top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 בדצמבר בעולם הרוק

עודכן: 30 בדצמ׳ 2023


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-27 בדצמבר (27.12) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "כשחושבים אחורה על תקופת תשע השנים של האיגלס, מדהים אותי איך דון הנלי ואני היינו מאוחדים בדעתנו. האיגלס הונעו על ידי יותר מסתם שאפתנות. לפעמים, הונענו על ידי כל מה שיכולנו לשים עליו את ידינו. מה שאומר שחלק מתשע השנים הללו חלפו בטשטוש. אבל בהתחלה, היינו האנדרדוגים. כך חשבנו על עצמנו. תמיד היינו אומרים, "הבחור הזה הוא זמר טוב יותר. הבחור הזה הוא נגן גיטרה טוב יותר. האנשים האלו כותבים שירים טובים מאיתנו'. הדבר הזה יצר קשר שלי עם הנלי שאמר, 'אם אנחנו רוצים להיות כאן למעלה עם הגדולים, מוטב שנחבר את השירים הטובים ביותר שלנו'. היינו גם כמו חבית אבקת שריפה, מחכים שמישהו ייכנס להדליק את הפתיל. היינו רציניים להצליח, והיינו רציניים לגבי ההתייחסות אלינו ברצינות ככותבי שירים... הלהקה הייתה כמו דמוקרטיה מזויפת. הנלי ואני היינו המחליטים ובו בזמן מנסים להרגיע, לכלול ולעודד את האחרים. תמיד הייתה כל כך הרבה סערה סביב הלהקה שלנו שהיא עשתה

אותנו רציניים כל הזמן. לא היה יום שבו כל חמשת הבחורים הרגישו טוב. הייתי חושב, 'מי יפוצץ את זה היום? מי ירצה לפטר את כולם'. לעולם לא תהיה לי סבלנות להתמודד עם כל סוגי האישים האלה שוב, אבל באותו זמן היה צורך להגיע לאן שהיינו צריכים להגיע, אפילו למרות שלא תמיד הסתדרנו... אף פעם לא הייתי קשוח, אבל בהחלט הייתי כועס. פירוק האיגלס לא היה בגלל קרע בין הנלי ואני. היה קרע וזה לא עזר, אבל הגענו לנקודה שבה נגמר לנו הדלק מבחינה אמנותית. הפכנו מלהקה שיכולה לעשות אלבום בשלושה שבועות ללהקה שלא הצליחה לסיים אלבום בשלוש שנים. במובנים מסוימים, ההצלחה הוציאה הרבה מהכיף. במבט לאחור, אני חושב שהלהקה החזיקה מעמד כמה שנים יותר ממה שחשבתי שיקרה. אתה ממילא לא רוצה להיות בלהקה בשנות השלושים שלך. לאיגלס הייתה הכימיה הכי טובה כשדון פלדר וג'ו וולש שניהם היו בלהקה באותו זמן. דון וג'ו היו נגני גיטרה מחוננים אבל זה היה נדיר כשכולם בלהקה הסתדרו ביניהם. למרבה הצער, מה שקורה כשאתה באמת מצליח זה שאתה מתחיל להסתכל על הקריירה שלך במונחים של איך כל אלבום נמכר. האלבום הבא תמיד אמור להיות גדול יותר מהקודם, וכן הלאה. זה כמו שדילן אמר, 'הם הוליכו אותי שולל לחשוב שיש לי על מה להגן'. מישהו שאל פעם את בוב סגר למה האיגלס נפרדו. הוא ענה בשתי מילים, 'מלון קליפורניה'. מבחינתי, זה נגמר בלונג ביץ', קליפורניה, במופע שעשינו לאלן קרנסטון. הרגשתי שדון פלדר העליב את הסנאטור קרנסטון ורתחתי מכעס. היינו על הבמה, ופלדר הביט בי בחזרה ואמר, 'רק עוד שלושה שירים עד שאבעט לך בתחת, חבר'. ואני אומר, 'נהדר. אני לא יכול לחכות' ואנחנו שם בחוץ שרים BEST OF MY LOVE, אבל בפנים חשבנו, 'ברגע שזה ייגמר, אני אהרוג אותו'. אז ידעתי שאני חייב לצאת משם" (גלן פריי, מלהקת איגלס)


ב-27 בדצמבר בשנת 1967 יצא האלבום JOHN WESLEY HARDING של בוב דילן. היה זה אלבום ששחה נגד הזרם.



זהו אלבומו השמיני של דילן והוא סימן את החזרה שלו אל הצליל האקוסטי-פולקי שאפיין אותו לפני ההרפתקה שלו עם להקה חשמלית, שנמשכה שלושה אלבומים והופעות עתירות בשריקות בוז על בגידתו בצליל הפולק האקוסטי.


התקליט בא אחר תרדמה ממושכת עקב תאונת אופנוע שבה דילן העריך מחדש את אמנותו. הוא הגיח עם סט של פשטות מוחלטת ואינטנסיביות לבבית, מיזוג של פולק, רוק וקאנטרי שכבש לבבות רבים. רוב השירים באלבום נוצרו בהשראת התנ"ך.


בוב דילן בשנת 1968: "האלבום הזה היה כל מה שיכולתי להמציא מבחינה מוזיקלית. זה הכי טוב שיכולתי לעשות באותו זמן. לא יצאתי בכוונה עם איזה סאונד שכזה. הייתי רוצה סאונד טוב, מוזיקלי יותר, יותר גיטרת סטיל, יותר פסנתר. יותר מוזיקה. באותה תקופה כל כך הרבה אנשים עסקו באלקטרוניקה, ולא ידעתי על זה כלום. אפילו לא הכרתי מישהו שידע את זה. לא ישבתי ותכננתי את הסאונד הזה".


