רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-28 בספטמבר (28.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "לחלק מהתקשורת יש גישה כלפיי בסגנון 'בואו נפשיט אותו עירום ונתלה אותו מעץ'. ממש כך". (ג'ימי הנדריקס בעיתון NME בשנת 1967)

ב-28 בספטמבר בשנת 1976 יצא לסטיבי וונדר אלבום כפול (ותקליטון מורחב נוסף בו) ושמו 'שירים במפתח החיים'.

בשנת 1975, כשחוזה ההקלטות של סטיבי וונדר עם חברת התקליטים MOTOWN עמד לפוג, הוא ניגש למשא ומתן לחידושו מעמדת כוח. האימפריה של ברי גורדי ספגה מכות קשות במחצית הראשונה של אותו עשור, עקב שינויים בטעם המוזיקלי של הקהל.

וונדר שלח את עורך דינו הכוחני, יוהאן ויגודה, לדון עם גורדי ברשימת התנאים הארוכה שלו. גורדי תיאר את המשא ומתן הזה בזכרונותיו כמפרך ומורט העצבים ביותר שחווה אי פעם. מתוך הבנה שהוא עומד לאבד את האמן המצליח והעקבי ביותר שלו לטובת הצעות מפתות מחברות תקליטים יריבות, מיהר גורדי להעביר סכומי עתק לחשבונו של הזמר. לאחר שהאבק שקע והחוזה נחתם, וונדר החזיק בידיו עסקה שאפשרה לו להרוויח עד 37 מיליון דולר, בתנאי שיספק יותר מתקליט אחד לשנה. כמו כן, החוזה הבטיח לו 20 אחוזי תמלוגים ושליטה מלאה על הפרסום שלו. באותה עת, הייתה זו העסקה הגדולה ביותר שנעשתה אי פעם בתעשיית המוזיקה. המגזין TIME ציין כי שווי העסקה עלה על שווי החוזים של אלטון ג'ון וניל דיימונד גם יחד.

גורדי סיפר: "שמעתי שזו הייתה עסקה חסרת תקדים, הסכום הגבוה ביותר ששולם אי פעם, אבל הייתי חייב לעשות את זה. לא היה שום סיכוי שבעולם שאאבד את סטיבי, פשוט רעדתי מהמחשבה!".

בנוסף לתגמול הכספי, החוזה העניק לוונדר חופש יצירתי מוחלט: לעבוד בכל מקום שיבחר, עם כל אמן שירצה, ולהטיל וטו על כל סינגל פוטנציאלי שהחברה תכננה להוציא. כך למשל, אלבום הופעה משולש שתוכנן לצאת וכלל את להיטיו, בוטל בהתעקשותו, וכל 200,000 העותקים שכבר יוצרו נשלחו לגריסה. בכך, השיג וונדר מידת השפעה על חברת התקליטים שלו, שעברה את זו של הביטלס או אלביס פרסלי בחברות בהן היו חתומים. העסקה הייתה העדות האולטימטיבית למעמדו ככישרון העליון של MOTOWN.

"אני נשאר ב-MOTOWN כי זו חברת התקליטים היחידה בבעלות שחורה שנותרה בתעשייה", אמר וונדר בהודעה שפרסם עם חתימת העסקה. "MOTOWN מייצגת תקווה והזדמנות עבור נגנים ומפיקים שחורים חדשים, כמו גם עבור המבוססים שבינינו. אלמלא MOTOWN, איש מאיתנו לא היה מקבל את ההזדמנות להצליח ולהגשים את עצמו. חיוני שאנשים בעסק שלנו, ובמיוחד הקהילה היצירתת השחורה – כולל אמנים, כותבים ומפיקים – יוודאו ש-MOTOWN תישאר איתנה מבחינה רגשית, חזקה רוחנית ובריאה כלכלית".

שלושה עשורים מאוחר יותר, וונדר נותר מלא הערכה לאמון שגורדי נתן בו. "הוא היה אמיץ מספיק כדי לקחת את הסיכון, לקבל על עצמו את האתגר ולהגיד, 'אתם יודעים מה? אני מאמין בו מספיק כדי לעשות זאת. אני מאמין בהימור הזה'. הוא היה איש חכם".

העבודה על האלבום SONGS IN THE KEY OF LIFE לא הייתה קלה. הצוות שליווה את וונדר בתקליטיו הקודמים וסייע לו בתכנות הסינתיסייזרים, חש כי ההנהלה החדשה שלו מושכת אותו לכיוונים שגויים, והחליט לפרוש. וונדר נותר לבדו והחל לרקום את תקליטו הבא. התהליך הפך מייגע, כאשר וונדר הפרפקציוניסט דרש לערוך מיקסים שוב ושוב. האלבום הזה הפך להיות זה שעליו השקיע את הזמן הרב ביותר בהפקתו.

וונדר: "אתגרתי את עצמי לכתוב על כמה שיותר דברים שונים ולגעת בכמה שיותר נושאים. ניתנה לי ההזדמנות לבטא את רגשותיי ככותב שירים וכאמן". זה היה אתגר שהתרוצץ בראשו, עד כדי אובססיה. ההקלטות הבלתי פוסקות נמשכו שנתיים וחצי והתקיימו בארבעה אולפנים שונים. לעיתים קרובות ניתן היה למצוא אותו באחד האולפנים הללו, לעיתים אף למשך 48 שעות ברצף, כשהוא רודף אחר המוזה שלו עם צוות של טכנאים ומוזיקאים מסייעים.

בנוסף לצוותו הנאמן, לוונדר היה נשק סודי: סינתיסייזר אנלוגי חדיש בשם YAMAHA GX-1. המכשיר העצום התהדר בשלוש מקלדות, דוושות רגליים מרובות, כפתורים רבים לשמירת צלילים ושינוי גובה הצליל, ואפילו ספסל מובנה. זה היה כלי מפלצתי וכבד, ועם גודלו הענק הגיע גם תג מחיר עצום של 60,000 דולר (במונחים של אז). רק קומץ כלים כאלה נבנו ונמכרו, ורובם הגיעו לידיהם של אמנים בכירים בתעשייה כמו קית' אמרסון, ג'ון פול ג'ונס (מלהקת לד זפלין) ובני אנדרסון (מלהקת ABBA). וונדר רכש שניים כאלה וכינה אותם "מכונת החלומות".

תאריך היעד המקורי ליציאת האלבום חלף, אך הוא לא ראה אור. חברת התקליטים רמזה לציבור שוב ושוב שהיציאה קרובה, וכתוצאה מכך נוצרה ציפייה אדירה. שמועה שנפוצה גרסה כי לא מדובר בתקליט בודד, אלא באלבום כפול בתוספת תקליטון בונוס. הקהל, שבער מתשוקה לקבל לידיו את היצירה החדשה, התקשה להאמין. התוצאה הסופית אכן כללה שירים רבים, שהציגו את וונדר כמוזיקאי-על השולט במגוון סגנונות כמו פאנק, ג'אז, בלדות, אפרוביט, ואף קטעים בליווי רביעיית כלי קשת.

להיטים לא חסרו באלבום זה. למשל, SIR DUKE, שהוקדש למוזיקאי הג'אז הנודע, דיוק אלינגטון, שנפטר ב-1974. מטרתו של וונדר בשיר הייתה לחלוק כבוד לגיבורי המוזיקה שלו, ובהם לואי "סאצ'מו" ארמסטרונג, אלה פיצג'רלד וקאונט בייסי. וישנו גם ISN'T SHE LOVELY, אותו כתב לכבוד הולדת בתו, איישה. רבים סברו שבכי התינוק בתחילת השיר הוא שלה, אך האפקט הושג ממקור אחר. וכיאה לוונדר, הוא ניגן בשיר זה על כל כלי הנגינה (למעט סיוע קל בקלידים).

להיט נוסף הוא I WISH, בו וונדר נזכר בימי ילדותו, מסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, בסביבה לא פשוטה. למרות חיי העוני שלו ושל משפחתו, וונדר מביט אל העבר בחיבה, לתקופה שבה דאגתו היחידה הייתה איזה צעצוע יקבל לחג המולד. אגב, את המשפט YOU NASTY BOY, הנשמע באמצע השיר, שרה אחותו של סטיבי, רני הארדאוויי.

ויש גם את PASTIME PARADISE, שרבים כנראה מכירים דווקא מהגרסה המעודכנת שהכין הראפר COOLIO בשנות התשעים, תחת השם GANGSTA'S PARADISE. דרך אגב, אותו COOLIO מת בתאריך הזה בשנת 2022 (בגיל 59). שיר נוסף באלבום, AS, מארח את אמן הקלידים הרבי הנקוק למפגן גרוב אדיר על פסנתר הפנדר רודס. את האלבום חותם ANOTHER STAR, בו מתארח 'כוכב נוסף' מתחום הג'אז – הגיטריסט ג'ורג' בנסון. ולמרות שוונדר שר כאן על אהבה שלא תתממש, הקצב סוחף בהתלהבות ומסיים את המסע ב"מפתח החיים" בתחושה מרוממת. כל זאת, לפני שמסירים את התקליטים מהפטיפון ומניחים במקומם את תקליטון הבונוס, להדרן בן ארבעה שירים נוספים, שלא נכללו באלבום הכפול אך מהווים חלק בלתי נפרד ממנו.

במגזין STEREO REVIEW נכתב בזמנו בביקורת על האלבום: "שלא כמו אמני MOTOWN רבים, סטיבי וונדר התנגד לנוסחתיות והרחיב בעקביות את אופקיו. לאחר שלמד קומפוזיציה ותיאוריה באוניברסיטת דרום קליפורניה, הוא החל לחשוף במוזיקה שלו, אם לא במילותיו, מידה של תחכום ובגרות שהפריכה את גילו הצעיר. החל משנת 1971 הוא הגיע לנקודת מפנה, בדומה לזו שסימנו בעבר הביטלס עם תקליטם REVOLVER. תקליט רדף תקליט, וונדר זכה להגיע לקהל בוגר יותר וקצר את כבוד התעשייה, שבשנת 1974 העניקה לו ארבעה פרסי גראמי.

יציאתו של תקליט חדש מאת סטיבי וונדר נתפסה כאירוע מיוחד, אך כל שנת 1975 ורוב 1976 חלפו ללא יצירה חדשה מה-WONDERKIND, מה שכמובן הגביר במידה ניכרת את תשומת הלב לשירים החדשים כשהתקליט סוף סוף ראה אור. האם היה שווה לחכות? ובכן, אולי השאלה צריכה להיות, האם הוא שווה את כל המשקל הזה? האלבום מכיל 21 שירים באורך כולל של שעה, ארבעים דקות ושלושים ושמונה שניות. זהו נתון נדיב בכל קנה מידה, אך ראוי לשבח רק אם החומר המוצג מצדיק זאת. במקרה הזה, לא.

תנו לי לציין מיד שאני מעריץ של סטיבי וונדר. למעשה, יצאתי ורכשתי את האלבום הזה ברגע שהפך זמין, וקניית תקליטים היא משהו שאנשים שכמוני, שעובדים בתעשיית המוזיקה, כמעט ולא עושים. למרות שאני מודה שאני מאוכזב, אני חייב להוסיף שאיני מרגיש שההוצאה הייתה בזבוז מוחלט. האלבום, מלבד היותו ייצוג ליצירתו האחרונה של אמן חשוב, מכיל חומר בעל ערך מוזיקלי, ואם הייתה ניתנת לי ההזדמנות לשמוע אותו מראש, עדיין הייתי קונה אותו.

