיתון רולינג סטון: "זה התקליט המטופש של השנה מטעם הרכב שנמכר היטב. התקליט מתיימר להכיל מעגל שירים על התעלמות מהמין הנשי, אבל החללית התלת מימדית הזו מציגה לנו את האישה פה כמכשפה בבגדי עור שמצליפה בחגורת עור ויורקת קללות. 'אני מעדיף להיות גבר מאשר לחטוא בנשמתי כמוך', מכריז הזמר דייויד פאטון, שמגלם בתקליט את אחד הנאשמים הזכריים. 'את שוכבת עם כלבים וקמה עם פרעושים', יורק זכר אחר. זה מסכם היטב את המסר המיני שמוצג בתקליט הזה. וכשמגיע תור האישה לענות, היא זוכה רק להתבכיין שהיא בודדה. המילים בשירים מרושלות ומעניקות לתחום המין שם רע. עם זאת, התקליט הזה יכול לשמש כלי טוב לבדיקת מערכות סטריאו".


התקליט EVE הוא המקום שבו הפרויקט הזה איבד פתאום כל סוג של תמיכה ביקורתית. שונאי הלהקה יטענו שכל הפרויקט הזה הוא למטרת "שופוני", ללא מהות, אבל זה בהחלט לא נכון. למרבה המזל, זה לא יותר יומרני או פומפוזי עתיר אפקטים יותר מהתקליט הקודם, PYRAMID. אחרי הכל, אלן פרסונס, שעשה עבודה אולפנית בעברו לפינק פלויד, ביקש ללכת אחרי המסלול הקונספטואלי איתו רכבה הלהקה ההיא לעבר הצלחה פנומנלית. הפעם - הקונספט קצת התפספס. עדיין, פרסונס ושותפו וולפסון בהחלט ראויים להערכה גם פה.


בעיתון STEREO REVIEW פורסמה הביקורת הזו: "שלוש נשים מדהימות ביופיין נמצאות בעטיפה המטרידה של האלבום הזה. יש להן פנים שמתברר, בבדיקה מדוקדקת, שהן התכערו להחריד, והקונספט של האלבום הוא להציג את שני הפרצופים שנשים מראות לגברים.


זה לא הקונספט העמוק ביותר, הקונפליקט בין הדחפים החייתיים למין והצורך האנושי באהבה, והוא לא מתבצע ומפותח פה בצורה ספרותית או אופראית, כמו "אוויטה" או טומי. אבל זה מוסיף מימד נחמד לחוויית ההאזנה. זה סוג הנושא המשורטט קלות שאוהדי אלן פרסונס מחפשים בכל אחד מאלבומי מצב הרוח המדהימים שלו. מבחינה מוזיקלית, התקליט הזה הוא אכזבה שמגיעה מפרסונס ואריק וולפסון, יוצרי הפירמידה הקלאסית. העיבודים אינם טריים, והצליל, שנראה כל כך חדש לאחרונה, נראה כעת חוזר על עצמו. כמובן, להישמע כמו פרויקט אלן פרסונס זה לא דבר רע עבור פרויקט אלן פרסונס".


כשיצא התקליט הזה, הפרויקט היה מחויב, לפי החוזה, לתקליט נוסף ובמהרה מול חברת התקליטים. וולפסון ופרסונס היו בלחץ לעמוד בהתחייבות ולכן הקליטו אלבום שנגנז מיד בשם "הגנה סיציליאנית" - מונח מתחום השחמט. כל האלבום היה מוזר, קודר... הקטע היחיד ממנו ששוחרר באופן רשמי יצא כבונוס בגרסה המורחבת של EVE, בשם "הנושא של אלסי".



ב-27 באוגוסט בשנת 1990 מת סטיבי ריי ווהאן בן ה-35 ורבים אומרים כי עם לכתו הלכה גם הרוח של גדול הגיטריסטים האחרון שניגן עם התחושה הקלאסית של ג'ימי הנדריקס.



הוא היה ילד פלא בגיטרה מילדותו בדאלאס, טקסס וגדל על החומרים הנכונים והושפע רבות מאחיו, ג'ימי, שערך לו את ההיכרות עם תקליטי הבלוז החשובים. בשנת 1972 הוא החל להופיע ולקח לו כעשור כדי להוכיח את שמו לקהל הרחב. בשנות השמונים הוא הפך לגיטריסט נערץ ביותר בקרב גיטריסטים רבים וידועים, ביניהם אריק קלפטון.


בשנת 1982 היה זה מיק ג'אגר שהתלהב ממנו ושכר את שירותיו להופעה במסיבה פרטית עבורו. ווהאן הביא עמו את להקת DOUBLE TROUBLE שלו והמם את כל קהל הידוענים שהגיע לאירוע. לאחר מכן ראה אותו דייויד בואי בהופעה, בפסטיבל MONTREUX, וביקש ממנו לנגן בהקלטת אלבומו, LET'S DANCE. ג'קסון בראון הציע לו זמן ובחינם באולפנו הפרטי להקלטת תקליט. כל הכוכבים זהרו מסביבו.


המפיק הידוע, ג'ון האמונד, התלהב ביותר מהגיטריסט החדש שנגלה לו לפתע ודרש כי יוחתם בחברת התקליטים 'אפיק', בטענה כי הוא מביא לתחייה סגנון שרבים חשבו כי מת ללא שוב. אבל לא רק הסגנון שבא להציג כמעט ומת, אלא גם הוא כמעט ומת בגלל צריכת הסמים והאלכוהול המרובה שלו.


