top of page

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 בינואר בעולם הרוק

תמונת הסופר/ת: Noam RapaportNoam Rapaport


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-27 בינואר (27.1) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אם הייתי מפיק את בוב דילן, הייתי עושה איתו אופרה של דילן. הייתי מייצר אותו. הוא מעולם לא הופק. הוא תמיד נכנס לאולפן בזכות המילים שלו, והם מכרו מספיק תקליטים כדי לחפות על הכל. אבל הוא אף פעם לא באמת עשה הפקה. השיר שאני הכי אוהב שלו הוא LIKE A ROLLING STONE וזה הגיוני

כי זה השיר הכי גרובי שלו, מבחינת השירים. יכול להיות שזה לא המסר הכי גרובי בטקסט שלו. זה אולי לא הדבר הכי גדול שהוא כתב אי פעם, אבל אני יכול לראות למה הוא מפיק מזה הכי הרבה סיפוק, כי להשתמש בשינויי האקורדים של הלהיט 'לה במבה' לשיר שלך זה תמיד מהנה ובכל פעם שאתה יכול לעשות לשכתב את סוג השינויים האלה, זה מאוד מספק.


הייתי רוצה שהוא פשוט יגיד משהו שיכול לחיות בהקלטה לנצח. הייתי ודאי נהנה להקליט את התקליט שלו, 'ג'ון ווסלי הארדינג'. אין לו ממש זמן ולאף אחד מהמפיקים שלו יש את השאיפה או הכישרון באמת להכריע אותו ולהתווכח איתו. אני משער שלאלברט גרוסמן יש מצב של שליטה עסקית על דילן בדיוק כמו המצב עם אלביס פרסלי וקולונל פרקר. נניח שאין שליטה, אז מישהו צריך להיות הרבה יותר כוחני. אולי לאף אחד אין את האומץ, הביצים או השאיפה להיכנס לשם, אבל אין סיבה אלא אם כן דילן לא רצה בכך. אין שום סיבה שלא ניתן יהיה להקליט את דילן בצורה מאוד מסוימת ויפה מאוד שבה אתה יכול פשוט לשבת ולומר 'וואו' על

הכל - לא רק הוא והשיר - אלא על הכל. אולי דילן הבין שהוא יכול למכור הרבה תקליטים מבלי להתאמץ באולפן" (המפיק פיל ספקטור, 1969)


הצילו! השיער של מייקל ג'קסון בוער!


ב-27 בינואר בשנת 1984, בשיא הפופולריות שלו, מייקל ג'קסון הצטלם לפרסומת לפפסי שהשתבשה בצורה נוראית כשזיקוק הצית את שערו.



עם התקליט "מותחן" בראש מצעדי המכירות בעולם, מייקל ג'קסון בער בשוק המוזיקה, אבל הדברים ממש התחממו במהלך צילומי פרסומת באודיטוריום בלוס אנג'לס. כשאלפי מעריצים צופים בו, ג'קסון רקד על הבמה לפי הקצב של להיטו "בילי ג'ין", שעבר עיבוד מחדש במיוחד עבור הפרסומת של פפסי, כשהוא מואר בהבזק של פירוטכניקה מוקדמת.


כל כך מסנוורת הייתה הסצנה שאף אחד לא שם לב לשיער ולז'קט של מלך הפופ כשהם בוערים עד שהוא שיחרר צעקה תזזיתית. מיקו ברנדו, עוזר אבטחה שהוא גם בנו של השחקן מרלון ברנדו, מיהר לצדו של ג'קסון וכיבה את האש כשהעניק לו חיבוק דוב והעביר את אצבעותיו בשערו של הזמר. כשהוא עדיין לובש את הכפפה המיוחדת שלו המשובצת תכשיטים, הובהל ג'קסון באמבולנס למרכז הרפואי ובמהירות ליחידת הכוויות. למרות הטענות של התקשורת כי הוא במצב קשה, ג'קסון חש די נוח במהלך שהותו שם כשהרופאים טיפלו בכוויות מדרגה שנייה ושלישית בקרקפתו והצוות הקרין לו את הסרט האהוב עליו, "מפגשים מהסוג השלישי". הוא השתחרר למחרת.


הצילומים שנקטעו היו חלק מתמיכה בסך 5 מיליון דולר של חברת המשקאות, שביקשה למשוך אליה קהל צעיר. בתמורה, העסקה כללה חסות לסיבוב ההופעות הקרוב של הג'קסונים עם אלבום האיחוד שלהם, VICTORY. החוזה, לעומת זאת, לא כיסה עלויות רפואיות עבור זיקוקים תועים.


החברה שילמה עוד 1.5 מיליון דולר כדי להסדיר את התקלה עם ג'קסון, שתרם את הכסף למחלקה שטיפלה בו, אליה חזר לניתוח לתיקון הקרקפת. זמן קצר לאחר מכן, בית החולים השיק את מרכז הכוויות על שם מייקל ג'קסון. אבל הכבוד היה קצר מועד: בשנת 1987 נאלץ בית החולים המתקשה לסגור את מרכז הכוויות הזה. ומייקל? התקלה בצילומים ותוצאותיה הפכה אותו מכור למשככי כאבים.