בסופו של דבר, SONGS IN THE KEY OF LIFE הוא אכזבה, אך יש לזכור שהגענו לצפות לדברים יוצאי דופן מסטיבי וונדר. גם אם האלבום הזה לא עומד בציפיות, חלק גדול ממנו עדיין ראוי לציון כאשר הוא נמדד מול רוב יצירות הפופ האחרות של ימינו. המרכיבים לתקליט יחיד ויוצא דופן נמצאים כאן, אך בדומה לחוברת הנלווית (בעמוד אחד בלבד מוזכרים 176 אנשים בשמם), היצירה האחרונה של סטיבי וונדר נפגמת בגלל עודף תכולה".

במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת כך: "האלבום החדש של סטיבי וונדר נוחת עלינו כמו שובר קופות הוליוודי עתיר תקציב, כזה שמגיע מעוטר בשבחים, מנוקד בסימני קריאה ועטוף בציפיות אדירות. במשך שנתיים הוכרז על יציאתו הקרובה, ובכל פעם נסוג וונדר כדי לעבד ולהרחיב את היצירה, עד שיצאה לבסוף בפורמט שאפתני: שני תקליטים, תקליטון בונוס, וחוברת מילים עם הערות תודה מפורטות ומביכות לכל מי שרק אפשר, מאמו ואביו והלאה. הכרת התודה המוגזמת (הכוללת רשימה אלפביתית של יותר מ-150 שמות, מעבדול ג'באר ועד פרנק זאפה) עומדת בניגוד לקרדיטים הדלים על ההפקה עצמה.

זהו סיור אישי נוסף: וונדר הפיק, עיבד, כתב והלחין כאן הכל. הוא שר את כל השירים וגם את רוב קולות הליווי; ולמרות שכמה כוכבים (ג'ורג' בנסון, הרבי הנקוק, מיני ריפרטון) מופיעים כאורחים, רוב הקטעים כוללים לכל היותר ארבעה או חמישה נגנים מלבד וונדר עצמו. וונדר מתעמת איתנו כאן כמעט לבדו, לוקח את הציפיות שלנו ומאבק אותן עד אפר.

התרשמותי המיידית מ-SONGS IN THE KEY OF LIFE היא שהתחושה הכללית רחבה, ספונטנית ומיידית להפליא. הגאונות המיוחדת של וונדר היא שהשלמות המעוצבת בקפידה שלו נשמעת טבעית ומשכנעת כל כך. לרוע המזל, עטיפת האלבום – הכוללת את תמונתו של וונדר שוקע במערבולת של משהו שמזכיר נייר קרפ כתום – נראית כמו מאמץ חובבני של הרגע האחרון; האפקט מזעזע וזול באופן מקומם, בהתחשב במחיר המחירון של התקליט, 13.98 דולר.

החומר עצמו מגוון עד כדי כך שגם לאחר שבועות של האזנה קשה לגבש דעה סופית. זו אחת ההנאות מהאלבום, שכן מצאתי את עצמי מגלה ומתאהב כל הזמן בקטעים חדשים שאיכשהו התעלמתי מהם קודם. האלבום מציע משהו רענן בכל האזנה, משהו שמתאים לכל מצב רוח. אך זו גם אחת מנקודות התורפה שלו – היעדר מיקוד וקוהרנטיות. האקלקטיות עשירה ומבורכת, אך ההשפעה הכוללת היא של מקריות, שהופכת את מה שיכול היה להיות משתה אקזוטי מהמם, לארוחת מזנון שמאורגנת בחיפזון.

האם ערימת השירים הזו ניתנה לנו כפרס על סבלנותנו, או שמא לוונדר הייתה כמות כה אדירה של חומר משובח שהוא פשוט רצה להוציא כמה שיותר ממנו? למרות שהדחף הראשון הוא להתחיל לערוך, ככל שמקשיבים יותר, כך רוצים לחתוך פחות. למעט כמה יוצאי דופן, האיכות אכן גוברת על הכמות".

כשלוש שנים יעברו מאז יציאת האלבום הזה ועד שוונדר יוציא את אלבומו הבא, שיהיה כפול, אינסטרומנטלי ברובו ועסק בחייהם הנסתרים של הצמחים.

זה היום שישנה את גורלו של ג'ימי הנדריקס. ב-28 בספטמבר בשנת 1966 נסע גיטריסט נואש אחד ברכבת מפולקסטון ללונדון.

גורל, יד המקרה, או סתם מזל של מתחילים? תקראו לזה איך שתרצו, אבל ב-28 בספטמבר 1966, רכבת אחת שיצאה מפולקסטון לכיוון לונדון נשאה לא רק נוסעים אלא גם את עתידה של מוזיקת הרוק. על אחד המושבים ישב גיטריסט צעיר ששמו היה נואל רדינג. הוא היה שבור, מיואש והחליט בליבו שזהו יומו האחרון בניסיונותיו העקרים לפרוץ בעולם המוזיקה. אם היום הזה לא יביא עמו שינוי, הוא תולה את הגיטרה ומוצא עבודה אמיתית. הוא לא ידע שהשינוי שאליו ייחל יהיה גדול פי כמה מכל מה שאי פעם דמיין.

בהגיעו ללונדון הסואנת של עידן ה-SWINGING SIXTIES, פעולתו הראשונה של רדינג הייתה לגשת לדוכן העיתונים הקרוב ולרכוש את הגיליון החדש של מלודי מייקר. עבור מוזיקאים בריטים באותה תקופה, המגזין הזה היה התנ"ך, המקום בו חלומות יכלו להפוך למציאות דרך מודעות "דרושים נגנים". רדינג העביר את עיניו על הטורים הצפופים, מחפש אחר קצה חוט, אחר תקווה. ואז, עינו נתקלה במודעה שגרמה ללבו לפעום בחוזקה: ראיון עם אריק ברדן.

ברדן היה אז שם שכל חובב מוזיקה הכיר. הוא היה הסולן הכריזמטי של להקת האנימלס, אך הלהקה בדיוק התפרקה ברעש גדול לאחר סיבוב הופעות מפרך בצפון אמריקה. הבעיה הייתה שברדן נותר כבול להתחייבויות חוזיות, ואם לא יקים הרכב חדש תחת אותו מותג מוכר, הוא צפוי היה לתביעות ענק. הפתרון שלו היה פשוט: במקום להקים להקה של שותפים, הוא החליט לקבץ סביבו נגנים שכירים שיקבלו משכורת קבועה ויעשו מה שהוא אומר. רדינג, במצבו הנואש, לא היה יכול לבקש הזדמנות טובה מזו.

הוא מיהר ליצור קשר עם סוכנו של ברדן, שהודיע לו בקול ענייני שהאודישנים נערכים במועדון BIRDLAND, ממש בלב לונדון, ושהוא מוזמן להגיע למחרת ולהראות מה הוא שווה. למחרת, כשהוא אוחז בגיטרה שלו ועם פרפרים בבטן, הגיע רדינג למועדון. האווירה הייתה טעונה, כפי שתמיד קורה באודישנים. בפינת החדר הוא זיהה פנים מוכרות מאוד, דמות שהייתה עבורו כוכב אמיתי: צ'אס צ'נדלר, הבסיסט של האנימלס בכבודו ובעצמו. אלא שצ'נדלר כבר לא היה מוזיקאי פעיל; הוא פרש מנגינה והפך לאמרגן טרי, והפרויקט הראשון והמסקרן שלו היה גיטריסט שמאלי ומסתורי שהביא עמו מארצות הברית, ששמו היה ג'ימי הנדריקס.

רדינג נזכר באותו רגע מכונן: "ניגנתי שם כמה צלילים באודישן, ולפתע ניגש אליי צ'אס צ'נדלר. הוא היה כמו אליל עבורי, איש מפורסם ומצליח ואני בסך הכל ילד בן עשרים. הוא הסתכל עליי ושאל ישירות: 'אתה יודע לנגן בס?'. עניתי לו בכנות שלא, אבל שאני מוכן לנסות".

בלי יותר מדי דיבורים, הונחה בידיו של רדינג גיטרת בס. הוא, גיטריסט בכל רמ"ח איבריו, מצא את עצמו מנסה לפרוט על ארבעה מיתרים עבים. הוא ניגן שלושה שירים יחד עם אותו ג'נטלמן אמריקאי שקט שעמד שם ועם קלידן נוסף שהיה בחדר. מיד כשהסתיימה הנגינה, אותו אמריקאי מסתורי ניגש אליו ושאל אם אפשר לדבר איתו בצד.

השניים יצאו מהמועדון הרועש ומצאו פאב שקט בקרבת מקום. הם התחילו לדבר על מוזיקה, והקרח נשבר מיד. שמות כמו סאם קוק, הקינקס ו-THE SMALL FACES התעופפו באוויר, והתברר להם שהם חולקים את אותה אהבה בדיוק. רדינג הוקסם מהבחור שמולו, שהציג את עצמו בפשטות כג'ימי. לפתע, שאל אותו ג'ימי הנדריקס, כאילו מדובר בדבר הכי טבעי בעולם: "אז... אתה רוצה להצטרף ללהקה שלי?".

רדינג היה המום. הוא הגיע לאודישן כדי להיות גיטריסט שכיר אצל אריק ברדן, ובמקום זאת, אחרי שניגן על כלי שהוא בקושי מכיר, הוא קיבל הצעה להפוך לבסיסט בלהקה של אמן אלמוני מאמריקה. הוא לא היסס לרגע והשיב בחיוב.

ב-28 בספטמבר בשנת 1978 יצא התקליט NEVER SAY DIE, של בלאק סאבאת'. היה זה תקליט שנעשה בתקופה אומללה ללהקה. מה קרה שם שגרם לזה? בואו לקרוא.

להקת בלאק סאבאת', שהייתה מהגדולות של גל הרוק הכבד בשנות השבעים, צלעה במחצית השנייה של 1977. סולן הלהקה, אוזי אוסבורן, פוטר בשל התמכרותו הקשה לסמים.

אוסבורן בספרו: "ביום שעזבתי את הלהקה, היינו באולפני ROCKFIELD בדרום ויילס, מנסים להקליט תקליט חדש. בדיוק הייתה לנו עוד פגישה מתישה על כסף ועורכי דין, ולא יכולתי לסבול את זה יותר. אז פשוט יצאתי מהאולפן וחזרתי הביתה במכונית המרצדס של אשתי ת'למה. מאז התחלתי לקטול את הלהקה בעיתונות, מה שלא היה הוגן. אבל כשלהקה מתפצלת, זה כמו נישואים שמסתיימים, לזמן מה, כל מה שרוצים לעשות זה לפגוע זה בזה. הבחור שהם מצאו כדי להחליף אותי היה זמר אחר מבירמינגהם בשם דייב ווקר, שהערצתי זמן רב".

נו, אז זה ווקר או וולקר?

הבסיסט, גיזר באטלר, בספרו: "בבהלה קלה, טוני (איומי, הגיטריסט) שכר את חברו הוותיק דייב ווקר. דייב היה האדם היחיד שחשבנו עליו בהתראה כה קצרה, אבל זו הייתה החלטה הרת אסון. אהבתי את הדברים שדייב עשה עם SAVOY BROWN, אבל הוא פשוט לא נשמע שייך אלינו. בכנות, חשבתי שדייב מסמן את סופה של הלהקה. בזמן שכל זה קרה, אוזי דיבר עם העיתונות על הקמת להקה משלו. אבל בסופו של דבר הוא חזר אלינו. הוא לא באמת רצה, אבל כמוני, לא היה לו מושג מה עוד לעשות. הוא לא היה במצב שאיפשר לו לפתוח בקריירת סולו. אלו היו חדשות רעות עבור דייב, שהיה עסוק בכתיבת מילים לתקליט החדש, אבל כולנו חשנו הקלה עצומה. לפחות עם אוזי כסולן שלנו, אנשים עדיין רצו לראות אותנו".

