top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 במרץ בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-28 במרץ (28.3) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני מקווה שגרהאם נאש רואה בי ידיד נאמן. כי אני כזה, בנאדם. אם הייתי אפרוח, הייתי מתחתן עם החתול. אני חושב שהוא אחד היצורים הכי מפותחים שאי פעם פגשתי. זה דבר כבד להגיד על כל אחד. אני לא יודע מה הוא חושב עליי. אני לא יודע מה מישהו מהלהקה שלי חושב עליי. הם לא מספרים לי. אבל הם מנגנים ושרים איתי ואני לא יכול לבקש הרבה יותר מזה. אני, למען האמת, לא יודע מה מישהו חושב עליי, חוץ מכמה חברים קרובים. אני לא יודע מה הציבור חושב עלי. אין לי מושג מה התדמית הציבורית שלי ואני מעדיף שלא לדעת. זה עוזר לי לשמור על פרספקטיבה. הייתי סקרן לדעת מה הם חושבים עליי. זה ללא ספק יעזור לי גם ללמוד כמה דברים, כי הם מבריקים והם כנראה רואים דרכים בהן אוכל לשפר את עצמי כאדם. אבל הנקודה היא שכל מה שאני מבקש מהם - כל מה שאני אי פעם רוצה לבקש מהם - זה שהם אוהבים ומכבדים אותי מספיק כדי לרצות לנגן איתי. ואני לא מבקש מהם יותר מזה. הם לא צריכים לאשר את הפוליטיקה שלי, את הגישות המיניות שלי, מה שבטח מפחיד אותם" (דייויד קרוסבי, בשנת 1970)


ב-28 במרץ בשנת 1978 התארח אליס קופר בתוכנית הטלוויזיה 'החבובות'. הוא ביצע שני שירים שם - WELCOME TO MY NIGHTMARE ו-SCHOOL'S OUT. במהלך התוכנית הציע קופר לבובות למכור לו את נשמתן ובתמורה יהפכן לעשירות. קרמיט היה מבועת מהרעיון אבל גונזו חיפש כל הזמן עט כדי לחתום על מסמך מכירת נשמתו.



ב-28 במרץ בשנת 1982 נעצר דייויד קרוסבי, שנסע במכוניתו להפגנה, אחרי שהתנגש עם מכוניתו באוטוסטרדה שבסאן דייגו. שוטרים שהגיעו למקום מצאוהו חבול בפניו. חיפוש נוסף מצא כי במכוניתו קוקאין ואקדח ללא רשיון. הוא הובהל מיד למעצר וכשהשוטרים שאלוהו מדוע הוא נושא אקדח, תשובתו הייתה בשתי מילים: "ג'ון לנון".



ב-28 במרץ בשנת 1980 יצא התקליט DUKE של להקת ג'נסיס. אז מה יש בתמהיל - מוזיקת נשמה? לב שבור של זמר ראשי? האם מחשבים מסלול מחדש ומתחילים מבראשית?



שנת 1980 הייתה השנה בה הצליחה להקת ג'נסיס לדלג משנות השבעים המורכבות אל שנות השמונים. והתוצאה באה בצורת תקליט ממוקד ביותר שהביא רבים לראות בה הרכב מגובש ביותר, למרות התהפוכות והבלגאן. זה התקליט הראשון שהביא את הלהקה הוותיקה לצמרת מצעד המכירות הבריטי. אפשר לראות בתקליט הזה כקאמבק מפואר של הלהקה, כי שנתיים קודם לכן החליטו שלושת חבריה הנותרים (פיל קולינס, מייק ראת'רפורד וטוני בנקס) לקחת הפסקה. קולינס עבר להתגורר בקנדה (ונקובקר) בנסיון להציל את נישואיו המתפוררים, שבאו כתוצאה מסיבובי ההופעות והעבודה הבלתי פוסקת שנטל על עצמו. הייתה זו אשתו שעודדה אותו לעבור לקדמת הבמה, עם פרישתו של פיטר גבריאל, אך מאז היא הבינה כי יש לזה מחיר, שבא בצורת היעדרויות ארוכות מהבית.


ראת'רפורד: "בילינו את רוב שנת 1978 בדרכים. היה לנו הרעיון המטורף לחרוש את ארה"ב בשלושה סיבובים קצרים מאשר בסיבוב אחד ארוך. מה שלא הבנו הוא שללכת לשם ולחזור שש פעמים הפך את הסיפור לארוך בהרבה. היו מקומות בהם לא קיבלו אותנו באהבה וזה היה מתסכל".


