top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 בפברואר בעולם הרוק

עודכן: 29 בפבר׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-27 בפברואר (27.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "פעם הייתי כותב דברים ספציפיים על תופעות חברתיות ברורות שמספר רב של אנשים יכולים להזדהות איתם מכיוון שראו את זה קורה. אבל זה פחות ספציפי מבחינת החוויה האישית שלי. אני יכול לכתוב על דברים שלאו דווקא קרו לי אישית. השיר 'מונטנה', שעוסק בחלקו באדם שחולם לגדל חוט דנטלי בחווה במונטנה, התחיל את דרכו: כשקמתי יום אחד, הבטתי בקופסת חוט דנטלי ואמרתי, המממ... הנחתי שאיש לא עשה את אותו הדבר והרגשתי שתפקידי כמשקיף על חוט דנטלי לבטא את יחסי לחבילה. אז ירדתי למטה וישבתי ליד מכונת הכתיבה וכתבתי על זה שיר. לפעמים אני מראה את מילות השיר לאשתי, או כעבור זמן מה אביא אותה להקריא לי אותן כדי שאוכל לראות איך הן נשמעות, כי חלק מהטקסטים מורכבים בצורה פונטית. אני משנה טקסטים כל הזמן. הרבה מהם משתנים במקרה. מישהו יקרא אותם לא בסדר וזה יישמע כל כך מצחיק שאשאיר את זה לא בסדר. תמיד שנאתי שירה. אני ממש שונא אותה. כל הרעיון בה פשוט גורם לי חלחלה. עלים שנופלים מהעצים, הרוח נושבת וכל החרא הזה. אני שונא את זה. אני גם לא אוהב ספרים. לעתים רחוקות מאוד אני קורא. אני חושב שבאופן אידיאלי, איך שזה אמור להיות, אתה יכול להשתמש במילים למטרות שעשוע בלבד, משום שהמילה המדוברת, צליל המלים... נראה לי מצחיק בגלל ההבדלים במנגנוני הפקת רעש של אנשים את אותה מילה" (פרנק זאפה, בשנת 1975)



ב-27 בפברואר בשנת 1972 הופיע מארק בולאן עם להקת טי רקס את הופעתו האחרונה בסיבוב הופעות אמריקאי, באולם קרניגי הול היוקרתי שבניו יורק. זה היה כישלון.



מוקדם יותר ביום, בולאן ומנהלו חגגו את הכיבוש הממשמש ובא של אמריקה על ידי זריקת חופנים של שטרות דולרים מהמרפסת בקומה השביעית שלהם במלון סיטי סקוור.


בעוד שזמר החימום, ג'קי לומקס, ביצע את שיריו על הבמה, השתכר בולאן מאחורי הקלעים. כשהגיע תורו הוא עלה על הבמה לבוש בחליפת משי כסופה מנצנצת ועם שני כוכבי כסף מתחת לעיניו. הקהל ישב, לבוש ג'ינס וחולצות טי, מחכה להתרשם. גרסה מטלטלת של השיר "קאדילק", שאיתה טי רקס פתחה הופעות מאז אוגוסט 1971, התקבלה פה במחיאות כפיים מנומסות בלבד - התחלה לא טובה.


הלהיט JEEPSTER נתקל בתגובה דומה, מה שגרם למארק להסיח את דעת הקהל על ידי ריקוד פראי. הסט האקוסטי המקובל שלו, בן שלושה שירים באמצע ההופעה, זכה למעט מחיאות כפיים מנומסות. ההילה סביב המופע הראשון של טי רקס בקרניגי הול הוכיח לנוכחים שההר הוליד עכבר.


מנהל הלהקה, טוני סקונדה, הסביר מדוע המופע נפל לקרשים: "ערכנו מסע תקשורתי מטורף וכל אנשי התקשורת שם היו חייבים לבוא ולראות את התופעה בקרנגי הול. כל העולם ואשתו באו לראות את המופע.

קרניגי הול היה הקש האחרון. זה היה פחות או יותר הסיבוב הגרוע ביותר שעשיתי בחיים שלי, מארק פשוט לא היה אותו בחור יותר. הקוקאין השפיע עליו וזה היה כמעט בלתי אפשרי לתקשר איתו. לקחתי אותו לאולם כמה שבועות לפני לכן. עמדנו שם והראיתי לו עד כמה המקום היה מושלם מבחינה אקוסטית. אמרתי, 'כשאתה תופיע כאן, אתה לא תצטרך את ערימות מגברי המרשאל'.


עשינו את הפיצוץ התקשורתי הלוהט הזה לקראת ההופעה - זרקורים נדלקו וידוענים רבים הגיעו לראות את הקונצרט, ומה מארק עושה? מסתגר בשירותים עם שני בקבוקי שמפניה ומשתכר כהוגן. הוא עלה על הבמה לבוש עם חולצה ופרצופו מודפס עליה ונפל על פניו בשיר הפתיחה. הווליום היה כל כך חזק שאף אחד לא יכול היה לשמוע דבר ארור - זה היה נורא. יצאתי החוצה והתיישבתי על המדרגות בחוץ, ופול סיימון יצא בריצה אחרי ואמר, 'מה אתה עושה, בנאדם? זה פאקינג בולשיט מה שקורה פה'. הוא גרם לי להרגיש חרא ואז הוא הלך משם. חשבתי, כאן זה מסתיים. ידעתי שזה סוף התור ואמרתי למארק. המבוכה הייתה פשוט קיצונית מדי. ובכל זאת, הרווחתי הרבה כסף ויצאתי מזה עם פרארי נחמדה". מקורות אחרים מצביעים על כך שסקונדה למעשה פוטר.