יום אחד הגיע דייב ווקר והאחרים אמרו לו שהם קופצים לשתות בפאב ושיחכה להם. כשחזרו, ניגש אליו המתופף, ביל וורד, ואמר: "אנחנו נשארים בלהקה ואתה לא". ווקר, שחשב שהקריירה שלו סוף סוף עלתה על דרך המלך, נבעט בחזרה למציאות, שבה היה צריך להתמודד עם הבשורה וגם עם נישואיו שהתפרקו. לא הייתה חמלה בעסקי הרוק'נ'רול. שלושת החברים רצו את אוזי בחזרה. הוא מצדו אמר שהוא מוכן לעבוד על התקליט, אך לא ישיר שום דבר שנכתב עם ווקר. אוסבורן בספרו: "ברגע שחזרתי, המשכנו מהנקודה שבה הפסקנו, אך הדברים נראו נקיים רק על פני השטח, בעוד שמתחת הכול היה מלוכלך".

אוסבורן אמר לעיתון NME: "באותה תקופה שתיתי אלכוהול ללא הגבלה. המצב הלך והחמיר. הייתי יורד מהבמה ורץ מיד לשתות בבר. לפתע הבנתי שאני לא שותה לשם הנאה ושיש לי בעיה חמורה. למחרת קיוויתי שהמצב ישתפר, אבל זה לא קרה. באותו זמן היו מריבות בתוך הלהקה. כל אחד מאיתנו חשב שהוא אלוהים. אני הבנתי שאני בסך הכול מוצר מזוין".

"המצב היה בלגן", אמר הגיטריסט, טוני איומי. "כבר פיגרנו באופן משמעותי בלוח הזמנים. חברת התקליטים הטרידה אותנו ללא הרף ולא היה לנו מה להשמיע לה. אוזי רצה שנתחיל מחדש, אז כתבנו ביום וניסינו להקליט בלילה. אני חושב שהיו שם דברים טובים, אבל קשה להישאר יציב כשאתה מרגיש שהכול מתפרק לך". המנהל הפיננסי של הלהקה יעץ לחברים להקליט את התקליט מחוץ לאנגליה, כדי להימנע מתשלום מס הכנסה אסטרונומי על הרווחים. הם בחרו בטורונטו והלהקה ערכה את החזרות באולם קולנוע, שהיה ריק בשעות הבוקר. בחוץ נשבה רוח עזה ושלג כבד ירד, והלהקה עבדה קשה בכל בוקר כדי להספיק ולהכין חומרים להקלטה באולפן בלילה.

אוסבורן בספרו: "אבל אפילו במרחק שלושת אלפים קילומטרים מאנגליה, הבעיות הישנות לא נעלמו. לדוגמה, ביליתי כמעט כל לילה בשתייה מסיבית במקום שנקרא GASWORKS, מול בניין הדירות שבו התאכסנתי. לילה אחד הלכתי לשם, חזרתי, התעלפתי והתעוררתי כעבור שעה עם צרבת מדהימה. אני זוכר שפתחתי את עיניי וחשבתי, מה לעזאזל? הכול היה שחור לגמרי, אבל שמתי לב לזוהר אדום מולי. לא היה לי מושג מה זה. בינתיים, הצרבת החמירה יותר ויותר. פתאום הבנתי מה קרה: נרדמתי עם סיגריה ביד. עליתי באש! אז קפצתי מהמיטה, קרעתי מעליי את הבגדים, גלגלתי אותם יחד עם הסדינים הבוערים, רצתי לשירותים, זרקתי הכול לאמבטיה, פתחתי את המים הקרים וחיכיתי שהעשן יתפזר. כשסיימתי, החדר נראה כמו אתר הפצצה, הייתי עירום לגמרי, הסדינים נהרסו ואני קפאתי מקור. חשבתי, מה לעזאזל אני עושה עכשיו? ואז עלה לי רעיון: קרעתי את הווילונות והשתמשתי בהם כסדינים. זה עבד מצוין, עד שבעלת הבית הגיעה למחרת בבוקר. היא השתגעה ממה שראתה. 'מה עשית לדירה שלי?', היא צרחה עליי. 'צא החוצה! צא החוצה! חיה שכמוך!'".

באטלר בספרו: "זו הייתה עוד החלטה הרת אסון, להקליט בטורונטו. הרולינג סטונס הקליטו שם לאחרונה וכולם אמרו לנו שזה האולפן הכי טוב בעולם, וגם זול. אבל כשהגענו, גילינו ששטיחים עבים שימשו כווילונות בחדר ההקלטות, מה שהרג את הסאונד. אז הדבר הראשון שטוני עשה היה לקרוע את השטיחים ולהוריד את הווילונות, מה שלא התקבל יפה אצל הבעלים, שלא התבייש לשלוח לנו חשבון על הנזק.

מקום החזרות היחיד במחיר סביר שיכולנו למצוא במרכז טורונטו היה בית קולנוע, שאיפשר לנו לנגן מתשע בבוקר עד הצהריים. היינו כותבים ועושים שם חזרות לפני שהלכנו להקליט. ביום הראשון שניגנו שם, שמענו לפתע רעש מוזר. הפסקנו לנגן, הצצנו לתוך האפלה ובסופו של דבר גילינו שואב אבק שפעל בחלק האחורי של האולם. העובדה שצליל השואב גבר על המוזיקה שלנו לא הייתה סימן טוב. אבל במקום לכעוס על ההפרעה, טוני הודיע שהוא רוצה לשלב את צליל שואב האבק בתקליט, והוא היה רציני. ואז, בשעה שתים עשרה בדיוק, מנהל הקולנוע פתח את הדלתות, צופים התחילו לזרום פנימה והתבקשנו לעזוב.

טורונטו בינואר הייתה קפואה לחלוטין, וחטפתי צינון שפגע לי באוזניים, מה שגרם להכול להישמע כאילו אני מתחת למים. זה לא אידיאלי כשמנסים להקליט תקליט. אבל אני חושב שנקודת השפל שלנו בטורונטו הייתה כשהלכנו למסעדה לארוחת צהריים ולא היה לנו מספיק כסף כדי להשאיר למלצר טיפ, ולו סנט אחד. אז ברחנו משם כמו ילדים קטנים והמלצר רדף אחרינו וצעק בכעס: 'ממזרים קמצנים ומלוכלכים'. זה היה מביך מאוד".

אוסבורן: "הדברים לא השתפרו בהרבה באולפן. כאשר הזכרתי, בדרך אגב, שאני רוצה לעשות פרויקט צדדי משלי, טוני התפרץ: 'אם יש לך שירים, אוזי, אתה צריך לתת לנו אותם קודם'. אבל אז, בכל פעם שהעליתי רעיון, אף אחד לא ייחס לו חשיבות. הייתי אומר, 'מה דעתכם על זה?' והם היו עונים, 'לא. זה חרא'. עד שיום אחד ת'למה התקשרה אליי ואמרה שהיא עברה הפלה. ארזנו הכול וחזרנו לאנגליה, וניסינו להקליט שם. אבל זה היה נורא. החבר'ה החליטו לעשות שיר ג'אזי בשם BREAKOUT. החלטתי שהספיק לי ועזבתי. בגלל זה ביל וורד שר בשיר שנקרא SWINGING THE CHAIN".

במאי 1978 הושלמה המשימה, והלהקה הבינה שיש לה מוצר בעייתי. "בואו נאמר, ובכן, זו בהחלט לא הייתה השעה הטובה ביותר שלנו", אמר באטלר. איומי: "כל התקליט הזה הוא כמו סיר בישול שדברים נזרקו אליו ברגע האחרון. אני ממש לא אוהב אותו".

בזמנו סיפר אוסבורן על התקליט ועל הלהקה: "כל אחד מאיתנו בא לידי ביטוי בתקליט החדש. יש בו שיקוף של השינוי המוזיקלי שעברנו. את התקליט הראשון שלנו הקלטנו בשמונה ערוצים בלבד, ואילו את זה הקלטנו ב-24 ערוצים. זה שיגע אותנו. בהתחלה זה היה כיף, אבל ריבוי הערוצים טירוף אותנו. זמן מה לפני כן שתיתי ללא הרף והרסתי את עצמי ואת משפחתי. עכשיו הצלחתי לאזן את הדברים ואני מאושר מזה. המעריצים יופתעו לגלות שאנחנו לא גרים בטירות עם דרקולה כשומר הסף. הבית שלי הוא בית קטן. יש לי שלושה ילדים, שני בנים ובת. ויש לי גם אישה שמשתוללת ללא הרף. נו, טוב, לא קל לחיות איתי. אני משתנה עם כל משב רוח. אני משתדל לשעשע אנשים. אני בן 29 ומפוכח כלפי העולם. ראיתי כיצד דור הפרחים נרמס על ידי מכונה שסחטה ממנו כסף. אז הגענו ואמרנו להם את האמת. הבאנו להם משהו להיאחז בו".

התקליט החדש לא ממש הצליח להימכר. העטיפה שלו הייתה מעניינת אך לא קשורה לשם התקליט. חברי הלהקה נקראו לבחור בין העיצוב הזה לעיצוב העטיפה עם הרופאים, שהופיע בהמשך על התקליט DIFFICULT TO CURE של להקת ריינבאו. מעצב העטיפה, אוברי פאוואל: "קיבלנו את שם התקליט ויצרנו מחווה לטייסי מלחמת העולם השנייה. רצינו ליצור אווירה מחניקה באמצעות המסכות".

עוד לפני שהתקליט יצא לחנויות, בלאק סאבאת' כבר יצאה לסיבוב הופעות. הקהל, שטרם הכיר את השירים החדשים, הגיב אליהם בקרירות. נוסף על כך, להקת החימום הייתה מרשימה מאוד וסחפה את הקהל בעוצמתה. לארבעת הבחורים האלה קראו ואן היילן.

התקליט NEVER SAY DIE היה האחרון של הלהקה עם אוסבורן כסולן, למשך קרוב לשלושים השנים הבאות. הוא פרש מהלהקה באפריל 1979. איומי: "אוזי פשוט התנתק מאיתנו. זה הגיע למצב שבו הוא פשוט לא תפקד יותר".

להקת בלאק סאבאת', ששלטה בעוצמה רבה בתחילת שנות השבעים, סיימה את העשור כשהיא חבוטה, מובסת, מנופחת מאלכוהול וסמים ותשושה.

גם זה קרה ב-28 בספטמבר. היו ימים בהיסטוריה של המוזיקה שנראו כאילו נכתבו על ידי תסריטאי הוליוודי, מלאים בדרמה, כאב, הומור, טרגדיה וניצחונות מפתיעים. התאריך הזה הוא בדיוק יום כזה.

פרדי מרקיורי: המופע חייב להימשך, גם על רגל אחת

שנת 1984, העיר הנובר שבגרמניה. להקת קווין נמצאת בשיא סיבוב ההופעות המצליח שלה, והאולם מפוצץ בכ-9,000 מעריצים נלהבים שבאו לחזות בפלא. הערב נפתח באנרגיה מחשמלת, וכמיטב המסורת, בריאן מאי פונה לקהל המקומי ושובר את הקרח כששאל בגרמנית שוטפת, "האם נשיר ביחד?", רגע לפני ביצוע אקוסטי ומרגש של LOVE OF MY LIFE. הקהל היה שלו, והאווירה הייתה אינטימית ומאוחדת. אך כמו בדרמה טובה, רגע אחרי שהלהקה סיימה לנגן בעוצמה את HAMMER TO FALL, הערב קיבל תפנית כואבת. פרדי מרקיורי, הסולן הכריזמטי שלא נח לרגע, מעד על אחת ממדרגות הבמה ונפל בצורה אומללה. הנפילה פצעה את רצועות הברך שלו, ולמרבה חוסר המזל, זו הייתה אותה הברך שנפגעה שנים קודם לכן בתאונה מצערת במועדון לילה.

