רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-27 באפריל (27.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"מישהו מהמשרד התקשר אליי ואמר: 'תשמע פול, אתה מת'. ואני אמרתי: 'אה, אני לא ממש מסכים עם זה', והם אמרו: 'תראה, מה אתה מתכוון לעשות בנידון? זה סיפור ענק שרץ עכשיו באמריקה. אתה מת'. אז אמרתי שעדיף לעזוב את זה, פשוט שיגידו מה שהם רוצים. זה כנראה יהיה הפרסום הכי טוב שהיה לנו אי-פעם, ואני לא אצטרך לעשות כלום חוץ מלהישאר בחיים. אז פשוט המשכתי בחיי ושרדתי את זה.

כמה אנשים באו ושאלו: 'אפשר לצלם אותך כדי להוכיח שאתה לא מת?' ובצירוף מקרים, בערך באותה תקופה, זנחתי במידה רבה את התדמית הישנה שלי כ'ביטל' והתקרבתי יותר למי שהרגשתי שאני באמת; גידלתי זקן ולא הקפדתי כל כך על מראה מצוחצח. נראיתי אחרת, נינוח יותר, ואז אנשים היו באים ואומרים: 'זה לא אתה!'. התחלתי לחשוב לעצמי: 'אני זה אני, אבל אני מבין למה אתם מתכוונים. אני לא נראה כמוהו, אבל תאמינו לי – זה אני'.

אנשים טענו שאני בילי שירס, כשלמעשה בילי שירס הוא השם של רינגו באלבום של סרג'נט פפר. חשבנו שזה שם קליט ונהדר, שם בסגנון של 'אלינור ריגבי'. שם נחמד, שהוביל לשיר של רינגו. זה הכל" (פול מקרטני בשנת 1974)

ב-27 באפריל בשנת 1977 נעשה הביצוע ההזוי והברוטאלי ביותר של ג'ון קייל לשיר HEARTBREAK HOTEL.

נו, ברור שעולם הרוק מפוצץ בסיפורים מטורפים. לכן אני נמשך כל הזמן אל התחום הזה, שלא מפסיק להפתיע אותי. והנה אחד הסיפורים האלו, בהם קשה באמת להבין מה עבר בראשו של האמן כשבחר לעשות את הדבר הבא...

בשנת 1977 היה ג'ון קייל – בעבר חבר בלהקת "מחתרת הקטיפה" ומאז בעל קריירת סולו מרשימה – בעיצומו של סיבוב הופעות באנגליה. הוא ולהקתו היו בדרכם להופעה בקרוידון, ובתקופה זו הוא היה נתון במצב נפשי מעורער. עם זה, כמה ימים קודם לכן בעת ששהה בגרמניה, צץ במוחו רעיון. בדרך לקרוידון הוא ביקש מנהג ההסעות לעצור בחווה מקומית, שם הוא ביקש מבעל המקום למכור לו תרנגולת. ארבעת חברי להקתו תהו לפשר המעשה, אך הוא סירב להשיב להם.

עם הגעתם לקרוידון, ביקש קייל מעוזרו האישי להמית את התרנגולת ולהניחה על משטח עץ שיוגש לו במהלך ביצוע השיר HEARTBREAK HOTEL. הוא ידע שקהל פאנקיסטים רב יפקוד את ההופעה, וחש שהם זקוקים למשהו יוצא דופן. במהלך הביצוע, חברי הלהקה, שלא היו מודעים לתוכניתו, נדהמו לראות איך המגש מגיע כך אל הבמה. זה היה רגע של "וואט דה פאק?!" ובעודם מנסים לחבר נתונים בראשם, קייל הרים סכין, ערף את ראש החיה המתה והשליך את חלקי הגופה לעבר הקהל.

קייל שחזר מאוחר יותר: "כולם נראו מזועזעים לחלוטין. הבסיסט עמד להקיא וכל הנגנים התרחקו ממני. גם הקהל קפא על שמרו; זה היה אפקט עצירת המופע העוצמתי ביותר שחוויתי. לאחר המופע הנגנים צעקו עליי ששיקרתי להם, ואני השבתי שלא הכאבתי לחיה אלא הרגתי אותה לפני כן, ושהיא לא חשה בדבר". למרות התגובה הקיצונית, קייל סיפר בספרו שאינו חש חרטה על גורל העוף; הוא הצהיר בציניות שהוא אוהב פריקסה עוף וכי מחאת הלהקה הייתה יומרנית. התקרית חלחלה מאוחר יותר לשיר שכתב בשם CHICKEN SHIT, שיצא במיני-אלבום בשם ANIMAL JUSTICE. בשיר זה בחר קייל ללעוג לנגנים שעזבו אותו בעקבות האירוע.

השיר נפתח בקטע דיבור: "היי, שמי ארת'ור ואני פורש מהלהקה. אה, אתם יודעים, הוא אמר משהו על לקחת נוצה הביתה לאשתו, בשביל כובע שהוא מכין או משהו, אני לא יודע. אני לא יודע מה הוא מתכוון לעשות עם העוף ההוא. הוא אמר שהוא לא יפגע בחיה, אז זה בסדר...". למעשה, הנגנים המזועזעים שפרשו היו המתופף ג'ו סטפקו והבסיסט מייק ויסגליה. הנגנים שלא היו צמחונים, הגיטריסט ריצ'י פליגלר והקלידן ברוס ברודי, נשארו על הבמה.

סטפקו סיפר לימים: "הסתדרנו מצוין עד שהגענו לאנגליה ב-1977. ברגע שהוא זכה לכינוי 'הסנדק של הפאנק', הכל השתנה. דנו בנושא התרנגולת לפני שזה קרה, ואמרתי לו שאעזוב אם הוא יממש את הרעיון. לא רציתי לקחת בזה חלק. הוא עשה זאת, ואני ירדתי מיד מהבמה. זה היה חבל, כי הוא היה מוזיקאי כל כך טוב; הוא פשוט קיבל עצה רעה. ראיתי אותו מאז, אנחנו נתקלים זה בזה מדי פעם. עבר מספיק זמן כדי שנוכל פשוט לצחוק על זה עכשיו".

דני ליין! לא פני ליין!... ב-27 באפריל 1981 פורסם שהזמר-גיטריסט דני ליין, איש להקת כנפיים, הודיע שהוא פורש מההרכב ומתאמן עם הלהקה החדשה שלו באולפני רוק סיטי בשפרטון. הטענה לפרישתו הופנתה נגד פול מקרטני.

האמת? אני לא יכול לחשוב על להקת כנפיים בלי דני ליין. הוא מבחינתי הג'ורג' האריסון של הלהקה ההיא. מצד אחד, הוא היה בר מזל להצטרף ללהקה גדולה שכזו עם פול. מצד שני, הוא תמיד עמד מתחת לצל הגדול של אותו פול. מה שאמנם נתן לו את האפשרות להצליח בענק במסגרת להקת רוק אך לא להתפתח לגמרי ולהציג בדיוק את מה שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה את זה. כבר בסבנטיז היה חיכוך בין ליין לבין פול, שהסתיים עם סיכום שליין יוכל להביא ללהקה בכל פעם שיר או שניים שכתב.

