top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 בספטמבר בעולם הרוק

עודכן: 16 בינו׳



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-28 בספטמבר (28.9) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "לחלק מהתקשורת יש גישה כלפיי בסגנון 'בואו נפשיט אותו עירום ונתלה אותו מעץ'. ממש כך". (ג'ימי הנדריקס בעיתון NME בשנת 1967)


ב-28 בספטמבר בשנת 1976 יצא לסטיבי וונדר אלבום כפול (ותקליטון מורחב נוסף בו) ושמו 'שירים במפתח החיים'.


SIDE 1

1. Love's In Need Of Love Today

2. Have A Talk With God

3. Village Ghetto Land

4. Confusion

5. Sir Duke


SIDE 2

1. I Wish

2. Knocks Me Off My Feet

3. Pastime Paradise

4. Summer Soft

5. Ordinary Pain


SIDE 3

1. Isn't She Lovely

2. Joy Inside My Tears

3. Black Man


SIDE 4

1. Ngiculela - Es Una Historia - I Am Singing

2. If It's Magic

3. As

4. Another Star


BONUS SINGLE

1. Saturn

2. Ebony Eyes

3. All Day Sucker

4. Easy Going Evening (My Mama's Call)


סטיבי וונדר היה בשנת 1975 במצב בו עמד לפוג חוזה ההקלטות שלו עם חברת התקליטים מוטאון. המו"מ שלו, לחידוש החוזה מול החברה, היה קל עבורו. האימפריה הזו של ברי גורדי ספגה מכות קשות במחצית הראשונה של אותו עשור בגלל הטעם המוזיקלי המשתנה.


וונדר שלח את עורך הדין בעל הכוח, יוהאן ויגודה, לדון ברשימת התנאים הארוכה שלו עם גורדי, שתיאר את המשא ומתן בזכרונותיו כ"המפרך ומורט העצבים ביותר שהיה לי אי פעם". בידיעה שהוא עומד לאבד את האמן העקבי ביותר שלו מול הצעות משתלמות של חברות תקליטים יריבות, מיהר גורדי להעביר הרים של מזומנים לחשבונו של הזמר. כשהאבק התפזר והניירות נחתמו, לוונדר הייתה ביד הזדמנות להרוויח עד 37 מיליון דולר אם יספק יותר מהמינימום של תקליט לשנה, כמו גם לקבל 20 אחוזי תמלוגים, ושליטה בפרסום שלו. באותו זמן, זו הייתה העסקה הגדולה ביותר שנעשתה אי פעם בתעשיית המוזיקה. המגזין טיים ציין כי מדובר פה ביותר מאשר בחוזים של אלטון ג'ון וניל דיאמונד ביחד.


גורדי: "שמעתי שזו הייתה עסקה חסרת תקדים, הסכום הגבוה ביותר ששולם אי פעם. אבל הייתי חייב לעשות את זה, כי לא היה שום סיכוי שאאבד את סטיבי. רעדתי לגמרי!".


בנוסף למצב הכספי, החוזה הציע גם לוונדר את החופש היצירתי לעבוד בכל מקום שהוא רוצה, עם כל אמן שהוא רוצה, ולהטיל וטו על כל סינגלים פוטנציאליים שהחברה תחשוב להוציא. מוצר שתוכנן עם להיטיו בהופעה, כאלבום משולש, בוטל בהתעקשותו, וכל 200,000 העותקים נשלחו לגריסה. וונדר הצליח יותר מהביטלס ואלביס פרסלי להשפיע כך על החברה שהיו חתומים בה. העסקה הזו הייתה העדות האולטימטיבית למעמדו ככישרון העליון של מוטאון.


"אני נשאר במוטאון, כי זו החברה היחידה שנותרה בבעלות שחורה בתעשיית התקליטים", אמר אז וונדר בהודעה שהודיעה על העסקה. "מוטאון מייצגת תקוות והזדמנות עבור נגנים ומפיקים שחורים חדשים כמו גם מבוססים. אלמלא מוטאון, כל אחד מאיתנו לא היה מקבל את הזריקה שהייתה לנו בהצלחה והגשמה. חיוני שאנשים בעסק שלנו - במיוחד הקהילה היצירתית השחורה, כולל אמנים, סופרים ומפיקים - יוודאו שמוטאון תישאר יציבה רגשית, חזקה רוחנית ובריאה כלכלית".


שלושה עשורים מאוחר יותר נשאר וונדר מלא הערכה לאמון שגורדי נתן בו. "הוא היה אמיץ מספיק כדי לקחת את ההזדמנות - לקחת את האתגר הזה כדי להגיד, 'אתם יודעים מה? אני מאמין בו מספיק כדי לעשות זאת. אני מאמין בהימור'. הוא היה איש חכם".


האלבום SONGS IN THE KEY OF LIFE לא היה קל לעשיה, כשהצוות שליווה אותו בתקליטיו הקודמים ועזר לו בתכנות הסינטיסייזרים השונים, חש כי ההנהלה מושכת את סטיבי למקומות לא נכונים והחליט לפרוש. סטיבי נותר לבדו והחל לרקוח כך את אלבומו הבא. התהליך הפך להיות מייגע כשסטיבי הפרפקציוניסט דרש לערוך מיקסים שוב ושוב ושוב. זה הפך לאלבום עליו הוא בילה את הזמן הרב ביותר להפקתו.


וונדר: "אתגרתי את עצמי לכתוב כמה שיותר דברים שונים ולכסות כמה שיותר נושאים. ניתנה לי הזדמנות לבטא את רגשותיי ככותב שירים וכאמן". זה היה אתגר שהתרוצץ בראשו, עד כדי אובססיה. הקלטות ללא הפסקה השתרעו על פני שנתיים וחצי בארבעה אולפנים. לעתים קרובות אפשר היה למצוא אותו באחד החללים האלו, לפעמים במשך 48 שעות בכל פעם, כשהוא רודף אחרי המוזה שלו עם צוות של מהנדסים ומוסיקאים תומכים.


בנוסף לצוותו הנאמן, לוונדר היה נשק סודי: סינטיסייזר אנלוגי חדיש בשם YAMAHA GX-1. המכשיר העצום התהדר בשלוש מקלדות, דוושות רגליים מרובות והמון כפתורים לזיכרון צלילים ושינוי גובה, ואפילו ספסל מובנה. זה היה כלי מפלצתי וכבד. יחד עם הגודל הענק שלו הגיעה עלות ענקית של 60,000 דולר (של אז). רק קומץ מהם נבנה ונמכר. רובם נחתו בידיהם של כבדים בתעשייה כמו קית' אמרסון, ג'ון פול ג'ונס (מלד זפלין) ובני אנדרסון (מלהקת אבבא). סטיבי וונדר קנה שניים מהם וכינה אותם בשם "מכונת החלומות".


תאריך יעד אחד שנרשם לצאת האלבום עבר ללא יציאת מוצר. חברת התקליטים רמזה כל הזמן לציבור כי הנה התקליט תיכף יוצא והתוצאה באה בצורת ציפיה אדירה. השמועה גרסה כי לא יהיה זה תקליט בודד אלא אלבום כפול ובצדו תקליטון. הציבור לא האמין למשמע אוזניו ובער מרוב תשוקה לקבלת הדבר הזה אליו. התוצאה באה עם הרבה שירים שהציבו אותו כמוסיקאי-על המומחה בסגנונות כפ'אנק, ג'אז, בלדות, אפרוביט וגם במסגרת של רביעיית כלי קשת.


להיטים לא חסרים בתקליט זה. כמו SIR DUKE, שהוקדש בשמו לאיש הג'אז הנודע, דיוק אלינגטון, שמת בשנת 1974. מטרתו של סטיבי בשיר זה הייתה להנציח את שמות הגיבורים שלטענתו תיכף יישכחו מהעולם. ביניהם סאצ'מו (לואי ארמסטרונג), אלה פיצג'ראלד, קאונט בייסי וסודריסה מילר.


ויש את ISN'T SHE LOVELY שהוא כתב לכבוד הולדת בתו, איישה. רבים חשבו כי בכי התינוק בתחילת השיר הוא שלה, אך האפקט הגיע ממקור אחר. וכיאה לוונדר ולשמו - הבחור ניגן בשיר זה בכל כלי הנגינה (חוץ מעזרה קלילה בתחום הקלידים). להיט נוסף בא בצורת I WISH בו סטיבי מציג את ימי העבר שלו, מסוף שנות החמישים ותחילת השישים כשהוא גדל בסביבה לא קלה. למרות חיי העוני שלו ושל משפחתו מסתכל סטיבי אל העבר הזה בחיבה רבה, כשדאגתו היחידה הייתה איזה צעצוע יקבל לחג המולד. דרך אגב, את המשפט YOU NASTY BOY, שבאמצע השיר, שרה אחותו של סטיבי, רני הארדאוויי.