ויש שחושבים כי תקרית האש הזו גרמה לג'קסון להפוך את עורו משחור ללבן. ובכן, זה לא כך והנה ההסבר: הוא אובחן כסובל ממחלת עור בשם ויטיליגו, שגורמת לכתמים לבנים על העור ורגישות לאור השמש. כדי לטפל במצב, הוא השתמש באיפור בצבע בהיר וכנראה בקרמים להלבנת עור כדי לכסות את כתמי הצבע הלא אחידים שנגרמו על ידי המחלה. הקרמים היו מבהירים עוד יותר את עורו והעור הבהיר יותר גרם לביקורת נגדו על כך שהוא ניסה להיראות לבן. ג'קסון אמר שהוא לא הלבין את עורו בכוונה ושהוא לא ניסה להיות משהו שהוא לא.


מהו המרכיב הסודי שגורם לתקליט הזה להרגיש כל כך קסום ללא מאמץ?


ב-27 בינואר בשנת 1970 יצא תקליט חדש לוואן מוריסון. שמו הוא MOONDANCE והוא תקליט חשוב.



אחת הדמויות הכי אניגמטיות בעולם הרוק הייתה תמיד ואן מוריסון. עד היום לא יודעים עליו הרבה, לעומת כוכבי רוק אחרים. זה האלבום השני שלו לחברת התקליטים, האחים וורנר, וגם אלבומו הראשון כמפיק.

האלבום הקודם, ASTRAL WEEKS, התקבל באהבה אדירה ולכן הציפיות היו גבוהות מאד לאלבום ההמשך.


רוב הסשנים להקלטת MOONDANCE נערכו בביצועים חיים באולפן. מוריסון הביא לאולפן ההקלטות רעיונות כלליים לשירים. לא היו לו עיבודים מוכנים ולפיכך, עיבודי השירים הופקדו על שאר הנגנים. בזמן שחטיבת הקצב הקליטה את השירים ישבה חטיבת כלי הנשיפה בצד וכתבה עיבודים למלודיות שניתנו לה ממוריסון לפני כן. הוא לא דיבר הרבה באולפן ודי התכנס בעצמו, חוץ מהרגעים בהם העביר הוראות כלליות.

הרעיון לעיבוד כלי הנשיפה בשיר הנושא נלקח מהאלבום A LOVE SUPREME של ג'ון קולטריין (שימו לב לפזמונים של השיר). זאת לפי דבריו של החלילן-סקסופוניסט קולין טילטון, שעיבד את התפקיד. החליל שטילטון מנגן עליו בשיר הזה הוא חליל מדגם זול שקנה בשמונים דולר. טילטון לא היה אז חלילן מקצועי והוא פשוט אילתר בחליל את מה שיכל.


אז מי הם הנגנים הנהדרים שמנגנים בתקליט הזה? קולין טילטון בחליל. גארי מלאבאר בתופים. ג'ף לייבס בקלידים. ג'ק שרואר בסקסופון. ג'ון פלאטניה בגיטרה. ג'ון קלינגברג בבס וגאי מאסון בכלי הקשה. כמו כן יש כאן שלישיית זמרות בשני שירים (CRAZY LOVE ו- BRAND NEW DAY) - אמילי יוסטון, ג'ודי קליי וג'קי וורדל.


"זה היה סוג הלהקה שאני אוהב", אמר מוריסון על ההרכב של תקליט זה. "שני כלי נשיפה וחטיבת קצב - זה סוג הלהקות שאני הכי אוהב".


לייבס: "אני זוכר שהשיר עצמו היה סימן שאלה גדול. הוא היה ג'אזי, ולא נראה שייך לשאר השירים. בפעם הראשונה שהקלטנו אותו, זה יצא ממש טוב, אבל ואן חשב שזה בא קל מדי. אז עשינו את זה בערך תריסר פעמים, ובסופו של דבר חזרנו לטייק הראשון, הוא אהב לשיר בלייב יחד עם הרצועה, כי סינטרה עשה את זה. הוא חיפש את הקסם".


רוב הנגנים האלו (למעט הבסיסט ג'ון קלינברג) היו בעצם חברים בלהקה שנקראה THE COLWELL-WINFIELD BLUES BAND. כולם גרו אז בוודסטוק והחלו לעבוד על אלבומם השני, כשלפתע המנהיג שלהם החליט לפטר את זמר הלהקה מבלי להביא זמר מחליף במקומו. באותו הזמן פיטר ואן מוריסון את להקת הליווי שלו. הוא כבר החל לעבוד עמה על שירים שכתב לאלבום MOONDANCE, אך לפתע החליט לפטר את כולם. מכאן לשם, מוריסון התחבר ללהקה שנותרה ללא זמר וכך נוצר שילוב נהדר.


טילטון לא שמע מעולם לפני כן על ואן מוריסון, אך בגלל שכל להקתו הסכימה להצעה, הוא החליט להצטרף לחגיגה. בדצמבר 1969 הושלמו הסשנים לאלבום ומוריסון חזר לביתו, בפסגת הר ליד וודסטוק, כדי לבלות את חג המולד עם משפחתו. לכן המיקסים לאלבום נעשו על ידי אליוט שיינברג ביחד עם המתופף גארי מלאבאר.

