top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 ביולי בעולם הרוק

עודכן: 13 בנוב׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-27 ביולי (27.7) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "לד זפלין היא קודם כל להקתו של ג'ימי. אני הייתי מסמר קטן בכל הסיפור. אצל ג'ימי הכל כבר תוכנן מראש. זאת למרות שהמילים והלחנים שלי ודאי הסיטו אותו לא פעם מכוונתו המקורית. אני בטוח שסובבתי את ראשו כמה פעמים, כשצברתי ביטחון רב יותר ביצירה. אבל התפקיד הגדול ביותר בלהקה היה שלו. הסיכונים הגדולים ביותר היו אלה שהוא לקח. והסיכונים הם שהפכו בסופו של דבר את הלהקה למה שהיא. ללא ג'ימי היה כל הסיפור הזה במצב גרוע. כשאנשים מסביב מדברים על גיטריסטים טובים אחרים - הם מדברים עליהם ככאלה שמנגנים בתוך מסגרת כלשהי. פייג'י שלנו מנגן באופן שונה לגמרי. הוא מנגן ממקום אחר. אני אוהב לחשוב על נגינתו כמשהו שנמצא קצת שמאלה מגן עדן". (רוברט פלאנט ברולינג סטון, שנת 1975).


ב-27 ביולי בשנת 197 יצא התקליט HIGHWAY TO HELL של להקת איי.סי.די.סי ועולם הרוק לא יכול מאז בלעדיו.


SIDE 1 1. Highway to Hell 2. Girls Got Rhythm 3. Walk All Over You 4. Touch Too Much 5. Beating Around the Bush


SIDE 2 1. Shot Down in Flames 2. Get It Hot 3. If You Want Blood (You've Got It) 4. Love Hungry Man 5. Night Prowler


חברי הלהקה הראו כמה כיף יכול להיות חוסר טעם אמיתי וכמה משחרר זה יכול להישמע. הרוקרים האוסטרליים האלו ניגנו את הבלוז-רוק שלהם עם ארס של פאנק-רוקר ובהתלהבות של שיכורים מקצועניים.


אחרי תקליטי עבר הגיעה הלהקה לתקליט זה עם סאונד נקי יותר באדיבות בעלה לעתיד של הזמרת שניה טוויין, המפיק רוברט ג'ון "מאט" לאנג. השירים הפכו יותר קומפקטיים, הפזמונים מושרים בהרמוניות של חברים בקבוצת רוגבי וזמר אחד שבולט מעל הכל - בון סקוט.


שנה לאחר מכן, סקוט שתה את עצמו למוות. הוא לא זכה ליהנות מההצלחה הבאמת גדולה של הלהקה, בהמשך הדרך. הוא רק סלל את הדרך לשם - את האוטוסטרדה לגיהנום.


ב-27 ביולי בשנת 1962 פורסמה הכתבה הראשונה על ג'ניס ג'ופלין בעיתון THE DAILY TEXAN. הכותרת שלה היא "היא מעזה להיות שונה" ובה נכתב:


"היא הולכת יחפה כשמתחשק לה, לובשת את מכנסי הליווייס לכיתה כי הם יותר נוחים, וסוחבת איתה את האוטוהארפ לכל מקום אליו היא הולכת, כדי שאם היא תקבל את הדחף לפרוץ בשירה אז זה יהיה שימושי. קוראים לה ג'ניס ג'ופלין והיא נראית כביטניקית.


היא מנהלת בקנאות חיים חסרי מעצורים. היא לא טורחת לסדר את השיער שלה מדי שבוע, או ללבוש את האופנה הנשית האחרונה, וכשמתחשק לה לשיר, היא שרה בקול אלט תוסס. היא לא יכולה לקרוא תווים וקולה לא מאומן. אך נראה כי חוסר זה הוא נכס עבורה, שכן ג'ניס שרה בספונטניות מסוימת ותשוקה מסוימת שלעתים מתקשים לתפוס אצל קולות מעובדים.


היא במיטבה עם שירי עם, להם היא נותנת עיבוד משלה. השאיפה הנוכחית של ג'ניס היא להיות זמרת עם, אם כי היא באמת מעדיפה את הבלוז. היא הופיעה ב-VENICE, קליפורניה, ובפורט ארתור, עיר מגוריה. אבל היא באמת התחילה לחשוב ברצינות על שירה כשהגיעה השנה לאוניברסיטה, כסטודנטית במגמת אמנות. לדבריה, אנשים באוסטין הם בהחלט יותר בעניין של מוזיקה עממית מאשר בערים אחרות בהן ביקרה.


לאמיתו של דבר, חבר שכנע אותה לנגן באוטוהארפ. זה כלי מסוים שאיננו נראה לעתים קרובות כמו פסנתר או גיטרה. למען האמת, זה נפוץ בערך כמו גלוקנספיל. במבט ראשון זה נראה כמו ציתר, אבל ארוך יותר וצר ועם פחות מיתרים.


נכון לעכשיו, הקריירה של ג'ניס בתור שירה ונגינה אוטו-הארפיסטית נמצאת בשלבי ההתחלה. כיום היא הצלע הנשית בלהקה מקומית ששמה הוולר קריק בויז. השניים האחרים הם לני וויגינס ופאוול סט. ג'ון ג'וניור.


כאשר הם לא נמצאים בכיתה או בבית, הבילוי המועדף על ג'ניס וחבריה הוא בדירה שהם מכנים בשם הגטו. הקירות מעוטרים בציורים מודרניים מקוריים שנעשו על ידי אמנים מקומיים, והריהוט מתריס ואפשר לכנותו שעטנז אמריקני עכשווי. הדיבור סביב הגטו הוא כעל מקום לא מיושב ושאם אדם אינו מיושב, הוא חולה.


בכל פעם שמישהו מקבל בהם את הדחף לקום ולעשות קטע מאולתר, הוא קם ועושה את זה, ואם פתאום מתחשק לו לצייר חתיכת אמנות מודרנית, הוא ממשיך ישר ועושה את זה. אם הוא מרגיש השראה לכתוב קטע של שירה, ביט או משהו אחר, הוא כותב".


