top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 באפריל בעולם הרוק

עודכן: 29 באפר׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-28 באפריל (28.4) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "כן, אני די חסר רחמים. אם אני מוצא את עצמי מתפשר - נגיד, בתוך המבנה של הלהקה - אם אני לא מרוצה ממשהו, אני אלחם בשיניים עד שאהיה בפיקוד. אין בלהקה שלנו אחווה של קבוצת פוטבול. אנחנו לא. יש רוח תחרותית בלהקה; יש שלושה אגו מאוד חזקים. אבל אני כותב ושר את השירים, ולכן אני נוטה להכתיב את הכיוון המוסיקלי. יש לנו מראית עין של דמוקרטיה, וזה חשוב. שני החברים האחרים מדברים הרבה; הם לא סתומים או משהו. אבל העובדה היא שהדרך היעילה ביותר לנהל את הלהקה היא לגרום לי לשיר, כי אני זמר טוב. אני מבצע את השירים על הבמה. אם היה עוד זמר-יוצר בפוליס, הייתי נינוח יותר במובנים רבים, למעשה, כי זו אחריות כבדה. השניים האחרים כותבים שירים, אבל בלב ליבם, הם מקווים שסטינג הולך להביא את הלהיטים, אלו שמתנגנים ברדיו" (סטינג בשנת 1981)


ב-28 באפריל בשנת 1969 יצא אלבום בכורה כפול ללהקה שהפכה במהרה לשם חם ביותר בזרם 'רוק כלי הנשיפה' בפרט ותעשיית המוזיקה בכלל. זו להקת CHICAGO TRANSIT AUTHORITY(או בקיצור CTA).



הלהקה הוחתמה אז לחברת COLUMBIA וקיבלה מיד מקום של כבוד לצד אמנים אחרים של התקופה, שהוחתמו בחברה: ג'ניס ג'ופלין, סנטנה, סליי ומשפחת סטון ועוד.. לפני פריצתה הופיעו חבריה במעגל הברים הקטן והתובעני, כשלעיתים הם נדרשו לבצע שישה סטים מתישים של מוזיקה בלילה. הם החלו את דרכם המוזיקלית יחד תחת השם THE BIG THING. במאי 1967 השם שונה ל- CHICAGO TRANSIT AUTHORITY על שם חברת ההסעות שנמצאת בשיקגו. חברי הלהקה, שעקרו אז משיקגו ללוס אנג'לס, חרקו שיניים בהופעות בכל מיני פאבים זולים, עד שביום אחד, של חודש אוגוסט, הגיע לאחד הפאבים האלו בחור שהציל אותם מהתחתית.


היה זה מנהל להקות בשם ג'יימס ויליאם גרסיו, שהפיק אז את להקת BUCKINGHAMS. הוא הוקסם מאד ממה שראה ושמע מולו והחליט לקחת את שיקגו טרנזיט אות'וריטי תחת חסותו, עם מתן משכורת לכל נגן ושכירת בית עבורם לחזרות מוזיקליות. התנאי שלו היה להפסיק עם גרסאות כיסוי ולהתחיל לכתוב שירים מקוריים. לגרסיו היה הסכם עם חברת התקליטים CBS לפיו הוא יכל להציג בפניה שלוש פעמים בלבד להקה שנראית לו טובה. אם בשלוש הפעמים האלו נציגי החברה לא יאהבו את הלהקה, היא לא תוחתם כלל. בשתי הפעמים הראשונות לא אהבו נציגי החברה את הלהקה וגרסיו החל להילחץ. באותו זמן הוא קיבל הצעה להפיק את אלבומה הראשון של להקת דם, יזע ודמעות. התיכנון שלו היה לקחת את הכסף שירוויח מההפקה ההיא ולהמשיך להשקיע בלהקת שיקגו. הוא האמין שהפעם השלישית שבה יציג את הלהקה מול חברת התקליטים תהיה טובה, לשם שינוי.