ברולינג סטון נכתב אז: "כולם יכולים להירגע עכשיו. בוב דילן לא מת. הוא בסדר והראש שלו במקום הנכון, וזה, אחרי הכל, החדשות הטובות מכולם. האלבום החדש של בוב דילן מגיע אלינו וזה אוסף חם ואוהב של מיתוסים, נבואות, אלגוריות, שירי אהבה וזמנים טובים.


התגובה מעורבת. אבל זה צפוי. זה לא תמיד היה מעורב? ולא משנה איזה מהלך הוא עשה. וכך שוב רוגמים אותו באבנים כשהוא מנסה לחזור הביתה. אני בטוח שהוא ציפה לזה ואין שום דרך להימנע מזה. דילן תמיד אמר לנו איפה אנחנו נמצאים לפי התגובה שלנו אליו. שום דבר לא השתנה. הוא אפילו אומר זאת שוב באלבום הזה.


האלבום, כצפוי, נקרא ג'ון ווסלי הארדינג ותמונת העטיפה עם דילן ביער איפשהו (אולי וודסטוק?) עם שלושה חברים. דילן מנגן במפוחית, גיטרה ופסנתר. צ'רלי מקוי מנגן בס, קני באטרי מנגן בתופים ובשתי רצועות יש גיטרת סטיל. כולם מוזיקאים מנאשוויל (התקליט נעשה שם).


הקול של דילן הפך למלא וחם יותר, כפי שהאלבום הזה מראה לנו. הקצה הציני נעלם. הוא נפל מהאופנוע וחייו הבזיקו לפניו והוא שמח להיות בחיים. הוא מחזיק בשירתו תווים הרבה יותר טוב עכשיו ממה שהיה פעם, וכמו הרבה מהמוזיקה והמילים שלו בעבר, השירים פשוטים בצורה מטעה. הוא לוקח קלישאות מכל מוזיקת ​​הפופ ומשנה את כל פניהן כך שבסופו של דבר הוא רומז על שימוש בקלישאה במקום להשתמש בה בפועל ואתה מוצא, כמו אצל סולני הג'אז, תפנית עדינה להפליא שהופכת קלישאה אפשרית להצהרה חדשה.


באלבום יש איכות של שלווה שהיא לא רק מקסימה, היא גם מרתקת. דילן חזר, נקי, כאדם שלם עם סוג חדש של שלווה כדי להאיר את חזיונותיו ודחף אמנותי עמוק יותר מתוכו. ללא ספק זהו עוד צעד מוזיקלי מרכזי עבור בוב דילן. הדומיננטיות של הקאנטרי בלוז, לבן ושחור, מהאנק וויליאמס ועד לידבלי היא חסרת תקדים במוזיקה החשמלית החדשה".


כמה מילים על העטיפה: התמונה צולמה על ידי ג'ון ברג בגן האחורי של הבית של מנהלו של דילן, אלברט גרוסמן, בוודסטוק, כשהטמפרטורה הייתה הרבה מתחת לאפס. ברג: "בוב רצה לראות את התמונות מיד כדי שהוא יוכל להחליט, ואמרתי, בסדר. אנחנו יכולים לעשות את זה עם מצלמת פולרואיד. זה היה היום הקר בשנה. זה היה כמו עשרים מעלות מתחת לאפס. היה כל כך קר, שרצנו החוצה מהבית כדי לצלם תמונות כל עוד ביכולתנו, ואז היינו בורחים בחזרה פנימה, מניחים את התמונות על שולחן ובוב בחר מהן". דילן, במרכז לובש כובע בוקרים ואותו ז'קט שהוא לבש בעטיפת האלבום BLONDE ON BLONDE.


איתו בצילום אלו נגר מקומי בשם צ'רלס ג'וי ושני מוזיקאים בשמות פורנה ולקשמן דס, שביקרו באותו יום אצל הגרוסמנים. התמונה שנבחרה על ידי דילן עוררה סקרנות רבה: היו שמועות שהפנים של הביטלס מוסתרות עץ מאחור. ואכן, על ידי הפיכת עטיפת התקליט (לא הדיסק), פניהם של הביטלס נראים, ממש מעל האותיות LE במילה ווסלי. ג'ון ברג, סיפר על זה למגזין רולינג סטון: "מישהו גילה בעטיפה תמונות קטנות של הביטלס ושל של ישו בתא המטען. ובכן, הלכתי והפכתי את העטיפה למטה ובטח שזה היה... חה חה חה! כלומר, אם רציתם לראות את זה, אתם יכולים לראות את זה. נדהמתי כמו כולם".



ב-27 בדצמבר בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של המשורר הקנדי, לאונרד כהן, ושמו SONGS OF LEONARD COHEN.



סגנונו המטשטש בין הישיר לעלום נגע ונוגע באנשים באופנים שונים. ובכן, הכל מתחיל כאן, בתקליט הזה, עם קולו המונוטוני, שנשמע רך בהרבה מהקול שהשתמש בו שנים לאחר מכן ביצירתו. וכבר פה יש שימוש מקסים בשירה נשית מאחוריו, עם עיבודים מאווררים אך מושלמים (אם כי יש שיטענו כי העיבודים חובבניים) לשירים כמו 'סוזאן', 'להתראות מריאן' ו'היי, זו לא דרך להיפרד'.


עיתון הפופ 'הולאבאלו' הכתיר את כהן, במאי 1968, בתואר האינגמר ברגמן של הרוק והמשורר השני בחשיבותו (כשבוב דילן הוא הראשון). במלודי מייקר פורסם, בפברואר 1968, כי הדיבור על היוצר החדש הזה ודאי יהיה כה חזק שיחריש אוזניים. בעיתון פלייבוי מיהרו גם לספר לקוראים (שבאו לקרוא את העיתון בשביל הכתבות ולא רק בשביל לנעוץ עיניים בשער האמצע ודומיו) כי שיריו של לאונרד כהן הינם תרומות יחודיות לרפרטואר הפולק-פופ.