קולינס: "אני זוכר שבתחילת הסיבוב שלנו אשתי אמרה לי שלא נהיה יחד בשנה הבאה. כי אמרתי לה שאעבוד כל השנה הנוכחית. היא לא רצתה להיות לבדה ואני עזבתי אותה כך. כשחזרתי מהסיבוב השלישי בארה"ב נאלצתי לישון במיטה נפרדת. זה היה נורא. לא האמנתי שהבחור שהבאתי כדי לשפץ את הבית שלי ברח עם אשתי. ואז נאלצתי לטוס עם הלהקה לסיבוב ביפן. לא ביטלתי את הסיבוב וביליתי ביפן שיכור כלוט ושנאתי כל רגע. לא הצלחתי לשיר וכולם מסביבי היו מודאגים. כשחזרתי מהסיבוב החלטתי לעבור עם אשתי לואנקובר כי היא רצתה להיות שם עם אמא שלה. מכרתי את הבית והודעתי ללהקה שאם היא רוצה, נקליט בואנקובר. ואם לא, אז זה הסוף. אבל כשהגעתי לואנקובר, גיליתי שהנישואים שם לא מצליחים להתרומם ואחרי חודשיים חזרתי לאנגליה בהבנה כי זה נגמר. רציתי לעבוד עם טוני ומייק, אבל הם היו באמצע הקלטת אלבומי הסולו שלהם".


ראת'רפורד ובנקס ניצלו את ההפסקה כדי להקליט אלבומי סולו שלהם. כשקולינס חזר לאנגליה, באפריל 1979, גילה כי אין לו להקה. הוא פנה לנגן עם הרכב הצד שלו, BRAND X, והחל לכתוב שירים היישר מליבו הפצוע. כששני חבריו הגיעו להקשיב למה שכתב, הבינו כי להם בקושי יש שירים ואילו הוא מחזיק בידיו ערימה גדולה משלו. אז החליטו שכל חבר להקה יביא לתקליט הבא של הלהקה שני שירים ואת השאר ירכיבו יחדיו. קולינס הציע חמישה שירים, כששניים מתוכם, MISUNDERSTANDING ו- PLEASE DON'T ASK, קיבלו את כרטיס הכניסה. שיר נוסף שכתב, IN THE AIR TONIGHT, נפסל על ידי שני חבריו וחיכה לבאות.

במקור נועד התקליט לכלול סוויטה באורך של בערך 30 דקות שמספרת את סיפורה של הדמות הבדיונית "אלברט". בעוד שהלהקה הפרידה בסוף בין השירים הללו בתקליט, כדי למנוע השוואות לאפוס SUPPER'S READY, ג'נסיס אכן ביצעה את הסוויטה בהופעה כשקולינס הציג אותה כ"הסיפור של אלברט".


התקליט יצא במרץ 1980 ובעיתון NME נכתב בביקורת: "הלהקה הזו עדיין רוצה להרחיק את עצמה מאיתנו, לדחוק הצידה תחושה של חמימות, תוך כדי פיזור תרועות וחשיבות עצמית למכביר. הפעם צליל הלהקה לא מצליח להחביא מאחורי המסכה את נפילתה. כל שיר פה הוא כהרהור יום ריקני".


במלודי מייקר נכתב בביקורת, "אין חדש בלהקה מאז שסטיב האקט עזב אותה לפני שנתיים. הצליל הפך להיות הומוגני ומשעמם".


בעיתון רקורד מירר נכתב בביקורת: "חכו! אל תמהרו לקבוע ביקורת. התקליט דורש שתי האזנות ואובדן זיעה רב כדי להעריך אותו. מה שיש לנו כאן הוא משהו כמו חזרה לימים הישנים של השירים ארוכים והמוטיבים המסתוריים".


ברולינג סטון נכתב: "עם DUKE, אלבומם השני כשלישייה, חברי ג'נסיס ממשיכים לצבור הצלחה מסחרית ביחס הפוך להפסדים היצירתיים שספגו עם עזיבתם של הסולן פיטר גבריאל והגיטריסט סטיב האקט. בהשוואה ליומרות המוזיקליות הקונספטואליות של הקלידן טוני בנקס והבסיסט מייק רת'רפורד, באלבומי הסולו הצולעים שלהם באופן מפתיע, DUKE הוא רוק תוסס עם קלידים, קצב וזמר שעובדים בכוונה לעבר מטרות קצביות. דוגמאות אופייניות לקלאסיות האפית של הלהקה. יש פה דחיפות מרעננת המסומנת על ידי הצמד הבטוח של הזמר-מתופף קולינס ואיש הקלידים בנקס.