זה לא היה קל לשכנע את חברי שיקגו שיתנו לו אישור להפיק קודם את דם, יזע ודמעות. זאת כי גם הלהקה ההיא נשענה על חטיבת כלי נשיפה, דבר שמאד עיצבן את הנשפנים של שיקגו שהרגישו שגונבים להם את הייחודיות ואפקט הפריצה. גרסיו החליט לבסוף לא לסכן את הפעם השלישית הזו ומיהר להקליט עם הלהקה דמואים. אותן הקלטות נחתו על שולחן משרדו של נשיא חברת התקליטים, שהפעם החליט להחתים אותם.


לאחר כחצי שנה של עבודה מאומצת, יצא אלבומה הראשון של להקת שיקגו (כולל גרסת כיסוי מרהיבה לשיר I'M A MAN, במקור של ספנסר דייויס גרופ). זה היה אלבום כפול; דבר לא שיגרתי בעולם הרוק. לא בטוח שאלבום הבכורה הזה אינו חף מרעיונות שהיה אפשר לשים אותם בצד (כולל קטע סולו גיטרה ארוך וחורקני של טרי קאת', בסגנון ג'ימי הנדריקס), אבל רעיונות מוזיקליים אדירים יש כאן בשפע (כולל שיר הפתיחה האנרגטי והפתלתל, INTRODUCTION. טרי קאת' שר בו את המילים הראשונות של להקתו: "היי, כולם. בבקשה אל תשתובבו או תשוטטו / אנחנו קצת עצבניים כי אנחנו כל כך רחוקים מהבית / אז זה מה שאנחנו עושים. שבו ותן לנו לעבוד בשבילכם / כולנו בילינו שנים בהכנות לפני שהלהקה הזו נולדה / בעזרת שמים, היא התמזגה ואנו מודים לאל / אז אם אין לכם מה לעשות, שבו ותנו לנו לעבור ולנגן עבורכם".


שיקגו לא עצרה באלבום בכורה כפול. גם אלבומה השני היה כפול. השלישי היה כפול והרביעי (שהוקלט בהופעה בקרניגי הול שבניו יורק) - היה מרובע. רק בשנת 1972 הוציאה הלהקה אלבום חמישי יחיד.


חברי שיקגו לקחו את עצמם באופן רציני גם בקטע הפוליטי-חברתי. מסריהם, בתחומים האלה, טמונים בחלק מהיצירות שבאלבום הזה. לא כולם שם השתייכו לאותה דעה, אך המוזיקה חיפתה על הפערים.

עיתון HIGH FIDELITY פרסם ביקורת על התקליט באוגוסט 1969: "להקת CTA נשמעת כמו להקת THE RASCALS, ששרה עם כלי הנשיפה של דם, יזע ודמעות. מה שכן, הלהקה הזו טובה יותר מהשתיים האחרות שציינתי פה. קודם כל, חטיבת כלי הנשיפה של שיקגו לא באה לחקות ביג באנד ג'אזי, כמו שמתיימרת להקת הנשפנים השנייה - לעיתים רבות ללא הצלחה. להקת CTAהיא להקה שחייבים להכיר".


עיתון STEREO REVIEW בספטמבר 1969: "כל החומר בתקליט הזה נשמע מבושל היטב. יש מעט מאד קצוות בתבשיל הזה שלא בושלו. יש כמה קטעים ארוכים פה שנמתחים יותר מדי ופוגעים בעניין הכללי. יש בשני התקליטים האלה מוזיקה רבה מאד. המאזין יכול בקלות להישאב להרגשה כי מדובר פה ברסיטל של רוק. עם זאת, אם הלהקה הייתה מפשטת את הדברים במוזיקה שלה - הייתי נהנה ממנה יותר".

