רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 ביולי בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-28 ביולי (28.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "יום אחד, בשעות אחה"צ של שנת 1975, טסנו במטוס המפואר שלנו להופעה בקונטיקט. המטוס, שנקרא STARSHIP, היה רק רבע שעה באוויר כשלפתע אני שומע צעקות חזקות ודפיקות אדירות מכיוון חדר השירותים: 'תחלצו אותי! תחלצו אותי!'. זה היה בונזו (ג'ון בונהאם המתופף). חדר השירותים היה נעול אז בעטתי בדלת כמה פעמים, בסגנון ברוס לי. הדלת רעדה ואז נפלה. מול עיניי נגלה בונזו צמוד לאסלת השירותים עם מכנסיים מופשלים. הוא לא הצליח לזוז כלל. נראה היה שהוא נדבק למושב. 'תעזור לי לעזאזל!' - הוא צעק. מסתבר שמכונאי אחד לא התקין כראוי את מערכת השאיבה באסלה ולחץ האוויר שבה שאב את בונהאם. תפסתי אותו בידיו ומשכתי אותו משם. בונזו היה מזועזע בתחילה אך התעשת מיד, הרים את מכנסיו ולא נראה נבוך לרגע מהמחזה. הוא רק היה שמח שנשאר בחיים. בדרכו לכסא שלו הוא מלמל שהוא לא ישתמש יותר בשירותי מטוסים לעולם" (ריצ'רד קול, העוזר של להקת לד זפלין)

הקלידן השקט שהעיף לפלנטה את המוח: ריק רייט, המנוע הסודי של פינק פלויד, חוגג יום הולדת בשמיים. ב-28 ביולי בשנת 1943 נולד ריק רייט (בשמו המלא ריצ'רד ויליאם רייט, בעיירה האצ' אנד שבמחוז מידלסקס, אנגליה). הוא מת מסרטן ב-15 בספטמבר 2008.

האמת היא כשאנשים מדברים על פינק פלויד, השיחה מתמקדת לרוב בטקסטים של רוג'ר ווטרס (או דעותיו האישיות המעוותות) או בסולואי הגיטרה הנהדרים של דיוויד גילמור. עם זאת, עבורי, הבסיס המוזיקלי והמהות של הלהקה תמיד היו שייכים לריצ'רד רייט. הוא לא היה קלידן רוק שמחפש סולואים מהירים או הפגנת וירטואוזיות - כמו קית' אמרסון או ריק ווייקמן. במקום זאת, הוא התמקד ביצירת מרקמים מוזיקליים ובניית אווירה, ועבודתו מתאפיינת בצליל עוטף. הוא האיש שהעניק לפינק פלויד את הצלילים המרחפים והפסיכדליים שהגדירו דור שלם. ריצ'רד "ריק" רייט, נולד היום ב-1943, ובדיוק כמו המוזיקה שלו, חייו היו מסע קוסמי של יצירה, חלומות, וגם קצת בטלה נעימה בשמש.

סביר להניח שאם הייתם פוגשים את ריצ'רד ויליאם רייט הצעיר באוגוסט 1967, כשהיה בסך הכל בן 24, הוא ודאי היה מספר לכם, כפי שסיפר למגזין המוזיקה NME, שהוא מתגורר בריצ'מונד ושהתחביבים שלו הם די פשוטים: לטייל, לכתוב שירים, לחלום בהקיץ, להתבטל בשמש ולהאזין למוזיקה יפה. פשוט, נכון? אבל האיש הפשוט הזה היה אחד הכוחות המניעים מאחורי המכונה המשומנת והמורכבת שנקראה פינק פלויד. למעשה, בשנותיה הראשונות של הלהקה, רייט היה הכותב והסולן השני בחשיבותו אחרי סיד בארט. הוא תרם שירים קסומים כמו REMEMBER A DAY ו-PAINTBOX, שסיפקו ניגודיות מלודית וחולמנית לפסיכדליה הכאוטית של בארט.

רייט, שניגן באורגן, פסנתר, מלוטרון ושאר סינטיסייזרים - היה הרבה יותר מסתם קלידן. הוא היה הלב הפועם והאווירה של הלהקה. ולפני שהצלילים שלו הפכו לפסקול של מסעות פסיכדליים ברחבי העולם, הוא בכלל למד אדריכלות בפוליטכניק של רחוב ריג'נט בלונדון, יחד עם חבריו ללהקה לעתיד, רוג'ר ווטרס וניק מייסון.

הכישרון שלו לתכנון מבנים ותפיסת חלל זלג ישירות למוזיקה שלו. הוא לא ניגן סולואים ראוותניים; הוא בנה קתדרלות של סאונד, מרחבים מוזיקליים שאפשר היה ללכת בהם לאיבוד. תחשבו על הפתיחה המהפנטת של SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND או על האקורדים העשירים ב-US AND THEM, וכמובן על יצירת המופת THE GREAT GIG IN THE SKY מתוך "הצד האפל של הירח", בה חיבר את מהלך האקורדים המבריק שעליו אלתרה הזמרת קלייר טורי את קולה המצמרר – זה הכל רייט, באדריכלות הצליל המופתית שלו. סגנונו הייחודי הושפע רבות מאהבתו לג'אז ולנגנים כמו מיילס דיוויס וג'ון קולטריין. השפעה זו הביאה לשירי פינק פלויד מורכבות הרמונית.

ההופעה המקצועית הראשונה שלו, לדבריו, נערכה במקום בשם POWIS GARDENS, אירוע שהיום נשמע כמו נקודת ציון קטנה, אך משם התחיל כדור השלג להתגלגל. הוא היה ידוע בביישנותו ובנטייתו להתרחק מאור הזרקורים, אך על הבמה, מאחורי מבצר הקלידים שלו, הוא היה קוסם. הוא היה זה שצבע את השירים של פינק פלויד בגוונים הייחודיים להם, והצבע האהוב עליו, כפי שסיפר בסיקסטיז לעיתון, באופן לא מפתיע, היה לבן – צבע שמכיל בתוכו את כל שאר הצבעים. אבל באופן אירוני וכואב, למרות חשיבותו העצומה לסאונד של הלהקה, יחסיו עם רוג'ר ווטרס הידרדרו עד כדי כך שווטרס אילץ אותו לעזוב את הלהקה במהלך הקלטות האלבום THE WALL ב-1979. רייט חזר לנגן בסיבוב ההופעות של "החומה" כמוזיקאי שכיר בלבד, אך בסופו של דבר היה היחיד שהרוויח כסף מהסיבוב הראוותני והיקר, בעוד שאר חברי הלהקה ספגו הפסדים כבדים בגלל עלויות ההפקה.

ומה לגבי הטעם המוזיקלי של האיש שעיצב את אוזניהם של מיליונים? ובכן, הוא היה מגוון להפליא. הוא העריץ מלחינים קלאסיים כמו באך, בטהובן ובארטוק, מה שמסביר את ההרמוניות המורכבות והמבנים הקלאסיים ששילב ביצירות הלהקה. מצד שני, הוא היה נטוע עמוק ברוק'נ'רול של זמנו. הזמר האהוב עליו היה לא אחר מאשר ג'ון לנון, והלהקות שהעיפו לו את הפוני היו הביטלס, CREAM של אריק קלפטון, ג'ימי הנדריקס אקספריינס והרכב הפסיכדליה פורץ הדרך, סופט מאשין. בקיצור, הטעם שלו במוזיקה היה "כל מה שהוא יפה", הגדרה רחבה ומדויקת כאחד. האהבה הזו למגוון סגנונות התבטאה גם באלבומי הסולו שהוציא: אם זה WET DREAM שיצא ב-1978 או BROKEN CHINA משנת 1996 שהיה אלבום קונספט עמוק וקודר שעסק במאבקה של אשתו דאז בדיכאון.

וכמו כל אמן גדול, גם לרייט הייתה שאיפה אישית גדולה. לא, זה לא היה לכבוש את העולם או למכור מיליוני תקליטים (למרות שהוא עשה גם את זה). השאיפה הצנועה והאמנותית שלו הייתה לשמוע סימפוניה מקורית שכתב מתנגנת באולם הפסטיבלים היוקרתי של לונדון, הפסטיבל הול. האיש שמאחורי כמה מהקטעים האינסטרומענטליים המפורסמים בהיסטוריה, חלם על יצירה קלאסית משלו.

אז בפעם הבאה שאתם מאזינים לפינק פלויד ועוצמים עיניים, תחשבו על ריק רייט. תחשבו על הסטודנט לאדריכלות שהפך לארכיטקט של צלילים, על הבחור השקט שאהב לשתות ג'ין עם כל דבר (כפי שהעיד על עצמו) וחלם להלחין סימפוניות. תחשבו על האיש שהוכיח שלא צריך לעמוד בקדמת הבמה כדי להיות ענק. לפעמים, הקול השקט ביותר הוא זה שהכי מהדהד.

הלילה שבו כוס חלב פירקה את אירוסמית'. ב-28 ביולי בשנת 1979 ירד הגיטריסט, ג'ו פרי, מהבמה בקליבלנד והודיע שהוא פורש מלהקת אירוסמית', אחרי קרב צעקות עם זמר הלהקה, סטיבן טיילר. מה קרה שם? לקרוא ולא להאמין!!!

ההופעה המדוברת התקיימה באצטדיון העירוני של קליבלנד במסגרת פסטיבל הענק WORLD SERIES OF ROCK, אליו הגיעו כ-75,000 מעריצים, כשאירוסמית' מתפקדת כמופע המרכזי של הערב (מעל אמנים ידועים כמו ג'ורני ות'ין ליזי).

זה היה עוד ערב קיץ מהביל בקליבלנד, אוהיו, ב-28 ביולי 1979. על פניו, עוד הופעה שגרתית בסיבוב ההופעות הענק של אירוסמית', הלהקה שכונתה "הילדים הרעים מבוסטון" והייתה בשיא תהילתה. אך מאחורי הקלעים, המתח בין שני הכוכבים הגדולים של הלהקה, הסולן סטיבן טיילר והגיטריסט ג'ו פרי, הגיע לנקודת רתיחה. השניים, שזכו באותם ימים לכינוי המפוקפק "התאומים הרעילים" (קריצה על הכינוי THE GLIMMER TWINS של ג'אגר וריצ'רדס?) בשל צריכת הסמים האדירה שלהם, בקושי הצליחו לתקשר זה עם זה מבלי לריב. הפיצוץ היה בלתי נמנע, אבל איש לא שיער שהטריגר לסוף של עידן יהיה משקה תמים למראה: כוס חלב.

הדרמה לא החלה על הבמה, אלא בחדרי ההלבשה, והיא כללה את בנות הזוג של חברי הלהקה (איך לא?). היחסים המתוחים בין חברי אירוסמית' באותה תקופה, שהוזנו על ידי אגו, סמים והצלחה מסחררת, זלגו החוצה והשפיעו גם על הנשים שלצדם. הבסיסט, טום המילטון, שחזר את הרקע לסערה: "טרי, אשתי, יכלה להיות מאוד בוטה ולנעוץ דברים באנשים, ואני מניח שהיא אמרה משהו לאליסה, אשתו של ג'ו. התגובה של אליסה הייתה מהירה ואלימה: היא פשוט זרקה עליה כוס של חלב. זה היה עימות פיזי של ממש, רגע לפני שעלינו להופיע בקליבלנד. הצעקות היו חזקות ויכלנו לשמוע הכול. למרבה המזל אף אחת לא נפגעה, אבל התקרית הזו שיקפה באופן מושלם את הקונפליקטים שכבר בעבעו בתוך הלהקה". אליסה טענה מאוחר יותר שהכוס רק "החליקה" מידה במהלך הריב שהחל בגלל מתחים על מקום ישיבה וצפיפות בחדר ההלבשה.

סטיבן טיילר, שלא נשאר חייב, זכר היטב את השיחה שהתפתחה בעקבות התקרית והובילה לפיצוץ הגדול בינו לבין פרי. "בשלב הזה התחלנו לדבר על הנשים שלנו, והשיחה יצאה מכלל שליטה. זה פשוט הדליק את הפתיל", הוא סיפר. "אני זוכר שאמרתי לג'ו בחדר ההלבשה משהו כמו, 'איך אתה יכול לתת לגברת הזקנה שלך לעשות דבר כזה? איך אתה מרשה לה להתנהג ככה?'". כמו כן, באוטוביוגרפיה שלו ציין טיילר שמעבר לכעס על תקרית החלב, הוא זעם על כך שאליסה וג'ו החלו לבודד את עצמם משאר חברי הלהקה ולנסוע בנפרד במהלך סיבוב ההופעות.

המתח הזה לא נשאר בחדר ההלבשה. הוא גלש ישירות אל הבמה והפך את ההופעה למפגן של עוינות. המילטון מתאר את הדינמיקה הרעילה שהתפתחה: "היה דפוס קבוע בהופעות באותו קיץ. אם סטיבן היה עושה משהו כדי לעצבן את ג'ו, ג'ו היה נוקם בו על הבמה באופן שהיה ברור לכולם. הוא היה מקפיד לא לשיר את קולות הרקע שלו ומנגן את הגיטרה שלו בעוצמה מחרישת אוזניים. זה היה משגע את סטיבן, שהיה בתגובה זורק לעברו הערה שהרחיקה אותו עוד יותר מהלהקה". בהופעה הספציפית הזו בקליבלנד פרי הגדיל לעשות, הפנה את גבו לטיילר במשך רוב המופע וסירב לשתף פעולה עם האנרגיות שאפיינו אותם בדרך כלל.

ההופעה בקליבלנד הייתה שיא הרתיחה. "בסוף הלילה המסוים הזה", ממשיך המילטון, "אני זוכר שסטיבן היה כל כך זועם. ירדנו מהבמה ונכנסנו ישר לקרוואן כשאנחנו מבואסים מג'ו. התחלנו לצעוק עליו, והתשובה של ג'ו בסוף כל הצעקות הייתה, 'טוב, אז אולי אני פשוט אעזוב את הלהקה'. סטיבן מיד ענה לו, 'כן, טוב, אולי באמת כדאי שתעשה את זה לעזאזל. תעוף מכאן עכשיו!'. כל השאר, פשוט עמדנו שם והסכמנו עם סטיבן. ואז ג'ו יצא בסערה. אז כן, אפשר לומר שהלהקה התפרקה בגלל כוס חלב". עזיבתו של פרי הותירה את אירוסמית' עם חובות עתק לחברת התקליטים קולומביה רקורדס, שכן הם כבר קיבלו מקדמות שמנות עבור יצירת אלבומם הבא. אז אולי זו הייתה כוס החלב היקרה בהיסטוריה?