ובכל זאת, בשש השנים שחלפו מאז הפסיכו-אופרה שלהם, על הטלה שרובץ על ברודווי, ג'נסיס חלפה לסגנון שמתגעגע מאוד לחוכמתו הפרוורטית של גבריאל ולזנים החושניים של הגיטרה של האקט. ובכל זאת, הצליל של DUKE מנחם ומראה שהבראשית הזה לא מוכן לצעוד הלאה לספר שמות".


השיר הפותח, BEHIND THE LINES, מציג את התפר הנכון בין הג'נסיס של העבר לג'נסיס של ההווה. בניגוד ללהקות רוק מתקדם אחרות, לג'נסיס היה את הנשק הקטלני הנכון להגיע לקהל רחב. שם הנשק הזה הוא כתיבת שירים טובה. הלהיט מהתקליט נקרא TURN IT ON AGAIN והוא החל כחלק מיצירה ארוכה שתיכננה הלהקה, אך כשחבריה הבינו מה יש להם ביד - העדיפו להפכו לשיר מסחרי, למרות המקצב המתוחכם שבו. להקת ג'נסיס חזרה ובגדול.


ב-28 במרץ בשנת 1966 יצא בארה"ב אוסף השירים הראשון של הרולינג סטונס ושמו BIG HITS (HIGH TIDE AND GREEN GRASS).



שנים לאחר מכן נכתב במדריך התקליטים של הרולינג סטון: "יש בו ברוטאליות וגם יופי. זה אחד מאוספי הרוק'נ'רול הראשונים והטובים ביותר שנעשו".


בתוך המארז, שהשם המקורי שהוצע לו היה CAN YOU WALK ON THE WATER, חיכתה לרוכשים חוברת עם עשרה עמודים ובהם תמונות של הלהקה. מהדורת המונו נמכרה אז ב-4.79 דולר בעוד שמהדורת הסטריאו הייתה יקרה יותר, במחיר 5.79 דולר.


המהדורה הבריטית של אוסף זה תצא רק בנובמבר של אותה שנה, כשסדר השירים שונה וגם תמונת העטיפה שונה (עם צילום חברי הלהקה בעדשת עין דג).


אז מה יש לנו כאן במהדורה האמריקנית של האוסף? 14 קטעים מוחצים! להיטים אחד אחד! וזה עוד רק מהתקופה המוקדמת של הלהקה.


ב-28 במרץ בשנת 1970 פורסמו בין שלל הדברים המדהימים, גם האייטמים האלו במלודי מייקר:



- רדיו הבי.בי.סי החרים את התקליטון החדש של להקת "השווים', שנקרא SOUL BROTHER CLIFFORD. זאת כי חברת התקליטים מצאה את השורה שבשיר, SISTER VIRGINE YOU'RE AN OLD COW, בעייתית.


- תקליט הופעה חיה חדש של להקת CREAM ייצא באפריל וייקרא LIVE CREAM. התקליט יכיל הקלטות מהופעות בארה"ב.


- להקת מרמלדה כנראה תצא לראשונה להופעות בקולג'ים בארה"ב.


- חברות תקליטים מובילות כגון סי.בי.אס, פולידור ופיליפס מעלות את מחיר התקליטים בקטלוגים שלהן.


- רוברט פלאנט בראיון: "ג'ימי פייג' ואני הולכים לשכור קוטג' קטן ליד הנהר DOVEY שבוויילס. שם נתבודד לכמה שבועות ונראה מה נצליח ליצור בלי אנשים מסביבנו. האלבום הבא שלנו כנראה יהיה כתוצאה מזה".


ב-28 במרץ בשנת 1994 יצא באנגליה התקליט THE DIVISION BELL של פינק פלויד.



קשה שלא להתייחס לעטיפות של אלבומי פינק פלויד. וגם הפעם מדובר בעטיפה מנצחת, בה שני פרצופים ניצבים בשדה זה מול זה ויוצרים כך פרצוף שלישי.