ויש גם את PASTIME PARADISE, שרבים יכירו ודאי דווקא מהגירסה המעודכנת שרקח לו קוליו בשנות התשעים, תחת השם GANGSTA'S PARADISE. שיר נוסף בתקליט מארח את אמן הקלידים, הרבי הנקוק, במפגן גרובי אדיר (בפנדר רודס) עם השיר AS. את האלבום חותם השיר ANOTHER STAR, בו מתארח 'כוכב נוסף' מתחום הג'אז - הגיטריסט ג'ורג' בנסון. ולמרות שסטיבי שר כאן על אהבה שאבדה לו, הקצב מדביק בהתלהבות ומסיים את המסע במפתח החיים בתחושה מרוממת. זאת לפני ששולפים את התקליט מהפטיפון ומניחים במקומו את התקליטון, להדרן בצורת ארבעת שירים נוספים, שלא נכנסו לאלבום אך מהווים חלק בלתי נפרד ממנו.


בעיתון STEREO REVIEW נכתב בזמנו בביקורת על האלבום: "שלא כמו אמנים רבים של מוטאון, סטיבי וונדר התנגד לנוסחתיות והרחיב בעקביות את אופקיו. לאחר שלמד קומפוזיציה ותיאוריה באוניברסיטת דרום קליפורניה, הוא התחיל לחשוף במוזיקה שלו, אם לא במילים שלו, מידת תחכום ובגרות שהכחישה את גילו הרך. משנת 1971 הוא הגיע לנקודת מפנה דומה לזו שסימנו בעבר הביטלס, מהאלבום 'ריבולבר' שלהם. אלבום רדף אלבום וזה הכניס את סטיבי וונדר לקהל בוגר יותר והוא זכה בכבוד של התעשייה שבשנת 1974 העניקה לו ארבעה פרסי גראמי.


יציאתו של אלבום חדש של סטיבי וונדר נראתה כאירוע מיוחד, אך כל שנת 1975 ורוב 1976 עברו ללא שחרור אלבום של הוונדרקיינד, מה שכמובן הגביר במידה ניכרת את תשומת הלב הניתנת לשירים החדשים שלו כשסוף סוף ראה האלבום אור לאחרונה. האם היה שווה לחכות? ובכן, אולי השאלה צריכה להיות, האם היא שווה את כל המשקל הזה? האלבום מכיל עשרים ואחד שירים בהיקף של שעה, ארבעים דקות ושלושים ושמונה שניות של זמן נגינה. זהו נתון נדיב בסטנדרטים של כל אחד, אך ראוי לשבח רק אם החומר המוצג מצדיק כל כך הרבה זמן. במקרה הזה לא.


תנו לי לציין מיד שאני מעריץ של סטיבי וונדר. למעשה, יצאתי ורכשתי את האלבום הזה ברגע שהוא הפך להיות זמין, וקניית אלבומים היא משהו שאנשים שלי בענף עסקי התקליטים כמעט ולא עושים. למרות שאני מודה שאני מאוכזב, אני חייב להוסיף כי אני לא מרגיש שההוצאה הייתה בזבוז מוחלט - האלבום, מלבד ייצוג יצירתו האחרונה של אמן חשוב, מכיל חומר בעל ערך מוזיקלי, ואם ניתן לי את ההזדמנות לשמוע אותו מראש, עדיין הייתי קונה אותו.


בסופו של דבר, 'שירים במפתח החיים' זה אכזבה, אך קחו בחשבון שהגענו לצפות מעל הרגיל מסטיבי וונדר. אם האלבום הזה לא עומד בציפיות, חלק גדול ממנו עדיין ראוי לציון כאשר הוא נמדד מול רוב הצעות הפופ האחרות של היום. המרכיבים לאלבום יחיד יוצא דופן נמצאים כאן, אך בדומה לחוברת הנלווית שלו (בעמוד אחד בלבד מוזכרים 176 אנשים בשמם) היצירה האחרונה של סטיבי וונדר נפגמת בגלל עודף".


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת כך: "השירים של סטיבי וונדר נוחתים עלינו כמו איזה שובר קופות אולפני הוליוודי גדול, שמגיע אלינו כבר מכובד במילים, נדקר בסימני קריאה ועטוף בציפיות גדולות. במשך שנתיים הוכרז על יציאתו הקרובה של האלבום מזה מספר פעמים, ובכל פעם וונדר נסוג כדי לעבד, להרחיב עד שזה יצא באופן שאפתני: שני תקליטים פלוס תקליטון בונוס ועם חוברת לירית והערות מפורטות ומביכות להודות לכולם, מאמו ואביו והלאה משם. הכרת התודה המוגזמת (כולל רשימה אלפביתית של למעלה מ-150 שמות, מעבדול ג'באר ועד פרנק זאפה) עומדת בניגוד לקרדיט ההפקה הלוקה בחסר.


זהו סיור אישי נוסף: וונדר הפיק, עיבד, כתב והלחין כאן הכל. הוא שר את כל השירים וגם את רוב שירת הליווי; ולמרות שמספר כוכבים (ג'ורג' בנסון, הרבי הנקוק, מיני ריפרטון, בובי המפרי, דניסי וויליאמס, סריטה רייט) מופיעים כאורחים, רוב היצירות מכילות לכל היותר ארבעה או חמישה נגנים מלבד וונדר שבולט מכל. הוונדר הזה מתעמת איתנו כמעט ביד אחת, תופס את הציפיות שלנו ומאבק אותן עד היסוד.


התרשמותי המיידית מ'שירים במפתח החיים' היא כי התחושה הכוללת היא רחבה, ספונטנית ומיידית להפליא. הגאונות המיוחדת של וונדר היא שהשלמות שלו מעוצבת בקפידה ונשמעת באופן כל כך משכנע. לרוע המזל, עטיפת האלבום-הכוללת את תמונתו של וונדר שוקעת במערבולת של מה שמזכיר נייר קרפ כתום-נראית כמו מאמץ חובבני של הרגע האחרון; האפקט מזעזע וזול באופן מקומם, בהתחשב במחיר המחירון של האלבום, שהוא 13.98 דולר.


החומר עצמו משתנה עד כדי כך שגם לאחר שבועות של האזנה קשה לקבל מושג סופי. זו אחת ההנאות של האלבום כי מצאתי את עצמי כל הזמן מגלה ומתאהב ביצירות חדשות שאיכשהו התעלמתי מהן. האלבום מציע משהו טרי בכל האזנה, משהו מתאים לכל מצב רוח. אבל זו גם אחת הטרדות של התקליט - אין לו מיקוד או קוהרנטיות. האקלקטיות עשירה ומבורכת, אך ההשפעה הכוללת היא מקרית, שהופכת את מה שאולי היה משתה אקזוטי מהמם לארוחת קציצות מאורגנת בחיפזון.


האם נותנים לנו פה ערימת שירים זו כפרס על סבלנותנו או שמא משום שלסטיבי הייתה כמות כה מדהימה של חומר משובח שהוא רצה להוציא כמה שיותר? למרות שהדחף הראשון הוא להתחיל לערוך אותו, ככל שתקשיב יותר כך תרצה לחתוך פחות. למעט כמה יוצאי דופן מזעזעים, האיכות אכן מציפה".


אחרי תקליט זה יעברו כשלוש שנים עד שסטיבי יגיח באלבום חדש ואינסטרומנטלי ברובו, על חייהם הנסתרים של הצמחים.




ב-28 בספטמבר בשנת 1966 נסע גיטריסט נואש אחד ברכבת מפולקסטון ללונדון. זה היום שישנה את גורלו לנצח של ג'ימי הנדריקס.


הוא החליט שזה יהיה היום האחרון בו ינסה את מזלו בעולם המוזיקה. שמו היה נואל רדינג. בהגיעו ללונדון, הוא רכש את הגליון האחרון של המלודי מייקר ובדק שם האם יש משרה פנויה בלהקה כלשהי עבורו. ראיון עם הזמר אריק ברדן, שהיה עד אז בלהקת האנימלס, משך את עינו.


להקת האנימלס בדיוק התפרקה לאחר סיבוב הופעות בצפון אמריקה. אבל בגלל התחייבויות חוזיות נאלץ ברדן לקבץ סביבו נגנים חדשים ולהמשיך במותג ידוע זה כדי למלאן פן ייתבע. הוא שאף לקבץ סביבו נגנים שישלם להם כשכירים.