כשהאלבום יצא לחנויות, הוא הפך את מוריסון באופן מיידי לדמות חזקה ומשפיעה מאד בעולם המוזיקה. כל השירים כאן נהדרים וכולם יחדיו יוצרים שרשרת מענגת של צלילים וטקסטים. הסינגלים שיצאו מהאלבום היו COME RUNNING ו- CRAZY LOVE. אבל דווקא שיר הנושא של האלבום הוא שנחשב ללהיט הגדול יותר ממנו (הוא יצא כסינגל רק בשנת 1977).


בעיתון מלודי מייקר הבריטי כתבו עליו אז כך: "מוריסון כבר לא צריך להוכיח את עצמו לקהל. מה שהוא עושה זה פשוט דבר יקר ללא מחיר".


אבל לא כל הביקורות היו נלהבות. בעיתון DISC AND MUSIC ECHO כתבו: "אלבום נעים מאד אך ללא משהו חדשני".


ועיתון BEAT INSTRUMENTAL פרסם בביקורתו: "אנחנו לא מבינים על מה כל המהומה כאן. רוב השירים כאן לא מותירים רושם כלשהו. נראה שמוריסון איבד את דרכו".


נו טוב, ברור שמוריסון לא איבד את דרכו אלא דווקא מצא אותה.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "מזמן, הגיע ואן מוריסון לנקודה שבה ההשפעות על המוזיקה שלו כבר לא חשובות. זה חסר טעם לנסות לזהות את ההשפעות האלה כמו שזה יהיה עבור כל מוזיקאי לנסות לחקות אותו.

אי אפשר באמת לחקות את המוזיקה של ואן מוריסון, כי כמו במוזיקה של דילן, מה ששומעים זה לא סגנון, אלא אישיות. עם כל תקליט מקבלים תחושה שהוא השיג היכרות עתיקה כלשהי עם הלהקה שלו ועם השירים שלו; לא משנה איך המוזיקה משתנה, ההמצאות הארוכות של השירה של ואן, השליטה המלאה שלו בנגנים שאיתו, והתודעה בעלת החזון במובן החזק של המילה יוצרים אווירה שמציבה מיד את התנאים שלה. הכוחות של מוריסון ברורים: הכישרון החזק שלו למנגינה, היכולת שלו לנוע בחופשיות בתוך כמעט כל סוג של כלי נגינה עכשווי, הקסם המילולי שלו ובעיקר האותנטיות של רוחו.


זה הוא אלבומו הראשון מזה יותר משנה. בניגוד ל-ASTRAL WEEKS, זה יהיה תקליט פופולרי מאוד; תמונתו של ואן כבר ממלאת את חלונות חנויות התקליטים והמוזיקה החדשה שלו זוכה לשידור בתחנות FM יותר מכל דבר אחר לאחרונה.


האלבום החדש של ואן עשוי להחזיר להתלהבות הבוהקת של 'הבחורה עם העיניים החומות' והבלוז הקסום של התקליט THEM AGAIN. ואן שר כעת עם להקה חשמלית ממגנטת, עם פסנתר, אורגן, ויברפון וסקסופונים וחליל בשליטה מורכבת. להופעה של הלהקה יש ברק ממלכתי.


זה אלבום של המצאה מוזיקלית וביטחון לירי; מצבי הרוח החזקים של INTO THE MYSTIC והברק המשובח והאפי של CARAVAN יעבירו אותו על פני הרבה תקליטים טובים שנשכחו בשנים הקרובות. ואן מוריסון ממשיך הלאה".


לא גמור, אך נצחי: מה אומר התקליט הזה על ימיו האחרונים של ג'ון לנון?


ב-27 בינואר בשנת 1984 יצא התקליט MILK AND HONEY, תחת השמות ג'ון לנון ויוקו אונו.



עטיפת התקליט לא הותירה מקום לטעויות - מדובר בתקליט המשך ל'פנטזיה כפולה', התקליט שהשניים הוציאו בשנת 1980 וזמן קצר לפני רציחתו של לנון. אבל החלב והדבש הזה לא היו מתוקים לחלוטין. קרדיט מפיק ההקלטות, ג'ק דאגלס, נעדר הפעם כי הוא הסתכסך עם יוקו לפני כן והחליט לתבוע אותה בטענה שלא קיבל את התמלוגים שהגיעו לו. במלודי מייקר נכתב בביקורת לתקליט: "זו קינה עצובה והיא עשויה מפירורי לנון ומה שנותר לנו הוא לנסות וליהנות מהם".


הלהיט המוביל מתקליט זה היה NOBODY TOLD ME, שאני זוכר היטב כי הושמע רבות בתקופה ההיא, כשיצא לאור. יוקו: "הקשבתי להקלטות בשנת 1982. אלו היו ההקלטות שעבדנו עליהן לפני שג'ון מת. חשתי אחראית לסיים את התקליט, אז הקשבתי לזה באולפן והייתי קרובה לעילפון. היה לי קשה להתמודד עם כל הזכרונות שהציפו אותי. לכן דחיתי את התקליט עד צאתו בשנת 1984. מותו של ג'ון היה בזבוז מוחלט. הוא איתי כל הזמן".


ואי אפשר להתעלם משיר בשם BORROWED TIME, ששר לנון כמה חודשים לפני מותו. בשיר הוא מביט אל עברו, כשהוא מתבל זאת במקצב הרגאיי שהיה מאד אהוב עליו, כשהקשיב רבות לאלבום BURNIN של המקוננים (עם בוב מארלי). יום אחד הקשיב ג'ון לאחד משירי האלבום ההוא, שנקרא HALLELUJAH TIME ובו שרה החבורה מג'מייקה כי 'אנו חייבים להמשיך ולחיות על זמן שאול'. לנון מיהר לקחת מסר זה ולרקוח איתו משהו משלו.