הכאב היה עז. עוזריו האישיים, פיטר "פיבי" פריסטון וטרי גידינגס, מיהרו אליו וסייעו לו לרדת מהבמה. מאחורי הקלעים, חברי הלהקה שקלו ברצינות לבטל את המשך המופע, אבל פרדי, ברוח ה"שואו חייב להימשך" שאפיינה אותו, התעקש לחזור לבמה. הוא לא היה מוכן לאכזב את האלפים שבאו לראותו. כשהוא נתמך על ידי עוזריו, הוא הובל אל הפסנתר, התיישב, ובמקום לבטל, הוא פשוט שינה את כל הדינמיקה של המופע. רשימת השירים קוצרה, אך הביצועים שקיבל הקהל היו חד-פעמיים. בישיבה, ומתוך כאב גדול, העביר פרדי ביצועים עוצמתיים ובלתי נשכחים ל"רפסודיה בוהמית", WE WILL ROCK YOU ו-WE ARE THE CHAMPIONS. זה היה שיעור מאלף בנחישות של אמן אמיתי. מיד עם סיום ההופעה, הוא פונה ישירות לבית החולים, משאיר אחריו קהל נדהם שזכה לראות מופע הירואי שלעולם לא ישכחו.

אלטון ג'ון ונערת האי האבודה

נקפוץ אחורה לשנת 1975. אלטון ג'ון, שהיה אז על גג העולם, משחרר תקליטון חדש עם השיר ISLAND GIRL. התמלילן הקבוע שלו, ברני טאופין, היה כל כך בטוח בעצמו שאמר בסיפוק: "ידעתי שכתבתי פה להיט עוד לפני שבכלל שמעתי את המנגינה". האמת, מי היה מאמין שסיפור על זונה ג'מייקנית שאבדה ברחובותיה הקשוחים של ניו יורק, תחת שליטתו של סרסור, יכבוש את מצעדי הפזמונים? כנראה שהלחן הקופצני והסוחף של אלטון הוא זה שסייע למכור את הסיפור הקודר. טאופין, שהגה את הרעיון כשביקר באיים הקריביים, מתאר בשיר את מצבה של הצעירה האבודה ב"עולם של גבר לבן", ואת בן זוגה שנשאר מאחור ומשתוקק "להציל" אותה, אך יודע שלעולם לא יצליח.

הקצב כל כך מהיר ותזזיתי, עד שהמילים האפלות כמעט וחומקות מתחת לרדאר של המאזין הממוצע. אלטון ביקש עיבוד "טרופי", אך התוצאה הייתה מעניינת: נגינת הגיטרה של דייבי ג'ונסטון הזכירה יותר את הוואי מאשר את ג'מייקה. אולי קצב רגאיי היה פתרון צפוי מדי? הפרקשניסט האנרגטי, ריי קופר, ניגן על תופי קונגה בבתים ועבר למרימבה בפזמונים, שהצליל שלה קרוב לזה של תופי הפלדה הג'מייקניים. הפסנתר של אלטון היה מאופק יחסית, אך עדיין נוכח וחשוב במיקס של המפיק גאס דאדג'ן. מעל כולם בלט סולו המלוטרון המבריק של הקלידן ג'יימס ניוטון הווארד, שהביא את כל העסיס לשיר. אולי זה לא אחד השירים הגדולים והחשובים ביותר של אלטון ג'ון, אבל הוא בהחלט כיף טהור.

הטרגדיה של רורי סטורם והציטוט המצמרר של רינגו

נחזור עוד קצת בזמן, לשנת 1972, לסיפור טרגי במיוחד. אלן קאלדוול, הידוע יותר בשם הבמה רורי סטורם, היה פעם כוכב ענק בסצנת המרסי ביט של ליברפול. להקתו, "ההוריקנים", הייתה אחת המצליחות ביותר, ולעתים קרובות הביטלס הצעירים היו מלווים אותו ואף מחקים את סגנון ההופעה הפרוע שלו. להקתו הייתה מקצועית, חבריה לבשו חליפות נוצצות, בעוד שאר הלהקות נראו חובבניות לידם. המתופף של סטורם, בחור צעיר בשם ריצ'רד סטארקי, שינה את שמו לרינגו סטאר, ובשנת 1962 עשה את המעבר הגורלי לביטלס. מאותו רגע, המזל הטוב נטש את סטורם ולהקתו.

נסיונותיו של קאלדוול להחיות את ההצלחה עלו בתוהו. הוא היה זמר טוב אך סבל מגמגום כבד בדיבור, מה שהקשה עליו. בתחילת 1972, חייו ספגו מכה נוספת עם מות אביו. הוא פיתח זיהום בחזה וקיבל תרופות. שבוע בלבד לאחר יום הולדתו ה-33, אחותו מצאה אותו ואת אמם בת ה-64 מתים במיטותיהם, לצד בקבוקי ויסקי ריקים ותרופות. האחות, אייריס פנטון, סיפרה אז, "אמי הפכה מאשה מקסימה ושמחה לזומבי, לאחר מות אבי. אחי עשה הכל בעולם המוזיקה למען השואו. אבל לדעתי הוא היה עצלן, כי הוא יכל להיות באמת מישהו חשוב". רופא המשפחה מיהר לדווח שהתרופה לא הגיעה ממרשם שכתב ובליברפול אקו פורסם, שגברת קאלדוול השאירה על הרצפה מכתב עם הסבר: "אנו לא יכולים לסבול עוד. החיים שלי הסתיימו כשארני שלי מת. הגימגום של אלן זה סיוט. אנו לא רוצים להיות מעמסה לאחרים". רינגו סטאר לא הגיע להלוויה וכשנשאל על כך, ענה: "אז מה? לא הייתי גם בלידה שלו...".

קריס קריסטופרסון: מאיש צבא למורד של נאשוויל

בשנת 2024 הלך לעולמו בגיל 82 קריס קריסטופרסון, אמן ששינה את פני מוזיקת הקאנטרי והפך אותה למשהו עמוק, פואטי ומלא נשמה. דרכו לפסגה הייתה לא שגרתית בעליל. הוא נולד למשפחה צבאית, היה כוכב פוטבול ומתאגרף בצעירותו, וחלם בכלל להיות סופר. הוא זכה במלגת רודס היוקרתית ולמד ספרות אנגלית באוקספורד. במקביל, שירת בצבא ארצות הברית והיה מיועד לתפקיד הוראה באקדמיה הצבאית היוקרתית בווסט פוינט. אבל אז, ביקור אחד בנאשוויל שינה את הכל. הוא לחץ את ידו של ג'וני קאש והרגיש, לדבריו, "מהופנט".

הוא נטש את הקריירה הצבאית הבטוחה לטובת חלום מוזיקלי, החלטה ששברה את ליבה של אמו. היא אמרה לו שהיא מעדיפה לראות "כוכב זהב" תלוי בחלון ביתה (סמל לחייל שנהרג בקרב) מאשר בן שמחפש קריירה בשירה. הוא כתב כמה מהשירים הגדולים ביותר של התקופה, כמו SUNDAY MORNING COMING DOWN (שהפך ללהיט ענק של ג'וני קאש), ME AND BOBBY MCGEE (בביצועה הבלתי נשכח של ג'ניס ג'ופלין) ו-HELP ME MAKE IT THROUGH THE NIGHT. למרות הצלחתו ככותב, ההופעות הראשונות שלו היו קשות, ובפסטיבל האי ווייט ב-1970 הוא ספג שריקות בוז מהקהל וירד מהבמה מאוכזב.

אבל קריסטופרסון לא ויתר והפך גם לשחקן קולנוע מצליח. ברברה סטרייסנד בחרה בו לככב לצידה בסרט "כוכב נולד", תפקיד שעליו זכה בפרס גלובוס הזהב. למעשה, סטרייסנד רצתה את אלביס פרסלי, אך המנהל שלו, קולונל טום פארקר, דרש דרישות מופרכות, והיא סירבה. קריסטופרסון גם היה נשוי לזמרת ריטה קולידג' בשנות השבעים, והזוג הסוער הוציא יחד שלושה תקליטים. ומה לגבי הזקן המפורסם שלו? הוא גדל אותו כשבילה שבוע בבית חולים עם דלקת ריאות. כשיצא, מגזין פרסם תמונה שלו תחת הכותרת "הפנים החדשות של מוזיקת הקאנטרי", והוא החליט לשמור על המראה שהפך לסמלו המסחרי.

בריאן מאי יוצא בסולו!

בשנת 1992 יצא התקליט BACK TO THE LIGHT. זה היה אלבום הסולו הראשון של בריאן מאי, שנולד מהמהומה והאתגרים שאיתם התמודד הגיטריסט של קווין בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. הוא ביקש לצאת מהצל של קווין ומהאובדן ההרסני של חברו ללהקה, פרדי מרקיורי, האלבום הזה משקף את המסע האישי והמוזיקלי של מאי ותהליך היצירה היה מלא בשיאים ושפל רגשיים, מה שהפך אותו ליותר מסתם אוסף של שירים - זה היה הקתרזיס של מאי והכרזה על הישרדותו. הזרעים של האלבום נשתלו באחת התקופות האפלות ביותר בחייו של בריאן מאי. קווין הפסיקה במידה רבה את הפעילויות העיקריות בעקבות הידרדרות בריאותו של פרדי מרקיורי, ומותו היה מכה קורעת לב עבור הלהקה. נוסף על כך, מאי עבר משבר אישי, כשהתמודד עם סיום נישואיו הראשונים ונאבק בדיכאון. בראיונות, הוא תיאר לעתים קרובות תקופה זו כאחת שבה הרגיש אבוד, ללא כיוון. במקום להיכנע לחושך הוא השתמש במוזיקה כסוג של טיפול. הוא החל לכתוב שירים כפורקן לרגשותיו, שרבים מהם מצאו את דרכם בסופו של דבר אל האלבום הזה. למרות שמאי היה אחת כוח עיקרי של קווין, היציאה לקריירת סולו הייתה אתגר מרתיע. בניגוד לרוג'ר טיילור, שהוציא אלבומי סולו בזמן השיא של קווין, מאי חשש להצליח בכוחות עצמו. לאחר שנים של שיתוף פעולה בתוך הלהקה, המשקל של היותו הכוח היצירתי היחיד מאחורי אלבום שכזה היה מרגש ומפחיד כאחד. אז הוא בחר להביא להקלטות את המתופף קוזי פאוואל, הבסיסט ניל מאריי והקלידן מייק מורן, כדי לעזור לו להגשים את חזון הסולו שלו. מאי אף הגיע אז לארצנו, כאמן סולו שחימם את הופעתה של גאנס אנד רוזס בפארק הירקון. רבים לא הבינו מה גודל המעמד, כשעל הבמה היו מאי וקוזי פאוואל. הם רצו שאקסל רוז יעלה כבר על הבמה עם סלאש! (ורק כדי לתת הופעה בינונית...).

עוד תופיני פופ ורוק

1973, סלייד בשיא: להקת הגלאם-רוק סלייד מוציאה את תקליט האוסף SLADEST, יחד עם תקליטון חדש בשם MY FRIEND STAN, כדי לשמור על המומנטום האדיר שלה בבריטניה.