בשנת 1986 הוא התמוטט על הבמה בלונדון. אבל הנורא מכל קרה, כפי שקלפטון תיאר בספרו:

"באמצע 1986 קיבלתי טלפון למשרדי ובו נשמע ג'ימי כשהוא מבקש ממני לסור לקליניקת הגמילה בה אושפז אחיו, סטיבי. אז באתי לשם ואמרתי לסטיבי כי אני יודע את מה שהוא עובר ואהיה שם לצדו. הפכנו חברים טובים וראיתי אותו מופיע פה ושם וגם ג'ימג'מנו יחדיו. מבחינתי הוא היה אחד מנגני הבלוז החשמלי הטובים ביותר והזכיר מאד את הגיבור שלו, אלברט קינג. ב-26 באוגוסט הופענו בעיירת סקי בוויסקונסין. סטיבי ריי פתח את המופע ואני חשבתי, מאחורי הקלעים, כיצד לעזאזל אצליח להופיע אחרי דבר שכזה. נגינתו ממש זרמה וללא מאמץ. וגם שירתו הייתה נהדרת. היה לו את כל מה שצריך.


עליתי אחריו לבמה ובסוף ג'ימג'מנו כולנו מול הקהל. כשהמופע הסתיים התחבקנו, אמרנו להתראות ועלינו למסוקים שחיכו לנו. ערפל סמיך היה מסביב וראיתי את אחד הטייסים מנגב את השמשה בחולצה. זה לא נראה לי טוב אבל לא רציתי להגיד משהו שיעורר פחד והמולה. אז שתקתי בעוד שסטיבי ריי מצא את מקומו במסוק אחר, ביחד עם שני אנשי צוות שלי וגם הסוכן שלי עמם. כל ארבעת המסוקים המריאו ונכנסו לערפל. אז מלמלתי לעצמי שאני ממש שונא את המצב הזה אבל לפתע המסוק התרומם מהערפל והשמיים היו נקיים לחלוטין ויכולנו לראות את הכוכבים.


זו הייתה טיסה קצרה למלון ושם ישנתי שנת ישרים הגונה. בשבע בבוקר קיבלתי שיחת טלפון שהודיעה לי כי המסוק עם סטיבי ריי לא הגיע ליעדו ואיש לא יודע מה קרה. במהרה נודע כי המסוק פנה לכיוון הלא נכון ונתקל במדרון סקי מלאכותי. לא נותרו ניצולים שם וג'ימי המסכן נאלץ ללכת ולזהות את גופת אחיו. כל היום לא ידענו אם להמשיך בסיבוב ההופעות או לבטלו, עד שהוחלט להמשיך. באותו לילה הופענו בסיינט לואיס כשאנו המומים לחלוטין, אבל זו הייתה המחווה הטובה ביותר שיכולנו להעניק לסטיבי ריי ווהאן".


ב-27 באוגוסט בשנת 1959 הופיע איש הרוק'נ'רול, צ'אק ברי, במיסיסיפי. מה קרה שם? הנה מפי האיש עצמו...



"עזבתי את המטוס מטיסה קצרה מסאות'רן איירליינס וצעדתי על אדמת דיקסי המקומית. תשעה ג'נטלמנים דרומיים צעירים ויפים עמדו מתחת לכנף של ה-DC 3, מסבירי פנים באלגנטיות ומברכים את הגעתי למיסיסיפי. הרגשתי כמו הבן המפואר של סטונוול ג'קסון, אבל זה נמשך רק ארבע דקות. כשדחיתי את הלימוזינה שתשעה הבחורים שכרו לכבודי, מצב הרוח ירד בצורה ניכרת. עקבתי אחריהם לצריף צבאי ישן ששופץ למגורי סטודנטים, איפה שההופעה שלי הייתה אמורה להתקיים. היו כמה מבני צריפים לא מאוכלסים הצמודים לאולם. האמרגן, אחד מתשעת האדונים, לקח אותי לבמה והראה לי מסביב, ואז לקח אותי לביקור בבית שלו לפגוש את האנשים שלו.


מאוחר יותר, לאחר שחזרנו, אותם תשעה ישבו יחד עם שש בנות שהם הזמינו, ישבו מסביב ושתו בירה ופטפטו איתי. השעה תשע הגיעה והקונצרט יצא לדרך. חליפות הטוקסידו הזיעו ושמלות הערב התקמטו, התסרוקות צנחו והמסקרה נזלה. אבל כיף ושמחה לא יכלו להיות שופעים יותר בשום מקום באמריקה מאשר באותו לילה. כשסגרתי את ההופעה עם הלהיטים הגדולים שלי, כמה בנים ובנות עלו על הבמה והתחננו לעוד שירים. אחת מהבנות כרכה אותי בזרועותיה והעניקה לי נשיקה לוהטת שנתתי לה לקרות שניה אחת יותר מדי. היא הייתה יפה מדי שלא להיות הבת של איזה מישהו עשיר. החיבוק הצמוד שלה השתיק את מיתרי הגיטרה שלי, מביאים את הרקדנים לבדוק מה עצר את המוזיקה. להקת הליווי עם הסטודנטים הלבנים נעצרה מיד, וכך גם ההמולה של כל הרקדנים.


מיד ירדתי מהבמה הנמוכה, עם גיטרה ביד אחת והמגבר הקטן שלי בשנייה, והתחלתי לצעוד במהירות לכיוון הדלת. אחד בטוקסידו בא לפני עם שישה או שבעה בחורים אחרים משני הצדדים וצעק, "צ'אק, ניסית עכשיו לצאת עם אחותי?" אמרתי, "לא כמובן שלא!" בחור גדול יותר ליד המאשים צעק, "הוא כן, ג'ורג', הוא יאנקי כמו כל השאר". אז הצטרפו כמה בחורים לתמוך בהאשמה. מילים נוספות הוחלפו, קהל החל להתאסף, והבוץ של מיסיסיפי "פגע במאוורר" והתפזר לכל עבר.