ב-27 בפברואר בשנת 1974 הפך סיבוב הופעותיו של אלטון ג'ון בניו זילנד לבלגאן כי המנהל שלו, ג'ון ריד, נקלע אז לקרב אגרופים ונידון לחודש בכלא.



אלטון לרולינג סטון: "אני מאד ממורמר ממה שקרה. דווקא זה היה סיבוב טוב שבו שברנו שיא של הקהל שלנו, כש-35,000 איש הגיעו להופעה אחת. ובכל זאת התקרית המבישה ההיא הרסה הכל".


יום לאחר התקרית שוחרר אלטון ללא הרשעה, אחרי שהודה כי היכה עיתונאי ושמו דייויד ווילר. זה החל בוויכוח שניצת בין ג'ון ריד לריצ'רד וילסון, שהיה אחראי על קבלת הפנים של הזמר המפורסם, בגלל תלונה מצידו של ריד בעניין אספקת המשקאות באירוע זה. ווילר טען לאחר מכן שריד זרק את כוס השמפניה בפניו אחרי שגילה שסוג מסוים של משקה שחפץ בו היה חסר שם. עשר דקות לאחר מכן נשאל ריד על ידי כתבת ושמה גודית' ברגוואנאת': 'כיצד אתה מעז לעשות מעשה שכזה, מנוול שכמותך?'. ריד לא היסס והיכה אותה.


לאחר מכן הלכה החבורה למועדון לילה, שם ווילר אמר לאישה אחת, שנכחה שם, כי הוא ממש כועס על התקרית. בשלב הזה ניגש אליו אלטון, משך אותו בצווארונו וצעק עליו, "כיצד אתה מעז לאיים כך על המנהל שלי?". לאחר מכן העידו אנשים כי ראו את ריד ניגש לווילר והיכה אותו מספר פעמים בפנים, הפיל אותו ובעט בו. ווילר ניזוק בשיניו וחטף גם פנס בעין. להגנתו אמר ריד מאוחר יותר כי התכוון להכות את ווילר בכתפו ולא בפניו.


ריד נידון בבית המשפט לחודש מאסר על תקיפת ווילר ושבוע נוסף על תקיפת ברגוואנאת'. השופט אישר למנהל הפוחז לשלם דמי ערבות. אלטון, שיצא משם מותש, חש כי כל מה שבא לו מעתה זה רק לנוח ולא להופיע.


אלטון סיפר על מה שקרה אז, בכנות רבה, בספרו האוטוביוגרפי: "הבעיות במערכת היחסים האישית שלי עם ג'ון היו ברורות. אמרתי קודם שאני נאיבי להפליא לגבי מערכות יחסים עם הומוסקסואלים. מה שלא ידעתי זה שג'ון חשב שזה מקובל לחלוטין לקיים יחסי מין עם אנשים אחרים, מאחורי הגב שלי. מערכות יחסים פתוחות זה הרבה יותר נפוץ בקרב גברים הומוסקסואלים מאשר זוגות סטרייטים, אבל זה לא מה שאני ביקשתי. הייתי מאוהב. כשהוא הבין את זה, זה לא מנע ממנו להיות רע כלפיי, זה פשוט גרם לו להיות לא ישר לגבי זה. זה הוביל לכמה סצנות באמת משפילות. ג'ון נעלם במהלך מסיבה בלוס אנג'לס. הלכתי לחפש אותו ומצאתי אותו למעלה, במיטה עם מישהו. אמא שלי צלצלה אליי במהלך סיבוב הופעות כדי לומר לי שהוא מארגן מסיבת סקס בהיעדרי. הייתי מתעמת איתו, הדברים היו נרגעים ואז הוא היה יוצא ועושה בדיוק את אותו הדבר שוב, אך הוא היה ממציא שקרים חדשים בכל פעם. התברר לי שהוא הלך להקרנת בכורה של סרט, אסף שחקנית טלוויזיה מפורסמת והתחיל רומן איתה. אז עכשיו הוא גם היה מזיין נשים. מה הייתי אמור לעשות לגבי הטוויסט המסוים הזה במערכת היחסים שלנו?


כך זה נמשך וזה היה אומלל. נראה היה שבזבזתיחצי מחיי בדמעות בגלל ההתנהגות שלו, אבל זה לא שינה שום דבר. למה לא עזבתי אותו? זה היה מתוך אהבה. התאהבתי עד מעל הראש עם ג'ון, וכשאתה כזה עם מישהו בוגד, אתה תמצא כל תירוץ עבורם, שוב ושוב, תטעה לשכנע את עצמך שהפעם הם באמת מתכוונים לזה ומעכשיו זה יהיה בסדר. ובדרכו שלו, ג'ון באמת אהב אותי. הוא פשוט לא היה מסוגל לשמור על הכלי שלו במכנסיים אם משאירים אותו לנפשו.