אליסה פרי, שהייתה במרכז המהומה, זכרה את הדברים מעט אחרת, אך אישרה את לב הסיפור. "כן, משהו קרה שם. דברים נאמרו. טרי ואני פשוט לא הסתדרנו. אני זוכרת ששאלתי אותה משהו בציניות והיא הגיבה בזריקת קוביות קרח לעברי. אז הייתה לי כוס חלב ביד, זרקתי אותה לכיוונה ופתאום הגברים החלו לריב. אחר כך הם עלו לבמה ונתנו הופעה נהדרת. הם היו להקת הרוק הטובה ביותר על הבמה. מיד לאחר מכן, הריב המשיך בדיוק מאותה נקודה שבה הוא נפסק. לפתע ג'ו ניגש אליי ואמר לי, 'אנחנו הולכים'. ארזנו את חפצינו וטסנו חזרה לבוסטון". אליסה וג'ו, אגב, לא נשארו יחד לאורך זמן והתגרשו כשלוש שנים מאוחר יותר ב-1982.

היא גם חשפה צד פחות מוכר בדינמיקה בינה לבין בעלה דאז: "ברור שזה היה טירוף. היינו צעירים, עשינו המון כסף, בלי ילדים. אז מה נשאר לעשות? לקנות בית ולחגוג. אבל ג'ו לא אהב להתעמת עם אנשים ולהגיד להם מה הוא חושב. הוא בדרך כלל שלח אותי לעשות את העבודה המלוכלכת. הייתי עושה את זה, ופתאום הופכת לכלבה האנוכית בסיפור. הוא עשה לי את זה המון". מערכת היחסים המורכבת הזו תרמה רבות למוניטין השלילי של אליסה בקרב שאר חברי הלהקה, שראו בה גורם מסכסך שמרחיק ומבודד את הגיטריסט שלהם.

המתופף, ג'ואי קריימר, תיאר את האווירה בלהקה כבלתי נסבלת: "סטיבן וג'ו היו כמו שני כלבי תקיפה שנשכו כל הזמן משני הכיוונים. הגעתי למצב שפשוט פחדתי להחליף בגדים בחדר ההלבשה כששניהם היו שם. זה היה מטורף". קריימר עצמו סבל באותה תקופה מבעיות פסיכולוגיות שהחמירו עקב השימוש הכבד בסמים והאווירה הרעילה, מה שהפך את המצב למשבר כלל-מערכתי בלהקה.

במהלך חודש אוגוסט 1979, השמועות על עזיבתו של פרי החלו להתפשט בתעשיית המוזיקה כמו אש בשדה קוצים. הנהלת הלהקה נאלצה לבטל הופעות חשובות שתוכננו באירופה וביפן. העזיבה של פרי הכתה בלהקה בעוצמה, במיוחד מכיוון שהם היו באמצע הקלטות התקליט הבא שלהם, שלימים ייקרא NIGHT IN THE RUTS. פרי הוחלף על ידי הגיטריסט ג'ים קרספו, שהשלים את הקלטות הגיטרה בתקליט, אך הקסם כבר לא היה שם. כאילו כדי להוסיף חטא על פשע, כשנתיים לאחר מכן (בשנת 1981) עזב גם הגיטריסט השני, בראד ויטפורד, מה שהותיר את אירוסמית' ללא צמד הגיטריסטים המקורי שלה ושלח אותה לשפל המסחרי העמוק ביותר בתולדותיה.

פרי הקים את ההרכב THE JOE PERRY PROJECT, בעוד אירוסמית' החלה בדעיכה איטית וכואבת. רק בשנת 1984, במהלך שכונה BACK IN THE SADDLE TOUR, חזר ג'ו פרי ללהקה שאותה עזר להקים. הזרז לאותו איחוד נולד בוולנטיין דיי של שנת 1984, כאשר פרי וויטפורד הגיעו יחד בהפתעה להופעה של אירוסמית' בבוסטון וביקרו את חבריהם מאחורי הקלעים. המפגש המרגש הוביל לסולחה ההיסטורית ולחתימה על חוזה חדש ומשתלם עם 'גפן רקורדס'. האיחוד הזה סימן את תחילתו של אחד הקאמבקים המפוארים בתולדות הרוק, אבל הלילה ההוא בקליבלנד מוכיח שלא תמיד לא בוכים על חלב שנשפך.

רעידת האדמה ששינתה את להקת ריינבאו לנצח. ב-28 ביולי בשנת 1979 יצא אלבום חדש ללהקת ריינבאו ושמו DOWN TO EARTH. להקתו של ריצ'י בלאקמור יורדת לכדור הארץ. הקשת בענן נוחתת על הקרקע.

כן, האלבום הוקלט ויצא לאור בתקופה בה הרוק הכבד הקלאסי נאלץ להתמודד עם עליית הפאנק והגל החדש, מה שדחף להקות רבות, ובראשן ריינבאו, לחפש צליל נגיש ומסחרי יותר שיכבוש את תחנות הרדיו והמצעדים בארצות הברית. למעריצי הלהקה האדוקים עד אז - זו הייתה מכה כואבת.

הכל החל עם עזיבתו המתוקשרת של הסולן בעל הקול העוצמתי, רוני ג'יימס דיו, בשנת 1978. דיו, עם מילותיו המיסטיות ועולמות הפנטזיה שהביא עמו, הגדיר את צליל הלהקה בשלושת תקליטיה הראשונים. דיו עצמו לא נשאר מובטל זמן רב; זמן קצר לאחר שעזב, הוא גויס להחליף את אוזי אוסבורן בלהקת 'בלאק סאבאת'', שם המשיך את קו הפנטזיה האפית. ההיגיון הבריא אמר שבלאקמור, "האיש בשחור", יחפש שיבוט ווקאלי שימשיך את אותו קו בדיוק. אך בלאקמור, כהרגלו, פעל בניגוד לכל היגיון. הוא החליט לעשות סיבוב פרסה חד, מהלך שלא היה זר לו כלל. אחרי הכל, עוד בשנת 1973, כשהיה בדיפ פרפל, הוא לא היסס להראות את הדלת החוצה, בבת אחת, גם לסולן איאן גילאן (שפרש מיוזמתו) וגם לבסיסט רוג'ר גלובר (שפוטר על ידו). מבחינתו, זו לא הייתה הדחה אלא צעד הכרחי להתקדמותו האמנותית.

ההלם הראשוני הגיע כבר עם הצלילים הראשונים של התקליט. השיר הפותח, ALL NIGHT LONG, נפתח אמנם עם ריף גיטרה מבטיח ומזוהה של בלאקמור, אך תוך שניות ספורות הוא נשאב לוייב של מסיבת ריקודים קלילה, המנון פופ-רוק שמח שלא היה לו שום קשר לאפוסים האפלים של העבר. ברחבי העולם, מעריצים רבים הניחו את התקליט על הפטיפון, שמעו את הפתיחה ופשוט תפסו את ראשם בחוסר אמון מוחלט. זו הייתה נחיתה כואבת על קרקע המציאות. איפה השערים של בבילון? איפה סטאר גייזר? איפה האיש על ההר המוכסף? איפה? למרות ההלם של מעריצי הגרעין הקשה, המהלך הוכיח את עצמו מסחרית: ALL NIGHT LONG הפך ללהיט אדיר והגיע למקום החמישי במצעד הסינגלים הבריטי, כשהוא פותח את ריינבאו לקהלים חדשים לגמרי.

העבודה על התקליט הייתה כאוטית לא פחות מהתוצאה הסופית. אל עמדת הקלידים גויס הווירטואוז דון איירי, אך הלהקה נכנסה להקלטות דמואים בטירה עתיקה בטירת "שאטו ד'אודריו" הציורית בנורמנדי, אליה הביאה הלהקה את אולפן נייד כדי להקליט את ערוצי הנגינה הבסיסיים. את הזמן הפנוי ניצלו בלאקמור והמתופף האנרגטי, קוזי פאוואל, כדי לערוך מעשי קונדס מתוחכמים, כשהקורבן התורן היה איירי התמים. "החדר שקיבלתי בטירה היה מפחיד למדי", סיפר איירי. "בלילה שמעתי רעשים מוזרים, וכשניגשתי לוילון כדי לראות מה קורה, קפצה עליי דמות רפאים. ברחתי משם בצרחות אימה". למחרת התבררה האמת המשעשעת: "זו הייתה מתיחה של קוזי, שהתחפש לנזיר עם בגד שחור שכיסה את פניו. ריצ'י השלים את המתיחה כשנתן לי קלטת עם 'אפקטים' ללמוד, וכששמעתי את אותם צלילים מהחדר שלי, הבנתי איזה טיפש יצאתי".

את כיסא המפיק אייש, באופן תמוה, לא אחר מאשר רוג'ר גלובר, אותו בסיסט שבלאקמור פיטר מדיפ פרפל שש שנים קודם לכן. הפעם הוא חזר, מנוסה יותר, כדי להפיק את יצירתו של הגיטריסט שהעיף אותו. החיפושים אחר סולן ובסיסט היו מפרכים. כחמישים זמרים שלחו קלטות, ואחרים הגיעו למבחני קול. נטען שגם בחור צעיר בשם בריאן ג'ונסון נבחן ולא התקבל לתפקיד אך מצא את אושרו ופרסומו בלהקת איי.סי.די.סי. אולם ג'ונסון עצמו הכחיש זאת בראיונות והבהיר כי מעולם לא ביצע אודישן רשמי ללהקה; שמו פשוט הוזכר בתוך רשימת מועמדים פוטנציאליים שחברת התקליטים הציעה ללהקה. גם מציאת בסיסט התגלתה כמשימה בלתי אפשרית, עד שגלובר, בלית ברירה, תלה על עצמו את גיטרת הבס, והודיע לכולם שזהו סידור זמני בלבד. הגורל, כהרגלו, חשב אחרת, וגלובר נשאר בתפקיד באופן קבוע.

הפריצה בחיפוש אחר סולן הגיעה ממקום לא צפוי. קוזי פאוואל נהג לערוך לחברי הלהקה חידונים מוזיקליים, ובאחד מהם השמיע קטע מתקליטון ישן וביקש שינחשו מי הזמר. השיר היה ONLY ONE WOMAN, להיט שכתב בארי גיב מהבי ג'יס בסוף שנות השישים לצמד בשם THE MARBLES. קולו של הסולן היפנט את חברי הלהקה, וחקירה קצרה העלתה את שמו: גרהאם בונט. בונט, שהגיע בכלל מעולמות הרית'ם אנד בלוז והפופ, הופתע מהפנייה. "לא ממש ידעתי מי זו להקת ריינבאו", הודה, "אבל ראיתי בזה הזדמנות לעשות משהו שונה". מעבר לקולו הייחודי, בונט הכניס ללהקה ניגוד ויזואלי מוחלט: בעוד שאר חברי הלהקה לבשו עור, ג'ינס וגידלו שיער ארוך כמיטב מסורת הרוק הכבד, בונט התעקש להופיע עם חולצות הוואי צבעוניות, חליפות מחויטות ומשקפי שמש כהים.

בונט נחת היישר לתוך תבשיל שכבר כמעט והיה מוכן. "רוב השירים כבר היו כתובים, ואמרו לי פחות או יותר מה לעשות", סיפר. "אבל תרמתי דברים שלא קיבלתי עליהם קרדיט. למשל, רוג'ר כתב את המילים ל-ALL NIGHT LONG, אבל חלק מהלחן היה שלי. הייתי צעיר וטיפש ולא דרשתי את חלקי. גם דון איירי כתב עיבודים שלמים ולא קיבל על כך קרדיט". בונט חש זר ומנוכר באווירת הטירה הצרפתית, וביקש לטוס עם גלובר לאולפן בלונג איילנד כדי להקליט את שירתו בנפרד, על גבי ערוצי הנגינה שכבר הוקלטו.

כדי להציג לעולם את ריינבאו החדשה, היה צורך בלהיט שישבור את המצעדים. הפתרון נמצא בשיר שכתב ראס באלארד (מלהקת ארג'נט לשעבר) בשם SINCE YOU'VE BEEN GONE. השיר לא נכתב במיוחד עבור ריינבאו; הוא הוקלט לפני כן בשנת 1978 על ידי להקת HEAD EAST אך רק בעיבוד של ריינבאו זה הפך להמנון הרוק שהוא כיום. בלאקמור, שרבים לא ידעו כי בילה לא מעט בערבים בדיסקוטקים והעריך מאוד את מוזיקת הריקודים, שמע את השיר בביתו של מנהלו והתאהב. הוא זיהה את הפוטנציאל המסחרי האדיר. קוזי פאוואל, לעומת זאת, תיעב את הכיוון החדש וראה בו בגידה בערכי הרוק. פאוואל, שסלד מהפופיות של השיר, אף הגדיל לעשות ואיים להתפטר מהלהקה עוד באולפן אם יחייבו אותו להקליט אותו, והתעקש שהוא מעדיף לנגן בקרקס מאשר לנגן את זה.

למרות זאת, השיר הפך לשלאגר ענק והיה המתאבן המושלם לתקליט המלא שיצא והפך להצלחה המסחרית הגדולה ביותר של ריינבאו עד אז. רק שיר אחד, EYES OF THE WORLD, עוד קורץ לסגנון הישן והאפי, אך רבים חשו שהמילים הפכו קלישאתיות וחסרות את העומק המיסטי של דיו. גלובר עצמו הודה שנים אחר כך שהוא "מתכווץ במבוכה" כשהוא מאזין למילים שכתב לשירים כמו ALL NIGHT LONG.

המתח בין בונט לבלאקמור הגיע לשיאו במעשה שנחשב אז לחילול הקודש בעולם הרוק. "השיער שלי הרגיש לי מבולגן מדי יום אחד", שחזר בונט, "אז פשוט הלכתי והסתפרתי קצוץ. לא אמרתי מילה לאף אחד. כשעליתי לבמה באותו ערב, ראיתי את הלסת של ריצ'י נופלת לרצפה. היה לו מבט של הלם מוחלט על הפנים". כששוחחתי עם הקלידן דון איירי על התקרית, הוא היה נחרץ הרבה יותר: "עיניו של ריצ'י יצאו מחוריהן. הוא רצה להרוג את גרהאם על המקום". באחת ההופעות, הזעם של בלאקמור על התספורת ועל חוסר ההתאמה הוויזואלי של בונט היה כה גדול, שלפי עדויות מהצוות הוא ניגש לסולן על הבמה וניסה להלום בראשו עם הגיטרה כעונש מאולתר, אך בונט הספיק להתחמק פנימה אל מאחורי הקלעים.