רוס, הבחור שלקח אותי לביתו, לקח יוזמה וצעק בניסיון לפייס את התלמידים הזועמים שהצטופפו קרוב אליי. זה היה אז שהבחנתי בסכין בידו של סטודנט שעמד הכי קרוב אלי. פלטתי החוצה כמה משפטים מעוררי רחמים שניסו לגרום לבחור הגדול המכוער הזה עם הסכין לסגת קצת. רוס החל לעצור את הסטודנטים הזועמים, במיוחד זה שהחזיק את הסכין, ויעץ להם מפני צרות מיותרות. רוס, ממש צועק בכעס, תפס את ידי והוביל אותי לכיוון הדלת הצדדית, אומר לי להשאיר את הגיטרה והמגבר ולעבור את הדשא לצריף הישן ולחכות לו. עשיתי כך במהירות גדולה.


לאחר שהגעתי לצריפים בשלום, צפיתי בשלוש ניידות משטרה במרחק מאתיים רגל בלבד לאורך החלק הקדמי של הבניין בו הופעתי. התחבאתי שם עד שרוס בא לחלץ אוותי בניידת השריף. לאחר שחולצתי משם, כשהגיטרה והמגבר כבר חיכו ברכב, הובלתי למשרד השריף. שם הוא אמר ממני לרוקן כיסיי. לאחר שהתרוקנתי מ-700 דולרים, השריף אמר לי שזה יספיק כדי לכסות על הפרעת הסדר שגרמתי. הוא גם יעץ לי להישאר לילה בכלא שלהם, כי כמה מהסטודנטים עדיים מחפשים אחריי כדי ללמדני לקח. אז ישנתי את הלילה על ספסל בתא המעצר, אכלתי בבוקר דייסת קווקר ומשם הובלתי לשדה התעופה.


המטוס היה מוכן להמריא, אך הדלת שלו נפתחה שוב כשהצפירה הזועקת והאורות האדומים המהבהבים של ניידת המשטרה נעצרו מתחת לכנף. כשגבר שחור (כלומר, אני) יצא מתוך הניידת לעלות למטוס, הדיילת הקשוחה עמדה בפתח כשהיא לא אוהבת את מראה הנוסע שנוסף לה וגורם לעיכוב. בירכתי אותה בבוקר טוב, אבל שום אחווה לא יצאה ממנה בחזרה. משם המשכתי בסיבוב ההופעות שלי".


ב-27 באוגוסט בשנת 1976 יצא התקליט THE ROARING SILENCE, של להקת MANFRED MANN`S EARTH BAND. זו הפעם הראשונה בה קולו של הזמר כריס ת'ומפסון נשמע במסגרת להקה זו.



זה היה האלבום שהוא נקודת מפנה עבור הלהקה; החבר המייסד, הזמר והגיטריסט מיק רוג'רס עזב את ההרכב, למרות שהוא עזר בהקלטת האלבום הזה. עזיבתו של רוג'רס הביאה לכך שהלהקה נותרה ללא נגן גיטרה וזמר. דייב פלט, מוזיקאי לא מוכר יחסית מסקוטלנד, הצטרף כגיטריסט וכריס תומפסון, ניו זילנדי במקורו, מילא את נעליו של הסולן. תומפסון גם ניגן בגיטרה, מה שהעניק ללהקה צליל מלא יותר.


בתקליט המקורי היו רק שבעה שירים, אך אחד מהם שינה את גורלה של הלהקה לטובה עוד יותר. זה עיבוד חדש לשירו של ברוס ספרינגסטין, BLINDED BY THE LIGHT.


בעיתון לידר פוסט, מקנדה, לא התרשמו אז: "אחרי התקליט המדהים, NIGHTINGALES AND BOMBERS, מייצגת הלהקה בתקליטה החדש חזרה גורלית לסוג האמביוולנטיות הסגנונית שהשתלטה על כל כך הרבה אלבומי מנפרד מאן בעבר. יש פה קריסה רצינית".


בעיתון ארגוס לידר, מדרום דקוטה, נכתב אז: "כמו בעשור האחרון, למנהיג הלהקה והפסנתרן הדרום אפריקאי הערמומי יש את זה בשני הכיוונים באלבומו הנוכחי. מצד אחד, מאן ביצע כמה מהניסויים המעניינים ביותר בג'אז-רוק בהובלת סינטיסייזר. מצד שני, הוא נשאר אחד המתורגמנים של השירים הקלאסיים ולא רק שהעיבודים מחדש שלו תמיד בעלי דמיון, הטעם שלו בשירים הוא הטוב ביותר בעסק. כאן, הדוגמה האופרטיבית היא בשיר של ברוס ספרינגסטין".


ב-27 באוגוסט בשנת 1977 קראה אנדריאה בוכינגר, מעריצה בת 15 של להקת אבבא ממערב גרמניה, את הגיליון האחרון של מגזין הפופ, בראבו. בפעם המי יודע כמה, פורסמו שם פרופילים על כל אחד מארבעת חברי הלהקה - אבל אנדריאה הופתעה כשהגיעה להודעה על הרקע של זמרת הלהקה, פרידה. לפי בראבו, אביה של פרידה היה אלפרד האז והוא היה חייל נאצי גרמני שחשבה כי מת לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. אלפרד האז היה גם שם הדוד החי של אנדריאה...