רדינג הסתקרן ויצר קשר עם סוכנו של ברדן, שהודיע לו שהאודישנים נערכים במועדון בירדלאנד, במרכז לונדון. הסוכן בישר לו שיוכל להגיע מחר ולהיבחן. למחרת הגיע רדינג לאודישן ומצא שם גם את הבסיסט לשעבר של האנימלס, צ'אס צ'נדלר, שאז היה מנהלו הטרי של גיטריסט שמאלי מארה"ב ושמו ג'ימי הנדריקס.


רדינג: "באודישן ניגנתי מולם כמה צלילים, כשלפתע ניגש אליי צ'אס צ'נדלר. הוא היה כמו כוכב עבורי. איש מפורסם ומצליח. אני בקושי הייתי בן עשרים אז. הוא שאל: 'אתה יודע לנגן בס?'. עניתי לו שלא, אבל אני מוכן לנסות. באותו רגע הוגשה לידיי גיטרה בס וניגנתי בה שלושה שירים עם הג'נטלמן האמריקאי שעמד שם ועם קלידן נוסף שהיה בחדר. מיד לאחר מכן פנה אליי אותו אמריקאי ושאל אותי אם אפשר לדבר. שנינו הלכנו לפאב קרוב והתחלנו לדבר על הלהקות האהובות עלינו. שמות כמו סאם קוק, הקינקס, הפנים הקטנות ועוד, התעופפו בחלל האוויר. לפתע הוא שאל אותי אם אני רוצה להצטרף ללהקתו. זה היה מר ג'ימי הנדריקס".


ב-28 בספטמבר בשנת 1978 יצא התקליט NEVER SAY DIE, של בלאק סאבאת'. היה זה תקליט שנעשה בתקופה אומללה ללהקה. מה קרה שם שגרם לזה? בואו לקרוא.



SIDE 1

1. Never Say Die

2. Johnny Blade

3. Juniors Eyes

4. Hard Road


SIDE 2

1. Shock Wave

2. Air Dance

3. Over To You

4. Breakout

5. Swinging The Chain


להקת בלאק סאבאת', שהייתה מהגדולות של גל הרוק הכבד הסבנטיזי, צלעה במחצית השניה של 1977. אוזי אוסבורן הזמר פוטר מהלהקה כי היה מסומם מדי.



אוסבורן בספרו: "ביום שעזבתי את הלהקה, היינו באולפני רוקפילד בדרום ויילס, מנסים להקליט אלבום חדש. בדיוק הייתה לנו עוד פגישה מתישה על כסף ועורכי דין, ולא יכולתי לסבול את זה יותר. אז פשוט יצאתי מהסטודיו וחזרתי הביתה במרצדס של אשתי ת'למה. התחלתי מאז לקטול את הלהקה בעיתונות, מה שלא היה הוגן. אבל כשלהקה מתפצלת, זה כמו נישואים שמסתיימים - לזמן מה, כל מה שאתה רוצה לעשות זה לפגוע אחד בשני. הבחור שהם מצאו להחליף אותי אחרי שיצאתי החוצה היה בחור אחר מבירמינגהם, שנקרא דייב ווקר, בחור שהערצתי הרבה זמן".


נו, אז זה ווקר או וולקר?...



הבסיסט, גיזר באטלר, בספרו: "בבהלה קלה, טוני (איומי הגיטריסט) שכר את חברו הוותיק דייב ווקר. דייב היה האדם היחיד שחשבנו עליו בהתראה כה קצרה, אבל זה היה אסון מוחלט. אני אהבתי את הדברים שדייב עשה עם סאבוי בראון, אבל הוא לא נשמע חלק מאיתנו. בכנות, חשבתי שדייב סימן לנו את סוף הלהקה. בזמן שכל זה נמשך, אוזי דיבר עם העיתונות על הקמת להקה משלו. אבל בסופו של דבר הוא חזר אלינו. הוא לא באמת רצה אבל, כמוני, הוא לא יכל היה לחשוב מה עוד לעשות. הוא לא היה בשום סוג של תנאי להתחיל לחרוש את התלם שלו. אלו היו חדשות רעות עבור דייב, שהיה עסוק בכתיבת מילים לאלבום החדש, אבל כולנו חשנו הקלה מאסיבית. לפחות עם אוזי בתור איש החזית שלנו, אנשים עדיין רצו לראות אותנו".


יום אחד הגיע דייב ווקר והשאר אמרו לו שהם קופצים לשתות בבר ושיחכה להם. כשחזרו, ניגש אליו המתופף, ביל וורד, ואמר, "אנחנו נשארים בלהקה ואתה לא". ווקר, שחשב כי הנה מסלול חייו המקצועיים עלה על דרך המלך - נבעט בחזרה לחיים בהם היה צריך להתמודד עם הבשורה וגם עם נישואיו שהתפרקו. לא הייתה סימפטיה בעסקי הרוק'נ'רול. שלושת החברים רצו את אוזי בחזרה למחנה שלהם. הוא מצדו אמר שהוא רוצה לעבוד על התקליט אך הוא לא ישיר שום דבר שנכתב עם ווקר. אוסבורן בספרו: "ברגע שחזרתי, המשכנו מאיפה שהפסקנו, אך הדברים נראו נקיים רק על פני השטח בעוד שמתחת הכל היה מלוכלך".


אוסבורן אמר לעיתון NME: "באותה תקופה שתיתי אלכוהול ללא הגבלה. המצב הלך והחמיר. הייתי יורד מהבמה ורץ מיד לשתות בבר. לפתע הבנתי שאני לא שותה להנאה ושיש פה משהו גרוע. למחרת קיוויתי שהמצב ישתפר אבל זה לא קרה. באותו זמן היו מריבות בתוך הלהקה. כל אחד מאיתנו חשב שהוא האלוהים. אני הבנתי שאני בסך הכל מוצר מזורגג".


"המצב היה בלגן", אמר הגיטריסט, טוני איומי. "כבר פיגרנו באופן משמעותי מבחינת לוח זמנים. חברת התקליטים הטרידה אותנו ללא הרף ולא היה לנו מה להשמיע לה. אוזי רצה שנתחיל מחדש, אז כתבנו ביום וניסינו להקליט בלילה. אני חושב שהיו שם דברים טובים, אבל קשה לשמור על הרגליים יציבות כשאתה מרגיש שדברים מתפרקים לך”. המנהל הפיננסי של הלהקה יעץ לחברים להקליט את התקליט מחוץ לאנגליה, כדי לא לחטוף חשבון מס הכנסה אסטרונומי מרווחיו. הם בחרו בטורונטו והלהקה ערכה את החזרות באולם בית קולנוע, שהיה ריק במהלך הבוקר. בחוץ נשבה רוח עזה ושלג רב ירד והלהקה עבדה בכל בוקר קשה כדי להספיק ולארגן משהו להקליט בלילה באולפן.


אוסבורן בספרו: "אבל אפילו שלושת אלפים קילומטרים מאנגליה לא נמוגו הבעיות הישנות. לדוגמה, ביליתי כמעט כל לילה בשתייה מאסיבית במקום שנקרא 'מפעלי הגז', מול בלוק הדירות שבו התאכסנתי. לילה אחד הלכתי לשם, חזרתי, התעלפתי והתעוררתי כעבור שעה עם הצרבת המדהימה הזו. אני זוכר שפתחתי את עיניי וחשבתי, מה לעזאזל? הכל היה שחור לגמרי, אבל שמתי לב לזוהר האדום הזה מולי. לא היה לי רעיון מה זה היה. בינתיים, הצרבת החמירה יותר ויותר. לאחר מכן פתאום הבנתי מה קרה: נרדמתי עם סיגריה ביד. עליתי באש! אז קפצתי מהמיטה, קרעתי את הבגדים שלי, צררתי אותם עם הסדינים הבוערים, רצתי לשירותים, זרקתי את הכל לתוך האמבטיה, פתחתי את המים הקרים וחיכיתי שהעשן יתפזר. עד שסיימתי, החדר היה נראה כאתר מופגז מפצצות, הייתי עירום לגמרי, הסדינים נהרסו ואני קפאתי למוות. חשבתי, מה לעזאזל אני עושה עכשיו? ואז עלה לי רעיון: קרעתי את הווילונות והשתמשתי בהם כסדינים. זה עבד מצוין, עד שבעלת הבית הגיעה למחרת בבוקר. היא התחרפנה ממה שראתה. 'מה עשית לדירה שלי?', היא צרחה עלי. 'צא החוצה! צא החוצה! חיה שאתה!'..."


באטלר בספרו: "זו הייתה עוד החלטה הרת אסון, להקליט בטורונטו. הרולינג סטונס הקליטו לאחרונה שם וכולם אמרו לנו שזה האולפן הכי טוב על פני כדור הארץ - כמו גם זול. אבל כשהגענו, גילינו ששטיחים עבים שימשו כוילונות בחדר ההקלטות, מה שהרג את הסאונד. אז הדבר הראשון שטוני עשה היה לקרוע את השטיחים ולמשוך את הווילונות למטה, מה שלא בא בטוב עם הבעלים, שלא התבייש לשלוח לנו את החשבון של הנזק.