גם נשארתי כי פחדתי ממנו. לג'ון היה מזג שיכול לזלוג בקלות לאלימות, במיוחד אם הוא שתה או עשה קוקאין. לפעמים הזעם שלו היה מצחיק בלי משים. הייתי מתקשר למשרדים של חברת התקליטים שהקמנו ומבקש לדבר איתו: 'אה, הוא לא כאן. הוא איבד את העשתונות שלו וניסה לזרוק מכונת כתיבה חשמלית במורד המדרגות. אבל זה עדיין היה מחובר, אז זה לא ממש עבד. מה שגרם לו לכעוס עוד יותר, אז הוא פיטר

כל הצוות ויצא בסערה. אנחנו רק תוהים אם כדאי לך ללכת הביתה או לא.' אבל רוב הזמן, הם לא היו מצחיקים בכלל. צפיתי בג'ון מאיים על מישהו עם כוס שבורה במסיבה שערך המנהל של רוד סטיוארט. הוא פגע בשוער מחוץ לבית מלון בסן פרנסיסקו לאחר ויכוח על חניית רכב. הוא נתן אגרוף לטכנאי קול בחדר מלא בעיתונאים אמריקאים בהשקת האלבום GOODBYE YELLOW BRICK ROAD. כשעשינו סיבוב הופעות בניו זילנד ב-1974, הוא זרק כוס יין מול הבחור של חברת התקליטים המקומית לקידום מכירות כאשר נודע לו שנגמר הוויסקי. כשכתבת מעיתון מקומי ניסתה להתערב, הוא נתן לה אגרוף בפניה. מאוחר יותר אותו דבר

בלילה, במסיבה אחרת, נכנסתי לוויכוח עם עיתונאי אחר על התקרית הקודמת, שלא ממש ראיתי מתרחשת.

ג'ון רץ אלינו בחדר, הפיל אותו על הרצפה והתחיל לבעוט בו.


למחרת בבוקר, שנינו נעצרנו והואשמנו בתקיפה. אני זוכיתי, חוייבתי בהוצאות משפט, שילמתי ויצאתי מניו זילנד מהר ככל האפשר. עזבתי בלי ג'ון, שהערעור שלו נדחה ולבסוף נידון לעשרים ושמונה ימים בבית כלא. טסתי הביתה בלעדיו. ההתנהגות שלו הייתה לגמרי בלתי ניתנת להגנה, אבל זה היה עידן שבו הגבול בין מנהל קשוח של אמן רוק ובריון היו מטושטשים לעתים קרובות - תראו את פיטר גרנט ולד זפלין - וכשהמתנתי במוצאי שבת לשיחתו השבועית מהכלא, איכשהו הצלחתי לבנות גרסה של אירועים בראש שלי שם הוא היה הצד הנפגע, שפעל באצילות להגנתי, בטענתו שהעיתונאית קראה לו רכרוכי לפני שהכה אותה, כאילו

שזה הצדיק את זה.


רק כשג'ון היכה אותי התעשתתי. זה קרה בערב בו ערכנו מסיבה מפוארת בהרקולס. אני אפילו לא זוכר מה

הוויכוח היה על, כנראה הפרק האחרון בקטלוג של ג'ון של רמאות, אבל זה התחיל עוד לפני שהאורחים הגיעו לשם והתלהט במהרה. נשמעו צעקות, דלתות נטרקו, וימראה יפה, שצ'רלי ווטס מהרולינג סטונס נתן לנו במתנה, התרסקה. ואז ג'ון גרר אותי לחדר האמבטיה והכה אותי באגרופים לפנים, ממש חזק. הסתובבתי לאחור. הייתי כל כך בהלם, לא החזרתי. יצאתי בסערה והסתכלתי במראה בחדר האמבטיה. האף שלי דימם והפנים שלי נחתכו. ניקיתי את עצמי והמסיבה התקדמה כאילו כלום קרה. כולם נהנו. אבל משהו קרה ולי זה הרגיש כאילו המחסום סוף סוף הוסר. לא יכולתי למצוא תירוצים להתנהגותו של ג'ון יותר. לא יכולתי להישאר עם מישהו שהכה אותי".


ב-27 בפברואר בשנת 1970 פורסם מכתבו של אף שוסטר שנשלח למערכת לעיתון המוסיקה הבריטי הנחשב 'מלודי מייקר'. כך הוא כתב:



"קראתי את הכתבה שפרסמתם על ג'ימי פייג' ואני לא מבין מדוע אתם מבזבזים כל כך הרבה מקום בעיתון שלכם על גיטריסט כה נדוש. פשוט תקשיבו לאלבום השני של לד זפלין. אין שם דבר חוץ מאשר השתחצנויות של פייג' בגיטרה. אפילו קטע בלוז אחד, בשם BRINGING IT ON HOME, לא יכול להימשך מבלי שפייג' ילחץ על אפקט הפאז בו הוא נוהג להשתמש בכל קטע. אם יש לכם כל כך הרבה מקום בעיתון שלכם - מדוע לא להקדיש אותו לנגני בלוז אמיתיים? אפשר לקבל הרבה יותר רגש ממאדי ווטרס או בי.בי. קינג מאשר ממאה ג'ימי פייג'ים גם יחדיו".