אנדריאה הראתה את המגזין לאמה, שהסתקרנה לפי החדשות שלאחיו של בעלה היה אותו שם כמו אביה האבוד של פרידה. היא גם ידעה שהוא הוצב בפנים נורבגיה בזמן המלחמה. זה היה צירוף של מקרים שדרש בדיקה. היא הרימה את שפופרת הטלפון והתקשרה לגיסה, שגר בעיר קרלסרוהה. בלילה המסוים הזה, הטלפון של האז היה מקולקל. בסופו של דבר היא דיברה עם בנו בן ה-30, פיטר, שגר קרוב להוריו.


בשעה 23:00 החליט פיטר להתעמת עם אביו. האז, שמלאו לו 58 רק יומיים קודם לכן, היה ג'נטלמן מכובד עם שיער לבן וזקן גזוז היטב. הוא כבר היה סבא וחי כקונדיטור בחברת מזון גדולה. בלילה הזה, אלפרד ואשתו היו בבית, בדירת שני החדרים שלהם, צופים בטלוויזיה. פתאום פיטר הסתער פנימה ואמר שעליו לדבר איתו, "בדחיפות, בפרטיות..."


כשהדלת נסגרה מאחוריהם, פיטר ניגש ישר לעניין. "האם השם סייני לינגסטד אומר לך משהו?", הוא שאל. ההלם לשמוע את השם הזה שוב אחרי כל השנים האלה הדהים את אלפרד והוא שתק. "הכרת אותה או לא?", פיטר התעקש. אלפרד עדיין לא ידע מה להגיד. "איפה שמעת את זה?", לבסוף לחש. זה כל מה שפיטר היה צריך: השאלה שלו נענתה. הוא הרים פוסטר של להקת אבבא מגיליון בראבו, הצביע על פרידה ואמר: "מזל טוב - זוהי הבת שלך".


ראשו של אלפרד הסתובב. הוא בקושי ידע מי זו להקת אבבא, אבל התיישב ולמד את התמונה בהשתאות מוחלטת. רגשות השמחה שלו התמתנו על ידי ההבנה שהוא עכשיו יאלץ לספר לאשתו, אנה, על רומן האהבה שלו עם סייני בנורבגיה לפני כל השנים האלה. אלפרד מיד ניגש לעניין, ופנה לאשתו. "מה את חושבת על הבחורה הזאת?", הוא שאל, מצביע על התמונה של פרידה. אנה, מעריצה גדולה של אבבא, ענתה שהיא מאוד יפה. "נו, זה לא פלא" אמר אלפרד. "אחרי הכל, היא הבת שלי". כאשר תחושת ההלם וחוסר האמון גוועה, אנה הייתה פילוסופית לגבי המצב. "סלחתי לאלפרד על הקשר שלו", היא אמרה מאוחר יותר. "הזמנים היו חריגים אז. אנשים לא פעלו בדרך טבעית".


תוך זמן קצר אלפרד קיבל את מספר הטלפון של המשרדים של אבבא, POLAR MUSIC, ואזר אומץ ליצור קשר עם בתו. אבל כשפרידה קיבלה את ההודעה שמישהו טוען שהוא אביה, היא הורתה למזכירה לא להתייחס אליו. אביה מת, וזהו. יותר משבוע חלף עד שפרידה סוף סוף החליטה לדבר עם האיש שטוען שהוא אלפרד האז. "שלום, ילדה שלי, זה אבא שלך מדבר", אמר הקול בצד השני של הקו. היא הייתה עדיין בספק, אבל היו כמה דברים שהוא ידע שאישרו לה שאכן מדובר בו. בסופו של דבר היא השתכנעה כדי להזמין את האס לשטוקהולם לפגישה. מאחר והוא דיבר בעיקר בגרמנית ופרידה לא ידעה את השפה, נקבעה מתורגמנית לפגישה.


פחות משבועיים אחרי שאנדריאה בוכינגר קראה לראשונה את המאמר בבראבו, המטוס הנושא את אלפרד

האז נחתבנמל התעופה ארלנדה בשטוקהולם. פרידה הייתה מתוחה מדי לעמוד מול אביה שם, אז בני אנדרסון (בעלה והקלידן של אבבא) חיכה לו שם. בינתיים, פרידה המתינה בבית. אחרי נסיעה של 45 דקות ברכב הם הגיעו ליעד. פרידה הייתה בחוץ, עמדה על המדרגות כדי לקבל את פניהם. אלפרד היה מתוח בדיוק כמו בתו כשניגש אליה באיטיות ומסר זר ורדים. שום מילים לא נאמרו כשהם התחבקו, שניהם בוכים בדמעות שקטות. לאחר זמן מה, אלפרד לחש בשקט, "אלוהים, זה אמיתי!".


כשהביקור בן שלושת הימים הסתיים, נפרדה פרידה מאביה בשדה התעופה, שניהם מודעים לכך שהמצב מורכב ורגיש. "אכן הכרנו קצת", אמרה פרידה. "אבל קשה להשיג אבא כשאתה בן 32. זה היה היה שונה אם הייתי נערה או ילדה. אני לא באמת יכולה להתחבר אליו ולאהוב אותו כמו שהייתי רוצה לו היה בסביבה כשגדלתי". הם החליטו לנסות ולפתח את הקשר לאט, תוך כדי שיחות טלפון ושליחת מכתבים. אלפרד הזמין את כולם לבקר אותו בקרלסרוהה. "אנחנו מתכננים להיפגש כדי שאוכל להכיר את שאר המשפחה", אמרה פרידה, "אבל אם לא נסתדר, משום מה, אנחנו לא יכולים להכריח את עצמנו לחוש רגשות מלאכותיים".