מקום החזרות היחיד במחיר סביר שיכולנו למצוא במרכז העיר טורונטו היה בית קולנוע, שנתן לנו לנגן מתשע בבוקר עד הצהריים. היינו כותבים ועושים שם חזרות לפני שהלכנו להקליט. ביום הראשון שניגנו שם לפתע שמענו את הרעש המוזר הזה. הפסקנו לנגן, הצצנו לתוך האפלולית ובסופו של דבר גילינו שואב אבק בחלק האחורי של החדר שפעל. העובדה שזה השתלט על המוזיקה שלנו לא היה סימן טוב. אבל במקום לכעוס על ההפרעה, הודיע ​​טוני שהוא רוצה לשים את צליל השואב באלבום - והוא היה רציני. ואז, בשעה שתים עשרה בדיוק, המנהל של הקולנוע פתח את הדלתות, צופי הקולנוע התחילו לזרום פנימה ונתבקשנו לעזוב.


טורונטו בינואר הייתה קפואה לחלוטין והצטננתי באוזן, מה שאומר שהכל נשמע לי כאילו אני מתחת למים. זה לא אידיאלי כשאתה מנסה להקליט אלבום. אבל אני חושב שהנקודה הנמוכה ביותר שלנו בטורונטו הייתה כשהלכנו למסעדה לארוחת צהריים ולא היה בינינו מספיק כסף כדי לשלם למלצר טיפ ולו סנט אחד. אז ברחנו משם כמו ילדים קטנים והמלצר הזה רדף אחרינו כשהוא קורא בכעס, 'ממזרים קמצנים ומלוכלכים'. זה היה כל כך מביך".


אוסבורן: "דברים לא הלכו הרבה יותר טוב באולפן. כאשר הזכרתי, בדרך אגב, שברצוני לעשות פרויקט צדדי משלי, טוני התפרץ, 'אם יש לך שירים, אוזי, אתה צריך לתת לנו אותם קודם'. אבל אז בכל פעם שעליתי עם רעיון, אף אחד לא העניק לו חשיבות. הייתי אומר, 'מה אתם חושבים על זה, אם כך?' והם היו אומרים, 'לא. זה חרא'... עד שיום אחד ת'למה התקשרה אליי ואמרה שהיא עברה הפלה. ארזנו הכל וחזרנו לאנגליה וניסינו להקליט שם. אבל זה היה נורא. החבר'ה החליטו לעשות שיר ג'אזי בשם BREAKOUT. החלטתי שהספיק לי ועזבתי. בגלל זה ביל וורד שר בשיר שנקרא SWINGING THE CHAIN".


במאי 1978 הושלמה המשימה והלהקה הבינה שיש לה מוצר בעייתי. "בואו נגיד, ובכן, זו בהחלט לא הייתה השעה הטובה ביותר שלנו", אמר איומי. גיזר באטלר: "כל התקליט הזה הוא כמו סיר בישול שדברים נזרקו אליו ברגע האחרון. אני ממש לא אוהב אותו".


בזמנו סיפר אוסבורן על התקליט ועל הלהקה: "יש כל אחד מאיתנו באלבום החדש. יש בו שיקוף של השינוי המוזיקלי שעברנו. את התקליט הראשון שלנו הקלטנו בשמונה ערוצים בלבד ואילו את זה הקלטנו ב-24 ערוצים. זה שיגע אותנו. בהתחלה זה היה כיף אבל כל הערוצים שיגעו אותנו. זמן מה לפני כן שתיתי ללא הרף והרסתי את עצמי ואת משפחתי. עכשיו הצלחתי לאזן את הדברים ואני מאושר מזה. המעריצים יופתעו לגלות שאנחנו לא גרים בטירות עם דרקולה כשומר הסף. הבית שלי הוא בית קטן. יש ליש שלושה ילדים - שני בנים ובת. ויש לי גם אשה שמשתוללת ללא הרף. נו טוב, לא קל לחיות איתי. אני משתנה מכל משב רוח. אני משתדל לשעשע אנשים. אני בן 29 ומפוכח כלפי העולם. ראיתי כיצד דור הפרחים נרמס על ידי מכונה שמצצה מזה כסף. אז הגענו ואמרנו להם את האמת. הבאנו להם משהו להיאחז בו".


התקליט החדש לא הצליח ממש להימכר. העטיפה שלו הייתה מעניינת אך לא קשורה לשם האלבום. חברי הלהקה נקראו לבחור בין העיצוב הזה לעיצוב העטיפה, עם הרופאים, שיגיע בהמשך כעטיפת האלבום DIFFICULT TO CURE של להקת ריינבאו. מעצב העטיפה, אוברי פאוואל: "קיבלנו את שם האלבום ויצרנו הומאז' לטייסים של מלחמת העולם השניה. רצינו ליצור אווירה מחניקה עם המסכות".


לפני שהאלבום יצא לחנויות כבר יצאה סאבאת' להופעות. הקהל, שלא הכיר עדיין את השירים החדשים, הגיב להם בקרירות. מה גם שלהקת החימום הייתה מרשימה מאד וסחפה בעוצמתה. לארבעת הבחורים בה קראו יחדיו בשם ואן היילן.


האלבום NEVER SAY DIE היה האחרון שבלאק סאבאת' עשתה עם אוסבורן לשלושים השנים הבאות. הוא פרש מהלהקה באפריל 1979. איומי: "אוזי יצא מאיתנו. זה הגיע למצב בו הוא פשוט לא תיפקד איתנו יותר".

להקת בלאק סאבאת', ששלטה בתחילת הסבנטיז בעוצמה רבה, סיימה את העשור כשהיא חבוטה, מובסת, מנופחת מאלכוהול וסמים ותשושה.


ב-28 בספטמבר בשנת 1972 קרתה טרגדיה איומה לאלן קאלדוול, שהיה ידוע יותר כרורי סטורם, מנהיג להקת "ההוריקנים" הליברפולית. הוא היה כוכב ענק בליברפול וכיכב גם בהמבורג. שם הביטלס התלוו אליו לא מעט ולעתים אף היו מחקים את הסגנון הבימתי שלו.


להקת "רורי סטורם וההוריקנים" הייתה פעילה מאד בזרם הלהקות ששטף את ליברפול בתחילת שנות השישים. חבריה היו מקצועיים ולבשו חליפות, בעוד שאר הלהקות, שפעלו שם, ליד גדת נהר המרסי, לבשו בגדים רגילים יותר ונראו חובבניות. באחת מהופעות הלהקה שינה המתופף שלה, ריצ'רד סטארקי, את שמו לרינגו סטאר ובשנת 1962 הוא עזב את ההוריקנים לטובת הביטלס.


המזל הגדול עזב את ההוריקנים ונסיונותיו של קאלדוול להחיות את הצלחת העבר עלו בתוהו. הוא ידע לשיר היטב אך בדיבורו גימגם בכבדות ובתחילת 1972 ספג מכה אישית נוספת עם מות אביו, ארני. בעודו מנסה נואשות לעזור לאמו, פיתח קאלדוול זיהום בחזה שדרש טיפול תרופתי.


שבוע בלבד לאחר יום הולדתו ה-33 גילתה אותו אחותו כשהוא שרוע על מיטתו ולידו גם אמם, בת ה-64 ולצדם שני בקבוקי ויסקי ריקים ותרופות הרגעה. השניים היו ללא רוח חיים והאחות, אייריס פנטון, סיפרה אז, "אמי הפכה מאשה מקסימה ושמחה לזומבי, לאחר מות אבי. אחי עשה הכל בעולם המוזיקה למען השואו. אבל לדעתי הוא היה עצלן, כי הוא יכל להיות באמת מישהו חשוב".


רופא המשפחה מיהר לדווח שהתרופה לא הגיעה ממרשם שכתב ובליברפול אקו פורסם, שגברת קאלדוול השאירה על הרצפה מכתב עם הסבר: "אנו לא יכולים לסבול עוד. החיים שלי הסתיימו כשארני שלי מת. הגימגום של אלן זה סיוט. אנו לא רוצים להיות מעמסה לאחרים".


רינגו סטאר לא הגיע להלוויה וכשנשאל על כך, ענה: "אז מה? לא הייתי גם בלידה שלו...".




ב-28 בספטמבר בשנת 1991 מת חצוצרן הג'אז המשפיע מאד, מיילס דייויס. הוא מת מדלקת ריאות, אי ספיקת נשימה ושבץ, כך מסר רופאו, ג'ף האריס, בהצהרה שפרסם מבית החולים בו אושפז במשך כמה שבועות.