הרצאה על ג'ניס ג'ופלין ("חתיכה מהלב שלי") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-27 ביולי בשנת 1993 יצא SIAMESE DREAM, אלבומה השני של להקת SMASHING PUMPKINS. זה זכה להצלחה מיידית, אך הסיפור מאחוריו די עגום.


אי שם בניינטיז ביקרתי כהרגלי את חברי הטוב אלון. מאז שלמדנו יחדיו בבית הספר היסודי הדלקנו זה את זה בתקליטים חדשים שנחפשנו אליהם. ובביקורי זה שאל אותי אלון אם אני מכיר את להקת סמאשינג פאמפקינס.


עניתי שלא, והוא השמיע לי את אלבום הבכורה שלהם שנקרא GISH. התלהבתי מיד ורצתי לרכוש אותו בוויניל. מאותו רגע ציפיתי בשקיקה לאלבום השני של להקה זו שבאה משיקגו. כשזה יצא - זה ממש לא איכזב.


בעוד שהלהקות המקבילות לה הושפעו רבות ממוזיקת פאנק ומטאל, היה זה מנהיג הפאמפקינס, בילי קורגאן, שהושפע רבות דווקא מהדברים שגדלתי עליהם. אם זה רוק מתקדם, פסיכדלי או להקות רוק סבנטיזיות כאי.אל.או ובוסטון.


לכן האלבום השני, שיצא בשנת 1993, הפך במהרה לאחד מאלבומי הרוק האלטרנטיבי הטובים יותר. עבורי היה זה כמתנה מגן עדן. לא האמנתי אפילו כששמעתי צלילי מלוטרון אמיתי באלבום. ההייתי כחולם?


אבל הלהקה שעשתה את האלבום הייתה אז במשבר לא קל. במהלך סיבוב ההופעות לקידום האלבום נאלץ קורגן התמודד עם דכאון קשה שפקד אותו. הדבר הוביל גם למחסום בכתיבת שירים.


קורגן עבר התמוטטות עצבים רגע לפני שהכין את האלבום. "אם אתה אדם נואש, אדם חסר ביטחון, ומתאמץ עד כדי כך שתהיה לך להקת רוק כדי להשביע את חוסר הביטחון הזה, משהו לא בסדר", הוא אמר בשנת 1995. בשנת 2017 הוא אמר גם: "אפילו הגעתי לנקודה שבה... הם אומרים שזה מאוד מטריד בארץ המתאבדים, אם אתה מתחיל למסור את הרכוש שלך. כבר עברתי את כל השלבים האלו, חילקתי דברים ותכננתי את ההספד שלי, וכל מיני דברים מוזרים, שקועים בעצמי".


הדינמיקה של הלהקה הסתבכה אז גם כשהגיטריסט ג'יימס איהה והבסיסטית דארסי ורצקי היו בתהליך של פירוק זוגיות. מי שהוסיף עוד יותר חוסר תפקוד לעסק היה המתופף הפראי ג'ימי צ'מברלין, שלאורח חייו, עם סמים ואלכוהול לרוב, יהיו השלכות חמורות במיוחד.


העבודה על האלבום 'חלום סיאמי' החלה בסוף 1992. המפיק היה בוץ' ויג, שהפיק גם את אלבום הבכורה של להקה זו כמו גם את האלבום NEVERMIND המצליח של נירוונה.


הלהקה בחרה להקליט באולפן בג'ורג'יה, בין השאר כדי לשמור על צ'מברלין מפני הפיתויים ולהישאר ממוקד. זה לא עבד. "כמו איזה שעון נסתר", גילה קורגן, "פתאום הופיע 'חבר' באולפן כדי לקחת אותו ללילה בעיר, והוא נעלם, מהר יותר ממה שאתה יכול לצפות לו".


קורגן התעמר לא פעם בחברי להקתו כשהוא מטיל עליהם את הפרפקציוניזם שלו. זה לא היה קל לעמוד מולו כשלעיתים החליט להעיף את חבריו הצידה ולנגן במקומם בכליהם. באופן לא מפתיע, ההחלטה הזו שלו לא התקבלה על ידי אייהה וורצקי ומאוחר יותר הביע קורגן חרטה על הנושא. "מוזיקליות וראייה טכנית הם בסדר וטוב, אבל בשלב מסוים אתה חוצה גבול. לא משנה כמה אלבום טוב יש לך, חתכת את הבטן של הלהקה שלך".


התוצאה באה בצורת אלבום מגוון ומלודי מאד, שאף הניב להיטים כמו TODAY האירוני (עם הקליפ בו קורגן מככב כנהג אוטו גלידה) שבו שיקף קורגן את מצבו הנפשי המעורער. ו- DISARM המתוזמר להפליא שעליו סיפר קורגן: "מעולם לא היה לי האומץ להרוג את הוריי אז במקום זה כתבתי שיר".


על השיר TODAY הוא אמר: "הגעתי לנקודה שבה היה קונפליקט ישיר בין מה שניסיתי להיות לבין מי שאני באמת. "ניסיתי להיות האדם הזה שהוא מגניב, וכתבתי שיר מטומטם כזה. הגעתי להתפצלות בדרך. האם אני זורק את זה לזבל ומנסה לחתור לאיזשהו אידיאל שאני לא יכול לעמוד בו או לקבל את מה שאני, שהוא ילד נדוש משיקגו המזוינת? בצורה מוזרה, קבלת עצמי ברמה זו הפכה את חיי לחזקים יותר. השיר מהדהד ממקום של אמת. הגעתי לבוקר כזה בחיי שבו זה היה כאילו אני הולך לקפוץ מהחלון או שאני הולך לשנות את חיי. אני יודע שזה נשמע מאד דרמטי, אבל זה ממש מה שקרה. התעוררתי בוקר אחד, וקצת בהיתי מהחלון וחשבתי, 'בסדר, טוב, אם אתה לא מתכוון לקפוץ מהחלון, כדאי שתעשה מה שאתה צריך לעשות'. באותו בוקר כתבתי את השיר הזה".


יכול אף להיות שהשירים באלבום זה היו מהגדולים ביותר של קורגן עד כתיבת פוסט זה. החל מהפגזת הפתיחה בדמות CHERUB ROCK (עם המשפט המנצח "מי רוצה דבש כל עוד יש כסף? מי רוצה את הדבש הזה?"). בסוף השיר מתחנן קורגן,"תנו לי לצאת". הוא ידע בהחלט על מה הוא שר.