בניגוד לתקליטים המשותפים הקודמים של ג'ון ויוקו, הפעם ג'ון לא היה בסביבה כשיוקו הרכיבה את התקליט כ'שאלה ותשובה' בין שיריו ושיריה. כותרת המשנה של תקליט זה היא 'מחזה לב' והפעם הייתה זו האמנות שלה נטו בהרכבת השירים לפי סדר מסוים עם רצון ברור לשמר בכאב, בגעגוע ובנחישות את זכרו של בעלה.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על האלבום: "האלבום הזה חלב נתפס כיצירה נלווית לפנטזיה כפולה ובעוד שהאלבום הקודם נועד להיות טקס מרפא (שהגיע אחרי פרידתם של ג'ון ויוקו למשך שמונה-עשרה חודשים וחזרתו של ג'ון לפעילות), נראה כי יורשו מעוצב. כדיוקן של אושר ביתי. על פי הערותיה של אונו בעטיפה, היא ולנון אימצו במודע את הדימוי של עצמם כגלגול הנשמות של המשוררים הוויקטוריאניים, אליזבת בארט בראונינג ורוברט בראונינג. עטיפת האלבום אפילו משחזרת פסוקים של הבראונינגס לצד מילים של ג'ון ויוקו.


למרבה הצער, השירים באלבום אינם נושאים השוואה ליצירתם של משוררים כל כך מפוארים. ארבע מתוך שש הקומפוזיציות החדשות של לנון ממחזרות דברים בסיסיים של רוק'נ'רול עם מילים פשוטות, חוזרות ונשנות ואפילו קלישאתיות ("לחיות בזמן שאול", "אני יוצא החוצה" וכו'). "אף אחד לא אמר לי", הסינגל הראשון מהאלבום, מתחיל בהבטחה עם ריף אנרגטי שמזכיר את "שמונה ימים בשבוע" של הביטלס, אבל הוא מיד חולף למנגינה שגרתית עם מילים מחורזות לא אחידות שבקושי הגיוניות ("יש נאצים בשירותים ממש מתחת למדרגות / תמיד משהו קורה ושום דבר לא קורה"). בינתיים השירים של אונו נעים בין "לילה ללא שינה", מונולוג חללי נעים, ל"ידיים שלך", שהוא שיר מגושם עם מילים המושרות ביפנית ומתורגמות ברקע לאנגלית (למשל," הידיים שלך / הידיים שלך / כל כך יפה"). השיר המעניין ביותר של לנון הוא גם המטופש ביותר של האלבום. "(סלחי לי) נסיכת הפרח הקטנה שלי" נשמע כמו משהו שתורגם מאופרה יפנית נדושה ועם זאת הופך מבשר רעות על ידי שני אקורדים מינוריים.


יש פיסות טמטום אחרות בכל האלבום - כמו אלתורים, שירה מקוטעת וספירות מצחיקות שנראות כמאשרות שמדובר בגרסאות מחוספסות. ובכל זאת, הם מציירים דיוקן מענג של לנון. למרות האיכות הגסה של החומר, האלבום נשמע נהדר. ההפקה של לנון ואונו היא מדויקת והם משתמשים לרוב באותם מוזיקאים מהשורה הראשונה, כמו באלבום הקודם. החלק המרכזי של 'חלב ודבש' הוא צמד שירים בהשראת ספציפית משניים משיריהם הקלאסיים של הבראונינגס. הם מוצגים בגרסאות מחוספסות ביתיות והם קצת מביכים.


בשיר "אתה האחד", שסוגר את האלבום, שרה אונו, "בעיני העולם היינו לורל והרדי / במוחנו היינו היתקליף וקתי / במציאות היינו רק ילד וילדה שמעולם לא הסתכלו לאחור". ג'ון ויוקו אולי רצו להציג את עצמם כילד וילדה טיפוסיים שהתברכו באהבה ייחודית, אך כמעט כל האחרים הכירו אותם כסלבריטאים עשירים, אקזוטיים, מוחצנים והכל מלבד מה שהם בעצמם רצו. ובכל זאת, ברור שהם אהבו זה את זו באופן עמוק. רק תביטו בהם על העטיפה של 'חלב ודבש', כשהם מתמזגים לפרצוף אחד כשהם מתנשקים.


אולי הדבר העצוב ביותר במותו המוקדם של לנון הוא שהוא ויוקו היו על סף שיתוף עם העולם, באמצעות אומנותם, תובנות אמיתיות על מערכת יחסים יוצאת דופן ששרדה תקופות רעות ביותר. בזמן שהשניים הכינו את האלבום הזה ואת קודמו, ג'ון ויוקו עדיין הרגיעו את עצמם ודמיינו עתיד משותף. זו הסיבה שהשיר הכי מרגש באלבום הוא "אל תפחד" של יוקו, שתופס את ההתרגשות בהרפתקה הרגשית בה היו: "שמש במזרח / ירח במערב / הסירה שלנו נעה לאט / אין נחת בכלל באופק / משם אנחנו הולכים". חבל לכולנו שהם לא הגיעו רחוק יותר".