מיילס דייויס היה הרבה יותר מחצוצרן ג'אז. הוא היה מנהיג, חוצה גבולות, מתאגרף ומהפכן. צליל החצוצרה שלו היה מיוחד וקל לזיהוי כשלו.


הסולואים שלו היו מודל לדורות של נגני ג'אז. חצוצרנים אחרים מנגנים מהר יותר ממנו, אבל לא יפה כמותו. "אני תמיד מקשיב למה שאני יכול להשאיר בחוץ", הוא היה אומר.


חשוב לא פחות, דייויס מעולם לא התיישב בסגנון אחד; כל כמה שנים הוא יצר פורמט חדש להרכבים שלו. כל שלב הביא גינויים של מבקרים. "אני חייב לשנות", הוא אמר פעם. "זה כמו קללה שרובצת עליך ואתה צריך להימלט ממנה".


דייוויס היה ידוע גם באישיות נוקשה ובהתבטאויות פומביות שחצניות, ובנוכחות בימתית שיכולה להיות כריזמטית או מרוחקת. במשך זמן מה, הוא הפנה את גבו לקהל כשהוא ניגן והלך מחוץ לבמה כאשר לא נשף בחצוצרתו. דימויו הציבורי היה רהוט, בלתי מתפשר ועוצמתי. הוא נהג בפרארי ובלמבורגיני ולא חסך במילים כשלא אהב משהו.


ובכל זאת, המוזיקה שלו נגעה עמוק כי הוא דרבן את חבריו ליצירה למצוא את הקולות המוזיקליים שלהם.

הוא נולד ב-25 במאי 1926 באלטון, אילינוי, היה בנו של רופא שיניים אמיד וגדל במזרח סנט לואיס. ביום הולדתו ה-13 קיבל חצוצרה ושיעורים עם מוזיקאי הג'אז המקומי, אלווד ביוקנן. הוא קיבל את כרטיס האיגוד של הנגנים שלו בגיל 15 כדי שיוכל להופיע ברחבי סנט לואיס עם "השדים הכחולים של אדי רנדל".


קלארק טרי, החצוצרן ואחד האלילים המוקדמים שלו, הפך למנטור של דייויס, והמוניטין המקומי שלו גדל במהירות. הוריו של דייויס גרמו לו לסרב להצעות מוקדמות להצטרף ללהקות גדולות. אבל בשנת 1944 הגיעה להקת בילי אקסטין, שכללה אז שני גברים שהתחילו ליצור בי-בופ: צ'ארלי פארקר בסקסופון אלט ודיזי גילספי בחצוצרה. החצוצרן שלישי חלה ודייויס הופיע איתם במשך שבועיים. הניסיון גרם לו להחליט לעבור לניו יורק, מרכז המהפכה של הבופ.


הוא נרשם לבית הספר למוזיקה ג'וליארד בספטמבר 1944, ובחודשים הראשונים שלו בניו יורק למד מוזיקה קלאסית ביום וג'אז בלילה, במועדונים של רחוב 52 ובהארלם. הוא למד את שפת הבי-בופ וגיבש סגנון משלו.

"למעלה בג'וליארד", אמר דייויס מאוחר יותר, "ניגנתי בהרמוניה שני תווים עם עוד חצוצרן, 'בופ-בופ', פעם אחת בכל 90 תיבות מוזיקליות, אז אמרתי 'תוציאו אותי מפה' ואז עזבתי".


דייוויס התרחק מהמוחצנות של הבי-בופ המוקדם, וב-1948 החל להתנסות בסגנון חדש ומתוזמר יותר, שיילמד בשם COOL JAZZ. הוא גם הפך למכור להרואין בתחילת שנות החמישים, והופיע לעתים רחוקות וביצע הקלטות לא יציבות. אבל בשנת 1954 הוא התגבר על ההתמכרות שלו והחל להקליט ברצינות רבה יותר.

בשנת 1957 עבר דייויס ניתוח גרון להסרת יבלות ממיתרי הקול שלו. יומיים לאחר מכן הוא צעק על מישהו שלדבריו "ניסה לשכנע אותי להיכנס לעסקה שאני לא רוצה". קולו ניזוק לצמיתות והצטמצם ללחישה מחוספסת.


אבל הוא ידע לדבר היטב עם החצוצרה שלו ועמה הופיע המון וגם יצר הרבה תקליטים חשובים מאד. בסוף הסיקסטיז הוא נמשך יותר לתרבות הרוק, בזכות אשתו בטי דייויס, והקשיב המון לג'ימי הנדריקס וסליי ומשפחת סטון. תקליטיו הפכו גרוביים יותר וקהל הרוק נמשך אליהם, כשהבולט בהם היה BITCHES BREW, שיצא בשנת 1970.


בשנת 1972 הוא הרחיק לכת מבחינה סגנונית, כשהוציא את ON THE CORNER. למוזיקה בתקליט הזה היה מעט מאוד קשר למסורת הג'אז והוא אולי התקליט הכי שנוי במחלוקת בקטלוג העשיר שלו. מיילס דייויס כבר נודע אז כאיש ג'אז שהחליט לשבור את הגבולות וליצור תמונות מוזיקליות חדשות לחלוטין ומפתיעות ביותר.


האלבום הזה, כמו BITCHES BREW ו- IN A SILENT WAY, הוא גם תוצאה של עריכה קפדנית של המפיק הקבוע של מיילס, תיאו מסרו, מהקלטות רבות של ג'אמים ארוכים עם מקצבים שחוזרים על עצמם באופן מהפנט. אין פה קטעי ג'אז סטנדרטיים, אין פה שירים ואין פה מבנה ברור. יש פה מקצבי פ'אנק שנוצרו על ידי אנסמבל גדול שגיבש מיילס לפרויקט הזה שלו ולא קיבלו קרדיט על נגינתם בעטיפת התקליט. ביניהם תמצאו את הגיטריסטים רג'י לוקאס, דייב קרימר וג'ון מקלאפלין, הקלידנים צ'יק קוריאה והרבי הנקוק, הצ'לן פול באקמאסטר (שהיה המתזמר הקבוע של אלטון ג'ון והפך חבר קרוב של מיילס), באדאל רוי בטאבלה, קולין וולקוט וחליל בלקרישנה בסיטאר חשמלי, הסקסופוניסט דייב ליבמן, המתופפים ז'אק דה ז'ונט, בילי הארט ואל פוסטר, נגן כלי ההקשה דון אליאס, הבסיסט מייקל הנדרסון - ועוד...


מיילס גם בקושי מנגן פה בחצוצרה וכשהוא עושה זאת, מדובר בצליל חצוצרה שעובר דרך אפקטים. אני מת על זה! אוהבי הג'אז הטהור מתעבים את זה לרוב.


מיילס רצה להגיע לקהל הצעיר השחור שהתרחק מאלבומי ג'אז ופיוז'ן וביקש לקבל את הפ'אנק. מיילס דייויס ידע לספק את הסחורה, כשהחל בסוף הסיקסטיז להתלבש ככוכב רוק, בהשפעה ברורה של ג'ימי הנדריקס וסליי סטון. מיילס: "אלו היו סליי סטון וג'יימס בראון שהדהדו בראשי כשנכנסתי לאולפן, ביוני 1972, להקליט את ON THE CORNER. באותה תקופה כולם התלבשו בבגדי רחוב גזעיים; נעלי פלטפורמה צהובות, ממחטות סביב הצוואר, סרטים, אפודי עור וכו'. נשים שחורות לבשו את אותן שמלות צמודות ביותר".


בזמן אמת לא התקבל בברכה התקליט הזה, עם עטיפתו המצוירת ששיקפה להפליא את תרבות הרחוב השחורה. היו שכינו אותו "עלבון לבינה של העם" ואילו אחרים בחרו ב"שטויות חוזרות ונשנות". עיתון הג'אז המוביל, דאון ביט, כתש גם הוא: “קחו קצת צ'ונקה-צ'ונקה-צ'ונקה, הרבה צלילי כלי הקשה ברקע, כמה מוטציות אלקטרוניות, תוסיפו קווי מנגינה פשוטים מאד והנה לכם נוסחת גרוב, ואתם נצמדים אליה באופן בלתי פוסק כדי ליצור את ה'קסם 'שלכם. אבל האם זה קסם או סתם שעמום חוזר ונשנה?".


אבל התקליט שרד טוב יותר מהביקורות ההן עליו וכיום הוא מכונה יצירת מופת, בדרך כלל על ידי אנשים שאינם תרים אחר הג'אז הטהור.