ואחרי מסע באתרים שונים מסתיים האלבום בשיר LUNA בו התארח מייק מילס מאר.אי.אם, שניגן בפסנתר. 13 שירים שכל אחד מהם הוא כפצצה היישר לבטן.


האובססיביות של קורגן להקלטות אנלוגיות לגמרי דחפו את בוץ' ויג לקצה. "בילי היה מדען מטורף עם הגיטרות", אמר ויג. "הרבה פעמים הייתי צריך לשרטט מפה, תרתי משמע, של כל שיר עבור ערוצי הגיטרות שלו. בשיר SOMA, זו הייתה אחת ממפות הגיטרה הגדולות שהיו לי אי פעם. אני זוכר שזה כמעט הרג אותי, אבל זה היה הישג עצום עבורי באופן אישי".


בנוגע לעטיפת האלבום, שתי הילדות הקטנות לא היו באמת תאומות, וזהותן האמיתית הייתה אפופה מסתורין במשך שנים. כאשר הלהקה התאחדה בשנת 2007, קורגן אמר שהוא מחפש את הבנות מהצילומים: "כפי שכולכם יודעים, הן היו די צעירות כשהתמונה צולמה", אמר. הדברים קיבלו תפנית מוזרה בשנת 2011, כשקורגן צייץ בטוויטר, "זה עתה גיליתי את החדשות הכי מוזרות: נגנית הבס שלנו, ניקול, הודתה שהיא אחת מהבנות בעטיפה!". אבל קוראים נבונים מבחינה מתמטית הסיקו שניקול פיורנטינו, אז הבסיסטית של הלהקה, הייתה למעשה מבוגרת מכדי להיות אחת מהבנות בתמונה.


הסיפור השתתק שוב עד 2018, כשהבנות התאחדו מחדש בצילומים לסרטון המודיע על סיבוב ההופעות של הסמאשינג פאמפקינס. הבנות היו דוגמניות ילדות בשם אלי לנגר וליסנדרה רוברטס, שגרו בקליפורניה. הצילומים היו "יום חלום הילדות האולטימטיבי", סיפרה לנגר. "נהנינו מארטיקים ממכונית הגלידה שעברה במקרה במהלך הצילומים. הכל כשהיינו לבושות בשמלה חמודה עם כנפי מלאך. כמובן שכל ילדה בת שבע תאהב את זה".


מבקר הבית של הרולינג סטון לא ממש אהב את התוצאה בזמן יציאת האלבום והעניק לו רק שלושה כוכבים וחצי מתוך חמישה. כך הוא כתב אז: "לסמאשינג פאמפקינס יש הרבה מה להוכיח. הופעת אלבום הבכורה שלה בלייבל גדול באה בעקבות מהדורת האינדי עם GISH שהפכה את ה-להקה לאחת הלהקות והמבטיחות של העשור. אבל זה לא הכל עכשיו, כשחברי להקת הגראנג' הזו הם קולגות בלייבל עם ג'נט ג'קסון. זה מביא את אחד האלבומים הצפויים ביותר של שנת 1993.


בעוד GISH היה עדין יותר לגבי ההשפעות שלו, האלבום החדש מכריז עליהם בקול רם. סולו גיטרה מאת קורגן וג'יימס איהה צועק ג'ימי הנדריקס וטד ניוג'נט לכל אורך הדרך. אפילו הגילוחים הכי כאוטיים של הדיסטורשן מתוזמרים פה בקפידה. כעת הלהקה יכולה להמשיך ולדאוג לגבי אלבומה השלישי".


שנים לאחר מכן יככב ברולינג סטון אלבום זה, ברשימות הסקרים השונות על אלבומים נחשבים ולמרות שהסמאשינג פאמפקינס הוציאה עוד אלבומים בהמשך, החלום הסיאמי ייחשב תמיד כפסגת הפסגות שלה בעיני רבים.


ב-27 ביולי בשנת 1976 זכה ג'ון לנון לדבר שנלחם עליו במשך חמש שנים - גרין קארד,

שמספרו 17-597-321.


לאחר שימוע, שנערך 96 דקות במחלקת ההגירה שבניו יורק, זכה באישור הנכסף, שהוריד ממנו את הפחד מעזיבת ארה"ב, ללא אפשרות לחזור לשם. כשהושמע באולם פסק הדין נשמעו צהלות שמחה בקרב הנוכחים, שמחאו כפיים. למרבה האירוניה, השופט איירה פילדסטיל, שפסק בעד לנון היה זה שפסק נגדו והורה לסלקו מארה"ב, ב-23 במרץ 1973. בין הנוכחים באולם, בשעת שימחה זו, היו אלו שהעידו לטובתו. ביניהם איש הטלוויזיה הראלדו ריביירה, השחקנית גלוריה סוואנסון, הפסל איסאמו נוגוצ'י והסופר נורמן מיילר. גם המלחין ג'ון קייג' נכח באולם.


יום זה התחיל עם הקראת היסטוריית הפרשה הזו, מפיו של השופט. לאחר מכן נקרא ג'ון לתת עדות, תוך מתן תשובות לשאלות ששאל אותו עורך דינו, ליאון וויילדס:

'האם הורשעת פעם בפשע בארה"ב?'

לנון: 'לא'


'האם היית פעם חבר בתנועה הקומוניסטית או כל גוף אחר שנלחם להפיל את הממשל האמריקאי בכוח?'

לנון: 'לא'


'האם אתה רוצה להפוך את ארה"ב לביתך ?'

לנון: 'כן'


'האם תמשיך את עבודתך פה?'

לנון: 'כן. אני רוצה להמשיך לחיות פה עם משפחתי וליצור מוסיקה'.


וויילדס שאל את לנון אם יש לו דבר כלשהו להוסיף.

לנון: 'אני רוצה להודות, באופן פומבי, לאשתי יוקו, שדאגה לטפל בי במשך ארבע שנים וגם ללדת את הבן שלנו. היו הרבה פעמים שרציתי לעזוב הכל והיא עזרה לי לחזור למסלול. אני רוצה להודות גם לאלפי ידוענים ואנשים לא ידועים, שעזרו לי מאד. ואני רוצה להודות לך, עורך הדין שלי, על עבודתך הנהדרת, שאני מקווה שהתוצאה המיוחלת שלה תגיע היום'.


