top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 באוקטובר בעולם הרוק

עודכן: 4 במאי



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-28 באוקטובר (28.10) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "לנון ודילן לא טובים ממני והם יודעים זאת. הם יודעים איפה אני ולאן אני מכוון. אני שונה, כמותם. ידעתי שאני שונה מהרגע בו נולדתי" (מארק בולאן, במלודי מייקר בשנת 1971).


ב-28 באוקטובר בשנת 1977 יצא תקליטה השישי של להקת קווין, NEWS OF THE WORLD.



SIDE 1

1. We Will Rock You

2. We Are the Champions

3. Sheer Heart Attack

4. All Dead, All Dead

5. Spread Your Wings

6. Fight From the Inside


SIDE 2

1. Get Down, Make Love

2. Sleeping on the Sidewalk

3. Who Needs You

4. It's Late

5. My Melancholy Blues


אחרי חמישה תקליטים בהם בדקה הלהקה את גבולותיה כלהקה אולפנית עם הפקות מורכבות, החליטו ארבעת חבריה שהגיע הזמן ללכת על כיוון פשוט יותר. אי אפשר היה להתעלם מסצנת הפאנק שבעבעה אז באנגליה ובייחוד אם אתה מוזיקאי בריטי. להקת קווין חזרה, באפריל 1977, מסיבוב הופעות בצפון אמריקה וגילתה שהלהקות השולטות באנגליה הן הקלאש, הסקס פיסטולס וה- DAMNED.


אותו זרם הפאנק בא לרמוס את כל האמנים שיצרו מוזיקה מורכבת ותורת הפאנק הייתה לנגן פחות אקורדים ולעשות כמה שיותר רעש. מין מלחמה בין אנרכיה (שייצג הפאנק) למונרכיה (שייצגה להקת קווין).

תקליטה הקודם של קווין, A DAY AT THE RACES, נמכר היטב למרות ביקורות צוננות לרוב מצד מבקרי המוזיקה. עם זאת, התקליט לא נמכר יותר טוב מקודמו, A NIGHT AT THE OPERA, והדבר הדאיג את ארבעת המוזיקאים של קווין.


ביוני 1977 הגיע העיתונאי, טוני סטיוארט, לביתו של מנהל הלהקה, ג'ון ריד, כדי לראיין את פרדי מרקיורי. סטיוארט כתב בעבר ביקורת נלהבת ביותר, בעיתון NME, על התקליט "לילה באופרה". אך הזמנים השתנו. מרקיורי הגיע עם כל הדרו וארוחת צהריים טעימה הוגשה שם לכתב ולצלם שלו. באותה שעת אחר הצהריים הלבבית חש סטיוארט שנשברה חוליה בשרשרת שאמורה לחבר בין כוכב הרוק לקהל שלו, שתמך בו עד כה. סטיוארט העיד שבמפגש ביניהם היה גם משרת וגם שומר ראש. התוצאה באה עם כתבה, ב-NME, שכותרתה, "האם האיש הזה הוא שוטה?". מרקיורי הבין באותו רגע שהתקשורת הבריטית כבר לא לצדו.

הכתבה ב-NME באה להדגיש את השינוי שחל בדמותו של פרדי מרקיורי. לא היה בה דבר רע להגיד על האיכות המוזיקלית של להקת קווין. אבל פרדי פיתח טיפח פרסונת רוק שלא נתקלה תמיד בעין טובה. באותו זמן שכר פרדי גם את שירותיו של עוטזר אישי, פול פרנטר, שבעתיד יעניק הרבה צרות.


ההקלטות לתקליט NEWS OF THE WORLD (שנקרא על שם צהובון בריטי פופולרי), החלו ב-27 ביולי 1977, באולפני WESSEX שבלונדון ונמשכו כשישה שבועות. המטרה הייתה הפעם ליצור צליל אורגני יותר, כזה שיתאים להופעות החיות. הארבעה הבינו שהגיעו למקסימום היכולת ביצירת מורכבויות מוזיקליות. הפעם היה רצון, כמו גם צורך, בתקליט חי וספונטני יותר בגישתו. יהיו בהמשך שיאשימו את קווין באופורטוניזם, נסיון לרכב על גל ההצלחה של הפאנק. מצד שני, התקליט יביא אוהדים חדשים רבים.


המתופף, רוג'ר טיילור, היה הנלהב ביותר מבין ארבעת החברים לנוכח זרם חדש זה ויצר ארבעה שירים. שניים לקווין ושניים לתקליטון סולו שלו, שיצא באוגוסט 1977. בתקליטון הזה היו שני שירים: ביצוע משלו לשיר של להקת המוזיקה השחורה THE PARLIAMENTS שנקרא I WANNA TESTIFY. הביצוע המקורי הוקלט בשנת 1967. טיילור הופיע עם השיר הזה בתוכנית טלוויזיה שהנחה מארק בולאן וזו הייתה הפעם הראשונה שחבר להקת קווין הוציא תקליטון סולו תחת שמו. פרדי תיעב את זרם הפאנק ומאי לא היה נלהב אך העריך את האנרגיה הספונטנית שהוצעה בו. מאי: "האמת היא שכל זרם הפאנק הזה היה מהונדס מדי ולכן לא יכולתי לקחת את זה ממש ברצינות".


השיר שפותח את התקליט הפך לאחד הלהיטים הגדולים יותר של הלהקה. הוא נקרא WE WILL ROCK YOU ונכתב על ידי בריאן מאי, בהשפעה מהופעה שנערכה ב-29 במאי 1977, באולם ניו בינגלי בסטאפורד. האולם, שכבר לא קיים יותר, נודע בזמנו כמקום פעיל להופעות רוק של אמנים גדולים. בהופעה הזו עמד כל הקהל על הרגליים ושר עם פרדי מרקיורי. מאי: "זה היה אחד המופעים שאתה ממש אוהב כאמן מופיע. זה היה כה מיוזע וחם וכולם תרמו לאווירה המלהיבה. ואנחנו סיפקנו את המוזיקה. זה לא היה נפוץ בזמנו - ללכת להופעה כדי לשיר עם האמן. בהופעה ההיא, הקהל לא הפסיק לשיר".


לאחר סיום ההופעה חזרו ארבעת חברי הלהקה לחדר ההלבשה. שם הם שמעו שהקהל ממשיך לשיר לעברת את "לעולם לא תצעדו לבד". אפקט השירה הזה נחת מיד על קווין. באותו זמן כבר הוחלט לצמצם בהפקות אופראיות גרנדיוזיות לטובת שירים ישירים יותר שיעודדו את שיתוף הקהל, למחוא כפיים לפי הקצב ולשיר בקול ניחר. את הרעיון לשיר זה קיבל מאי כשחלם חלום וכשהציג את רעיונו לפרדי, האחרון מיד אהב את זה.

במילות השיר בא מאי לתאר שלושה גלגולים של אדם. בבית הראשון הוא מתאר ילד שסבור שבאפשרותו לשנות את העולם. בבית השני מתואר בחור שרגיל לשנות את העולם ובבית השלישי מתואר איש זקן שנכנע להבנה שלא יוכל לעשות זאת.


במהלך ההקלטות לשיר WE WILL ROCK YOU נכנס לפתע לאולפן בחור צעיר ומוזנח. זה היה סיד וישס, הבסיסט של להקת סקס פיסטולס, שהקליטה אז באולפן הסמוך את תקליט הבכורה שלה (שבאופן מעניין יצא באותו יום בו יצא תקליט זה של קווין). הוא היה שיכור כשניגש לפרדי מרקיורי ושאל אותו, "נו, האם הצלחת להביא כבר את הבאלט שלך לקהל הרחב?". הייתה זו תגובה של הפאנקיסט לכתבה של טוני סטיוארט עם מרקיורי. סטיוארט הבחין בתלבושת הבאלט של מרקיורי על הבמה ועל רצונו לרקוד בז'אנר זה ולתהייתו, ענה מרקיורי: "יקירי, אני מביא את הבאלט להמונים".


פרדי לא ראה את תגובתו של וישס בהומור והדף אותו לדלת היציאה מהאולפן תוך קריאתו בשמות כמו SIMON FEROCIOUS (סיימון האכזרי). בעבר הלא רחוק הייתה זו להקת קווין, שלא באשמתה אך בגללה עלתה להקת הסקס פיסטולס לתודעה ציבורית נרחבת.


זה היה כשקווין ביטלה הופעה בתוכנית טלוויזיה בריטית בשם GRUNDY TV SHOW שנקבעה לשידור ב-11 בדצמבר 1976. חברת EMI, בה היו שתי הלהקות חתומות, שלחה במקומה את הסקס פיסטולס, להתראיין אצל ביל גראנדי. לא היה צריך יותר מדקה ארבעים שניות של ראיון כדי להעלות את הלהקה לגדולה ולהביא לפיטוריו של גראנדי מרשת הטלוויזיה. הראיון, עתיר הקללות, קיבל במהרה את הכינוי THE FILTH AND THE FURY (הזוהמה והזעם).


אמנם זה לא היה מתוכנן מראש אך השיר השני, WE ARE THE CHAMPIONS, הוא כיום חלק בלתי נפרד מהשיר הראשון. הם באים יחד בצורה כזו שקשה כיום להפרידם. כנראה בגלל ששני השירים יצאו על גבי תקליטון בפורמט שנקרא DOUBLE A SIDE, שהעניק חשיבות שווה לשני השירים שבו.


את השיר WE ARE THE CHAMPIONS כתב מרקיורי על חווייתו מסיבוב ההופעות של הלהקה, בו ראה כיצד הקהל שר בערגה כל שיר. אז הוא רקח בראשו שיר שיתאים בדיוק לשירה המונית. השיר היה נשמע שחצני למדי אם כל להקה או זמר אחר היו שרים אותו, אך אצל קווין עובר השיר הזה בהצלחה רבה. אולי בגלל הכריזמה הכובשת והייחודית של מרקיורי.


"השיר WE ARE THE CHAMPIONS היה הדבר השחצני ביותר שכתבתי מעולם", הודה פרדי בראיון. "חשבתי על משחק כדורגל כשכתבתי זאת. רציתי שיר שהקהל ישתתף בו והוא כוון בכוונה להמונים. ברור שלא חשבתי על התקשורת כשכתבתי את השיר. אפשר לראות זאת כהומאז' שלי לשיר MY WAY. הגענו להצלחה ולנחלה וזה בהחלט לא היה קל. קשה לי להאמין שעד כה לא ניסה משהו לכתוב שיר שיאפיל עליו".

בתחילה לא כולם אהבו את הרעיון. בריאן מאי: "הייתי בהלם כשפרדי הציג בפניי את השיר. לא האמנתי שהוא רוצה שנעמוד כך ונשיר שאנחנו האלופים. כך, מול כל הלהקות האחרות ומול כל אנשי העולם? אבל פרדי מיהר להסביר שזה לא שיר שלנו נגד כולם אלא שיר בו כולם שרים ביחד שהם ואנחנו אלופים כקבוצה. עדיין היו לי ספקות ואמרתי לו שהוא לא יכול לעשות את זה כי יהרגו אותו. הוא השיב לי שאפשר ועוד איך".