ב-27 בפברואר בשנת 1970 פורסם בעמוד הראשון של המלודי מייקר גם הדבר הבא:



"הפגזות בישראל לא יפחידו את להקת הנייס ולא ימנעו ממנה להגיע לישראל, במידה ותקבל הזמנה מהמנצח זובין מהטה להופיע שם עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. למרות הפגזות שיש לאחרונה בישראל, הודיע מנהל הלהקה, טוני סטראטון סמית' שאם תהיה אבטחה ראויה, הם יגיעו".


באפריל של אותה שנה פורסם בלהיטון שלהקת הנייס צפויה להגיע אלינו להופעות בחודש יוני. זובין מהטה פגש את הלהקה בעת הופעתה בלוס אנג'לס ונוצר חיבור עם דיבורים למימוש פרויקט זה.


ומה בסוף? הנייס (שנקרא בזמנו בארצנו בשם "הנחמדים") לא הגיעו לישראל ואמרסון כבר היה עסוק בהקמת שלישיה חדשה (אמרסון, לייק ופאלמר).


ב-27 בפברואר בשנת 1973 ערכה חברת התקליטים EMI אירוע השמעה מיוחד לתקליט DARK SIDE OF THE MOON של פינק פלויד ב- LONDON PLANETARIUM.



כל חברי הלהקה, חוץ מהקלידן ריק רייט, החרימו את האירוע בגלל שחברת התקליטים שכרה מערכת הגברה לא טובה לטעמם, במקום מערכת הסאונד הקוואדרפונית (מערכת היקפית לארבעה רמקולים) שהועדפה על ידם.


האירוע נערך משמונה בערב ועד השעה 23:00 והאורחים נהנו גם מתקרובת מזון טעימה ומשקאות לרוב.


ב-27 בפברואר בשנת 1970 יצא תקליטה השני והנפלא של להקת THE MOVE ושמו SHAZAM. ממש באותו יום בישר עיתון מלודי מייקר לקוראיו שג'ף לין מצטרף ללהקה. זה צעד חשוב לפני הקמת אי.אל.או.



למעשה, בינואר 1970, פורסם במלודי מייקר כי להקת THE MOVE מתפרקת כשסולנה, קארל וויין, עובר להופעות בתחום הקברט (מופעים עם שלל אמנים לגיל המבוגר). בעיתון נמסר כי שלושת הנותרים (הגיטריסט-זמר רוי ווד, המתופף בב בוואן והגיטריסט טרבור ברטן) ימשיכו יחדיו וילכו לכיוון פרוגרסיבי יותר.

רוי ווד: "נאלצתי להעיף את המנהל שלנו שהתעקש שנעשה מופעי קברט מגוחכים עם אמנים אחרים שלא קשורים לרוק. הזמר שלנו, קארל וויין, דווקא אהב את זה כי אז הוא יכל להבליט את קולו. אבל אני התביישתי בהופעות האלה.


להקות כמו שלנו לא נהגו לעשות את זה ואנשים בקהל שרקו נגדי בכל פעם שעליתי לבמה, בגלל שיערי הארוך. אז התחבאתי בקו האחורי ליד המגבר שלי וההופעות הפכו להיות כהופעות סולו של קארל וויין ולהקת הליווי שלו. יום אחד החלטתי שנמאס לי. בהופעה אחת עלה קארל לבמה בחליפה לבנה ומישהו בקהל צעק שהוא הומוסקסואל. נמאס לי אז זרקתי עליו את כוס המשקה שהייתה בידי. זה פגע היישר בראשו. אבל אז הוא וחבריו החלו לזרוק עלינו כוסות בירה. הם גם חיכו לנו בחוץ אחר כך. קארל החליט לעזוב כי הוא קבע שאני לא מקצועי על הבמה".


בוואן הודיע לעיתון שהם מרוצים מכך שלא ייאלצו להמשיך ולהופיע בחבילות קברט ויוכלו לעסוק במוזיקה שהם באמת רוצים. "איבדנו, באיזשהו מקום, את הכיוון שהיה לנו בתחילת הדרך וברצוננו לחזור לזה. לא נמשיך ונדאג לצד המסחרי יותר של המוזיקה". עם זאת, העיתון ציין שבהמשך החודש ייצא לאור התקליט SHAZAM.


רוי ווד סיפר על התקליט, בשנת 1981, לעיתון TROUSER PRESS: "זה היה אלבום קשה לעשיה. הבסיסט החדש שלנו אז, רציתי לעשות מוזיקה כבדה אך מצאתי את עצמי נלחם כדי להשיג זאת ובדרך נפלתי לכל מיני סגנונות. תמיד שיווקו אותנו כלהקה של תקליטונים. בזמן ההוא, כדי להיחשב כלהקה של אלבומים - היה צורך להגיע לאמריקה. כי אנשים באנגליה לא קנו אלבומים אלא אם היו מעריצים אדוקים של להקה או אמן.