לאחר שעבר מלוס אנג'לס לניו יורק, פגש הצייר קורקי מקוי את מיילס דייוויס והשניים התיידדו ואף חלקו דירה ברחוב ווסט 77. הם בילו זמן רב ביחד, כולל ביקורים בחדר הכושר לאגרוף, בו נהג מיילס להתעסק בספורט האהוב עליו. מיילס, חובב של אמנות שהשקיע זמן רב בציור וברישום כמו ביצירת מוזיקה, ביקש ממקוי ליצור את העטיפה לתקליט הזה: "קורקי מקוי הוא החבר הכי טוב שלי. פשוט התקשרתי אליו ואמרתי לו מה לעשות. למעשה, הוא פחד לעשות את זה, אבל, בנאדם... הוא פשוט חי את זה. חיים שחורים! זה שונה מהחיים הלבנים, החיים הסיניים, מה שלא יהיה. החיים שלי שונים משלכם".


התוצאה הייתה משהו שהנהלת חברת התקליטים קולומביה התקשתה לבלוע. מיילס, בראיון משנת 1973: "כשהראיתי להם את העטיפה החדשה של קורקי מקוי, הם אמרו לי שזה לא יעזור למכור שום אלבום. אז אמרתי להם שאני יודע איך למכור מוזיקה של ​​כושים, בנאדם. פשוט תשימו אותנו על העטיפה כדי למכור אותנו לעצמנו". קורקי מקוי ימשיך ליצור עטיפות למיילס.


בסוף שנת 1975 בעיות רפואיות הולכות וגוברות (ביניהן כיבים, בלוטות גרון, ניתוח בירך) אילצו את דיוויס לפרוש לחמש שנים. בשנת 1981 הוא חזר לעניינים ואף התעסק לא מעט במוזיקה שרבים ראו אותה כמוזיקת פופ. אבל מיילס לא עצר. הוא כל הזמן שינה את מסלולו ורבים בארצנו, שראו אותו מופיע אצלנו, תיארו זאת כחוויה שלא מן העולם הזה.



ב-28 בספטמבר בשנת 1972 הפך דייויד בואי לכוכב גדול בארה"ב כשמכר את כל הכרטיסים למופע בקרניגי הול, בניו יורק. מה שלא היה ידוע אז והתגלה מאוחר יותר הוא שמנהלו, טוני דפרייס, חילק כרטיסים רבים בחינם כדי למלא את המקום.


במהלך היום, לפני ההופעה, שהו בואי ופמלייתו במלון פלאזה היוקרתי בעיר. בינתיים הודיעה חברת התקליטים RCA שהיא קיבלה 400 בקשות להזמנות אנשי תקשורת, בעוד שהיה אפשר להכניס רק מאה. במהלך בדיקת הסאונד הגיע למקום צוות צילום של רשת הטלוויזיה ABC שראיין את בואי.


סקוט אוסבורן: "מה אתה רוצה שהקהל שלך יחשוב כשהוא רואה אותך?

דיוויד בואי: "אני לא רוצה שהם יחשבו כלום. הם כנראה מבולבלים לגבי הכתיבה שלי בדיוק כמוני. כלומר, אני האחרון שמבין את רוב החומר שאני כותב".

סקוט אוסבורן: "איך היית מתאר את עצמך?

דיוויד בואי: "חלקית אניגמטי, חלקית מאובן..."

סקוט אוסבורן: "מאובן?"

דיוויד בואי: "כן".


המתופף של בואי, וודי וודמאנסי, בספרו: "המופע בקרניגי הול היוקרתי היה חשוב עבורנו. הביטלס ניגנו שם פעמיים בשנת 1964 וכדי להצליח בשוק הרוק האמריקאי היה חשוב שנצליח בניו יורק. בהחלט היינו צריכים לספק את הסחורה באותו לילה. בואי חלה בשפעת יום קודם לכן והיה לו לילה די לבן. הוא לא היה בטוח אם הוא יכול לגייס את האנרגיה או אפילו אם הקול שלו יחזיק מעמד.


כשהלימוזינה שלנו עצרה לפני ההופעה ראינו זרקור ענק בחוץ האולם, שהסתובב והאיר את העננים ואת צמרות גורדי שחקים, יוצרים בכורה הוליוודית. ז היה מופע סולד אאוט ורשימת האורחים כללה את טרומן קפוטה, טוד ראנדגרן, אנדי וורהול, אלן בייטס, טוני פרקינס וכמאה עיתונאים בריטים פלוס אנשי תקשורת אמריקאים. כולנו היינו קצת מתוחים לפני ההופעה ואחרי ההקדמה הרגילה של מוסיקה מוקלטת מ'התפוז המכני', עלינו לבמה לקול תשואות וזו הייתה התחלה פנטסטית. זה נראה המופע הכי גדול שעשינו עד אז. כולנו התגייסנו לאירוע, כולל בואי, למרות השפעת שלו, ולמרות שלפני אחד השירים האקוסטיים, MY DEATH של ז'אק ברל, הוא הזהיר את הקהל שהוא עלול לא להגיע לסוף מבחינה ווקאלית. הוא עשה גרסה נהדרת שלו. ההופעה ממש חישמלה והקהל היה איתנו לאורך כל הדרך. לפני שחזרנו להדרן קיבלנו מחיאות כפיים למשך חמש דקות. הביקורות היו כולן חיוביות ובגלל ההצלחה של הופעה זו, נוספו קונצרטים נוספים לסיבוב ההופעות הזה".


במהלך היום סעד בואי ארוחה עם העיתונאי הבכיר, אל ארונוביץ, שלא יכל להגיע להופעה ושלח במקומו את בוב וויינר, שבחר לדווח באופן שלילי על ההופעה. בואי התעצבן ורטן על חוסר הנימוס של ארונוביץ, אחרי שהשקיע עבורו מזמנו. הוא גם ויתר על מסיבת אפטר-שואו כי גרונו ממש הציק לו.


פינת "יום בחיים של חיפושית" - 28 בספטמבר:


1960: הופעה במועדון אינדרה, המבורג גרמניה.


1961: הופעה (בפעם הרביעית) בלית'רלנד.


1962: הופעת צהריים בקאברן, ליברפול. באותו היום הופיעה הלהקה גם על מעבורת ששטה על נהר המרסי. האורחים רקדו לצלילי הלהקה ונהנו מאכילת פיש אנד צ'יפס.


1967: הביטלס באולפני EMI להקליט כמה צלילים לשירים לסרט MAGICAL MYSTERY TOUR.


1969: ג'ון לנון ערך נסיון נוסף להקלטת השיר COLD TURKEY. זאת לאחר ששלושה ימים קודם לכן נערכה הקלטה לשיר שלא מצאה חן בעיניו. ההקלטה הפעם נערכה באולפני TRIDENT. אריק קלפטון היה בגיטרה, קלאוס פורמן בבס ורינגו סטאר בתופים. לנון הקליט את תפקיד השירה שלו לפלייבק הזה ב-5 באוקטובר.


1974: ג'ון לנון התארח בתוכנית רדיו בניו יורק. המנחה היה דייויד אלסס. שם הוא אמר למאזינים שאם החיפושיות היו ממשיכים לפעול אז הם היו נשמעים כמו אי.אל.או. הוא אף קרא ללהקתו של ג'ף לין בכינוי "הבן של הביטלס". הוא גם הוסיף שהוא לא סובל את המיקסים החדשים שנערכו, ממונו לסטריאו, בכמה מהשירים בהוצאות של האוספים "האלבום האדום" ו"האלבום הכחול". "הגירסה המהירה של REVOLUTION נהרסה לחלוטין באוסף הזה", הוא קבע. במהלך השידור תיפקד ג'ון כעורך המוזיקלי וגם הקריא את תחזית מזג האוויר.


1976: ג'ורג' האריסון נתבע על ידי חברת התקליטים A&M על כך שלא סיפק לה את התקליט "1/3 33" בזמן. הוא איחר בחודשיים. סכום התביעה עמד על 10 מיליון דולר. האריסון היה חולה בצהבת כשקיבל את הבשורה על התביעה. החברה הוסיפה גם שבכוונתה למנוע ממנו להוציא כל דבר אחר שעד שתקבל את האלבום שמגיע לה. ג'ורג' הגיב שהוא "עצוב והמום מצעד זה". הוא היה אמור לתת להם את האלבום ב-25 ביולי ודאג להסביר אז לתקשורת שאותה חברה היא שנהגה לא כשורה כלפיו.