הסשנים לאלבום זה החלו, עם דייויד גילמור, ריק רייט וניק מייסון, בינואר 1993 באולפנים ששייכים ללהקה, 'בריטאניה רואו' שבלונדון. רוג'ר ווטרס, שהיה אז עדיין מסוכסך עם השאר, לא נראה בסביבה.


הרעיונות הבסיסיים שהשלושה רקחו שם הפכו בהמשך לשירים ברורים יותר, עם עזרתו של המפיק בוב אזרין (שכבר עבד עמם בעבר). גילמור זכה במהלך התקליט לשיתוף פעולה יצירתו עם אשתו, העיתונאית פולי סאמסון. גילמור: "בתחילה כתבתי מילים ונתתי לה רק לעבור עליהן ולהעיר לי הערות. היא השתדלה לא להתערב ולעודד אותי להמשיך לבד. אבל עם הזמן היא החלה להיכנס יותר ויותר פנימה. העזרה שלה הפכה יקרת ערך".


אבל לא כל המבקרים התלהבו מתוצאת האלבום. עיתון רולינג סטון מיהר להגיב בביקורתו (תוך הענקת שני כוכבים וחצי בלבד): "האם זה עדיין 'באמת' פינק פלויד? הרי רוג'ר ווטרס, שעזב את הלהקה בשנת 1985, לא מפספס אף הזדמנות לצלוף בה כזיוף. הוא טוען כי הוא זה פינק פלויד, למרות שרמת אלבומי הסולו שלו מציעה כי כדאי שיניח את הטענה הזו בצד. פינק פלויד הנותרים נשענים בתקליט החדש שלהם בסוללת נגני ליווי מקצועיים. גם כותבי שירים הובאו מבחוץ כדי לוודא שפינק פלויד תהיה מספיק פינק פלוידית לקהל. ברור שווטרס חסר להם, מבחינת כתיבת שירים. השאלה הנשאלת היא, האם המוזיקה החדשה פה עומדת באותם סטנדרטים גבוהים של קלאסיקות העבר. ברור שתקליט של פינק פלויד חייב להיות עם קונספט, כשהפעם מדובר על כשלון בתקשורת. בתוך המילים תמצאו גם מסרים ברורים לרוג'ר. בשיר LOST FOR WORDS, למשל, שר דייויד גילמור על אויב שלא מוכן להניח לו. מעניין מי זה. בתקליט יש גם את תחושת האי נינוחות מול רוקרים מזדקנים ששיבה נזרקה בשיערם. גילמור נשמע משועמם וחסר השראה. סולואי הגיטרות שלו, שהיו פעם ממוקדים וחדים, הפכו לצלילים משעממים. רק בשיר WHAT DO YOU WANT FROM ME נשמע כאילו בכלל איכפת לו לנגן מהלב. בעיה נוספת באלבום נעוצה באורכו. המוזיקה הזו, במינון ארוך מדי, מתישה ותתאים רק למי שבאמת מעריץ את הלהקה ויקבל כל דבר ממנה".


עדיין, האלבום ניצב ארבעה שבועות בראש מצעד המכירות הבריטי, החל מהשבוע הראשון לצאתו ומאז רבים מוצאים אותו מרגש ומיוחד. חייב להודות, באופן אישי, שהוא אחד הפחות אהובים עליי, אבל זה עניין של טעם אישי כמובן ואני בהחלט מבין את אלו שהאלבום הזה מעיף אותם לגבהים.


אחד הנגנים האורחים באלבום היה מייקל קיימן, שבמקום לבקש תשלום עבור נגינתו ועיבודיו, הוא ביקש מפינק פלויד לתת לו בהשאלה מערכת סאונד ותאורה בשביל אופרה לילדים שהוא תיכנן להציג בנוטינג היל, לונדון. ניק מייסון: "מה שלא ידענו אז הוא שמייקל תיכנן משהו שיגרום להפקת 'סטארלייט אקספרס' להיראות לעומתו כהפקה זולה".


ב-28 במרץ בשנת 1973 יצא תקליטה החמישי של להקת לד זפלין, שנחשבת לחיה פראית על הבמה וגם מחוצה לה. אך רבים (כולל מבקרי מוזיקה בעיתונים) לא אוהבים את אלבומה החדש, שנקרא HOUSES OF THE HOLY.