התקליט הזה היה שירת הברבור של קוזי פאוואל בלהקה. שמונת השירים הספיקו לו כדי להבין שהכיוון המסחרי אינו בשבילו. הופעתו האחרונה של פאוואל עם הלהקה נערכה ב-16 באוגוסט 1980, כשריינבאו כיכבה בראש הפוסטר בפסטיבל MONSTERS OF ROCK הראשון אי פעם בטירת דונינגטון, מול למעלה מ-35,000 צופים. הופעה היסטורית זו הייתה למעשה רגע השיא והסיום של הרכב ספציפי זה. גם גרהאם בונט לא החזיק מעמד מעבר לתקליט הבודד הזה, ומאז הוא נחשב לאותה ציפור מוזרה שמצאה קן זמני וחם בלהקה שעברה מהפך קיצוני, כזה ששינה אותה ללא תקנה. את מקומו של בונט יתפוס בהמשך הזמר ג'ו לין טרנר, שייקח את החזון המסחרי של בלאקמור וגלובר אפילו צעד נוסף קדימה, ויקבע את סאונד האצטדיונים של הלהקה אל תוך שנות השמונים.

הנה דון ואני בעת השיחה המרתקת (צילום התמונה: ירון אמיתי):

החבלה העוצמתית של להקת בלאק סאבאת'. ב-28 ביולי בשנת 1975 יצא התקליט SABOTAGE של להקת המטאל החשובה ביותר הזו. אבל מאחורי הצלילים היו המון בעיות.

בשנת 1975, אחרי שנה של התאוששות מהתשישות שפקדה את חברי בלאק סאבאת', עקב סיבובי הופעות צפופים - חזרו הם יחדיו לדרכים. ההופעות הפכו במהרה לסולד-אאוט, עם תקליט חדש בשם SABOTAGE ומהלך חדש בקריירה שלהם, כשחברי הלהקה הפכו למנהלי להקתם בעצמם. במשך שלוש השנים, שקדמו ל-1975, היו ארבעת הרוקרים במצב לא טוב. הם שנאו את סיבובי ההופעות והתמכרו לסמים קשים. המתופף, ביל וורד, חלה בצהבת. הזמר, אוזי אוסבורן, היה בטוח שהוא הולך להשתגע באמת. הבסיסט, גיזר באטלר, חטף אבנים בכליות והגיטריסט, טוני איומי, היה משוכנע כי לא יתאושש לעולם מהתשישות הנפשית שאחזה בו. היה חשש כי הלהקה איבדה את מהותה ואת הכיוון שלה. הנורה האדומה הבהבה בעצבנות. הגיע הזמן לעצור ולחשוב.

חברי בלאק סאבאת' צייתו להוראות המצב ופרשו למנוחה בבתיהם והחלו לעבוד בניחותא על SABOTAGE. בינתיים החלו השמועות לצוץ על תביעות שהגישו נגד מנהלם, פטריק מיהאן. בסוף הסתיים הסיפור עם מיהאן, שקיבל נתח מתמלוגי הלהקה וכך השאיר אותם לנהל את עצמם. ההחלטה לנהל את עצמם התבררה במהרה כסיוט לוגיסטי עבור מוזיקאים שעיקר עיסוקם היה יצירה; הם מצאו עצמם מעבירים את רוב שעות היום בדיונים משפטיים מתישים, ורק בלילות הגיעו לאולפן כדי להקליט, מה שהטעין את הרצועות בזעם אגרסיבי במיוחד. טוני איומי סיפר לרולינג סטון על עשיית התקליט: "לקח לנו זמן מה לעשותו. לא מיהרנו. עם זאת, לא שהינו זמן רב באולפן עצמו". אוזי אוסבורן אמר, מצידו: "אם אני אשמע עוד פעם אחת את התקליט הזה, איאלץ לירות בעצמי".

איומי היה משוכנע שהתקליט הזה הוא 'חזרה לשורשים'. הבעיה היא שבתקליט הזה אין בדיוק את הצליל השורשי של ארבעת המופלאים הכבדים מבירמינגהם. יש פה צלילים של אורגן האמונד, מקלדות אנלוגיות ואפקטים שהיו רחוקים שנות אור מהקונספט המקורי של הלהקה. יש פה אפילו קטע אחד , SUPERTZAR, שמעסיק מקהלה שלמה. מדובר למעשה במקהלה הפילהרמונית של לונדון. מסופר שכאשר אוזי הגיע בטעות לאולפן בזמן הקלטתם וראה עשרות זמרי מקהלה מעונבים ונגן נבל, הוא היה משוכנע שנכנס לחדר הלא נכון, ומיד סב על עקבותיו החוצה לפני שהבין שמדובר בשיר של הלהקה שלו. זה קטע נהדר, לטעמי, אך רחוק מימי הפרנואיד ההוא.

בסיבוב ההופעות לתקליט SABOTAGE הגיע קלידן בשם ג'ז וודראף, כדי ללוותם על הבמה. זו הפעם הראשונה, מאז שהלהקה נוסדה, שמישהו נוסף מנגן עימה על הבמה. הוא ניגן רק בשלושה קטעים אך הייתה לו סוללת קלידים מרשימה. האם זה באמת טוב? בתור אחד שמעריץ את בלאק סאבאת' של ימי השורשיות הכבדה - אני פוסק שלא. (וודראף, אגב, לא נשאר רק כנגן חיזוק בהופעות; הוא המשיך עם הלהקה הלאה ותרם חלקים משמעותיים לעיבודי הקלידים באלבומם הבא, TECHNICAL ECSTASY.

בתקופת צאת האלבום הזה הגיעו חברי הלהקה להחלטה כואבת לעזוב את אנגליה. אוזי הסביר לתקשורת הבריטית: "זה עצוב בשבילי לעזוב את אנגליה. אבל הממשל מכריח אותנו. אנחנו נאלצים להצטרף לגל האדיר של כל הלהקות שעוזבות את אנגליה בגלל המיסוי הגבוה מאד. ניסיתי למנוע את העזיבה כמה שאפשר אך זה בלתי אפשרי. זו בושה שהממשלה מבריחה את הכישרונות שיש פה. אין סיבה שאתרום כל כך הרבה כסף למדינה שלא עשתה הרבה למעני. אתה חייב להיות מטומטם כדי להמשיך לעבוד פה ולשלם כזה גובה של מס. הצעד המגוחך של הממשל יגרום לקריסת אלפי אולפני הקלטה באנגליה, כי הממשלה דורשת שכל אלבום שיוקלט באנגליה - ישולם לה ממנו מס גבוה מאד. לכן עדיף להקליט בחו"ל".

הקטע שחותם את התקליט נקרא THE WRIT. לא סתם נקרא השיר כך, כפי שסיפר ביל וורד המתופף לעיתון CIRCUS, בשנת 1976: "זה כנראה האלבום היחיד שעשינו בו התרוצצו באולפן סביבנו עורכי דין. תביעות, שהוגשו נגדנו ונשלחו, נזרקו באופן שגרתי מול פנינו על קונסולת ההקלטה. זה היה מייאש". הקטע הארוך הזה בא לשקף את הכעס של הארבעה מול המצב ומכיל את אחת הפעמים הראשונות בהן אוזי כתב את המילים לשיר של בלאק סאבאת'. אוזי ירה בשיר משפטים כמו 'האם אתה שטן? האם אתה בנאדם? בהחלט השתנית מאז שכל זה החל'. הוא כיוון זאת לפטריק מיהאן, שניהל את הלהקה מתחילת דרכה. מיהאן לא היה היחיד שבא נגדם, אך הוא היה האיש שגרם להם לתהות האם כדאי בכלל להמשיך כלהקה, רק בשביל לשלם לעורכי דין שיעשו את העבודה מולו.

אוזי אוסבורן בספרו: "שיר אחד שאני מאוד גאה בו באלבום הזה הוא THE WRIT. כתבתי את רוב המילים בעצמי, מה שהרגיש קצת כמו לראות פסיכולוג. כל הכעס שהרגשתי כלפי מיהאן נשפך החוצה. הבעיה הגדולה ביותר הייתה ההנהלה שלנו. בשלב מסוים הבנו שהיא עשקה אותנו. למרות שבתיאוריה מיהאן היה שולח לנו קצבה לכל מה שרצינו, בכל פעם שביקשנו את זה, בעצם לא היה לנו על מה לשלוט. היו אמורים להיות לנו חשבונות בנק אישיים משלנו, אבל התברר שהם לא קיימים. אז הייתי צריך ללכת למשרד שלו ולבקש אלף ליש"ט או מה שלא יהיה. הוא היה אומר, 'בסדר', והצ'ק היה מופיע אצלי. אבל לאחר זמן מה הצ'קים החלו לחזור. אז פיטרנו אותו ואז התחילו כל השטויות המשפטיות האלה, עם תביעות שהתעופפו לכל עבר. בסופו של דבר קראנו לו SABOTAGE, בהתייחס לשטויות של מיהאן - כתבי בית דין נמסרו לנו ליד מכונת ההקלטה באולפן. הגענו למסקנה שעורכי דין קורעים אותנו בדיוק כמו המנהלים. הם שמחים לדפוק אותך בבית המשפט לשארית חייהם, כל עוד מישהו משלם את החשבונות. אם ייקח חמישים שנה לנצח במשפט, זה בסדר, מבחינת החבר'ה האלו.

היה לנו עורך דין אחד שעבד בשבילנו, ובסופו של דבר שנאתי אותו. כשהקלטנו את SABOTAGE באולפני מורגן בלונדון, הוא בא לראות אותנו יום אחד ואמר, ‘רבותיי, אני הולך לקנות לכולכם משקה.’ חשבתי, וואו, אני לא מאמין, הבחור בעצם מוציא את הארנק שלו בשביל משהו. ואז, בסוף הפגישה, הוא הוציא את הפנקס הקטן הזה והתחיל להוסיף את מה שכולנו הזמנו כדי שיוכל לחייב אותנו מאוחר יותר. 'טוב. אוזי, שתית שתי בירות, אז זה שישים פני... וטוני, שתית בירה אחת ו-'... אמרתי, 'אתה פאקינג צוחק, נכון?' אבל כמובן שהוא לא צחק. זה מה שעורכי דין עושים. הם משמנים אותך כדי לתקוע את האגרוף שלהם בישבן שלך. אפשר לשמוע את התסכול שלנו בתקליט הכבד הזה. רצועה אחת מדהימה היא SUPERTZAR. אני זוכר את היום שזה הוקלט: נכנסתי לאולפני מורגן והיו שם ארבעים חברי מקהלה יחד עם נגן נבל בן שמונים ושש. הם עשו רעש כמו אלוהים שמנצח את הפסקול של סוף העולם". אוזי היה אז שבר כלי שחיפש בסמים ואלכוהול מקלט מהצרות אך זה גם הביא אותו להכות נמרצות את אשתו, ת'למה - דבר שהוא התחרט עליו מאד בספרו.

כן, יש שירים טובים בתקליט הזה. יש 'ריפים' כבדים מתוצרת מאסטרו איומי. יש שירה 'משוגעת כהלכה' של אוסבורן. יש חטיבת בס-תופים מהודקת מבית היוצר של וורד ובאטלר. ויש גם נסיונות מעניינים לגעת במחוזות פרוגרסיביים יותר. בסך הכל? אני אוהב את האלבום הזה. כיף לי להאזין לו. מה שכן, הוא מדורג אצלי שישי מששת אלבומיה הראשונים של בלאק סאבאת'.

עכשיו, ברשותכם, כמה מילים על העטיפה. מה הם חשבו שם בלהקה, לעזאזל? כיצד ביל וורד, המתופף, נמצא שם כשהוא לבוש בטייץ אדומים הדוקים ומבליטים? התשובה לכך הפכה לאחת האנקדוטות המגוחכות והאהובות בתולדות הרוק: וורד פשוט הגיע ליום הצילומים מרופט וללא בגדים נקיים להחלפה. בלית ברירה, הוא נאלץ לשאול וללבוש את טייץ הניילון האדומים שאשתו לבשה באותו בוקר! אם לא די בכך, אוזי בחר להופיע בקימונו יפני שקנה ממש באותו שבוע, וגיזר באטלר שאל כמה פריטי לבוש מארון הבגדים של אשתו שלו. ובכלל, חברי הלהקה נראים פה כמו ליצנים ולא כמו אבירי הרוק הקלאסי הכבד. ככה לא אמורה להיות עטיפה של תקליט רוק רציני. ארשת פני הארבעה רצינית אך העסק נראה כבדיחה ממש לא מוצלחת.

הרולינג סטון, מצידו, הכריז (בגיליון 196) כי התקליט הזה הוא הטוב ביותר של הלהקה מאז PARANOID. "זה אף עשוי להיות התקליט הטוב ביותר אי פעם. שלהם", נאמר שם. "אפילו עם הנושאים הרגילים של מוות, הרס ומחלות נפש שעוברות לאורך האלבום הזה, הטירוף המשוחרר והאנרגיה הגולמית שחזרו לכאן מגיעים כמשב רוח רענן".

במלודי מייקר נכתב בביקורת: "זה עוד תקליט נהדר שוודאי יקבל את התגובה הידועה של המתעלפים ממשמע ריף גיטרה כבד". גם בעיתון NME יצאו נלהבים בביקורת: "יש פה את האש של ג'ימי (הנדריקס), להקת MC5 ואפילו להקת המי המוקדמת. כל זה עבר תהליך היתוך על ידי סאבאת' למשהו מפואר".

מה שבטוח, זה התקליט הטוב האחרון של הלהקה, בהרכבה הקלאסי. גם העיתונים הבריטיים, מלודי מייקר ו-NME, הרעיפו שבחים. להקת בלאק סאבאת' נראתה בתקליט זה רחוקה מסיום. החשמל עדיין הושפרץ בכמויות גדולות והארבעה שמרו על סגנונם. שנה לאחר מכן כבר נשמעו צלילים אחרים שבישרו על תחילת הסוף.