2004, יוסוף אסלאם והחשד המגוחך: קאט סטיבנס לשעבר, יוסוף אסלאם, מפרסם מאמר מערכת נוקב ב"לוס אנג'לס טיימס" תחת הכותרת "משהו רע התחיל". שבוע קודם לכן, אסלאם טס עם בתו בת ה-21 מלונדון לוושינגטון הבירה, כאשר מטוסו הוסט לבנגור, מיין, שם הם הוצאו מהמטוס, נחקרו וגורשו חזרה לאנגליה, לאחר שהופיעו ברשימת מעקב טרוריסטים. במאמר המערכת הוא מתאר את החוויה הקשה: שישה שוטרים ליוו את אסלאם ובתו מהמטוס והפרידו ביניהם למשך 33 שעות בזמן שהם נחקרו. "האם זו הייתה טעות או לא, זה נותר לא ברור מכיוון שלא היו מחויבים לתת לי סיבה", הוא כותב. "טופס ויתור הוויזה הירוק שמילאתי ​​בצורה כה מסודרת קודם לכן שלל ממני למעשה כל זכות לערער או לקבל תשובות. רק כאשר פקיד הגירה הקריא לי מספר ייחוס חוקי, הוא הזכיר איזושהי רלוונטיות ל'טרור'. אני איש שלום, ואני מגנה את כל צורות הטרור והעוול; זה פשוט שערורייתי שמישהו יציע אחרת. העובדה שיש לי אהדה לאנשים רגילים בעולם הסובלים מכיבוש, עריצות, עוני או מלחמה היא אנושית ואין לה שום קשר לפוליטיקה או לטרור. תודה לאל שבתי ואני נפטרנו מסבלנו ונשלחנו הביתה בשלום. אני גם מודה לכל מי שהתפלל למעני ותמך בי בפרק האפל הזה; מעולם לא טיפחתי שום רצון רע כלפי אנשי כדור הארץ הגדול של אלוהים בשום מקום - והלוואי שגם ההפך יהיה נכון".

1987, אלטון נגד הצהובון: העיתון הבריטי "הסאן" מפרסם ידיעה שקרית לפיה אלטון ג'ון הסיר את מיתרי הקול של כלבי השמירה שלו כדי שלא ינבחו. אלטון תובע את העיתון על דיבה, זוכה בפיצוי של כמיליון ליש"ט ובהתנצלות בעמוד הראשון של העיתון.

ימי הולדת ואירועים נוספים: ביום זה נולד ניק סנט ניקולס (1943), בסיסט להקת סטפנוולף, ששמו האמיתי הוא קלאוס קרל קסבאום והוא נולד בפלון, גרמניה. משפחתו ברחה מגרמניה לאחר שאביו היה מעורב במבצע כושל לחיסול היטלר והפך מטרה ברורה; ביום זה נולד גם אנדי וורד (1952), המתופף המקורי של להקת קאמל כמו גם הזמרת הלן שפירו (1946), שעליה סיפר לי מיקי גבריאלוב מהצ'רצ'ילים: "היא הייתה חמוצה כל הזמן. לא האדם הכי לבבי בסביבה"; ונולד גם מנחה הטלוויזיה המשפיע אד סאליבן (1901). ובשנת 1967 נולדה מון יוניט זאפה, בתו הבכורה של פרנק זאפה, שהתחילה מסורת של שמות מוזרים לילדיו.

הסתבכויות והתחלות חדשות: בשנת 1963, ג'ים מוריסון, הרבה לפני ימי הדלתות, נעצר כשגנב כובע ומטרייה של שוטר. הוא הואשם בגניבה קלה, התנגדות למעצר, שכרות בציבור והפרת הסדר. ובשנת 1983, אליס קופר (הלא הוא וינסנט פורנייה) משלים תהליך גמילה מאלכוהול וסמים שכמעט הרגו אותו ואת נישואיו, הופך לנוצרי אדוק ומתחיל לסייע לאחרים להתגבר על התמכרויות.

ב-28 בספטמבר בשנת 1972 הופיעה להקת ג'נסיס בדבלין. פיטר גבריאל המם לראשונה את הקהל... ואת הלהקה.

הבסיסט מייק ראת'רפורד בספרו: "בפסטיבלים, נותרה לפיט אחריות גדולה עוד יותר על הבמה. השירים שלנו היו לעתים קרובות סיפוריים, אבל איש לא יכול היה לשמוע את המילים כי מערכות ההגברה אף פעם לא היו טובות במיוחד, לכן, כנציג הלהקה, הוא היה צריך ליצור את החיבור עם הקהל ולהעביר את רוח השירים. בנוסף, הוא עדיין היה היחיד מבינינו שעמד.

בטח נראינו מאוד אינטנסיביים ו"למדניים", אבל זו אף פעם לא הייתה החלטה מודעת להישאר ישובים: פשוט לא היינו אנשי במה טבעיים, ובישיבה יכולנו להסתתר מאחורי פיט והמוזיקה. אני רציתי להיות כותב שירים, זו תמיד הייתה התוכנית שלי. מעולם לא הייתי מהבחורים האלה שכמהים להיות על הבמה. אהבתי לנגן בהופעה חיה, אבל זה היה יותר קשור לנגינה עצמה – ההרגשה כשזה "מתחבר" – מאשר לתגובת הקהל.

כשפיט הופיע במפתיע לבוש בשמלה האדומה של אשתו ג'יל בעיצוב אוזי קלארק ועם ראש שועל להופעה באצטדיון הלאומי בדבלין באוקטובר, זה היה הלם. לא יכולנו לבהות יותר מדי כי היינו עסוקים מדי בניסיון לנגן בכלים שלנו, אבל היינו המומים שפיט בחר דווקא באולם אגרוף אירי קטן, מוזנח ולא-מסביר-פנים כדי להציג את המראה הזה לראשונה. זה היה הכי פרובוקטיבי שיכול להיות.

לא היה לנו מושג מה פיט התכוון לעשות מראש – הוא ידע שאם הוא היה מעלה את זה בפנינו, היינו עוצרים אותו. אחרי כן, זה היה כמעט כאילו כולנו הסכמנו בשתיקה להתעלם מהמראה הבימתי של פיט. הוא היה מופיע לפני הופעה באיפור מלא, מעמיד פנים שהכל רגיל, ואנחנו היינו עושים אותו הדבר: 'מה קורה, פיט?'

הדבר המצחיק היה, שמחוץ ללהקה, פיט יכול היה לדבר עם כל אחד על כל דבר. הוא תמיד היה מתייחס לעניינים עולמיים או לזכויות אדם או לאי-שוויון חברתי – כבר אז היה לו חוש צדק חזק. יכולת התקשורת שלו הייתה מיומנות והוא יכול היה "להדליק" ו"לכבות" אותה כרצונו. אם היה נכנס לחדר מלא באנשים שלא הכיר, הוא היה ניגש לאדם הקרוב ביותר ואומר, 'שלום, אני פיטר גבריאל: מה מעשיך?' הוא היה מתעייף פיזית, אבל נראה שמעולם לא התעייף נפשית. הוא תמיד כתב דברים ותמיד היה פתוח לדון בנושאים. עם הלהקה, לעומת זאת, הדינמיקה הישנה והווכחנית של תלמידי בית ספר הפכה את כולנו לרגישים זה לזה, ולכן פיט, שידע שיתפתח ויכוח, פשוט החליט לשתוק ולעקוף את זה.

אני מודה שאכן רטנו קצת אחרי ההופעה בדבלין. אבל בשבוע שלאחר מכן הופענו על שער המלודי מייקר והתעריף שלנו הוכפל בן לילה, כך שכל טינה שהייתה נעלמה".

ב-28 בספטמבר בשנת 1991 מת חצוצרן הג'אז המשפיע מאד, מיילס דייויס. הוא מת מדלקת ריאות, אי ספיקת נשימה ושבץ, כך מסר רופאו, ג'ף האריס, בהצהרה שפרסם מבית החולים בו אושפז במשך כמה שבועות.

מיילס דייויס היה הרבה יותר מחצוצרן ג'אז. הוא היה מנהיג, חוצה גבולות, מתאגרף ומהפכן. צליל החצוצרה שלו היה מיוחד וקל היה לזהותו כשלו. הסולואים שלו היו מודל לדורות של נגני ג'אז. חצוצרנים אחרים ניגנו מהר ממנו, אך איש מהם לא ניגן יפה כמוהו. "אני תמיד מקשיב למה שאני יכול להשאיר בחוץ", נהג לומר.

חשוב לא פחות, דייויס מעולם לא נצמד לסגנון אחד; כל כמה שנים הוא יצר פורמט חדש להרכביו. כל שלב כזה גרר גינויים מהמבקרים. "אני חייב לשנות", הוא אמר פעם. "זה כמו קללה שרובצת עליך ואתה צריך להימלט ממנה".

מה שהפך את מיילס דייוויס לייחודי באמת היה יכולתו לאמץ את השינוי ולהמציא את עצמו מחדש שוב ושוב. הוא לא דבק רק בסגנון אחד; הוא היה חלוץ בסגנונות רבים. הוא היה דמות מרכזית בפיתוח ה-BEBOP, ה-COOL JAZZ, ה-HARD BOP, הג'אז המודאלי וה-JAZZ FUSION. עם זאת, דייויס מעולם לא נח על זרי הדפנה.

לדייויס הייתה גם יכולת מדהימה להקיף את עצמו במוזיקאים מוכשרים ולהוציא מהם את המיטב. הוא טיפח את הקריירות של ענקי ג'אז כמו ג'ון קולטריין, הרבי הנקוק וויין שורטר, שכל אחד מהם מילא תפקיד מרכזי בתחומו. גישתו למנהיגות הלהקה הייתה בעלת חזון, ממש כמו נגינת החצוצרה שלו. הוא נתן לחבריו ללהקה את החופש להתנסות, וטיפח סביבה שבה היצירתיות יכלה לפרוח.

היבט מגדיר נוסף בייחודו של דייוויס היה הטון שלו. עם החצוצרה, הוא יכול היה להיות גם לוהט וגם לירי וקורע לב, ולעיתים קרובות השתמש בעמעם (MUTE) כדי ליצור את הצליל הצרוד יותר של הכלי (ששיקף את קולו האמיתי, שהיה צרוד מאוד).

אולי יותר מכל, מיילס דייוויס היה ייחודי במרדף הבלתי פוסק שלו אחר החדש. הוא אמר: "אל תנגנו את מה שיש, תנגנו את מה שאין". מנטרה זו הנחתה את כל הקריירה שלו, והובילה אותו לשבור בעקביות את החומות בין ז'אנרים, צלילים ורעיונות. הוא לא היה רק מוזיקאי; הוא היה אייקון תרבותי שעיצב את כיוון הג'אז ומעבר לו, והותיר את חותמו על העולם לעד.

דייויס היה ידוע גם באישיות נוקשה, בהתבטאויות פומביות שחצניות ובנוכחות בימתית שנעה בין כריזמטית למרוחקת. במשך תקופה מסוימת, הוא הפנה את גבו לקהל כשניגן וירד מהבמה כאשר לא נשף בחצוצרתו. דימויו הציבורי היה רהוט, בלתי מתפשר ועוצמתי. הוא נהג במכוניות פרארי ולמבורגיני ולא חסך במילים כשלא אהב משהו. עם זאת, המוזיקה שלו נגעה עמוק במאזינים, משום שדרבן את חבריו ליצירה למצוא את קולם המוזיקלי הייחודי.

הוא נולד ב-25 במאי 1926 באלטון, אילינוי, בנו של רופא שיניים אמיד, וגדל במזרח סנט לואיס. ביום הולדתו ה-13 קיבל חצוצרה והחל לקחת שיעורים עם מוזיקאי הג'אז המקומי, אלווד ביוקנן. הוא קיבל את כרטיס איגוד הנגנים שלו בגיל 15 כדי שיוכל להופיע ברחבי סנט לואיס עם "השדים הכחולים של אדי רנדל".