חשוב להזכיר שזו לא יצירתו הראשונה של כהן, בתחום כתיבת השירה. לפני כן הוא היה פעיל ביותר וכתב שירה וספרים. בשנת 1966 הוא הגיע לניו יורק והתאהב בסצנת הפולק של בוב דילן, ג'ואן באאז, ג'ודי קולינס וחבריהם. בסתיו של 1966 הוא פגש לראשונה את ג'ודי קולינס ושר בפניה שירים כמו 'סוזאן', 'שיר הזר' ו- DRESS REHEARSAL RAG. קולינס נדהמה מהאיכות ובנובמבר של אותה שנה יצא תקליטה, IN MY LIFE, ובו היא שרה גם משיריו.


בשנת 1967, ואחרי גיחה קצרה לקנדה, הוא חזר לניו יורק ופגש את לו ריד, שהעריץ את ספרו של כהן, BEAUTIFUL LOSERS. יחד עם לו ריד היו גם ניקו ואנדי וורהול. ריד וכהן הפכו חברים והיוצר הקנדי אף התאהב בניקו, שלא התלהבה מחיזוריו, אך הפכה השראה לכתיבת שיריו, כמו JOAN OF ARC ו- TAKE THIS LONGING. הוא עבר למלון צ'לסי, שנהגו להתגורר בו גם אמני רוק אחרים כמו ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין, שגם חוותה רומן קצר עמו. אז הוא השמיע משיריו למפיק בכיר בחברת התקליטים קולומביה, ג'ון האמונד, שהתרשם ביותר.


ב-22 בפברואר 1967 הופיע לאונרד את הופעת הבכורה שלו הרשמית שלו, במופע צדקה בתיאטרון וילאג' שבניו יורק (שבהמשך יהפוך לאולם רוק ידוע בשם פילמור איסט). אבל עצבים ובעיות כיוון מיתרים בגיטרה גרמו לו לרדת מהבמה באמצע השיר הראשון, 'סוזאן'. הוא חזר לבמה בעידודה של ג'ודי קולינס ובאפריל 1967 הוא חתם על חוזה הקלטה עם חברת קולומביה וממאי ועד נובמבר הקליט את תקליט הבכורה, עם האמונד כמפיק, שהוחלף בהמשך התהליך בג'ון סיימון.


חברים מלהקת 'קליידוסקופ' האמריקנית והפסיכדלית ליוו אותו באולפן במספר שירים. ב-16 ביולי 1967 הוא הופיע בפסטיבל הפולק ניופורט ופגש שם לראשונה את ג'וני מיטשל. השניים התחברו מיד.


באוקטובר 1967 יצא תקליטה של ג'ודי קולינס, WILDFLOWERS, ובו ביצעה שלושה משיריו.



ורק כשהגיע לגיל 33 (והמופלג אז) פנה כהן להוציא תקליט בכורה, שנחת על המאזינים באמצע תקופה פסיכדלית עסיסית ביותר, בה כל הפקה השתמשה באולפן ההקלטות כמגרש צעצועים עתיר אפקטים. לכן בא תקליט זה ובלט היטב. השמועה פשטה במהרה על דבר מיוחד במינו, לאונרד כהן סומן כהבטחה ברורה והתקליט החל להימכר היטב.


ב-27 בדצמבר בשנת 1976 מת פרדי קינג, גיטריסט הבלוז המשפיע - והוא רק בן 42. קינג אושפז בבית החולים בדאלאס עם קריש דם ברגלו.



פרדי קינג מעולם לא היה כוכב לאומי, אבל הוא נחשב כאיש הבלוז המוביל מטקסס. הוא רכש את המוניטין שלו בשיקגו עם שני שירים, HIGHWAY ו-HAVE YOU EVER LOVED A WOMAN, וחזר לדאלאס בשנת 1962. העיר הפכה לבסיס הפעילות שלו והוא צוטט לעתים קרובות כבעל השפעה מרכזית בפיתוח נגינת הגיטרה של אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג'. שלושתם הקליטו משיריו.


ב-27 בדצמבר בשנת 1960 הופיעו חברי הביטלס לראשונה בליברפול מאז שחזרו מהמבורג (ללא הבסיסט סטיוארט סאטקליף, שהחליט להישאר שם עם אהובתו החדשה, אסטריד).



המופע נערך באולם LITHERLAND TOWN HALL והפוסטרים ציינו שזה מופע DIRECT FROM HAMBURG, דבר שגרם לאנשים לחשוב בתחילה שמדובר בלהקה גרמנית. הסקרנות גברה והמקום החל להתמלא במהירות עד שכולם גילו שלפניהם עומדים למעשה החברים מליברפול. אבל מהרגע בו החלו לנגן הובן לכל כי הקצב הוא השולט בלהקה ובשמה. ברגע בו פצח פול בשירת 'לונג טול סאלי' הופנו כל המבטים לכיוונו ועמם צעקות שמחה, שבאו כתפר בין ההופעות הכאוטיות בהמבורג לפריצה המקצועית שבהמשך הדרך. ג'ון לנון סיפר שנים לאר מכן: "לא היינו ידועים בצפון ליברפול ואנשים שם האמינו לפרסום כי הביטלס הם מגרמניה. אז ליחששו ביניהם 'לעזאזל, הם מדברים אנגלית רהוטה'. בערב ההוא בלית'רלנד יצאנו מהקונכייה שלנו וחשנו לראשונה כי אנו באמת טובים, כשמסביב כולם השמיעו את החרא של קליף ריצ'רד."

מהופעה מוצלחת זו לא הביטו יותר הביטלס לאחור.


כל סיפור הביטלס, בספר "ביטלמאניה!"


ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-27 בדצמבר בשנת 1941 נולד אשף המלוטרון, מייק פינדר, שהיה חבר בלהקת המודי בלוז בהרכבה הקלאסי.



פינדר סיים את תפקידו בלהקה בסוף שנות השבעים ופרש ממנה בגלל חיכוכים בינו לבין המתופף, גרהאם אדג'. הוא עבר לעבוד כיועץ בחברת המשחקים ATARI שבדיוק החלה את דרכה לקראת הצלחה ענקית בתחום משחקי המחשב.