וויילדס קרא לאחר מכן לעדים שיעידו לטובתו של ג'ון. הראשון הוא נשיא איגוד המוסיקה ATV, סאם טראסט, שהינו בעל הזכויות לשיריו של לנון. טראסט: 'ישנה סיבה טובה שבגללה לנון ראוי להישאר בארה"ב. המוסיקה נמצאת כיום בקצת שפל ואנשים מגלים עניין רב מאד בביטלס. דבר שמראה מה הוא כוחה של אותה להקה, בה היה חבר ג'ון ויצר בה. הוא יכול להביא עוד יצירות רבות ומשמעותיות כשימשיך לגור פה'. אחריו עלה נורמן מיילר: 'ג'ון הוא אחד האמנים הטובים ביותר בתרבות המערבית. זה יהיה נהדר וחשוב לקבל אותו אלינו פה'.


הראלדו ריביירה הזכיר לנוכחים את העזרה הרבה שלנון העניק לו, כשחיפש בשנת 1972 מקורות מימון לעזור לילדים מפגרים. לנון הסכים להופיע, בניו יורק, והראלדו סיפר: 'הסכום שלנון גייס הציל לפחות שישים ילדים מפגרים ממלתעות הגיהנום. בזכותו הם נמצאים היום במוסדות מיוחדים, בהם מטפלים בהם באהבה. ג'ון, שהביא את המודעות למטרה כה חשובה ועזר למענה, ראוי להישאר בארה"ב'.


לאחר מכן הקריא ליאון וויילדס מכתב מאת הבישופ של ניו יורק, פול מור, ששיבח את לנון כאיש של יושרה. האחרונה לעלות הייתה גלוריה סוואנסון, שלמרות גילה המתקדם, גילתה יציבות פיזית. כך אמרה: 'במשך שנים פעלתי למען בריאות הנוער בארה"ב. בעלי פגש את ג'ון בחנות בריאות ובמהרה נקשרנו באהבתנו לתחום הזה של הבריאות. אנחנו נגד ג'אנק פוד. יש לג'ון ויוקו המון מה ללמד את האוכלוסייה שלנו בעניין'.


לאחר הפסקה קלה חזרו כולם לאולם. אז שאל השופט האם ג'ון הולך לנצל את העניין ולמשוך כספים מהביטוח הלאומי. נחירות חרישיות של בוז נשמעו בחלל האולם. וויילדס ניתר מכסאו כדי לענות על השאלה: 'ג'ון לא צריך את זה. הוא היה חבר בביטלס. יש לו שירים רבים שמניבים לו כסף רב. גם יש לו נכסים שרשומים על שמו'. שניה לאחר שוויילדס התיישב בכסאו, הכריז השופט כי ג'ון לנון הינו בעל גרין קארד מעתה. וויילדס המאושר, התרומם ואמר, 'כבוד השופט. זו החלטה שלא אערער עליה'.


לאחר מכן הובל ג'ון לחדר נפרד, בו הוענקה לו תעודת הגרין קארד. שם הצטלם עם יוקו כשהוא מקבל אותה, מאיש מחלקת ההגירה. התעודה כבר הוכנה לפני כן, כך שגורלו החיובי של לנון נחתם בעניין עוד לפני השימוע הסופי. לאחר מכן עזבו ג'ון ויוקו את הבניין ויצאו, לקול מצהלות הקהל שחיכה בחוץ וקיווה לבשורות טובות.


ג'ון אמר עם צאתו: 'כמה זה טוב להיות חוקי שוב. זו הייתה דרך ארוכה ואיטית, אך אינני מריר בעניין. עכשיו אוכל סוף סוף לטוס ליפן ולפגוש את קרובי משפחתי. אני מודה מאד ליוקו ואין ספק שיש אישה נהדרת מאחורי כל אידיוט. עד כה היה לי קשה לטוס גם בתוך ארה"ב. בכל פעם שטסתי מניו יורק ללוס אנג'לס, פחדתי שהמטוס ישנה את מסלולו וינחת בקנדה. אני רוצה מאד לחיות את חיי בניו יורק, שהיא מבחינתי מה שרומא הייתה לפני אלפיים שנה. עכשיו אחזור הביתה ואתחיל להסתכל בקטלוגים של נסיעות לחו"ל'.


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ה-27 ביולי בשנת 1974 כמעט היה יומו האחרון של ריק ווייקמן בחייו.


15,000 האנשים בקהל, שהגיעו ל- CRYSTAL PALACE שבלונדון, לא ידעו כלל כמה קרוב נגע ווייקמן באותו רגע במוות. בערב ההופעה הופיעו לפניו להקת פרוקול הארום, להקת WALLY, להקת GRYPHON והזמר ליאו סאייר. לאחר מכן הוכנה הבמה לקראת המופע המרכזי של הקלידן בגלימה הנוצצת. ווייקמן היה במצב לא טוב לקראת עלייתו לבמה. החזרות הארוכות והרבות הביאו אותו למצב פיזי ירוד. הוא לא ישן כלל במשך חמישה ימים. הוא נראה כל כך חולה שרופא העניק לו מורפיום על מנת להקל עליו.


אך הצרות החלו עוד לפני שהמופע יצא לדרך. כאב חד פילח את חזהו של ווייקמן. הוא הזיע בכמויות גדולות. אך הוא עלה לבמה והתחיל לנגן. הוא היה כל כך מטושטש עד שהוא לא זכר אחר כך דבר מההופעה. אך למרות הבלגאן, הקהל יצא מסופק ונלהב מההופעה. מיד לאחר ההופעה צנח ווייקמן לתוך המכונית שלו כשהוא בקושי בהכרה. אשתו נהגה את המכונית בחזרה לביתם. אך בלילה הוא התעורר בהרגשה שהוא לא מצליח לנשום. הוא הרגיש כאילו מכונית כבדה חנתה על חזהו. צבע עורו היה חיוור מאד.