קלארק טרי, החצוצרן ואחד מאליליו המוקדמים, הפך למנטור של דייויס, והמוניטין המקומי שלו צמח במהירות. הוריו של דייויס שכנעו אותו לסרב להצעות מוקדמות להצטרף ללהקות גדולות. אבל בשנת 1944 הגיעה לעיר להקתו של בילי אקסטין, שכללה שניים ממבשרי מהפכת ה-BEBOP: צ'ארלי פארקר בסקסופון אלט ודיזי גילספי בחצוצרה. החצוצרן השלישי בלהקה חלה ודייויס הופיע איתם במשך שבועיים. הניסיון הזה גרם לו להחליט לעבור לניו יורק, מרכז מהפכת ה-BOP.

הוא נרשם לבית הספר למוזיקה ג'וליארד בספטמבר 1944, ובחודשיו הראשונים בניו יורק למד מוזיקה קלאסית ביום וג'אז בלילה, במועדונים של רחוב 52 ובהארלם. כך למד את שפת ה-BEBOP וגיבש סגנון משלו.

"למעלה בג'וליארד", אמר דייויס מאוחר יותר, "ניגנתי בהרמוניה שני תווים עם עוד חצוצרן, 'בופ-בופ', פעם אחת בכל 90 תיבות מוזיקליות, אז אמרתי 'תוציאו אותי מפה' ועזבתי".

דייוויס התרחק מהמוחצנות של ה-BEBOP המוקדם, וב-1948 החל להתנסות בסגנון חדש ומתוזמר יותר, שנודע בשם COOL JAZZ. הוא גם הפך למכור להרואין בתחילת שנות החמישים, הופיע לעתים רחוקות והקלטותיו מאותה תקופה לא היו יציבות. אבל בשנת 1954 הוא התגבר על התמכרותו והחל להקליט ברצינות רבה יותר.

בשנת 1957 עבר דייויס ניתוח להסרת יבלות ממיתרי הקול שלו. יומיים לאחר מכן, לטענתו, צעק על אדם ש"ניסה לשכנע אותו להיכנס לעסקה שלא רצה בה". קולו ניזוק לצמיתות והפך ללחישה צרודה.

אך הוא ידע לדבר היטב עם החצוצרה שלו, ועמה הופיע רבות ויצר תקליטים חשובים מאוד. בסוף שנות השישים הוא נמשך לתרבות הרוק, בזכות אשתו, בטי דייויס, והרבה להקשיב לג'ימי הנדריקס ולסליי אנד דה פמילי סטון. תקליטיו הפכו קצביים ו"גרוביים" יותר, וקהל הרוק נמשך אליהם. הבולט שבהם היה BITCHES BREW, שיצא בשנת 1970.

בשנת 1972 הוא הרחיק לכת מבחינה סגנונית כשהוציא את ON THE CORNER. למוזיקה בתקליט הזה היה קשר מועט למסורת הג'אז, והוא אולי התקליט השנוי ביותר במחלוקת בקטלוג העשיר שלו. מיילס דייויס כבר נודע אז כאיש ג'אז שהחליט לשבור את הגבולות וליצור תמונות מוזיקליות חדשות לחלוטין ומפתיעות ביותר.

התקליט הזה, בדומה ל-BITCHES BREW ו-IN A SILENT WAY, הוא גם תוצאה של עריכה קפדנית של המפיק הקבוע של מיילס, תיאו מסרו, מתוך הקלטות רבות של ג'אמים ארוכים עם מקצבים החוזרים על עצמם באופן מהפנט. התקליט אינו מכיל קטעי ג'אז סטנדרטיים, שירים או מבנה ברור. יש כאן מקצבי פ'אנק שנוצרו על ידי אנסמבל גדול שגיבש מיילס לפרויקט זה, אך שמם לא צוין בקרדיטים על עטיפת התקליט. ביניהם אפשר למצוא את הגיטריסטים רג'י לוקאס, דייב קרימר וג'ון מקלאפלין, הקלידנים צ'יק קוריאה והרבי הנקוק, הצ'לן פול באקמאסטר (שהיה המתזמר הקבוע של אלטון ג'ון והפך לחבר קרוב של מיילס), באדאל רוי בטאבלה, קולין וולקוט וחליל בלקרישנה בסיטאר חשמלי, הסקסופוניסט דייב ליבמן, המתופפים ז'אק דה ז'ונט, בילי הארט ואל פוסטר, נגן כלי ההקשה דון אליאס, הבסיסט מייקל הנדרסון ועוד.

מיילס גם ממעט לנגן בחצוצרה בתקליט זה, וכשהוא עושה זאת, צליל החצוצרה עובר דרך אפקטים. זהו מהלך שחובבי מוזיקה ניסיונית קיבלו באהדה, אך אוהבי הג'אז הטהור, לרוב, תיעבו.

מיילס רצה להגיע לקהל הצעיר השחור, שהתרחק מתקליטי ג'אז ופיוז'ן וחיפש את מקצבי הפ'אנק. מיילס דייויס ידע לספק את הסחורה, והחל בסוף שנות השישים להתלבש ככוכב רוק, בהשפעה ברורה של ג'ימי הנדריקס וסליי סטון. מיילס: "אלו היו סליי סטון וג'יימס בראון שהדהדו בראשי כשנכנסתי לאולפן, ביוני 1972, להקליט את ON THE CORNER. באותה תקופה כולם התלבשו בבגדי רחוב נועזים; נעלי פלטפורמה צהובות, ממחטות סביב הצוואר, סרטים, אפודי עור וכו'. נשים שחורות לבשו שמלות צמודות במיוחד".

בזמן אמת, התקליט לא התקבל בברכה, על אף עטיפתו המצוירת ששיקפה להפליא את תרבות הרחוב השחורה. היו שכינו אותו "עלבון לבינתו של העם", ואילו אחרים בחרו ב"שטויות שחוזרות על עצמן". עיתון הג'אז המוביל, DOWN BEAT, כתש גם הוא: "קחו קצת צ'ונקה-צ'ונקה-צ'ונקה, הרבה צלילי כלי הקשה ברקע, כמה מוטציות אלקטרוניות, הוסיפו קווי מנגינה פשוטים מאוד והנה לכם נוסחת גרוב, ואתם נצמדים אליה באופן בלתי פוסק כדי ליצור את ה'קסם' שלכם. אבל האם זה קסם או סתם שעמום שחוזר על עצמו?".

אך התקליט שרד את מבחן הזמן טוב יותר מהביקורות שנכתבו עליו, וכיום הוא מכונה יצירת מופת, בדרך כלל על ידי אנשים שאינם תרים אחר הג'אז הטהור.

לאחר שעבר מלוס אנג'לס לניו יורק, פגש הצייר קורקי מקוי את מיילס דייוויס. השניים התיידדו ואף חלקו דירה ברחוב ווסט 77. הם בילו זמן רב יחד, כולל ביקורים בחדר הכושר לאיגרוף, בו נהג מיילס להתאמן בספורט האהוב עליו. מיילס, חובב אמנות שהשקיע זמן רב בציור וברישום, ממש כפי שהשקיע ביצירת מוזיקה, ביקש ממקוי ליצור את העטיפה לתקליט הזה: "קורקי מקוי הוא החבר הכי טוב שלי. פשוט התקשרתי אליו ואמרתי לו מה לעשות. למעשה, הוא פחד לעשות את זה, אבל, בנאדם... הוא פשוט חי את זה. חיים שחורים! זה שונה מהחיים הלבנים, החיים הסיניים, מה שלא יהיה. החיים שלי שונים משלכם".

התוצאה הייתה משהו שהנהלת חברת התקליטים קולומביה התקשתה לבלוע. מיילס, בראיון משנת 1973: "כשהראיתי להם את העטיפה החדשה של קורקי מקוי, הם אמרו לי שזה לא יעזור למכור שום תקליט. אז אמרתי להם שאני יודע איך למכור מוזיקה של כושים, בנאדם. פשוט תשימו אותנו על העטיפה כדי למכור אותנו לעצמנו". קורקי מקוי המשיך ליצור עטיפות נוספות עבור מיילס.

בסוף שנת 1975, בעיות רפואיות הולכות וגוברות (ביניהן כיבים, בעיות במיתרי הקול וניתוח בירך) אילצו את דייויס לפרוש לחמש שנים. בשנת 1981 הוא חזר לעניינים ואף יצר מוזיקה שרבים ראו בה מוזיקת פופ. אך מיילס לא עצר. הוא כל הזמן שינה את מסלולו, ורבים בישראל, שזכו לראותו מופיע בארץ, תיארו את החוויה כבלתי נשכחת.

ב-28 בספטמבר בשנת 1972 הפך דייויד בואי לכוכב גדול בארה"ב כשמכר את כל הכרטיסים למופע בקרניגי הול, בניו יורק. מה שלא היה ידוע אז והתגלה מאוחר יותר הוא שמנהלו, טוני דפרייס, חילק כרטיסים רבים בחינם כדי למלא את המקום.

במהלך היום, לפני ההופעה, שהו בואי ופמלייתו במלון פלאזה היוקרתי בעיר. בינתיים הודיעה חברת התקליטים RCA שהיא קיבלה 400 בקשות להזמנות אנשי תקשורת, בעוד שהיה אפשר להכניס רק מאה. במהלך בדיקת הסאונד הגיע למקום צוות צילום של רשת הטלוויזיה ABC שראיין את בואי.

סקוט אוסבורן: "מה אתה רוצה שהקהל שלך יחשוב כשהוא רואה אותך?

דיוויד בואי: "אני לא רוצה שהם יחשבו כלום. הם כנראה מבולבלים לגבי הכתיבה שלי בדיוק כמוני. כלומר, אני האחרון שמבין את רוב החומר שאני כותב".

סקוט אוסבורן: "איך היית מתאר את עצמך?

דיוויד בואי: "חלקית אניגמטי, חלקית מאובן..."

סקוט אוסבורן: "מאובן?"

דיוויד בואי: "כן".

המתופף של בואי, וודי וודמאנסי, בספרו: "המופע בקרניגי הול היוקרתי היה חשוב עבורנו. הביטלס ניגנו שם פעמיים בשנת 1964 וכדי להצליח בשוק הרוק האמריקאי היה חשוב שנצליח בניו יורק. בהחלט היינו צריכים לספק את הסחורה באותו לילה. בואי חלה בשפעת יום קודם לכן והיה לו לילה די לבן. הוא לא היה בטוח אם הוא יכול לגייס את האנרגיה או אפילו אם הקול שלו יחזיק מעמד.

כשהלימוזינה שלנו עצרה לפני ההופעה ראינו זרקור ענק בחוץ האולם, שהסתובב והאיר את העננים ואת צמרות גורדי שחקים, יוצרים בכורה הוליוודית. ז היה מופע סולד אאוט ורשימת האורחים כללה את טרומן קפוטה, טוד ראנדגרן, אנדי וורהול, אלן בייטס, טוני פרקינס וכמאה עיתונאים בריטים פלוס אנשי תקשורת אמריקאים. כולנו היינו קצת מתוחים לפני ההופעה ואחרי ההקדמה הרגילה של מוסיקה מוקלטת מ'התפוז המכני', עלינו לבמה לקול תשואות וזו הייתה התחלה פנטסטית. זה נראה המופע הכי גדול שעשינו עד אז. כולנו התגייסנו לאירוע, כולל בואי, למרות השפעת שלו, ולמרות שלפני אחד השירים האקוסטיים, MY DEATH של ז'אק ברל, הוא הזהיר את הקהל שהוא עלול לא להגיע לסוף מבחינה ווקאלית. הוא עשה גרסה נהדרת שלו. ההופעה ממש חישמלה והקהל היה איתנו לאורך כל הדרך. לפני שחזרנו להדרן קיבלנו מחיאות כפיים למשך חמש דקות. הביקורות היו כולן חיוביות ובגלל ההצלחה של הופעה זו, נוספו קונצרטים נוספים לסיבוב ההופעות הזה".