הידעתם שבשנת 1967 נאלץ פינדר להדוף את ההאשמות שתלו נגדו באיגוד המוזיקאים הבריטי?

הוא הואשם כאחד שבא לגנוב את העבודה של נגני התזמורות האמיתיות עם המלוטרון שלו. פינדר נאלץ לקיים פגישה עם ראשי האיגוד ולהדגים מולם כי הוא מנגן בעצמו בכלי הזה ולא משתמש בפלייבק קיים שמוקלט בסלילי המכונה. האיגוד השתכנע והוא קיבל אישור להמשיך ולעבוד כמוזיקאי מוסמך.


ב-27 בדצמבר בשנת 1978 מת כריס בל, אחד מגיבורי הרוק העלומים שידוע בעיקר בשל חברותו הקצרה בלהקה שהקים ושמה BIG STAR.



כריס בל הוא גיבור מוזיקה אמיתי ששמו לא נודע לרבים בזמן אמת וחבל. בל העריץ את הביטלס ורצה ליצור מוזיקה כמותם. הוא הקים להקת קאברים בשם ICE WATER והציע לזמר אלכס צ'ילטון (לשעבר מלהקת הפופ המצליחה "בוקס טופס") להצטרף. השניים ראו כי טוב להם יחדיו, הקימו להקה ביחד עם הבסיסט אנדי האמל והמתופף ג'ודי סטיבנס והחליטו לקרוא לה "ביג סטאר", על שם רשת חנויות מכולת שפעלה בסביבתם. צ'ילטון ובל תיפקדו אז כמו לנון ומקרטני; הם השפיעו מאד זה על זה וההרמוניות הווקאליות שיצאו מהם היו שילוב מנצח. למזלם, היה לצדם המפיק ג'ון פריי שבבעלותו אולפן הקלטות וחברת תקליטים עצמאית. בעידודו הרב וללא הגבלה בזמני הקלטה הם הקליטו תקליט בכורה שיצא בשנת 1972 ועיתון בילבורד פרסם בביקורתו: "כל שיר בתקליט הזה עשוי להפוך ללהיט גדול. הצליל של הלהקה בנוי מניגודים מושכים ורבדים רבים". מי ששמע את הלהקה, לא האמין שהיא באה מממפיס.



אך חברת התקליטים של הלהקה ספגה אז מכה כלכלית קשה שלא הותירה כסף לשיווק הגון. ביג סטאר נותרה עם תקליט נהדר שנעדר לרוב מחנויות התקליטים. קומץ הופעות לא הוסיף מעריצים ובל, שראה בלהקה את כל יעודו, שנא להיות תחת הצל של צ'ילטון ופרש ממנה בעצב רב כשהוא מנסה להתנחם בכדורים ואלכוהול. הלהקה התפרקה למשך כמה חודשים עד ששלושה ממנה חזרו לפעול יחדיו. כריס בל לא היה ביניהם. הם הקליטו תקליט שני בשם RADIO CITY. בל תרם פה ושם מכוחו, אך לא כחבר להקה מן המניין. ביג סטאר הפכה להיות הלהקה של צ'ילטון.


כריס בל היה נפש מעונה ועתירת ניגודים. הוא היה נוצרי אדוק, אך במקום למצוא נחמה ומנוחה בדת שלו, הוא מצא את עולמו בביצת הסמים והאלכוהול, כשהוא מבולבל גם מבחינת ההומוסקסואליות שלו ועתידו כמוזיקאי רוק. הוא איבד תקווה בעולם המוזיקה ועבד למחייתו בניהול מסעדה בממפיס שהייתה שייכת לאביו.

בשנת 1978 הוא נפל עמוק לסם ההרואין ואחיו הגדול, דייויד, ניסה להצילו על ידי גרירתו לצרפת, במטרה לנקות את נפשו עם הקלטות באולפני 'שאטו ד'הורביל', שם הקליטו לפניו אמנים כאלטון ג'ון, טי רקס, דייויד בואי ועוד. כריס המעורער הקליט שם כמה שירים שלא יצאו לאור עד שנת 1992 וחזר מובס לארה"ב.



בשעות הבוקר של ה-27 בדצמבר 1978 היה בל בחזרה מוזיקלית שהפכה למסיבה. אז הוא בלע מנדרקס עם משקה בורבון. לנוכחים הוא מלמל בכעס שאינו מתאים לעולם המוזיקה. היה ברור שהוא מאד מתוסכל ומאד דפוק. הוא קיבל טרמפ למקום שבו חנתה המכונית שלו. הוא נסע הביתה כשלפתע איבד שליטה על ההגה והתנגש בעמוד טלפון שנפל על רכבו והרג אותו במקום. המשטרה הגיעה למקום, סגרה את הכביש וחיכתה לאמבולנס.


הטרגדיה הגדולה של כריס בל היא, שבעוד מעטים אהבו את יצירתו בזמן חייו, מיליונים רבים נמשכו אליה שנים לאחר מותו של כוכב גדול אך אנונימי זה, בגיל 27. ההלוויה שלו נערכה למחרת, בדיוק ביום ההולדת של צ'ילטון.


ב-27 בדצמבר בשנת 1980, ולאחר רצח ג'ון לנון באותו חודש, הגיע שירו JUST LIKE STARTING OVER למקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי. ספק גדול אם זה היה קורה לו לנון היה בחיים.



השיר עוסק במערכת היחסים של ג'ון לנון עם יוקו אונו, איך הוא מוכן לעזוב את הנושאים הקודמים שהפריעו שלהם מאחור (אחרי הכל, הוא היה בחור קנאי) ולהתחיל מחדש - סנטימנט רומנטי בהחלט.