אשתו התקשרה לרופא שהגיע מיד והזעיק אמבולנס. כשהגיע האמבולנס ווייקמן לא הסכים שיקחו אותו בכסא גלגלים אך נכנע לדרישת אנשי הצוות הרפואי לתת להם לעשות את עבודתם. ווייקמן נשאר בבית חולים במשך כמה שבועות. לאחר מכן הוא יצא משם כשהוא כבר לא מעשן סיגריות. הוא עבר לסיגרים.


עניין התקף הלב של ווייקמן היה סוד כמוס לעיתונאים במשך כמה חודשים. עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם ראשון שווייקמן הובהל לבית החולים עקב תשישות יתר.


התקף הלב לא הוזכר בכתבה ההיא.


הרצאה על להקת יס ("קרוב לקצה"), הרצאות רוק מתקדם והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-27 ביולי בשנת 1976 תבע ברוס ספרינגסטין את המנהל שלו, מייק אפל, על הונאה וניהול כושל. תביעה נגדית מצד אפל מנעה מספרינגסטין להקליט במשך כ-15 חודשים. הייתה זו מכה אדירה לקריירה של ברוס שבדיוק הצליח עם תקליטו השלישי, BORN TO RUN. התיק יוסדר בסופו של דבר מחוץ לבית המשפט.


ב-27 ביולי בשנת 1977 יצא תקליט האולפן התשיעי של הגרייטפול דד, TERRAPIN STATION. היה זה שינוי כיוון ברור ללהקה הידועה.


האלבום משלב צליל סימפוני יותר שנחשב על ידי המעריצים כסטייה מרכזית מהסגנון המסורתי יותר ששימש את הגרייטפול דד מוקדם יותר בקריירה שלהם, למרות שאלמנטים אלו עדיין קיימים כאן. שיר הנושא משתמש בכלי מיתר ובמקהלה.


אפשר אף להגיד שהגרייטפול דד כנראה לא יצרו משהו גרנדיוזי יותר ממה שבתקליט הזה.


הסוויטה המתוזמרת, בת שבעה חלקים ובאורך 16 דקות, משקפת את יחסי העבודה הסימביוטיים שהיו בין גרסיה להאנטר. בשנת 1976, החל האנטר לכתוב מילים כשבאותו יום, לדבריו של האנטר, "גרסיה נתקל בהשראה ייחודית למנגינה". "אנשים לא יאמינו שזה אנחנו", צהל אז הגיטריסט.


אחד האחראים העיקרים לשינוי היה המפיק, קית' אולסן, שהלהקה קיבלה אותו לעבודה על תקליטה עם מעברה לחברת התקליטים, אריסטה. אותה חברה כה התלהבה מקבלת הלהקה המיוחדת הזו לכוחותיה, שמיהרה להכריז בפרסומיה: "תקופה חדשה של הדד לפנינו".


המתופף, מיקי הארט: "קית' אולסן היה מפיק טוב וגם טכנאי ההקלטה המיומן ביותר שעבדנו עמו עד אז. אבל הייתה לו בעיה; הוא לא הכיר את הגרייטפול דד והוא רצה להפוך אותנו למשהו אחר שמתאים לו". זה התבטא בהפקה חלקלקה ומשומנת.


אולסן אמר לעיתון סן פרנסיסקו כרוניקל, יום לאחר צאת התקליט: "הדד הם להקה מצוינת שלא נחשפה מספיק עד כה - במיוחד בוב ווייר, שעד כה נאלץ להסתפק בליווי אקורדים כדי להחזיק את צלילי הבס המתפזרים מדי של פיל לש".


הרולינג סטון בא לשבח: "עם התקליט הזה אנחנו לא מקבלים צבי ים כי אם צב יבשה שזוחל ממש לאט לעבר האייטיז. לכן התקליט הזה הוא כתחרות בין הצב לארנב. ביצירתה הארוכה, הלהקה מביאה לנו את הקטע המוזיקלי המשכנע ביותר ממנה מזה שנים. אבל שאר השירים הם מוזיקת דד סטנדרטית. כולל גירסה מיותרת לחלוטין של DANCING IN THE STREETS. יש פה אפילו שיר ששרה דונה גודג'קס בשם SUNRISE, שנשמע כקטע פופ לכל דבר.


אבל יצירת הנושא היא גולת הכותרת והמחמאה שאני יכול לתת לה היא שהיא נשמעת קצרה מדי. הייתי מוותר על המקהלה אבל זה טוב לשמוע להקת רוק שנמתחת למחוזות הפיוז'ן. למרות שהלהקה הזו משתעשעת עם פיוז'ן כבר מאלבומה השני, ANTHEM OF THE SUN. לכן היצירה הזו היא היצירה הארוכה הטובה ביותר של הלהקה מזה תשע שנים. נו טוב, צבים ידועים באיטיותם".


מי בא איתי ב-27 ביולי בשנת 1979 לראות מחזה רוק מקורי בצוותא?


ב-27 ביולי בשנת 1970 יצא התקליט היחיד של להקת 'אטילה'. זה היה צמד שהורכב מהאורגניסט / זמר בילי ג'ואל והמתופף ג'ון סמול.


רוצים לגלות פרטים מעניינים עליו? זה בלחיצה פה.


ב-27 ביולי בשנת 1974 היה קית ריצ'רדס, מהרולינג סטונס, מועמד מטעם עיתון המוזיקה הבריטי NME לתואר 'אחד האנשים המחוקים ביותר בעולם'.


ב-27 ביולי בשנת 2021 איבד עולם הרוק עוד אחד מגיבוריו. הפעם זה דאסטי היל בן ה-72, הבסיסט ואחד החברים המייסדים של להקת זי זי טופ.


חברי הלהקה הנותרים, בילי גיבונס ופרנק בירד, אמרו בפוסט כי היל מת בשנתו בביתו ביוסטון. "אנחנו, יחד עם המוני אוהדי הלהקה ברחבי העולם, נתגעגע לנוכחותך האיתנה, לטובך ולמחויבותך המתמשכת לספק את התחתית המונומנטלית הזו לטופ", הם כתבו.


לא ברור אם מותו של היל קשור בצורה כלשהי לבהלה בריאותית אחרת שהוא סבל לאחרונה - פציעה בירך שאילצה אותו לפרוש מסיבוב הופעות אמריקני של הלהקה.