במהלך היום סעד בואי ארוחה עם העיתונאי הבכיר, אל ארונוביץ, שלא יכל להגיע להופעה ושלח במקומו את בוב וויינר, שבחר לדווח באופן שלילי על ההופעה. בואי התעצבן ורטן על חוסר הנימוס של ארונוביץ, אחרי שהשקיע עבורו מזמנו. הוא גם ויתר על מסיבת אפטר-שואו כי גרונו ממש הציק לו.

פינת "יום בחיים של חיפושית" - 28 בספטמבר. מהופעות מיוזעות במועדונים אפלים ועד לראיונות חושפניים, תביעות ענק ומפגשים מרגשים.

השנים המוקדמות: זיעה, פיש אנד צ'יפס ונהר המרסי

המסע שלנו מתחיל בגרמניה, בשנת 1960. הביטלס, עדיין להקה צעירה ומחוספסת שמנסה לכבוש את העולם, מופיעה במועדון INDRA בהמבורג. אלו היו ימי החניכה שלהם, עם הופעות מרתוניות שנמשכו שעות, עיצבו את הסאונד שלהם ולימדו אותם איך להחזיק קהל. שנה לאחר מכן, ב-1961, הם כבר חזרו הביתה והופיעו בפעם הרביעית בלית'רלנד, אולם שהפך לאחד המקומות החשובים בצמיחתה של תופעת ה"מרסיביט".

קפיצה קטנה קדימה ל-1962, והלהקה כבר כוכבת מקומית בליברפול. בצהרי אותו יום הם עלו להופעת צהריים שגרתית במועדון הקאברן, המקום שהיה ביתם השני. מאוחר יותר, הם עלו על מעבורת ששטה על נהר המרסי וניגנו מול קהל נלהב. האווירה הייתה מחשמלת: האורחים רקדו לצלילי הלהקה הצעירה והמבטיחה, בעודם נהנים מארוחת פיש אנד צ'יפס קלאסית.

פסיכדליה, סולואים ותביעות

שנים ספורות עברו, והעולם כבר היה שייך להם. ב-1967, בעידן שאחרי התקליט פורץ הדרך SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND, הביטלס כבר לא הופיעו. במקום זאת, הם התבצרו באולפני EMI המפורסמים כדי להקליט צלילים ואפקטים שונים עבור סרט הטלוויזיה הסוריאליסטי שלהם, MAGICAL MYSTERY TOUR. הם היו בשיא היצירתיות הניסיונית שלהם, פורצים את גבולות מוזיקת הפופ.

ב-1969, הלהקה כבר הייתה על סף פירוק, וחבריה פנו לפרויקטים אישיים. ג'ון לנון, בעיצומה של תקופה סוערת, נכנס לאולפני TRIDENT בלונדון כדי לערוך ניסיון הקלטה נוסף לשיר COLD TURKEY. שלושה ימים קודם לכן הוא הקליט גרסה שלא סיפקה אותו. הפעם, הוא גייס נבחרת חלומות: אריק קלפטון בגיטרה, קלאוס פורמן, חברם הוותיק מהמבורג, על גיטרת הבס, וחברו הטוב רינגו סטאר בתופים. יחד הם יצרו פלייבק גולמי ועוצמתי, שביטא את הזעקה הכנה של לנון על גמילתו מהרואין. את תפקיד השירה המצמרר הוא הקליט כשבוע מאוחר יותר, ב-5 באוקטובר.

החיים שאחרי הביטלס לא תמיד היו קלים. ב-1976, ג'ורג' האריסון מצא את עצמו בצד הלא נכון של תביעת ענק. חברת התקליטים A&M תבעה אותו על סכום דמיוני של 10 מיליון דולר, בטענה שלא סיפק לה בזמן את התקליט שהיה אמור להוציא, "שלושים ושלוש ושליש". האיחור, שעמד על חודשיים, נבע בין היתר מכך שהאריסון חלה בצהבת. כאילו לא די בכך, החברה איימה למנוע ממנו להוציא כל חומר מוזיקלי אחר עד שיעמוד בהתחייבותו. ג'ורג' ההמום הגיב שהוא "עצוב והמום מהצעד הזה", והסביר לתקשורת כי דווקא החברה היא זו שנהגה כלפיו בצורה לא הוגנת.

בן הביטלס, תחזית מזג אוויר ומפגש פסגה

ג'ון לנון, מצדו, המשיך להיות דמות צבעונית ודעתנית. ב-1974, הוא התארח בתוכנית רדיו בניו יורק בהנחייתו של דניס אלסס. בשידור חי, הוא הפתיע את המאזינים כשאמר שאם הביטלס היו ממשיכים לפעול, הם כנראה היו נשמעים כמו להקת ELO. הוא אף הרחיק לכת וכינה את להקתו המצליחה של ג'ף לין בכינוי החיבה "הבן של הביטלס". לנון, שתמיד היה קפדן בכל הנוגע לסאונד, ניצל את הבמה כדי להתלונן על המיקסים החדשים שנעשו לכמה מהשירים באוספים "האלבום האדום" ו"האלבום הכחול", שהמירו את גרסאות המונו המקוריות לסטריאו. "הגרסה המהירה של REVOLUTION נהרסה לחלוטין באוסף הזה", פסק בנחרצות. במהלך השידור, הוא לקח על עצמו גם את תפקיד העורך המוזיקלי ואפילו הקריא למאזינים את תחזית מזג האוויר, בהומור האופייני לו.

בשנת 1980, חודשים ספורים לפני מותו, לנון העניק עוד ראיון למגזין פלייבוי, הפעם במסעדת "לה פורטונה" האהובה עליו. כשנשאל אם הוא עדיין לוקח LSD, ענה בכנות: "לא השתמשתי בזה מזה שנים. פטרייה קטנה פה ושם נקרתה בדרכי, אולי פעמיים בשנה". מאוחר יותר באותו היום, הוא הלך להסתפר ומיד לאחר מכן טס עם יוקו ללוס אנג'לס. הסיבה לנסיעה הייתה מרגשת במיוחד: מפגש עם ג'ורג' האריסון לפני מופע של חבורת מונטי פייטון ב-HOLLYWOOD BOWL. ג'ורג', שהיה המממן הראשי של סרטיהם ובעל חברת ההפקות HANDMADE FILMS, העניק לג'ון במעמד זה קלטת עם שירים מהתקליט החדש שלו. היה זה אחד המפגשים האחרונים בין שני החברים הוותיקים. מיד לאחר המופע, חזרו ג'ון ויוקו במטוס פרטי לניו יורק.

הפרק האחרון והעגום בתולדות ה-28 בספטמבר מגיע בשנת 1982. פרד סימן, מי שהיה עוזרו האישי של ג'ון לנון בתקופת חייו האחרונה, נעצר בחשד שגנב חפצים אישיים רבים של לנון מדירתו, ביניהם יומנים אישיים, הקלטות מוזיקה פרטיות שטרם נשמעו, ציורים, מכתבים ופריטים נוספים. המשטרה, שנשלחה למקום על ידי יוקו אונו, דיווחה כי כל החומר הגנוב אכן נמצא ברשותו של סימן. שנים לאחר מכן, אותו סימן יוציא לאור ספר שנוי במחלוקת בשם THE LAST DAYS OF JOHN LENNON, ובכך יוסיף חטא על פשע.

ב-28 בספטמבר בשנת 1974 יצא בשנת 1974 האלבום ELDORADO של אי.אל.או.

להקת ELO ביצעה צעד ענק קדימה בשנת 1974 עם יציאת התקליט ELDORADO. זה היה תקליט הקונספט הראשון של הלהקה, עם מלודיות ברורות ועיבודים תזמורתיים עשירים שעיטרו לראשונה את שיריו של ג'ף לין, שתמיד חלם לעבוד עם תזמורת סימפונית והגשים את חלומו. הקונספט בתקליט הזה מתבסס על דמותו של חולם שמנסה להימלט בכוח מן המציאות תוך רצון להגיע למעוז החלום הגבוה ביותר עבורו, אלדורדו.

כשלהקת ELO נוצרה לראשונה בשנת 1970 (עם כניסתו של ג'ף לין ללהקתו של רוי ווד, שנקראה THE MOVE) הצהירו החברים שבכוונתם לקחת את המוזיקה מהמקום בו הביטלס עצרו עם I AM THE WALRUS. הרעיון המקורי ליצירת ELO היה שייך לרוי ווד. השילוב שלו עם לין החזיק מעמד במשך תקליט וחצי תחת מותג להקתם החדשה.

ווד פרש והקים את להקת WIZZARD, והשאיר ללין ולמתופף בב בוואן את הזכויות על השם המחשמל. השניים חרקו שיניים ולקחו את כל הפרויקט הזה על כתפיהם. אחרי שני תקליטים נוספים בהם נעשו ניסיונות מעניינים בכיוון המוזיקה המתקדמת, נוצר תקליט סימפוני זה.

לין החליט בתקליט הזה לכתוב שירים בעלי מלודיות ברורות. כל זאת, מפני שאביו, פיל לין, שהיה חובב מוזיקה קלאסית, טען שבנו כותב שירים חסרי מלודיה. לין ביקש להראות לו שלא כך הדבר ויצר בסלון הבית בבירמינגהם שיר בשם CAN'T GET IT OUT OF MY HEAD. הוא הלך רחוק יותר והביא, לראשונה בהפקה שלו, תזמורת סימפונית שלמה עם 30 נגנים ומקהלה בת 20 זמרים וזמרות. לואי קלארק הופקד על עיבודי התזמורת. לפני היותו מתזמר מקצועי, היה קלארק בסיסט בלהקות קצב, למד בקולג' למוזיקה בלידס וסיים במסלול עיבוד ותזמור. אז הוא קיבל שיחת טלפון מחברו הוותיק, ריימונד פרוגאט, שביקש ממנו לכתוב כמה עיבודים למחזמר שלו, "וויליאם שייקספיר", אותו הקליט באולפני DE LANE LEA שבלונדון. ג'ף לין, ששהה באותה תקופה באולפן והחל לעבוד על הקלטת ערוצי הבסיס לשירי התקליט ELDORADO, שמע את ההקלטות של שייקספיר וביקש מלואי קלארק לעבוד עם להקתו. קלארק הסכים והמשיך לתזמר את להיטי הלהקה גם שנים לאחר מכן.

בסיסט הלהקה בתקופה ההיא, מייק די אלבוקרקי, פרש ממנה בתחילת ההקלטות לתקליט הזה כדי להישאר קרוב למשפחתו. סיבובי ההופעות התישו אותו והוא התגעגע לאורח חיים שגרתי. לפיכך, את תפקידי הבס והקולות ההרמוניים בתקליט סיפק לין בעצמו. זאת, למרות שדי אלבוקרקי קיבל קרדיט עליהם כדי שהקהל הרחב יקבל את ההרגשה שמדובר בלהקה אמיתית.

עד היום נחשב התקליט הזה לאחד הקלאסיים ביותר של הלהקה. קשת הסגנונות כאן רחבה. יש כאן רוק, בלוז, קלאסי, מוזיקת סרטים דמיונית, רוקאבילי ועוד. את העותק הראשון של ELDORADO קנו לי במתנה ליום הולדתי העשירי. מאז ועד היום הוא מלווה אותי באהבה רבה. אלדורדו הוא חבר אמיתי.