עם זאת, ראשית שנות ה-80 הביאה עמה סערה משמעותית. בתחילת 1981 שררה סביב הלהקה אווירה של אי-ודאות מוחשית, שנבעה משיבושים קשים בשנה שקדמה לה. בינואר 1980, מעצרו של מקרטני בגין החזקת מריחואנה עם הגעתו לטוקיו לסיבוב הופעות יפני (שכל הכרטיסים אליו נמכרו מראש!), קטע בפתאומיות את המומנטום של הלהקה ואת תוכניותיה העתידיות. דני ליין ממש רתח על ההתנהגות המאד לא אחראית של הבוס והבוסית שלו בלהקה. תקרית זו, לצד הוצאת אלבום הסולו הניסיוני שלו באותה תקופה, רמזה על התרחקות אפשרית ממבנה הלהקה. הזעזוע העמוק ביותר הגיע בדצמבר 1980 עם רצח ג'ון לנון – אירוע שהשפיע עמוקות על מקרטני מבחינה אישית ומקצועית, וערער במיוחד את נכונותו להופיע על במות. עם תחילת 1981, מקרטני כבר היה שקוע בהקלטות לאלבום הסולו הבא שלו, TUG OF WAR, ושיתף פעולה פעם נוספת עם מפיק הביטלס המפורסם, ג'ורג' מרטין.

למרות המאמצים להציג את להקת כנפיים כקולקטיב, זה היה ברור שהעסק התרכז סביב פול מקרטני; הוא היה כוכב-העל, כותב השירים העיקרי ומקבל ההחלטות הסופי. שילובה של לינדה מקרטני, על אף שהיה חיוני לצורך של פול ביציבות משפחתית, ספג לעיתים קרובות ביקורת חיצונית, והרכב הלהקה ידע שינויים רבים בגיטריסטים ובמתופפים לאורך העשור - כשרק פול, לינדה וליין מהווים את הבסיס הקבוע. ליין עצמו הודה שכנפיים לא באמת הייתה להקה, אלא פול מקרטני ולהקת ליווי. חוסר איזון בסיסי זה, הנפוץ בלהקות המונהגות על ידי כוכבי סולו דומיננטיים, יצר ככל הנראה חיכוכים – במיוחד בשילוב עם הלחצים שנבעו מביטול סיבוב ההופעות, קשיים פיננסיים ושאיפתו של ליין לביטוי אמנותי נרחב יותר.

ליין ציין: "רציתי לחזור להופיע, אבל פול הוא איש אולפן". כשנשאל על הדיווחים לפיהם לעיתים קשה להסתדר עם מקרטני, והאם חווה זאת בעצמו, ענה ליין: "ברור, היו לי את הרגעים שלי איתו!" בינתיים, הצהרה פומבית מיידית מצד מקרטני לא הגיעה, אך ראיונות שנערכו מאוחר יותר שפכו אור על נקודת מבטו. מקרטני אישר כי הלהקה פחות או יותר התפרקה והודה בחילוקי דעות עם ליין. הוא אישש כי ליין אכן החליט ללכת לדרכו ואמר שהוא רוצה לצאת לסיבוב הופעות. מקרטני אף הודה כי הרגיש מוגבל בעבודה עם הלהקה ותיאר את סופה, על אף העצב שבדבר, כהקלה.

פינק פלויד משפריצים מוסיקת מחתרת! ב-27 באפריל בשנת 1969 הופיעה להקת המחתרת פינק פלויד במועדון הופעות בבירמינגהם.

רגע, אז מה זה בכלל המועדון הזה ששמו היה MOTHERS? ובכן, מדובר באולם לא גדול שפעל במבנה ששימש במקור כאולם הנשפים של קרלטון. המקום פתח את שעריו כמועדון הופעות ב-9 באוגוסט 1968, ופעל פחות משלוש שנים עד לסגירתו ב-3 בינואר 1971. למרות משך פעילותו הקצר יחסית, השפעתו הייתה עצומה; הוא ביסס את עצמו במהירות כמרכז חיוני למוזיקה מתקדמת ומוזיקת מחתרת מחוץ ללונדון. הוא היה ממוקם ממעל חנות רהיטים ב-EEDINGTON HIGH STREET והפך לאבן שואבת לחובבי מוזיקה ולאמנים מהשורה הראשונה.

המוניטין של המועדון התעלה על מיקומו הפרברי והמגזין האמריקאי בילבורד בחר בו למועדון הרוק מספר אחת בעולם! שדרן הרדיו ג'ון פיל, שהיה אורח קבוע במקום, ציין לימים: "אנשים נדהמים לשמוע שבמשך כמה שנים, המועדון הטוב ביותר בבריטניה שכן בכלל בארדינגטון". המוזיקאי רוי הארפר חיזק את הסנטימנט הזה כשכינה אותו: "המועדון הראשון מחוץ ללונדון שהייתה לו משמעות כלל".

וחברי להקת פינק פלויד לא היו זרים למקום, לאחר שהופיעו בו מספר פעמים, בין היתר ב-12 בינואר 1969. עם זאת, חזרתם למועדון ב-27 באפריל נשאה מטרה מוגדרת: הבחירה במועדון לצורך הקלטת הופעה חיה לא הייתה מקרית, שכן הוא הציע שילוב של קהל מבין עניין וחלל שהיה מאופיין באקוסטיקה משובחת. אז חלק מהקלטות המופע מאותו ערב נכללו בתקליט הראשון של האלבום הכפול UMMAGUMMA. ריק רייט, קלידן הלהקה, סיפר מאוחר יותר כי ההופעה ההיא בבירמינגהם הייתה טובה, אך סבלה מאיכות הקלטה ירודה. את האירוע באותו ערב הנחה ג'ון פיל, ולהקת החימום הייתה THE FLYING HAT BAND.

לאחר המופע, תיאר ג'ון פיל את רשמיו בטורו השבועי בעיתון דיסק: "בשלב מסוים במופע, שילחה פינק פלויד לחלל האוויר צלחות מעופפות של סאונד, כרעם סימפוני. בחלק אחר, הגיעה הלהקה לתהומות של סאונד שנשמעו כצלילי מוות מלנכוליים של גלקסיות גוססות, האובדות במסדרונות הזמן והחלל". נו, איפה משיגים את החומר שלקחת, ג'ון?

בואו גם אתם לרקוד עם המוסיקה! ב-27 באפריל בשנת 1968 יצא אלבומה השני של להקת סליי ומשפחת סטון. שמו הוא DANCE TO THE MUSIC. וכן, האלבום הזה יגרום לכם באמת לרקוד למוסיקה, כי יש שני סוגים של מוזיקה שחורה - לפני סליי סטון ועם סליי סטון. הבנתם?

סילבסטר סטיוארט (הלא הוא סליי סטון) היה בן 23 כשהקים את הלהקה בשנת 1966, יחד עם אחיו פרדי ואחותו רוז. הכול החל כשהסקסופוניסט ג'רי מרטיני, חברו של סטיוארט, פנה אליו בהצעה לשתף פעולה. סטיוארט פנה לאחיו פרדי, וזה צירף עמו גם את המתופף בלהקתו, גרג אריקו (שהיה גם בן דודו של מרטיני). לאחר שסטיוארט צירף גם את החצוצרנית סינת'יה רובינסון, ההרכב כמעט הושלם – אך היה חסר נגן בס. ולרובינסון היה בן דוד בשם לארי גרהאם, נגן בס מחונן בעל קול עמוק במיוחד, שהתאים בדיוק להשלמת קשת הקולות ההרמוניים בלהקה.

סליי כבר היה דמות מוכרת בעולם המוזיקה של קליפורניה. הוא פעל בהרכבים שונים כזמר, כמפיק וכאורגניסט, ואף שידר מוזיקה בתחנות רדיו. כבר אז הוא פעל לטשטוש הקווים בין שחורים ללבנים, כשהשמיע בשידוריו מוזיקה שחורה לצד אמנים כמו בוב דילן.