רוברט פלאנט הגיב להם בעיתון מלודי מייקר: "אז יש כמה טרחנים שלא אוהבים את האלבום. שאלוהים יברך אותם. אני אוהב אותו ויש אלפים אחרים שאוהבים אותו כמוני. לדעתי אנחנו מנגנים כיום טוב יותר מאי פעם. אנחנו לא כמו להקות אחרות, שמגיעות לשיא שלהן ואז מרימות ידיים ולוקחות חופשה ארוכה. אצלנו זה לא כך. רק עבודה בראש שלנו. נראה לי שהשנה נוסיף עוד תאריכים ליומן שלנו, באופן צפוף שלא היה לנו עד כה. אני זוכר שישבתי בחווה שלי לפני זמן מה ושאלתי את עצמי מדוע אני שרוע פה במקום לשיר בדרכים". אבל פלאנט היה רגיש, כמו שאר חברי הלהקה, לביקורות השליליות שנורו לכיוונם.


כתב המלודי מייקר, כריס וולש, כתב ביקורת קשה נגד האלבום החדש הזה והחל להרהר האם הגזים באופן כתיבתו. ג'ימי פייג', מצידו, ניסה להראות כי העסקים כרגיל, כפי שסיפר לעיתון NME: "זה לא ממש איכפת לי. זה לא משנה. אני כבר לא קשור ממש לאלבום הזה כי עשינו אותו די מזמן. אבל אי אפשר לקטול שירים כמו NO QUARTER או THE RAIN SONG. אני מבין אם יקטלו שירים כמו THE CRUNGE או את D'YER M'AKER, שנוצרו באופן שונה. אבל אלו הם שירים שנועדו לייצר חיוך ותו לא. אם אנשים לא מבינים את הבדיחה פה, אז אי אפשר לקחת אותם ברצינות בביקורת על כל האלבום. אבל מה זה משנה? זה כבר לא איכפת. הלהקה התבגרה כבר באלבום השלישי ואנשים לא היו מוכנים לקבל את זה. האלבום השלישי טוב יותר בעיניי מהשניים שקדמו לו. אבל אנשים ציפו למשהו שימשיך רק את הקו של השניים הראשונים, וכשלא קיבלו את זה - הם באו נגדנו. הם טענו שאיבדנו כיוון מוזיקלי, אבל הם לא מבינים שלהקה חייבת להשתנות כדי להתקדם. מבחינתם זה היה איבוד כיוון אבל מבחינתנו זו הייתה מציאת כיוון. אנחנו רוצים שאנשים יקשיבו למוזיקה שלנו באופן טבעי ולא ינסו לתייג אותה כלד זפלין. הרוק עדיין נשאר בנו. יש שיר בשם THE ROVER שהקלטנו אך לא הכנסנו לתקליט הזה. מדובר בשיר רוקיסטי שכנראה ייכנס לאלבום הבא שלנו".


עכשיו אקח אתכם לאלבום עצמו.


זהו האלבום הראשון של הלהקה שלא הכיל כותרת שנושאת את שמה. זה גם האלבום הראשון שלא הכיל מוזיקה ששאובה, או במילה גסה יותר - גנובה, ממקורות אחרים, ובדרך כלל ללא מתן קרדיט. וזה למעשה האלבום המקורי האמיתי הראשון של הלהקה מבחינת לחנים.


הוא גם האלבום הראשון (ואף למעשה היחיד מקטלוג הלהקה) שמילות כל השירים מודפסות בו על גבי העטיפה. האלבום הקודם (הרביעי) הכיל בעטיפתו הפנימית מילים של שיר אחד בלבד - STAIRWAY TO HEAVEN.


השם של האלבום הוא מחווה של זפלין למעריציה, שקראו לאולמות בהם הייתה באותו רגע הופעה של הלהקה - "בית הקדושה". באופן סגנוני, האלבום הזה הלך הצידה מסגנון הבלוז החשמלי והאקוסטי שהשפיעו על חברי הלהקה עד כה. יש באלבום הזה אלמנטים של סגנונות שזוהי הפעם הראשונה שהלהקה התנסתה בהם על ויניל: רגאיי, פ'אנק או DOO-WOP. בסיסט הלהקה, ג'ון פול ג'ונס, קיבל אפשרות להכניס יותר תפקידי קלידים ואף עיבודים תזמורתיים לאלבום.