עיתון הג'אז 'דאון ביט' באוקטובר 1969: "כל שבעת חברי הלהקה הם נגנים מצוינים. כל הזמרים פה אפקטיביים ביותר, למרות שהסולן של דם, יזע ודמעות (דייוויד קלייטון ת'ומאס) אפקטיבי יותר מכל אחד מהם. תפקידי כלי הנשיפה שכתב הטרומבוניסט, ג'ים פאנקו, מדהימים. הדבר היחיד שמבאס פה הוא קטע בשם FREE FORM GUITARשהוא מפגן מיותר וחסר תועלת של צלילי גיטרה".


עיתון HIT PARADER בדצמבר 1969: "זו הפעם הראשונה בה אני חש שג'אז ורוק מתערבבים יחדיו באופן מושלם ולא מאולץ. אפשר ממש לטעום ולהרגיש את המתח הבריא ששורר בין הגיטרה לכלי הנשיפה. הבס והתופים מתקיפים אותך בעונג וברוקיסטיות ראויה. לא אהסס לקרוא לאלבום הזה בתואר מאסטרפיס. האלבום הזה לא מאכזב כלל. קטע הסולו של טרי קאת' - FREE FORM GUITAR - הוא המילה האחרונה בתחום הגיטרה החשמלית. תמשיכו כך, להקת CTA!! אתם יפהפיים!".


ב-28 באפריל בשנת 1980 יצא התקליט GO TO HEAVEN של הגרייטפול דד.



זה התקליט הראשון שהלהקה עשתה עם הקלידן, ברנט מידלנד וברולינג סטון נכתב עליו בזמנו כך: "תמונת העטיפה היא ההפתעה הגדולה ביותר. ניצולי דור ההיפים העקשניים ביותר בעולם בחרו להצטלם, בחליפות דיסקו לבנות סטייל ג'ון טרבולטה, לדיוקן עכשווי מאוד, אמנותי מאוד ומוקפד. אבל אל תתנו לאריזה להטעות אתכם. התקליט הוא בעיקר אותה עיסה חסרת השראה.


אין כאן תחושת דחיפות או כנות, ובלי שתי התכונות הללו, הרוק'נ'רול נשאר חלול. אך ישנם שני סימנים חיוביים והם שני שירים מיצירתו של הקלידן ברנט מידלנד, ששר ברכות כמו מייקל מקדונלד וכותב יצירות פופ פשוטות המאפשרות לשאר חברי הלהקה לנגן בחוזקה מרשימה ובגבולות מוזיקליים מוגדרים. מנגינות אלו מציעות הוכחה מספקת לכך שהגרייטפול דד יכולים להצליח גם על גבי ויניל כמו בהופעה ובתנאי שמידלנד ימצא עוד רעיון טוב בעתיד".


גיטריסט הלהקה, ג'רי גרסיה: "כולנו לא היינו מרוצים מהתקליט הזה. היה לנו כיף להקליט אותו אבל זה לא מספיק". אם זה לא מספיק, בסיסט הלהקה, פיל לש, תיאר בהמשך את האלבום לא פחות מ"חרא של כלב", כשהוא מאשים את נשיא חברת התקליטים, ARISTA, בהפיכת הלהקה לדבר מסחרי וחלקלק. מעריצי הלהקה מיהרו לסמן את מידלנד ("הילד החדש בשכונה") כאיש האחראי להתמסחרות להקתם האהובה.


ובכן, זה היה אלבום האולפן האחרון שהלהקה הקליטה לפני הפסקה של שבע שנים וזה השפל המוחלט שלה עד אז. זה אולי אלבום הדד הכי פחות בסגנון דד בכל הקטלוג שלהם. השחיקה הגדולה, כנראה, קשורה לעובדה שהדד הלכו על צליל פופ מעודן בתקליט הזה: הוא כמעט אף פעם לא פסיכדלי ולעולם לא ניסיוני (שני אלמנטים שהגיעו פעם בשפע מהלהקה). ברור שאמנים חייבים להתקדם ולא לדרוך במקום, אך פה נראה שדווקא הניסיון לצאת מהקופסה הפיל את הלהקה לאחור. שימו לב לשיר FEEL LIKE A STRANGER, שכתב בוב ווייר, ותבינו כמה זה רחוק ממה שצריך. למעשה, רק השירים של גרסיה פה מצילים, איכשהו את המצב.