השיר השלישי בתקליט הוא SHEER HEART ATTACK אותו החל טיילור לכתוב עוד במהלך ההכנות לתקליט השלישי של הלהקה ב-1974, קיבל עוקץ פאנקיסטי בעיבודו בשנת 1977. הבסיסט ג'ון דיקון לא מנגן פה כלל כשאת הבס ניגן טיילור, כמו גם את תפקיד הגיטרה העיקרי. טיילור היה אספן נלהב של גיטרות ישנות ובשיר הזה השתמש בגיטרת פנדר ESQUIRE BROADCASTER משנת 1967. אמנם פרדי הוא ששר את השיר, אך רבים מוכנים להישבע שהם שומעים בו דווקא את קולו של טיילור. שנים לאחר מכן גילה מאי שהשיר הוקלט עם בסיס הדמו של טיילור ששר בו, ודרש ממרקיורי להוסיף שירה משלו בדיוק כפי ששר במקור. כך שמדובר בשילוב של שני הזמרים.


השיר נקטע בפתאומיות ומוביל לאווירה מהורהרת יותר עם ALL DEAD ALL DEAD, שכתב מאי, כבלדה של נוסטלגיה מלנכולית. שנים לאחר מכן סיפר מאי, כשנשאל על השיר: "אני לא חושב שאי פעם דיברתי על השיר הזה, כי איש לא התעניין בו. זה די מביך לספר את זה, אבל מה שגרם לי לכתוב את השיר היה החתול שלי, שמת כשהייתי ילד וכנראה לא באמת התגברתי על זה מאז".


אחרי כן מגיע שיר שהמון מעריצים של הלהקה אוהבים אך לא הגיע לרמת להיט במצעדים. זה SPREAD YOUR WINGS שכתב בסיסט הלהקה ג'ון דיקון וחברי הלהקה צילמו קליפ עבורו בביתו המושלג של טיילור המתופף. לא בדיוק החלטה נבונה, כי רואים בבירור שארבעתם קופאים שם ובקושי מצליחים לזוז. באותה חצר הם גם צילמו את הקליפ לשיר WE WILL ROCK YOU.


בשנת 1978 חשף דיקון את הבסיס לכתיבת השיר: "השיר מדבר על חוויות אישיות שלי בשנים האחרונות. אני מעדיף לא לפרט אותן, כי אני לא אוהב לספר על שירים. אנשים צריכים להבין זאת בעצמם. זה לא קל, להתמודד עם דברים קשים שנופלים עליך. ברור שכסף הוא דבר נהדר, אבל אני לא צריך להיות עשיר. אני פשוט לא רוצה ליפול לאחור אל עוני, כפי שראיתי שקרה למוזיקאים אחרים. אני רוצה לשמור לעתיד". למרות אי הצלחת השיר היה זה כבר ברור שדיקון הוא כותב שירים שכדאי להתייחס אליו ברצינות.


קולו הצרוד אך היציב של טיילור חותם את צד א' של התקליט עם עוד שיר מבית היוצר הרוקי שלו. לשיר קוראים FIGHT FROM THE INSIDE. בשיר הזה הוא ניגן בגיטרות וגם גיטרה בס בנוסף לתופים והשירה שלו. מאי הוסיף פה ושם צלילים משלו וזהו.



צד ב' נפתח עם השיר GET DOWN MAKE LOVE, שמעריצים רבים סבורים מאז שהוא מספר על סצנת ההומוסקסואלים בניו יורק, בה ביקר מרקיורי לרוב בעת סיבוב ההופעות האמריקני של קווין. מרקיורי לא יצא אז מהארון, אך נטייתו לגברים הפכה להיות ברורה בעיני כל מי שהיה בסביבתו. זה השיר הראשון בו מרקיורי שר על תענוגות הבשרים, דבר שירבה לעשות בהמשך - " אתה לוקח את גופי / אני מעניק לך חום / אתה אומר שאתה רעב / אני מעניק לך בשר". באותו זמן גם החל מרקיורי ללבוש בגדי עור שחורים. האגדה מספרת שזה החל אחרי מפגש שהיה לו עם גלן יוז, הזמר של להקת הפופ המרקידה, אנשי הכפר, שהתאימה לאותה סצנה הומוסקסואלית.


באמצע השיר יש קטע, שכונה בפי מאי בשם "האינטרלוד הארוטי". רבים היו מוכנים להישבע שהצלילים באים מסינטיסייזר (בתקופה בה עדיין התהדרו חברי הלהקה שאין סינטיסייזרים בצליליהם), אך הם הגיעו מגיטרה ואפקטים מידיו של מאי. שוב להקת קווין הצליחה לתעתע במאזיניה.


השיר SLEEPING ON THE SIDEWALK היה השיר שלקח הכי מעט זמן למאי לכתוב עד אז. הלהקה ביצעה טייק אחד של השיר באולפן, דבר ששמר על אווירה אורגנית בנגינתו. האגדה טענה שהלהקה (בלי מרקיורי באולפן) לא ידעה שסליל ההקלטה מסתובב, אך מאי שלל זאת והוא זה ששר כאן.


השיר WHO NEEDS YOU נכתב על ידי דיקון הבסיסט ויש בו אווירה לטינית מדליקה עם נגינת גיטרה אקוסטית משכנעת (של מאי וגם דיקון, שלא מנגן כלל בבס פה) וביצוע נהדר של כל חברי הלהקה. יופי של שיר. בתחילה ניסו החברים לנגנו במקצב הרגאיי, אך בסוף הוחלט לבדוק עוד כמה אפשרויות עד שהגיע העיבוד הידוע.


השיר הרוקי IT'S LATE נכתב על ידי מאי, ומספר על משולש אהבה. "זה שיר די אישי שלי. הוא נכתב בשלושה חלקים; בחלק הראשון נמצא הבחור בביתו עם אשתו. בחלק השני הוא באיזה חדר אחר עם אישה אחרת בה התאהב ואינו יודע מה לעשות. בחלק השלישי הוא חוזר לאשתו ומנסה לדבר על זה ולהשלים את המצב". אצבעות רבות הופנו לדמות שדל PEACHES, הבחורה בה התאהב בניו אורלינס עוד בשנת 1974 כשקווין הייתה בארה"ב (ושמה מופיע בשירו NOW I'M HERE) ועמה התרועע הרחק מעיני אשתו, כריסי מולן.


ואז, כדי לסיים תקליט רוק באופן ייחודי, הביא מרקיורי שיר בסגנון ג'אז-ברים בשם MY MELANCHOLY BLUES. מרקיורי, שהוא פסנתרן מחונן (ורבים שכחו זאת בגלל הופעתו הכריזמטית כזמר), מביא לשיר את הידע שלו ביצירת אווירה מתאימה. לא סתם אומרים עליו שהוא הזמר המושלם; הוא ידע לשיר במגוון סגנונות, לנגן בפסנתר באופן מושלם וגם לתת שואו סוחף ביותר. בשיר זה ניגן פרדי בפסנתר כנף מתוצרת BOSENDORFER IMPERIAL, שהעניק צליל חם ועשיר. זה גם הפסנתר היחיד אז שהיו בו שמונה אוקטבות (במקום שבע אוקטבות בפסנתר רגיל).


שיר נוסף שהוקלט לתקליט אך לא נכלל בו היה FEELINGS FEELINGS הקצבי. הוא יצא רק שנים לאחר מכן, במהדורת 40 שנה לאלבום.


לפני צאת התקליט דאגו חברי הלהקה לסיים כל קשר שנשאר להם עם אולפני TRIDENT, ששנתיים קודם לכן גרמו ללהקה כאבי ראש כלכליים. מנהל האולפן, נורמן שפילד, החתים לפני כן את חברי הלהקה על חוזה ניהול. זמן מה לאחר מכן גילו החברים ששפילד עשק אותם. הוא מצדו טען שמישהו היה צריך לשלם על הוצאות רבות מאד שדרשה הלהקה ולכן נלקחו מרווחיה. הפעם החליטה הלהקה לקנות משפילד את הסעיף בחוזה בו היא חויבה לשלם לו אחוז אחד מהתמלוגים שלה. בכך נותק כל קשר עם האולפן ההוא.


קשר נוסף שהופסק היה עם המנהל, ג'ון ריד, שהיה נתון בלחץ רב בין ניהול קווין לניהול לקוח קודם ותובעני שלו בשם אלטון ג'ון, שהחל להתלונן על כך שריד לא מעניק לו מספיק תשומת לב ניהולית. ריד גם היה מאהבו של אלטון (מערכת יחסים שכללה גם אלימות פיזית מצד המנהל) וגם מאהבו של מרקיורי.


להקת קווין נאלצה לשלם סכום כסף גדול מאד על מנת להשתחרר מהחוזה שלה מול ריד ונאלצה בשביל זה לתת לו 15 אחוזי תמלוגים על התקליטים הבאים. הצורך של קווין באפשרות ניהולית עצמאית משלה גרם לה להסכים לתנאי השחרור מריד ולשכור במקומו את עורך הדין, ג'ים ביץ'.


עטיפת התקליט באה עם ציור של אמן המדע הבדיוני האמריקני, פרנק קלי פריאס. הרובוט הענק על עטיפת התקליט של קווין התנוסס כבר בשנת 1953 בכריכת ספר מדע בדיוני בשם ASTOUNDING SCIENCE FICTION. חברי קווין אהבו את הציור ויצרו קשר עם פריאס, שהסכים לשנות את ציורו המקורי על מנת להתאימו לעטיפת התקליט. במקום האיש המת שהרובוט החזיק בידו, בציור המקורי, היו הפעם ארבעת חברי הלהקה המתים. בציור העטיפה נראים הארבעה עם שיער ארוך, כשבזמן שהתקליט יצא היו כבר שלושה מהם עם תספורת קצרה. אולי זו הצהרה בה הלהקה באה לקבור את ימי האופרה שלה ולצעוד הלאה קדימה עם צליל רוק ישיר יותר ושער קצר יותר (חוץ מבריאן מאי, כמובן).


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על האלבום: "קווין עושה מוזיקה משוכללת מרסיסי נוסטלגיה לאימפריה הבריטית. הם דוחפים כורלים של בית ספר לבנים ומוזיקת ​​לחימה אנגלית דרך המשפך של הרוק הכבד, מכוונים בזהירות אל קרשנדו רומנטיים מעוטרים בהד כבד. ככל הנראה, הכוונה היא שתהילות מסורתיות יומצאו מחדש על הבסיס הקשה של הלהקה.


רוב השירים בתקליט זה מאתגרים את אויביה האמנותיים של קווין או מנסים לבסס חזון של הסדר החדש. 'אנחנו האלופים' מסתיים בשורה, 'אין זמן למפסידים, כי אנחנו האלופים - של העולם'. זו הערה מתאימה לצד שכולל גם את WE WILL ROCK YOU, שיש לו אווירה של עצרת פוליטית והוא בו זמנית המנון רוק. השיר SHEER HEART ATTACK הופך את קווין ללהקה הגדולה הראשונה שניסתה להפגין עליונות על פני הפאנק-רוק על ידי צעידה אל הדשא הסגנוני שלה. שאר הצד הראשון משתמש בגישת לד זפלין המשוכללת שבה קווין מפורסמת, אבל השירים הולכים עוד יותר לסוציולוגיה של הפאנק.