זהו היה הסינגל הראשון של לנון מזה חמש שנים, שיצא באמריקה ב-27 באוקטובר 1980, באותו יום שבו מעריץ מופרע נפש בשם מארק דיוויד צ'אפמן קנה אקדח. השיר טיפס במצעד כאשר ב-8 בדצמבר, צ'אפמן השתמש באקדח הזה כדי לירות ולהרוג את לנון בן ה-40.


המוזיקה של לנון הציפה את גלי האתר ונמכרה בלהט ובכאב בחנויות התקליטים בעקבות הירי. אז השיר הזה עלה לראש המצעד ונשאר שם חמישה שבועות, כשהוא ממשמש תזכורת כואבת לכך שלנון מת מוקדם מדי.


ב-27 בדצמבר בשנת 1944 נולד מיק ג'ונס, הגיטריסט והמנהיג של להקת פורינר. עליו ועל להקתו תמצאו לקריאה גם בלחיצה פה.



ב-27 בדצמבר בשנת 1943 נולד פיט סינפילד, ממקימי להקת קינג קרימזון והתמלילן בה (עד שנת 1972). אז ברשותכם אלך לתקליט סולו מעניין שלו, שנקרא STILL ויצא בשנת 1973.



לאחר הפרידה שלו מקינג קרימזון והגיטריסט שלה, רוברט פריפ, בסוף דצמבר 1971, סינפילד החל לעבוד כמפיק באלבום הבכורה של רוקסי מיוזיק, תהליך שבחלקו נתן לו את הביטחון להתחיל לעבוד על ההקלטה שלו.


"מה שחשוב כאן זה לא כל כך האלבום של רוקסי מיוזיק אלא מה שעשיתי אחר כך", אמר סינפילד. "זה היה הסינגל, VIRGINIA PLAIN, שאני מאוד גאה בו. לא כתבתי אותו כמובן אבל עודדתי אותו מאפס. זו הייתה תקופה מרגשת ונהגתי לומר לעצמי ש'אם הם יכולים לעשות אלבום אז גם אני יכול'. כולי התרגשתי, ולמרות שהייתי עייף מהכנת האלבום של רוקסי, הייתי בתנועה.


אולי לא לגמרי-במקרה עברתי לגור בבית שהיה בו קסם מסוים. הייתי מוקף בחבורה של אנשים מקרוביוטים, צמחוניים, נחמדים, היפיים, כולם נגנים טובים. זה היה נחמד לקבל קערה של אורז חום ולקבל הרבה אנרגיה מסביב. בדרך התמימה שלי מאוד הייתי להוט לצאת לקידמת הבמה. דבר אחד ששמתי לב אליו הוא שאם אתה עושה אלבום סולו, בעיתונות אתה מפסיק להיות 'אקס קינג קרימזון' ואתה הופך להיות 'פיט סינפילד'. הייתה לי אמונה בעצמי וזה היה שווה לנסות, ואף אחד לא אמר לי להפסיק. גרג לייק עודד אותי מאד".

למרות שהוא היה קשור קשר הדוק לזרם הרוק המתקדם, המגוון המוזיקלי והטקסטורות האקלקטיות באלבום STILL הפתיעו ואף בילבלו כמה מבקרים בעיתונות.


"תמיד הושפעתי מדונובן המוקדם, במיוחד מהאלבום משנת 1965, FAIRYTALE. חלק מההשפעה הזו התחככה בקרימזון עם דברים כמו MOONCHILD, אבל מעולם לא הצלחתי לחקור את זה. תמיד אהבתי את המוזיקה הקלטית. רציתי גם שהאלבום יהיה מרומם כניגוד למה שרוברט (פריפ) עשה ולכיוון שאליו הוא הלך.

אני מניח שחשבתי קצת במונחים של ביטלס. אנחנו צריכים שיר קצבי בצד אחד, משהו כאן קצת בסגנון רינגו; חשבתי על זה כעל מופע מגוון. לא אלבום קונספט אלא משהו שהלך והיה דבר שלם בתוך עצמו, ולכן אם היה חסר לו קצת פולקי אז הייתי כותב שיר כזה.


מכיוון שיצרנו אז אלבומים שהיו עם 20 דקות בצד, היו צריכים להיות לזה התחלה, אמצע וסוף. המבנה של הדברים האלה תמיד היה חשוב לי. לאלבום הייתה קלילות מאוד אנגלית. אחת הבעיות באלבום היא שאף אחד לא לימד אותי מעולם על סולמות מוזיקליים. שרתי בסולמות שממש לא היו נוחים לי. אני לא יודע אם הנגנים היו חביבים מדי מכדי לספר לי, אבל זו הסיבה שחלק מהשירה בשירים מביכה לטעמי".


התקליט יצא במאי 1973 עם עטיפה מפוארת, מאת האמנית הגרמנית, סולמית' וולפינג, שסינפילד נתקבל בעבודתה לראשונה כשהיה עם קרימזון בסיבוב הופעות ראשון בארה"ב בשנת 1969. בתחילה היא סירבה לתת לסינפילד אישור להשתמש בציוריה אך לאחר שהוא שלח לה מכתב בכתב יד המכיל את מילות האלבום, היא הסכימה.


סינפילד: "העבודה על STILL הייתה כנראה הקשה ביותר בחיי. אני לא יכול להדגיש עד כמה קשה הייתה ההקלטה של האלבום. ולמרות שהייתה בו שמחה, ברוב המקרים הכל היה עבודה קשה. מגיע שלב שבו אתה חושב 'תודה לאל שזה נגמר!'...".


ב-27 בדצמבר בשנת 1952 נולד דייויד נופפלר. הוא ואחיו הגדול, מארק, יקימו בהמשך את להקת דייר סטרייטס. דייויד לא הצליח ליהנות מפירות ההצלחה של הלהקה... בואו לקרוא את מה שקרה...