מלך הרוק'נ'רול הוא גם מלך הקופה: אלביס פרסלי מרוויח יותר מכל כוכבי הוליווד! ב-28 ביולי בשנת 1965 פירסם עיתון 'ורייאטי' האמריקאי שלפי השערתו הכניס אלביס פרסלי מסרטיו סכום של 27 מיליון דולר.

תחזיקו חזק את הפופקורן ואת משקפי השמש, כי ידיעה מרעישה במיוחד מכה גלים ברחבי בירת הסרטים! ב-28 ביולי 1965, פרסם עיתון הבידור המוערך VARIETY נתון שגרם לכמה מהשמות הגדולים ביותר בתעשייה להרים גבה ולבדוק היטב את תלושי המשכורת שלהם. על פי תחשיבי המגזין, הזמר והשחקן הלוהט, אלביס פרסלי, הכניס עד כה מסרטיו בלבד סכום פנומנלי של 27 מיליון דולר (הישג מדהים במיוחד לאור העובדה שסרטיו הופקו בתקציבים זעומים של בין מיליון לשני מיליון דולר בלבד לסרט).

כן, קראתם נכון, סכום עתק שבזמנו היה יכול לקנות לכם אי קטן באוקיינוס השקט, כולל עצי הדקל והילידים המקומיים.

ההישג הכספי המדהים הזה הציב את מלך המותניים המרקדות לא רק בצמרת רשימת המשתכרים, אלא הפך אותו רשמית לשחקן הרווחי ביותר בהוליווד. בכך, הוא עקף בסיבוב מסחרר, ואם תרצו, משאיר עשן סמיך של אגזוז של קאדילק ורודה, לכמה מהשמות המכובדים והוותיקים ביותר על המסך הגדול. שחקנים כמו אליזבת טיילור, על עיניה הסגולות וכישרון המשחק הדרמטי שלה (שהייתה אמנם הראשונה לדרוש מיליון דולר לסרט על "קליאופטרה"), קרי גרנט, הג'נטלמן המושלם שכל אישה חלמה עליו, ואפילו אודרי הפבורן, התגלמות השיק והאלגנטיות, נאלצו כעת להביט בגבו המתנועע של הבחור מממפיס, טנסי, שדהר כל הדרך אל הבנק.

אז איך קרה שהצעיר עם הקול שגורם לברכיים לרעוד והתנועות שנחשבו פעם לשערורייתיות הפך למכונת מזומנים הוליוודית משומנת כל כך? הנוסחה, רבותיי, פשוטה ומבריקה. המנהל האישי והממולח של אלביס, קולונל טום פרקר, זיהה את הפוטנציאל האדיר והחליט למקסם רווחים עם עשיית סרטים בכמות מוגזמת (עד כדי צילום שלושה סרטים בשנה אחת, תוך שבועות ספורים לכל סרט, כדי לחסוך בעלויות ההפקה). האסטרטגיה הייתה ברורה: לקחת את אלביס, לשים אותו בלוקיישן אקזוטי ומעורר קנאה כמו הוואי או אקפולקו, להקיף אותו בנערות יפות בביקיני, לתבל בעלילה קלילה ומשעשעת, ובעיקר – לשלב לאורך הסרט שירים חדשים שהופכים מיד ללהיטים היסטריים.

סרטים כמו BLUE HAWAII, VIVA LAS VEGAS ו-GIRLS GIRLS GIRLS הפכו למגנט קהל אדיר. המבקרים אולי לא תמיד החמיאו ונטו לעקם את האף על מה שכינו "סרטי נוסחה", אבל הקהל הצביע ברגליים ונהר בהמוניו לבתי הקולנוע. כל סרט כזה היה אירוע קולנועי ותרבותי, והוא לווה כמובן בהוצאת תקליט פסקול שנחטף מהמדפים כמו לחמניות חמות (למעשה, הפסקול של הסרט BLUE HAWAII בילה 20 שבועות רצופים במקום הראשון במצעד הבילבורד – יותר מכל אלבום אולפן אחר של אלביס, ונשאר במצעד במשך 39 שבועות בסך הכל!).

תקליטי הפסקול של סרטיו הפכו לחלק בלתי נפרד מההצלחה, והכניסו מיליונים נוספים לקופתו של פרסלי ושל הקולונל. כל זאת, עד שאנשים התחילו לאבד תקווה עם אלביס השחקן, שהיה זקוק לזריקת מרץ לקריירה הזו - וזו הגיעה, בהחלט, בשנת 1968 עם ספיישל טלוויזיוני היסטורי של רשת NBC שנודע בשם "68 COMEBACK SPECIAL". הופעה זו, בה אלביס חזר לבמה לבוש חליפת עור שחורה, סימנה את שובו לשורשי הרוק'נ'רול החיים, והובילה אותו לזנוח את נוסחת הסרטים ההוליוודית לטובת חזרה להופעות ענק מול קהל. איזה מלך!

כשהבוס מקדיש שיר לחבר הקרוב שלו. ב-28 ביולי בשנת 2012 הופיע ברוס ספרינגסטין בגות'נברג, שבדיה, והקדיש את השיר JUNGLELAND לסקסופוניסט המנוח מלהקתו, קלרנס קלמונס, שמת בשנה לפני כן. אחיינו של קלמונס, ג'ייק, ניגן את סולו הסקסופון והקהל הנרגש נזיל דמעות ומחא כפיים ממושכות.

זה היה יותר משנה אחרי שהעולם איבד את קלרנס קלמונס, "האיש הגדול" (THE BIG MAN), הסקסופוניסט הכריזמטי ורחב הממדים שהיה הרבה יותר מנגן בלהקה של ספרינגסטין. הוא היה חבר נפש, הצלע המשלימה על הבמה. כן, זהו אותו קלרנס שנשען על כתפו של ברוס בעטיפה המפורסמת של האלבום BORN TO RUN. האיש שהפיח רוח חיים ונשמה בסאונד של הלהקה במשך ארבעה עשורים. מאז מותו הפתאומי מסיבוכים של שבץ מוחי ב-18 ביוני 2011 (בגיל 69), הלהקה יצאה לסיבוב ההופעות הענק WRECKING BALL TOUR כשהיא נושאת על כתפיה חור שחור וצל כבד. מסע הופעות זה היה למעשה הראשון של הלהקה ללא קלרנס.

בכל הופעה והופעה, הקהל הרגיש את החסר. אבל היה שיר אחד, יצירת מופת אחת, שהלהקה פשוט לא העזה לגעת בה. השיר הזה היה JUNGLELAND, רצועת הסיום האפית מהתקליט המכונן BORN TO RUN. שיר של כמעט עשר דקות, שבמרכזו ניצב סולו סקסופון קורע לב, ארוך ומסובך, סולו שהפך לחותמת האישית והבלתי מעורערת של קלמונס. בעת הקלטת האלבום ב-1975, לקח לקלרנס לא פחות מ-16 שעות רצופות באולפן רק כדי להקליט ולהרכיב את הסולו הזה לכדי שלמות שסיפקה את ספרינגסטין. במשך יותר משנה, השיר הזה נותר דומם. לנגן אותו הרגיש כמו חילול הקודש.

אבל באותו לילה קיצי ולח בגטבורג, מול עשרות אלפי שוודים נלהבים שידועים באהבתם היוקדת לספרינגסטין ולא חוששים להרעיד אצטדיונים שלמים, תרתי משמע - בשנת 1985 הקהל באצטדיון הזה קפץ כל כך חזק לצלילי שיריו עד שסדק את יסודות הבטון של המבנה, משהו השתנה. ספרינגסטין, שכבר נתן הופעה של כמעט ארבע שעות שכללה את כל הלהיטים זו הייתה ההופעה השנייה ברציפות באותו אצטדיון, הופעה שנמשכה 3 שעות ו-43 דקות וכללה 33 שירים, עצר לרגע. הוא הביט אל הקהל, נשם עמוק, והקדיש את השיר הבא לחברו האהוב שאיננו. הקהל עצר את נשימתו. ואז, החלו להתנגן אקורדי הפסנתר המוכרים והעצובים של JUNGLELAND, אותם ניגן, כמיטב המסורת, הקלידן הוותיק של הלהקה רוי ביטן.

הצמרמורת אחזה בכולם. המתח היה בלתי נסבל. כשהגיע הרגע הגורלי של סולו הסקסופון, כל העיניים והמצלמות הופנו אל דמות חדשה יחסית על הבמה. זה לא היה קלרנס. זה היה ג'ייק קלמונס, אחיינו של הענק המנוח. צעיר מוכשר שנכנס לנעליים הגדולות ביותר בעולם הרוק'נ'רול, במשימה שנראתה כמעט בלתי אפשרית: לרשת את דודו ולנגן את הסולו המפורסם ביותר שלו. ראוי לציין שג'ייק לא קיבל את התפקיד רק בשל הייחוס המשפחתי; הוא נאלץ לעבור אודישן קפדני ונדרש על ידי ספרינגסטין ללמוד את הסולואים של קלרנס תו-אחר-תו, במטרה לשמר בכבוד את הצליל המקורי.

ומה שקרה באותן דקות ייזכר לעד בדברי הימים של הרוק. ג'ייק ניגש לקדמת הבמה, עצם את עיניו וניגן. הוא לא ניסה לחקות את דודו בצורה עיוורת או טכנית בלבד, אלא נתן את כל כולו, את נשמתו ואת הכאב האישי שלו. הוא ניגן את הסולו בצורה מדויקת, מלאת רגש, עוצמה וכבוד. באצטדיון העצום השתרר שקט מוחלט, שקט כזה שבו אפשר היה לשמוע לבבות נשברים.

כשהתו האחרון של הסולו נמוג אל תוך הלילה השוודי, הדממה התחלפה בפרץ אדיר של רגשות. עשרות אלפי אנשים פשוט עמדו ומחאו כפיים ללא הפסקה, בעוד הדמעות זולגות על פניהם ללא בושה. זה היה רגע נדיר של קתרזיס משותף. הקהל לא רק הריע לביצוע המופתי של ג'ייק, אלא גם נפרד באופן סופי מקלרנס.

ספרינגסטין עצמו, שניסה לשמור על איפוק, נראה נרגש עד עמקי נשמתו. מיד עם סיום הסולו, ברוס עזב את המיקרופון, ניגש אל ג'ייק והעניק לו חיבוק חם, ארוך ומלא משמעות מול עשרות האלפים. אחיינו של קלרנס הוכיח שהוא ראוי לשאת את המורשת.

היום בו הביטלס השתגעו: הסיפור מאחורי מסע הצילומים הפרוע ברחבי לונדון. ב-28 ביולי בשנת 1968 יצאו חברי הביטלס לסשן צילומים ארוך, שזכה מאז לכינוי MAD DAY OUT.

זה היה יכול להיות עוד יום קיץ לונדוני, אבל ב-28 ביולי 1968, ארבעת המופלאים החליטו שבא להם קצת להשתגע. התוצאה: סשן צילומים בלתי נשכח, ספונטני ומלא הומור ברחבי הבירה הבריטית, מסע בזק שזכה לשם הקוד MAD DAY OUT. רגע לפני שהסדקים הפנימיים בלהקה הפכו לשבר גדול, הם סיפקו לעולם הצצה אחרונה ומשעשעת לאחדות הקסומה שאפיינה אותם, והכל תועד בעדשת מצלמה של האיש הכי לא צפוי למשימה.

היה זה יום ראשון, שעות אחר הצהריים. הביטלס, בעיצומן של ההקלטות המתוחות והמורכבות של מה שיהפוך להיות "האלבום הלבן", היו זקוקים לתמונות יחסי ציבור חדשות מכיוון שחלפה למעלה משנה מאז הצטלמו באופן רשמי ומאורגן, והמראה החיצוני שלהם השתנה דרמטית מאז תקופת "סרג'נט פפר". אבל במקום סשן מאורגן ומנומנם באולפן, הם רצו משהו אחר. משהו חי, נושם ובעיקר, לא צפוי. מי שהוזעק למשימה היה דון מקאלין, צלם ששמו הלך לפניו בזכות תיעוד מזעזע מאזורי מלחמה כמו וייטנאם וביאפרה, ולא בזכות צילומי פופ צבעוניים. הביטלס, ובמיוחד ג'ון לנון ופול מקרטני שחיפשו כיוון אמנותי מחוספס ואותנטי יותר לתקופה זו, בחרו בו אישית בעקבות סגנון הצילום הדוקומנטרי והלא-מתפשר שלו בעיתון ה"סאנדיי טיימס".

"יום אחד קיבלתי שיחת טלפון", סיפר מקאלין לימים, "קול גברי ולא מוכר מחברת אפל שאל אם ארצה לבלות יום צילום תמורת שכר עם הביטלס. הייתי בטוח שזו מתיחה. חשבתי לעצמי שאני הייתי מוכן לשלם מאתיים פאונד רק בשביל התענוג הזה, והם רוצים לשלם לי?!".

אבל זו לא הייתה מתיחה. מקאלין, שהיה רגיל לנופי חורבן וסכנת חיים, מצא את עצמו לפתע במרכזה של המהומה הכי מפורסמת בעולם. הבעיה היחידה? הוא לא ידע לנהוג ולא היה לו רכב זמין באותו סוף שבוע. כאן נכנס לתמונה חברו, טום מאריי, צלם מוכשר בזכות עצמו, שגויס למשימה בתור נהג ליום אחד. "מקאלין ביקש שאבוא לעזור לו בצילומים של להקת פופ", שחזר מאריי את הרגע הסוריאליסטי. "לא היה לי מושג במי מדובר. לקחתי את מכונית היגואר מבית הורי ונסעתי ללונדון. כשהגעתי ליעד, הדלת נפתחה וראיתי מולי את פול מקרטני. מה קורה פה?! לא האמנתי למראה עיני. אז הגיעו גם האחרים והבנתי ש'להקת הפופ' היא בעצם הביטלס".

בפועל, מאריי לא שימש רק כנהג. הוא הביא איתו מצלמה וצילם לאורך היום שני גלילי פילם צבעוניים בסתר. מכיוון שרוב עבודתו של מקאלין באותו יום התמקדה בשחור-לבן (כפי שאפיין את סגנון צילום המלחמות שלו), 23 התמונות הצבעוניות של מאריי נחשבות כיום לנדירות ובעלות ערך היסטורי עצום. בנוסף לשניים, השתתפו בסשן גם הצלמים סטיבן גולדבלט ורונלד פיצגיבון, שהרחיבו את התיעוד מזוויות נוספות.