באלבום הזה נשמע קולו של רוברט פלאנט בסגנון שירה שונה לגמרי מארבעת האלבומים הקודמים של הלהקה. יש לי הרגשה שקולו של פלאנט החל להישבר בתקופה הזו לאחר שנים של צרחות בלתי פוסקות שנמשכו יום אחר יום. שומעים בבירור שפלאנט באלבום הזה הוא לא אותו פלאנט ששר פעם ללא רחמים על מיתרי גרונו. הפעם יש פלאנט מהוסס אחר. פלאנט אחר. והאמת חייבת להיאמר:

האפשרות של פלאנט להגיע עם קולו לגבהים ובקלות נעלמה בשנת 1972.


רוברט פלאנט הצעיר היה זמר ענק אך ללא כל הכשרה מבחינת פיתוח ושימור קול. הוא שר ממעמקי ליבו ונשמתו, אך סיבובי ההופעות המתישים ושימוש לא מבוקר בגרונו גמרו את קולו. הוא עבר ניתוח ומיתרי קולו תיפקדו מאז אחרת.


האלבום נפתח עם נגינה רוקית של ג'ימי פייג' על גבי גיטרת 12 מיתרים חשמלית. שם השיר THE SONG REMAINS THE SAME. במקור השיר היה אמור להיות קטע פתיחה אינסטרומנטלי ואף נקרא בזמן העבודה עליו בשם THE OVERTURE. אחרי שרוברט פלאנט הוסיף לו מילים - הפך שם השיר הזמני ל- THE CAMPAIGN. זה היה רעיון של פלאנט להאט את הקצב של השיר לאחר הפתיחה האינסטרומנטלית. הקטע האינסטרומנטלי המקורי היה אמור להתחבר עם הקטע הבא של התקליט, שנקרא THE RAIN SONG.

השיר הבא הוא לטעמי האישי השיר הטוב ביותר באלבום - THE RAIN SONG. השיר הזה הושפע מג'ורג' האריסון, שהעריץ את זפלין ואף שוחח פעם אחת בהתלהבות עם המתופף ג'ון בונהאם תוך כדי פליאה על האפשרות של זפלין לנגן קונצרט של שלוש שעות ברציפות בעוד שבימיו עם הביטלס הם ניגנו מקסימום חצי שעה בהופעה. נושא נוסף בשיחתם היה כשהאריסון ציין בפני בונהאם שלז זפלין לא עושה בלדות, מסר שבונהאם העביר לשאר חברי להקתו. שני האקורדים הראשונים בשיר THE RAIN SONG זהים לשני האקורדים הראשונים בבית של השיר SOMETHING של הביטלס, שכתב האריסון. זו הייתה מחווה של זפלין לחברם החיפושית. השם המקורי של השיר הזה, בזמן שפייג' עבד עליו בביתו, היה SLUSH.


הגיטרה של פייג', השירה המרגשת של פלאנט, עבודת הקלידים של ג'ון פול ג'ונס (בייחוד על צלילי הכינורות של המלוטרון) ועבודת התופים של בונהאם (כולל נגינה יפהפייה עם מקלות המברשת שלו) - כל אלו העניקו לשיר הזה חותם איכות של יופי טהור.


השיר השלישי באלבום נקרא OVER THE HILLS AND FAR AWAY. השיר הזה נכתב במקור על ידי פייג' ופלאנט בשנת 1970, כשהצמד שהה בבקתה מבודדת בוויילס על מנת לכתוב חומרים לאלבום השלישי של הלהקה. השם המקורי של השיר אז היה MANY, MANY TIMES. הקהל שמע את השיר לראשונה בסיבוב ההופעות של זפלין ב-1972 בארה"ב. השיר הזה יצא שם גם כסינגל בשלב מאוחר יותר.


צד א' של האלבום נחתם עם קטע בשם THE CRUNGE. השיר הזה נוצר כתוצאה מג'אם שהלהקה ערכה במהלך ההקלטות בביתו של מיק ג'אגר. ג'ון בונהאם החל את הקצב על התופים, ג'ון פול ג'ונס הצטרף אליו בבס, ג'ימי פייג', הוסיף לאחר מכן נגינת גיטרה בסגנון הפ'אנק של ג'יימס בראון (תוך כדי נגינת אקורדים שהוא החל להשתעשע עימם משנת 1970) והאחרון שנכנס לג'אם היה פלאנט בשירה. ג'ימי פייג' מנגן בשיר הזה באופן מיוחד בגיטרה פנדר סטראטוקסטר, בכדי לקבל צליל קליל ופחות עם דיסטורשן ממה שהוא מוציא עם גיטרות הגיבסון שלו. פלאנט מעניק בשיר הזה מחווה לאחד מאליליו - ג'יימס בראון, על ידי ציון המשפט HAS ANYBODY SEEN THE BRIDGE. אצל ג'יימס בראון, רוב ההקלטות נעשו בהופעה חיה באולפן כשבראון עצמו נותן הוראות לנגניו במהלך ההקלטה. אחת ההוראות הידועות שלו הייתה לעבור ל- BRIDGE, שזה קטע מעבר מוזיקלי בתוך השיר בין בית לפזמון.