מי השפיל את הביטלס באופן כה נבזי?


ב-27 בינואר בשנת 1962 הופיעה להקת הביטלס באולם AINTREE INSTITUTE בליברפול.



היא הופיעה שם פעמים רבות לפני כן אך הפעם זו הייתה הפעם האחרונה בהחלט שלה שם ובגלל סיבה מכעיסה; את האירוע קידם בריאן קלי כשלאחר ההופעה הוא שילם את שכר הלהקה בסך 15 ליש"ט במטבעות קטנים, מה שהכעיס את המנהל החדש שלה, בריאן אפשטיין. הוא ראה לנכון להזכיר את המקרה בספר האוטוביוגרפיה שלו משנת 1964, ומעולם לא הרשה לביטלס לנגן שם שוב.


כך נכתב בספרו: "באחת הפעמים אני זוכר ששילמו לי במטבעות - 15 ליש"ט בהמון מטבעות קטנים. עוררתי מהומה נוראית, לא בגלל ש-15 ליש"ט זה לא סכום ראוי, אלא בגלל שחשבתי שזה לא מכבד כך את הביטלס. הרגשתי שאם צריך להיות מנהל אז צריך להילחם למען אדיבות מוחלטת כלפי האמנים שלי. הבעתי את דעתי ואני והביטלס הרגשנו הרבה יותר טוב עם זה".


לפרטים על ספר הביטלס השלם, "ביטלמאניה!" - תלחצו פה.



מה חיפש דיוויד בואי באמריקה בשנת 1971 - והאם הוא מצא את זה?


ב-27 בינואר בשנת 1971 הגיע דייויד בואי בשעות הבוקר לניו יורק, כשחברת התקליטים בה היה חתום ארגנה לו חדר במלון האמנים האופנתי אז, הולידיי אין.



שעות ספורות לאחר נחיתתו כבר נראה הבחור (שלבש שמלה) כשהוא מחטט בחנויות התקליטים המקומיות שבטיימס סקוור במטרה למצוא תקליטים שטרם הגיעו לאנגליה.


בשעת ערב, ולמרות הקור העז ששרר אז בעיר, יצא בואי (עם יחצ"ן חברת התקליטים שלו, מרקיורי) לבית קפה בגריניץ' וילג' כדי לצפות בהופעתו של טים הרדין. בואי לא הצליח לגשת להרדין ולשוחח איתו אך התרשם מההופעה. לאותו יחצ"ן אמר לאחר מכן כי ברצונו להופיע במועדון שכזה, למרות שאין עמו אישור עבודה לכך. לאחר מכן השמיע לו מישהו את התקליט של מחתרת הקטיפה ושמו LOADED.


המוזיקה הממה את בואי והוא ביקש לצפות בהופעה של הלהקה. הוא הצליח לעשות זאת בהמשך שהייתו שם, אך לא ידע כי האיש המרכזי בלהקה, לו ריד, כבר איננו ובמקומו נמצא מישהו, שדומה לו פיזית ועונה לשם דאג יול. בואי שוחח עם יון דקות ארוכות עד שהאחרון תיקן אותו כי אינו מיסטר ריד וגרם לו למבוכה גדולה. אמן נוסף שהרשים אותו מאד היה MOONDOG, שנהג להופיע ברחוב. מונדוג סיפר לבואי קצת על חייו ורק לאחר פגישתם נפלה על בואי ההבנה כי מונדוג, שנהג להתלבש כוויקינג, הינו עיוור.


במהלך השהיה יצר בואי קשר עם בת דודתו, כריסטינה פאולסן, אותה לא ראה מזה 13 שנים.


האמת מאחורי המאבקים המשפטיים של בואי משנת 1976 - בשביל מה הוא נלחם?


ב-27 בינואר בשנת 1976 הגיש דייויד בואי תביעה משפטית.



ביום זה תבע בואי את עורך דינו ויועצו לשעבר, מייקל ליפמן, בסך 2 מיליון דולר. בין הדברים שנטענו בכתב התביעה הוזכרה גם הפרת חוזה. בתביעה הזו טען הזמר שלליפמן הייתה שליטה מלאה ברווחים משיריו, הרשה לעצמו לקחת 15 אחוזים מהם, במקום עשרת האחוזים שנקבעו בחוזה. כמו כן, בואי ביקש להחזיר אליו 475,000 דולרים שליפמן הקפיא אצלו לאחר פיטוריו. בפירוט נטען שיש שני חשבונות בנק, כשבכל אחד מהם 40,000 דולרים. בנוסף, יש שלושה חשבונות נוספים עם 100,000 דולר בכל אחד מהם, כמו גם חשבון פנסיה.

בואי היה זקוק לכסף הזה ובלעדיו הוא נאלץ לגשת לחברת התקליטים שלו כדי לקבל הלוואה למימון סיבוב ההופעות הבא שלו, כשבינתיים הוא עורך חזרות באחוזתו של קית' ריצ'רדס. ליפמן מיהר להגיב שהתביעה הזו חסרת בסיס.


כשבואי החל, בפברואר, את סיבוב ההופעות שלו, לא נראה על הבמה גם הגיטריסט ארל סליק, שהיה גם הוא לקוח של ליפמן. סליק לרולינג סטון: "בין כל ההתמסטלויות של דייויד והמנייאקים שהוא הקיף את עצמו בהם, רציתי פשוט לעוף משם. כאמן, דייויד הוא מאד מוכשר אבל איבדתי קשר איתו כבנאדם". סליק גם הביע את דעתו, שדייויד לא יצליח לסיים כהלכה את סיבוב ההופעות הזה שלו. בואי השיב: "אני מאד נרגש להופיע".