זה חומר מצמרר, אבל נראה שהקור הולם את קווין. בצד השני, הקבוצה מדשדשת בסדרה של שירים על כישלון מיני (שלה!), על כוכבות ועל רווחה כשהם מעלים טיעון משכנע קלות לשעמום בתור הנקודה היציבה הנכונה לפני האפוקליפסה. לקווין אין מה לפחד או לעשות. בעליונות הכספית שלהם, הם אכן אלופים. כאלה הן הבדיות הבולטות שמהן עשויים האלבומים הנמכרים של היום".



ההרצאה "לילה באופרה - הסיפור המדהים של להקת קווין" והרצאות מוסיקה נוספות,

להזמנה: 050-5616459


ב-28 באוקטובר בשנת 1964 צולמה הפקה בשם TAMI SHOW, באודיטוריום סיוויק שבסנטה מוניקה. שם המופע היה קיצור של THE TEENAGE AWARDS MUSIC INTERNATIONAL.



היה זה אחד המופעים הראשונים הגדולים בתולדות הרוק'נ'רול המצולם. הופיעו בו, זה לצד זה אמנים כמו: צ'אק ברי, ג'יימס בראון, מרווין גאי, ג'רי אנד דה פייסמייקרז, לזלי גור, ג'אן ודין, בילי ג'יי קרמר, סמוקי רובינסון, הרולינג סטונס, הסופרימס ולהקת הבית בהשתתפות המתופף האל בליין, הגיטריסט גלן קמבל, הקלידן ליאון ראסל ועוד הרבה אגדות אולפן.


להקת הרולינג סטונס נקבעה להיות ההרכב הראשי בתוכנית, אך ג'יימס בראון, שהוזמן גם הוא להופיע, לא אהב את העובדה שיש מישהו שנמצא לפניו בעדיפות והחליט לגבור על מיק ג'אגר עם תנועות גוף שגרמו לסולן הלבן להבין כי בראון גונב לו את ההצגה לגמרי. הסטונס אמרו מאוחר יותר שהם עשו טעות איומה כשהסכימו להופיע מיד אחרי ג'יימס בראון.


הביץ' בויז, שצולמו לסרט הקולנועי הזה, נחתכו ממנו. כמה אמרו שבריאן ווילסון לא היה מרוצה מהביצועים שלו ודרש להסירם משם, בעוד שאחרים דיווחו שהצילום הוצא בגלל בעיות חוזיות. היה זה צעד שגרם לפספוס חשיפה משמעותית ביותר.


ג'יימס בראון, בספרו האוטוביוגרפי: "ראיתי את הרולינג סטונס בפעם הראשונה כשהיינו יחד בתכנית ההיא. זה היה סרט טלוויזיה שבויים על ידי סטיב בינדר, האיש שיעשה בהמשך גם את מופע הקאמבק הטלוויזיוני של אלביס בשנת 1968. הגעתי עם להקתי לאודיטוריום כדי לערוך חזרה בשמונה בבוקר. נדמה לי שחזרנו על הקטע שלנו שלוש פעמים. מאוחר יותר היינו צריכים לעשות זאת שוב מול קהל מצולם, שהורכב מצעירים לבנים. הסטונס נקבעו להופיע אחרינו, והם ידעו שלא כדאי להם. הם ניגשו לחדר ההלבשה שלהם ולא הרשו לאף אחד להיכנס. בינתיים עשינו עוד חזרה והרבה אחרים יצאו מחדריהם כדי לצפות בנו. גם מיק ג'אגר יצא וכשראה מה אנו עושים, הוא לא יכל להאמין לזה. לאחר שראה אותי בפעולה, הוא לא רצה לערוך חזרה אחריי. שמעתי שהוא עישן חפיסת סיגריות שלמה מרוב עצבים.


כשהגיע הזמן לצילומים, לזלי גור עלתה, ביצעה שני שירים ואז ירדה ונתקלה בכמה צעירים שביקשו ממנה חתימות. לפתע צצה מישהי מבוגרת, אולי אמא שלה, ואמרה שלזלי חייבת לנוח כי היא עייפה. הנה אנחנו הרגנו את עצמנו בחזרות, היא לא עשתה כלום והיא עייפה?!


עלינו לבמה קצת מתוחים כי לא ידענו אם הקהל הזה מכיר אותנו בכלל. אבל איך שהתחלנו לבצע את OUT OF SIGHT היו כולם על הרגליים. עשינו כמה שירים ללא הפסקה. בסוף ביצענו את NIGHT TRAIN ואני לא חושב שאי פעם רקדתי כה קשה. הם בטח לא ראו אדם זז במהירות שכזו. כשסיימתי, הקהל דרש הדרן. הסטונס עמדו בצד ובכל פעם שהם היו מוכנים לכבוש את הבמה, הקהל שוב קרא לי לעלות. נראה לי שמיק לא רצה כבר לעלות. וכשעלה, הוא ניסה לחקות כמה מתנועותיי ונכשל. בכל אופן, עד אז הוא עמד במקום ונדמה לי שמההופעה הזו הוא התחיל לנוע ומפעם לפעם השתחרר. מאז ראיתי את מיק לא פעם בהופעותיי באפולו. הוא הפך לחבר טוב שלי. אני אוהב את הסטונס. אני לא רואה בהם מתחרים. אני רואה בהם אחים".


בסיסט הרולינג סטונס, ביל ווימן, בספרו: "יצאנו מהמלון של הוליווד לסנטה מוניקה סיוויק אודיטוריום לחזרות וצילום של TAMI SHOW (קיצור למוסיקה בינלאומית לגיל העשרה). זה תועד בטכניקה הנקראת אלקטרונוביז'ן. הסרט היה די משני לעומת חשיבות האירוע. מה היה חשוב זה שפגשנו כאן שורה שלמה של אמנים ואנשים אחרים שהשפיעו על הקריירה שלנו. ג'ק ניטשה, המעבד של פיל ספקטור בתקליטים שלו, ניצח על הלהקה הגדולה שליוותה את כל האמנים האחרים. הלהקה הזאת כללה את ליאון ראסל (פסנתר); סוני בונו (כלי הקשה ומאוחר יותר חצי מהצמד סוני ושר); נינו טמפו (סקסופון) וגלן קמפבל (גיטרה). היינו למעלה ברשימת האמנים, ולמרות שהסופרימס אמרו לנו שלום, כמעט אף אמן אחר לא דיבר איתנו במהלך היום. ברור... הם נרתעו מהמראה שלנו.


שמענו שג'יימס בראון רצה להיות האמן שחותפ את התוכנית אבל המפיקים התעקשו עלינו. בראון אמר אז שהוא הולך 'לגרום לרולינג סטונס לייחל שירצו להיות לפניי'. הייתה לנו תחושה שהוא יכול להיות צודק. כשכל אמן לפנינו הופיע, צפינו עם שאר האמנים מאחורי הקלעים בחדר צפייה גדול, צועקים ומעודדים. במהלך סט מדהים מג'יימס בראון והלהקה שלו, כל האמנים הלכו לצפות בו כמו הקהל מלפנים. עכשיו ידענו למה התכוון ג'יימס בראון ופחדנו לעלות אחריו. אבל בחדר ההלבשה שלנו צ'אק ברי ומרווין גאי, שגם הופיעו שם, היו מאוד

מעודדים. מרווין אמר לנו: 'אנשים אוהבים אתכם בגלל מה שאתם עושים, אז פשוט צאו לשם ותעשו את שלכם - זה מה שאני הייתי עושה'. חוששים, הלכנו לבמה. אפילו המראה שלנו עמד בניגוד בולט לעין מהאמנים שקדמו לנו. למרבה המזל, קיבלנו קבלת פנים נפלאה מ-5,000 בני נוער ורגע האושר עבורי הגיע כשיצאנו מהבמה. ג'יימס בראון ניגש אלינו, לחץ את ידינו ובירך אותנו. הפכנו לחברים טובים. כוכבי פופ היינו, אבל האנשים שיצרו את שורשי המוזיקה שלנו היו עדיין המורים שלנו".


ב-28 באוקטובר בשנת 1966, יצא התקליט FACE TO FACE של להקת הקינקס, שנחשב עד היום לאחד הנפלאים אך פחות מוערכים בקטלוג הלהקה. יכול להיות כי הוא עמד אז לצידם של תותחים כמו REVOLVER של הביטלס ו- AFTERMATH של הרולינג סטונס? בהחלט יכול להיות.



SIDE 1

1. Party Line

2. Rosy Won't You Please Come Home

3. Dandy

4. Too Much On My Mind

5. Session Man

6. Rainy Day In June

7. House In The Country


SIDE 2

1. Holiday In Waikiki

2. Most Exclusive Residence For Sale

3. Fancy

4. Little Miss Queen Of Darkness

5. You're Looking Fine

6. Sunny Afternoon

7. I'll Remember


התקליט נשמע אחיד ברמתו, אך בתוך אולפן ההקלטות לא חסרו הדרמות בעת הכנתו. בסיסט הלהקה, פיט קוואיף, נפצע ובמקומו נכנס הבסיסט המחליף, ג'ון דאלטון. מנהיג הלהקה והיוצר הראשי בה, ריי דייויס, היה אז בתהליך התאוששות מהתמוטטות העצבים שעבר.


ב-8 במרץ 1966 הלך ריי להיבדק אצל רופא שאיבחן כי לקה בהתמוטטות זו. באותו חודש אמר לעיתון NME: "אני מלחין שאין לו זמן להלחין. כל עבודתי נעשית בזמן שאנחנו מופיעים בדרכים. זה קשה ביותר ומלחיץ". הופעות בוטלו ובהנהלת הלהקה הוחלט לחפש לו מחליף, שיקיים את ההופעות הבאות בעת היעדרו. ריי סירב גם להתראיין וכל הראיונות הועברו לשכון על כתפיו של אחיו הצעיר, הגיטריסט דייב דייויס. יומיים לאחר אבחנת הרופא את מצבו של ריי, בחנה להקת הקינקס מחליף עבורו, בדמותו של מייק גרייס, שהיה חבר בלהקת THE COCKNIES וגם חבר קרוב של הקינקס.


דייב הופקד לשיר את תפקידי השירה שבקעו עד כה מגרונו של אחיו הגדול וסיפר: "ההנהלה הכריחה אותנו לעשות את זה ויצאנו לסיבוב הופעות בן עשרה ימים, שהייתי מסטול מאד במהלכו. מייק גרייס הוא חבר שלנו מזה המון זמן ולכן התאים לנו. הוא גם דמה לריי בצורה החיצונית, אם כי הוא היה שמאלי ונגינתו הויזואלית הייתה שונה. הגענו לבלגיה ושם ילד אחד בקהל צעק לחברו שזה לאריי דייויס שעל הבמה. זה היה סיבוב נוראי".