ב-28 באפריל בשנת 1972 יצא האלבום ARGUS של להקת וישבון אש.



זה אלבומה השלישי של הלהקה ומציג את ההרכב הקלאסי של אנדי פאוול, טד טרנר, מרטין טרנר וסטיב אפטון. הלהקה הגיעה מבריטניה והסגנון הייחודי שלה מודגש במיטבו פה. ההשפעות נעו בין רוק מתקדם, פולק, ג'אז ובלוז – כשהאלמנט הבולט פה הוא עבודת הגיטרות הנהדרת. זהו האלבום הפופולרי ביותר של הלהקה ועם הצלחתו הפכה הלהקה גם לאחת האטרקציות החיות הפופולריות יותר של אז. את עיקר הלחנים והמילים סיפק הבסיסט / הזמר הראשי מרטין טרנר, אם כי כל החברים תרמו לעיבוד השירים. אורח בתקליט היה הקלידן ג'ון טייט, מלהקת רנסאנס.


בשביל צילום העטיפה נסע צוות מחברת העיצוב HIPGNOSIS למרסיי בצרפת. באמתחתם היו גם קסדה, חנית וגלימה היישר מחנות אביזרים לתיאטרון. התמונה נלקחה בשבע בבוקר, בכביש מרוחק. אבל זמן קצר לאחר מכן גילה הצוות שהחנית נעלמה. כשהגיעו להחזיר את הציוד לאותה חברה להשכרת אביזרים, הם ניסו להסביר ולמזלם הם שילמו לפני כן ביטוח, שכיסה את האבדה.


ב-28 באפריל בשנת 1971 נערכו מופעים מיוחדים של להקות מונגו ג'רי (עם הלהיט 'בקיץ'), כריסטי (עם הלהיט 'נהר צהוב') ו'כחול מזעזע' (עם הלהיט 'ונוס') בגני התערוכה בתל אביב ובאמפי פארק ברמת גן, לציון חג העצמאות ה-23 למדינת ישראל.



הרבה זוכרים מהאירוע הזה בעיקר את חצאיתה הקצרה של סולנית להקת 'כחול מזעזע', מריסקה ורס. בזמנו היו גם שהתאכזבו שרובי ואן לאוון, הגיטריסט וכותב החומר, בלט בהיעדרו, כי מיעט להופיע עם הלהקה והעדיף להישאר בהולנד ולעסוק בכתיבת השירים.


ביום הזה הופיעו על הבמה גם להקות הארווסט, לוס פאראגוויס, האריות, עוזי והסגנונות, הקוקטייל והמזלות. הלהקות הבינלאומיות עברו באותו יום גם להופעות באמפי פארק הלאומי שברמת גן. שם הופיעו לצידן גם אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים.


ב-28 באפריל בשנת 1964 פגש בוב דילן בפעם הראשונה את הביטלס, בניו יורק. הפגישה הזו קירבה עוד יותר בין שני המחנות בזכות סיגריות ירוקות שדילן הפליא להביא. מה בדיוק קרה שם? גם זה מפורט בספר "ביטלמאניה!" - לפרטים, בלחיצה פה.



ב-28 בפברואר בשנת 1978 הופיע בוב דילן באולם בודוקאן שבטוקיו, יפן. זו הייתה הפעם הראשונה בה דילן הופיע ביפן. באפריל של אותה שנה יצאה הקלטת המופע כאלבום.



הקלטת ההופעה נעשתה כחלק מהעסקה שנחתמה עם דילן, כדי שיופיע במזרח הרחוק. באותה תקופה היה זה שכיח לבקש מאמנים להקליט הופעות חיות לאלבומים עבור שוק צרכני המוזיקה היפני. אבל כמו בהרבה מקרים של אלבומים שנועדו רק ליפן, "דרישה מוגברת" מצד הקהל במערב הביאה את ההקלטה גם אליהם.