באלבומים רצינו לעשות את מה שלא יכולנו לעשות בתקליטונים. הרבה חומר מהאלבום SHAZAM בוצע על הבמה. הגיטריסט שלנו, טרבור ברטן, הפך מוחצן יותר על הבמה והבסיסט החדש, ריק פרייס, ניגן בסגנון ג'ון אנטוויסל מלהקת המי. הייתה לו פריטה חזקה בבס בעודו עומד על הבמה קפוא".



ואם כבר נגעתי בלהקה הזו, אז ב-27 בפברואר בשנת 1968 הוקלטה הופעתה במועדון MARQUEE בלונדון ויצאה, בהמשך אותה שנה, כתקליטון מורחב, שהכיל חמש גרסאות כיסוי. דובר מטעם הלהקה מסר על התקליטון: "הלהקה החליטה לעשות כך כדי לתת למעריציה תמורה מלאה לכספם".


בתקליטון זה, שתפקידי השירה בו הוקלטו מחדש באולפן בגלל שהמיקרופונים לא עבדו כשורה, יש גם את הפעם האחרונה בה היה אייס קפורד בסיסט הלהקה ובעיתון NME פורסם בביקורת על המוצר: "תקליטון זה קיבל את היחצ"נות הטובה ביותר והוא נותן תמורה מצוינת, עם 18 דקות של מוזיקה. איכות ההקלטה קצת מבולגנת, אבל זה לא מוריד מההנאה. הם מבצעים פה את SO YOU WANT TO BE A ROCK'N'ROLL STAR של הבירדס, STEPHANIE KNOWS WHO של להקת LOVE, SOMETHING ELSE של אדי קוקראן, IT'LL BE ME של ג'י לי לואיס ו- SUNSHINE HELP ME של להקת SPOOKY TOOTH. נראה שהתקליטון הזה ייכנס למצעד".


שנים לאחר מכן יצא הסינגל הזה על גבי דיסק בתוספת קטעי בונוס.



ב-27 בפברואר בשנת 1963 הופיעו הביטלס בתיאטרון ריאלטו ביורק.



האוטובוס של סיבוב ההופעות הזה יצא לאחת הנסיעות הארוכות ביותר שלו. השלג עדיין שכב על הקרקע ביורק כשהאמנים הגיעו. הזמרת הראשית בערב זה, הלן שפירו, נאלצה לא להופיע בגלל שהייתה חולה. עדיין, הביטלס הם שספגו את מירב הצרחות של הצעירות המקומיות. משם ובדרך להופעה הבאה כתבו ג'ון ופול את להיטם הבא של הביטלס, FROM ME TO YOU, לאחר שג'ון עלעל בעיתון NME ועיניו נחו על כותרת פינת המכתבים למערכת.


ב-27 בפברואר בשנת 1989 יצא אלבום חדש ללהקת XTC ושמו ORANGES AND LEMONS.



להקה זו הייתה מיוחדת בנוף המוסיקלי שצץ באנגליה באייטיז. חבריה לא הסכימו להופיע על הבמות והתמקדו בהקלטות אולפן, כשהם נשענים על השפעות סיקסטיזיות רבות. זה בא לידי ביטוי בשנת 1985, כשיצא תקליטון מורחב של פרויקט הצד שלהם, THE DUKES OF STRATOSPHERE. שם נשמעו היטב השפעות של להקות כגון פינק פלויד (מתקופת סיד בארט), להקת קליידסקופ והקינקס. גישה זו המשיכה לאלבום SKYLARKING שיצא שנה לאחר מכן. עם זאת, היה מתח באולפן בין מפיק האלבום, טוד ראנדגרן, והגיטריסט אנדי פארטרידג'. השניים לא הצליחו ליישר קו וזמן מה לאחר מכן הוא סבל מבלוק יצירתי. אבל זה הסתיים עם שרשרת שירים חדשה שיצאה ממנו. ראנדגרן כבר לא היה בסביבה.


לפני תחילת ההקלטות היה רצון לעשות אלבום פשוט יותר מבחינת עיבודים, אך ההתלהבות באולפן סחפה לכיוון ההפוך. פרטרידג': "יש השפעות ביטלס במוזיקה שלנו, אבל גם קפטן ביפהארט, כמה להקות ג'אז, קצת וולט דיסני". אבל לא רק השפעות מוסיקליות היו פה כי אם גם השפעת המצב הכלכלי - הלהקה ידעה שאם האלבום הזה לא יצליח, היא תהיה שקועה עמוק בבוץ. למזה, האלבום הצליח.


ב-27 בפברואר בשנת 1981 יצא תקליטון חדש ללהקת המי, עם השיר YOU BETER YOU BET.



השיר נכתב על ידי גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, כשיר אהבה לחברתו באותה תקופה: "פיתחתי את השיר במשך כמה שבועות של בילויים במועדונים ובמסיבות. עברתי תקופה לא קלה בנישואים ויצאתי עם הבת של חבר שלי. רציתי שזה יהיה שיר טוב כי הבחורה שכתבתי לה את זה היא אחת האנשים הטובות ביותר על הפלנטה".