ב-17 במרץ אירעה תקרית עם ריי המעורפל, שהגיע ללונדון במטרה אחת - להעניק בוקס הגון בפניו של מו"ל הלהקה, בריאן סאמרוויל. משטרה הוזעקה למקום ואחריה גם מנהל הלהקה, שנצמד אליו רופא, שבא להסביר לשוטרים כי מדובר בפציינט שברח מביתו במצב לא טוב. סאמרוויל לא חזר יותר לעבוד כמו"ל שיריו של ריי. ריי, מצדו, הודיע כי אין בכוונתו לחזור ולעשות סיבובי הופעות ארוכים וניצל את שהותו הכפויה בביתו כדי לכתוב שירים חדשים. בחודש אפריל המשיכו להתבטל הופעות, כשריי חש בביתו בפרץ יצירתיות וביום אחד, 10 באפריל, כתב שישה שירים! שישה ימים לאחר מכן חזר למרכז הבמה עם להקתו, במועדון 'לוקומוטיב' בפריס. במקור היו אמורות להיות שתי הופעות, אך הופעת אחר הצהריים הראשונה התבטלה בגלל בעיית העברת ציוד הלהקה במכס. הקינקס צולמו ביום זה, בהופעה השניה, וקטע מההופעה שודר בתוכנית הצרפתית 'דיסקוראמה'.


במאי 1966 הוקלט שיר חדש ושמו WATERLOO SUNSET. ריי, שנים לאחר מכן לרולינג סטון: "השיר הזה הוקלט במהירות בבוקר אחד, באחד הסשנים האווירתיים ביותר שלנו. יש לי הקלטה של הסשן ובה נשמעים הצלילים לפני שניגשנו לנגן את השיר. פיט קוואיף הבסיסט ניגן בבס כמה צלילים מיצירה קלאסית והקלידן, ניקי הופקינס, ניגן קטע משיר שנקרא 'ליזה', אותו נהגנו לבצע בהופעותינו. היו באולפן דברים קטנים שעזרו לנו להשתחל לביצוע המיוחד שבא מיד לאחר מכן. כשכתבתי את השיר הזה, לא יכולתי להקשיב למוזיקה, חוץ מתקליט הלהיטים של פרנק סינטרה, בוב דילן ויוהן סבסטיאן באך. שילוב מוזר שעשה את העבודה".


ב-3 ביוני נפצע הבסיסט, פיט קוואיף, בתאונה קשה, לאחר שחזר מהופעה עם הקינקס. קוואיף נסע ברכב הציוד של הלהקה, עם העוזר הצמוד שלה, ג'ונה ג'ונס, כשפגעו במשאית באוטוסטרדה. קוואיף שבר את רגלו ונזקק לתפרים בקרקפת שלו. ג'ונס אף נפצע קשה יותר כי הועף מהאוטו דרך השמשה ושבר את האגן שלו ונפגע בראשו. במקומו הוצב הבסיסט, ג'ון דאלטון, שעזר לקיים הופעות שנקבעו וגם ניגן בכמה משירי התקליט הבא, עליו אני כותב פה. ב-11 באוגוסט הודיע קוואיף כי הוא פורש מהקינקס. דאלטון הפך לבסיסט הקבוע (לבינתיים), עד שקוואיף התחרט וחזר, כשדאלטון הבין כי עליו לחזור ולעבוד בעבודתו הקבועה במכרה הפחם.

בתחילת אוקטובר חתמה הלהקה על חוזה מחודש, מול חברת התקליטים PYE, שאיפשרה לה מעתה לשלוט על השירים שלה. החתימה על החוזה איפשרה את הוצאת התקליט, שנדחתה זמן מה בגלל המשא ומתן בין שני המחנות.


באלבום זה הוצב דייויס, באופן ברור, כאחד שמגיב ומבקר על נושאים חברתיים שמסביבו. תואר זה ימשיך ללוות אותו שנים רבות לאחר מכן.


עיתון מלודי מייקר בביקורתו על האלבום: "ריי דייויס הינו אחד מכותבי השירים הטובים של אנגליה כיום". אבל ככה זה אצל הקינקס, כפי שקראתם פה עכשיו. צלילים שמחים מחביאים בתוכם סיפורים עמוקים ואפלים יותר.


בעיתון CRAWDADDY נכתב בזמנו ביקורת על התקליט: "אם אתם לא מעריצים של הקינקס, אתם או א) לא מעודכנים, או ב) לא מעריצים של הקינקס. אם זה האחרון, אין מה לעשות בקשר לזה. הקינקס הם לחלוטין בלתי ניתנים להגנה (ובלתי ניתנים לערעור). אני לא יכול להגיד לך למה הם מעולים: אין סטנדרטים לפיהם ניתן לשפוט את הקינקס. למוזיקה של ריי דייויס אין שום קשר כמעט לשום דבר אחר. זה עומד בקטגוריה בפני עצמה, ואם אתה לא אוהב את זה, ובכן, זו בעיה שלך.


אני רוצה לומר ש- FACE TO FACE הוא תקליט מצחיק מאוד. עם זאת, אני מודע לחוסר נוחות שיש כאלה, אפילו כאלה שאני מאוד מכבד ואוהב בחום, שלא מוצאים את זה מצחיק בכלל. לכן אני מהסס להלל בפניהם אלבום שמתחיל בארבעה צלצולים של טלפון וקול גברי האומר 'הלו, מי זה שמדבר בבקשה', ואחריו ללא הפוגה גיטרה מובילה ובס. אין לתאר את ההומור של הדבר: הכל בתזמון, ואני נשבר בכל פעם שאני שומע אותו. אבל יש כאלו שיושבים בלי להתרגש. זה בטח קשור לטעם.


הקינקס הם בעיקר, אבל לא לגמרי, ריי דייויס. ריי הוא כותב השירים, הסולן, הכוח המניע של הקבוצה, והאישיות הסקרנית שלו היא זו שעולה בכל תו שהקינקס מנגנים. יש אנשים שחושבים שריי הוא גאון (אם כי זה מוטעה). אני חושב שזה נכון יותר לקרוא לו מוזיקאי בעל ביטוי מדהים; מצב הרוח שלו בכל זמן נתון משוחזר ללא דופי בשיריו, ללא מאמץ ניכר מצדו. הוא משתעשע עם מנגינה מוכרת והפסקה יוצאת דופן - 'רוזי לא תבואי הביתה?' - הוא נותן למילים ליפול היכן שהן עשויות 'ואני אופה עוגה אם תגידי לי שאת במטוס הראשון הביתה'. שטויות גרידא... אבל הכל נופל במקום כל כך מושלם, שקשה לתאר לעצמך שכל מילה אחרת יכולה להיות שייכת לשם. המתנה של ריי היא השליטה שלו במוזיקה שלו: מה שהוא עושה, זה נכון.


עם זאת, הוא לא יכול היה לעשות את זה בלי הקינקס האחרים. הם משלימים את השירה שלו ונושאים את מצבי הרוח של שיריו בצורה כל כך מדויקת עד שאפשר היה לחשוב שהם נרדפים על ידי אותם שדים. האח דייב בגיטרה מובילה, פיט קווייף בבס, מיק אבורי בתופים, כולם משתוללים בגבולות עולם פרטי מוגבל על ידי קירות אולפני ההקלטות מחד ודמיונם המוזר של מר ריי דייויס ושות'.. מנגד. גבולות דמיונו של מר דייויס, לעומת זאת, אינם ידועים.


הקינקס לא ממש עוסקים במנגינות. כשריי שר את 'דנדי', למשל, זה לפי הדיווחים על אותה יצירה קטנה ומטופשת שכתב עבור פיטר נון. אבל למעשה, ל'דנדי' של ריי אין כמעט קשר לזה של המתבודד הרמן. הרמן רק שר את השיר.


זה תקליט משובח; הקינקס באמת מעולם לא עשו דבר גרוע וזה אולי התקליט הטוב ביותר להכיר אותם - הוא נוגע הכי חזק והכי מהר, זה הכי מתוחכם ובהרבה מובנים הכי מצחיק והכי יצירתי מוזיקלית. הקינקס בהחלט שווים את תשומת הלב שלך. אם אתם נהנים מהם או לא, זה בוודאי עניין של טעם. אבל אם, כמו רבים, התעלמתם מהם, אתם מפספסים את אחת הלהקות הטובות ביותר שיש לנו".


ב-28 באוקטובר בשנת 1973 הצטלמו פול מקרטני, חבריו ללהקת כנפיים (המצומצמת) ועוד חברים, לעטיפת התקליט BAND ON THE RUN.



שלושה מתוך תשעה המצולמים הרכיבו את שלישיית הלהקה בעוד ששת האחרים היו ידוענים, שבהחלט מוכרים למתבונן הבריטי בתמונה, כששניים או שלושה מהם ידועים גם מעבר לחופי בריטניה. ביניהם מייקל פרקינסון (העיתונאי הידוע בעיקר בזכות תוכנית האירוח שלו בשבת בערב), קני לינץ' (הזמר שהכיר את הביטלס עוד בימי פריצתם), ג'יימס קובורן (השחקן האמריקאי שבמקרה שהה בבריטניה אז לצילומים), קלמנט פרויד (השדרן והשף שלימים נכנס לפוליטיקה), כריסטופר לי (השחקן הידוע בעיקר בזכות תפקידיו בסרט דרקולה) וג'ון קונטה (המתאגרף מליברפול שהמשיך להיות אלוף העולם במשקל קל-כבד).


כל השישה זומנו לאוסטרלי פארק במערב לונדון, מרחק קצר מנמל התעופה הית'רו, שם היה קיר לבנים סמוך לשביל חצץ. זה נבחר כמיקום הראשי לתמונה.


באופן מועיל, או אולי זה לא היה צירוף מקרים, יום ראשון ה-28 באוקטובר היה התאריך הראשון של שעון החורף הבריטי של 1973, כשהבריטים החזירו את השעון לאחור בשעה אחת רק בלילה הקודם. משמעות הדבר היא שהחושך הנחוץ לצילום ירד במהירות, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, זמן קצר לאחר שהגיעו האסירים לעתיד, הם התלבשו במדים ויצאו לפעולה. בגלל שמדובר בבריחה גברית מהכלא, שיערה של לינדה נאסף לאחור.


למרות שהתאורה הייתה מוגבלת, האפקט הושג וצילום זה פיאר את התקליט שהציב את פול מקרטני כאקס-ביטל המצליח ביותר מכאן ולשנים הבאות.



כאן זה צולם:


ב-28 באוקטובר בשנת 1977 יצא אלבום אוסף משולש לניל יאנג ושמו DECADE.



יאנג על האלבום, כפי שכתב באתר הארכיב שלו: "הדבר הזה יצא בשנת 1977 כאלבום משולש עם 35 שירים שהוקלטו בין 1966 ל-1977, ביניהם חמישה שטרם ראו אור עד אז. זה יצא כדי לחגוג עשר שנות עשייה שלי בחברת התקליטים ATCO / ATLANTIC. כתבתי מסר קטן על כל שיר בעטיפה וטום וילקס הפיק עטיפה יפהפייה. טום הוא שיצר את העטיפה לאלבום HARVEST והיה חבר שלי שגר לידי, בשנות השישים, בקניון טופנגה.


האלבום הזה מכיל הרבה היסטוריה מוקדמת, מבופאלו ספרינגפילד לקרייזי הורס והסטריי גייטורס, רובין, ניקולט, לינדה ואמילו. אני אסיר תודה על הזמנים שכולנו יצרנו בהם ביחד. בסוף תהליך עריכתי את האלבום, כתבתי שיר בשם DECADE שלא סיימתי אותו. אני רק זוכר שחזרתי כל הזמן את אותה השורה, שוב ושוב - 'עשור, באת והלכת והשארת אותי לשבת לבדי'. לא היה לי מושג אז לאן אלך הלאה עם המוזיקה שלי".