וכך יצא לדרך המסע המטורף. מאריי נהג ביגואר שלו בעקבות רכב המרצדס המפואר של הלהקה, כשבפנים יושבים ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו. אליהם הצטרפו גם יוקו אונו, שכבר הייתה צמודה לג'ון בכל רגע, פרנסי שוורץ שהייתה בת זוגו של פול באותה תקופה, וגם מאל אוונס, העוזר הנאמן של הלהקה, יחד עם בנו גארי בן השש, שזכה ליום כיף שלא ישכח לעולם.

החבורה העליזה נדדה בין שבעה לוקיישנים שונים ברחבי לונדון, כשהם יוצרים מהומה קטנה בכל מקום אליו הגיעו. הם הצטלמו כשהם מטפסים על מבנים, שוכבים בתוך ערוגת פרחים, עושים פרצופים למצלמה ליד כנסיית סנט פנקראס העתיקה (שם צולמה התמונה המפורסמת שלהם מעבר לגדר, מוקפים בקהל עוברים ושבים אקראיים מן הרחוב – תמונה ששובצה לימים בעטיפות הפנימיות של אלבומי האוסף המצליחים ה"אדום" וה"כחול"), ואפילו מתחזים לאנשי עסקים אפרוריים על רקע בנייני המשרדים של העיתון SUNDAY TIMES (שם השתמשו במכונת רוח ענקית מתוך הסטודיו כדי לפזר את שיערם לכל עבר).

תחנות בולטות נוספות באותו יום כללו את תיאטרון "מרקיורי" בנוטינג היל, שם הם הצטלמו עם תוכי צבעוני; ביתו של מקרטני בסנט ג'ונס ווד (בתוך הכיפה הגיאודזית שבחצרו); ורציף וואפינג שעל גדות נהר התמזה – שם נשכב ג'ון לנון על הארץ, עצם עיניים והעמיד פני מת, בסדרת תמונות ביזארית שעוררה הדים רבים.

מאריי תיאר את האווירה על הסט: "בסך הכל היה כיף גדול מאוד והביטלס עשו שטויות מול המצלמה, כמו ילדים שקיבלו יום חופש. ג'ון ופול היו ללא ספק המובילים, הכריזמטיים והדומיננטיים. ג'ורג' היה שקט ומאופק יותר, כהרגלו, ורינגו היה קצת מאחור, תמיד עם חיוך מבויש. יוקו הייתה שם כל הזמן, נצמדה לג'ון, התערבה בצילומים וזה קצת הפריע לדינמיקה, אבל האווירה הכללית הייתה משוחררת".

אך מאחורי החיוכים והשטויות, הסתתרה אמת מורכבת יותר. כפי שהודה פול מקרטני שנים לאחר מכן: "הצילומים נעשו בתקופה חשוכה מאוד לביטלס. הלהקה החלה להראות סימני התפרקות, והעבודה על האלבום הכפול הייתה מלווה במתחים רבים. הכרנו את עבודותיו של מקאלין וידענו שהוא האיש המתאים. רצינו מישהו שיתעד אותנו באופן גולמי ואמיתי, לא עוד תמונות מבוימות ומלוטשות".

התמונות שצולמו באותו יום ארוך הפכו לחלק בלתי נפרד מהמורשת החזותית של הביטלס, ואף אחת מהן כיכבה זמן קצר לאחר מכן על שער מגזין LIFE היוקרתי. הן מציגות את הלהקה ברגע נדיר של שחרור, רגע לפני שהדרכים נפרדו. זה היה היום המטורף בחוץ, הבזק אחרון של ארבעה חברים ששינו את העולם, כשהם פשוט נהנים להיות יחד ברחובות העיר הגדולה.

כוכבים נולדים: יום הולדת אחד, שלוש אגדות רוק'נ'רול

הגיטריסט ששרף את הבמה: מייק בלומפילד

הסיפור שלנו מתחיל בשיקגו של שנת 1943, עם לידתו של מייק בלומפילד. בלומפילד לא היה סתם עוד גיטריסט, הוא היה תופעת טבע, ילד פלא לבן ממשפחה אמידה (אביו עשה הון עתק בתעשיית ציוד ההסעדה, מה שהפך את המשיכה של מייק לבלוז למרד נעורים של ממש) שהתאהב עד כלות נשמתו בבלוז השחור והמחוספס של הסאות' סייד בעיר. בעוד חבריו שיחקו בייסבול, מייק הצעיר בילה במועדונים אפופי עשן ולמד מהמאסטרים הגדולים ביותר, כמו מאדי ווטרס והאולין וולף, שלעיתים קרובות הזמינו את הנער הלבן והחצוף לעלות ולנגן איתם על הבמה לאחר שהוכיח את כישרונו. הוא ספג את הנגינה שלהם והפך אותה לשלו, עם סגנון מהיר ומלא ברגש, שזכה לכינוי "מכונת ירייה".

פריצתו הגדולה הגיעה כשהצטרף להרכב THE PAUL BUTTERFIELD BLUES BAND, להקה פורצת דרך ששילבה בין נגנים לבנים ושחורים והביאה את הבלוז החשמלי של שיקגו לקהל הלבן וההיפי של שנות ה-60. אך הרגע המכונן בקריירה שלו, ואולי בתולדות הרוק כולו, הגיע בשנת 1965 בפסטיבל הפולק של ניופורט. כשבוב דילן עלה לבמה עם גיטרה חשמלית והחליט לחשמל את הפולק, מי היה שם לצידו, עם סולואים צורבים שהיממו את הקהל השמרן? מייק בלומפילד, כמובן. באותה שנה בלומפילד גם ניגן באלבומו המופתי של דילן HIGHWAY 61 REVISITED, והוא האחראי לריף הגיטרה החד והבלתי נשכח בשיר LIKE A ROLLING STONE, אותו ניגן על גיטרת פנדר טלקסטר, לבקשתו המפורשת של דילן שלא לנגן בסגנון הבלוז המסורתי של בי.בי. קינג.

הוא המשיך ליצור ולהשפיע, והיה שותף ליצירת המופת SUPER SESSION, תקליט ג'אמים מופלא עם אל קופר וסטיבן סטילס שהפך לאבן דרך. מה שרבים לא יודעים הוא שבלומפילד נטש את ההקלטות של האלבום הזה באמצע הלילה בשל התקף חרדה ונדודי השינה שלו (ויש אומרים שבגלל התמכרותו לסמים), והשאיר פתק התנצלות לאל קופר. קופר נאלץ להזעיק ברגע האחרון את סטיבן סטילס כדי לסיים את צידו השני של התקליט, מה שהוליד את המבנה הייחודי שלו (צד אחד עם בלומפילד, צד שני עם סטילס). אך לצד הגאונות, בלומפילד נאבק בשדים אישיים ובנדודי שינה כרוניים שהובילו אותו להתמכרות קשה להרואין. בשנת 1981, בגיל 37 בלבד, הוא נמצא מת במכוניתו בסן פרנסיסקו, כאשר דלתות הרכב היו נעולות מבפנים, מה שהותיר את נסיבות מותו המדויקות כתעלומה עד היום, סוף טרגי לאחד הגיטריסטים המבריקים והמשפיעים ביותר שידע עולם הבלוז-רוק.

תאומים קצביים של 1949

נקפוץ קדימה שש שנים בדיוק. ב-28 ביולי 1949, הגורל המוזיקלי החליט להעניק לעולם צמד מתופפים, כל אחד מהם יהפוך לעמוד שדרה בצד שלו.

הראשון הוא סיימון קירק, האיש שהיה המנוע האדיר מאחורי שתיים מלהקות הרוק הגדולות של שנות ה-70. קירק היה התגלמות המתופף הבריטי הקלאסי: חזק, יציב כמו סלע, עם גרוב מדויק ונטול פשרות. הוא הקים יחד עם הסולן פול רודג'רס את להקת FREE, שעם הלהיט העצום ALL RIGHT NOW, יצרה את אחד הריפים והמקצבים המזוהים יותר בהיסטוריה. קירק היה בן 20 בלבד כשהשיר הזה הפך להמנון רוק חובק עולם שכבש את מצעדי הפזמונים. אחרי ש-FREE התפרקה סופית, קירק ורודג'רס לא בזבזו זמן והקימו את הסופרגרופ BAD COMPANY. הלהקה זכתה לכבוד עצום כאשר הפכה להרכב הראשון שהוחתם ב-SWAN SONG, חברת התקליטים האגדית שהקימה להקת לד זפלין. הלהקה הפכה למפלצת אצטדיונים עם שרשרת להיטים בלתי נגמרת כמו FEEL LIKE MAKIN' LOVE ו-CAN'T GET ENOUGH, כשקירק מספק את הבסיס האיתן והעוצמתי שאיפשר לכל השאר להמריא.

באותו היום ממש של 1949, בצד אחר של המפה המוזיקלית, נולד סטיב פרגרין טוק. אם קירק היה הסלע, טוק היה הרוח הפסיכדלית המשונה. הוא חבר למשורר והזמר מארק בולאן כדי להקים את הצמד האקוסטי והקסום TYRANNOSAURUS REX. בעוד בולאן פרט על גיטרה אקוסטית ושר על פיות, קוסמים ועולמות קסומים, טוק היה אחראי על כל השאר. הוא לא רק תופף על בונגוס, אלא ניגן במגוון אדיר של כלי הקשה אקזוטיים, תופים מדברים, גונגים ואפילו צעצועי ילדים, והוסיף קולות רקע שהעניקו לצמד את הסאונד הייחודי וההזוי שלו. הצמד זכה לתמיכה אדירה משדרן הרדיו המיתולוגי הנחשב לונדון. את שם הבמה שלו, פרגרין, הוא לקח ישירות מהוביט חביב מספרי "שר הטבעות" של טולקין.

דרכיהם של בולאן וטוק נפרדו כאשר בולאן החליט לפנות לכיוון מסחרי וחשמלי יותר עם ההרכב המקוצר T. REX (ואף פיטר את טוק ממש רגע לפני סיבוב ההופעות הראשון שלהם בארה"ב, כשהוא מחליף אותו במיקי פין), בעוד טוק העדיף להישאר בעולמות האנדרגראונד. באופן מצמרר וביזארי, חייו של טוק נגדעו בשנת 1980, בגיל צעיר (31), כשנחנק מדובדבן כשלגם קוקטייל אחרי שלקח שילוב של מורפיום ופטריות הזיה שאילחש את גרונו. הטרגדיה התרחשה בנסיבות אירוניות להחריד: טוק בדיוק קיבל צ'ק תמלוגים גדול שהמתין לו זמן רב עבור עבודתו הישנה, ורכש את הסמים והאלכוהול כדי לחגוג את קבלת הכסף. עוד מוות מיותר.

הזקן נדם: עולם הרוק נפרד מדאסטי היל, הבסיסט של זי זי טופ. ב-28 ביולי בשנת 2021 איבד עולם הרוק עוד אחד מגיבוריו. הפעם זה דאסטי היל בן ה-72.

רעם של דממה נפל על עולם הרוק ב-27 ביולי 2021. ג'ו מייקל "דאסטי" היל, הבסיסט המזוקן ובעל נוכחות הבמה הבלתי נשכחת של שלישיית הבלוז-רוק מטקסס, זי זי טופ, הלך לעולמו בגיל 72. האיש שהיווה את עמוד השדרה הקצבי והשקט של הלהקה, מת בשנתו בביתו שביוסטון, והותיר אחריו מורשת של צלילים מחוספסים, הומור יבש וזקן אחד ארוך במיוחד.

חבריו ללהקה, הגיטריסט בילי גיבונס והמתופף פרנק בירד, נפרדו ממנו במילים חמות שהדהדו את עוצמת האובדן. "אנו, יחד עם המוני המעריצים ברחבי העולם, נתגעגע לנוכחותך האיתנה, לטוב הלב שלך ולמחויבותך המתמשכת לספק את הבסיס המונומנטלי הזה ל'טופ'", כתבו. "אתה תחסר לנו מאוד, אמיגו".

מותו של היל הגיע זמן קצר לאחר שנאלץ לפרוש מסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית בשל פציעה בירך, אך לא נמסר קשר רשמי בין שני האירועים. את מקומו על הבמה, על פי בקשתו המפורשת, תפס טכנאי הגיטרות הוותיק של הלהקה (שעבד איתם בנאמנות למעלה מ-30 שנה), אלווד פרנסיס. המופע, כך דרש היל, חייב להימשך.

דאסטי היל לא היה הבסיסט המקורי של הלהקה (הוא החליף את הבסיסט בילי אתרידג'), אך הוא הצטרף אליה בשנת 1970, רגע לפני שהקליטה את תקליט הבכורה שלה ויחד עם חברו הוותיק, המתופף פרנק בירד, איתו ניגן עוד בלהקתם הקודמת AMERICAN BLUES. כדי לבלוט בסצנת המועדונים העמוסה באותם ימים, היל ובירד נהגו לצבוע את שיערם בכחול בוהק במסגרת להקה זו - קונטרסט מוחלט ומשעשע למראה המזוקן, הטבעי והקשוח שיאמצו בהמשך. מרגע שהצטרף, היל הפך לחלק בלתי נפרד מהדנ"א של זי זי טופ. היל, יליד דאלאס, טקסס, אחז בגיטרת הבס לראשונה בגיל 13. "רוב נגני הבס הם קודם כל גיטריסטים כושלים", התבדח בראיון בשנת 2016, "גם אני התחלתי כגיטריסט, אבל לא הייתי טוב מספיק. אחי היה גיטריסט מעולה. תמיד אמרתי לו 'אתה תנגן בגיטרה ואני אלמד לנגן בס'. ככה היה לנו מקום בלהקה".

בתחילת דרכה, זי זי טופ הייתה מכונת בלוז-רוק משומנת היטב, אך עם הזמן השלישייה אימצה צליל רוק קצבי ונגיש יותר, שהפך את החברים בה לאייקונים של ממש. בשנת 1974, הם כבר היו תופעה. "אנשים היו מביטים בנו על הבמה, הלסתות שלהם היו נשמטות והם היו גונחים", סיפר היל למגזין רולינג סטון באותה תקופה. "אבל בסוף הערב, היינו פשוט מפוצצים אותם והם היו צורחים לנו לחזור. היינו מרגישים מצחיק כשהסטונס היו מציצים עלינו מאחורי הקלעים ומחכים שנסיים כבר". סיטואציה זו התרחשה בינואר 1973, כאשר זי זי טופ נבחרו לחמם את הרולינג סטונס בשלוש הופעות בהוואי. השלישייה מטקסס שאבה מהקהל אנרגיות כל כך גבוהות, שהיא הצליחה להלחיץ אפילו את מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס שהמתינו לעלות אחריהם.