הפירוש של CRUNGE הוא מין קטע ריקודי שקשה מאד לרקוד לפיו. זפלין יצרו כאן קטע בסגנון פ'אנק עם גרוב, אך תבניות הקצב בשיר הזה הן בחלקן לא סימטריות ולכן מקשות על הריקוד לצלילי השיר. זפלין אף תיכננו לשים בעטיפת האלבום הפנימית ציור של צעדים כיצד לרקוד את הריקוד הזה - אך הרעיון נפל בגלל ענייני הפקה.

 

ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-28 במרץ בשנת 1970 הוקלט, בפילמור איסט בניו יורק, אלבום ההופעה הנהדר של ג'ו קוקר - MAD DOGS AND ENGLISHMEN. זה היה גם הדבר שהרס אותו.



שנת 1969 הייתה שנה מופלאה עבור הזמר ג'ו קוקר. שני תקליטים נהדרים, הופעה בלתי נשכחת בפסטיבל וודסטוק, להיטים קלאסיים שצצו בזה אחרי זה והרבה תוכניות טלוויזיה וכתבות בעיתונים. ג'ו קוקר נחשב אז לתופעה ייחודית. הוא היה כוכב על. אך למרות כל זה החליט קוקר שהוא לא רוצה יותר להופיע בארה"ב. הוא רצה חופשה ולפיכך פירק את להקתו הקבועה, THE GREASE BAND אבל כנראה הייתה לו בעיית זיכרון קלה כי כבר נקבע לו למעשה סיבוב של חמישים הופעות בארה"ב ועכשיו הוא נתקע ללא להקה. אם הוא לא יופיע בארה"ב, הוא ייתבע בענק על הפרת חוזה וגם איגוד המוזיקאים יחרים אותו.


דני קורדל, מנהלו של קוקר, נכנס לפאניקה. בייאושו הרב התקשר קורדל לליאון ראסל וביקש ממנו לעזור לו לצאת מהתסבוכת. ראסל עבד עם קוקר בעבר ואף כתב לו את הלהיט DELTA LADY לאלבומו השני. הרעיון לחבור להופעות עם קוקר קסם לו מאד והוא אמר לקורדל שישיג לו נגנים שיתאימו להרכב רוק ביג-באנד. זה כלל שני מתופפים, מקהלה של עשרה זמרים, נגני נשיפה ועוד. כל מוזיקאי שקיבל טלפון מראסל וקורדל הסכים מיד להצטרף למסע. כמו כן, ראסל ציווה על קורדל לארגן צוות צילום לסרט וגם סיקור של כתבים לחדשות. החזרות למופע התנהלו במשך חמישה ימים בשבוע. 12 שעות של חזרה בכל יום. השם של האנסמבל והמופע MAD DOGS AND ENGLISHMEN היה המצאה של קורדל.


המופע הפך להצלחה אדירה וליאון ראסל ראה בהרכבתו את התגשמות חלומו. שילוב של רוק עם ביג באנד. ההופעות נחלו הצלחה אדירה. סולד אאוט בכל מקום. קוקר שר את נשמתו בכל הופעה. הוא היה בשיאו וראסל "הכובען המטורף" העניק לו תפקידי פסנתר מרהיבים, ניצוח על כל האנסמבל וגם נגינת גיטרה נהדרת פה ושם. נגנים נהדרים נוספים נתנו את כל כולם על הבמה: כריס סטיינטון (היחיד שנשאר מלהקתו הקודמת של קוקר) על אורגן ההאמונד, ג'ים גורדון, ג'ים קלטנר וצ'אק בלאקוול בתופים, קארל ריידל בבס, בובי קיז בסקסופון, ג'ים פרייס בחצוצרה, מקהלה שלמה ביחד עם הזמרת ריטה קולידג' (עליה נכתב השיר "דלטה ליידי") ועוד... ועוד... וגם ילדים ואפילו כלב דלמטי.