את מקומו של סליק תפס הגיטריסט סטייסי היידון. כמו כן, האורגניסט לשעבר של להקת יס, טוני קיי, הוצב בעמדת הקלידים.


שיהיה בהצלחה, דייויד!


כאוס על הסט: מדוע הופעת טלוויזיה של רולינג סטונס הותירה את הצופים זועמים?


ב-27 בינואר בשנת 1964 יצרה להקת הרולינג סטונס שערורייה קטנה בתקשורת הבריטית כשהופיעה בעמדת השיפוט על תקליטונים חדשים בתוכנית JUKE BOX JURY.



הרולינג סטונס מיהרו להדביק את הביטלס, שהופיעו בתוכנית זו, ולכן זה לא הפתיע לראות את חמשת האבנים בה.


תוכנית הטלוויזיה, שהייתה מבוססת על הגרסה האמריקנית עם אותו שם, הציגה אורחים סלבריטאים בפאנל שבועי מתחלף שהתבקשו לשפוט את פוטנציאל השירים החדשים.


הפרק עם הסטונס שבר את הכללים על ידי הגדלת מספר הכיסאות הרגיל מארבעה לחמישה, כדי לאפשר ללהקה לשבת בעמדה הנחשקת - הפעם היחידה שנעשה כך בתוכנית זו. הלהקה, לעומת זאת, לא נראתה מרוצה ובילתה את רוב האירוע בלעג ברור.


היה ברור שהסטונס רצו להשיג חשיפה בהשתתפותם שם - והיא הגיעה ובגדול. למחרת היו העיתונים מלאים בכותרות שגינו את הלהקה ואת יחסה לאמנים אחרים. זה היה מספיק כדי לגרום למעריצים שלה להתאהב בה עוד יותר.


חברי הלהקה הצליחו להכעיס גם כשקראו לתקליטון חדש של אלביס פרסלי במילה הלא-מחמיאה DATED. המילה הזו (שיש בה נימה לגלגנית) פירושה הוא, תקליטון שאופיו לא מעודכן מוזיקלית ונשמע אנכרוניסטי.


עיתון דיילי סקץ' פרסם אז מאמר: ""אני מדווח ללא חרטה על מותה של פרה קדושה בטלוויזיה. קבוצה של

צעירים ניאנדרטליים שקוראים לעצמם הרולינג סטונס ישבו בכס השיפוט כמו אנשי המושבעים. זה היה לעג למשפט כמו לעיסת המסטיק שלהם, מושבעים לא מנומסים, חסרי הומור, לא ליברליים ולא הגיוניים שהצביעו על הנאתם או חוסר שביעות רצונם על ידי נהמות מבית הספר האנאלפביתי של צעירים".


הגיטריסט קית' ריצ'רדס הסביר אז: "אני חושב שכל התוכנית מיושנת. לא היינו נהדרים, אבל התקליטים שהם השמיעו לנו היו כלום! לא נראה שהיה לנו מה לומר עליהם. כולנו הלכנו לאיבוד מלבד צ'רלי ואולי מיק... אני בטוח שזה עזר לנו להגיע למקום הראשון, אם שום דבר אחר; זה שמר על התדמית שלנו. אנשים חשבו את הגרוע ביותר מאיתנו לפני שראו אותנו. השידור הזה היה אישור שאנחנו חבורה של אידיוטים".





ב-27 בינואר בשנת 1980 הופיעה להקת איי.סי.די.סי בסאות'האמפטון את הופעתה האחרונה עם סולנה, בון סקוט, שישתה את עצמו למוות.



היה זה סיום סיבוב ההופעות לקידום האלבום HIGHWAY TO HELL ואיש לא ידע אז, כמובן, שזו הפעם האחרונה שבון סקוט יעמוד על הבמה וישיר את השירים העוצמתיים ההם.


"בשבילנו זה היה כמו לאבד בן במשפחתך", הסביר מאוחר יותר הגיטריסט אנגוס יאנג. "קשה מאוד לעבור משהו כזה. לא רק שזה חבר שלך, זה גם מישהו שעבדת איתו כל הזמן הזה".


האם ג'ון לנון האמין בקארמה? הנה האמת המפתיעה מאחורי הלהיט האיקוני שלו!


ב-27 בינואר בשנת 1970 עשה ג'ון לנון דבר מאד ספונטני; הוא כתב, הלחין, עיבד, הקליט ועשה מיקס לשיר חדש בשם INSTANT KARMA. כך שכל השיר נוצר באמת במהלך יום אחד.



זו הייתה ההקלטה הראשונה של ג'ון לנון שיצאה בעשור החדש שייקרא הסבנטיז. בעוד הקלטותיו הקודמות יצאו תחת השם PLASTIC ONO BAND, התקליטון הזה יצא תחת השם ג'ון אונו לנון. בצד ב' של אותו תקליטון יצא השיר WHO HAS SEEN THE WIND של אשתו, יוקו אונו לנון.


קארמה היא האמונה שהפעולות שלך משפיעות על חייך העתידיים. למעשים טובים תהיה השפעה חיובית ואילו מעשים רעים מביאים לתוצאות שליליות.