זה היה הסינגל הראשון של הלהקה שהוקלט עם המתופף קני ג'ונס, שהחליף את קית' מון שמת שלוש שנים קודם לכן. הזמר רוג'ר דלטרי הגיב: "זה שיר נפלא שתמיד מזכיר לי את אלביס. אבל זו הייתה תקופה קשה, כן. ההמשכיות אחרי לכתו של קית' מון הייתה הרבה יותר קשה. בדיעבד, בחרנו את הבחירה הלא נכונה של מתופף. קני ג'ונס – אל תבינו אותי לא נכון, הוא מתופף פנטסטי – אבל הוא לגמרי זרק הצידה את הכימיה של הלהקה. זה פשוט לא עבד; המצת היה חסר במנוע.. עם סיבוב ההופעות הראשון שקני עשה איתנו, הוא היה מבריק לחלוטין, אבל אחרי זה הוא התמקם במה שהוא הכיר, שזה היה התיפוף שלו מסוג להקת העבר שלו, THE FACES, וזה לא מתאים עם להקת המי. במובנים מסוימים הייתי רוצה לחזור ולהקליט מחדש הרבה מהשיריםשעשינו איתו , אבל YOU BETTER YOU BET הוא עדיין אחד השירים האהובים עלי מכולם".


ב-27 בפברואר בשנת 1968 מת הזמר פרנקי לימון בגיל 25 בלבד. הוא עלה לגדולה כשהיה נער ושר עם להקת THE TEENAGERS שרשרת להיטים שכמעט ולא היה תושב אמריקני שלא שמע אותם ברדיו, כולל השלאגר "אני לא נער שוליים". אבל סגנון חייו הרס את הכל.



גם סיפור מותו נמצא, עם פרטים נדירים, בספר "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לרכישה בלחיצה פה.


מי נולדו ב-27 בפברואר?



1947 - לואי קלארק, המתזמר הבריטי שעבד עם להקות כגון אי.אל.או ורנסאנס. הוא מת בשנת 2021.


1951 - סטיב הארלי, הזמר של להקת COCKNEY REBEL.


1954 - ניל שון, הגיטריסט שבתחילת הסבנטיז היה בלהקת סנטנה וממנה עבר ללהקת JOURNEY.


ב-27 בפברואר בשנת 1984 יצא אלבום הקאמבק המפואר של להקת קווין. שמו הוא THE WORKS - ואתם יודעים מה? IT WORKS...



שנת 1982 הייתה שנה קשה עבור קווין, שטיילה בעולם לקדם את האלבום האחרון שלהם, אבל האלבום לא הצליח ואחרי המופע האחרון בסיבוב, שנערך ביפן, החליטו ארבעת חברי הלהקה שהפסקה נחוצה פה.


בתחילת 1983 החל רוג'ר טיילור להקליט את תקליט הסולו השני שלו. בריאן מאי עבד על פרויקט משלו, ביחד עם אדי ואן היילן, וקרא לו STAR FLEET, פרדי מרקיורי החל להפיק אלבום משלו במינכן בזמן שג'ון דיקון השתעמם במהלך החופשה הכפויה הזו, והסביר: "אנחנו כבר לא כל כך להקה. אנחנו ארבעה אנשים שעובדים יחד כלהקת קווין אבל העבודה שלנו ביחד כלהקה למעשה תופסת פחות ופחות מזמננו. עשיתי כל כך מעט לאחרונה שהשתעממתי ולמעשה די נכנסתי לדיכאון כי היה לנו כל כך הרבה זמן פנוי".


היו מעטים שדמיינו כי להקת קווין תצליח לחזור ולשלוט בזירה. אפילו חברי הלהקה לא האמינו שזה יקרה וכבר היו אז דיבורים על פירוק החבילה. אבל לאחר הפסקה, הם שינסו מותניהם ועבדו חזק על האלבום הבא, כשהם אף מקליטים חלק ממנו, לראשונה, בארה"ב (באולפני רקורד פלאנט שבלוס אנג'לס). אז ראו הארבעה שהתוצרת יוצאת הפעם מהודקת יותר וכשיצא האלבום, היה זה כאצבע משולשת לכל מי שמיהר להספיד את המלכה. חברי הלהקה הבינו אז באיזה צד מרוחה הריבה והחליטו לספק להמונים את הדבר שהם היו אלופים בו בעבר - המנוני רוק. הניסוי הצליח, עם שירים שהפכו להיטי ענק. האלבום נמכר במיליוני עותקים מיד לאחר צאתו.


בישראל יצא אז עיתון "להיטון" עם מתנה מיוחדת לקוראיו בצורת תקליטון גמיש ובו חלקים מארבעת הלהיטים המסומנים מהאלבום.



ימי ה'אין סינטיסייזרים אצלנו', שנכתבו בגאווה באלבומיה הראשונים של הלהקה, כבר היו הרחק מאחור. הסינטיסייזרים הפכו חלק בלתי נפרד מלהקת קווין ולמרות זאת - כמחצית מהאלבום הזה לא מכילה אותם. להקת קווין, אחרי הכל, באה להילחם על כבודה כאחת מגדולות עולם הרוק.