ב-28 באוקטובר בשנת 1957 הופיע אלביס פרסלי באודיטוריום "פאן פסיפיק" בלוס אנג'לס. במודעת הפרסום נכתב "בואו להקשיב לאלביס ששר את להיטיו הגדולים מתקליטיו".



הקהל, שהורכב ממבוגרים וילדים (ולא מעט ידועני הוליווד), הגיע ואכן שמע את הלהיטים, אך נחרד לראות, במהלך חמישים הדקות, גם את תנועות הגוף המוגזמות של פרסלי ורבים רתחו מזעם. לא רק הקהל זעם אלא גם התקשורת שבאה עם כותרות כמו, "אלביס פרסלי חייב למתן את הופעתו - או שיילך לבית הכלא".

גם משטרת לוס אנג'לס העבירה מסר תקיף למנהלו של אלביס, קולונל טום פארקר, שאכן אלביס יושלך לכלא אם ימשיך כך. אלביס לא התרגש מהעניין והגיב - "נו טוב, אם לא ארקוד, אז גם לא אצטרך להתקלח".


בהופעה שנערכה למחרת, באותו מקום, צילמה המשטרה את תנועותיו כדי ללמוד את התופעה.


ב-28 באוקטובר בשנת 2022 מת ג'רי לי לואיס – וכדורי האש הגדולים כבו.



ג'רי לי לואיס, אמן הרוק'נ'רול, שפסנתר הבוגי-ווגי הפועם והקול האנרגטי עזרו להגדיר את הצליל של הז'אנר, מת היום בביתו, דרומית לממפיס. בן 87 במותו. לא ניתנה סיבה למותו, אבל לואיס היה במצב בריאותי לקוי במשך זמן מה.


הוא היה בן 21, בנובמבר 1956, כשנכנס לאולפן סאן בממפיס, והציג את עצמו כזמר קאנטרי שיכול לנגן היטב בפסנתר. אז הוא דרש אודישן. התזמון שלו היה ללא דופי. סאן רקורדס מכרה את החוזה של אלביס פרסלי ל-RCA רקורדס שנה קודם לכן והייתה זקוקה מאד לכוכב חדש שיעמוד בראש סגל שכלל את קרל פרקינס, ג'וני קאש ורוי אורביסון.


למרות שנאסר בתחילה על ידי תחנות רדיו רבות בשל היותו מרמז מדי, שיריו נמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם, מה שהפך אותו לאחד השמות הגדולים ביותר של עידן הרוק'נ'רול המוקדם. בן לילה, מר לואיס נכנס לתחרות ישירה עם פרסלי. בעיניו, לא הייתה תחרות. אלביס היה במקום השני.


"יש הבדל בין תופעה לסטייליסט", אמר ב-1981. "אני סטייליסט, אלביס היה תופעה, ואל תשכחו את זה".

סגנון הביצוע הלוהט שלו התאים לחומר שלו. הוא גילה שהקהל אהב את זה כאשר בעט את ספסל הפסנתר שלו הצידה ותקף את המקלדת בעמידה. מרותק ל"מוזיקה של השטן", כפי שהוא כינה אותה, הוא התפתל ויילל, תופף במקלדת ברגל ימין והעיף את שערו הבלונדיני הגלי. הוא היה ככדור אש. אבל לואיס נפל באותה מהירות שקם.


בדיוק כשאלביס פרסלי פינה את הזירה עם התגייסות לצבא, בשנת 1958 יצא לואיס למה שהיה אמור להיות מסע ניצחון בבריטניה. במהרה עיתונאים שם גילו שהנערה הצעירה שנסעה איתו, מיירה גייל בראון, הייתה למעשה כלתו בת ה-13 וגם בת דודתו. ואם זה לא מספיק, לואיס עדיין היה נשוי לאשתו השנייה כשדקלם את הנדרים למיירה. העולם היה מזועזע והקריירה של לואיס קפאה, כשחייו האישיים סופגים טלטלות מזעזעות. עם כל זאת, הוא הצליח לחיות 87 שנים כאוטיות ולראות כיצד עולם הרוק ניזון ומתפתח מהתבלין המיוחד שהוא הביא, בשנות החמישים העליזות.


גם זה קרה ב-28 באוקטובר:



- בשנת 1941 נולד האנק מרווין, גיטריסט להקת הצלליות המשפיע.


- בשנת 1970 יצא תקליטון לארית'ה פרנקלין עם ביצוע מלא נשמה לשירו של אלטון ג'ון, BORDER SONG. אלטון, בדרך כלל לא כותב את המילים לשיריו. בשביל זה יש לו את התמלילן ברני טאופין. אך בשיר הזה הוא כתב בעצמו את המילים של הבית השלישי כי הרגיש שיש צורך להשלים את השיר עם תוספת מילים.


- בשנת 1936 נולד המוזיקאי צ'רלי דניאלס. הוא יצר וניגן המון בנאשוויל לאמנים אחרים ובשנת 1979 הלהיב רבים עם להיטו "השטן ירד לג'ורג'יה". הוא מת ביולי 2020.


- בשנת 2001 תבעה ארית'ה פרנקלין עיתון שפרסם שיש לה התמכרות לאלכוהול. סכום התביעה עמד על חמישים מיליון דולר.


- בשנת 2003 הפך פול מקרטני אבא לביאטריס מילי מקרטני. אשתו ואם ילדתו, הת'ר מילס, לא תזכה לחיות זמן רב לצידו של פול אך תזכה בה-מ-ו-ן כסף במסגרת גירושיהם (כי הוא לא חתם על הסכם ממון).


- בשנת 2006 מת הסקסופוניסט הבריטי, אלטון דין. הוא ידוע בעיקר כחבר בלהקת סופט מאשין, אך לפני כן היה חבר בלהקת בלוזולוג'י, בה היה חבר גם פסנתרן בשן רג'ינלד דווייט. יום אחד החליט אותו דווייט להפוך את שמו הפרטי כשם הסקסופוניסט. כך החל להיווצר המותג אלטון ג'ון.


- בשנת 1972 הגיעו דייויד בואי וחברי להקתו להופעה באולם ווינטרלנד בסן פרנסיסקו. סיבוב ההופעות גרם לבגדי ההופעה של החבר'ה להתבלות ותופרת הובהלה חיש מהר לתיקונים. אבל האולם היה מלא רק למחצה ולכן הוחלט לבטל את ההופעות הבאות, שנקבעו בדאלאס וביוסטון, כי נרשמה בהן מכירת כרטיסים דלה.


- בשנת 1937 נולד האורגניסט גרהאם בונד. בשנות השישים הוא הנהיג הרכב בשם THE GRAHAM BOND ORGANIZATION שהיו בו גם ג'ק ברוס, ג'ינג'ר בייקר ודיק הקסטאל סמית. הרכב הרביעייה הזה הוציא שני אלבומים מופלאים. אך בונד לא ידע להיות מנהיג ראוי. הוא היה אז כבר מכור חזק לסמים והנהגתו הלקויה גרמה לפירוק ההרכב. בהמשך הפך בונד למעריץ אדוק של המאגיה השחורה. הוא אף היה בטוח שהוא בנו של אליסטיר קראולי. ב-8 במאי 1974 הוא קפץ מתחת לגלגלי רכבת תחתית בלונדון. גופתו הושחתה לבלי היכר כך שלקח כמה ימים כדי לזהותה.


ב-28 באוקטובר בשנת 1970 נוספה עוד דמות למועדון הרוק'נ'רול השמיימי. מעטים שמעו עליה, אך מי ששמע - יודע היטב את חשיבותה.



חודש אוקטובר בשנת 1970 היה חודש קשה עבור מעריצי הרוק. ב-4 באותו חודש נמצאה ג'ניס ג'ופלין ללא רוח חיים. רק כמה שבועות קודם לכן מצא ג'ימי הנדריקס גורל דומה. שניהם היו בני 27 במותם. ב-28 באוקטובר קרתה טרגדיה נוספת, הפעם בבית מלון בשיקגו. לאחר מותם של שני כוכבים אגדיים, האירוע הזה כמעט ולא קיבל תשומת לב. הגיבור הטרגי הראשי בו היה זמר שחור בן 26, עם פנים שנראות עצובות, עם עודף משקל וללא אלבום שנזקף לשמו. הוא היה זמר נשמה מהטובים יותר ושמו היה ג'יימס ריימי, הידוע גם בשם בייבי יואי.


למרות גילו הצעיר במותו, בייבי יואי היה מנוסה בשטח, עם שמונה שנות הופעות ברזומה שלו. בשנת 1963 הוא הגיע לשיקגו עם להקה בת ארבעה נגנים וניגן בכל רחבי העיר. בהמשך היא התרחבה לעשרה נגנים, שינתה את כיוונה למוזיקת נשמה פסיכדלית והחלה לנגן במקומות גדולים יותר בניו יורק, בשם הבייביסיטרס. לאורך כל שנות השישים הקליטה החבורה רק כמה תקליטונים אך לא זכתה להקליט אלבום שלם.

בשנת 1969 החברים עברו בהצלחה אודישן לחברת התקליטים של הזמר קרטיס מייפילד והחלו להקליט חומרים באולפן, כשמייפילד שימש כמפיק ושלושה מהשירים שהוקלטו היו גרסאות לשיריו. לרוע המזל, בייבי יואי מת בזמן העבודה על האלבום, ומייפילד שילב כמה קטעים אינסטרומנטלים כדי להצדיק הוצאת אלבום באורך מלא. אמו הגיבה מיד לאחר מכן: "יכול מאד להיות שהוא חטף התקף לב. אחרי הכל, הוא סבל מעודף משקל קיצוני".


בייבי יואי היה איש גדול מבחינה פיזית והדבר השפיע מאד על בריאותו. בסוף שנות השישים הוא התמכר להרואין ומשקלו אף תפח יותר. הוא לקח זאת בקלילות וכינה את עצמו על שם הדמות המצוירת של ברווזון. הוא פתח את הופעותיו בהכרזה "אני ביג בייבי יואי, ואני 400 קילו של נשמה!". משקלו הרב, ביחד עם העם אפרו הענק והקול העז שילהבו היטב את הקהל שבא לראותו בפעולה. אבל המחיר נגבה בהקדם והוא, כאמור, לא זכה לראות את התקליט שפניו מתנוססות בעטיפתו.


מנהלו, מארב סטיוארט, אמר מיד לאחר מותו של בייבי יואי לרולינג סטון: "לקחתי אותו כמה פעמים לבית חולים כדי לנסות לגמול אותו מהסמים. זה השפיע על ההופעה שלו. הייתי בטוח שהוא יתגבר על זה. למעשה, הוא היה נקי בשלושת החודשים האחרונים לחייו, אבל הדיכאון שאב אותו פנימה. הוא תמיד היה רגיש בעניין משקלו, אבל הוא לא הצליח לשלוט בזה. גם מותו של ג'ימי הנדריקס השפיע עליו קשות והוא אמר לי שהוא רוצה להטיף בהופעותיו נגד סמים. הייתי בטוח שהוא יהיה בסדר".