הסוד, לדבריו, היה פשוט. "זו אולי קלישאה, אבל זה תלוי בשלושה אנשים שפשוט נהנים לנגן ביחד", הסביר ב-2010. "אנחנו עדיין אוהבים את זה, ועדיין מתרגשים לעלות על הבמה. יש לנו מספיק במשותף כדי לשמור על החיבור בינינו, אבל גם מספיק הבדלים כדי לשמור על האינדיבידואליות שלנו". החיבור הזה איפשר לזי זי טופ להחזיק בשיא נדיר בתעשיית המוזיקה: אותו הרכב בדיוק - גיבונס, היל ובירד - ניגן ברציפות למעלה מ-50 שנה ללא שום חילופי נגנים, הישג כמעט חסר תקדים בעולם הרוק.

לאחר מספר תקליטים פחות מוצלחים במחצית השנייה של שנות השבעים, הלהקה החליטה לקחת פסק זמן של שלוש שנים. בתקופה זו, דאסטי היל עשה מעשה כמעט בלתי נתפס לכוכב רוק במעמדו: הוא מצא עבודה בשדה התעופה הבינלאומי דאלאס/פורט וורת'. "פשוט רציתי להרגיש נורמלי", אמר ב-2019. "לא רציתי שאנשים יחשבו שאני מלא בעצמי. עשיתי את זה כדי להישאר עם הרגליים על הקרקע". הוא הצליח לשמור על אנונימיות מוחלטת בעבודתו, משום שבאותה תקופה הוא הסתפר קצר וגילח את שפמו לחלוטין. איש מהנוסעים לא העלה בדעתו שכוכב הרוק סוחב להם את המזוודות.

במהלך אותה הפסקה התרחש עוד אירוע מכונן: היל וגיבונס, כל אחד בנפרד, החליטו להפסיק להתגלח באופן מקרי לחלוטין וללא שום תיאום מראש ביניהם. כשהלהקה התאחדה מחדש ב-1979, הם הופיעו עם הזקנים המפורסמים שהפכו לחלק בלתי נפרד מתדמיתם. האיחוד הניב מיד להיט, CHEAP SUNGLASSES, אך הייתה זו רק יריית הפתיחה למהפך הגדול באמת.

בשנת 1983 יצא התקליט ELIMINATOR. עם צליל מהודק ששילב סינטיסייזרים וקצב דאנס-רוק, ועם קליפים בלתי נשכחים בכיכובה של מכונית פורד אדומה מודל 1933, זי זי טופ הפכה לכוכבת-על ברשת MTV החדשה. שירים כמו GIMME ALL YOUR LOVIN', SHARP DRESSED MAN ו-LEGS הפכו אותה לאחת הלהקות הגדולות בעולם. תדמיתם האיקונית הפכה לכל כך מזוהה עם התרבות האמריקאית, עד שהם זכו להופעת אורח בלתי נשכחת בקולנוע: השלישייה גילמה את להקת העיירה במערב הפרוע בסרט "בחזרה לעתיד 3" מ-1990, שם ביצעו גרסה אקוסטית לשיריהם ושילבו את המהלך המפורסם שלהם - סיבוב הגיטרות ב-360 מעלות.

למרות ההצלחה המסחררת, היל נותר תמיד דמות שקטה וצנועה, מיעט להתראיין והעדיף לתת לבילי גיבונס הכריזמטי לשמש כפנים והפה של הלהקה. במעט הפעמים שכן דיבר עם התקשורת, הוא רמז על צדדים אפלים יותר שמעריצים כמעט ולא הכירו. "היו לי כמה נקודות שפל בחיים, אבל אני אף פעם לא דן בהן בפומבי", אמר ב-2010. "הן לא מיועדות לניתוח של הציבור. כל מה שאגיד זה שאתה חייב להיות עם הגישה הנכונה מול הירידות האלה. אתה חייב לעבור את נקודות השפל כדי להעריך את השיאים בחיים". הוא אכן התמודד עם בעיות בריאות לא פשוטות הרחק מעין הציבור, כולל אבחון של הפטיטיס C בשנת 2000 שאילץ את הלהקה לבטל סיבוב הופעות, ומאוחר יותר אף עבר ניתוח להשתלת אוזן תיכונה כדי לשמר את שמיעתו.

כשנשאל פעם מה היה רוצה שייכתב על מצבתו, הפגין את ההומור היבש שאפיין אותו: "זה אולי נשמע קודר, אבל אף אחד לא נהיה צעיר יותר. העליתי כמה רעיונות ואז פסלתי את כולם. יש כתובת על קבר בגבעת בוט (בית קברות מפורסם באריזונה מתקופת המערב הפרוע) שאומרת: 'כאן טמון לסטר מור. נורה למוות מאקדח קולט 44. NO LESS NO MORE'. אני אוהב את ההומור בזה. חשבתי על כמה רעיונות משלי, אבל אף אחד מהם לא באמת טוב כמו זה".

וב-16 בדצמבר 1984, דאסטי היל מצא את עצמו בסיטואציה מסוכנת ומביכה כאחד. חברתו דאז ניסתה לחלוץ את מגפיו מרגליו, כשלפתע אקדח דרנג'ר קטן שהיה מוסתר במגף נפל על הרצפה, נדרך ופלט כדור שפגע ישירות בבטנו. היל הובהל לבית חולים ועבר ניתוח של שעתיים וחצי. "הוא יהיה בסדר, הוא איש קשוח", מסר דובר הלהקה. באופן אירוני, כל זה קרה ביום הולדתו ה-35 של הגיטריסט בילי גיבונס. (היל התאושש באופן מלא מהפציעה, אך התקרית עיכבה משמעותית את הקלטות אלבומם הבא, AFTERBURNER, שיצא לבסוף ב-1985 והפך גם הוא להצלחה מסחררת).

ובמסגרת סיבוב ההופעות העצום של הלהקה בשנת 1976 (סיבוב שנקרא WORLDWIDE TEXAS TOUR ועלויות ההפקה שלו נאמדו ב-137,000 דולר - סכום פנומנלי באותם ימים), השלישייה החליטה להביא את טקסס לבמה, פשוטו כמשמעו. לצד תפאורה של מדבר וקקטוסים, עלו לבמה גם באפלו, נשרים, נחשי עכסן ופרת קרניים ארוכות מסוג TEXAS LONGHORN. הקהל דיווח שהחיות נראו נהנות מהרוק הכבד לא פחות מהם. כדי לוודא את שלומן של החיות בין הרעש והאורות, הלהקה נאלצה לשכור וטרינר ומומחה לחיות בר שליוו אותם לכל אורך הדרך.

וב-1984, בשיא ההיסטריה סביב תופעת ה-MTV של הלהקה, חברת סכיני הגילוח ג'ילט פנתה להיל ולגיבונס בהצעה מפתה: מיליון דולר לכל אחד, אם רק יסכימו לגלח את זקנם המפורסם לצורך פרסומת. השניים, בנאמנות לתדמיתם, סירבו בנימוס. הזקן, כך הבינו, שווה הרבה יותר. "אפילו לראות את עצמי במראה בלי זקן תהיה השפעה קשה מדי על הנפש שלי", הסביר גיבונס את סירובם המוחלט באחד הראיונות. שניהם נשארו עם הזקן עד סוף ימיהם - למעט המתופף פרנק בירד (BEARD - זקן באנגלית), שבאופן אירוני, היה היחיד בלהקה שלא גידל זקן מעולם.

שיא גינס, ים של בוץ ורוק'נ'רול: הפסטיבל המטורף ששבר את שיא הקהל של וודסטוק ונכנס לספרי ההיסטוריה. ב-28 ביולי בשנת 1973, נערך פסטיבל SUMMER JAM במסלול המירוצים של ווטקינס גלן בניו יורק. כמות הקהל בו עקפה את מה שהיה בפסטיבל וודסטוק, ארבע שנים לפני כן. בין הלהקות שהופיעו היו גם האחים אולמן והגרייטפול דד.

אם חשבתם שוודסטוק היה התכנסות המונית, תחשבו שוב. מה שהתחיל כציפייה לכ-150,000 רוכשי כרטיסים, שכל אחד מהם שילם 10 דולרים צנועים, התפוצץ לממדים בלתי נתפסים. למעלה מ-600,000 איש, צעירים ברובם, נהרו למקום מכל קצוות אמריקה. סטטיסטיקה מדהימה מאותה תקופה קובעת שאחד מכל 35 צעירים אמריקאים בגילאי 17 עד 24 נכח בפסטיבל הזה. כשהם יוצרים את מה שספר השיאים של גינס הכריז עליו רשמית כ"התכנסות הקהל הגדולה ביותר בקונצרט פופ עד אז". פקקי התנועה שהשתרכו לאורך קילומטרים היו מחזה סוריאליסטי, שבו ריח המריחואנה המתוק התערבב בעשן הסמיך שנפלט ממנועי המכוניות. בשלב מסוים, ממש כפי שקרה בוודסטוק, המארגנים הבינו שאין שום דרך לשלוט בהמונים שצבאו על השערים, חתכו את הגדרות והכריזו על האירוע כפתוח ובחינם.

על הבמה עמדו לעלות שלוש מהלהקות החשובות של התקופה: האחים אולמן, ששילבו רוק דרומי מחוספס עם ג'אז וירטואוזי, והגרייטפול דד, חלוצי הרוק הפסיכדלי הבלתי נגמר. אבל הסיפור המעניין באמת התרחש מאחורי הקלעים, עם הלהקה השלישית ברשימה: THE BAND. כדי להשתלט על ההפקה העצומה, המארגנים הביאו את מפיק העל ביל גרהאם, שהקים מערכת הגברה מפלצתית ועוצמתית שתוכננה על ידי טכנאי הקול של הגרייטפול דד. המערכת כללה מגדלי רמקולים ענקיים שפוזרו בשטח (והיוו את קו המשווה ל"חומת הסאונד" המפורסמת של הלהקה מאוחר יותר), כדי שהמוזיקה תגיע גם לאחרון הצופים שישב במרחק קילומטרים מהבמה.

המארגנים, צמד האמרגנים ג'ים קופליק ושלי פינקל, כיוונו הכי גבוה שאפשר. הם חלמו על איחוד היסטורי של בוב דילן עם להקת הליווי שלו לשעבר, THE BAND, שלא יצאו יחד לסיבוב הופעות מלא מאז 1966. הם כבר החתימו את הפסנתרן והזמר האהוב ליאון ראסל על חוזה, אבל הפיתוי להביא את דילן היה גדול מדי. דילן, כדרכו, סירב בנימוס. האמרגנים פנו ישירות לחברי THE BAND, שלא הופיעו יחד כבר למעלה משנה, והניחו שהתשובה תהיה שלילית. להפתעתם, חברי הלהקה, שהיו שרויים במצב רוח יצירתי ירוד, הסכימו. המחיר: 75,000 דולר.

"לא באמת רצינו לנגן בפסטיבל הזה", הודה לימים הגיטריסט וכותב השירים המרכזי, רובי רוברטסון. "היינו במצב רוח קודר והרגשנו שהסיבה היחידה לעשות דבר כזה היא הכסף". ההחלטה הזו יצרה בעיה קטנה: מה עושים עם ליאון ראסל? "היינו צריכים לשלם לו חצי מהסכום שסגרנו איתו, רק כדי שלא יופיע", סיפרו האמרגנים. ראסל, באופן טבעי, לא אהב את הביטול, אבל הכסף בהחלט ריכך את המכה.

הפסטיבל עצמו היה מרתון מוזיקלי. הגרייטפול דד, כהרגלתם, לא הסתפקו בהופעה אחת. כבר ביום שלפני, במהלך הבאלאנס, הם ניגנו סט שנמשך שעות והיווה למעשה הופעה מלאה לכל דבר עבור למעלה מ-150,000 איש שכבר הגיעו למתחם. למעשה, גם האחים אולמן ו-THE BAND ערכו בדיקות סאונד ממושכות באותו יום שישי, מה שהפך את היום שלפני הפסטיבל לאירוע מוזיקלי בפני עצמו. האחים אולמן, שהגיעו למקום במסוק וביקשו מהטייס לערוך סיבוב מעל הקהל העצום כדי "לספוג את האווירה", סיפקו הופעה עוצמתית שנמשכה למעלה משלוש שעות. השיא המוזיקלי האמיתי של הפסטיבל הגיע בסוף האירוע, כאשר חברים משלוש הלהקות עלו יחד לבמה ל"סופר-ג'אם" אדיר, שבו ניגנו גרסאות כיסוי לקלאסיקות רוקנ'רול.

אבל אז, בדיוק כש-THE BAND עלו לבמה, השמיים נפתחו. סופת רעמים אדירה קטעה את ההופעה ושלחה את הקהל ואת חברי הלהקה לחפש מחסה. כולם, חוץ מאחד. הקלידן המופנם והגאון המוזיקלי, גארת' האדסון, סירב לנטוש את עמדתו. הוא נשאר על הבמה הרטובה ופתח בסולו אורגן ארוך, מהפנט ומאולתר, שהדהד אל מול הבזקי הברקים והגשם השוטף. האדסון ניגן יצירה מאלתרת שמטרתה הייתה להרגיע את הקהל ולמנוע פאניקה בזמן שהסופה השתוללה. השטח העצום הפך במהרה לאמבטיית בוץ ענקית, והצופים, שחוו צניחה פתאומית של הטמפרטורות, החלו להחליק וליצור מגלשות בוץ מאולתרות, בסצנה שהזכירה לרבים את וודסטוק. כשהגשם פסק, חזרו שאר חברי הלהקה לבמה, רטובים אך נלהבים, והצטרפו להאדסון לביצוע מחשמל של שירם הקלאסי CHEST FEVER.

הרשויות במדינת ניו יורק, שהפיקו לקחים מהכאוס הלוגיסטי של וודסטוק, העבירו חוק חדש שנקרא "חוק ההתכנסויות ההמוניות". החוק חייב את המארגנים להשקיע 100,000 דולר בשירותים ניידים ו-50,000 דולר בבקבוקי מים. אלא שכשהפקחים הגיעו לאתר לפני תחילת המופע, הם גילו מחסור של 40 תאי שירותים מתוך האלף הנדרשים. בבהילות, הובאו שירותים נוספים כל הדרך ממדינת פנסילבניה השכנה. הפקקים סביב האתר היו כה כבדים, עד שהדרך היחידה להכניס ציוד הגברה, אספקת מזון, מים, צוותים רפואיים ואפילו את האמנים עצמם אל המתחם הייתה באמצעות רכבת אווירית של מסוקים.