היל לא היה נגן הבס המקורי של הלהקה, אך הוא הצטרף זמן קצר לפני שהיא ביצעה את הופעת הבכורה שלה בשנת 1971, ומאז הפך חלק בלתי נפרד ממנה. בתחילה פעלה זי זי טופ כלהקת בלוז-רוק אך בסופו של דבר שלושת חבריה אימצו צליל רוק מסורתי שהפך אותם לאייקונים.


"זו קלישאה שנשמעת כל כך פשטנית, אבל זה תלוי בשלושה שנהנים באמת לנגן יחד", הסביר היל בשנת 2010. "אנחנו עדיין אוהבים את זה, ועדיין מקבלים ריגוש מלהיות על הבמה. יש לנו די במשותף לשמירה על קשר בינינו אבל הבדלים מספיקים כדי לשמור על האינדיבידואליות שלנו".


היל גדל בדאלאס, טקסס, והחל לנגן בס כשהיה בן 13. "רוב נגני הבס הם נגני גיטרה קודם כל", הוא אמר בשנת 2016.


הוא הצטרף ללהקה זמן קצר לאחר שחתמה על חוזה להקליט תקליט. משנה לשנה זה הלך ותפח ובשנת 1974 כבר היה ברור שמדובר בתופעה. "אנשים היו מסתכלים עלינו על הבמה, מפילים את הלסתות וגונחים", אמר אז היל לרולינג סטון. "אבל בסופו של דבר, פשוט היינו מפוצצים אותם והם היו צורחים עלינו לחזור. היינו מרגישים מצחיק כשהסטונס הסתכלו עלינו מאחורי הקלעים וחיכו שנסיים כבר”.


אלבומי ההמשך, במחצית השנייה של הסבנטיז, לא היו מוצלחים באותה מידה והלהקה לקחה הפסקה של שלוש שנים. במהלך ההקפאה עבד היל בשדה התעופה הבינלאומי דאלאס / פורט וורת'. "רק רציתי להרגיש נורמלי", אמר היל בשנת 2019. "לא רציתי שאנשים אחרים יחשבו שאני חושב שאני מנופח מעצמי. עשיתי את זה כדי להישאר על הקרקע".


בזמן ההשבתה גידלו היל וגיבונס זקן ארוך. וכאשר הם איחדו כוחות בשנת 1979, הם השיגו להיט עם CHEAP SUNGLASSES. אבל זה היה התקליט ELIMINATOR, שיצא בשנת 1983, שהפך את זי זי טופ לכוכבי על ברשת MTV, עם קליפים מושקעים (וצליל רוק-איטיזי שאני אישית פחות אוהב לעומת צלילי העבר שלהם).


הלהקה לא הפסיקה להופיע ותמיד שמרה על קהל עצום של מעריצים. הם הוכנסו להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 2004 על ידי קית 'ריצ'רדס.


היל נשארה דמות שקטה ולעתים רחוקות העניק ראיונות, כשהוא נותן לגיבונס לשמש שופר של הלהקה. כאשר דיבר עם העיתונות, הוא רמז לחושך שרק מעט מעריצים ראו. "היו מספר נקודות שפל בחיי, אבל אני אף פעם לא דן בהן בפומבי", אמר בשנת 2010. "הן לא נועדו לציבור לנתח אותן. כל מה שאני אגיד הוא שאתה צריך להיות בעל הגישה הנכונה מול הירידות האלה. אתה צריך לעבור את נקודות השפל כדי להעריך את השיאים בחיים".


באותה שנה הוא אמר מה הוא רוצה שייכתב על מצבתו. "זה אולי נשמע גרוע, אבל אתה אף פעם לא נהיה צעיר יותר. אז העליתי כמה רעיונות, ואז דחיתי את כולם. יש כתובת מעל קבר בגבעת בוט שאומרת: כאן טמון לסטר מור. NO LESS NO MORE. אני אוהב את ההומור בזה. העליתי כמה רעיונות משלי, אבל אף אחד מהם לא ממש טוב כמו זה".


הידעתם ש...

ב-16 בדצמבר בשנת 1984, ירה היל בעצמו בטעות. מקורב ללהקה מסר שזו הייתה תאונה מוזרה. ג'ו 'דאסטי' היל המזוקן להפליא ירה בטעות בבטנו עם אקדחו., בביתו שביוסטון. חברתו של היל, ג'יין אלן הנדרסון, ניסתה לחלוץ את המגף מרגלו כשלפתע נפל לרצפה, נטען וקליע נורה. היל הובהל במהרה לבית החולים ונותח במשך שעתיים וחצי. "הוא יהיה בסדר", מסר דובר הלהקה. "הוא גבר קשוח". ביום ירי זה חגג גיטריסט הלהקה, בילי גיבונס, את יום הולדתו ה-35.


כמו כן - שלישיית הרוקרים הזו ביקשה לפלפל את הופעתה בשנת 1976 והעלתה לבמה שבטקסס בופאלו וחיית בקר עם קרניים ארוכות הידועה בשם TEXAS LONGHORN. אנשים בקהל דיווחו שהלהקה החייתית וצמד החיות נהנו יחדיו מצלילי הרוק. באורח פלא, לא צולמו תמונות מרגע ביזארי זה.


ב-27 ביולי בשנת 1972 הופיעה להקת ג'ריקו ג'ונס (הצ'רצ'ילים) ביחד עם להקת מונגו ג'רי במועדון TOP RANK בווטפורד, אנגליה.


ב-27 ביולי בשנת 1970 קונצרט חינמי בשיקגו למהומה כאשר מעריצים זרקו אל הבמה אבנים ובקבוקים בהופעה של סליי ומשפחת סטון. הלהקה תקרא לאלבומה הבא, THERE'S A RIOT GOIN' ON.


שיקגו הייתה נקודה של תסיסה אזרחית, במיוחד בשנת 1968 במהלך הפגנות בוועידה הלאומית הדמוקרטית.


הקונצרט החינמי היה חלק מסדרה שהקימה העירייה כהצעה בתום לב. ההופעה הייתה אמורה להתחיל בגרנט פארק בשעה 16:00, אבל המעריצים הגיעו מוקדם בבוקר, ורבים מהם התחילו לשתות כבר אז אלכוהול. עד שעת ההופעה, כש- 35,000 בקהל, רבים מהם היו שיכורים וכולם התמודדו עם החום המעיק.