כל חברי ההופעה (יותר מארבעים איש) טסו ממקום למקום במטוס פרטי שנכתב עליו מבחוץ COCKER POWER. בנוסף לנגנים עצמם היו גם נשים, בנות זוג, ילדים וגם כלבים. לכל אחד באנסמבל ניתן כינוי מיוחד. זאת בגלל ההרגשה כי בסיבוב הזה הייתה אווירה של קומונה שבטית.


הכינוי של ראסל היה THE MASTER OF SPACE AND TIME. זה בגלל תפילותיו לפני ההופעות וגם היותו הדמות המרכזית בשירות הקבוצתיות שנערכו מאחורי הקלעים לפני עלייתם לבמה.


כל צורת ההפקה הזו נראתה כמו קרקס אחד גדול. במרכז הבמה עמד ג'ו קוקר כשמאחוריו ניצב מאלף האריות האמיתי של הערב, לאון ראסל.


עם כל הרצון לייצר אווירת אהבה ושיתופיות, היה קשה מאד להתעלם מקיומו של מתח אדיר. המתח נבע מהעובדה שרוב הזרקורים הופנו לראסל במקום לקוקר. ראסל גנב את ההצגה ביג טיים. ראסל היה מאד מתוסכל מקוקר כי האחרון לא הצליח לקבוע דעה בשום דבר. קוקר היה מבולבל בשל שימוש מאסיבי בסמים. ראסל היה יותר בפוקוס. למעשה ראסל היה מאד בפוקוס. הרבה האשימו את ראסל בכך שהוא ניצל עד תום את קוקר למען קידום שמו בלבד. בסוף סיבוב ההופעות המתיש הזה הפך קוקר לשבר כלי. הוא שתה אלכוהול בכמויות מבהילות ונכנס למצב של דיכאון תהומי. הוא נזרק לרחוב וחי כמה שנים כאלכוהוליסט גמור... נראה היה כי הקריירה שלו נגמרה בעוד זו של ראסל הרקיעה שחקים.


האלבום הכפול, שיצא באוגוסט 1970, קיבל ביקורת מהרולינג סטון בזו הלשון: "התקליט הזה נחוץ ביותר למעריציו של ג'ו קוקר בלבד. כל השאר, זה מבחינת לקיחת סיכון מצידם. הסיבה לכך לא קשה להבנה. כל ההפקה הזו כמה תוך כמה ימים, כדי למלא התחייבות חוזית והיא נשמעת כמו דבר שקם תוך כמה ימים כדי למלא התחייבות חוזית. חוץ מלליאון ראסל, שמלהטט בפסנתר ובגיטרה, אין לאף אחד בתקליט זהות משל עצמו. כל הלהקה פה נשמעת כלהקת ליווי ותו לא. והעיבודים כה צפויים ומכאניים. שיר כמו CRY ME A RIVER ממש מביך בגירסה שבתקליט הזה והביצוע של 'נשות הונקי טונק' חסר נשמה. קוקר עצמו כנראה לא הצליח להתעלות פה מעל כל ההפקה הסמיכה הזו. לא הכל כה נורא. יש פה ושם ניצוצות, כמו למשל בשיר LET'S GO GET STONED, למרות שגם בסיום שיר זה יש בעיה. בתקליט שומעים שהקהל בפילמור נלהב ונרגש, כך שזה כנראה רק עניין של טעם. הבה נקווה שעכשיו, עם פירוק ההפקה הזו, ירכיב ג'ו להקה קטנה יותר, כמו זו שהייתה לו בעבר, ויעשה משהו שמתאים הרבה יותר למידותיו".


ב-28 במרץ בשנת 1983 יצא תקליט חדש לפרנק זאפה - THE MAN FROM UTOPIA.



התקליט הזה, כמו אחרים שלו, הוא שילוב בין הקלטות אולפן להקלטות בהופעה חיה. הרולינג סטון העניק לו אז שלושה כוכבים והוסיף הסבר: "אם תעשיית המוזיקה הייתה מעניקה פרסים על טעם רע, המדף של פרנק זאפה היה עם המון פסלונים מוזהבים. בתקליט החדש שלו הוא אף הולך צעד רחוק יותר. עם זאת, יש גם רגעים מצחיקים, כמו בשיר COCAINE DECISIONS שמצביע על תופעה חברתית אמריקאית. יש בתקליט גם קטעים אינסטרומנטליים עם אש יצירתית רבה שמוכיחה שזאפה הוא מלחין טוב יותר מאשר תמלילן".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comentários


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page