הדרמה לא פסחה גם על הצד העסקי. ברגע האחרון, כשראה את כמות הקהל הבלתי נתפסת, מנהל ההופעות של הגרייטפול דד, סם קטלר, הודיע לאמרגנים שהלהקה שלו לא תעלה לבמה עד שיקבלו תוספת של 25,000 דולר כפיצוי. המארגנים נכנעו. ביל גרהאם רתח מזעם על הסחיטה ברגע האחרון, אך הבין שאין ברירה אלא לשתף פעולה כדי למנוע התפרעות של מאות אלפי צופים ממתינים. אמנים אחרים שצפו במתרחש הרגישו שיצאו פראיירים שלא דרשו גם הם סכום נוסף.

לצד האופוריה והמוזיקה, שני אירועים טרגיים הכתימו את הפסטיבל. הראשון היה מותו המוזר של וילארד "סמיטי" סמית', צנחן לשעבר, שניסה ככל הנראה להשוויץ ולקפוץ מעל גדר הפסטיבל באמצעות התעופפות עם מצנח יד ובעזרת אבוקות ניווט. אחת האבוקות שהוא הצמיד לגופו התפוצץ בטעות, גופו עלה בלהבות והוא לא שרד. האירוע השני הוא תעלומה שנותרה לא פתורה עד היום: היעלמותם של מיטשל וייזר ובוניטה מארה ביקוויט, שני בני נוער שתפסו טרמפים בדרך לפסטיבל ונראו בו בפעם האחרונה. עקבותיהם נעלמו כלא היו, והתיק שלהם נחשב עד היום למקרה ההיעלמות הפתוח הוותיק ביותר של בני נוער בארצות הברית, כשהם מותירים צל של עצב על הזיכרון של אותו סוף שבוע סוער.

עם זאת, ולמרות הטרגדיות הללו, היסטוריונים ורשויות החוק בניו יורק ציינו לטובה את העובדה המדהימה שעבור "עיר" זמנית של מעל חצי מיליון תושבים, כמות מקרי האלימות והפשע בפסטיבל שאפה לאפס, והאירוע נחקק בסופו של דבר כסמל של שלום ואהבה למוזיקה.

אוזי בבית הכלא - מה קרה? ב-28 ביולי בשנת 1987 הופיע אוזי אוסבורן בכלא. הפעם לא כאסיר אלא כאמן שהוזמן לשם.

כך הוא סיפר בספרו: "הזיכרון הטוב האחרון שלי משנות השמונים, לפני שהכל הפך חשוך, היה להישלח לכלא WORMWOOD SCRUBS. לא בגלל שעברתי שוב על החוק - באופן מדהים - אלא בגלל שהתבקשתי להופיע שם. איזו חוויה מטורפת זו הייתה. יכול להיות שהייתי בכמה תחנות משטרה לאורך השנים, אבל כף רגלי לא דרכה בכלא כמו שצריך מאז שיצאתי מווינסון גרין בשנת 1966. מוטות הברזל, המרפסות, אפילו השומרים כולם נראו אותו הדבר כפי שנראו לפני עשרים שנה.

אבל זה היה הריח שבאמת החזיר לי הכל: כמו משתנה ציבורית, כפול עשר. מספיק גרוע לגרום לעיניים לדמעות. אני לא יכול להבין למה מישהו ירצה לעבוד באחד מהמקומות האלה. אני מניח שכולם היו אנשי צבא לשעבר, אז הם רגילים לזה. אולי זה מה שהייתי עושה, בסופו של דבר, אם הצבא לא היה מעיף אותי ממנו.

הוזמנתי לעשות את ההופעה כי לכלא הייתה להקה משלו, שנקראה הסקראבס, שהיו בה גם שומרים וגם אסירים. הם כתבו שיר ותרמו את התמלוגים לצדקה. אחר כך כתבו לי ושאלו אם בא לי לעשות איתם הופעה. העסקה הייתה שהם יתנו את ההופעה שלהם, ואז אני אתן את ההופעה שלי, ואז נעשה ג'אם של השיר JAILHOUSE ROCK.

אז הגעתי עם הנגנים שלי לכלא והם נתנו לי לעבור את כל הגדרות והשערים ואז הם הכניסו אותי לחדר האחורי שבו יש בחור שמן וגדול שהכין קנקן תה. הוא היה בחור עליז נחמד, ידידותי מאוד, והציע לי כוס תה.

שאלתי אותו, 'כמה זמן אתה כאן, אם כך?'

'אוי', הוא אומר, 'לעולם לא אצא מכאן'.

המשכנו לפטפט זמן מה ושתיתי את כוס התה הזאת, אבל אז הסקרנות ניצחה אותי ושאלתי, 'אז איך זה שאתה כאן לזמן כה ארוך?'

'רצחתי שמונה אנשים'.

זה קצת כבד, חשבתי, אבל המשכנו לדבר. ואז הסקרנות עולה שוב. ‘אז איך עשית את זה?’ אני שואל ולוגם עוד לגימה מהתה. 'כלומר, איך הרגת את כל האנשים האלו?'

"אה, הרעלתי אותם", הוא אמר.

זרקתי את ספל התה על הקיר וכל מה שהיה בפה שלי יצא דרך האף שלי. זה מצחיק, כשאתה חושב על רוצח, אתה תמיד מדמיין איזו מפלצת גבוהה, כהה ומרושעת למראה. אבל זה יכול להיות פשוט בחור נחמד, רגיל ושמן ועליז, עם חוט רופף איפשהו במוחו.

ההופעה עצמה הייתה סוריאליסטית. ריח הסמים באולם בו הופענו כמעט הפיל אותי מהרגליים. זה היה כמו חתונה ג'מייקנית שם. דבר נוסף שהדהים אותי זה שהיה להם בר ממש בחוץ, אליו הלכו כל השומרים. באשר לחברי הסקראבס, נגן הבס היה בחור וייטנאמי ששרף שלושים ושבעה אנשים למוות, כמה שנים קודם לכן, על ידי שפיכת דלק דרך תיבת המכתבים של מועדון מחתרת בסוהו והצבת גפרור אליו (ההרג ההמוני הגדול ביותר בהיסטוריה הבריטית באותה תקופה); הגיטריסט היה ילד שרצח סוחר סמים על ידי הכאתו למוות במוט ברזל; והיו כמה שומרים ששרו וניגנו בתופים.

לעולם לא אשכח את הרגע שבו הגיע תורנו לעלות לבמה. ג'ייק אי לי זה עתה עזב את הלהקה וזאק וויילד קיבל את תפקיד הגיטריסט הראשי אצלי. הוא היה צעיר, עם שרירים ושיער בלונדיני ארוך, ובשנייה שהוא יצא

לבמה, כל המקום התחיל לשרוק ולצרוח, 'תתכופף, ילד קטן, התכופף, ילד קטן!’ ואז כולם התחילו לקפוץ מסביב, מסוממים לגמרי, בעוד שהשומרים שמו עין. זה היה מטורף. הייתי בטוח שהם פשוט יהרגו אותי.

בשלב מסוים, הבטתי למטה ושם בשורה הראשונה היה ג'רמי במבר, הבחור שרצח את כל משפחתו עם רובה בבית חווה באסקס ואז ניסה לגרום לזה להיראות כאילו אחותו חולת הנפש עשתה את זה. פניו היו בעמוד הראשון של כל צהובון בבריטניה במשך חודשים. הוא נתן לי חיוך גדול. בסוף, כשניגנו את JAILHOUSE ROCK, הבמה הייתה מלאה באנשים. אחד מהם היה קית' בלייקלוק, שניסה לחתוך ראש של שוטר במהלך המהומה בחוות ברודווטר. ידעתי שזה הוא כי אחד השומרים על הבמה אמר לי. הדבר האחרון שראיתי זה אותו לוקח נעל ומכה בראשו איתה. זה היה יותר מדי בשבילי. נעים לראות אתכם, אני יוצא עכשיו. ולא הסתכלתי אחורה".

הגיטרה השקטה שהרעידה את העולם. ב-28 ביולי בשנת 1971 יצא בארה"ב תקליטון צדקה לג'ורג' האריסון, עם השיר BANGLA DESH. באנגליה הוא יצא יומיים לאחר מכן.

השיר הזה, שנולד מתוך כאב, חברות ותחושת דחיפות היסטורית, לא היה סתם עוד להיט רוק. הוא היה זעקה מוזיקלית שחצתה יבשות, קריאת השכמה לעולם אדיש, והירייה שפתחה את עידן מופעי הצדקה הגדולים בעולם הפופ והרוק.

הכל התחיל מחברות עמוקה בין האריסון לבין המנטור המוזיקלי והרוחני שלו, נגן הסיטאר ההודי הנודע ראבי שנקר. שנקר, ששורשיו המשפחתיים נטועים בבנגל, הגיע להאריסון שבור לב. הוא תיאר בפניו בזעזוע את האסון ההומניטרי המתחולל במולדתו, שהייתה ידועה עד לא מזמן כמזרח פקיסטן. ב-26 במרץ 1971, זו הכריזה על עצמאותה ומיד מצאה את עצמה במלחמת אזרחים עקובה מדם נגד השלטון המרכזי בפקיסטן. כאילו לא די בכך, המדינה עדיין ליקקה את פצעיה מאחד האסונות הטבעיים הקשים בהיסטוריה המודרנית: בנובמבר 1970, ציקלון אדיר הכה בחופים, גבה את חייהם של כחצי מיליון בני אדם והותיר מיליונים חסרי כל.

תגובת הממשל הפקיסטני לאסון הייתה רפה וזניחה, מה שליבה עוד יותר את רגשות הזעם והרצון לעצמאות.

כעת, עם פרוץ המלחמה, מיליוני פליטים נסו על נפשם מהקרבות והזוועות, חוצים את הגבול להודו השכנה בתקווה למצוא מחסה. ההערכה היא כי כ-10 מיליון פליטים חצו את הגבול, מה שיצר משבר הומניטרי וכלכלי חסר תקדים גם עבור ממשלת הודו עצמה. למעשה, בקשתו המקורית של שנקר הייתה צנועה בהרבה: הוא קיווה שחברו המפורסם יעזור לו להפיק מופע קטן כדי לגייס כ-25,000 דולר בלבד. האריסון, שהבין את גודל השעה, לקח את היוזמה והפך אותה לאירוע גלובלי. 

"ידידי בא אליי, עם עצב בעיניו", כך פותח האריסון את השיר במילים פשוטות וישירות. "סיפר לי שהוא זקוק לעזרה, לפני שהמדינה שלו תמות". שנקר הפציר בהאריסון, שהיה בשיא תהילתו לאחר הצלחת אלבומו המשולש ALL THINGS MUST PASS, להשתמש בכוחו האדיר כמוזיקאי מוכר כדי לעורר מודעות עולמית.

האריסון לא היסס לרגע. הוא נכנס לאולפן בלוס אנג'לס, יחד עם חוליית נגני-על שכללה את ליאון ראסל בפסנתר, קלאוס פורמן בבס וג'ים קלטנר בתופים וכתב את השיר BANGLA DESH, שיר מחאה ישיר וכן, ללא מטאפורות מסובכות או רמזים פואטיים. המטרה הייתה אחת: להעביר את המסר בצורה הברורה והמהירה ביותר. כדי להעניק לשיר עוצמה מוזיקלית שתתאים לגודל הזעקה, הוא גייס את המפיק פיל ספקטור. ספקטור, אדריכל "חומת הסאונד" המפורסמת, יצק לתוך השיר שכבות על גבי שכבות של כלים, ויצר סאונד שהולם את גודל האסון. ראוי לציין שבצדו השני של התקליטון הופיע השיר DEEP BLUE, שיר אישי ונוגה שהאריסון כתב בעקבות התמודדותו עם מחלתה ומותה של אמו שנה קודם לכן. השילוב הזה יצר תקליטון שכולו התמודדות עם כאב – לאומי ופרטי כאחד.

התקליטון שוחרר כשלושה ימים בלבד לפני אירוע השיא שאורגן במקביל: "הקונצרט למען בנגלדש", שתוכנן להתקיים באולם מדיסון סקוור גארדן בניו יורק ב-1 באוגוסט 1971. השיר נועד לקדם את המופע ולהתחיל באופן מיידי בגיוס הכספים. ואכן, הקונצרט עצמו היה אירוע היסטורי חסר תקדים. הוא נחשב לקונצרט הצדקה הראשון בהיסטוריה שנערך בסדר גודל כזה, והוא הציב את הרף לכל אירועי הענק שיבואו אחריו, כמו LIVE AID. האריסון הצליח לגייס רשימת חברים מרשימה שכללה את רינגו סטאר, אריק קלפטון, בילי פרסטון, ליאון ראסל, והפתעת הערב – הופעה נדירה של בוב דילן, שחי אז הרחק מאור הזרקורים. מאחורי הקלעים, אריק קלפטון היה שקוע אז בהתמכרות קשה להרואין, והגעתו הייתה כה מוטלת בספק עד שהאריסון נאלץ להכין את הגיטריסט ג'סי אד דייוויס כגיבוי למקרה שקלפטון יתמוטט או לא יופיע. בסופו של דבר קלפטון עלה לבמה, למרות מצבו הקשה.

בשתי ההופעות שנערכו באותו היום, ביצע האריסון את BANGLA DESH כהדרן סוחף, והקהל שאג יחד איתו את שם המדינה הרחוקה. עבור רבים בקהל ובעולם המערבי כולו, זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעו בכלל את השם "בנגלדש". המאמצים של האריסון הפכו סיפור חדשותי אזוטרי מדרום אסיה לכותרת ראשית בארצות הברית ובעולם כולו. מעולם לא ביצע האריסון את השיר הזה שוב בהופעה חיה. הכנסות הקופות מהמופע עצמו, בסך של כ-243,000 דולר, הועברו באופן מיידי לקרן החירום של יוניצ"ף (UNICEF). עם זאת, ההכנסות העצומות שזרמו ממכירות התקליטון, אלבום ההופעה המשולש (שזכה בפרס הגראמי לאלבום השנה) והסרט התיעודי, נתקעו במשך כמעט עשור במאבקים משפטיים מול רשויות המס בארה"ב ובבריטניה, משום שהמארגנים לא רשמו מראש את האירוע כראוי כאירוע צדקה פטור ממס. על אף עוגמת הנפש הזו, מיליוני דולרים שוחררו לבסוף למען הפליטים, ובשנת 1972 הוענק להאריסון ושנקר פרס כבוד מטעם יוניצ'ף על פועלם למען ילדי העולם.