להקת דייר סטרייטס ידעה הצלחה אמנותית נפלאה בסוף שנות השבעים. שני תקליטיה הראשונים הציגו להקה בתנופה, עם צליל שורשי והמון מעוף. מנהיג הלהקה היה מארק נופפלר, שגם כתב את שיריה והשפריץ צלילי גיטרה מיוחדים. לצידו היו אחיו הצעיר, דייויד נופפלר, שניגן בגיטרת קצב. בבס היה זה ג'ון אילזלי ובתופים הלם פיק ווית'רס.


אבל אחרי שני תקליטים לא פסק הלחץ ובשנת 1980 חשו חברי הלהקה את את הלהט שלו שנשף בעורפם. פה ניצב אזור הסכנה שהיה החייץ בין הצד היוצר (הלהקה) לצד השיווק (חברת התקליטים). הסדקים החלו להיפער בתוך הלהקה, כשהשבר הגדול נוצר בין שני האחים הגיטריסטים לבית נופפלר. כשהגיעו ארבעת החברים לחדר החזרות, כדי להתחיל לעבוד על התקליט השלישי, היה ברור כי המצב עדין ורעוע. דייויד נופפלר בדיוק התאושש אז ממחלה. לג'ון אילזלי הבסיסט היו בעיות בחיים האישיים שהיה עליו לפתור. מארק נופפלר, שכולם הסתכלו עליו כעל משיח הלהקה, שיגע את כולם והיחיד שנראה אז יציב היה המתופף, פיק ווית'רס.


דייב נופפלר: "אחרי צאת התקליט השני שלנו, COMMUNIQUE, חשתי רחוק מסיפוק ועונג. כל הגישה השתנתה ולרעה. אמרתי למארק שאני רוצה לחזור ולעשות מוזיקה כמו שעשינו פעם. רציתי לחוש שוב כמו הילד שרכב בקרוסלה, בגן השעשועים, והמוזיקה שהושמעה ברקע התמזגה בחוויה הסיבובית הנפלאה ההיא שפתחה את הדמיון. ניסיתי לשכנע את מארק לכתוב לאלבום הזה, בשביל לקבל את האווירה הזו, אך הוא כבר היה במקום אחר".


ביוני 1980 החלה הלהקה להקליט את תקליטה השלישי, שייקרא MAKING MOVIES, למרות שאז עדיין חשבו לקרוא לו בשם TUNNEL OF LOVE. האולפן היה מוכן. החשמל חזר לזרום באוויר, כשלפתע נכנס לחדר הפסנתרן רוי ביטן, שניגן אז עבור ברוס ספרינגסטין. ביטן התיישב מול הפסנתר והחל לנגן את צלילי הפתיחה, שהממו את כל הנוכחים. משם הוקלטו כל ערוצי הבסיס לשירי התקליט. נראה היה כי ארבעת המופלאים עולים שוב על הגל. הגיע יולי ו...


מכאן הדעות שונות בנוגע למה שקרה. מארק טען כי דייויד לא הצליח לנגן את מה שנדרש ממנו ולכן החליט לפטר אותו. אילזלי הבסיסט זכר כי פרצה מריבה בין השניים בעת הקלטת השיר 'רומיאו וג'ולייט'. מארק, שראה את דייויד נאבק בנגינת תפקיד גיטרה, קרא לו מחדר הבקרה דרך המיקרופון. קולו עבר משם לאוזניות של דייויד והמילים שהאח הצעיר והמתוסכל שמע היו של אחיו הבכור שמצווה עליו לחזור לבית המלון ולהתאמן שם על מה שצריך. דייויד עשה כפי שנתבקש ויצא מהמקום. למחרת חודשו ההקלטות, כשמיד היה ברור כי הוא לא התאמן על מה שהיה צריך. מריבה פרצה בין השניים. דייויד קילל את מארק ושני האחים עזבו בנפרד ובכעס את האולפן. מארק דרש התנצלות ודייויד סירב לתת לו אותה. לבסוף הגיע דייב לג'ון אילזלי, כדי שייעץ לו מה לעשות. ג'ון יעץ לו ללכת הביתה.


דייויד לא עשה כך ובפגישה שנערכה לאחר מכן, על עיצוב העטיפה, נכחו ארבעת חברי הלהקה, כשמארק הודיע מיד שאינו מוכן לדון בסוגיה עם אחיו, שאינו מוכן להתנצל בפניו. ולאחר מכן יצא משם. אז דייויד הבין את המצב והלך להתנצל. לאחר מכן בא בחזרה לשאר חברי הלהקה והודיע להם בכאב כי מארק טוען שההתנצלות לא מספיק טובה.


דייויד: "החלטתי להמשיך ולהתנהג כאילו לא קרה כלום. בזמן הפסקה בהקלטות אמרתי לעוזר טכנאי ההקלטה שברצוני לנסות משהו, מבחינת צליל הגיטרה שלי. התחלתי לעשות את הניסוי שלי, כשלפתע נכנס מארק לחדר הבקרה, לחץ על כפתור האינטרקום ואמר לי שכל מה שאני עושה לא בסדר. אז השבתי לו שאני לא מנסה לנגן כרגע את התפקיד שנדרש ממני לשיר. אבל הוא המשיך לשגע אותי ולחץ על כפתור האינטרקום כל שבע שניות כדי להמשיך ולנדנד לי שאני לא בסדר. זה היה בזמן הפסקה מההקלטות. כל מה שרציתי זה קצת זמן לעצמי. זמן של שקט. השבתי למארק שייקח הפסקה, כי ראיתי שהוא נמצא בהיפר חסר שליטה.


ראיתי אותו כבעיה של הלהקה והוא ראה אותי בדיוק כך. מארק יצא בזעם מהאולפן וביטל את ההקלטה גם ליום שלמחרת. ושוב הוא דרש ממני התנצלות. זה כבר היה מוגזם מבחינתי'. דייויד עזב את הלהקה וטס בחזרה לאנגליה. התהילה והלחץ גרמו לקרע בין השניים. דייר סטרייטס הפכה לשלישיה.