ללהקת סליי והפאמילי סטון הייתה היסטוריה של הברזה מהופעות, אבל הפעם חבריה הגיעו וחיכו לתורם אחרי מופעי הפתיחה. רוב הקהל, עם זאת, לא יודע שיש מופעי פתיחה, ורבים ציפו רק ללהקה המצליחה. אז כשלהקה לא מוכרת בשם FAT WATER עלתה לבמה בשעה 16:15, הקהל התעצבן והשמועות גרסו שסליי סטון וחבריו לא יגיעו. FAT WATER סיימה את שלושת השירים שלה והלהקה הבאה, האחים בוריטו המעופפים, עלו לבמה כשהקהל השליך לעברה חפצים, והסית למהומה שהותירה 162 פצועים, בעיקר שוטרים.


המהומות התפשטו לאזורים סמוכים, מכוניות הוצתו וחנויות נשדדו. בניגוד למהומות הקודמות בעיר, זו לא הייתה מהומה מונעת על ידי גזע או פוליטיקה - זו פשוט הייתה אי הבנה מטופשת. סליי סטון רצה לעלות לבמה כדי לדכא את האלימות, אבל ההמון השבית את מערכת הקול והכל כבר יצא מכלל שליטה. שנה שלאחר מכן, הלהקה תשחרר את אלבומה הבא ותקרא לו THERE'S A RIOT GOIN' ON בהתייחסה גם לאירועי אותו יום.


ב-27 ביולי בשנת 1979 התפוצצה חנות האמנות ההודית של הזמר אליס קופר. הנזק הוערך ב-200,000 דולר. הזמר עצמו לא לקח קשה את העניין והתבדח כי הפצצה הושתלה בוודאי על ידי מעריץ של מוסיקת דיסקו, שאותה קופר תיעב בגלוי.


ב-27 ביולי בשנת 2017 התארחו כמה חברים מלהקת JOURNEY בבית הלבן. עבור גיטריסט הלהקה, ניל שון, זה היה צעד מקומם.


זה היה כשחברי הלהקה - ג'ונתן קיין, ארנל פינדה ורוס ואלורי - זכו לסיור בבית הלבן ולתמונה עם הנשיא דונלד טראמפ בחדר הסגלגל. זאת בזכות רעייתו של קיין, פאולה, יושבת ראש הוועדה המייעצת האוונגליסטית של טראמפ שנשאה נאום בעת השבעתו. הביקור לא בא בטוב עם גיטריסט הלהקה, ניל שון, שקטל את קיין ברשתות החברתיות והאשים אותו בניצול מותג הלהקה כדי לקדם את דעותיו הדתיות.


"אני אישאר חזק ועקבי עם האמונה שתמיד חלקנו והסכמנו עליה - אסור להשתמש ולנצל את שם הלהקה על ידי אף אחד, במיוחד חברי להקה, לפוליטיקה או לכל דת כלשהי", פרסם שון בפייסבוק.


ב-27 ביולי בשנת 1986 נערכה הופעה של להקת הקיור בפורום באינגלווד, קליפורניה, כשגבר ללא חולצה ועם כובע בוקרים פסע לבמה ודקר את עצמו שוב ושוב בסכין ציד. הוא שרד, זוהה כג'ונתן מורלנד בן ה-38 וטען שניסה להרשים בחורה שדחתה אותו.


ב-27 ביולי בשנת 2001 מת הבסיסט ליאון וילקסון, מההרכב המקורי של לינירד סקינירד. הסיבה - זיהום בכבד ודלקת ריאות. בן 49 במותו.


ב-27 ביולי בשנת 1984 יצא תקליטה השני של להקת מטאליקה, RIDE THE LIGHTNING.


להקת הת'ראש-מטאל, מטאליקה, הפכה את עולם המטאל עם תקליט הבכורה שלה, KILL 'EM ALL ואז וידאה את ההתפוצצות עם תקליטה השני. הריפים והעיבודים מורכבים יותר, המילים אינטליגנטיות ונושכות יותר והנהמה של הזמר-גיטריסט, ג'יימס הטפילד, מרושעת יותר.


תקליט זה הוקלט בקופנהגן. הגיטריסט, קירק האמט: "זה היה נהדר כשהתחלנו להקליט שם, אבל הגעגועים הביתה החלו אחרי שלושה או ארבעה שבועות. זה היה שלושה אמריקאים ובחור דני. זה היה קל לבחור הדני (התופף, לארס אולריך) להשתלב, אבל זה לא היה כל כך קל עבור שלושת הבחורים האמריקאים להשתלב. חווינו קצת הלם תרבותי. לא באמת היה לנו מה לעשות שם חוץ מלעבוד על מוזיקה ולשתות בירה קרלסברג. אספנו כל בקבוק בירה בדירה של חברנו שם, כי הצלחת לאסוף ארבע חבילות של שישיית בקבוקי בירה ריקים ולקבל שישייה אחת של בקבוקי בירה מלאים בחזרה. ברגע שהבנו את זה, זה היה נהדר עבורנו. הרסנו לגמרי את הבית של חברנו בו התארחנו.


הקלטנו בלילה ולפעמים היה ממש קפוא. היו לנו מחממי גז גדולים שחיממו את חדר התופים כדי שלארס לא יתקרר. הסטודיו הזה הוא עכשיו דירה של מישהו, אגב. הסלון של מישהו הוא המקום שבו לארס למעשה ישב והקליט את התקליט הזה. זה די מדהים".


זה מתחיל עם שני שירים שיכלו לשבת היטב בתקליט הבכורה - FIGHT FIRE WITH FIRE (שעוסק בהשמדה גרעינית ומתאר את העולם ממש לפני ובמהלך אפוקליפסה גרעינית) ואחריו שיר הנושא, שבו מישהו הורשע ברצח ונשלח לכיסא החשמלי, למרות שהוא לא ביצע את הפשע. המילים באות לתאר את מה שעובר במוחו של אותו אדם. סוף השיר מתאר שכל מה שעבר אותו אדם היה רק בחלומו.