הרושם הראשוני של פרידה מאלפרד האז היה שהוא איש חביב והגון. עם זאת, הוא גם היה האב שהיא מעולם לא קיבלה. היא לא יכלה שלא לתהות איזה תפקיד הוא עשוי למלא בחייה אם היה טורח לבדוק מה קרה לסייני, הבחורה שהוא השאיר מאחור כשפנה הביתה לגרמניה, וגם לא כמה עלתה לה הפסיביות שלו מבחינת נוחות

ואבטחה. אם אלפרד ידע שסייני בהריון או לא, לא היה ספק שהוא בחר בדרך הקלה. מבחינה אובייקטיבית, זו הייתה ההחלטה ההגיונית מצידו: הוא לא היה האדם הראשון לאפשר דברים שקרו מזמן ורחוק להתפוגג לתוך זיכרון רחוק. לקחת אחריות על סייני הייתה מסכנת גם את נישואיו וגם את עמדתו החברתית בגרמניה שלאחר המלחמה. המחיר של שכחה והדחקה כנראה נראתה נמוכה בהרבה.


כשהמטוס של אלפרד נעלם בעננים, כל כך הרבה רגשות השתוללו בתוך פרידה שהיא בקושי ידעה מה לחשוב או להרגיש. "שכבתי ערה ובכיתי כמה שעות. זה עדיין מרגיש לא אמיתי: לקבל אבא שהוא כמו גבר זר", היא אמרה.


ב-27 באוגוסט בשנת 1965 פגשו הביטלס את אלביס פרסלי וב-27 באוגוסט בשנת 1967 מת בריאן אפשטיין, המנהל של הלהקה. בן 32 במותו.



הסיפור השלם על פגישת הביטלס עם אלביס ועל חייו ומותו של בריאן אפשטיין נמצא בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-27 באוגוסט בשנת 1991 יצא אלבום הבכורה של להקת פרל ג'אם מסיאטל ושמו TEN.



להקה זו עזרה לדחוף את סצנת הרוק בסיאטל בפרט ואת תרבות הגראנג' בכלל, אל אור הזרקורים הלאומי, עם שאגת הבריטון הייחודית של הסולן, אדי ודר. זה גם טשטש למעשה את הגבול בין רוק אלטרנטיבי למיינסטרים, והצית ויכוח סוער בקרב מבקרי הלהקה, מעריצי הלהקה וחבריה המוזיקאים בשאלה האם פרל ג'אם היא מכונה משומנת מסחרית, או אמנים שמחויבים לחזון המוזיקלי שלהם.


כעת, לאחר שהוויכוחים התקררו והאבק שקע, האלבום TEN הוא אחד האלבומים האייקוניים ביותר של תקופתו.


פרל ג'אם נוצרה מתוך האפר של להקת MOTHER LOVE BONE, שהסולן שלה, אנדרו ווד, מת ממנת יתר של הרואין במרץ 1990, זמן קצר לפני יציאתו של APPLE, אלבומם הבודד באורך מלא. פרל ג'אם היו נחושים להימנע מההגזמות והטעויות היקרות של הלהקה ההיא. "אני חושב שהוצאנו כ-25,000 דולר ביצירת האלבום הראשון שלנו ופי שלושה מזה במיקס שלו", אמר הבסיסט ג'ף אמנט. "אבל זה עדיין היה שליש מהכסף שהוצאנו בהכנת האלבום של MOTHER LOVE BONE. לא ציפינו שהאלבום יהיה הצלחה שכזו".


בינואר 1991, פרל ג'אם (שעדיין נקראה בשם מוקי בלילוק) הקליטה מספר דמואים באולפן LONDON BRIDGE בסיאטל. אחד מהשירים האלו היה ALIVE, שיהפוך לאחד ההמנונים של פרל ג'אם. כשהתברר שהלהקה לא מסוגלת לשכפל את העוצמה של הדמו, במהלך ההקלטות הרשמיות במרץ ואפריל 1991, הם החליטו ללכת על ההקלטה המקורית לאלבום (ולסינגל הראשון שלהם) - אם כי עם סולו גיטרה חדש של מייק מקרידי שהתווסף לסיום. "תפסנו את השיר הזה ברגע האחרון", נזכר המתופף דייב קרוסן, שבעיות האלכוהול שלו אילצו אותו לעזוב את הלהקה לפני יציאת האלבום.


לסולו בן שתי הדקות שסוגר את ALIVE, מייק מקרידי ניסה לחקות את אחד מגיבורי ילדותו: הגיטריסט אייס פרהלי, מלהקת קיס. מקרידי: "השיר של להקת קיס שהשפיע עליי לסולו הזה נקרא SHE".


לאורך יצירת TEN, אדי ודר הרשים שוב ושוב את חבריו ללהקה ביכולתו להמציא מילים לשירים שלמים בדחיפות הרגע. השיר OCEANS הוא דוגמה מושלמת, שנכתבה בזמן שהזמר ננעל בטעות מחוץ לחדר החזרות של הלהקה במהלך סופת גשם. "מישהו ביקש ממני לשים להם כסף במד החניה", נזכר ודר. "הלכתי ועשיתי את זה ואז חזרתי וננעלתי בחוץ. היה טפטוף ולא הייתי לבוש לגשם. היו לי פיסת נייר ועט בכיס, והם ניגנו את השיר הזה בפנים. כל מה שיכולתי לשמוע זה את הבס שעובר דרך הקיר, עם החלון הזה שהיה מכוסה בקרשים. אז כתבתי את השיר לבס. כששמעתי הפסקה, התחלתי לדפוק על הדלת... מנסה להימלט מהגשם. אז בזמן שעשיתי את זה, חשבתי, לעזאזל, כדאי שאכתוב משהו".