לנון סיפר לרולינג סטון, בינואר 1971, על הקלטת השיר הזה והתפנית המהירה שלו: "כתבתי אותו בבוקר בפסנתר. הלכתי למשרד ושרתי אותו הרבה פעמים. אז אמרתי 'לעזאזל, בוא נעשה את זה', והזמנו את האולפן, ופיל (ספקטור) נכנס ואמר, 'איך אתה רוצה שנעשה את זה?'. אמרתי, 'אתה יודע, בסגנון שנות ה-50'. הוא אמר בסדר ובום - הנה זה היה. ההערה היחידה הייתה שאמרתי שאני רוצה קצת יותר בס, זה הכל, ויצאנו לדרך".


בראיון המפורסם שערך לנון לפלייבוי, בשנת 1980, הוא ציין שהשיר הזה פשוט הגיע אליו מבלי שיתאמץ. הוא הוסיף שכולם דיברו על קארמה בסיקסטיז ועבורו קארמה הייתה משהו כמו פרסומות. משהו מיידי שמוצג בפניך כסוג של אמנות. כמו INSTANT COFFEE. למעשה, הייתה זו אשתו של טוני קוקס, בעלה לשעבר של יוקו, שאמרה ללנון שיש בו קארמה מיידית. הוא כמובן אהב זאת ולקח את זה הלאה.


לאחר שכתב את השיר בבוקר ה-27 בינואר, הוא מיהר למשרדי 'אפל' כדי להמשיכו משם. במשרד הוא ניגש גם למשימת הרכבת להקה מיידית להקלטתו. הוא גייס את ג'ורג' האריסון, קלאוס פורמן, בילי פרסטון ואלן ווייט. האריסון היה זה שהמליץ ללנון להביא להקלטה את פיל ספקטור.


ההקלטה החלה קצת אחרי השעה שבע בערב, של אותו יום, באולפנים שבאבי רואד. עשרה טייקים נערכו באולפן עד שהוחלט על הטייק המושלם. לאחר מכן ניגש ספקטור לעטוף את ההקלטה עם 'חומת הסאונד' הידועה שלו. לקראת חצות הוחלט שיש צורך במקהלת זמרים לשיר את הפזמון. אך בגלל השעה המאוחרת לא הייתה אפשרות לקרוא לזמרים המקצועיים שעבדו אז בהקלטות. לכן בילי פרסטון התנדב לקפוץ למועדון האצ'טס, ששכן בכיכר פיקדילי, ולשלוף משם אנשים שיבואו לשיר. זמן קצר לאחר מכן חזרו, ברכבת התחתית, כשעמם אנשים נלהבים לשיר. המשימה הושלמה.


האריסון ולנון כה התרשמו מעבודתו של ספקטור שהחליטו כי הוא האיש המתאים לטפל בהקלטות הישנות שלהם להוצאת התקליט LET IT BE. השניים גם סימנו אותו כאיש שיפיק את הקלטות הסולו הבאות שלהם.




היום בו הותירה לד זפלין את המעריצים מאוכזבים מאד!


ב-27 בינואר בשנת 1975 נאלצה להקת לד זפלין לבטל הופעה בסנט לואיס בגלל שרוברט פלאנט חטף שפעת.



הזמר נשאר לנוח בשיקגו בעוד שלושת חברי הלהקה האחרים עלו על המטוס הפרטי וטסו ללוס אנג'לס, לכמה ימי חופשה. העיתונאי כריס צ'ארלסוורת' היה שם ודיווח: "הייתה פגישת להקה, להיכן לנסוע. זאת כי הם שילמו מדי יום להשכרת המטוס הפרטי הזה. איש מהם לא רצה להישאר בשיקגו שהייתה קרה מאד. ג'ון פול ג'ונס רצה לטוס לאיי בהאמה. ג'ון בונהאם העדיף את ג'מייקה. ג'ימי פייג' השתוקק לראות איזו בחורה בלוס אנג'לס. לפתע נכנס הטייס לדיון והסביר שהמטוס לא רשום לפעילות מחוץ לארה"ב., כך שג'ימי ניצח. כל הדרך ללוס אנג'לס השתכרנו ושרנו שירי עם בריטיים ישנים, עם ג'ון פול ג'ונס באורגן שהיה במטוס. זו הייתה חגיגה".



הנה המסע המטלטל שהוביל את אלביס פרסלי להוצאת אחד התקליטונים היותר חשובים שלו!


ב-27 בינואר בשנת 1956 יצא התקליטון HEARTBREAK HOTEL של אלוויס פרסלי. האנרגיה שבו, עם הצליל המהדהד בקולו של אלביס פרסלי, שנוצר במיוחד, הפכו לקלאסיקה.



חברת RCA, שהוציאה את התקליטון, קנתה את החוזה של פרסלי מחברת התקליטים SUN תמורת 35,000 דולר. הסינגל הזה נמכר ב-300,000 עותקים בשבוע הראשון של יציאתו לשוק. כל ההצלחה הזו הייתה בזכות מנהלו של פרסלי, קולונל טום פארקר. מה היה שם? בואו לקרוא...