לאחר שאלבום הבכורה של הלהקה, A WHOLE NEW THING, שיצא בשנת 1967, לא זכה להצלחה המצופה, הורה מנהל חברת התקליטים CBS, קלייב דייויס, על שינוי כיוון לסגנון מסחרי יותר. אחרי הכל, חברת תקליטים טובה באמת - מה היא רוצה? לקבל כסף מהאמנים שהיא החתימה, לא? סליי החמיץ פנים, אבל לא הייתה לו ברירה. אז הוא ניגש לעבודה כדי להביא את הנוסחה המנצחת. ובתקליט הזה הכל התחבר יחדיו לכדי שלמות: רוזי סטון, אחותו של סליי, הביאה קולות סופר דופר חזקים ותפקידי פסנתר חשמלי מזדמנים שהוסיפו עושר לצליל הלהקה. לארי גראהם, האיש שהמציא למעשה את טכניקת הסלאפ בבס, שוחרר כאן לחופשי לחלוטין והפגין ביצועים חסרי תקדים. במקביל, פרדי סטון השתלט על סגנון הגיטרה הפ'אנקי שנקרא CHICKEN SCRATCHING, טכניקה שהפכה לנפוצה מאוד בימינו אך הייתה דבר חדש לחלוטין בשנת 1968. למעשה, קשה היה למצוא מישהו מלבד ג'יימס בראון שבאמת עשה את זה באותה תקופה.

השם של התקליט הזה דיבר בעד עצמו והעביר מסר ברור: מדובר ביצירה שהיא הרבה יותר גרוב טהור לריקודים מאשר התקליט הקודם WHOLE NEW THING. יש פה הזמנה ברורה עם התלהבות טהורה ואותם גרובים לוהטים ומטורפים. אפשר רק לנסות ולדמיין איך כל זה נשמע בזמן אמת, אי שם בשנת 1968. אז הצליל והגישה של הלהקה הפכו מלאי ביטחון. הקהל הרחב החל להיסחף אחרי הקבוצה הזו, ששילבה בהצלחה עצומה נגנים שחורים ולבנים המנגנים ושרים יחדיו ללא מעצורים. בימים של גזענות קשה, היה זה צעד חתרני וחסר פחד – וזה הצליח להם ביג טיים. האלבום השני הזה שינה את פניה של המוזיקה השחורה לדורות הבאים; לא פחות. סליי עצמו גילה נכונות מושלמת אז לחשוף את כל הכימיה שלו לפני הקהל. הוא לא רק כתב בעצמו את הטקסטים שליוו את עטיפת התקליט תוך שהוא מהלל את מעלותיו של כל אחד מחברי הלהקה, אלא הוא גם השתמש בטריק הקרשנדו בכמה מהשירים. הוא עצר את הגרוב ובנה אותו מחדש מהבסיס: קודם התופים, אחר כך הבס, לאחר מכן האורגן, אז הצטרפו כלי הנשיפה, ובסוף הוא נתן להכל להתפוצץ יחד. בום! באנג באנג באנג!

זה היה עולם שלם של כיף, אפילו אם סליי הצליח לחזור על הטריק הזה שלוש פעמים בתוך ה-BIG MEDLEY שהיווה את מרכז התקליט. אבל למי אכפת? כשהשיא באמצע השיר MUSIC LOVER הגיע והקהל קיבל את ה-I WANNA TAKE YOU HIGHER ואז כלי הנשיפה נכנסו עם הריף העוצמתי והאקסטטי הזה, פשוט לא הייתה דרך לברוח מגן העדן של הזה. יש לציין שהחלק האמצעי הזה שולב מאוחר יותר על ידי סליי בהופעות החיות שלו לשיר I WANNA TAKE YOU HIGHER, ושהביטוי עצמו הופיע גם ברצועה השנייה בתקליט שנקראה פשוט HIGHER. כן, סליי היה ידוע היטב במיחזור עצמי בדרכים רבות. הוא רצה לקחת את המאזינים גבוה יותר, והוא אכן לקח אותם גבוה יותר, אז אין טעם להאשים אותו בחומרה רבה מדי על כך. הוא פשוט היה גאון עם חזון

מספיק להקשיב לשיר RIDE THE RHYTHM כדי להבין כמה העסק הזה קצבי באופן פנטסטי, כשלארי גראהם התפרס על כל לוח האצבוע של הבס ופרדי הוסיף את נגיעת הווא ווא שלו בדיוק בזמן הנכון. ונגינת האורגן של סליי? ואוווו!!! והשיר COLOR ME TRUE הוסיף אגרסיביות חדה לאווירת האהבה הכללית, עם דואט נהדר בין סליי לרוזי שכלל גם אלמנטים של ראש שכזה ראשוני! פרדי או סינתיה או ג'רי לא קיבלו זמן בהפקה האולפנית הזו להימתח עם סולואים. כל צליל שלהם היה מחושב ומתוזמן. עם זאת, הדגש היה בבירור על האינטראקציה הקבוצתית של הלהקה כל הזמן, וזה משהו שאפשר להבין ולהעריך. ומה לגבי סגנון נגינת הבס המוזר שלארי הציג בשיר ARE YOU READY? זה נשמע ממש כמו בס של דיסקו, עם ליין הבס העולה של CHOOKA-CHOOKA-CHOOKA-CHOOKA ששומעים בשירי דיסקו מאוחרים יותר. לא סתם מציינים את מיסטר לארי כחלוץ בתחומו.

בכל מקרה, קשה מאוד לתאר שירים בודדים בתקליט הזה אלא אם באמת רוצים להיכנס לזה ברצינות תהומית. הכל נשמע אותו הדבר, אבל זה נשמע אותו הדבר מבחינת נהדר. תנו לי כל יום מוסיקה שכזו! זו הייתה באמת מוסיקה שמגיעה בצבעים. זהו אחדהתקליט היותר שמחים של התקופה, ולא שמח מבחינת מסחרי ודביק ועמוס בסנטימנטליות מזויפת, אלא שמחה רגשית אמיתית, כנה ופתוחה שמגיעה מכמה מהנציגים הטובים ביותר של תרבות הנגד. לא היה צריך אפילו להיות שם פיזית בשנות השישים כדי להבין את החומרים האלה, כי מדובר במוזיקה על-זמנית לחלוטין. ביג טיים!

האמת? בימינו, מוזיקת ריקודים היא בעיקר רועשת ודחוסה, למרות שהיא הרבה פחות נוצצת וטעימה מהדבר האמיתי ההוא. הנוסחה של סליי הייתה דבר שמעולם לא נשמע לפני כן. כששמעו את החבר'ה האלה מנגנים, עם הבס שדחף קדימה, הגיטרה החשמלית שנמתחה לאורך השירים, והתופים וכלי הנשיפה שהלכו לכל הכיוונים, אי אפשר היה להישאר אדישים. סליי הגיש שם מילים בסגנון LOVE YOUR NEIGHBOUR בזמן שאחותו רוזי וכל השאר הוסיפו קולות של קריאה ותגובה, עם כל ה-WHOA-WHOA וה-YEH-YEH שהלהיבו את המאזינים. תגידו, איך אפשר שלא להצטרף למסיבה שכזו? אי אפשר לקבל דברים כמו DANCE TO THE MUSIC באף עשור אחר. התקליט הזה פשוט עלה על גדותיו מאופטימיות, אידיאליזם, רומנטיקה כנה ופרספקטיבות של חדשנות ומהפכה מוזיקלית וחברתית. כן, עד כדי כך! זו הייתה מוסיקה נהדרת שעזרה לשנות את העולם, או לפחות כך חלק מהאנשים חשבו באותו הזמן. אז למה אתם מחכים? רוצו לקנות את זה!