הסינגל השני ששוחרר מהאלבום היה EVEN FLOW. ללהקה הייתה את המוזיקה לשיר הזה לפני שאדי ודר הצטרף. ההדגמה האינסטרומנטלית הראשונה הוקלטה באוגוסט 1990 עם מייקל מק'קרידי, סטון גוסארד, ג'ף אמנט ומאט קמרון (קמרון היה עם סאונדגארדן באותה תקופה, אבל הסכים לנגן בהדגמה זו). ודר הצטרף ללהקה וכתב את המילים על הומלס המוזנח על ידי החברה. השיר היה אחד מכאבי הראש הגדולים ביותר של תהליך ההקלטות. "עשינו את השיר בערך 70 פעמים", אמר מקרידי. "אני נשבע באלוהים שזה היה סיוט. ביצענו את הדבר הזה שוב ושוב עד ששנאנו אחד את השני. אני עדיין לא חושב שסטון (גוסארד הגיטריסט) מרוצה מאיך שזה יצא". לאחר מכן, הלהקה הקליטה מחדש את השיר לפסקול הסרט SINGLES משנת 1992.


בשנת 1992, כאשר TEN רכב גבוה במצעדים ושירים כמו ALIVE, EVEN FLOW ו- JEREMY השיגו מעמד של להיטים. השיר ALIVE מספר על בחור שמגלה לפתע שאביו הוא למעשה אביו החורג ושאביו הביולוגי מת. אמו של אדי ודר התגרשה מאביו כשהיה בן שנה, והוא גדל על ידי אביו החורג מבלי שידע זאת; הוא אפילו פגש את אביו האמיתי מבלי להבין שהם קשורים. אביו האמיתי של ודר, אדוארד סברסון השלישי, מת מטרשת נפוצה בשנת 1981, לפני שבנוהספיק לראות אותו שוב. זהו החלק האוטוביוגרפי של השיר המופיע במילות הפתיחה. עד שנשר מהתיכון, אדי היה ידוע בשם אדי מולר, אבל הוא לקח את שם הנעורים של אמו לאחר שגילה זאת.


חברת התקליטים החלה ללחוץ לשחרר את הבלדה האמוציונלית BLACK כסינגל. הלהקה, שהרגישה שהשיר אישי מדי, סירבה לתת אישור. "יש שירים שפשוט לא נועדו להתנגן בין להיט מס' 2 ללהיט מס' 3", אמר ודר. "לא בשביל זה כתבנו שירים. לא כתבנו כדי ליצור להיטים".


באוגוסט 1991, כאשר האלבום שוחרר לראשונה, החברות הגדולות האמריקאיות כבר הפסיקו במהירות את ייצור תקליטי הוויניל לטובת הדיסק הקומפקטי הרווחי יותר. מהדורות ויניל הוגבלו בעיקר לכותרים שהם להיטים; ומכיוון שאף אחד בחברה לא ציפה ש-TEN יזכה בזהב בארה"ב, לא נשקל להוציא מהדורת ויניל לשוק האמריקאי. עם זאת, זה שוחרר כויניל בכמה מדינות אחרות ואני, כחייל, מיהרתי לרכוש עותק בחנות בתל אביב.


"הם לא נתנו לנו להוציא אותו על ויניל," אמר ג'ף אמנט, "וזו הייתה מכה קשה עבורנו בזמנו. כי אני לא חושב שהיה לי אפילו נגן דיסקים".


על הסיפור המצמרר של השיר JEREMY, תוכלו לקרוא בלחיצה פה.


ב-27 באוגוסט בשנת 1987 יצא גיליון של הרולינג סטון ובו דורגו מאה האלבומים הטובים ביותר "בעשרים השנים האחרונות". במקום הראשון זכה סרג'נט פפר של הביטלס. חוץ מזה, אני לא אוהב דירוגים כאלו של עיתונים. זה לא משקף שום טעם חוץ מאשר את טעם עורכי העיתון. מבחינתי, יש אלפי תקליטים שהם הטובים ביותר שיצאו מ-1967 ועד 1987.



מי נולדו ב-27 באוגוסט?


- בשנת 1937 נולד פיל שולמן, שהיה אחד ממייסדי להקת הרוק המתקדם הבריטית, ג'נטל ג'ייאנט, ונשאר בחוד החנית של הלהקה בארבעת אלבומיה הראשונים.


- בשנת 1944 נולד טים בוגארט, הבסיסט של להקת הרוק האמריקאית, ואנילה פאדג'. הוא מת בינואר 2021.


- בשנת 1950 נולד ניל מאריי, הגיטריסט בלהקת הרוק ווייטסנייק.


- בשנת 1953 נולד אלכס לייפסון, הגיטריסט של להקת הרוק הקנדית, RUSH.


- בשנת 1956 נולד גלן מטלוק, הבסיסט המקורי של להקת הפאנק, סקס פיסטולס, לפני בואו של סיד וישס.



ב-27 באוגוסט בשנת 1976 יצא תקליט לאריק קלפטון ושמו NO REASON TO CRY. עבור קלפטון הייתה פה הגשמת חלום, כשהצליח לגייס לתקליט זה את בוב דילן ולהקת THE BAND.