עבור דילן היה זה צעד מבורך כי כך יכל לסמן וי על עוד אלבום שהוא נתן לחברת התקליטים שלו, כחלק מהחוזה שחתם איתה.


בוב דילן (בשנת 1984): "הם ממש לחצו עליי חזק כדי להוציא את ההקלטה הזו ביפן. זו אותה הלהקה שהשתמשתי בה להקלטת האלבום STREET LEGAL ורק התחלנו למצוא את דרכנו על הבמה, כשהגענו ליפן. מעולם לא התכוונתי שההקלטה תבוא לייצג משהו ממני ומלהקתי".


חברי להקתו לבשו בגדים מהודרים והיה זה נסיון ברור להביא מופע שונה מזה שהוא ערך כשלוש שנים לפני כן, תחת השם ROLLING THUNDER REVUE, בו כל אחד לבש את מיטב בגדיו הזרוקים. הפעם ביקש דילן להציג מופע מצוחצח. בחוברת שנמכרה לבאי המופע יכלו הם לראות בקרדיטים, לצד שמו של דילן, את המילה "בדרן".


עבור הבסיסט, רוב סטונר, שליווה אותו גם בסיבובו הקודם, היה הסיבוב הזה כטיפול בהלם: "זה הפך להיות מכונה משומנת להפליא. ממש כמו להרים מופע בברודוויי. השירים תמיד נוגנו באותו סדר ובאותו אופן, מדי לילה". סטונר לא יחזיק מעמד בהמשך הסיבוב הזה.


הביקורת על האלבום ברולינג סטון, בזמנו, הייתה כזו: "לא משנה כמה שההקלטות פה יפגעו במעריציו האדוקים של דילן, הגרסאות החיות האחרונות לשיריו הישנים משחררות את בוב דילן מהמקור. והמקור, יפה ככל שיהיה, מהווה נטל נורא. ההשפעה של מאמציו הרוויזיוניסטים של דילן, שהתחיל בזמן סיבוב הופעות הקאמבק ב 1974 ומגיע כעת לקרשנדו מסחרר, הייתה לגרום לנו להבין עד כמה היה בוב דילן בר-מזל כצעיר.

זה לא ממעיט מהגאונות שלו לומר שהוא במקרה היה במקום הנכון, בגיל הנכון ובזמן הנכון. זה גם לא מבשר רע בנוגע לעתידו עם ההנחה שהנסיבות לעולם לא יתחברו שוב כדי להפוך את קולו לנציגות כה ברורה. כישרונו השתנה, והתפתח למשהו גמיש יותר, פחות עקשן, מוזיקלי יותר, ולבסוף הוביל לקראת סינתזה מוזרה ופרטית. שיריו החדשים של דילן הם לעתים קרובות מקסימים כמו הישנים. בוב דילן בבודוקאן מגיע כהלם, חילול קודש ובוננזה שובבה באופן בלתי צפוי.


הפעם עוצבו השירים הישנים מחדש במתיקות, בלי אותה תוקפנות עבר ובמה שנשמע באופן מחשיד כמו רוח של כיף. האם באמת יכול להיות שבוב דילן היה צריך להגיע עד לבודוקאן כדי למצוא קהל עם זיכרון קצר, שלא חשב שיש לו מה להוכיח? בכל מקרה, הוא ויתר על הניסיון להתעלות על עצמו והחל במשהו חדש".


ב-28 באפריל בשנת 1967 יצא תקליט חדש ללהקת THE TURTLES, ששיר הנושא שלו הפך לעוד אחד מהמנוני הסיקסטיז - HAPPY TOGETHER.