ולמען האמת, קשה להגדיר במדויק את היצירה של החבורה הזו. העסק כולו מתעתע: האם זה פ'אנק? רית'ם אנד בלוז? גוספל? ובכן, זה הרבה מעבר לכך. זה משהו שונה לחלוטין – זה פאקינג סליי ומשפחת סטון!

גם זה קרה ב-27 באפריל:

- בשנת 2003 התאחד איגי פופ לראשונה עם להקת הסטוג'ס, מזה 30 שנה, כדי לסגור את פסטיבל COACHELLA.

- בשנת 1976 נעצר דייויד בואי לאחר נסיעה למוסקבה, ברכבת בגבול פולין-רוסיה. המעצר נעשה על ידי פקידי מכס שגילו את אוסף הספרים והמזכרות הנאצים שלו. בואי טען שהוא חוקר סרט על ג'וזף גבלס, ושוחרר לאחר כמה שעות. ובשנת 1979 יצא לו, ביום זה, תקליטון חדש בשם BOYS KEEP SWINGING.

- בשנת 2012 קיבל בוב דילן מנשיא ארה"ב, ברק אובמה, את מדליית החירות הנשיאותית, הכבוד הגבוה ביותר שניתן לאזרח ארצות הברית. דילן הוא המוזיקאי ה-29 בלבד שקיבל את הפרס; הנמענים הקודמים כוללים את פרנק סינטרה , ארית'ה פרנקלין ואירווינג ברלין .

- בשנת 1972 הסתיימו חייו של המנהל המקורי בלהקת "פולחן הצדפה הכחולה" (BLUE OYSTER CULT), פיל קינג. התנהלותו הפוחזת סיימה את חייו של קינג בן ה-24, שאהב להמר אך פחות אהב לשלם כשהיה צריך. ויכוח אחד שכזה בניו יורק, מול אנשי הפשע המאורגן, הוביל לשלוש יריות שנורו לראשו. קינג לא זכה ליהנות מההצלחה האדירה שלהקה זו זכתה לה בהמשך דרכה. מותו הביא את חברי הלהקה ליצור שיר ושמו DEADLINE.

- בשנת 2009 נשדד נגן הבס של פרל ג'אם, ג'ף אמנט, מחוץ לאולפן באטלנטה שבו הלהקה הקליטה. הגניבה כללה כסף מזומן וציוד.

- בשנת 1979 יצא תקליטון חדש ללהקת קווין עם שיר ושמו JEALOUSY. הוא לא הצליח במכירות.

- בשנת 2006 נפל קית' ריצ'רדס, בן ה-62 מהרולינג סטונס, מעץ דקל בזמן חופשה בפיג'י והגיע לבית החולים עם זעזוע מוח, מה שיצר אירוע חדשותי נדיר באי.

- בשנת 1957 עשה אלביס פרסלי את ההופעה השנייה והאחרונה שלו מחוץ לארה"ב, כשהוא לובש את החליפה הקלאסית המוזהבת שלו בפעם האחרונה, בגני מייפל ליף בטורונטו.

- בשנת 1951 נולד הגיטריסט אייס פרלי, לשעבר מלהקת קיס.

- בשנת 1947 נולד פיט האם, הזמר של להקת באדפינגר. בשנת 1975 הוא התאבד בגלל המצב העסקי הנוראי של להקתו.

- בשנת 1975 נעצרו 511 אנשים בקהל בעת הופעתה האחרונה של פינק פלויד בלוס אנג'לס. למרות הצלחת סיבוב ההופעות אז של הלהקה המצליחה, אלמנט נוסף וברור שהיה במהלכו בא לשיאו עם התנהלותה של משטרת לוס אנג'לס. מפקד המשטרה, אד דייויס, אמר לתקשורת המקומית, שההופעות של פינק פלויד הן כפסטיבל לא חוקי של מריחואנה. הוא הוסיף שבאירוע הזה הוא ואנשי כוחו יפעילו את כל סמכותם לסידור העניינים.

דייויס רצה מזה זמן למגר את תופעת הסמים הלא חוקית בעירו והכריז שהוא המפקד המשטרתי הכי קשוח בהיסטוריה של ארה"ב. כ-75 שוטרים הסתובבו במתחם הפתוח בעת חמש הופעת הלהקה ב- SPORTS ARENA (הראשונה הייתה ב-23 באפריל) כאמור, 511 מעצרים בוצעו במהלך ההופעות ורובם באשמת סמים. המשטרה טענה שנעצרו גם כאלו שעסקו שם בסחר בקוקאין ואחד שהחזיק אקדח.

- בשנת 1946 נולד גורדון האסקל, שידוע בעיקר כזמר-בסיסט בלהקת קינג קרימזון, בשנת 1970, אם כי הוא יצר דברים רבים אחרים במהלך חייו. האסקל לא סבל שביקשו לדבר איתו רק על קרימזון, עד מותו באוקטובר 2020.

- בשנת 1981 התחתן רינגו סטאר עם ברברה באך, במשרד הרישום של מרילבון בלונדון. השניים הגיעו לשם במונית. השמלה של ברברה נוצרה במיוחד על ידי צוות העיצוב של "עמנואל" בלונדון, שעבדו במרץ גם על עיצוב השמלה לחתונה העתידית של הנסיכה דיאנה עם הנסיך צ'רלס ביולי של אותה שנה. מר ג'וואנס היה אותו רשם שניהל את נישואים של פול מקרטני ולינדה באותו חדר, ב-12 במרץ 1969 ומלבד הזוג מקרטני וכמה מילדיהם, המשתתפים בטקס כללו את ג'ורג' האריסון ואשתו אוליביה, ניל אספינל, דרק טיילור, הארי נילסון, ריי קופר ואמו ואביו החורג של רינגו (אלסי והארי).

לאחר הטקס הצטלמו הזוגות עבור צלם החתונה הרשמי, טרי אוניל, שטס במיוחד מניו יורק לרגל האירוע. 70 אורחים השתתפו בקבלת פנים שנערכה במועדון "מאייפייר ראגס", שם התקיים ג'אם סשן של כוכבים, בהשתתפות ג'ורג' בגיטרה, פול והארי נילסון מתחלפים בפסנתר ורינגו תופף עם ריי קופר. עבור טבעות הנישואין שלהם, רינגו הביא לצורף שני שברי זכוכית מהשמשה הקדמית המנופצת של רכבו מתאונת הדרכים שעבר עם ברברה, ב-19 במאי 1980, שנקבעו לשתי טבעות זהב בצורת כוכב כתזכורת למזלם הטוב. בקבלת הפנים, הביטלס לשעבר ושותפיהם מצטלמים לתמונה קבוצתית וזו הפעם הראשונה ששלושה מהביטלס צולמו יחד מאז ה-22 באוגוסט 1969. כמזכרת לאותו יום העניקו רינגו וברברה לכל אחד מהאורחים שלהם תמונה עם כוכב כסף. יוקו אונו ושון לנון לא הוזמנו. היא לקחה זאת בהבנה: "הם (רינגו וברברה) הרגישו מאוימים לגבי ההזמנה שלי, כי זה ממש לא היה הזמן המתאים שלי להיתקל באנשים שמחים. אבל זה היה נחמד אילו היו לפחות מספרים לי על זה".

נו, אז מה היא תחזית מזג האוויר? ב-27 באפריל בשנת 1973 יצא אלבומה האולפני השלישי של להקת WEATHER REPORT ששמו SWEETNIGHTER.