כל אחד מחברי הלהקה כתב שירים לאלבום. וכל אחד מהם גם זכה ליהנות משיר שלו שהפך ללהיט. עיתון רולינג סטון הפתיע בביקורתו וציין לשבח כי מדובר באלבום שחשיבותו היא כחשיבות אלבומה השני של להקת לד זפלין. האלבום נפתח עם השיר 'רדיו גא גא', שכתב מתופף הלהקה, רוג'ר טיילור, אחרי ששמע את בנו הקטן מדבר כך על מכשיר הרדיו. אז הוא החליט לכתוב שיר געגועים לימי הרדיו הישנים מול הצורך העולמי העכשווי בקליפים, כחלק מתעשיית המוזיקה. להקת קווין לא בחלה בעצמה בהפקת קליפים וניגשה לצלם קליפ בלתי נשכח לשיר זה, כשהיא גם משחזרת תמונות מהסרט הישן והאילם של פריץ לאנג, 'מטרופוליס'. הפחד מהשתלטות המכונה על האדם והמוזיקה ממשיכה גם בשיר שפותח את צידו השני של התקליט - MACHINES. שם שרה הלהקה "כשהמכונות ישתלטו / לא יהיה מקום לרוק'נ'רול".


ויש פה גם שיר שנכתב במקור על ידי מרקיורי לסרט בשם HOTEL NEW HAMPSHIRE אך בסוף הגיע לאלבום זה בשם KEEP PASSING THE OPEN WINDOWS. "תאמינו בעצמכם, תשכחו את כל העצב שלכם / כי אהבה היא כל מה שאתם זקוקים לו", שר מרקיורי בהתלהבות. זה היה בקיץ 1983, כשהבמאי טוני ריצ'רדסון ביקש מחברי קווין להלחין את הפסקול לסרט המבוסס על סיפור מאת ג'ון אירווינג, שראה אור שנתיים לפני כן. כולם נפגשו בלוס אנג'לס כדי לדון ברעיון, אבל ריצ'רדסון נאלץ בסופו של דבר לנטוש את זה, כי התקציב שהיה לו לא איפשר לו להשתמש בשירותי הלהקה. המשפט KEEP PASSING THE OPEN WINDOWS חזר כמנטרה במהלך הסיפור המקורי. אירווינג הסביר את משמעות המנטרה הזו במהלך ראיון עמו בטלוויזיה הצרפתית בשנת 2016: "זה המשפט האחרון של הסיפור מלון ניו המפשייר, הרומן החמישי שלי, וזו דרך לומר, 'אל תהרוג את עצמך'. זה משפט נוגד התאבדות. כי הבת הצעירה במשפחה בסיפור, מדמיינת שהיא יכולה לראות את העתיד. היא קופצת החוצה מחלון בגלל מה שהיא מדמיינת שהוא העתיד שלה. וכך, המשפחה אשר איבדה אותה, מפתחת את הדרך הזו לדבר אחד עם השני כדרך למנוע מהם להתאבד".


ומי ידע שהגרסה הצנועה והאמיצה באלבום לשירו של ג'ון דיקון הבסיסט, I WANT TO BREAK FREE, תהפוך למגה-להיט, בגירסת התקליטון בעלת המיקס השונה והמעורר יותר? וכמובן שהקליפ ההומוריסטי, בו נראים חברי הלהקה מחופשים לדמויות נשיות מהסדרה 'רחוב קורוניישן' (וגם פרדי מרקיורי אחד שגילח את שפמו עבור סצנת באלט), עשה גם הוא את העבודה. למרות זאת, בארה"ב השמרנית קמה מחאה נגד הקליפ וחברי הלהקה פחדו שהדבר יהרוס את תדמיתם.


הלהיט הנוסף, HAMMER TO FALL, מאת בריאן מאי, מתייחס לאיום הגרעיני שהיה נוכח בכל מקום במהלך ילדותו של הגיטריסט. כמו כל דור הבייבי בום, מאי חי את שנות המלחמה הקרה, עם המתיחות בין ברית המועצות לארה"ב, שרתחה ומדי פעם הביאה לאירועים שאיימו על שלום העולם, כמו משבר הטילים הקובני, באוקטובר 1962. טקסט זה שימש מוצא למאי, שפה ושם ניצל את שיריו כדי להעביר מסרים הומניסטיים.

לא כל השירים בתקליט שומרים על רמה אחידה, אך סיומו עם השיר 'האם זה העולם שיצרנו?' מהווה סיום מעורר מחשבה; את השיר כתבו מרקיורי ומאי כתגובה לחדשות המזעזעות שראו בנושא הרעב שבאפריקה. השניים גם ביצעו אותו בהמשך לבד על הבמה בלייב אייד, שהתקיים בשנת 1985.


פרדי חש אז בלתי פגיע וכשארבעת חברי להקת קווין התראיינו לעיתון NME, בספטמבר של אותה שנה, הוא אמר גם את זה: "אנחנו כנראה זקנים מדי עכשיו מכדי להתפרק. אתם יכולים לדמיין אותי מנהיג להקה חדשה, עכשיו בגיל 40? זה יהיה מטופש, לא?". כשעיתונאי מאיטליה שאל אותו "מה תעשה בעוד עשרים שנה?", ענה הזמר בביטחון: "זה לא ברור לך, יקירי? אני כבר אהיה מת!". בזה הוא צדק, לצערנו הרב.