1980: ג'ון לנון עורך עוד ראיון למגזין פלייבוי. הפעם במסעדת "לה פורטונה" החביבה עליו. "האם אתה עדיין נוטל אל.אס.די?", הוא נשאל ועל כך ענה: ,לא השתמשתי בזה מזה שנים. פטריה קטנה פה ושם נקרתה בדרכי. אולי פעמיים בשנה". לאחר מכן הוא הלך להסתפר וטס עם יוקו ללוס אנג'לס, שם נפגש עם ג'ורג' האריסון לפני מופע של מונטי פייטון בהליווד בול. ג'ורג', שמימן את אותה חבורה בריטית מצחיקה, העניק במעמד ההוא קסטה ובה משירי אלבומו האחרון. לאחר ההופעה חזרו ג'ון ויוקו במטוס לניו יורק.


1982: פרד סימן, לשעבר עוזרו של ג'ון לנון בתקופת חייו האחרונה, נעצר בטענה שגנב מחפציו האישיים של לנון, כולל יומנים אישיים, הקלטות מוזיקה שנעשו באופן פרטי, ציורים, מכתבים ועוד. המשטרה, שנשלחה מטעם יוקו אונו, דיווחה שכל החומר הגנוב אכן נמצא באחזקתו. שנים לאחר מכן יוציא סימן את הספר THE LAST DAYS OF JOHN LENNON.



ב-28 בספטמבר בשנת 1974 יצא בשנת 1974 האלבום ELDORADO של אי.אל.או.


SIDE 1

1. Eldorado Overture

2. Can't Get It Out of My Head

3. Boy Blue

4. Laredo Tornado

5. Poor Boy (The Greenwood)


SIDE 2

1. Mister Kingdom

2. Nobody's Child

3. Illusions in G Major

4. Eldorado

5. Eldorado Finale


להקת אי.אל.או ביצעה צעד ענק קדימה בשנת 1974 עם יציאת התקליט ELDORADO. זה היה אלבום הקונספט הראשון של הלהקה, עם מלודיות ברורות ועיבודים תזמורתיים עשירים שעיטרו פה לראשונה את שיריו של ג'ף לין, שתמיד חלם לעבוד עם תזמורת סימפונית והגשים את חלומו. הקונספט בתקליט הזה מתבסס על דמותו של חולם שמנסה להימלט בכוח מן המציאות תוך רצון להגיע למעוז החלום הגבוה ביותר עבורו - אלדורדו.


כשלהקת אי.אל.או נוצרה לראשונה בשנת 1970 (עם כניסתו של ג'ף לין ללהקה של רוי ווד, שנקראה THE MOVE) הצהירו החברים שבכוונתם לקחת את המוזיקה מהמקום בו הביטלס הפסיקו עם I AM THE WALRUS. הרעיון המקורי ליצירת אי.אל.או היה שייך בכלל לרוי ווד. השילוב שלו עם לין החזיק מעמד במשך אלבום וחצי תחת מותג להקתם החדשה.


ווד פרש והקים את להקת WIZZARD כשהוא משאיר ללין (ולמתופף בב בוואן) את הזכויות על השם המחשמל. השניים חרקו שיניים ולקחו את כל הפרויקט הזה על כתפיהם. אחרי שני תקליטים נוספים בהם נעשו נסיונות מעניינים בכיוון המוזיקה 'המתקדמת' נוצר תקליט סימפוני זה.


לין החליט באלבום הזה לכתוב שירים בעלי מלודיות ברורות. כל זה בגלל שאביו, פיל לין, שהיה חובב מוזיקה קלאסית, טען שבנו כותב חסרי מלודיות. לין ביקש להראות לו כי לא כך הדבר ויצר בסלון הבית בבירמינגהם שיר בשם CAN'T GET IT OUT OF MY HEAD. הוא הלך אף רחוק יותר והביא, לראשונה בהפקה שלו, תזמורת סימפונית שלמה עם 30 נגנים ומקהלה בת 20 זמרים וזמרות. לואי קלארק הופקד על עיבודי התזמורת כאן. לפני היותו מתזמר מקצועי היה קלארק בסיסט בלהקות קצב ולמד בקולג' למוזיקה בלידס וסיים במסלול עיבוד ותיזמור. אז הוא קיבל שיחת טלפון מחברו הוותיק, ריימונד פרוגאט, שביקש ממנו לכתוב כמה עיבודים למחזמר שלו "וויליאם שייקספיר", אותו הקליט באולפני DE LANE LEA שבלונדון. ג'ף לין, שהיה באותה תקופה גם הוא באולפן והחל לעבוד על הקלטת ערוצי הבסיס לשירים של האלבום "אלדורדו", שמע את ההקלטות של שייקספיר וביקש מלואי קלארק לעבוד עם להקתו. זה הסכים והמשיך לתזמר את להיטי הלהקה גם שנים לאחר מכן.


בסיסט הלהקה בתקופה ההיא, מייק די אלבוקרק, פרש ממנה בתחילת ההקלטות לאלבום הזה בשביל להישאר קרוב למשפחתו. סיבובי ההופעות התישו אותו והוא התגעגע לאורח חיים שגרתי. לפיכך, תפקידי הבאס וגם הקולות ההרמוניים באלבום סופקו על ידי לין עצמו. זאת למרות שדי אלבוקרק קיבל קרדיט עליהם כדי שהקהל הרחב יקבל הרגשה שמדובר בתקליט הזה בלהקה אמיתית.


עד היום נחשב האלבום הזה לאחד הקלאסיים ביותר של הלהקה. קשת הסגנונות כאן היא רחבה. יש כאן רוק, בלוז, קלאסי, מוזיקת סרטים דמיונית, רוקאבילי ועוד. את העותק הראשון של 'אלדורדו' קנו לי כמתנה ליום הולדת 10 שלי. מאז ועד היום הוא מלווה אותי בהמון אהבה. אלדורדו הוא חבר אמיתי.


שנה לפני אלדורדו חרקה אי.אל.או שיניים בשביל להשיג לעצמה קהל. שלושה אלבומים שיצאו בין 1973-1971 ואלבום אחד בהופעה מ-1974 הכילו הרבה חומרים מורכבים ולא קליטים בשמיעה ראשונה. במקביל, יצאו כמה סינגלים שהביאו להצלחה מינורית יחסית. המטרה של ג'ף לין ולהקתו הייתה לפרוץ לשוק בארה"ב. הם ידעו שההצלחה האמיתית נמצאת שם ולא באנגליה. הפריצה המשמעותית הגיעה בשנת 1973 עם השיר SHOWDOWN, שגם ג'ון לנון מאד אהב ואף אמר זאת בשידור רדיו (מה שהוא אמר נמצא פה למעלה יותר, כי זה נאמר ביום צאת ELDORADO לחנויות).


לין לא סבל את סיבובי ההופעות. הוא היה שר על הבמה ללא חשק. אולפן ההקלטות היה ביתו האמיתי. הוא אמר פעם בראיון שאחד הריגושים הכי גדולים שלו זה לפתוח אריזה של טייפ סלילים חדש. השיטה שלו לכתיבת שיר הייתה הפוכה מהרגיל. הוא קודם הקליט את הלהקה והתזמורת ואז חזר עם ההקלטה לביתו וכתב עמה מילים לשיר אותן למיקרופון.


האלבום הזה הוקלט בין פברואר לאפריל 1974 באולפני DE LANE LEA בלונדון. בהתחלה, צלילי התזמורת הממו אותו בעוצמתם. הוא נדהם לשמוע כיצד לחניו מקבלים צבע סימפוני עשיר. אך החוויה המרגשת עם התזמורת הבריטית הזו הפכה במהרה ללא נעימה. נגני התזמורת לא התלהבו מהמוזיקה. אחד הכנרים הסתכל בדף התווים שלפניו ורטן בפני קלארק המתזמר שהדף שחור לגמרי. כלומר, יש בו יותר מדי תווים כתובים. זה דרש מאמץ עודף מצד הנגן השכיר וחבריו לתזמורת.


לואי קלארק היה מתזמר חדש בסצנה הבריטית ולכן נגני התזמורת קיבלו אותו באופן מתנשא וחמצמץ. אלו היו נגני איגוד שהגדילו והפסיקו לנגן בדיוק בזמן שהוקצב להם באיגוד המוזיקאים הבריטי. אפילו אם הם היו באמצע הקלטת טייק ומחוגי השעון הצביעו על שעת סיום, הם היו מורידים מעליהם את כליהם, לובשים מהר את מעיליהם ובורחים לכיוון היציאה מהאולפן. אם היו רואים בשעון הקיר של האולפן שנותרו להם חמש דקות להקלטה, הם כבר היו לובשים את הכפפות על ידיהם בשביל לחסוך זמן ביציאה. לקראת סוף התקליט אפשר לשמוע לכמה שניות את צליל המזוודות של הנגנים כשהם אורזים את כליהם לפני שהטייק הושלם.