רק שלושה שירים באלבום הזה נכתבו על ידי חברי הלהקה אבל באופן כללי מדובר באלבום טוב עם צליל מסחרי להפליא, לאוהבי הפופ הקליל יותר. בעיתון הבילבורד נכתב בביקורת עליו כך: "להקת הצבים היא אחת החמות יותר בגזרה כיום. מגיע לה להגיע עם תקליט זה לפסגה, כשהלהיט העכשווי שלה הוא גם שיר הנושא בו".


אחד מזמרי הלהקה, הווארד קאיילאן, סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "כל הקלטת השיר HAPPY TOGETHERהייתה זרה לנו, כי היינו רגילים לאולפן אחד (WESTERN STUDIOS) וזרקו אותנו להקליט באולפני SUNSET. עם זאת, ההקלטה ממש זרמה והשירה שלי נעשתה בטייק אחד. זרקתי פנימה את המשפט HOW IS THE WEATHER, מהקלטת דמו שקיבלנו ולא רצינו להשתמש בה. זו הייתה בדיחה פרטית. יכולתי לוותר על הבדיחה הזו, אבל כולם צחקו ונהנו מזה בזמנו שזה נשאר בשיר כחלק מהיסטוריית הרוק, כשכל מה שביקשתי לעשות זה רק להתבדח. בהקלטה הזו קרתה הפעם היחידה בה יצאתי מאולפן הקלטה ביודעי שעשיתי להיט של מקום ראשון שישנה את החיים של כל חברי הלהקה.


כשהגיע הזמן לעשות אלבום נוסף, החלטנו שהפעם נעשה אותו בדרך שלנו. ביקשנו מחברינו, ג'רי יסטר, שיפיק אותנו. הוא גם היה לזמן מה חבר בלהקת ה-LOVIN' SPOONFUL. הכרנו את ג'רי מזה ימים ימימה.

במקור היה אמור האלבום להיקרא בשם SHELL SHOCKED וזה היה אמור להיות אלבום מעולה. שרתי הרבה יותר וכתבתי שירים באופן טוב יותר מזה זמן רב. כתבתי גם מיני אופרה, נגד מלחמת ויאטנם, בשם WE AIN'T GONNA PARTY NO MORE. היו ממש שירים טובים שהתכוננו להיות מוקלטים לאלבום אבל פתאום הנחיתו עלינו מחברת התקליטים דמו עם השיר 'מי היה אי פעם מאמין שאתחתן עם מרגרט?'. זה היה שיר קאנטרי מסריח וסירבנו להקליט אותו. אבל חברת התקליטים התעקשה בחזרה, שאם לא נקליט אותו, לא נזכה לקבל אלבום שלם. נאלצנו להיכנע ולהקליט את זה. זה הסריח אבל חברת התקליטים אהבה את זה, שחררה כתקליטון וזה נכשל. בשמחה חזרנו לאולפן ההקלטות רק כדי לגלות שהאולפן נעול והציוד שלנו נשאר בפנים.


לא נותרנו חייבים ודרשנו לבדוק את מצב המכירות שלנו וגילינו שהחברה חייבת לנו המון כסף. החברה תבעה בחזרה, ניצחה ולא הורשה לנו יותר להשתמש בשם THE TURTLES. דפקנו את עצמנו. איזה דיכאון זה היה, לעזוב כך את מעריצינו. נאלצנו להתחנן כדי להמשיך כלהקה הידועה".


ב-28 באפריל בשנת 1952 נולד אחד מגדולי המתופפים של ארצנו, מאיר ישראל. הוא ניגן בהמון הרכבים (ביניהם תמוז, עוזי והסגנונות ובראנדי ג'יימס) וליווה ומלווה אמנים רבים. הוא סיפר לי המון דברים יחודיים על הרוק הישראלי של פעם, שנמצאים בספר השני שלי - לפרטים בלחיצה פה.



גם זה קרה ב-28 באפריל:



- בשנת 2013 מת לוני טרנר, הבסיסט המקורי בסטיב מילר באנד.


- בשנת 1969 פרש הגיטריסט מיק טיילור מלהקתו של איש הבלוז ג'ון מאייאל. הוא היה אחד היחידים שפרש ממאייאל ולא פוטר על ידיו. מטרתו הייתה למצוא מסגרת אחרת לנגינה. במהרה הוא ימצא אותה עם הרולינג סטונס.


- בשנת 1972 יצא באנגליה תקליטון חדש לדייויד בואי, עם השיר STARMAN, שלחן הפזמון שלו בא בהשפעת השיר SOMEWHERE OVER THE RAINBOW.


- בשנת 1963 שהו פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר בחופשה בטנריף. היה זה זמן חופש מבורך לביטלס. ביום זה טסו ג'ון לנון ומנהל הביטלס, בריאן אפשטיין, לחופשה יחדיו בברצלונה, ספרד. חופשה זו הציתה שמועה עיקשת כי השניים התקרבו פיזית זה לזה. השניים לא הכחישו ושמרו על עמימות בעניין. הפרטים המלאים בספר "ביטלמאניה!".


- בשנת 1955 נולד אדי ג'ובסון, הכנר/קלידן שניגן עם רוקסי מיוזיק, ג'ת'רו טול, פראנק זאפה, להקת UK ועוד הרבה אחרים.


- בשנת 1981 נהרג הבסיסט של להקת T REX, סטיב קארי, בתאונת מכונית בעת שנסע לכיוון ביתו בפורטוגל. בן 33 במותו. גם מארק בולאן, מנהיג להקה זו, מצא את מותו כך ארבע שנים לפני כן.


- בשנת 1968 הועלה לראשונה בברודווי המחזמר 'שיער'. למרות התוכן המתריס והעירום (ואולי בגללם...) ההפקה הזו רצה על הבמה במשך 1,729 הצגות עד להורדתה ב-1 ביולי 1972.


- בשנת 2000 נשרף משרדו של ג'יימס בראון, שבו היו מזכרות רבות שלו וגם לא מעט חומרי הקלטה. עובד במשרד נחשד מאוחר יותר בהצתה מכוונת.


- בשנת 1980 נהרג בתאונת דרכים טומי קאלדוול, נגן בס ב- MARSHAL TUCKER BAND. התאונה קרתה ליד עיר הולדתו ספרטנבורג בדרום קרוליינה.


- בשנת 1966 הוקלטה, באולפן מס' 2 הגדול, במתחם אולפני EMI באבי רואד, לונדון, שמיניית כלי המיתר לשיר שכתב פול מקרטני, אלינור ריגבי. זו הפעם הראשונה בה שיר פופ מנוגן רק עם כלי נגינה קלאסיים וללא כלים שקשורים למוסיקת רוק ופופ.


- בשנת 1987 התייצב ריי צ'ארלס מול הקונגרס האמריקאי על מנת לדרוש מימון לחקר השמיעה. טענתו הייתה שעיניו כבויות אך שמיעתו היא ההזדמנות לפתיחת דלתות העולם בפניו.


- בשנת 2006 נתבע ביורן אולבאוס,, מלהקת ABBA, על נסיון התחמקות מתשלום מס בשווי שישה וחצי מיליון דולר מתמלוגים שקיבל על להיטי הלהקה והמחזמר 'מאמה מיה'. ממשלת שבדיה דרשה ממנו שישלם את הכסף.


- בשנת 1970 צילמה להקת פינק פלויד הופעה אולפנית לרשת הטלוויזיה האמריקאית PBS. הצילומים נערכו באולפני KQED שבסן פרנסיסקו. התוכנית שודרה לראשונה ב-26 בינואר 1971.


- בשנת 1953 נולדה קים גורדון, הבסיסטית בלהקת סוניק יות'.


- בשנת 1969 צילמה להקת THE DOORS הופעה באולפן טלוויזיה לתוכנית בשם CRITIQUE. בתוכנית הזו ביצעה הלהקה שישה שירים. למחרת חזרו חברי הלהקה לאולפן הטלוויזיה כדי להתראיין עם מנחה התוכנית. הראיון שובץ בעריכה עם השירים שנוגנו. תוכנית הטלוויזיה הזו צולמה בזמן עגום מאד ללהקה בו לוח ההופעות שלה היה מדולדל בגלל הבלגאן שחולל ג'ים מוריסון בהתנהגותו הבימתית.


- בשנת 1952 נולד הקלידן האמריקני צ'אק ליוול, שהיה חבר בלהקת האחים אולמן. משנת 1983 הוא הקליט והופיע לא מעט עם הרולינג סטונס.


בונוס: להקת אליס קופר מודל שנת 1971.



זה מהתקופה שבה אף אחד לא ידע את שמו האמיתי של זמר הלהקה והוכיח שאליס וחבריו עשו תיאטרון מוזיקלי בשלב מוקדם מאוד של הקריירה שלהם.


"אני מניח שאתה יכול לקרוא לי דני לה רו של הרוק", התלוצץ הזמר (שבעצם קוראים לו וינסנט פורנייה) לכתב העיתון. זה היה אחרי הופעה במועדון ספיקאיזי בלונדון. כן, הלהקה הגיעה אז מארה"ב ללונדון כדי להראות את התוצרת שלה, אחרי שכבר היה ידוע לכל מי שהתעניין שהלהקה הזו גם יודעת להרוג תרנגולות על הבמה. גם במועדון ספיקאיזי היה שמח. אליס: "המופע הבימתי שלנו הוא אפילו יותר ויזואלי, אבל עכשיו שיפרנו את המוזיקה עד לנקודה שבה היא חזקה עכשיו כמו ההיבטים הוויזואליים".


נראה היה אז שאליס קופר היא בערך הלהקה היחידה שעדיין יכלה לסכסך את ההורים של מעמד הביניים באמריקה באותו אופן שבו עשו הרולינג סטונס באמצע שנות השישים. מצב ששימח את אליס: "אנחנו פשוט אוהבים שההורים שונאים אותנו פשוט כי אנחנו לא דואגים להם. אני חושב שאני צריך לתקן את זה: ההורים יותר מפחדים מאשר שונאים. כמו שרבים מהם שונאים שיער ארוך, אבל זה רק עד שהילדים שלהם יתחילו לגדל שיער ארוך, אז זה בסדר כי אם זה הילדים שלהם, אז זה חייב להיות בסדר. יום אחד כל ילד יהיה פריק. המין במופע שלנו הוא אך ורק לשון הרע, אבל כמובן שתמיד תגלו שיש מי שלוקחים את זה יותר מדי ברצינות. כשהתחלנו לצאת בהופעות, הבנות היו מאוד זהירות, אבל לאחר זמן מה הסקרנות שלהן התעוררה. עם זאת, הגרופיות פחדו מאיתנו כי איימנו על הנשיות שלהן. אבל עכשיו, כשאנחנו מכוונים את המופע שלנו לבני השש-עשרה, הן אוהבות אותנו עד לנקודה שבה הרבה מהן זורקות את החזיות שלהן על הבמה כשמספרי הטלפון שלהן כתובים שם.


העיסוק שלנו במין זה בגלל שהרבה להקות שכחו שמוסיקת ​​רוק היא מוסיקת ​​מין. אנחנו להקת רוק דור שלישי ואנחנו רוצים להחזיר קצת מהארציות של המקורות שלה, המוסיקה שלנו לא מכה לך בראש, אלא באזור התחתון. מה שמרגיז את רוב האנשים הוא שהם לא יכולים לזהות את המיניות שלנו. אני לא אומר מה השם האמיתי שלי כי אני לא רוצה להכניס את אבא שלי לצרות. הוא אחד המעריצים הכי גדולים שלנו. למעשה פעם אחת הוא טס כל הדרך מפיניקס באריזונה לדטרויט רק כדי לראות אותנו מופיעים".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page