שם השיר, ומכאן גם שם התקליט, הגיע מספרו של סטיבן קינג, THE STAND, שהגיטריסט קירק האמט קרא באותה תקופה. "היה קטע אחד בספר שבו הבחור הזה נידון למוות ואמר שהוא מחכה 'לרכב על הברק'. אני זוכר שחשבתי, 'וואו, איזה שם נהדר לשיר'...".


השיר השלישי נקרא FOR WHOM THE BELL TOLLS, שמוביל אותו ליין הבס של קליף ברטן. לפי קירק האמט, ברטן ניגן בקביעות את ריף הבאס כאשר השניים בילו בחדר המלון שלהם. "הוא נהג לסחוב גיטרה קלאסית אקוסטית שאותה ניתק כדי שיוכל לכופף את המיתרים. בכל מקרה, כשהוא היה מנגן את הריף הזה, הייתי חושב שזה ריף מאד מוזר. אני זוכר שהוא ניגן את זה לג'יימס, וג'יימס הוסיף משהו ופתאום זה השתנה. זה ריף כל כך מטורף. עד היום אני חושב 'איך הוא כתב את זה?'. זה קליף במיטבו".


המילים מבוססות על הרומן של ארנסט המינגווי משנת 1940 באותו שם כשהשיר הזה הוא פרשנות לחוסר התוחלת של מלחמה. צליל הפעמון הושג מסרט הקלטה שהיה באולפן ובו אפקטים שונים.


קליף ברטן היה יחיד במינו, לפי מי שהכיר אותו אז. זה היה האייטיז, וכולם לבשו מכנסיים צמודים, אבל הוא עדיין לבש מכנסי פדאלפון. ההשפעות המוזיקליות שלו היו נרחבות כשביניהן גם מוזיקה קלאסית ורוק דרומי. הידע המוזיקלי שלו תרם אז רבות ללהקה.


שנים לאחר מכן, כשמטאליקה ערכה אודישנים לבסיסט, עם פרישתו של מי שהחליף את ברטן - ג'ייסון ניוסטד, תהו חברי מטאליקה האם ברטן היה מתאים להם כבסיסט בשלב כה מתקדם ומצליח בקריירה שלהם.


הצד הראשון של התקליט מסתיים עם הקטע האיטי FADE TO BLACK. השיר עוסק בתהייה האם כדאי לחיות את החיים האלה או לרצות למות. בסוף האדם בשיר מבין שהחיים טובים מכדי להרפות מהם, אבל עד אז כבר מאוחר מדי: "אף אחד מלבדי יכול להציל את עצמי, אבל זה מאוחר מדי".


חברי מטאליקה כתבו את השיר אחרי שהציוד שלהם נגנב בבוסטון בתחילת 1984 והם נאלצו להתחיל הכל מחדש. ליתר דיוק, ג'יימס הטפילד כתב את המילים בתגובה לגניבת אחד מהמגברים שלו. לא רק שהמגבר הזה היה האהוב עליו, אלא שהוא גם המגבר הראשון שהיה בבעלותו, אז היה לו ערך סנטימנטלי רב עבורו.

השיר עוסק בלאבד הכל ולתהות האם כדאי להמשיך. בתקופה ההיא היו הטפילד והמתופף, לארס אולריך, אובססיביים בענייני מוות. הם לא שיערו שבשנת 1986 הם יחוו את העניין הכי קרוב שיש, עם מותו של קליף ברטן בתאונה.


הצד השני של התקליט נפתח עם TRAPPED UNDER ICE המהיר. גם הפעם תחושת המוות מחלחלת עם תיאור מישהו שנלכד מתחת לשכבת קרח, מנסה נואשות לחיות אבל אף אחד לא שומע את הצרחות שלו. אולי זה בא לתאר בדידות עמוקה או ניכור.


השיר הבא נקרא ESCAPE (במקור הוא נקרא בשם THE HAMMER) ונוסף לתקליט ברגע האחרון. הטפילד: "זו הייתה הפעם הראשונה שכתבנו שיר באולפן. אני זוכר שהיו לנו את כל השירים ולארס אמר, 'הם רוצים שנקליט עוד אחד, הם צריכים עוד אחד לאלבום'. אז היינו צריכים לכתוב וזה היה ממש ברגע האחרון".


משם אנו עוברים לשיר CREEPING DEATH. השיר הזה הוא על חייו של משה התנכ"י. המוות הזוחל הוא המגפה המונחתת על המצרים, המכונה גם מלאך המוות. משה נשלח על ידי אלוהים להרוג כל ילד ראשון אך הוא אמר ליהודים להציל את בניהם הבכורים על ידי הנחת דם כבש על דלתותיהם. המצרים, לעומת זאת, לא ידעו לעשות כך. ההשראה לכתיבת השיר הזה באה מהסרט "עשרת הדיברות", בכיכובו של צ'רלטון הסטון בתפקיד משה. בסרט, מלאך המוות מיוצג על ידי ענן ירוק. כשקליף ברטן ראה את זה, הוא חשב שזה נראה כמו מוות זוחל.


מסע הרכיבה על הברק מסתיים עם הקטע האינסטרומנטלי, THE CALL OF KTULU, שנכתב על ידי הטפילד, אולריך וברטן עם הגיטריסט הראשון של הלהקה, דייב מוסטיין. מוסטיין, שבהמשך יקבל תהילה כמנהיג להקת מגאדת', הועף מלהקת מטאליקה בגלל התמכרותו לאלכוהול. למרות שכל חברי הלהקה ידעו לשתות היטב והרבה - מוסטיין עקף אותם ומצא את ישבנו נבעט.


בסיפור המקורי של ה. פ. לבקראפט נקראת הדמות בשם CTHULHU. מטאליקה פחדה להתעסק יותר מדי עם הדמות החייתית ובחרה לשנות את איות שמה, למען המזל הטוב. השם המקורי של יצירה זו היה WHEN HELL FREEZES OVER.


עבור אוהבי מטאליקה מדובר בתקליט חשוב מאד בקטלוג הלהקה - כזה שאי אפשר לעמוד אדישים מולו. היה זה צעד חשוב ביותר לקראת הקלטת המאסטרפיס האמיתי הראשון של להקה זו - MASTER OF PUPPETS.


מי בא איתי לרמת גן, ב-27 ביולי בשנת 1969?


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page