ג'ון אילזלי: "זה נדיר מאד ששני אחים, שהם גם גיטריסטים, יסתדרו בלהקה אחת. בייחוד כששניהם רוצים להיות מוזיקאים וגם כותבי שירים. בכל אופן, החלטנו להמשיך בלעדיו". השינוי בהרכב הלהקה גרם גם ליחסים בין חבריה הנותרים להשתנות. דייר סטרייטס הפכה להיות להקתו של מארק נופפלר. אילזלי וגם וית'רס קיבלו זאת בזמנו, אך דייויד לא יכל לשאת זאת, כפי שסיפר: "כשאמרתי למארק, במריבה האולפנית האחרונה, שייצא להפסקה, בא אליי מנהל הלהקה ואמר לי שאני לא יכול לדבר כך למפיק הלהקה, בתור אחד שהוא רק מוזיקאי. אז הבנתי איפה אני נמצא בלהקה וזה לא התאים לי".


עזיבתו של דייויד הרגיעה את האווירה וההקלטות נמשכו באווירה שקטה יותר. סיד מגיניס, שעבד אז עם פיטר גבריאל וקארלי סימון, בא לנגן גיטרת קצב במקומו של דייויד. כשיצא האלבום השלישי, כבר הייתה זו להקה שונה. לא עוד המוזיקה השורשית עם הנטייה לנגן באיטיות. ההפקה הפכה עדכנית יותר ועמוסה. היה זה הצליל הנכון בזמן הנכון. ואפילו יש מיני יצירה בקטע הפותח, TUNNEL OF LOVE, שאנשים רבים לא ציפו אז שתצא כמותה מבית היוצר של להקה שנשמעה כמו ג'יי ג'יי קייל, רק עם יותר חשמל. אבל המציאות הייתה ברורה - אין עכשיו להקה ממשית, אלא הפקה. סיבוב הופעות בארה"ב נראה באופק ולחץ חדש החל לבעבע. מגיניס לא בא בחשבון כי דרש סכום גבוה מדי, לדעת הנהלת דייר סטרייטס, עבור שירותיו. היה ברור דבר נוסף, שהפעם חייבים להוסיף קלידן להופעות. או אפילו שניים. ימי המושלים בסווינג נראו כדבר שנמצא אי שם הרחק מאחור.


עיתון רולינג סטון בביקורתו על תקליט זה: "בשני התקליטים הראשונים היה ברור לכולם מהן ההשפעות על מארק נופפלר, אך בתקליט הזה הוא ניער אותן מכתפיו כדי להתמקד בביזנס, תוך הפקת תקליט שהוא גדול מכל חלקיו. בתקליט הזה יוצר נופפלר סרטים אמיתיים. רואים שהוא לא משחק אותם אלא מאמין בהם".

דייר סטרייטס המשיכה להתקדם לעבר הצלחה גדולה אף יותר והקשר בין מארק ודייויד לא חזר להיות כבעבר, כששניהם ניגנו יחדיו בתשוקה את צליליהם המקוריים. כי כשהביזנס נכנס לתמונה - חברויות מתפרקות.


ב-27 בדצמבר בשנת 1950 נולד המתופף האגדי טרי בוזיו, שניגן עם אמנים רבים (ביניהם פרנק זאפה). בוזיו גם הקליט את התקליט הנהדר הזה של להקת הרוק המתקדם UK. בואו לגלות אותו פה...



התקליט DANGER MONEY של להקת UK יצא במרץ 1979 וכמה שאני אוהב את הכסף המסוכן הזה! שלושה חבר'ה שיודעים לנגן במיומנות ותשוקה שכזו? מתאים לי!


עם המתופף ביל ברופורד והגיטריסט אלן הולדסוורת' מחוץ ללהקה, אחרי תקליט בכורה משובח של הלהקה, גייסו הקלידן אדי ג'ובסון והזמר-בסיסט ג'ון ווטון את המתופף לשעבר של פרנק זאפה, טרי בוזיו, שידע היטב להתמודד עם מוזיקה מורכבת. ג'ובסון ניגן בעבר לצד בוזיו אצל זאפה, כך שהוא ידע היטב את יכולותיו של האוחז במקלות.


הדינמיקה של השלישייה הפכה שונה ממה שהיה לפני כן. בוזיו הביא איתו דינמיקה חדשה וג'ובסון התמקד במקלדות, מה שמעניק לתקליט הזה תחושה אמרסונית בולטת יותר מבתקליט הראשון. בניגוד לאלבום הקודם, שהשתמש בעיקר בצלילים של אורגן ימאהה חדשני, הפעם נשמעים לא מעט צלילים של האמונד.


אולפני AIR, בבעלותו של ג'ורג' מרטין היו המתחם שנבחר להקלטת תקליט זה. עם מימון נדיב מאד מטעם חברת התקליטים, בנה ג'ובסון סוללת קלידים מרשימה ומתקדמת. למרות הרצון לעשות קטעים מורכבים, ווטון היה גם נחוש להתמסחר ולהצליח יותר. לכן נוצרו לתקליט גם שירים כמו NOTHING TO LOSE, שהיה מין קדימון למה שהוא יעשה עם להקת אסיה, בהמשך הדרך. אבל מספיק לי לשמוע את THE ONLY THING SHE NEEDS, שחותם את הצד הראשון של התקליט, כדי להרגיש שהפרוג-רוק לא נטש אז את הראש היצירתי של החבורה.