את להקת WEATHER REPORT הכרתי, כמו הרבה אחרים, דווקא מגלגול קצת מאוחר יותר שלהם. הרבה מסביבי דיברו, עם ריר שיצא להפ מהפה, על בסיסט בשם ז'קו פסטוריוס ועל הקטע שכל מוסיקאי חייב להכיר - BIRDLAND. אז ניגשתי להקשיב לתקליט HEAVY WEATHER ונכבשתי בקסם. כמה טחנתי את קטעי התקליט ההוא! אבל, כמו שעשיתי עם הרבה להקות ואמנים שהכרתי בחיי - התחלתי לחפור לעומק. וגיליתי בזמנו ששורשי הפיוז'ן הזה עמוקים בהרבה. וכמה שמחתי כשנפל לידיי עותק של התקליט SWEETNIGHTER, יד שניה במחיר סבבה ובאיכות נטולת שריטות. הוא הפך להיות חבר קרוב שלי.

"אני לא יודע מה יהיה התקליט הבא שלנו", אמר קלידן הלהקה, ג'ו זאווינול בשנת 1972 למלודי מייקר, "אבל זה יהיה משהו אחר. אנחנו עדיין לומדים וגדלים מיום ליום". אז הנה התקליט הזה - ורגע... מה בכלל פירוש השם הזה שלו? לא תאמינו... שם תקליט זה בא, בעצת הסקסופוניסט וויין שורטר, משם של מוצר לגמילה מהרטבה בלילה.

ואכן, האלבום הזה היה שונה לחלוטין. זאווינול החל להפגין שליטה רבה יותר בלהקה, והרחיק אותה מהאלתור הקולקטיבי שייפיין את הופעותיה החיות לטובת יצירות מובנות יותר, שמדגישות פ'אנק וגרוב. מאז, דיבר זאווינול לעיתים קרובות על המניעים שהובילו להידוק המבני של הלהקה. "בשני האלבומים הראשונים היו לכולנו מהלכים של שמונה תיבות, ואת השאר פשוט אילתרנו. לפעמים היו לנו רק ארבע תיבות ויצאנו איתן לדרך. זה היה מייגע; כשהקסם היה שם, זה היה נהדר, אך לעיתים קרובות לא קרה כלום כי החיבור פשוט לא נוצר. אתה פשוט משוטט ומנגן זמן רב ללא מטרה. לא רציתי את זה. לא רציתי לחפש, הרגשתי שהקומפוזיציה חייבת להיות נוכחת".

מעבר לצורך היצירתי, עמד אז גם הצורך בהצלחה כלכלית גדולה יותר. זאווינול הסביר: "לי יש משפחה גדולה וגם לוויין (שורטר, הסקסופוניסט) יש משפחה גדולה. היינו חייבים לשרוד איכשהו. הגעתי מהלהקה של קנונבול אדרלי, ובאופן טבעי רציתי לנגן קצת יותר פ'אנקי ממה שניגנו באותה תקופה. לא מכרנו מספיק תקליטים. לכן כתבתי את BOOGIE WOOGIE WALTZ (הקטע הפותח את האלבום - נ.ר) כדי להחזיר אותנו לעניינים. ניתחנו את שני האלבומים הראשונים והבנו מה אנחנו לא יכולים לעשות, וזה בדיוק מה שרצינו לעשות באלבום השלישי. וויין ואני היינו באותו קו מחשבה, במיוחד בניסיון לקבל החלטות לגבי הכיוון שלנו. הבנתי שאם לא אביא גישה עוצמתית אחרת, אנחנו פשוט ניעלם. וויין כתב מוזיקה יפה, אבל היא הייתה רומנטית יותר ומושפעת מברזיל. זה לא הפריע לי, אבל ידעתי שאי אפשר לבנות על זה קריירה".

מירוסלב ויטוס, שהיה אז בסיסט הלהקה וזה היה אלבומו האחרון עמה, הוסיף: "האלתור היה סימן ההיכר של הלהקה, אבל ג'ו זאווינול רצה להיות מסחרי יותר במובן מסוים. הלהקה הייתה במצב כלכלי קשה, ולכן נאלצנו לעבור למקצבי פ'אנק שחורים". "רציתי שהלהקה תהיה חזקה יותר בתחום הקצב", אמר זאווינול בתיאורו את הכיוון החדש. "אפילו חזקה יותר מהקו שמיילס דייוויס הוביל באותה תקופה עם ההרכבים שלו". אולם, לא כולם השתכנעו מהאלבום SWEETNIGHTER. אחד המבקרים היה וויל סמית', שהתלונן במגזין הג'אז DOWN BEAT: "האם אפשר לבקש לפחות עוד כמה רגעי סולו רציפים במקום קטעי הסופרן, הקלידים והבס המקוטעים?". העיתונאי דייוויד רנסין הציג את הביקורת ישירות לזאווינול:

"אני לא מדבר עם האידיוטים האלה, בנאדם", הגיב זאווינול. "אנחנו פשוט מנגנים את מה שאנחנו מרגישים בפנים, וזוהי למעשה ההזדמנות הראשונה של כל אחד מאיתנו לעשות זאת. אנחנו חברים בלהקה משלנו ועושים בדיוק את מה שאנחנו רוצים. המוזיקה שלנו רלוונטית במיוחד לצעירים מכיוון שהיא צעירה ברוחה. היא תמיד טרייה. אנשים צעירים מרגישים יותר ממה שהם חושבים, בעוד שאחרים מבינים הכל ועדיין לא מרגישים דבר".

זאווינול הוסיף בהתייחסו להשוואה למיילס דייוויס: "אני לא חושב שהשארנו את מיילס מאחור. אנחנו פשוט במקום אחר, ישות אחרת שצמחה ממנו. הוא האב ואנחנו הבנים; גם כשאתה קטן ויושב על כתפי אביך, אתה יכול לראות רחוק יותר ממנו. זה מה שאנחנו עושים, ויום אחד אני מקווה שיהיו לי בנים משלי".

להלן סקירה של הביקורות שנכתבו בזמנו על התקליט. ג'ו קלי כתב ב-DOWN BEAT: "הלהקה הזו אינה הראשונה שניסתה לשלב כלי הקשה באופן כזה, אך עד כה היא המצליחה ביותר. מעניין שמדובר בלהקה שחיה בין קטגוריות. יש כאן אלמנטים, בדומה לאלבומים הקודמים, שמשכו קהל של ג'אז, רוק ומוזיקה קלאסית. ובכל זאת, הלהקה אינה שייכת לאף אחד מהעולמות הללו וקשה לקטלגה".

מנגד, וויל סמית' מאותו עיתון חשב אחרת: "זה פ'אנקי, זה חלקלק, אבל איכשהו לכל העניין אין משמעות רבה. הנה להקה שהגיחה כהרכב ג'אז עילית, ועם זאת – למרות ששני האלבומים הראשונים שלה זכו בפרסים ובשבחי הביקורת – הם לא הותירו חותם אמיתי. תקליטים נחמדים, אך בקושי נהדרים. כך גם כאן, זה פשוט שונה. זה תקליט נחמד וקצבי, ואין ספק שללהקה יש עולם משלה, אך אין הרבה תוכן בתוך העולם הזה".

במגזין רולינג סטון נכתב: "מאז אלבומה הקודם, הוסיפה הלהקה ממד אלקטרוני לנוף הצלילים האקוסטי שלה. המוזיקה שלה נצבעת כעת בגוונים מסונתזים וייחודיים, השזורים בליריות של הסקסופון ובמקצבים דרום אמריקאים עשירים. התקליט הזה הוא חלק מיומן מסע של שנות השבעים, לצד יצירות של להקות כמו 'מהאווישנו אורקסטרה' ו-'סקסטנט' של הרבי הנקוק. כולן ממזגות רוק, ג'אז ואלקטרוניקה לכדי מוזיקה חדשנית ונגישה להפליא. בכך הן נתפסות בעיניי כהתגלמותה של מגמת אוונגרד משמעותית".

בעיתון WINONA DAILY NEWS ממינסוטה נכתב אז: "ג'וזף זאווינול הוא אותו איש לבן אגדי, קירח, שבמשך שנים ליווה את קנונבול אדרלי ומאוחר יותר ניגן בקלידים עם מיילס דייוויס. כעת, עם להקה משלו, הוא נראה וזח נשמע מוזר מאוד, וכך גם המוזיקה. יש בה הרחבה, מתיחה ומחיקה של סגנונות מוזיקליים קודמים. באוסף הזה, זאווינול נעזר בוויין שורטר, מירוסלב ויטוס, דום אום רומאו ואריק גרוואט, שעושים דברים שאפילו מיילס היה רוצה לעשות".

בעיתון VALLEY NEWS מקליפורניה נכתב: "יצירתה החדשה של להקת WEATHER REPORT היא אכזבה גדולה. בניגוד לאלבומה הקודם, האלבום הזה חסר דחיפות או כיוון אמיתי. הנגנים כאן הם אמנם יוצאי דופן, אך הם נמנעים מנטילת סיכונים שעשויים היו לייצר מוזיקה מרגשת".

בעיתון CALGARY HERALD מקנדה נכתב: "זהו האלבום הרך ביותר עד כה של הלהקה. חמשת חבריה הם מוזיקאי ג'אז מבריקים, אך לכנות את השותפות ביניהם 'חוויית הג'אז המודרנית האולטימטיבית', כפי שעשו רבים, זו טעות. הם מנגנים היטב וממוקדים בעולמם, אך אין זו האימפרוביזציה הקולקטיבית היצירתית ביותר ששמעתי. בחלקים מסוימים של האלבום, ההמתנה שמשהו באמת יקרה מעוררת חוסר סבלנות".

בעיתון MONTREAL STAR מקנדה נכתב: "זהו התקליט השלישי והמוצלח ביותר של הלהקה, המשקף סוף סוף את האינטליגנציה והאנרגיה המגנטית שהחמישייה מקרינה. האלבום הקודם סבל מהקלטה דלילה ויצירות שנראו נטולות לכידות. התקליט החדש עונה על כל השאלות לגבי יכולות הלהקה; המגוון העצום של המקצבים, הצלילים והטכניקות הופך אותו לאלבום מרתק ומהנה. המוזיקה מנוגנת בתעוזה מוחלטת, והווירטואוזיות של המוזיקאים תואמת את עוצמתם".

פינת "מקום ראשון השבוע!" - ובשבוע הזה במקום הראשון, בשנת 1980, במצעד של גלי צה"ל היה השיר ATOMIC של להקת בלונדי.

האמת היא שתמיד אהבתי את השיר הזה! למה? כשהייתי יד, כשהוא יצא, פשוט אהבתי את האנרגיה שלו. לא ידעתי אז לנתח מוסיקה ופשוט הרגשתי אותה. זה קסם טהור ואמיתי שכזה. בכל אופן, כשגדלתי למדתי להעריך את השיר הזה אף יותר, עם השילוב המבריק שיש בו של גל חדש, דיסקו וגיטרה חשמלית בסגנון המערבון הספגטי של אניו מוריקונה. והשירה הכמעט עוצרת נשימה של דבי הארי! כל החבר'ה של בלונדי מגיעים פה לשיאם. זה שיר שמגשר בהצלחה אדירה בין סוף הסבנטיז לבין העתיד שיגיע באייטיז. אז כן, יש פה אווירה "רטרו-עתידנית" שמעבירה מהחמימות האנלוגית של העבר לחזיתות הדיגיטליות של העשור הקרוב. זה פשוט יפהפה ומלהיב!

קלידן הלהקה, ג'ימי דסטרי, כתב את השיר יחד עם הסולנית דבי הארי, שסיפרה: "הוא ניסה ליצור משהו בסגנון HEART OF GLASS, ואיכשהו התוצאה קיבלה ניחוח של פסקול מערבוני ספגטי. על הבסיס הזה התחלתי לאלתר מילים כמו: 'אווווווו, השיער שלך יפה הלילה'... פשוט השתעשעתי עם הטקסט ולא לקחתי אותו ברצינות. לא חשבתי שהמילים האלו 'יתפסו', אבל זה קרה, ואנשים אוהבים את השיר. למעשה, השיר הדהד לאורך השנים עד כדי כך שלא מזמן יצא הסרט 'אטומיק בלונדי'; הדמות הראשית שגילמה שרליז ת'רון עוצבה בהשראת המראה שלי בלהקת בלונדי".

להקת בלונדי לא נהגה להקליט את שיריה עם מטרונום, אך זה היה אחד השירים הבודדים שבהם חרגה ממנהגה, כאשר אחד מערוצי האולפן הוקדש להשמעת קליק קצבי (המכונה CLICK TRACK). המתופף, קלם ברק, נזכר: "זה היה אמור להיות שיר הדיסקו האחרון שלנו. אמרנו שנעשה את זה – ולא נחזור לסגנון הזה יותר. מאז, השיר הזה נשמע לי דומה מדי למה שדוראן דוראן עשו".

בונוס של אפריל: אפריל 1967 ולהקת המאנקיז בחשש כבד... לפי עיתון NME:

"דיווחים שטרם אושרו סופית גורסים כי סולן להקת המאנקיז, דייבי ג'ונס, נמצא כשיר לשירות בצבא ארה"ב ואף קיבל צו גיוס. לפיכך, נראה כי ייאלץ לעזוב את הלהקה. עם זאת, דובר הלהקה, האל קון, מסר לעיתונאים בעת ביקורו בלונדון: 'דייבי אינו יכול להתגייס כרגע כיוון שעליו לעבור בדיקות נוספות. הוא טרם השלים את מבחני הידע והמבחנים הפסיכולוגיים, וגיוסו לא יתבצע עד שאלה יושלמו'.

דייבי ערער על גיוסו, וגם אם הערעור יידחה, נראה כי הצבא יאפשר לו להשלים תחילה את התחייבויותיו המקצועיות. קון הצהיר כי אם הממשלה תתעקש על הגיוס, ייעשה כל הנדרש כדי לדחות את המועד עד לשנת 1968. דיווח אחר מאותה תקופה ציין כי טים רוני, בנו של השחקן מיקי רוני, גויס כממלא מקום ללהקה למקרה שג'ונס אכן יישלח לשירות צבאי".

בונוס: באפריל 1971 (לא ידוע בדיוק מתי) יצא תקליטה האחרון של להקת THE NICE, עם קית’ אמרסון, ושמו ELEGY.

הלהקה כבר לא הייתה קיימת באותה עת, והאלבום יצא תחת חברת התקליטים CHARISMA. אז בהמשך טען אנדרו לוג אולדהאם, הבעלים של חברת IMMEDIATE שבה הייתה הלהקה חתומה בעבר, כי נשיא חברת CHARISMA, טוני סטראטון סמית' (ששימש גם כמנהל של "הנייס"), הקים את חברת התקליטים שלו בעזרת "טייפים גנובים". אולדהאם הסביר שעם פירוק חברתו, סלילי הקלטה שהיו שייכים לו נלקחו על ידי מוציאים לפועל והתגלגלו לידיו של סמית', שעשה בהם שימוש גם באלבום זה. ובכן, עסקי התקליטים מעולם לא היו נקיים במיוחד. אז מה מחכה לנו בתקליט הזה? בואו נראה מה הסיפור...

הקלידן קית' אמרסון, הכוח המניע והווירטואוזי של ההרכב, כבר עזב לטובת להקת פרוגרסיב חדשה. לכן, אוסף זה, שנועד להניב עוד מעט רווחים לחברת התקליטים מלהקה שאינה פעילה עוד, שילב הקלטות מהופעות חיות וקטעי אולפן ראויים ביותר.

"הנייס" התפרקה רשמית לאחר הופעתה האחרונה במרץ 1970. החודשים שקדמו לפירוק עמדו בסימן מתחים פנימיים ותחושה גוברת, בעיקר מצדו של אמרסון, כי הלהקה מיצתה את גבולותיה היצירתיים. בסוף 1969 חש אמרסון חוסר שביעות רצון מהכיוון המוזיקלי, ובפרט מהסגנון הווקאלי המוגבל של הבסיסט, לי ג'קסון. חיפושיו אחר שותפים חדשים הובילו אותו לשיחות עם ג'ק ברוס וכריס סקווייר, אך אלו לא הבשילו לכדי שיתוף פעולה. נקודת המפנה הגיעה במהלך סיבוב הופעות משותף בארה"ב עם להקת קינג קרימזון; שם נוצר הקשר בין אמרסון לבסיסט והסולן גרג לייק, ונטמנו הזרעים להקמת אמרסון, לייק ופאלמר.

על רקע נסיקתה המהירה של ELP, יצא האלבום ELEGY. נראה שהוצאתו תוכננה אסטרטגית כדי למנף את העניין המחודש בעבודתו של אמרסון. ראוי לציין כי לאמרסון עצמו לא הייתה יד בעריכת האלבום; בחירת הקטעים וסידורם נעשו על ידי לי ג'קסון, המתופף בריאן דביסון וחברת התקליטים. האלבום כולל שתי הקלטות חיות מהפילמור איסט בניו יורק (בדצמבר 1969) ושתי הקלטות אולפן גנוזות מאותה שנה, שהוקלטו באולפני טריידנט בלונדון.

האלבום נפתח בביצוע חי ורחב יריעה לשירו של טים הארדין, HANG ON TO A DREAM. איזה יופי של דבר זה! הלהקה הקליטה בעבר גרסת אולפן נהדרת לשיר זה עבור אלבומה השלישי (1969), אך הגרסה מהפילמור איסט נמתחת לכמעט 13 דקות מופלאות. נגינת הפסנתר של קית' אמרסון כה יצירתית שהיא פשוט משמיטת לסתות. אמרסון משתמש בטכניקות פסנתר לא שגרתיות. יש פה ג'אז, יש פה ראגטיים ויש פה אלוהים יודע מה עוד. באמצע הנגינה נראה היה שקית' אפילו עבר לסגנון בוגי ווגי, מה שגורם להקיש ברגל ולהניע את הראש לפי הקצב. אמרסון באמת היה שם באחד משיאי האלמנט שלו. הוא גם נשען אל תוך תיבת הפסנתר ומטפל במיתרי הפסנתר, בזמן שבידו השנייה הוא ממשיך לנגן. וכמה כיף לשמוע את הבס הדומיננטי של לי גקסון, שמפליא לנגן בו עם המפרט שלו. כן, בכל פעם שאני מקשיב לביצוע הזה, מצב הרוח שלי פשוט מתרומם. ובתקליט! - חברים וחברות... בתקליט!

הצד הראשון נחתם עם MY BACK PAGES שהוקלט באולפני טריידנט. קטע זה שאב השראה מהביצוע של קית' ג'ארט (שיצא ב-1969) לשיר של בוב דילן, באלבום הטריו שלו SOMEWHERE BEFORE. חלקו הראשון של השיר מובל על ידי הפסנתר של אמרסון, ובחלקו השני הפוקוס עובר לאורגן ההאמונד. זהו קטע עוצמתי במיוחד.

הצד השני נפתח בהקלטת אולפן נוספת מ-1969: עיבוד של הלהקה לפרק השלישי מתוך הסימפוניה מס' 6 של צ'ייקובסקי. גרסה אחרת, שהוקלטה עם "תזמורת הסינפוניה של לונדון", הופיעה באלבומם הקודם FIVE BRIDGES, אך בגרסת ELEGY היצירה מבוצעת על ידי שלישיית הרוק בלבד.

והאלבום נחתם בביצוע אנרגטי לקטע AMERICA, שהפך להמנון של הלהקה מאז שיצא כסינגל שנוי במחלוקת ב-1968. הגרסה החיה מהפילמור היא התפרצות טהורה של אש וגופרית. זהו ללא ספק חלון ראווה ליכולות התיאטרליות של אמרסון על אורגן ההאמונד (מדגם L-100, אם אתם בעניין של אורגנים), שגדוש בדיסטורשן, פידבקים ואלימות צלילית. ההקלטה מגיעה לשיאה כשאמרסון מטלטל את האורגן, תוקע בו סכינים ומתעלל ברכיביו המכניים עד שהוא נשמע כחיה פצועה.

העטיפה המיוחדת עוצבה על ידי סטודיו HIPGNOSIS. המייסד, סטורם ת'ורגרסון, סיפר כי הקונספט עלה בדעתו בחלום. הוא דמיין מרחב מדברי התואם את אווירת המוזיקה, אך הרגיש שחסר אלמנט נוסף – מה שהוביל לרעיון שורת הכדורים. שותפו, אוברי פאוואל, תיאר את תהליך הצילום כהרפתקני וכמעט אבסורדי: נסיעה למרוקו בטנדר מלא כדורים מתנפחים, מאבק בניפוחם (בסיוע מוסך מקומי) וסידורם הקפדני בחול תוך טשטוש עקבות הרגליים. המסע כלל גם גניבת ז'קט וסכסוך כספי עם המלון.

עם צאתו ב-1971, זכה האלבום להצלחה מסחרית והגיע למקום ה-5 במצעד הבריטי. במגזין המוזיקה SOUNDS נכתב אז: "להקות יבואו וילכו, אך הנייס כנראה תישאר לנצח. יום אחד אולי ישכחו את ההקלטות הללו, אך כרגע הן משמשות תזכורת ללהקה שהביאה משהו חדש, מוחצן ומלהיב לעולם הרוק ששוקע בשעמום. עם זאת, למרות הניצוצות בתקליט - הנייס תמיד היו מלהיבים יותר מבחינה ויזואלית מאשר על גבי התקליט".

בונוס: רוברט וויאט, מודל החודש, אפריל בשנת 1971: "הלחנה לא באה לי באופן טבעי"

בשנה שעברה קיים רוברט וויאט הופעות רבות עם הרכבים שונים מחוץ ללהקת "סופט מאשין", ובשלב מסוים אף דובר על כך שיעזוב אותה כליל. אולם באפריל 1971 הוא נראה מאושר מתמיד במסגרת הלהקה; בראיון לעיתון SOUNDS הוא דיבר עליה ועל תקוותיו לעתיד. ובכן, לא עבר זמן רב מאז ועד לפרישתו מ"סופט מאשין" בעקבות תסכול עמוק.