התקליט, THE LEGEND LIVES, נותר מאז פיסה חשובה במוזיקת הפ'אנק ובזמנו נכתב בביקורת עליו ברולינג סטון: "בייבי יואי לא הצליח להגיע לזה. כשהוא היה הכוכב המרהיב בסצנת הרית'ם אנד בלוז, נראה היה שהוא יפרוץ ובענק. אבל הוא היה ללא מעצורים ובסופו של יום הוא נותר זמר למעריצים אדוקים ספורים בלבד. זה עצוב לנוכח מה ששומעים בתקליט הזה. הלהקה שלו הייתה מהקומבינציות הטובות יותר באזור, שניגנה באופן מהודק וממושמע. בייבי יואי שלט בהם ביד רמה ושומעים זאת בכל צליל. זו הייתה להקת המועדונים האולטימטיבית, עם חטיבת קצב נהדרת וכלי נשיפה אדירים. הלהקה הזו ידעה לחולל ניסים.


ובמרכז הבמה עמד בייבי יואי. אני לא יודע אם אפשר לקרוא להופעתו בכינוי 'פרפורמר', במובן הידוע של המילה כי הוא היה מחוץ לבמה בדיוק כפי שהיה על הבמה. אבל הוא ידע כיצד להקרין את עצמו לקהל. הוא ידע לשוחח איתם ולסחוף אותם אליו. התקליט הזה שלו היה ודאי הדבר שהוא הכי אהב לשמוע של עצמו בהקלטה. התקליט הזה משקף את הרצון של הלהקה להרקיד במועדונים בהם הופיעה. האווירה חמה והלהקה נותנת לכל אחד מחבריה להתבטא. אבל יש גם כמה בעיות בתקליט הזה; בגלל שביבי יואי מת, הוכנסו לתקליט שלושה קטעים אינסטרומנטליים שנמרחים מדי. בעיה שניה באה, באופן מפתיע, מההפקה של קרטיס מייפילד. נראה שהוא התאהב יותר מדי בכפתור אפקט ההידהוד. כמה חבל שהמילים של בייבי יואי, על בעיותיו עם סמים, מקבלות גימיק של אפקט שכזה. חוץ מזה, כל השאר נהדר. האלבום נפתח עם הקטע הדינמי LISTEN TO ME שמציג את בייבי יואי הכי פ'אנקי שיש. התקליט הזה בא לספר את סיפורו של בייבי יואי, כמזכרת מאמן ואדם נהדר שבאמת ידע לעשות חיים".


בייבי יואי נקבר, ב-31 באוקטובר, בריצ'מונד, אינדיאנה, ובמהלך הטקס ניגנו חברי להקתו. הפעם הצלילים לא היו כה שמחים.


ב-28 באוקטובר בשנת 1975 עזבו פול מקרטני ולהקת כנפיים את אנגליה לסיבוב הופעות באוסטרליה. אבל כמאתיים נוסעים אחרים זעמו על כך שהכוכב הידוע איחר לטיסה וגרם לעיכוב במשך 21 דקות.



כשנשאל מדוע איחר, הוא ענה באדישות מרגיזה מאד כי 'נמנמנו קצת יותר. על מה בדיוק הפאניקה שלכם?'.

כולם חיכו שהרולס רויס של משפחת מקרטני יואיל בטובו להגיע מביתם הלונדוני לשדה התעופה בעוד רכב נוסף הביא את כל הציוד. בינתיים החלו העצבים להתרופף בתוך מטוס הג'מבו, אבל הממונים הודיעו שהמטוס לא ימריא עד שפול וחבורתו יגיעו. כשהגיעו אנשי הכנפיים, נאלצו הנוסעים לחכות עוד קצת עד שהציוד הרב הועמס על המטוס ודובר מטעם חברת QANTAS מסר כי 'חיכינו בגלל שפול ושבעה עשר אנשים מטעמו היו אמורים להגיע'. כמו שאמרו חכמים: יש דרג ויש...


ב-28 באוקטובר בשנת 1977 יצא אלבום הבכורה של הסקס פיסטולס. אלבום זה חולל המון סערה בזמנו, כשנחת היישר מן השמיים ומטרתו הייתה אחת - למחוץ את המיינסטרים ולקבוע מיינסטרים אלטרנטיבי חדש.



ברשותכם, אקח אתכם קצת אחורה, אל הימים בהם מוזיקת הפאנק רק נכנסה לתודעה הבריטית והחלה להפחיד אנשים מן הישוב וגם אמנים ממוסדים. בדצמבר 1976 שאל עיתון המלודי מייקר כמה רוקרים ותיקים בתעשייה את דעתם על זרם הפאנק שהחל לבעבע באנגליה. להלן תשובתם:


אריק ברדן: "נראה שיש פה מין רכיבה על הגל של הרולינג סטונס מהסיקסטיז. עדיין לא הקשבתי לסקס פיסטולס, שמתחילים לדבר עליהם פה, אך כל דבר שמשווק רוק חם וסקס זה מבורך מבחינתי. נראה לי שעניין הפאנק הוא תוצאה של מוח שיווקי גאוני, כשהמוסיקה היא די בצד בסיפור. זה מזכיר לי סרטים כמו 'התפוז המכני' שהיטלר ודאי היה גאה בתכנים מהסוג הזה. הזרם הזה של הפאנק יכול להיות מסוכן ביותר אם הנוער של היום ייקח את המוסיקה הזו ויוביל אותה ליצירת מעשי אלימות קיצוניים ובכמויות לא רציונליות. היטלר היה תחת השפעתו של המלחין ואגנר וזה משהו שהופך את המוסיקה של ואגנר ללא נעימה. אבל אני לא רוצה לעשות שיפוט מוקדם לסקס פיסטולס. לא שמעתי אותם מנגנים. השם של הלהקה הזו כבר לא מדליק אותי. ממה ששמעתי מאחרים, המוסיקה של הלהקה הזו לא משהו. שקודם חברי הלהקה הזו יראו יכולות נגינה ואז נשמע גם את מה שיש להם להגיד".


רוג'ר דאלטרי (סולן להקת המי): "זה כנראה הזיוף התדמיתי הגדול ביותר מאז ששייכו אותנו לאופנת ה'מוד' בסיקסטיז. אין פה משהו באמת מקורי. האמת היא שהסקס פיסטולס נשמעים פה ושם כמונו, כשהיינו צעירים. אני לא בעניין של קללות על הבמה. חברי הלהקה יכלו להביא איתם מסרים מעניינים ולהגיד אותם במקום סתם לקלל. נראה לי כי הם גולשים על שכבת קרח דקה שעלולה להיסדק מתחת לרגליהם. התקשורת קופצת מהר מדי על סיפור הלהקה הזו, שעדיין לא הוכיחה את עצמה. בטח חברי הלהקה עצמם לא חושבים עכשיו שהם ישתנו בעתיד, אך החיים נראים אחרת כשאתה בן 19 לעומת עיניים של בן 32".


פיל קולינס: "אני מניח שההתנהגות של הסקס פיסטולס באה ללמד אותנו משהו שלהקות אחרות לא מסוגלות ללמד. מה שבטוח, יש להם פה מערכת שיווק מיומנת מאחוריהם. אם ג'וני רוטן וחבריו מאיימים להיות הביטלס הבאים, הם לא יצליחו לעשות זאת בשיטת הפחדות. הם יהיו חייבים להפיק משהו ראוי שיימשך זמן רב. חבר שלי צילם את הלהקה בהופעה והביא לי לראות. אני מצאתי בהופעה הזו מקבץ של אנשים חסרי כשרון מוסיקלי לחלוטין".


באפריל 1977 נבעטה להקת הפאנק הזו מחברות התקליטים "איי אנד אם" ו"אי.אם.איי" ותרה אחר חברת תקליטים שתשמח לתת חסות. מנהל הלהקה התאפק מלחתום בחברת וירג'ין שרצתה אותם, עד שהבין כי אין מנוס וכדאי ללכת עם מי שמושיט יד. עבור החתמה זו קיבלה הלהקה מקדמה שמנה ביותר.



שני תקליטונים של הלהקה, "אלוהים נצור את המלכה" ו"אנרכיה באנגליה" הופקו על ידי כריס תומאס, שלשמו נצמדו הפקות גדולות בעבר. פול קוק, מתופף הלהקה, אהב את רוקסי מיוזיק ולכן ביקש להביא אליהם את תומאס, שהפיק אותה.


גיטריסט הלהקה, סטיב ג'ונס, אהב מאד את ההפקות המוזיקליות של פיל ספקטור וביקש ליצור, עם הגיטרה שלו, חומת סאונד בשיטה דומה. זמר הלהקה, ג'וני לידון, שאז ענה לשם ג'וני רוטן (ג'וני רקוב): "תהליך הקלטת האלבום הזה שיעמם אותי. סטיב מילא 21 ערוצים בגיטרה ולי נותרו רק שני ערוצים לשירה. נותרתי לשיר פעם אחת או פעמיים את השירה שלי, אחרי שכל הזמן בוזבז על הגיטרות שלו. זה מאד הכעיס אותי. עבדנו עם מפיק חירש. באולפן לידנו הקליטה להקת קווין את אחד האלבומים שלה ובריאן מאי שאל אותי אם אוכל לעשות קולות רקע עבורם. אני לא זוכר איזה שיר זה היה, זה לא רפסודיה בוהמית. אבל נכנסתי והיה מדהים לשמוע איך פרדי הקליט כל שורה בנפרד, לפעמים רק מילה, ואז הם ערכו את זה. לעזאזל, הם עושים כך ולי יש רק טייק אחד לעשות בשירה ללהקתי וזהו. אולי אקבל שניים אם אעשה טעות. בסופו של דבר הבנתי שהמוזיקה תנצח, בלי קשר לחוקים ולתקנות לכאורה שתמיד נזרקו עלינו".


בסיסט הלהקה המעורער, סיד וישס, לא ידע ממש לנגן בבס. הוא היה טוב יותר בהקנטות ובאלימות וצליליו לא נשמעים באלבום. ג'ונס הגיטריסט הוא גם שניגן את הבס בהקלטות. במקור היה האלבום אמור להיקרא GOD SAVE THE SEX PISTOLS, אבל בסוף הוחלט להשתמש במשפט שהציע ג'ונס.


בסופו של דבר הצליחו הפיסטולס, בקצת פחות מ-40 דקות של צלילים בתקליט, לכוון לכל מי שנמצא במרחק נגיעה ובמיוחד באנגליה. בזמן שבו יצא התקליט גרמה הלהקה לכאוס באותה מידה שהיא עוררה אנרכיה. הסינגלים שלה הוחרמו במצעד הבריטי, מנהל חנות תקליטים נעצר והואשם בהפצת גסויות עם מכירת המוצר, והלהקה, שהוחרמה בכל רחבי אנגליה, נאלצה לצאת לסיבוב הופעות סמוי בשם SPOTS (קיצור ל- SEX PISTOLS ON TOUR SECRETLY). התקליט נחל הצלחה, הגיע למקום הראשון באנגליה וקיבל שם פלטינה כפולה. ההתלהבות חצתה גבול והגיעה גם לארה"ב.