שנה לפני ELDORADO חרקה ELO שיניים כדי להשיג לעצמה קהל. שלושה תקליטים שיצאו בין 1971 ל-1973 ותקליט הופעה אחד מ-1974 הכילו חומרים מורכבים רבים שלא היו קליטים בשמיעה ראשונה. במקביל, יצאו כמה סינגלים שהביאו להצלחה מינורית יחסית. המטרה של ג'ף לין ולהקתו הייתה לפרוץ לשוק בארצות הברית. הם ידעו שההצלחה האמיתית נמצאת שם ולא באנגליה. הפריצה המשמעותית הגיעה בשנת 1973 עם השיר SHOWDOWN, שגם ג'ון לנון אהב מאוד ואף ציין זאת בשידור רדיו.

לין לא סבל את סיבובי ההופעות. הוא שר על הבמה ללא חשק. אולפן ההקלטות היה ביתו האמיתי. הוא אמר פעם בראיון שאחד הריגושים הגדולים ביותר שלו הוא לפתוח אריזה של טייפ סלילים חדש. שיטת כתיבת השירים שלו הייתה הפוכה מהרגיל: הוא הקליט קודם את הלהקה והתזמורת, ורק אז חזר עם ההקלטה לביתו, כתב לה מילים והקליט את שירתו.

התקליט הזה הוקלט בין פברואר לאפריל 1974 באולפני DE LANE LEA בלונדון. בתחילה, צלילי התזמורת הממו אותו בעוצמתם. הוא נדהם לשמוע כיצד לחניו מקבלים צבע סימפוני עשיר. אך החוויה המרגשת עם התזמורת הבריטית הזו הפכה במהרה לבלתי נעימה. נגני התזמורת לא התלהבו מהמוזיקה. אחד הכנרים הסתכל בדף התווים שלפניו ורטן בפני המתזמר קלארק שהדף "שחור לגמרי", כלומר, יש בו יותר מדי תווים. הדבר דרש מאמץ עודף מצד הנגן השכיר וחבריו לתזמורת.

לואי קלארק היה מתזמר חדש בסצנה הבריטית, ולכן נגני התזמורת קיבלו אותו באופן מתנשא וחמצמץ. אלו היו נגני איגוד שהקפידו להפסיק לנגן בדיוק בזמן שהוקצב להם באיגוד המוזיקאים הבריטי. אפילו אם היו באמצע הקלטת טייק ומחוגי השעון הצביעו על שעת הסיום, הם היו מניחים את כלי הנגינה שלהם, לובשים במהירות את מעיליהם ונחפזים לכיוון היציאה מהאולפן. אם היו רואים בשעון הקיר של האולפן שנותרו להם חמש דקות להקלטה, הם כבר היו עוטים את כפפותיהם כדי לחסוך זמן ביציאה. לקראת סוף התקליט אפשר לשמוע לכמה שניות את צליל המזוודות של הנגנים כשהם אורזים את כליהם, עוד לפני שהטייק הושלם.

הדבר הכעיס מאוד את ג'ף לין, שתכנן מזימה. הוא דרש ממנהל האיגוד, דון סמית', להיפגש עמו באולפן. הפגישה נקבעה כמה ימים לאחר מכן, ובמהלכה התפרץ לין בצעקות שהנגנים של סמית' אינם מקצועיים ושזמן ההקלטה לא נוצל כראוי משום שלא יכלו לקרוא את העיבודים שהונחו לפניהם. סמית' היה בהלם, כי איש לא דיבר אליו כך לפני כן. תוצאת הפגישה הייתה שסמית' שלח את התזמורת בחזרה לאולפן כדי להשלים את ההקלטות, וללא תשלום נוסף. יש לציין שבסשן הנוסף הגיעו נגנים אחרים לגמרי מאלו שהתקפלו בסשן הקודם.

הקלטת התופים לתקליט הזה הייתה גם כן ייחודית. בתחילה הוקלטו התופים עם מיקרופונים קרובים למערכת התופים. לאחר שהטייק הושלם, הוקלטו התופים שוב באותו תפקיד, כשהפעם המיקרופונים מוקמו הרחק באולפן כדי לתפוס את האקוסטיקה של החדר. לאחר מכן שולבו שתי הקלטות התופים יחדיו ליצירת סאונד תופים עשיר. בהמשך אף השתכללה גישה זו, ובאולפני MUSICLAND במינכן (החל מהתקליט הבא, FACE THE MUSIC) קיבלו תופיו של בב בוואן את הצליל המזוהה כל כך עם ELO.

כשהתקליט הושלם, הוצגה לחברי הלהקה התמונה שנועדה להתנוסס על העטיפה. זה היה צילום נעליה האדומות של דורותי מהסרט "הקוסם מארץ עוץ", שיצא בשנות השלושים. חברי הלהקה שנאו את התמונה וחשבו שהיא מזעזעת, אך מנהל הלהקה, דון ארדן, חשב אחרת. הסרט "הקוסם מארץ עוץ" לא היה פופולרי באנגליה, אך הוא היה ידוע מאוד בארצות הברית. התכסיס השיווקי של ארדן נועד לגרום לקהל האמריקאי להתחבר לתקליט הזה דרך העטיפה. ללהקה לא נותרה ברירה אלא להסכים, ודון ארדן אכן צדק. התקליט התקבל באהדה רבה בעיתונות וגם בקרב צרכני התקליטים. הוא אף הפך לתקליט הזהב הראשון של הלהקה.

באותה תקופה אירעה תקרית מוזרה, כאשר דתיים פנאטיים חשבו שיש מסר בשיר הנושא שחותם את התקליט. הם טענו שאם מנגנים את התקליט לאחור, מגלים משפט מטריד שאומר כך:

HE IS THE NASTY ONE

CHRIST, YOU'RE INFERNAL

IT IS SAID WE'RE DEAD MEN

ג'ף לין השיב לטענה הזו במילה אחת: SKCOLLUB (היפוך של המילה BULLOCKS, שפירושה שטויות).

קטע הפתיחה הסימפוני ELDORADO OVERTURE מכניס את המאזין לארץ של פנטזיה. במקור, במהלך העבודה, נקרא הקטע SYMPHONY 1. את המילים בקטע קריין השחקן פיטר פורבס רוברטסון. ג'ף סיפר בראיון כי החוויה הזו, שבה ישב בחדר הבקרה של האולפן ושמע לראשונה את הרעיון שלו מבוצע עם תזמורת, "פוצצה לו את המוח".

הסינגל שיצא מהתקליט, CAN'T GET IT OUT OF MY HEAD, נחשב בעיני רבים לאחד השירים היפים ביותר שיצאו תחת שרביטו של לין. השיר מדבר באופן כללי על חלומות שנשארים בראשך גם לאחר ההתעוררות. השיר יצא על גבי תקליטון באנגליה בינואר 1975 אך לא הצליח להרשים במצעד המכירות. בראיון לעיתון מלודי מייקר הבריטי משנת 1975, אמר ג'ף לין על התקליטון:

THE LAST SINGLE JUST DIED OVER HERE IN THE UK. ROLLED OVER AND DIED.

המילים שג'ף לין כתב בשיר הזה הן מעורפלות קמעה. די להביט בבית הפותח כדי להבין שקשה לפענח מה באמת מתרחש שם. בדף המילים שצורף לתקליט ELDORADO כתוב המשפט WALKING ON A WAVE CHICANE. יש סברה שהמשפט הוא למעשה WALKING ON A WAVE SHE CAME. בכל אופן, פירוש המילה CHICANE הוא הונאה.

אחד מטכנאי ההקלטה של השיר הזה היה קני דאלטון. הוא סיפר מאוחר יותר שממש לא אהב את השיר של ג'ף לין ודי סבל באולפן ההקלטות. באחד הבקרים, כשהגיע מוקדם כדי להקליט את שירתו של ג'ף, הוא גילה את האולפן במצב מבולגן מאוד. על סטנד אחד ניצב דף ובו מילים בכתב ידו של ג'ף לין. המשפט הראשון בדף היה MIDNIGHT ON THE WATER. דאלטון ראה בדף הזה קשקוש אמיתי וזרק אותו לפח. רק שנים לאחר מכן הודה בטעותו.

השיר שבא אחריו בתקליט נקרא BOY BLUE, והוא מספר על תגובות של אנשי עיירה לנוכח חזרתו של חייל משדה הקרב.

שיר עוצמתי נוסף בתקליט הזה הוא LAREDO TORNADO, שכתב ג'ף לין כמחאה על תהליך הבנייה המואץ. כדי לסיים את צד א', הביא לין קטע בשם POOR BOY (THE GREENWOOD) הנוגע במוטיב הקונספט של התקליט – חלומות. בחלום הזה נמצא חולם החושב שהוא אחד מאנשיו של רובין הוד. בסופו אף יש חזרה מוזיקלית לקטע התזמורתי שפתח את התקליט. השיר הזה יצא כתקליטון בהולנד אך לא נכנס שם למצעד.

עוד שיר אהוב עליי מאוד מהתקליט הוא MISTER KINGDOM, שפותח את צד ב'. לין, הידוע כמעריץ מושבע של הביטלס, הלחין את השיר הזה תוך הישענות על ACROSS THE UNIVERSE של ג'ון לנון. בשנת 2003 הודה ג'ף לין שאין לו מושג על מה השיר מדבר, אך הוא אוהב את הדרך שבה הוא נשמע. גם אני.

השיר NOBODY'S CHILD מציג את ELO במצב רוח של מוזיקה לאולמות ריקודים מתקופות עבר. העיבוד והביצוע משכנעים לגמרי, וחבל שהלהקה לא ניסתה זאת שוב. מדובר בשיר שהוא ממש פנינה חבויה בתוך הקטלוג של הלהקה. ג'ף לין אהב מאוד את מוזיקת הרוק'נ'רול. הוא גדל עליה, כמו רבים מבני דורו, ואהב גם להשחיל אותה ליצירתו. והנה זה בא בשיר קצר בשם ILLUSIONS IN G MAJOR (אשליות בסולם סול מז'ור), שאף יצא כצד ב' של תקליטון מאותה תקופה. במילות השיר יש אזכורים ללאונרד כהן, הרולינג סטון ועוד.

ואז מגיע שיר הנושא, המביא את כל התקליט לכדי סיום מרגש ומלא בדרמה טובה. ג'ף לין: "אני אוהב את האקורדים הכבדים בקטע הזה ובסיום המטופש יחסית, בו שומעים את נגני הקונטרבס בתזמורת כשהם ממהרים לארוז את כליהם בתיקים הגדולים, כי הם לא היו מוכנים לנגן שבריר שנייה מעבר לזמן שהוקצב להם".

לא ייאמן, אך התקליט הזה לא נכנס למצעד האנגלי עד שנת 1978. ואסיים בביקורת שנכתבה על התקליט בעיתון "עולם הקולנוע" שלנו, ביולי 1975: "תקליט שאישית ציפיתי לו בעניין רב ולא התאכזבתי. 'תזמורת אור החשמל' הייתה להקה צעירה יחסית, אולם תקליטה הנוכחי מעיד על בשלות עמוקה, ובכמה קטעים הלהקה מתעלה על עצמה ומגישה קטעים שניתן להשוותם ליצירותיהם הטובות של המודי בלוז או לקונצרט הרוק של סגול כהה. ג'ף לין, מנהיג הלהקה, חיבר מעין קונצרט-רוק העוסק בחלומותיו של האדם ושאיפתו להגיע לאלדורדו המסתורית. מומלץ".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר