top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 ביולי בעולם הרוק

עודכן: 13 בנוב׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-28 ביולי (28.7) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "יום אחד, בשעות אחה"צ של שנת 1975, טסנו במטוס המפואר שלנו להופעה בקונטיקט. המטוס, שנקרא STARSHIP, היה רק רבע שעה באוויר כשלפתע אני שומע צעקות חזקות ודפיקות אדירות מכיוון חדר השירותים: 'תחלצו אותי! תחלצו אותי!'. זה היה בונזו (ג'ון בונהאם המתופף). חדר השירותים היה נעול אז בעטתי בדלת כמה פעמים, בסגנון ברוס לי. הדלת רעדה ואז נפלה. מול עיניי נגלה בונזו צמוד לאסלת השירותים עם מכנסיים מופשלים. הוא לא הצליח לזוז כלל. נראה היה שהוא נדבק למושב. 'תעזור לי לעזאזל!' - הוא צעק. מסתבר שמכונאי אחד לא התקין כראוי את מערכת השאיבה באסלה ולחץ האוויר שבה שאב את בונהאם. תפסתי אותו בידיו ומשכתי אותו משם. בונזו היה מזועזע בתחילה אך התעשת מיד, הרים את מכנסיו ולא נראה נבוך לרגע מהמחזה. הוא רק היה שמח שנשאר בחיים. בדרכו לכסא שלו הוא מלמל שהוא לא ישתמש יותר בשירותי מטוסים לעולם". (ריצ'רד קול, העוזר של להקת לד זפלין)


ב-28 ביולי בשנת 1943 נולד ריק רייט, הקלידן-ארכיטקט של פינק פלויד. הוא מת מסרטן ב-15 בספטמבר 2008.


בואו להכיר את רייט, לפי הנתונים שהוא מסר לעיתון NME, באוגוסט 1967:


שם מלא - ריצ'רד ויליאם רייט. גר בריצ'מונד. מנגן באורגן, פסנתר ובצ'לו. הופעה מקצועית ראשונה בחייו נערכה ב- POWIS GARDENS. תחביביו הם לטייל, לכתוב שירים, לחלום, להתבטל בשמש, להקשיב למוסיקה יפה. צבע אהוב - לבן. זמר אהוב - ג'ון לנון. מלחינים אהובים - באך, בטהובן ובארטוק. משקה אהוב - ג'ין עם כל דבר. להקות אהובות - ביטלס, CREAM, ג'ימי הנדריקס אקספריינס, סופט מאשין. טעם במוסיקה - כל מה שהוא יפה. שאיפה אישית - לשמוע סימפוניה מקורית שלו באולם פסטיבל הול.


הרצאה על להקת פינק פלויד ("הצד האפל של החומה") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-28 ביולי בשנת 1979 ירד הגיטריסט, ג'ו פרי, מהבמה בקליבלנד והודיע שהוא פורש מלהקת אירוסמית', אחרי קרב צעקות עם זמר הלהקה, סטיבן טיילר.

סטיבן טיילר: "כאן התחלנו לדבר על הנשים שלנו, וזה יצא משליטה. זה ממש הדליק את הפתיל. אני זוכר שאמרתי לג'ו בחדר ההלבשה, 'איך יכולת לתת לגברת הזקנה שלך לעשות את זה? איך אתה נותן לה להיות ככה?'..."


הבסיסט, טום המילטון: "טרי יכלה להיות מאוד בוטה ולנעוץ דברים באנשים, ואני מניח שהיא אמרה משהו לאליסה, שזרקה כוס של חלב עליה. אז היה העימות הפיזי הזה ביניהן לפני שהמשכנו לקליבלנד. זה היה חזק. היו צעקות ויכולנו לשמוע את זה. אף אחד לא נפגע, אבל זה גם היה השתקפות של הקונפליקטים שקורים בלהקה. היה דפוס בהופעות באותו קיץ שאם סטיבן יעשה משהו כדי לעצבן את ג'ו, אז ג'ו היה נוקם בסטיבן

על הבמה - זה היה ברור מאוד - ג'ו הקפיד לא לשיר את תפקיד השירה שלו וניגן חזק מאד, וסטיבן היה מתעצבן עוד יותר ואומר משהו לג'ו שהרחיק אותו עוד יותר מהלהקה.


בסוף הלילה המסוים הזה, אני זוכר שסטיבן היה כל כך כועס. ירדנו מהבמה ונכנסנו ישר לתוך הקרוואן

והיינו מבוהלים מג'ו והתחלנו לצעוק עליו ואז התשובה של ג'ו בסוף הייתה, 'טוב, אולי כדאי שאעזוב את הלהקה אז'. וסטיבן אמר, 'כן, טוב, אולי אתה צריך לעזאזל. תעוף מכאן עכשיו!'. כל השאר עמדנו שם, בעצם מסכימים עם סטיבן. ואז ג'ו יצא החוצה בסערה. כך שהלהקה התפרקה בגלל כוס חלב".


אליסה פרי: "כן, משהו קרה. דברים נאמרו. טרי ואני ממש לא הסתדרנו. אני זוכרת ששאלתה אותה משהו בציניות והיא זרקה עליי קוביות קרח בתגובה. אז הייתה לי כוס חלב ביד, זרקתי לכיוונה ולפתע הגברים החלו לריב. אחר כך הם עלו לבמה והייתה הופעה נהדרת. הם היו להקת הרוק הטובה ביותר על הבמה. מיד לאחר מכן הם המשיכו את הריב באותה נקודה בה הוא נפסק. לפתע ג'ו ניגש אליי ואמר לי שנלך. ארזנו את חפצינו וטסנו לבוסטון. ברור שזה היה מטורף. היינו צעירים, עשינו המון כסף, בלי ילדים. אז מה נותר? לקנות בית ולחגוג. אבל ג'ו לא אהב ללכת לאנשים ולהגיד להם את דעתו. הוא בדרך כלל שלח אותי לעשות את העבודה, הייתי עושה את זה ולפתע הופכת לכלבה אנוכית. הוא עשה את זה הרבה איתי".


המתופף, ג'ואי קריימר: "סטיבן וג'ו היו כמו שני כלבי תקיפה שנשכו משני הכיוונים. ממש פחדתי להחליף בגדים בחדר ההלבשה כששניהם היו שם. זה היה מטורף".


השמועות שג'ו פרי עזב את הלהקה החלו להתרוצץ בתעשיית המוסיקה במהלך אוגוסט 1979. הנהלת הלהקה ביטלה הופעות חשובות באירופה וביפן. הוא הוחלף על ידי ג'ים קרספו עד שחזר ללהקה בשנת 1984.


ב-28 ביולי בשנת 1979 יצא אלבום חדש ללהקת ריינבאו ושמו DOWN TO EARTH. להקתו של ריצ'י בלאקמור יורדת לכדור הארץ.


עם עזיבתו של הזמר, רוני ג'יימס דיו, את הלהקה בשנת 1978, הגיטריסט ריצ'י בלאקמור יכל היה לחפש בקלות שיבוט שלו ולהמשיך את הצליל המוכר של ריינבאו. במקום זאת הוא שינה כיוון. חוץ מזה, כבר בשנת 1973 הוא העיף, בו זמנית, זמר ובסיסט (איאן גילאן ורוג'ר גלובר) - כך שצעד זה כבר היה מוכר לו, למען התקדמות אישית.


תקליט זה גרם למעריצי הלהקה הוותיקים לתהות מה קורה פה. עבור חלקם הייתה זו כהטחתם לקרקע. כבר משיר הפתיחה היה ברור שקרה פה משהו. השיר ALL NIGHT LONG אמנם נפתח עם צליל גיטרה מבטיח של בלאקמור אך במהרה זה נשאב למוסיקת ריקודים. מעריצים רבים תפסו את ראשם בידיהם בחוסר אמון.


את עמדת הקלידים תפס אז האורגניסט הנהדר, דון איירי, אבל זמר טרם נמצא, כשחברי הלהקה החלו כבר להקליט דמואים עם שיריהם החדשים. בינתיים לא בחלו הגיטריסט, ריצ'י בלאקמור, והמתופף, קוזי פאוואל, בעריכת מעשי קונדס מפחידים כשהמטרה ננעלה הפעם על איירי המסכן. "כשהקלטנו בטירה בצרפת שהיתי בחדר שינה שהיה די מפחיד. אז שמעתי כל מיני רעשים מוזרים וכשניגשתי לפתוח את הווילון צצה מולי דמות רפאים. ברחתי משם במהירות הבזק. למעשה זה היה קוזי לבוש בבגד נזיר שחור שכיסה את פניו. לא ידעתי זאת אז ולמחרת בא ריצ'י וביקש ממני ללמוד אפקטים שקיימים בקסטה ששם בידי. כששמעתי את הצלילים המוזרים שבקעו מהקסטה והבנתי כי הם אותם צלילים מהחדר ההוא, חשתי כטיפש גמור".


את עמדת המפיק של התקליט תפס הפעם רוג'ר גלובר. זו הייתה בחירה מוזרה לאור העובדה שגלובר היה הבסיסט של דיפ פרפל, עד שפוטר בשנת 1973 על ידי בלאקמור. הפעם הוא חזר לשבת לצד הגיטריסט כמפיק מנוסה.


כחמישים זמרים שלחו קסטות עם קולם במטרה לקבל את העבודה הנחשקת. היו גם שהגיעו לאולפן ההקלטה כדי לנסות את מזלם. אחד מהם היה בריאן ג'ונסון, שלא התקבל אך ימצא את אושרו בלהקת ACDC. גם בסיסט ראוי לא היה קל למצוא עד שגלובר הבין כי אין מנוס ושם על עצמו את הגיטרה עם ארבעת המיתרים. אז הוא הודיע כי זה רק סידור זמני, אך הגורל הודיע אחרת והוא הפך בסיסט קבוע.


באפריל 1978 תם החיפוש אחר זמר. זה קרה בזכות חידונים שנהג קוזי לערוך ללהקה ובהם השמיע להם קטע קצרצר מתקליטון עלום והיה עליהם לנחש במי מדובר. אז השמיע להם את ONLY ONE WOMAN, הלהיט שכתב בארי גיב, בסוף הסיקסטיז, לצמד ושמו THE MARBLES. ההשמעה הזו גרמה לאנשים בלהקה לתהות מה עלה בגורל הזמר הנהדר ההוא. חקירה נוספת העלתה כי זה הוא גרהאם בונט, שהופתע כשהגיעה אליו הפניה להצטרף. "קיבלתי טלפון מרוג'ר גלובר שביקש ממני להגיע לאודישן. לא ידעתי מי זו הלהקה ששמה ריינבאו. כי הייתי יותר בסגנון הרית'ם אנד בלוז והפופ. אז ראיתי בכך הזדמנות לעשות משהו אחר".


כשבונט נכנס לתמונה היו כבר כמה שירים שנכתבו והיה עליו רק לבצעם. "אמרו לי מה לעשות, אבל גם עשיתי דברים שלא קיבלתי עליהם קרדיט. לשיר ALL NIGHT LONG כתב רוג'ר את המילים אבל הלחן היה חלקו שלי. הייתי טיפש ולא דרשתי את חלקי בקרדיט. גם דון איירי כתב הרבה עיבודים לשירים ולא קיבל קרדיט על כך". בונט חש זר ומנוכר בטירה הצרפתית וביקש להקליט את שירתו, על הקלטת כלי הנגינה שכבר נעשתה, במקום חמים יותר. אז טס עם גלובר ללונג איילנד.


היה נחוץ תקליטון עם שיר סוחף, שיכיר לקהל את ההרכב החדש של ריינבאו. אז נבחר השיר, שכתב ראס באלארד (לשעבר חבר בלהקת ארג'נט) ושמו SINCE YOU'VE BEEN GONE. בלאקמור שמע את השיר לראשונה בבית המנהל שלו והבין כי זה דבר שנועד להיות להיט ורצה לעשותו. רבים לא ידעו כי 'האיש בשחור' אהב לבלות הרבה בדיסקוטקים ואהב את מוסיקת הריקודים. אבל קוזי המתופף לא אהב את מה שקורה. עם זאת הפך השיר לשלאגר גדול והיה כמתאבן נהדר לתקליט השלם שיצא באוגוסט 1979. היה זה התקליט המסחרי ביותר של ריינבאו עד אז, כשרק השיר EYES OF THE WORLD מסתכל לאחור וקורץ לסגנון הישן. היו כאלו שנוכחותו ומילותיו המיסטיות של רוני ג'יימס דיו חסרו להם וחשו כי המילים הפכו קלישאתיות. מאז הודה גלובר כי הוא מתכווץ כשהוא מקשיב למילות שירים כמו ALL NIGHT LONG.


בונט ובלאקמור לא הסתדרו היטב כשהזמר עשה דבר שלא ייעשה, מבחינת הגיטריסט. "יום אחד חשתי כי השיער שלי מבולגן מדי, אז החלטתי ללכת ולהסתפר קצוץ. זה היה דבר אסור אז בלהקות רוק שבסגנון הזה. לא אמרתי לאיש שאני מסתפר וכך עליתי לבמה. ראיתי כיצד הלסת של בלאקמור נופלת לרצפה כשמבט של הלם בעיניו".


כשדיברתי עם דון איירי הקלידן, שאלתי אותו על תקרית זו והוא השיב שעיניו של בלאקמור יצאו מחוריהן ושהוא רצה להרוג את בונט על זה. הנה שנינו בעת השיחה:


זה היה התקליט האחרון של קוזי פאוואל בריינבאו, כי הוא מאס בכיוון המסחרי הזה. שמונה השירים בתקליט הזה הספיקו לו בהחלט. גם גרהאם בונט לא החזיק מעמד מעבר לתקליט זה ומאז נחשב לציפור המוזרה שמצאה קן זמני בלהקת רוק זו, ששונתה באותו זמן ללא תקנה.


ב-28 ביולי בשנת 1975 יצא התקליט SABOTAGE של להקת בלאק סאבאת'.


בשנת 1975, אחרי שנה של התאוששות מהתשישות שפקדה את חברי בלאק סאבאת', עקב סיבובי הופעות צפופים - חזרו הם יחדיו לדרכים. ההופעות הפכו במהרה לסולד-אאוט, עם תקליט חדש בשם SABOTAGE ומהלך חדש בקריירה שלהם, כשחברי הלהקה הפכו למנהלי להקתם בעצמם. במשך שלוש השנים, שקדמו ל-1975, היו ארבעת הרוקרים במצב לא טוב. הם שנאו את סיבובי ההופעות והתמכרו לסמים קשים. המתופף, ביל וורד, חלה בצהבת. הזמר, אוזי אוסבורן, היה בטוח שהוא הולך להשתגע באמת. הבסיסט, גיזר באטלר, חטף אבנים בכליות והגיטריסט, טוני איומי, היה משוכנע כי לא יתאושש לעולם מהתשישות הנפשית שאחזה בו. היה חשש כי הלהקה איבדה את מהותה ואת הכיוון שלה. הנורה האדומה הבהבה בעצבנות. הגיע הזמן לעצור ולחשוב.


חברי בלאק סאבאת' צייתו להוראות המצב ופרשו למנוחה בבתיהם והחלו לעבוד בניחותא על SABOTAGE. בינתיים החלו השמועות לצוץ על תביעות שהגישו נגד מנהלם, פטריק מיהאן. בסוף הסתיים הסיפור עם מיהאן, שקיבל נתח מתמלוגי הלהקה וכך השאיר אותם לנהל את עצמם.

טוני איומי סיפר לרולינג סטון על עשיית התקליט: "לקח לנו זמן מה לעשותו. לא מיהרנו. עם זאת, לא שהינו זמן רב באולפן עצמו". אוזי אוסבורן אמר, מצידו: "אם אני אשמע עוד פעם אחת את התקליט הזה, איאלץ לירות בעצמי".


איומי היה משוכנע שהתקליט הזה הוא 'חזרה לשורשים'. הבעיה היא שבתקליט הזה אין בדיוק את הצליל השורשי של ארבעת המופלאים הכבדים מבירמינגהם. יש פה צלילים של אורגן האמונד, מקלדות אנלוגיות ואפקטים שהיו רחוקים שנות אור מהקונספט המקורי של הלהקה. יש פה אפילו קטע אחד , SUPERTZAR, שמעסיק מקהלה שלמה. קטע נהדר, לטעמי, אך רחוק מימי הפרנואיד ההוא.


בסיבוב ההופעות לתקליט SABOTAGE הגיע קלידן בשם ג'ז וודראף, כדי ללוותם על הבמה. זו הפעם הראשונה, מאז שהלהקה נוסדה, שמישהו נוסף מנגן עימה על הבמה. הוא ניגן רק בשלושה קטעים אך הייתה לו סוללת קלידים מרשימה. האם זה באמת טוב? בתור אחד שמעריץ את בלאק סאבאת' של ימי השורשיות הכבדה - אני פוסק שלא.


בתקופת צאת האלבום הזה הגיעו חברי הלהקה להחלטה כואבת לעזוב את אנגליה. אוזי הסביר לתקשורת הבריטית: "זה עצוב בשבילי לעזוב את אנגליה. אבל הממשל מכריח אותנו. אנחנו נאלצים להצטרף לגל האדיר של כל הלהקות שעוזבות את אנגליה בגלל המיסוי הגבוה מאד.


ניסיתי למנוע את העזיבה כמה שאפשר אך זה בלתי אפשרי. זו בושה שהממשלה מבריחה את הכישרונות שיש פה. אין סיבה שאתרום כל כך הרבה כסף למדינה שלא עשתה הרבה למעני. אתה חייב להיות מטומטם כדי להמשיך לעבוד פה ולשלם כזה גובה של מס. הצעד המגוחך של הממשל יגרום לקריסת אלפי אולפני הקלטה באנגליה, כי הממשלה דורשת שכל אלבום שיוקלט באנגליה - ישולם לה ממנו מס גבוה מאד. לכן עדיף להקליט בחו"ל".


הקטע שחותם את התקליט נקרא THE WRIT. לא סתם נקרא השיר כך, כפי שסיפר ביל וורד המתופף לעיתון CIRCUS, בשנת 1976: "זה כנראה האלבום היחיד שעשינו בו התרוצצו באולפן סביבנו עורכי דין. תביעות, שהוגשו נגדנו ונשלחו, נזרקו באופן שגרתי מול פנינו על קונסולת ההקלטה. זה היה מייאש". הקטע הארוך הזה בא לשקף את הכעס של הארבעה מול המצב ומכיל את אחת הפעמים הראשונות בהן אוזי כתב את המילים לשיר של בלאק סאבאת'. אוזי ירה בשיר משפטים כמו 'האם אתה שטן? האם אתה בנאדם? בהחלט השתנית מאז שכל זה החל'. הוא כיוון זאת לפטריק מיהאן, שניהל את הלהקה מתחילת דרכה. מיהאן לא היה היחיד שבא נגדם, אך הוא היה האיש שגרם להם לתהות האם כדאי בכלל להמשיך כלהקה, רק בשביל לשלם לעורכי דין שיעשו את העבודה מולו.


אוזי אוסבורן בספרו: "שיר אחד שאני מאוד גאה בו באלבום הזה הוא THE WRIT. כתבתי את רוב המילים בעצמי, מה שהרגיש קצת כמו לראות פסיכולוג. כל הכעס שהרגשתי כלפי מיהאן נשפך החוצה.


הבעיה הגדולה ביותר הייתה ההנהלה שלנו. בשלב מסוים הבנו שהיא עשקה אותנו. למרות שבתיאוריה מיהאן היה שולח לנו קצבה לכל מה שרצינו, בכל פעם שביקשנו את זה, בעצם לא היה לנו על מה לשלוט. היו אמורים להיות לנו חשבונות בנק אישיים משלנו, אבל התברר שהם לא קיימים. אז הייתי צריך ללכת למשרד שלו ולבקש אלף ליש"ט או מה שלא יהיה. הוא היה אומר, 'בסדר', והצ'ק היה מופיע אצלי. אבל לאחר זמן מה הצ'קים החלו לחזור. אז פיטרנו אותו ואז התחילו כל השטויות המשפטיות האלה, עם תביעות שהתעופפו לכל עבר. בסופו של דבר קראנו לו SABOTAGE, בהתייחס לשטויות של מיהאן - כתבי בית דין נמסרו לנו ליד מכונת ההקלטה באולפן. הגענו למסקנה שעורכי דין קורעים אותנו בדיוק כמו המנהלים. הם שמחים לדפוק אותך בבית המשפט לשארית חייהם, כל עוד מישהו משלם את החשבונות. אם ייקח חמישים שנה לנצח במשפט, זה בסדר, מבחינת החבר'ה האלו.


היה לנו עורך דין אחד שעבד בשבילנו, ובסופו של דבר שנאתי אותו. כשהקלטנו את SABOTAGE באולפני מורגן בלונדון, הוא בא לראות אותנו יום אחד ואמר, ‘רבותיי, אני הולך לקנות לכולכם משקה.’ חשבתי, וואו, אני לא מאמין, הבחור בעצם מוציא את הארנק שלו בשביל משהו. ואז, בסוף הפגישה, הוא הוציא את הפנקס הקטן הזה והתחיל להוסיף את מה שכולנו הזמנו כדי שיוכל לחייב אותנו מאוחר יותר. 'טוב. אוזי, שתית שתי בירות, אז זה שישים פני... וטוני, שתית בירה אחת ו-'... אמרתי, 'אתה פאקינג צוחק, נכון?' אבל כמובן שהוא לא צחק. זה מה שעורכי דין עושים. הם משמנים אותך כדי לתקוע את האגרוף שלהם בישבן שלך. אפשר לשמוע את התסכול שלנו בתקליט הכבד הזה. רצועה אחת מדהימה היא SUPERTZAR. אני זוכר את היום שזה הוקלט: נכנסתי לאולפני מורגן והיו שם ארבעים חברי מקהלה יחד עם נגן נבל בן שמונים ושש. הם עשו רעש כמו אלוהים שמנצח את הפסקול של סוף העולם". אוזי היה אז שבר כלי שחיפש בסמים ואלכוהול מקלט מהצרות אך זה גם הביא אותו להכות נמרצות את אשתו, ת'למה - דבר שהוא התחרט עליו מאד בספרו.


כן, יש שירים טובים בתקליט הזה. יש 'ריפים' כבדים מתוצרת מאסטרו איומי. יש שירה 'משוגעת כהלכה' של אוסבורן. יש חטיבת בס-תופים מהודקת מבית היוצר של וורד ובאטלר. ויש גם נסיונות מעניינים לגעת במחוזות פרוגרסיביים יותר. בסך הכל? אני אוהב את האלבום הזה. כיף לי להאזין לו. מה שכן, הוא מדורג אצלי שישי מששת אלבומיה הראשונים של בלאק סאבאת'.


עכשיו, ברשותכם, כמה מילים על העטיפה. מה הם חשבו שם בלהקה, לעזאזל? כיצד ביל וורד, המתופף, נמצא שם כשהוא לבוש בטייץ אדומים הדוקים ומבליטים? ובכלל, חברי הלהקה נראים פה כמו ליצנים ולא כמו אבירי הרוק הקלאסי הכבד. ככה לא אמורה להיות עטיפה של תקליט רוק רציני. ארשת פני הארבעה רצינית אך העסק נראה כבדיחה ממש לא מוצלחת.


הרולינג סטון, מצידו, הכריז (בגיליון 196) כי התקליט הזה הוא הטוב ביותר של הלהקה מאז PARANOID. "זה אף עשוי להיות התקליט הטוב ביותר אי פעם. שלהם", נאמר שם. "אפילו עם הנושאים הרגילים של מוות, הרס ומחלות נפש שעוברות לאורך האלבום הזה, הטירוף המשוחרר והאנרגיה הגולמית שחזרו לכאן מגיעים כמשב רוח רענן".


במלודי מייקר נכתב בביקורת: "זה עוד תקליט נהדר שוודאי יקבל את התגובה הידועה של המתעלפים ממשמע ריף גיטרה כבד". גם בעיתון NME יצאו נלהבים בביקורת: "יש פה את האש של ג'ימי (הנדריקס), להקת MC5 ואפילו להקת המי המוקדמת. כל זה עבר תהליך היתוך על ידי סאבאת' למשהו מפואר".


מה שבטוח, זה התקליט הטוב האחרון של הלהקה, בהרכבה הקלאסי. גם העיתונים הבריטיים, מלודי מייקר ו-NME, הרעיפו שבחים. להקת בלאק סאבאת' נראתה בתקליט זה רחוקה מסיום. החשמל עדיין הושפרץ בכמויות גדולות והארבעה שמרו על סגנונם. שנה לאחר מכן כבר נשמעו צלילים אחרים שבישרו על בואו של הצבע השחור על כל הקסם הזה.


ב-28 ביולי בשנת 1965 פירסם עיתון 'ורייאטי' האמריקאי שלפי השערתו הכניס אלביס פרסלי מסרטיו סכום של 27 מיליון דולר. בכך הוא עקף את ההכנסות של שחקנים ידועים כאליזבט טיילור, קרי גראנט ואודרי הפבורן.


ב-28 ביולי בשנת 2012 הופיע ברוס ספרינגסטין בגות'נברג, שבדיה, והקדיש את השיר JUNGLE LAND לסקסופוניסט המנוח מלהקתו, קלרנס קלמונס., שמת בשנה לפני כן. אחיינו של קלמונס, ג'ייק, ניגן את סולו הסקסופון והקהל הנרגש נזיל דמעות ומחא כפיים ממושכות.


ב-28 ביולי בשנת 1968 יצאו חברי הביטלס לסשן צילומים ארוך, שזכה מאז לכינוי MAD DAY OUT. יחד עם הביטלס היו גם חברתו של מקרטני, פרנסי שוורץ. בנוסף היו שם גם יוקו אונו, מאל אוונס (עוזר הביטלס) ובנו גארי בן השש.


הנה על יום זה מתוך ספרי השלישי, "ביטלמאניה!": את שעות אחר הצהריים של ה־ 28 ביולי, בילו הביטלס בסשן צילום תמונות יחצ״נות, שהפך להיקרא מאז בשם ׳יום מטורף בחוץ׳.


דון מקאלאן, צלם המלחמות, מספר: ״יום אחד קיבלתי שיחת טלפון וקול גברי ולא מוכר מחברת אפל שאל אם ארצה לבלות יום צילום תמורת שכר עם הביטלס. חשבתי שזו מתיחה כי הייתי מוכן לשלם מאתיים פאונד תמורת התענוג הזה״.


טום מאריי, צלם במקצועו, שימש הפעם כנהג וסיפר: ״מקאלאן לא ידע לנהוג וביקש שאבוא לעזור לו בצילומי להקת פופ. לקחתי את מכונית היגואר מבית הורי ונסעתי ללונדון. כשהגעתי ליעד, גיליתי בו את פול מקרטני. מה קורה פה?! לא האמנתי למראה עיני. אז הגיעו גם האחרים והבנתי ש׳להקת הפופ׳ היא בעצם הביטלס. נסענו אחרי המרצדס עם הארבעה לצילומים במקומות שונים. גם יוקו היתה שם, נצמדה כל הזמן לג׳ון, התערבה בצילומים וזה קצת הפריע. בסך הכל היה כיף גדול מאוד והביטלס עשו שטויות מול המצלמה. ג׳ון ופול היו ללא ספק המובילים, ג׳ורג׳ היה מאופק ורינגו היה קצת מאחור״.


פול מקרטני: ״הצילומים נעשו בתקופה חשוכה מאוד לביטלס. הכרנו את עבודותיו של מקאלאן וידענו שהוא האיש המתאים״.


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-28 ביולי בשנת 1949 נולד סיימון קירק, המתופף של להקות FREE ו- BAD COMPANY.


ב-28 ביולי בשנת 1973, נערך פסטיבל SUMMER JAM במסלול המירוצים של ווטקינס גלן בניו יורק.

כמות הקהל בו עקפה את מה שהיה בפסטיבל וודסטוק, ארבע שנים לפני כן. בין הלהקות שהופיעו היו גם האחים אולמן והגרייטפול דד.


מארגני הפסטיבל כבר נתנו לליאון ראסל חוזה, והוא כבר חתם עליו כשהוחלט שיש להזמין את הבאנד ובוב דילן, שלא יצאו לסיבוב הופעות מלא מאז 1966. דילן סירב, והאמרגנים חשבו שהבאנד, שלא יצאה לסיבוב הופעות יותר משנה, תעשה את אותו הדבר. אבל להפתעתם, חברי הלהקה הסכימו להופיע תמורת תשלום של 75,000 דולר. "לא רצינו לנגן את בפסטיבל הזה", הסביר הגיטריסט רובי רוברטסון. "היינו במצב רוח ירוד והרגשנו שהסיבה היחידה לעשות דברים כאלו היא הכסף. ראסל, שנשכר להופעה באותו סכום, לא התלהב מהביטול. "היינו צריכים לשלם לו חצי מהמחיר הזה כדי לא להופיע", ציינו האמרגנים.


הבאנד הופיעה שם אך הופעתה נקטעה בגלל סופת רעמים. בזמן ששאר חברי הקבוצה ביקשו למצוא מקלט מהגשם, האורגניסט, גארת' האדסון, סירב לרדת מהבמה ופצח בסולו אורגן מרשים. שטח הקונצרט הופך במהרה לאמבטיית בוץ שמזכירה את סצנת וודסטוק. לאחר שהגשם נפסק, חזרו שאר חברי הלהקה והצטרפו להאדסון בביצוע השיר CHEST FEVER.


פקחי ניו יורק למדו לקח מפסטיבל וודסטוק. זמן לא רב לאחר הפסטיבל ההוא של 1969, בית המחוקקים של המדינה העביר את חוק ההתכנסות ההמונית, שיישם כללים מסוימים סביב אירועים. חלק ממנו הורה למארגנים להוציא 100,000 דולר על שירותים ניידים ו-50,000 דולר על בקבוקי מים. אבל כשהגיעו פקחים לאתר לפני המופע, היו 40 שירותים פחות מאלף השירותים הדרושים. בסופו של דבר הובאו שירותים נוספים מפנסילבניה.


ברגע האחרון, מנהל ההופעות של הגרייטפול דד, סם קטלר, אמר לאמרגנים שהלהקה שלו לא תעלה לבמה עד שישלמו לה 25,000 דולר נוספים, כפיצוי למאות אלפי מבקרים נוספים בפסטיבל. אמנים אחרים ראו את המתרחש וחשו נדפקים כשלא ביקשו גם הם סכום נוסף. האחים אולמן הגיעו למקום במסוק ואפילו ביקשו מהטייס להקיף את השטח כדי שיוכלו לראות הכל ולספוג אווירה. הם העניקו הופעה שארכה יותר משלוש שעות. כ-150,000 איש שילמו 10 דולר, כל אחד, עבור כרטיס. כל השאר נכנסו בחינם. על פי כמה מקורות, פקק התנועה למקום היה אדיר. ריח המריחואנה התערבב עם זה של עשן הפליטה מהמכוניות.


שני אירועים הכתימו את אווירת הפסטיבל; הראשון בגלל וילארד "סמיטי" סמית' מניו יורק. הוא ניסה לדלג מעל גדר הפסטיבל כשרימון עשן שהצמיד לפני כן לגופו, התפוצץ. גופו עלה בלהבות והוא לא הצליח לשרוד. האירוע השני הוא עם היעלמותם של מיטשל ווייזר ובוניטה מארה ביקוויט, שני בני נוער שניסו לתפוס טרמפים להופעה ומאז לא נמצאו.



ב-28 ביולי בשנת 1954 פורסמה לראשונה כתבה כלשהי עם אלביס פרסלי. העיתון הזוכה היה MEMPHIS PRESS SCIMITAR. אלביס בדיוק חתם על חוזה עם חברת התקליטים SUN.


ב-28 ביולי בשנת 1987 הופיע אוזי אוסבורן בכלא. הפעם לא כאסיר אלא כאמן שהוזמן לשם.


כך הוא סיפר בספרו: "הזיכרון הטוב האחרון שלי משנות השמונים, לפני שהכל הפך חשוך, היה להישלח לכלא WORMWOOD SCRUBS. לא בגלל שעברתי שוב על החוק - באופן מדהים - אלא בגלל שהתבקשתי להופיע שם. איזו חוויה מטורפת זו הייתה. יכול להיות שהייתי בכמה תחנות משטרה לאורך השנים, אבל כף רגלי לא דרכה בכלא כמו שצריך מאז שיצאתי מווינסון גרין בשנת 1966. מוטות הברזל, המרפסות, אפילו השומרים כולם נראו אותו הדבר כפי שנראו לפני עשרים שנה.


אבל זה היה הריח שבאמת החזיר לי הכל: כמו משתנה ציבורית, כפול עשר. מספיק גרוע לגרום לעיניים לדמעות. אני לא יכול להבין למה מישהו ירצה לעבוד באחד מהמקומות האלה. אני מניח שכולם היו אנשי צבא לשעבר, אז הם רגילים לזה. אולי זה מה שהייתי עושה, בסופו של דבר, אם הצבא לא היה מעיף אותי ממנו.


הוזמנתי לעשות את ההופעה כי לכלא הייתה להקה משלו, שנקראה הסקראבס, שהיו בה גם שומרים וגם אסירים. הם כתבו שיר ותרמו את התמלוגים לצדקה. אחר כך כתבו לי ושאלו אם בא לי לעשות איתם הופעה. העסקה הייתה שהם יתנו את ההופעה שלהם, ואז אני אתן את ההופעה שלי, ואז נעשה ג'אם של השיר JAILHOUSE ROCK.


אז הגעתי עם הנגנים שלי לכלא והם נתנו לי לעבור את כל הגדרות והשערים ואז הם הכניסו אותי לחדר האחורי שבו יש בחור שמן וגדול שהכין קנקן תה. הוא היה בחור עליז נחמד, ידידותי מאוד, והציע לי כוס תה.

שאלתי אותו, 'כמה זמן אתה כאן, אם כך?'

'אוי', הוא אומר, 'לעולם לא אצא מכאן'.


המשכנו לפטפט זמן מה ושתיתי את כוס התה הזאת, אבל אז הסקרנות ניצחה אותי ושאלתי, 'אז איך זה שאתה כאן לזמן כה ארוך?'

'רצחתי שמונה אנשים'.


זה קצת כבד, חשבתי, אבל המשכנו לדבר. ואז הסקרנות עולה שוב. ‘אז איך עשית את זה?’ אני שואל ולוגם עוד לגימה מהתה. 'כלומר, איך הרגת את כל האנשים האלו?'

"אה, הרעלתי אותם", הוא אמר.


זרקתי את ספל התה על הקיר וכל מה שהיה בפה שלי יצא דרך האף שלי. זה מצחיק, כשאתה חושב על רוצח, אתה תמיד מדמיין איזו מפלצת גבוהה, כהה ומרושעת למראה. אבל זה יכול להיות פשוט בחור נחמד, רגיל ושמן ועליז, עם חוט רופף איפשהו במוחו.


ההופעה עצמה הייתה סוריאליסטית. ריח הסמים באולם בו הופענו כמעט הפיל אותי מהרגליים. זה היה כמו חתונה ג'מייקנית שם. דבר נוסף שהדהים אותי זה שהיה להם בר ממש בחוץ, אליו הלכו כל השומרים. באשר לחברי הסקראבס, נגן הבס היה בחור וייטנאמי ששרף שלושים ושבעה אנשים למוות, כמה שנים קודם לכן, על ידי שפיכת דלק דרך תיבת המכתבים של מועדון מחתרת בסוהו והצבת גפרור אליו (ההרג ההמוני הגדול ביותר בהיסטוריה הבריטית באותה תקופה); הגיטריסט היה ילד שרצח סוחר סמים על ידי הכאתו למוות במוט ברזל; והיו כמה שומרים ששרו וניגנו בתופים.


לעולם לא אשכח את הרגע שבו הגיע תורנו לעלות לבמה. ג'ייק אי לי זה עתה עזב את הלהקה וזאק וויילד קיבל את תפקיד הגיטריסט הראשי אצלי. הוא היה צעיר, עם שרירים ושיער בלונדיני ארוך, ובשנייה שהוא יצא

לבמה, כל המקום התחיל לשרוק ולצרוח, 'תתכופף, ילד קטן, התכופף, ילד קטן!’ ואז כולם התחילו לקפוץ מסביב, מסוממים לגמרי, בעוד שהשומרים שמו עין. זה היה מטורף. הייתי בטוח שהם פשוט יהרגו אותי.


בשלב מסוים, הבטתי למטה ושם בשורה הראשונה היה ג'רמי במבר, הבחור שרצח את כל משפחתו עם רובה בבית חווה באסקס ואז ניסה לגרום לזה להיראות כאילו אחותו חולת הנפש עשתה את זה. פניו היו בעמוד הראשון של כל צהובון בבריטניה במשך חודשים. הוא נתן לי חיוך גדול. בסוף, כשניגנו את JAILHOUSE ROCK, הבמה הייתה מלאה באנשים. אחד מהם היה קית' בלייקלוק, שניסה לחתוך ראש של שוטר במהלך המהומה בחוות ברודווטר. ידעתי שזה הוא כי אחד השומרים על הבמה אמר לי. הדבר האחרון שראיתי זה אותו לוקח נעל ומכה בראשו איתה. זה היה יותר מדי בשבילי. נעים לראות אתכם, אני יוצא עכשיו. ולא הסתכלתי אחורה".


ב-28 ביולי בשנת 1995 קיבל אביו של ג'ימי הנדריקס את הזכויות על כל מה שקשור בשמו של בנו. זאת לאחר מאבק של שנים בעניין.


ב-28 ביולי בשנת 1971 יצא תקליטון צדקה לג'ורג' האריסון, עם השיר BANGLA DESH.


השיר הזה, בהפקתו של פיל ספקטור, מתאר את מצוקתם של תושבי בנגלה דש, שנלחמו למען עצמאות מפקיסטן. ג'ורג' הריסון החליט לעזור לאחר שלמד על כך מראבי שנקר, חברו והמנטור שלו (שנקר הוא מהודו, אבל ממוצא בנגלי). הריסון כתב את השיר לקונצרט למען בנגלה דש שהתקיים במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, ב-1 באוגוסט 1971. השיר שוחרר שלושה ימים לפני המופעים כדי לקדם את האירוע ולהתחיל לגייס כסף למטרה; לאחר מכן, האריסון ביצע אותו במהלך הקונצרט כהדרן בשתי ההופעות. הוא לא ביצע את השיר שוב מאז.

המדינה בנגלה דש הייתה ידועה כמזרח פקיסטן עד ה-26 במרץ 1971, אז הכריזה על עצמאות. זה עורר מלחמה עם פקיסטן, ששלטה במדינה עד לאותה נקודה. רבים באזור מתו במהלך סופת ציקלון אדירה בנובמבר 1970, והמלחמה החריבה את המדינה שוב. מיליוני פליטים ברחו להודו. מחוץ לדרום אסיה, זה לא היה סיפור חדשותי חשוב, אבל מאמציו של האריסון הביאו אותו לקדמת הבמה, במיוחד בארה"ב. עבור רבים, השיר הזה היה הפעם הראשונה שהם שמעו את השם "בנגלהדש".

זה היה תקליטון הצדקה הראשון מאת אמן גדול, והקונצרט לבנגלה דש היה קונצרט הצדקה הראשון בקנה מידה זה. השיר של האריסון הגיע למצעדים וקיבל הרבה השמעות כשיצא, אבל הוא נעלם במהירות כי הוא היה נעול על אירוע מסוים והושר בלשון הווה. בין שלל הלהיטים של האריסון, פחות סביר שתשמעו את זה בפלייליסט כלשהו.


ב-28 ביולי בשנת 1954 נולד הגיטריסט סטיב מורס.


בסבנטיז הוא היה בלהקת DISXIE DREGGS ובאייטיז בלהקת KANSAS. במשך שנים רבות הוא תיפקד כחבר בלהקת דיפ פרפל, כמחליפו של ריצ'י בלאקמור. הוא פרש מהלהקה בגלל סיבה מצערת ביותר - אשתו חלתה בסרטן והוא ביקש להיות לצדה.


בתמונה - סטיב ואני מיד לאחר שאמרתי לו, "סטיב, אנחנו חייבים לעשות תמונה ביחד, אחרת אשתי לא תאמין שהייתי בהופעה של דיפ פרפל ותחשוב שהלכתי למקום אחר...". הוא מיד צחק וזו התוצאה. איש מקסים ביותר.


ב-28 ביולי בשנת 1972 יצא התקליטון ALL THE YOUNG DUDES של להקת MOTT THE HOOPLE.


להקת בריטית זו הייתה הרבה יותר מ'להקה של להיט אחד בלבד'. כיום היא נחשבת באנגליה לאחת הלהקות החשובות של הרוק הקלאסי הבריטי מסוף שנות השישים ותחילת השבעים. אבל בשנת 1971 מצבה היה עגום.


ההופעות היו תמיד מלאות בקהל אך האלבומים לא נמכרו כלל. התיסכול היה גבוה ביותר והלהקה החליטה להתפרק, כשהבסיסט שלה ,אוברנד ווטס, התקשר לדייויד בואי בשביל לשאול האם הוא מכיר להקה שזקוקה לבסיסט. בואי, שהעריץ את הלהקה, נדהם לשמוע את הדבר.


ווטס דיבר עם בואי בטלפון על צרותיה של הלהקה והשיחה הסתיימה בכך שבואי ביקש מווטס להמתין כשעה עד שיתקשר אליו שוב, לאחר שידבר עם המנהל שלו. אחרי שעה הגיע הצילצול ואחריו בואי הודיע לווטס שיש לו שיר חדש ללהקתו ו"האם אתםם מוכנים לבוא ולשמוע אותו?".


ווטס השיב שישמח אך אינו יודע איך שאר הלהקה תגיב. בואי הגיע לדירתו של ווטס במכונית יגואר ואסף אותו למשרד של מנהלו. שם הוא השמיע לו חלק מהשיר ALL THE YOUNG DUDES בביצוע חי עם גיטרה אקוסטית. חלק מהמילים של הבתים טרם נכתבו על ידו אז.


לאחר מכן הצטרף ווטס לארוחת ערב עם בואי ומנהלו, שקראו לו טוני דפרייס. בעודם סועדים להנאתם ושותים יין טוב, שמע ווטס כיצד דפרייס מתכנן להוציא את המוט דה הופל מהחוזה עם חברת התקליטים ISLAND בה הייתה חתומה אז.

לאחר זמן מה הגיעו שאר חברי הלהקה לפגישה עם בואי ושם הושמע להם השיר. בואי הציע להם שיר נוסף שכתב בשם SUFFRAGETTE CITY, אך סולן הלהקה, איאן האנטר, לא התלהב מהשיר המהיר ורצה דווקא את השיר על כל הבחורים הצעירים. המתופף, דייל באפין, לא האמין למשמע אוזניו. כמו שאר חבריו ללהקה, הוא הריח פה להיט בטוח והיה משוכנע שבואי משוגע לוותר על שיר כזה לעצמו.

ב-14 במאי 1972 נכנסו בואי וחברי הלהקה לאולפני אולימפיק שבלונדון על מנת להקליט את השיר.

הסשן הזה הפיח חיים חדשים בלהקה, כשבואי ניגן בגיטרה אקוסטית, מחא כפיים וגם שר קולות רקע בפזמונים.

חברי הלהקה לא ידעו אז שבואי תיכנן במקור לשים את השיר בתקליטו THE RISE AND FALL OF ZIGGY STARDUST AND THE SPIDERS FROM MARS. בשיר הזה התכוון בואי לספר למאזיני התקליט על החבר׳ה הצעירים שמזרימים את החדשות ביניהם כאלטרנטיבה למחסור בחשמל ששרר אז מסביב שהשבית כלי תקשורת קונבנציונליים. כל זאת כשזיגי סטארדאסט, כוכב הרוק הדמיוני, מזרים את החדשות לאנשים דרך שיריו.


חברי הלהקה ידעו שיש פה סיכון אדיר, כי בכל רגע נתון יכל בואי להתחרט ולהפוך את השיר לסינגל משלו ולהותיר אותם עם דרך אחת ברורה - להמשיך ולהתפרק. אבל, מה כבר היה להם להפסיד?

ב-1 ביוני 1972 נשמו החברים לרווחה כשמנהלו של בואי הודיע להם לבוא ולחתום על חוזה חדש מול חברת התקליטים CBS. החוזה נחתם אך עמו הגיעה הצעה שחברי הלהקה לא אהבו; לחמם את הופעותיו של דייויד בואי. הלהקה, שגם כך מילאה אולמות, לא ראתה בהצעה כלהקת חימום דבר אטרקטיבי עבורה. החברים ידעו שגם כך בהופעות של בואי כולם יבואו לראות רק אמן אחד בלבד - וזה לא הם.


השיר ALL THE YOUNG DUDES הפך ללהיט ענק. המילים שבו שיקפו היטב את תרבות ה'גלאם-רוק' (רוק נוצץ) ששטף אז את אנגליה והפזמון הקליט שבו הזניק אותו למעלה.

למרות שהלהקה הייתה הטרוסקסואלית, השיר הפך להמנון בלתי רשמי של קהילת ההומוסקסואלים בארה"ב, בזכות מילים כמו "לוסי נראית מתוקה כי הוא מתלבש כמו מלכה". זה היה אופיו של הגלאם-רוק, סגנון שהופיע באנגליה בראשית שנות ה-70 ובו היו זמרים ולהקות באיפור כבד ובבגדים נשיים, שביצעו שירי רוק קצרים, קליטים אך בומבסטיים. המבצעים לא היו בהכרח הומואים, אבל הם טשטשו בהצלחה (לרוב) את מיניותם ובואי היה אולי ההשפעה הגדולה ביותר על הגלאם-רוק הזה.


מארק בולאן, שלהקתו T REX מוזכרת בשיר, לא אהב את את המשפט "הו, בנאדם, אני זקוק לטלוויזיה כשיש לי טי רקס". חברו של בואי, ג'ורג' אנדרווד, סיפר שנים לאחר מכן שבולאן פנה אליו ואמר בקול כועס שזו דרך לא יפה של בואי להקטין אותו בפומבי.


במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על השיר: "השיר הזה, הראשון של הלהקה בחברת התקליטים CBS, נשמע כלהיט. זה בטח ירחיק אותה מהמצב הנואש בו הייתה. מעריצי להקה ותיקים כנראה יתאכזבו מהשיר שנשמע כי הוא מספר יותר על מי שכתב והפיק אותו, דייויד בואי, מאשר על הלהקה. רוב המיקוד פה נמצא במילותיו של בואי ולא בנגינה של הלהקה. זה נשמע יותר כשיר של זיגי סטארדאסט. עדיין, בואי יודע לעשות יופי של שירים כשהפזמון פה מזכיר באנרגיה שלו שירים כמו HEY JUDE ו- ALL YOU NEED IS LOVE".


רוצים לקרוא עוד על MOTT THE HOOPLE? הנה זה בלחיצה פה.


ב-28 ביולי בשנת 1987 תבעה חברת APPLE של הביטלס את חברת הנעליים NIKE על שימוש ללא אישור בשיר REVOLUTION כפרסומת לנעליים. הסיפור בהרחבה לקריאה פה.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


Commenti


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page