השיר עצמו זכה להצלחה מיידית במצעדים ולהשמעות רבות ברדיו, אך כפי שקורה לעיתים קרובות עם שירי מחאה אקטואליים, הוא דעך מהתודעה הציבורית באותה מהירות שבה הופיע. מכיוון שהיה קשור באופן הדוק לאירוע ספציפי ונכתב בלשון הווה ("עכשיו, אני לא מבקש מכם יותר מדי... רק תנו קצת לחם כדי שנוכל להציל חיים"), הוא הפך למעין קפסולת זמן מוזיקלית. בין שלל הלהיטים העל-זמניים של האריסון, הסיכוי שתשמעו אותו היום ברשימת השמעה אקראית בתחנת רדיו הוא קטן.

אך חשיבותו חורגת מהצלחתו במצעדים. BANGLA DESH והקונצרט שליווה אותו הוכיחו שלמוזיקת פופ יש כוח לשנות את המציאות, להזיז הרים של אדישות ולהניע לפעולה. הוא היה התקליטון הראשון של אמן בסדר גודל כזה שהוקדש כולו למטרת צדקה, והוא סלל את הדרך לאינספור אמנים שהלכו בעקבותיו. גם אם השיר עצמו נשמע פחות, החשיבות שלו מהדהדת עד היום בכל פעם שמוזיקאים מתגייסים למען מטרה גדולה מהם.

ב-28 ביולי בשנת 1954 נולד הגיטריסט סטיב מורס. (צילום התמונה: ירון אמיתי)

בסבנטיז הוא היה בלהקת DIXIE DREGGS ובאייטיז בלהקת KANSAS (עם התקליט POWER, שאני אישית לא סובל, סורי). משנת 1994 הוא תיפקד כחבר בלהקת דיפ פרפל, כמחליפו של ריצ'י בלאקמור. אוקי, ברור לי ולאחרים שדיפ פרפל ללא בלאקמור זו לא דיפ פרפל. מורס, כמה שהוא גדול - לא הצליח, או לא רצה, להכניס לדיפ פרפל את האלמנט של הסכנה הלא צפויה שתמיד היה מנת חלקו של האיש בשחור. עם זאת, מורס הביא יציבות מקצועית שהצילה את הלהקה מפירוק, והקליט איתה לא פחות משמונה אלבומי אולפן.

בתמונה - סטיב ואני מיד לאחר שאמרתי לו, "סטיב, אנחנו חייבים לעשות תמונה ביחד, אחרת אשתי לא תאמין שהייתי בהופעה של דיפ פרפל ותחשוב שהלכתי למקום אחר...". הוא מיד צחק וזו התוצאה. איש מקסים ביותר.

אבל הקדנציה השקטה שלו במחנה הסגול הגיעה לסיומה ביולי 2022, כאשר הודיע על עזיבתו לצמיתות כדי להקדיש את זמנו לאשתו, ג'נין, הנאבקת בסרטן בשלב 4. ההחלטה, אמנם קשה, הייתה הכרחית עבור מורס, שהיה בלהקה כמעט שלושה עשורים. ההודעה הראשונית במרץ 2022 תיארה את היעדרותו של מורס כהפסקה זמנית. הוא נאלץ לעזוב בפתאומיות מפגש כתיבה בגרמניה כדי להיות עם אשתו. "בנקודה זו, יש כל כך הרבה סיבוכים אפשריים ודברים בלתי מודעים, שלא משנה כמה זמן נותר לנו בחיינו, אני פשוט חייב להיות שם איתה", הצהיר מורס באותה תקופה. למרבה הכאב, מאבקה הממושך של ג'נין הסתיים בפברואר 2024, אז הלכה לעולמה.

עם זאת, ככל שחלפו החודשים, התברר כי חזרה ללוח הזמנים התובעני של הלהקה אינה אפשרית. בהצהרה נוגעת ללב שפורסמה ביולי 2022, מורס הודיע על עזיבתו כרשמית. "כבר ניגנתי בהופעה האחרונה שלי עם פרפל בפלורידה", הוא אישר, והביע את תודתו ללהקה ולקהל המעריצים הנאמן שלה. "אני אתגעגע לכל אחד בלהקה ובצוות, אבל היותי עוזר של ג'נין עשה שינוי אמיתי בנקודות מפתח רבות". במקביל, וכדי להישאר קרוב לביתו, מורס המשיך להופיע בגיחות קצרות ומקומיות בלבד עם הרכבו STEVE MORSE BAND.

חברי דיפ פרפל הנותרים - איאן גילאן, רוג'ר גלובר, איאן פייס ודון איירי - הביעו את תמיכתם המלאה והבנתם להחלטתו של מורס. בהצהרה משותפת, הם שיבחו אותו כ"אדון אמיתי" וכ"איש משפחה חזק", תוך שהם מדגישים ש"המשפחה קודמת לכל". הם הכירו בחלל שתיצור עזיבתו אך כיבדו את מחוייבותו לאשתו. לאחר עזיבתו של מורס, הוכרז הגיטריסט האירי סיימון מקברייד, שמילא את מקומו במהלך הפגרה הראשונית, כגיטריסט הקבוע החדש של דיפ פרפל. מקברייד נבחר באופן טבעי, שכן בעבר כבר שימש כגיטריסט של איאן גילאן ושל דון איירי במסגרת פרויקטי הסולו שלהם. מקברייד אף הופיע עם הסגולים בארצנו והותיר את הקהל שלנו מתרשם לרוב לחיוב מיכולותיו.

איך דיוויד בואי הציל להקה מפירוק והעניק לה המנון נצחי? ב-28 ביולי בשנת 1972 יצא התקליטון ALL THE YOUNG DUDES של להקת MOTT THE HOOPLE.

כיום, קשה לדמיין את בריטניה של תחילת שנות השבעים בלי MOTT THE HOOPLE. הם נחשבים לאחד מעמודי התווך של הרוק הקלאסי הבריטי, להקה שהשפיעה על אינספור אמנים אחריה. אך אם נחזור אחורה בזמן לשנת 1971, התמונה הייתה שונה לחלוטין, ואפשר לומר אפילו עגומה. הלהקה, שהייתה ידועה בהופעותיה הסוחפות והמלאות בקהל נלהב, סבלה מפרדוקס מתסכל: האולמות היו מפוצצים, אבל התקליטים פשוט לא זזו מהמדפים. התסכול גאה, המורל היה ברצפה, וההחלטה הכואבת התקבלה – מתפרקים.

בצעד של ייאוש אחרון, הרים בסיסט הלהקה, אוברנד ווטס, טלפון לאדם שהעריץ את הלהקה בסתר, כוכב עולה ומסתורי בשם דייוויד בואי. ווטס לא התקשר כדי לבקש עזרה, אלא פשוט כדי לשאול אם במקרה הוא מכיר איזו להקה שמחפשת בסיסט. בואי, בצד השני של הקו, היה המום. הוא לא האמין שהלהקה שהוא כל כך אהב עומדת לוותר.

ווטס שטח בפניו את צרותיה של הלהקה, ובסיום השיחה, בואי ביקש ממנו בקשה מוזרה: "תן לי שעה, אל תעשה שום דבר. אני אחזור אליך". שעה חלפה, והטלפון צלצל. על הקו היה שוב בואי, והפעם עם הצעה שעתידה לשנות את ההיסטוריה. "יש לי שיר בשבילכם", הוא אמר, "אתם מוכנים לבוא לשמוע אותו?".

ווטס, שהיה עדיין מבולבל מהסיטואציה, הסכים מיד, אף שלא היה בטוח כיצד שאר חברי הלהקה יגיבו. זמן קצר לאחר מכן, מכונית יגואר מפוארת עצרה ליד ביתו, ומתוכה יצא בואי בכבודו ובעצמו. הוא אסף את ווטס למשרדו של המנהל שלו, טוני דפרייס. שם, חמוש בגיטרה אקוסטית בלבד, הוא ניגן לו את הבתים הראשונים של שיר חדש, שיר שעדיין לא הושלם, שנקרא ALL THE YOUNG DUDES.

הערב המשיך לארוחת ערב מפנקת עם יין משובח, שם שמע ווטס את בואי ומנהלו רוקמים תוכנית כיצד לחלץ את MOTT THE HOOPLE מחוזה התקליטים הכושל שלהם עם חברת ISLAND. זה היה נשמע כמו חלום.

כעבור זמן מה, כל חברי הלהקה הגיעו לפגישה הגורלית עם בואי. הוא השמיע להם את השיר, ואז, כהצעה נוספת, ניגן להם שיר אחר שכתב, קטע מהיר ובועט בשם SUFFRAGETTE CITY. באופן מפתיע, סולן הלהקה, איאן האנטר, לא נפל מהכיסא מהשיר השני. הוא הרגיש שהשיר המהיר הזה לא מתאים לסגנון של הלהקה. הוא רצה דווקא את הבלדה האיטית והמהפנטת על כל הבחורים הצעירים. המתופף, דייל באפין, חשב שבואי יצא מדעתו. הוא, כמו כולם בחדר, זיהה פה להיט עצום והיה בטוח שבואי פשוט משוגע שהוא מוותר על יהלום כזה לטובת להקה אחרת.

ב-14 במאי 1972, נכנסו חברי הלהקה יחד עם בואי לאולפני אולימפיק המפורסמים בלונדון. הסשן הזה היה כמו זריקת אדרנלין לוורידים של הלהקה הגוססת. בואי לא היה רק מפיק; הוא היה חלק מהם. הוא ניגן בגיטרה אקוסטית, מחא כפיים בהתלהבות ושר קולות רקע גבוהים בפזמונים, מפיח חיים חדשים ונוצצים בסאונד של הלהקה.

מה שחברי MOTT THE HOOPLE לא ידעו באותו זמן, הוא שבואי ייעד במקור את השיר הזה לתקליט המופת שלו, THE RISE AND FALL OF ZIGGY STARDUST AND THE SPIDERS FROM MARS. בקונספט המקורי, השיר נועד לתאר כיצד הצעירים, בעולם עתידני שסובל מהפסקות חשמל תכופות המשתקות את התקשורת המסורתית, מעבירים חדשות ומידע זה לזה. זיגי סטארדסט, האלטר אגו החייזרי של בואי, היה אמור להיות המקור שמזרים להם את החדשות דרך שיריו.

הסיכון שלקחה הלהקה היה עצום. בכל רגע נתון, בואי יכול היה להתחרט, לקחת את השיר בחזרה ולהפוך אותו ללהיט ענק בעצמו, מה שהיה שולח את חברי הלהקה בחזרה לנקודת ההתחלה – פירוק וחיפוש עבודה. אבל עם הגב לקיר, מה כבר היה להם להפסיד?

ההימור השתלם. ב-1 ביוני 1972, הם זומנו למשרד כדי לחתום על חוזה חדש ונוצץ עם ענקית התקליטים CBS. אלא שהחוזה הגיע עם סעיף קטן ולא כל כך מלהיב: הם התבקשו להיות להקת החימום בסיבוב ההופעות של בואי. חברי הלהקה, שהיו רגילים למלא אולמות בעצמם, לא התלהבו מהרעיון להפוך למופע פתיחה. הם ידעו שהקהל שיגיע להופעות של זיגי סטארדסט בא לראות רק כוכב אחד, וזה לא הולך להיות הם.

אבל אז השיר יצא, והפך בן לילה לסנסציה. ALL THE YOUNG DUDES היה הלהיט המושלם לרגע המושלם. המילים שלו שיקפו באופן מדויק את תרבות הגלאם-רוק הססגונית ששטפה את בריטניה, והפזמון האדיר והקליט שלו היה בלתי ניתן לעצירה.

באופן אירוני, למרות שכל חברי הלהקה היו הטרוסקסואלים, השיר הפך להמנון לא רשמי של הקהילה הגאה בארצות הברית, בעיקר בזכות שורות כמו "לוסי נראית מתוקה כי הוא מתלבש כמו מלכה". זה היה כל הקסם של הגלאם רוק – סגנון שבו גברים התאפרו בכבדות, לבשו בגדים נשיים וטשטשו במכוון את הגבולות המגדריים, כל זאת תוך כדי שהם מנגנים שירי רוק קצרים, קליטים ובומבסטיים. בואי היה ללא ספק האדריכל הראשי של התנועה הזו.

אך לא כולם היו מרוצים. מארק בולאן, כוכב הגלאם וסולן להקת T REX שמוזכרת בשיר, רתח מזעם על השורה "הו, בנאדם, אני צריך טלוויזיה כשיש לי טי רקס". חברו של בואי, ג'ורג' אנדרווד, סיפר שנים אחר כך שבולאן ניגש אליו בכעס ואמר שזו דרך מרושעת ולא יפה של בואי להקטין אותו בפומבי.

במגזין המוזיקה החשוב מלודי מייקר, נכתב אז בביקורת על השיר: "השיר הזה, הראשון של הלהקה ב-CBS, נשמע כמו להיט בטוח. זה בוודאי ירחיק אותה מהמצב הנואש בו הייתה שרויה. עם זאת, מעריצים ותיקים עלולים להתאכזב, כי השיר מספר יותר על מי שכתב והפיק אותו, דייוויד בואי, מאשר על הלהקה עצמה. הפוקוס הוא על המילים של בואי ולא על הנגינה של הלהקה. זה נשמע יותר כמו שיר של זיגי סטארדאסט. ועדיין, בואי יודע לכתוב שירים נפלאים, והפזמון פה מזכיר באנרגיה האדירה שלו המנונים כמו HEY JUDE ו-ALL YOU NEED IS LOVE".

רוצים לקרוא עוד על MOTT THE HOOPLE? הנה זה בלחיצה פה.

ב-28 ביולי בשנת 1987 תבעה חברת APPLE של הביטלס את חברת הנעליים NIKE על שימוש ללא אישור בשיר REVOLUTION כפרסומת לנעליים. הסיפור בהרחבה לקריאה פה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.