הדבר הזה הכעיס ביותר את ג'ף לין שתיכנן מזימה; הוא דרש ממנהל האיגוד, דון סמית', שייפגש עמו באולפן. הפגישה נקבעה מספר ימים אחרי כן ובמהלכה התנפל לין בצעקות שהנגנים של סמית' אינם מקצועיים ושזמן ההקלטה לא נוצל כראוי בגלל שהם לא יכלו לקרוא את העיבודים שהביאו להם. סמית' היה בהלם כי אף אחד לא דיבר אליו כך לפני כן. התוצאה של הפגישה הייתה שסמית' שלח את התזמורת בחזרה לאולפן כדי להשלים את ההקלטות וללא תשלום נוסף. יש לציין שבסשן הנוסף הגיעו נגנים אחרים לגמרי מאלו שהתקפלו בסשן הקודם.


הקלטת התופים לאלבום הזה הייתה גם כן ייחודית. בתחילה הוקלטו התופים עם מיקרופונים קרובים למערכת התופים. לאחר שהטייק הושלם, הוקלטו התופים שוב ובאותו תפקיד כשהפעם המיקרופונים מוקמו הרחק באולפן, כדי לתפוס את האקוסטיקה של החדר. לאחר מכן שולבו שתי הקלטות התופים יחדיו ליצירת סאונד תופים עשיר. בהמשך אף תשתכלל גישה זו ובאולפני MUSICLAND במינכן (החל מהאלבום הבא, FACE THE MUSIC) קיבלו תופיו של בב בוואן את הצליל הכה מזוהה עם אי.אל.או.


כשהאלבום הושלם, הוצגה לחברי הלהקה התמונה שנועדה להתנוסס על העטיפה. זה היה צילום נעליה האדומות של דורותי מהסרט 'הקוסם מארץ עוץ', שיצא בשנות השלושים. חברי הלהקה שנאו את התמונה וחשבו שהיא מזעזעת, אך מנהל הלהקה, דון ארדן, חשב אחרת. הסרט "הקוסם מארץ עוץ" לא היה פופולרי באנגליה, אך הוא היה ידוע מאד בארה"ב. התכסיס השיווקי של ארדן נועד לגרום לקהל האמריקאי להתחבר לאלבום הזה דרך העטיפה. ללהקה לא נותרה ברירה אלא להסכים ודון ארדן אכן צדק. האלבום התקבל באהדה רבה בעיתונות וגם בקרב צרכני התקליטים. הוא אף הפך לאלבום הזהב הראשון של הלהקה.


הייתה בזמנו תקרית מוזרה כשדתיים פנאטיים חשבו שיש מסר בשיר הנושא שחותם את האלבום. הם טענו שאם מנגנים את התקליט לאחור אז מגלים משפט מטריד שהולך כך:

HE IS THE NASTY ONE

CHRIST, YOU'RE INFERNAL

IT IS SAID WE'RE DEAD MEN

ג'ף לין השיב לטענה הזו במילה אחת: SKCOLLUB (שזה היפוך של BULLOCKS = שטויות)...


קטע הפתיחה הסימפוני ELDORADO OVERTURE מכניס את המאזין לארץ של פנטזיה. במקור נקרא הקטע הזה במהלך העבודה עליו בשם SYMPHONY 1. את הקראת המילים בקטע הזה ביצע השחקן פיטר פורבס רוברטסון. ג'ף סיפר בראיון כי החוויה הזו, בה הוא ישב בחדר הבקרה של האולפן ושמע לראשונה את הרעיון שלו מבוצע עם תזמורת, פוצץ לו את המוח.


הסינגל שיצא מהאלבום, CAN'T GET IT OUT OF MY HEAD, נחשב בעיני רבים לאחד השירים היפים ביותר שיצאו תחת שרביטו של לין. השיר מדבר באופן כללי על חלומות שנשארים בראשך גם אחרי שאתה מתעורר. השיר הזה יצא על גבי תקליטון באנגליה בינואר 1975 אך לא הצליח להרשים במצעד המכירות. בראיון בעיתון מלודי מייקר הבריטי, משנת 1975, אמר ג'ף לין על התקליטון:

THE LAST SINGLE JUST DIED OVER HERE IN THE UK. ROLLED OVER AND DIED.


המילים שג'ף לין כתב בשיר הזה הן מעורפלות קמעא. מספיק להביט בבית הפותח של השיר כדי להפסיק להבין מה באמת קורה כאן. בדף המילים שצורף לתקליט ELDORADO כתוב המשפט WALKING ON A WAVE CHICANE. יש סברה שהמשפט בכלל אומר WALKING ON A WAVE SHE CAME. בכל אופן, המילה CHICANE פירושה הונאה.


אחד מטכנאי ההקלטה באולפן של השיר הזה היה קני דאלטון. הוא סיפר מאוחר יותר שממש לא אהב את השיר הזה של ג'ף לין ודי סבל באולפן ההקלטות. באחד הבקרים הוא הגיע מוקדם כדי להקליט את השירה של ג'ף גילה את האולפן במצב מבולגן מאד. על סטנד אחד ניצב דף ובו מילים בכתב ידו של ג'ף לין. המשפט הראשון בדף היה MIDNIGHT ON THE WATER. דאלטון ראה בדף הזה קישקוש אמיתי וזרק אותו לפח. רק שנים לאחר מכן הוא הודה בטעותו.


השיר שבא אחריו בתקליט נקרא BOY BLUE והוא מספר על התגובות של אנשי עיירה לנוכח חזרתו של חייל משדה הקרב.


עוד שיר עוצמתי בתקליט הזה הוא LAREDO TORNADO שכתב ג'ף לין כמחאה על תהליך הבנייה המואץ. כדי לסיים את צד א' הביא לין קטע בשם POOR BOY - THE GREENWOOD שנוגע במוטיב הקונספט של האלבום - חלומות. בחלום הזה נמצא חולם אחד שחושב שהוא אחד מאנשיו של רובין הוד. בסופו אף יש חזרה מוזיקלית לקטע התזמורתי שפתח את התקליט. השיר הזה יצא כתקליטון בהולנד אך לא נכנס שם למצעד.


עוד שיר שמאד אהוב עליי מהאלבום הוא MISTER KINGDOM שפותח את צד ב'. לין, שידוע כמעריץ מושבע של הביטלס, הלחין את השיר הזה תוך הישענות על ACROSS THE UNIVERSE, שנכתב על ידי ג'ון לנון לביטלס. בשנת 2003 הודה ג'ף לין שאין לו מושג על מה השיר מדבר, אך הוא אוהב את הדרך בה זה נשמע. גם אני.


השיר NOBODY'S CHILD מביא לנו את אי.אל.או במצב רוח של מוזיקה לאולמות ריקודים מתקופות עבר. העיבוד והביצוע משכנעים לגמרי ומה חבל שהלהקה לא עשתה עוד ניסיון כמו זה. מדובר פה בשיר שהוא ממש פנינה מוחבאת בתוך הקטלוג של הלהקה. ג'ף לין אהב מאד את מוזיקת הרוק'נ'רול. הוא גדל עליה, כמו הרבה מבני דורו ואהב גם להשחילה לתוך יצירתו - והנה זה בא בשיר קצר בשם ILLUSIONS IN G MAJOR (אשליות בסולם סול מז'ור) שאף יצא כצד ב' של תקליטון מאותה תקופה. יש במילים של השיר איזכורים ללאונרד כהן, הרולינג סטונס ועוד.


ואז מגיע השיר שמביא את כל התקליט לכדי סיום מרגש ומלא בדרמה טובה. זה שיר הנושא. ג'ף לין: "אני אוהב את האקורדים הכבדים בקטע הזה ובסיום המטופש יחסית בו שומעים את נגני הקונטרבס בתזמורת כשהם ממהרים לארוז את הכלים שלהם בתיקים הגדולים, כי הם לא היו מוכנים לנגן שבריר שניה מעבר לזמן שהוקצב להם".


לא יאמן, אך התקליט הזה לא נכנס למצעד האנגלי עד שנת 1978. ואסיים בביקורת שנכתבה על התקליט בעיתון 'עולם הקולנוע' שלנו, שיצא ביולי 1975: "תקליט שאני אישית ציפיתי לו בעניין רב ולא התאכזבתי. 'תזמורת אור החשמל' הייתה להקה צעירה יחסית אולם תקליטה הנוכחי מעיד על בשלות עמוקה ובכמה קטעים הלהקה מתעלה על עצמה ומגישה קטעים שניתן להשוותם ליצירותיהם הטובות של המודי בלוז או קונצרט הרוק של סגול כהה. ג'ף לין, מנהיג הלהקה, חיבר מעין קונצרט-רוק העוסק בחלומותיו של האדם ושאיפתו להגיע לאלדורדו המסתורית. מומלץ".




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page