כשאריק קלפטון הקשיב לראשונה לבוטלג של בוב דילן ובו שירים שהפכו להיקרא בשם THE BASEMENT TAPES, הוא נדהם לחלוטין. זה היה בשנת 1968 והוא לא היה אז מעריץ גדול של דילן. אבל התחושה השורשית של המוזיקה שבקעה מבוטלג זה הפתיעה אותו לחלוטין. בשנת 2004 הוא סיפר כי מה ששמע אז היה בדיוק מה שרצה לעשות בעצמו והנה מישהו אחר עושה את זה במקומו, בעודו צריך לתפקד כ"אלוהי גיטרה" בלהקה רועשת ושמה CREAM.


כמה חודשים לאחר מכן שיחררה להקת THE BAND, שליוותה אז את דילן, את אלבום הבכורה שלה, שנקרא MUSIC FROM BIG PINK. קלפטון הקשיב לתקליט והבין כי מהפכה מוזיקלית ניצבת מולו והוא לא חלק ממנה. דבר אחד הוא ידע - שכדי ליצור ולנגן מוזיקה שכזו בעצמו, הוא חייב לפרק את להקת CREAM, בה היה אז חבר. שלישייה עם שלושה אגואים גדולים מדי אינה המתכון ליצירה ממוקדת כמו זו. הוא חשב לגשת ללהקת THE BAND ולהציע את עצמו בתור גיטריסט.


קלפטון נפגש עם הלהקה בשנת 1969 ובילה עמה יום שלם. אבל היה לו ברור באותה פגישה שהמוזיקה של הלהקה ההיא נוצרה בגלל שחבריה תיקשרו בגל שונה לחלוטין משלו. הוא הגיע לפגישה איתם כשלגופו מכנסיים ורודים, שיער ארוך ומתולתל ומעיל עם צמר כבשים. מולו נעמדו חמישה בחורים בלבוש רגיל, שהביטו בו כבחוצן. קלפטון חש כי אין לו אפשרות לבקע את החומה מולם. כל שנותר לו הוא להעריך ולהעריץ את המוזיקה שלהם מרחוק.


שמונה שנים לאחר מכן הצליח קלפטון להגשים את משאלתו. זה היה כשהקליט את אלבומו NO REASON TO CRY באולפן ההקלטות של THE BAND במאליבו, שנקרא 'שאנגרילה'. קלפטון הצליח לגייס את חמשת חברי הלהקה לנגן עבורו באלבום. האווירה באולפן, שהעניק נוף מרהיב לאוקיינוס, הייתה רוויית סמים ובעיקר אלכוהול. המון אלכוהול. קלפטון היה אז אלכוהוליסט ועטיפת התקליט מנציחה אותו עם בקבוק אהוב. בספרו האוטוביוגרפי הודה קלפטון ש'זה היה אלבום שהוקלט בתנאי שכרות וחוסר סדר. לא ידענו לאן אנחנו הולכים עם האלבום הזה. לא הצלחתי להוציא ממני שירים בקלות'.


במהלך ההקלטות מצא קלפטון את הנפש התאומה שלו שם - ריצ'ארד מנואל, הפסנתרן של THE BAND. השניים שתו כל היום וכל הלילה. לא היה שם מפיק מוזיקלי קשוח שיכניס סדר לכאוס הזה. רוב פראבוני, שהיה שותף באולפן ההקלטות, רצה מאד שהתקליט הראשון שייצא מהאולפן שלו, מטעם אמן אחר שאינו THE BAND, יהפוך להצלחה מסחררת. הוא החליט להפוך למפיק התקליט כדי להציל את המצב.


השיר הראשון שהוקלט, לאחר שפאברוני נטל את המושכות לידיו, היה BEAUTIFUL THING, שכתבו ריק דאנקו ומנואל. השיר הפך לפתיחה מרנינה באלבום, שמזכירה מאד את הסגנון המיוחד של THE BAND, בתוספת זמרות הרקע, איבון אלימן ומארסי לוי. לאחר מכן מגיע השיר CARNIVAL, שהושפע מוזיקלית באופן ברור מהשיר LIFE IS A CARNIVAL, שהקליטה THE BAND כמה שנים לפני כן. בוב דילן גם תרם מעצמו לתקליט הזה. הוא וקלפטון התרועעו יחדיו כמה חודשים לפני כן וקלפטון אף הגיע לנגן בסשנים הראשונים שנועדו לתקליט DESIRE, לפני שדילן החליט ללכת על קונספט שונה עם הרכב אחר. דילן בא לאולפני מאליבו והקים אוהל בגינה ושם התגורר וכתב שירים חדשים לעצמו. מדי פעם קפץ לאולפן כדי ללגום אלכוהול עם קלפטון ואז חזר לאוהל שלו. בין לבין הציע דילן לקלפטון כמה שירים שכתב. אחד מהם היה SIGN LANGUAGE.


השניים אף שרו יחדיו פה, כשבשלב הזה עדיין היה קלפטון נחוש להיות בצד הדרך ולא להיות הכוכב בתקליטים שלו עצמו. הביטחון העצמי שלו בעצמו היה ירוד מאד. באנגליה הגיע התקליט למקום השמיני ובארה"ב למקום ה-15, במצעדי המכירות. בינתיים המשיך קלפטון לצלול לתוך האלכוהול. הסובבים אותו חשו כי משהו רע קורה עמו ובהופעותיו אף השפיל, בפיו נודף אדי האלכוהול, אנשים מהקהל ואף את חברי להקתו. היה ברור לכל כי קלפטון נמצא במצב ממש לא טוב. בעטיפת התקליט נכתב כי 'אין סיבה לבכות', אך המראה של מפרט הגיטרה השבור והידיעה על מצבו של קלפטון מביאים סיבה טובה מאד להזיל דמעה.