פרט טריוויה - אלבום זה הוא הראשון של להקת קווין שיצא אז בפורמט הדיסק (תקליטור) החדשני.



ההרצאה "לילה באופרה - הסיפור של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450




בונוס - בפברואר (ללא תאריך מדויק) בשנת 1973, יצא תקליט-פסקול לג'יימס בראון. השם הוא BLACK CAESAR.



כן, היה זה עוד תקליט בז'אנר סרטי פעולה השחורים שנקרא BLAXPLOITATION. אלו היו סרטים זולים להכנה ועם תסריטים לא עמוקים. המוני סרטים יצאו מזרם זה כשהבולטים בהם היו SHAFT ו- SUPERFLY, בעיקר בגלל הפסקולים החזקים שעשו להם אייזק הייז וקרטיס מייפילד. היו שהתווכחו על המוסר של הסרטים האלה, אבל הקופות הרושמות וכמות הקהל סברו אחרת.


במהלך הופעה באפולו, ג'יימס בראון הודה שהוא נהנה מהסרט BLACULA, אבל אמר שיש לו הסתייגות מהז'אנר. אבל לז'אנר, ברור, לא הייתה הסתייגות ממנו. ולא עבר זמן רב כשהוא הודיע שהוא חתם חוזה על הלחנת מוזיקה לסרט בסגנון שכזה. הסרט היה BLACK CAESAR, והמפיקים פנו קודם לסטיבי וונדר להלחין את המוזיקה, אך זה דחה את ההצעה בהבנה שהסרט אלים מדי. ג'יימס בראון שמח לקבל את תפקיד מלחין הפסקול.


כשהקרינו אלו את הסרט, הוא אמר מיד שזה סיפור חייו, וקל להבין מדוע. הסרט מתאר את עלייתו של טומי גיבס, ברנש רחוב שמצחצח נעליים למחייתו ולומד איך העולם עובד. גיבס בונה אימפריית פשע, הופך לעבריין צמרת עד שהגורל הטוב מפנה לו את הגב. המסר הקשה של הסרט היה שכל אחד יכול להגיע לפסגה באמריקה, גם אם בדרך יש הרבה כתמי דם.


לאחר חתימת חוזה רווחי, בראון תכנן פשוט למחזר לפסקול את הלהיטים הישנים שלו. אנשי האולפן שהחתימו אותו חשבו על פסקול מקורי, כשבסופו של דבר בראון ביקש מיד ימינו, פרד ווסלי, להלחין הרבה ממנו. אם זה לא הספיק, המפיקים הושיטו לבראון שיר שהתעקשו שישיר בתקליטון ראשון שייצא מהפסקול. השיר היה DOWN AND OUT IN NEW YORK CITY וזו הייתה, שומו שמיים, מוזיקת קאנטרי. ווסלי עמל רבות כדי למרוח קצת פ'אנק עליה. הוא עשה עוד דבר חכם אחד, כשעיבד את השיר בסולם שלא היה במנעד הקולי הרגיל של בראון, שניגש להקלטה וסיים לאותה עם צרחה שהעניקה לשיר ייאוש שהיה מסונכרן עם תמונת הסרט.


עוד יותר עמוק היה הקטע MAMA'S DEAD, בלדה עם משמעות מיוחדת לבראון. ביום שבו הקליט את השירה הוא דרש שהוא לא רוצה אף אחד שם, רק אותו ואת טכנאי ההקלטה לואל דורן, שסיפר: "השמעתי לו את המוזיקה שכבר הוקלטה. 'אני רוצה רק אור אחד דולק באולפן'. ואז הורה לי להתחיל את ההקלטה. אז פצח בשירה הרגשית שגרמה לי לבכות".


אז הוקלטו שני שירים אבל פס הקול היה רחוק מלהיות מושלם. כשהמפיקים התחילו לשאול איפה שאר הקטעים, זה נפל בידי ווסלי לכתוב מוזיקה אינסטרומנטלית. כשהסרט הוקרן ובראון שמע את המוזיקה המשובחת של ווסלי בפעם הראשונה, הוא הבין שיד ימינו טוב לא פחות ממנו בהלחנה ומיהר לפטר אותו בכעס. אבל במהרה הוא החזיר את ווסלי לעבוד עמו - לאחר שהבהיר את עמדתו הנחרצת.


הפסקול לא הגיע לרמות המכירות של SHAFT או SUPERFLY, אבל הסרט עשה דבר נוסף עבור הכוכב: הוא העניק לו כינוי חדש בביזנס - הקיסר. באותה שנה ניסה בראון שוב את ידו בהכנת פסקול לסרט בז'אנר הזה - SLAUGHTER'S BIG RIP-OFF. היה זה עוד סרט אקשן אורבני, בכיכובו של כוכב כדורגל לשעבר, ג'ים בראון. שוב, חלק ניכר מהעבודה המוזיקלית הועבר לווסלי, אשר אסף כמה נגני אולפן מרשימים להקלטה. הסרט לא היה להיט.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comentários


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page