על השיר HOLIDAYS IN THE SUN סיפר ג'וני "רוטן" לידון: "החלטנו לעשות חופשה כלהקה וומיד דחו אותנו במקום הנופש שבחרנו לנו. מצאנו את עצמנו אסורים כמעט בכל מקום. הם לא נתנו לנו להישאר באף מלון. צעדנו במעלה ובמורד החופים בחיפוש אחר מקום לינה וכל העניין הפך להיות ממש פתטי. נתקלנו בחבורה מקומית שאירחה אותנו ללילה אחד ואז עזבנו.


סטיב ופול הלכו הביתה, ואני וסיד החלטנו לנסוע לברלין, כי זה היה המקום הכי מטורף ללכת אליו. אני וסיד חשבנו, 'לעזאזל, אם אנחנו לא יכולים להיכנס למקום רכרוכי כמו איי התעלה, בוא נלך לגלות את חומת ברלין'. וכל החוויה הזו הייתה מרגשת עבורי, ומכאן הגיע השיר 'חגים בשמש'. זה היה כיף גדול. זה היינו אנחנו, מהצד שלנו, מסתכלים מעבר לחומה והגרמנים מכוונים לעברנו רובים. לא יכולנו להיכנס למזרח ברלין. הם פשוט העיפו בנו מבט אחד ואמרו שאין לנו סיכוי".


על השיר BODIES הוא אמר: "פאולין, בשיר, הייתה אדם מופרע מאוד. מאוד מטורפת. בטח הייתם קוראים לה מזדנבת בימים אלו, אבל בימים ההם לא היה לנו את המונח לזה. היא הייתה רק אחת מהבנות המעצבנות שלא קיבלו לא כתשובה. היא פשוט הופיעה כל הזמן והייתה לה גישה לא נעימה; היא הייתה נצמדת.

השיר עוסק בהפלה, וכן, זו זכותה של אישה לבחור לחלוטין אם היא צריכה ללדת את הילד שלה. האם זה חכם להביא ילד לא רצוי לעולם? לא, אני לא חושב שכן, אבל שוב זו רק דעתי, כי תמיד הייתי משאיר את זה לאישה. תמיד. בשיר הזה אני מעלה את שני הצדדים לסדר היום ולמעשה גם שם את עצמי שם. אלמלא חסדי השם, אמא שלי הייתה יכולה לעשות הפלה ואני לא הייתי כאן. זו הדואליות של החיים, כאילו, מהי ההחלטה הנכונה? זה חמור מאוד כי מדובר על סיום של בן אדם אחר, שאני לא מתייחס אליו בקלות ראש".


על השיר NO FEELINGS: "כתבתי את זה כי אבא שלי נתן חסות להרבה יתומים באותה תקופה, ואחת הבנות פשוט נקשרה אלי יותר מדי. הייתי צריך להגיד לה, 'תראי, אין לי רגשות. זה שאבא שלי נותן לך להישאר בבית שלו לסוף השבוע לא אומר שאת יכולה להתחתן איתי'. אבל יש את האמת העצובה הזאת של יתומים, שתמיד תרמתי להם כסף, והיא שהם גדלים עם מנטליות כמו בכלא. הם לא קשורים לאף אחד או לשום דבר, אז הם מאוד נואשים ומאוד נצמדים לכל דבר שהם יכולים לתרגם מהר מאוד לאהבה, וזו אהבת שווא. זה באמת ייאוש. אני כל כך כאוב בשבילם מהבחינה הזו. בשיר זה אולי נראה כאילו אין לי אמפתיה, אבל זה בדיוק ההפך. זו אירוניה".


על השיר LIAR: "הרבה מאוד אנשים העניקו השראה לכתיבת השיר, החל מהמנהל שלנו, מלקולם מקלארן. היינו פשוט אידיוטים, צעירים ואומללים באמת וממש לא היינו מוכנים לעולם החמדנות והבגרות שנזרקנו אליו כל כך מהר. לכל אחד היה את פיסת ההשפעה הרעילה שלו ללחוש לך באוזן, וזה עלול לגרום לפילוג גדול בלהקה. אז פשוט הגעתי לנקודה שבה שחררתי את הלעג שלי. אבל השיר הוא לא לגמרי על מלקולם. אני חושב שתמיד ידענו את זה עליו, ובאופן מוזר, זה היה אחד מהמאפיינים המקסימים שלו. האם אתה יודע כשאתה באמת מכיר מישהו, אתה די מקבל דברים מהסוג הזה כי אתה לוקח הכל? השיר מדבר על האנשים מחוץ ללהקה שניסו לתמרן אותנו".


על GOD SAVE THE QUEEN (שבמקור נקרא NO FUTURE): "זה הביע את נקודת המבט שלי על המלוכה בכלל ועל כל מי שמתחנן לקבל תשומת לב ממך ללא מחשבה. זה לא מקובל עלי. אתה צריך להרוויח את הזכות להיקרא חבר שלי ולקבל את הנאמנות שלי. ואתה חייב להיות בעל נקודות מוכחות ערכיות כדי שאוכל לתמוך בך. ככה זה. אני חושב שהשיר לא הובן כהתקפה אישית על המלוכה. זה לגמרי נגד מוסד המלוכה, אבל לא אותם כאנשים. הו, אלוהים, הם מקבלים את אהדתי מכל הלב; אני מרגיש שהם נולדו לתוך כלוב הציפורים הזה".


על השיר PROBLEMS, שחותם את צדו הראשון של התקליט: "כשאני אומר, "הבעיה היא אתם", זה באמת כולם, כולל אני. הבעיות היו לאורך כל הדרך שלנו בתור להקה. אני לא יודע אם אי פעם טרחנו לשבת ולחשוב למה היינו להקה בכלל. לא רק שנראינו לציבור כמי שלא מחבבים זה את זה, אני חושב שבאמת לא אהבנו זה את זה. זו הייתה השנה וחצי הארוכה ביותר בחיי. אני חושב שכולנו מרגישים כך. כשאנחנו מדברים, הכל מרגיש כאילו עשור שלם נדחס למרחב זמן כה זעיר. זה היה מתיש נפשית. אבל אני יודע מה החזיק אותי בלהקה: היה לי כבוד מוחלט ושלם אליהם כנגנים. ידעתי שכולנו לומדים, אבל מאוד אהבתי את זה. ממש התרגשתי להיות ליד הגיטרה של סטיב ג'ונס. היציבות של התיפוף של פול קוק תמיד תרשים אותי. סיד המסכן לא יכל היה לנגן. ללא היה לו מושג להבדיל בין צלילים. לסיד היו כל התנוחות אבל לא הרבה יותר, אבל אז מה? לפעמים זה מה שהיינו צריכים וזה מה שקיבלנו. זו אשמתי שהבאתי אותו; זה הציג להקה עם בעיות. ובכן, יצא לנו מזה שיר".


על השיר SEVENTEEN שפותח את הצד השני: "השיר היה במקור של סטיב ונקרא LONELY BOY. הוא די בסיסי, ופשוט אחזתי בו והפכתי אותו לשיר על חרדה בגיל ההתבגרות. קראתי לזה 'שבע עשרה' כי זה הגיל שבו הכל הכי כואב. אתה לא ממש מבוגר ואתה לא רוצה שיראו בך קטן. גם אתה לא מוכן לגמרי לבגרות. כששרתי, 'אתה רק בן 29', כנראה שרתי לעצמי. אמא שלי ואבא שלי תמיד היו אומרים, 'אוי, נולדת כאדם זקן, ומאז שהצטרפת ללהקה הזו, נראה שאתה הופך לילד'. שאר המילים ייצגו את כל מי שסביבי, שכן אלו אינן בעיות של נער בודד; זה מה שכולם מתמודדים איתו, אבל כותב טוב הוא אחד שאומר לך את האמת ואתה יכול לדעת כי הוא מביך את עצמו לעשות זאת. אבל ההתמודדות עם האמת הזו כל כך חשובה לקוראים כי היא עוזרת להם לצאת מהקליפה שלהם.


אז כששרתי, 'אני לא עובד, אני רק מזרז', זה היה חלק עצוב ומקסים בחיי. זה עצוב כי לא היה לי מספיק אלכוהול ומהירות. אני מתכוון שהייתי צריך לוותר על כל זה באמת כשהצטרפתי ללהקה כי אתה לא יכול להרשות לעצמך לעשות את זה. אתה צריך להתרכז בדבר האחד עכשיו שהוא הנושא הגדול. הלהקה באמת הייתה בעבודה לאורך השעון ואז כמובן הגיעו הנסיון לצאת לסיבוב הופעות והאיסור שהוטל על זה. בכל פעם שמבטלים הופעה, זו דחייה רצינית כי אתה עובר את כל הפחדים והפוביות של לא לרצות לאכזב אנשים. ואז כמה אנשים אחרים איכזבו אותך על ידי הביטול; זה לחץ".


על ANARCHY IN THE UK: "תמיד חשבתי שאנרכיה היא משחקי מחשבה למעמד הביניים. זה מותרות. אפשר להרשות את זה רק בחברה דמוקרטית, ולכן זה קצת מיותר. זה גם לא נותן תשובות ואני מקווה שכתיבת השירים שלי תציע איזושהי תשובה לדבר, במקום לרצות לעשות ברוגז ולהרוס הכל בלי סיבה בכלל, מלבד שזה לא מתאים לך. אני תמיד צריך לזכור שאני חלק מקהילה שנקראת הגזע האנושי ומקהילה מהודקת עוד יותר שנקראת תרבות. למה שנרצה להרוס את הדברים האלו מרצוננו?


לא הבנתי כמה אנרכיסטים מקצועיים היו שם בחוץ - ועדיין יש. הו, אלוהים, מרילין מנסון הכריז על עצמו כאנרכיסט, עד כדי כך זה יכול להיות אבסורדי. ילד באיפור במחוך? אליס קופר היה אנרכיסט אמיתי, אבל זהו. אחד מהם מספיק בחיים שלי".


על השיר PRETTY VACANT: "מלקולם מקלארן נסע הלוך ושוב לארצות הברית כדי להיות מעורב בסחר בסמרטוטים וקניית בגדים ישנים משנות החמישים, כי הייתה לו חנות לאופנה שכזו, וידעתי שהוא נתקל בסילבן סילבן מהניו יורק דולס והלך אל מאחורי הקלעים. הוא חזר עם פליירים להופעות שלהם, אבל אף אחת מהלהקות האלה לא עשתה תקליטים באותו שלב. אז חשבתי שזה דור ריקני ועל זה כתבתי את השיר. יש אירוניה בשיר הזה כי לא היינו יפים במיוחד, והיינו רחוקים מלהיות פנויים. שוב אני צריך לחזור על עצמי כדי להסביר את השירים האלו בצורה נכונה. מעולם לא החשבתי את עצמי יפה או פנוי. אולי הייתי צריך, ואז היו לי חיים קלים יותר".


גם השיר NEW YORK הושפע מהניו יורק דולס: "גלאם-רוק היה כבר מיושן בשלב הזה. היינו מוצפים בלהקות טובות לצד להקות רעות מאד. דיוויד בואי יצא מזה די טוב - אבל היו הרבה הרבה להקות כאלה במכנסיים צמודים ובשפתון. זה היה כבר יותר מדי.