פארקר פיקח על עלייתו של פרסלי מתופעה מקומית בדרום ארה"ב לדרגת סופרסטאר עולמי. עם זאת, רבים ממעריציו של פרסלי התרעמו עליו והאשימו אותו בדחיפתו של הזמר למאמץ יתר שהוביל להתדרדרות במצבו. המעריצים גם האשימו אותו כי גבה עמלות מופרזות והרחיק את פרסלי מסיבובי הופעות מחוץ לארצות הברית.


פארקר (שם אמיתי: אנדריאס קורנליס ואן קוויק) הגיע לארצות הברית כמהגר בלתי חוקי מהולנד ויש האומרים שרצה לברוח כי היה מעורב שם ברצח וחשש שלא יורשה לחזור לארץ אם ייצא עם פרסלי לחו"ל. ובכל זאת, פרסלי כינה את פארקר ואת אשתו הראשונה, מארי, "האנשים הטובים ביותר בעולם".


הוא היה איש עסקים מחוספס, מרשים ומעשן סיגרים לרוב. רק לעתים רחוקות העניק ראיונות והיה ידוע כי בדה את סיפור הרקע שלו. הוא טען שהוא יליד מערב וירג'יניה ושהוא ברח מבית יתומים כדי להצטרף לקרקס הפוני הגדול, שלדבריו נוהל על ידי דודו. גם לביטלס סיפר פארקר, כשהם הגיעו לבקר את פרסלי בשנת 1965, על ימיו בקרקס. (הסיפור המפורט על מפגש זה של אלביס והביטלס נמצא בספר שכתבתי, "ביטלמאניה!").


פארקר גילה את פרסלי בהמלצתו של אוסקר דייוויס, שעבד אצלו. הוא הזמין את פרסלי כאמן חימום בסיבוב הופעותיו של הזמר שהיה תחת חסותו אז, האנק סנואו. אז החל לנסות לשכנע את פרסלי, את הוריו ואת מנהלו, בוב ניל (שגבה ממנו אז 15 אחוזי עמלה), לתת לו לספק הכוונה מקצועית.


בשנת 1955 הסכים פרסלי לקבל את פארקר כיועץ וזה תיכנן מיד את עזיבתו של פרסלי את חברת התקליטים SUN, החברה בה החל להקליט. "זה קשה מאד לעניין אמרגנים מחוץ למעגל השיווקי הקטן של החברה הזו", אמר פארקר לניל המנהל. פארקר ביקש מניל לאתר לו היכן נמכרים תקליטוניו של אלביס. באפריל 1955 חזר ניל לפארקר כשתשובה ברורה בעניין לא נמצאת בפיו.


בחודש מאי החל פארקר להגיד לסובביו כי אינו מרוצה מצורת הניהול של ניל, כשהוא דוחק בו לשווק כהלכה את הזמר הצעיר כדי שיהיה אפשר להכניסו לשוק ההופעות היוקרתי של לאס וגאס.


ב-17 ביוני נפגשו פארקר וניל והגיעו להסכמה שפארקר כה ייחל לה; החל מה-24 ביולי 1955 יועברו כל זכויות קביעת ההופעות לפארקר וגם הוא יוכל להוציא את פרסלי מחברת SUN לחברת תקליטים גדולה יותר. פרסלי לא רצה לעזוב את חברת SUN והייתה זו משימה שניל ידע שתהיה קשה לפארקר לבצע. פארקר, מצדו, כבר החל להניע את מנועיו ולדרוש שלא יהיה מעתה שום פרסום של חברת SUN שצמוד לפרסלי. "גם כך החברה הזו לא עושה כלום עבורנו", הוא אמר בלגלוג נחרץ לסובביו.


פארקר לא ויתר וסידר לפרסלי חתימה על חוזה עם חברת RCA. היה זה ב-21 בנובמבר 1955 כשנציגים בכירים מחברת RCA הגיעו למשרד חברת SUN ושם נפגשו עם פרסלי, פארקר ועורכי דין. מטרת הפגישה הייתה מכירת חוזהו של פרסלי מ- SUN לחברה החדשה. גם אמו של פרסלי נכחה שם והביטה בגאווה בבנה. פארקר לקח אז 25 אחוזים מסכום הכסף שניתן לפרסלי בעסקה.


יום למחרת קיבל פארקר הודעה מפרסלי: "קולונל היקר. מילים לא יכולות לתאר כמה אני מעריך את מה שעשית עבורי. אני יודע שאתה הטוב ביותר. תאמין לי כשאני אומר שאישאר איתך לנצח ואעשה כל דבר כדי שתאמין בי. המון תודה ואני אוהב אותך כמו שבן אוהב את אביו". פארקר ידע שהשיג את התרנגולת הטובה ביותר בעולם - זו שלא רק תטיל ביצי זהב אלא גם תלבש חליפת זהב.


הסינגל הראשון שלו בחברה החדשה, HEARTBREAK HOTEL, הפך לתקליטון הנמכר ביותר בשנת 1956, ובסוף השנה פארקר היה היועץ היחיד והבלעדי שלו, הנציג והמנהל האישי, לפי החוזה ששניהם חתמו בו.


מי הם המוסיקאים שנולדו ב-27 בינואר?


1944: נולד ניק מייסון, המתופף של להקת פינק פלויד. באותו יום נולד גם קווין קוין, שמת בדצמבר 2004.


1951: נולד בריאן דאוני, המתופף של להקת THIN LIZZY.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים


הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459


























































©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page