כשמגיעים לקטע האחרון בתקליט הזה, CARRYING NO CROSS, מבינים סופית ששלושת החברים עבדו קשה מ-א-ד על המוזיקה ובאים פה עם יצירה מאד מורכבת. זה מתחיל באופן שקט ואווירתי שלא מרמז על הבאות ומי שמדלגים עליו, עלולים לפספס ביג טיים. ג'ובסון מעניק פה מפגן סולואים שמותיר בכל פעם את לסתי פעורה - אם זה בקלידים וגם בכינור. הוא נשמע פה אנרגטי וחיוני כמו קית' אמרסון בימים טובים.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת הלא נלהבת על התקליט: "אם התקליט LOVE BEACH של אמרסון לייק ופאלמר סימן סופית את מותו של הרוק המתקדם הבריטי, לא ברור למה נחוץ ההרכב הזה של UK, ועוד בלי ביל ברופורד בו. אדי ג'ובסון (שנגינת הכינור שלו הלכה לאחור כדי לתת מקום למפלי סינטיסייזרים), ג'ון ווטון וטרי בוזיו נחושים ביותר לקחת את הישגי התקליט הראשון המרשים ולהמשיך אותם לדבר משעמם ביותר. הטקסטים הילדותיים לא עוזרים. חוץ מפה ושם הבלחות מוזיקליות מדליקות, ללהקה הזו אין לאן ללכת".

אבל האמת? ללהקה הזו היה הרבה אומץ בזמנו וכשאני מקשיב בכל פעם לתקליט הזה, אני חש שהמוזיקה הזו באמת מאתגרת את המחשבה שלי. אחלה של אלבום!


ב-27 בדצמבר בשנת 2008 מת דלייני בראמלט, שהיה הצד הגברי בצמד המוזיקלי המדליק והסוחף, דלייני ובוני. סיבת מותו בגיל 69 - סיבוך במהלך ניתוח בכיס המרה.



בסוף שנות השישים היו הוא ואשתו (בוני לין אופארל) היו צמד מוזיקלי כה חזק שמשכו אליהם את קצפת המוזיקאים הגדולים, ביניהם אריק קלפטון וג'ורג' האריסון. בתקופה הזו שיכנע בראמלט את קלפטון לצאת לקריירת סולו ולהשתמש בקולו לשיר, כי אחרת אלוהים ייקח לו את מתנת האל הזו. קלפטון הקשיב ונענה לאתגר. כך הרווחנו את אריק קלפטון הזמר.


אז מי זה הצמד הזה שג'ורג' האריסון ניסה להחתים בחברת אפל של הביטלס ואריק קלפטון הזיל עליהם ריר? קלפטון למלודי מייקר: "דלייני ובוני הם זוג נשוי עם שני ילדים. הלהקה שמנגנת איתם מורכבת מאנשים שמכירים זה את זה כמעט כל חייהם כשגדלו בצד הדרומי. הם ממש נהנים לנגן ביחד והאווירה הזו עוברת מהם אל הקהל. אנשים ששומעים אותם בפעם הראשונה חושבים שמדובר באמנים שחורים. כאמנים לבנים, הם מקובלים מאד בקרב קהילות שחורות באמריקה. פגשתי אותם בפעם הראשונה כשהייתי באמריקה עם CREAM. חזרתי משם לאנגליה ולא חשבתי עליהם הרבה. לפתע שמעתי שג'ורג' מחזר אחריהם. אז ביקשנו מהם להיות אמני החימום בסיבוב ההופעות האמריקני של להקתי, BLIND FAITH. דלייני ובוני הם אנשים יפים. התארחתי בביתם באמריקה והם יתגוררו בביתי כשיגיעו לאנגליה".


דלייני גדל במיסיסיפי והחל לנגן בגיטרה בגיל שמונה. לאחר שלוש שנים בחיל הים, הוא החל לעבוד כנגן בברים בצמד בשם THE SHINDOGS. בזמן הזה הוא פגש צמד אחר שאחת ממנו הייתה בוני לין, שהגיעה מסיינט לואיס. היא עבדה עם אמנים כמו אייק וטינה טרנר ואלברט קינג. השניים התאהבו והתחתנו. בסוף שנת 1968 הייתה להם להקה קבועה שליוותה אותם והם קיבלו ביקורות נלהבות ממוזיקאים ומהקהל. בתופים היה זה ג'ים קלטנר שלצידו עמד הבסיסט קארל ריידל. באורגן ניגן בובי וויטלוק, בפסנתר היה זה ליאון ראסל ובסקסופון נשפו בובי קיז וג'ים פרייס. הגיטריסט היה ג'רי מגי - והנה נוסף להם חבר חדש (קלפטון) שהזניק את הקריירה שלהם למעלה, אך לזמן קצר יחסית כי ימשיך משם הלאה, כשהוא לוקח את הנגנים מאותו הרכב ומקים את דרק והדומינוס.


בני הזוג בראמלט נפרדו ב-1973, וגם הלהקה שלהם התפרקה. שניהם המשיכו להקליט בנפרד, אם כי ההצלחות שלהם מעולם לא תאמו את מה שהם השיגו יחד.


אבל כשקראתי את ספרו האוטוביוגרפי של הקלידן-זמר, בובי ויטלוק, שניגן עם דלייני ובוני וגם עם דרק והדומינוס, גיליתי צדדים פחות מחמיאים על דלייני: "דלייני היה שיכור לעתים קרובות והעלה דרישות בלתי סבירות, ובוני הייתה מטורפת רוב הזמן. אני יכול להגיד לכם שכשהחרא של שני אלו פגע במאוורר, כולם נפגעו. זה הלך לכל מקום. לא היה דבר כזה שיחה קטנה איתם. ממש לא! זו הייתה מלחמה כוללת לפעמים בין שני אלו כשאני ביניהם, דלייני צועק על בוני ובוני בוכה על הכתף שלי. הכל הגיע לדלייני ובוני מבלי שהם יצטרכו ללכת להביא את זה - הכסף, ההצלחה וכל האנשים הנחוצים להגשמת החלום שלהם. אבל הם היו משתמשים ומתעללים באותם אנשים שנכנסו לחייהם והיו אמורים להיות בני בריתם".


אני מאד ממליץ על הספר הזה. זה מסע מיוחד, חשוב ועתיר פרטי מידע לתוך הרוק'נ'רול הקלאסי האמיתי.




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים





































































Kommentare


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page