"לקראת סוף שנותיי בבית הספר, מייק ראטלדג' (הקלידן של סופט מאשין) ואני נהגנו להשאיל זה לזה תקליטים. הוא התעניין בג'אז והחל לגלות עניין בת'לוניוס מונק, צ'רלס מינגוס, אריק דולפי ודומיהם. לאחר מכן נסעתי לזמן מה לדיוויד אלן, והוא פשוט הדהים אותי עם המוזיקה שהשמיע לי. הוא ואחי הגדול, מארק, היו אלו שחשפו אותי לססיל טיילור ואורנט קולמן. הם גם הכירו לי את טרי ריילי. בעקבות זאת הקמנו להקה בשם THE WILDE FLOWERS, אבל לא הצלחנו להשיג עבודה. היינו הלהקה הכי לא מוצלחת שניתן לדמיין; במסיבות ריקודים אנשים פשוט נעצו בנו מבטים ריקניים. קווין איירס הצטרף אלינו זמן קצר לאחר מכן. הוא היה דמות חשובה מאוד, שכן הוא זה שלימד אותי ששירים ודברים פשוטים הם בסדר גמור. בדיעבד אני מבין שעברתי איתו את 'מהפכת המיני-פופ' הקטנה שלי.

במשך זמן מה ניגן מייק אקורדים 'מנומסים' כליווי לקווין, ואף פעם לא באמת ידענו מה הוא מרגיש לגבי זה. הוא נהנה מחלק מהדברים ולא מאחרים, אבל הוא לא באמת רצה להיות מוזיקאי פופ; אני חושב שהוא היה קצת נבוך מכל העניין. למרות הסתייגויותיו, מייק הקדיש כמה שנים מחייו באותו שלב לעבודה עם אנשים שהיו, בסטנדרטים המקוריים שלו, אנאלפביתים מבחינה מוזיקלית. הוא לא היה צר אופקים כלל, להיפך – הוא אהב את נגינת הבס של קווין, ובצדק רב.

בימיה הראשונים של 'סופט מאשין' נאלצתי לתופף, פשוט כי לא הכרנו מתופפים אחרים. לא העזנו לפנות למתופפי ג'אז, ומתופפי הרוק באותה תקופה לא היו מספיק רגישים, אז הייתי צריך לעשות זאת בעצמי, וקווין ואני חילקנו בינינו את השירה. אני באמת אוהב את 'סופט מאשין' כרגע; למרות הרושם השטחי שהיא עלולה להותיר על המאזין המזדמן, מדובר במוזיקה לירית מאוד. זו להקה תובענית מאוד ונוירוטית מאוד – פעמים רבות אני רוצה לעזוב אותה, אבל בהתחשב בעובדה שאני לא ממש מגשים את הפנטזיות שלי, אני חושב שאני בלהקה הטובה ביותר שאפשר 'ללכת בה לאיבוד'. אם נגזר עליי ללכת לאיבוד איפשהו, אני שמח שזה ב'סופט מאשין', כי היא תמיד נמצאת על הסף. אני לא יכול לחשוב על מוזיקאים שאני מכבד יותר מאשר יו, מייק ואלטון" (אלטון דין – עליו הוא ליכלך בכתבה אחרת שפרסמתי בעבר בבלוג – נ.ר).

"לסופט מאשין יש עכשיו הופעות רבות, ולדעתי זו להקה טובה יותר משהייתה בעבר. זה כבר לא רק 'שלושתנו' או 'אנחנו פלוס אלטון', אלא הרכב שמרגיש הרבה יותר כמו רביעייה מגובשת. מייק ואלטון מצאו דרך עבודה משותפת שאפשרה למייק להפוך לנגן חופשי הרבה יותר. אם פניי מועדות למשהו אחר בעתיד, זה יהיה יותר לכיוון של שירה, אבל זה לא אומר שאעסוק בהכרח בהלחנה. הלחנה לא באה לי באופן טבעי. ייתכן שאני מעין מעבד שנכנס לאולפן ועובד על מנגינות קיימות. הייתי רוצה להקליט המון תקליטים – אפילו תקליט אחד בחודש – אבל זה לא יהיה אפשרי מבחינה כלכלית, לכן אנצל כל הזדמנות קטנה שתקרה בדרכי.

הייתי רוצה לחשוב שכרגע אנחנו צומחים יחד, ומשלימים עם ההבדלים ועם קווי הדמיון שבינינו. אני הרבה יותר בטוח בלהקה עכשיו משהייתי בכל תקופה אחרת. אני עולה לבמה עם שלושת האחרים בציפייה מהנה, למרות שאני עדיין 'מתחרפן' לפעמים אחרי הופעה גרועה. ברור שלכולנו יש הסתייגויות זה מזה במידה מסוימת, אבל אני חושב שכעת היתרונות של הלהקה עולים על חסרונותיה. פשוט אראה מה יקרה, אני לא רוצה לרדת לפרטים קטנים מדי כרגע".

בונוס: החודש, אפריל בשנת 1970, אמר המתופף ג'ינג'ר בייקר לעיתון DISC:

"אני כבר לא אדם חברותי במיוחד. הייתי כזה בתקופה מסוימת, כשהייתי בחור צעיר וטירון; תמיד נתתי אמון באנשים והנחתי את הטוב ביותר לגבי כולם. נדרשו כמה שנים וכמה חוויות מרות כדי ללמוד שבאמת עדיף לסמוך רק על עצמך ולא על אחרים. תמיד היה לי אגו בכל הנוגע לנגינה שלי, אבל מעולם לא הייתי אדם אנוכי. תמיד האמנתי בלהקות שיתופיות ועבדתי בסצנה הזו במשך שנים, אבל אני חושש שזה לא עובד – האופי של האנשים תמיד מפריע.

להקת CREAM הצליחה כפי שידעתי שתצליח. להקת בליינד פיית' הייתה פשוט התקדמות הגיונית מכך. הייתי מריר מאוד אחרי סיבוב ההופעות בארה"ב עם בליינד פיית'; הייתי כל כך מרוסק שנאלצתי לצאת למנוחה של חודשיים. כשחזרתי, גרמו לי לצפות שנצא לסיבוב הופעות בבריטניה כשדלייני ובוני מופיעים מתחתינו בפוסטר – המקום אליו הם שייכים. אריק נסחף לתוך העניין של דלייני ובוני, ופתאום לא היה יותר סיבוב הופעות ולא בליינד פיית'.

כמו כולם, חשבתי שלהקת חיל האוויר שלי תתקיים לשני מופעים בלבד. אבל כולם, כולל סטיבי ווינווד וכריס ווד, רצו להמשיך. למעשה, אני חושב שזה הדבר הכי נחמד שקרה לי אי פעם. כולם חברים שלי, אבל ידעתי שיש להם עיסוקים משלהם ולא חשבתי שהם ירצו להישאר. ההחלטה שלהם העניקה לי מידה עצומה של ביטחון עצמי – בדיוק בזמן שהייתי זקוק לו יותר מכול.

אני מאוד ביקורתי, אבל אני יודע מה יש בלהקה הזאת. ידעתי שאנשים יאהבו את זה ושיעריכו את המקוריות. אני לא רוצה להיות חלק מ'אומת התוכים' המוזיקלית שהפכנו להיות. התפקיד שלי הוא להיות מנהיג, ואני מאמין שמוזיקה צריכה להיות חדשנית ונגישה לאנשים בעת ובעונה אחת. מתופפים הם באמת לא יותר משומרי זמן; הם ה-TIME של הלהקה. אני לא חושב שהם צריכים לקבל הכרה כמו של גיטריסט מבריק. אני חושב שהתכונה הכי טובה שיכולה להיות למתופף היא איפוק בזמן הנגינה – ויש כל כך מעט כאלו היום. הם טועים לחשוב שלנגן חזק זה לנגן הכי טוב".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459