הלהקות בניו יורק כולן נראו קצת יותר מבוגרות והיה להן קצת יותר כסף מאמא, בעיני. הן היו קצת מפונקות. חשבתי שהכל מזויף מאוד. המילה 'פשפשים' בשיר לא עוסקת בניו יורק דולס כי הם בהחלט לא היו. זה קהל שרק רוצה לפרש הכל לא נכון".


על השיר שחותם את התקליט ונקרא EMI: "חברת התקליטים EMI רצתה להחתים אותנו כדי להראות איזה חברה מפוארת ומגוונת היא, אבל היא באמת לא הייתה. היה כיף לכתוב את השיר הזה. זה בעצם נעשה בעיקר באולפן כי הגרוב היה שם, וזה היה בלתי פוסק. זה היה מצב מקסים דמוי טראנס היפנוטי להיכנס אליו. הם רק רצו בחברה ההיא להיות מפורסמים ושנרוויח עבורם הרבה כסף וזהו. וזו הייתה ממש אכזבה מהמקום ההוא שיצא מדור ההיפים והם היו כל כך עטופים מסחרית בתוך הרווח שזה הוביל לירידה הסופית שלהם. לכן היו לנו חולצות טריקו כמו 'לעולם אל תסמוך על היפי'. המסר היה מכוון היטב לכיוונם".


אז עכשיו, עם חומר הרקע הזה - שימו סיכת ביטחון באף, תרימו את שיערכם למעלה בקוצניות, תלבשו ותתאפרו בשחור. ושימו ווליום!



ב-28 באוקטובר בשנת 1985 יצא התקליט RAINBOW של ג'וני קאש.



נאשוויל, המקום ממנו יצאו בעשורים קודמים צלילים שורשיים מופלאים, היה באמצע האייטיז מקום להפקות שנשפכו עליהן כמויות גדולות של חומר מתקתק ומלאכותי. זו הייתה תקופה בה מוסיקת קאנטרי עברה שינויים משמעותיים עקב השפעתן של הפקות חלקלקות. בתקופה זו צמח תת-ז'אנר המכונה "קאנטריפוליטי", המאופיין בטכניקות הפקה מלוטשות ומוכוונות פופ. לכן נשמעו לפתע בתקליטי קאנטרי אלמנטים של מוסיקת פופ, כמו סינטיסייזרים, מכונות תופים ושאר אפקטים מאולצים ועיבודים שהתאימו יותר לכוכבי פופ מזדקנים. כל זה הביא לסאונד שפנה ללא בושה לקהל רחב יותר, מעבר לחובבי מוסיקת קאנטרי מסורתית.


הצליל החלקלק יותר של מוסיקה קאנטרי שכזו עזר לאמני קאנטרי, שכבר ידעו תהיליה בעבר אך עמדו בתחילת האייטיז מול שוקת שבורה, להשיג הצלחה מסחרית גדולה יותר על ידי הפיכת המוסיקה שלהם לנגישה יותר לקהל המיינסטרים. לפתע מצאו אמני קאנטרי הצלחה במצעדים. בעוד שאלמנטים של קאנטרי מסורתיים עדיין היו נוכחים בשיריהם, הם התמזגו לעתים קרובות עם השפעות שלא היו קשורות לז'אנר מלכתחילה. למרות הצלחתו המסחרית, סגנון ההפקה גרר, באופן טבעי, ביקורת מצד אוהבי קאנטרי טהור שחשו כי הדבר דילל את האותנטיות של הסיגנון הכה אהוב עליהם. היו שטענו כי הדגש על הפקות חלקלקות הקריב את הרגש הגולמי והאלמנט הסיפורי שהיו חלק בלתי נפרד ממוסיקת קאנטרי מסורתית.


ג'וני קאש, אחד מכוכבי הקאנטרי הבולטים ביותר, היה אבוד בשנת 1985. הוא ניסה את כוחו בסגנון החדש הזה של הקאנטרי אבל לשמוע את קולו הברור עם סינטיסייזרים זה כמו לשים גבינת רוקפור בתוך עוגת שמנת - פשוט לא מתאים ולא טעים. לא יאמן שמפיק התקליט הזה היה צ'יפ מומאן, אחד שכבר הפיק בעבר דברים מדהימים למוסיקת הנשמה של ממפיס. התקליט הפך לאבן הדרך האחרונה של קאש בחברת התקליטים קולומביה, בה היה חתום מזה זמן רב.


בסדר, יש פה גם ביצוע של קאש ללהיט של קרידנס קלירווטר רווייבל, HAVE YOU EVER SEEN THE RAIN. אבל ההפקה פה, עם צליל ההד המיותר על קולו של קאש וצליל הסינטיסייזר עם מכונת התופים, רק מותירה חשק ללכת ולהקשיב מיד לביצוע המקורי של ג'ון פוגרטי וחבריו כדי להירגע. כך שאם לתקליט הזה קוראים RAINBOW, אין פה צבעים אלא רק צבע אחד ברור שממחיש את הכינוי של קאש - THE MAN IN BLACK. לשפוט לפי הטון של ההערות הכתובות בעטיפה, קאש היה סקפטי לאורך כל הדרך לגבי כל זה: "אני לא חושב על מכירות וקידום כשאני מקליט שיר. אני לא מקליט שירים כדי לעשות טובה למשפחה או לחברים. אני לא מקליט שיר כי אני מפרסם את זה. אני מקליט שיר כי אני אוהב אותו ונותן לו להיות חלק שלי. אפילו חזיר עיוור מקבל גרגר תירס מדי פעם. אז מי יודע, אולי זה ימכור מאות עותקים". קאש, שכבר בסבנטיז הראה סימני עייפות, הגיע לאחד מרגעי השבירה שלו פה.


ב-28 באוקטובר בשנת 1922 נולד המלחין גרשון קינגסלי. כן, זה שגם המציא את המנגינה POPCORN.



הלהיט האינסטרומנטלי, פופקורן, הוא קלאסיקה נצחית שעמדה במבחן הזמן, ונשארה מנגינה אהובה שזוכה להכרה בכל העולם. היצירה המדבקת הזו מאופיינת במנגינה הקליטה, הקצב התוסס והאפקטים הקוליים האלקטרונים שמצד אחד גורמים לאנשים לזמזם את המנגינה ומצד שני, אף לעורר נוסטלגיה בריאה.


אז מה זה הלהיט "פופקורן" בביצוע להקת "חמאה חמה"? כך שאלו רבים בתחילת הסבנטיז, כשקטע אינסטרומנטלי זה בקע ללא הרף מהטרנזיסטורים ומכשירי הרדיו. אז קחו לעצמכם מנת פופקורן - הנה הסרט מתחיל...


רגע, הסיפור קשור גם למוסיקה ישראלית?


כן, יש גם זווית של מוסיקה ישראלית בסיפור; האחראי לכל השלאגר הזה הוא מוזיקאי ושמו גרשון קינגסלי. הבחור הזה היה, שנים לפני כן, בארצנו, במסגרת תכנית עליית נוער לישראל. הוא נולד בשם גוץ גוסטב קינסקי ב-1922, בן להורים מוזיקליים שניהלו חנות שטיחים בברלין. מכיוון שהמשפחה הייתה יהודית (אמו נולדה כקתולית והתגיירה), הם ברחו מגרמניה בשנת 1938. הוריו ואחיו של קינגסלי פנו לארצות הברית בזמן שהוא הגיע לפלסטינה (לפני הקמת המדינה) והצטרף לקיבוץ. שם הוא עבד בשדות ביום ורקד בלילות. "דיברנו, רקדנו, היינו מאוהבים", הוא נזכר. "היינו חופשיים והנאצים היו רחוקים. זה היה כמו נווה מדבר".


את זמנו הוא בילה בעין חרוד, גינוסר ואפיקים. הנער גדל ולמד מוזיקה בקונסרבטוריון בירושלים. עם זאת, הוא לא אהב את חיי הקיבוץ. אז הוא אמר ביי ביי לישראל וטס לארה"ב, כדי ללמוד עוד מוזיקה.


שם, בארה"ב, הוא סיים את לימודיו בג'וליארד ובמכללת קולומביה הוא סיים את לימודי רזי הניצוח על תזמורות. קינגסלי נמשך דווקא לתיאטרון ובחר לנצח על תזמורות שם, בניו יורק, ולא באולמות הקונצרטים הקלאסיים.


בשנת 1965 הוא חזר לישראל ועבד עם התזמורת שניגנה במחזה, "איך להצליח בעסקים". לאחר מכן שב לארה"ב. עבר עוד קצת זמן וכלי אלקטרוני חדש פרץ לזירה - סינטיסייזר מוג, בהמצאתו של רוברט מוג. קינגסלי נכבש בקסמי המכשיר הגדול עד מפלצתי הזה. בכסף רב הוא רכש את הכלי ולא רק שניגן עמו באולפן, אלא גם הופיע עמו ביחד עם תזמורות. אז הוא הנהיג רביעיית מוג ובכך היה האדם הראשון שהשתמש בסינטיסייזר הזה בהופעה חיה.


המזל שיחק לו אף יותר כשהגה בראשו את המנגינה שתהפוך להיקרא "פופקורן". הוא אמר לאחר מכן: "פופקורן הוא מנגינה קלאסית, אפשר בקלות לשלב אותה ביצירה של באך. לקח לי חמש דקות להלחין את זה, אבל לעולם לא אוכל לעשות את זה שוב". קינגסלי היה קרוב לגיל 50 כאשר המנגינה הפכה ללהיט, מה שעורר חוסר אמון בקרב רבים שהוא כתב אותה. הוא נזכר: "כשהלכתי לקחת את תקליט הזהב הראשון שלי בגרמניה, אמרו לי, 'מה?? אתה כתבת את פופקורן??".


מי ביצע את הקטע באולפן?


ובכן, מאחורי"חמאה חמה" עמד נגן הקלידים האמריקאי, סטן פרי, שהיה חבר באנסמבל הסינטיסייזרים החלוצי של קינגסלי. במהלך סיבוב ההופעות שלהם בארצות הברית בשנת 1969 הם השתמשו בנעימת "פופקורן" כהדרן. בשנת 1972, כשהוא זוכר את התגובה החיובית שקיבל השיר, פרי הוציא אותו כתקליטון וזה הפך ללהיט עולמי, והיה אחד מלהיטי הפופ הראשונים שהושמעו במלואם על ידי סינטיסייזר. באותה שנה עסק קינגסלי ביצירת לחנים לסרט "התמהוני" (של דני וולמן) שצולם בצפת.


לרוע מזלו של קינגסלי, הוא גילה שהוא מכר מבלי משים את זכויות הפרסום של הקטע הזה, לפני שהפך ללהיט. "לקח לי הרבה זמן להתגבר על זה", הוא הודה בצער. קינגסלי מת בדצמבר 2019.


אז נכון, מנגינה זו גם מעצבנת אנשים רבים, אבל בסופו של דבר כולם מכירים אותה - ממש כמו את "יונתן הקטן". חוץ מזה, אני אישית מעדיף קטע אחר שקינגסלי אחראי עליו והושמע כאות במצעד פזמונים ברדיו שלנו. אני מדבר על HEY HEY.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים























Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page