בעיתון NME כתבו בביקורת על התקליט: "קלפטון שר פה שהוא מחליק לתוך דיכאונות. זו לא הפתעה כי גם אם אתם הייתם עושים אלבום שכזה, עם שם כמו של קלפטון, הייתם מחליקים לדיכאונות".


בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז: "כולם - בוב דילן, ג'ורג'י פיים, רוב חברי הבאנד, רון ווד, ג'סי אד דייויס - כולם ואחיו של מיק ג'אגר (כריס) כנראה תרמו לתקליט, ולמרות זאת זה טוב. אני לא בטוח למה קלפטון הביא עזרה כל כך ידועה ובכך לפזר את תשומת הלב ממנו, למנוע כל כך הרבה ממנה להיתלות סביב הגיטרה של קלפטון ולהתייבש שם. כשדילן שר את השיר שכתב, SIGN LANGUAGE, כשמתברר שדור שלם שם לב לזמר הפעם בוודאות, קלפטון עושה כמה מהריצות המרהיבות ביותר שלו כגיטריסט גיבוי. דברים קטנים כאלו נמצאים כאן, יחד עם שירה משובחת של קלפטון עצמו - הסגנון שלו מתבגר בצורה מושכת - וזה עלול לזעזע אותנו להבין שקלפטון הוא לא פריק עם גיטרה שצומחת מהצד שלו, אלא מוזיקאי שעכשיו עשה שרשרת די טובה של אלבומים. הזיקה של קלפטון היא לבלוז, ונראה שהמטרה שלו היא לעשות מוזיקה שלעולם לא הולכת רחוק מדי או יוצאת מהסגנון".


בעיתון בילבורד נכתב אז: "כמו באלבומים האחרונים של קלפטון, ההתמקדות כאן היא ברצועות קצב קליטות ובקולות המעושנים שלו ולא בפירוטכניקת הגיטרה שהובילה אותו לראשונה לפסגת הרוק. המוזיקה היא חדה ואנרגטית, רוק מבריק ללא סטריליות. המצעד של כוכבי אורחים בעלי שם גדול נשמר בשליטה למען הפקה צמודה. מספר שירים מציגים מקהלה ווקאלית נשית ואחרים מראים השפעה כבדה של הבאנד, כאשר שלושה מחברי הלהקה מנגנים. קלפטון אכן משתחרר בגיטרה לכמה סולואים קטלניים הפעם. יש תחושה שחבורה של חברים טובים וכישרונות כבדים נכנסו לאולפן כדי להשתעשע ולנסות סגנונות שונים של מוזיקה".


ברולינג סטון נכתב בביקורת: "אריק קלפטון עזב את האולפן של מיאמי בו עיצב לאחרונה את אחד הצלילים האישיים והמדהימים ביותר. האלבום החדש, לעומת זאת, נוצר בלוס אנג'לס עם תוצאות צפויות: הסגנון הרוחני המעוצב בקפידה והרוחניות של קלפטון ולהקתו הוחלפו בסדרת נוסחאות מוזיקליות. לא ניתן להגיש כתב אישום על כישלונו של קלפטון, ואין סיבה למחוק את כל המוזיקה העולה מלוס אנג'לס וסביבתה. אבל כמו רבים אחרים - בוב דילן לזמן מה והבאנד אולי לצמיתות - קלפטון ויתר על אמינות רבה במעבר שלו מערבה. במקום להקה ושיתוף פעולה אמיתי, הוא מצא רק את מה שכולם מצאו בסצנה. בגלל אופי מערכת החברים של הסצנה, קשה למוזיקאי להשתלט על האלבום שלו ולשלוט בו. כשמוזיקאים ידועים מתאחדים לזמן מה, זה בא מחוסר התחייבות ארוכת טווח, וזה ניכר גם פה.


בשני אלבומיו הקודמים שהוקלטו במיאמי, ההישג העיקרי של קלפטון היה הופעתו כמנהיג. למרות שהוא לא כתב הרבה, הוא שלט בדרכים אחרות: כמעבד, כזמר (הכי פחות מוערך בכישרונותיו) וכמנהיג להקה מהשורה הראשונה. התקליט החדש שחוק ולמרות שקלפטון מיומן מכדי להציג הופעה ממש גרועה, התוצאה רחוקה מלהיות יצירת מופת.


החברים הוותיקים של קלפטון איכזבו אותו, והחדשים שלו לא משרתים אותו הרבה יותר טוב. רון ווד, רובי רוברטסון וג'ורג'י פיים נמצאים כאן אך בתפקידים כה אנונימיים, שקשה להיות בטוח היכן הם. בוב דילן, ריק דאנקו וריצ'רד מנואל מותירים את חותמם, אבל זה חותם קודר. ההפסד הגדול ביותר הוא האירוטיות של קלפטון. מאז ליילה, הוא עשה את הרוק הלבן הסקסי ביותר. אבל כאן, אפילו הניסיון הטוב ביותר נשמע חלש וחלול, ללא התשוקה של ליילה או הנחישות של 461.


זה לא אלבום של אריק קלפטון, כי הוא קבור מתחת לעשרות אחרים. זה גם לא האלבום של אף אחד אחר - גם הם קבורים. זו נוסחה במובן האמיתי ביותר: היא תמיד עובדת - כלומר, היא תמיד מקצועית ברמת הביצוע שלה - והיא תמיד פועלת באותו אופן. אין מקום לסיכון, כי אין סיכוי לטעות - למעט האמן הראשי. המוזיקה חסרת הסיכונים הזו משעממת תמיד - מה שמסכם את האלבום הזה. אין סיבה לבכות? אבל רק בגלל שכולנו מבוגרים כל כך ומבינים את המצב".



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.



Comentarios


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page