top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 בפברואר בעולם הרוק

עודכן: 29 בפבר׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-28 בפברואר (28.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "בכלל לא הושפעתי כגיטריסט מלהקת הצלליות. זה היה סוג המוזיקה שכולם רצו אז לשמוע - ולא אני. אני חושב שהאנק מארווין גיטריסט נהדר והרבה גיטריסטים הושפעו ממנו, אבל אני לא. העדפתי את ג'יימס ברטן ואנשים מהסוג הזה. אני חושב שהגיטריסט האנגלי היחיד שהיה טוב זה טוני שרידן, ויש רק תיעוד אחד כזה שייתן אינדיקציה לכמה הוא היה טוב - השיר I LIKE YOU. אני אוהב שכנוע ברוק. משהו שנשמע כאילו יש לו שכנוע מאחורי הנגינה. לצערי, הצלליות נשמעים בהקלטות כאילו הם אכלו פיש וצ'יפס בזמן הנגינה" (ג'ימי פייג', מלד זפלין בשנת 1977)



ב-28 בפברואר בשנת 1975 יצא אלבום האוסף הראשון של להקת יס ושמו YESTERDAYS. שבעה מתוך שמונה השירים שבו הוקלטו עם ההרכב הראשון של הלהקה, כשפיטר בנקס עוד היה הגיטריסט שלה.



בשנת 1975 נחשבה להקת יס לאחת הגדולות והחשובות ביותר בזרם הרוק המתקדם שיצא מבריטניה. באותו זמן החליטו חברי הלהקה להתמקד בהפקת אלבומי סולו אבל הדרישה הגבוהה למוצר של הלהקה הביא את חברת התקליטים להפיק אוסף זה, בעטיפה מהודרת של מעצב עטיפות הלהקה הקבוע, רוג'ר דין.


לדעתי, מדובר באוסף נהדר. זאת כי אני ממש אוהב את ההרכב הראשון של הלהקה, שהקליט את שני האלבומים הראשונים. כדי לתת למעריצים את התחושה שגם סטיב האו וריק ווייקמן מקבלים פה ייצוג, הוחלט לפתוח את האלבום בביצוע שהקליטה הלהקה, בשנת 1972, לשיר AMERICA של סיימון וגרפונקל (שיצא במקור באלבומם BOOKENDS). הטיפול של יס לשיר הזה הפך אותו למפגן פרוגרסיבי מלהיב לא פחות ואחר לחלוטין ממהותו המקורית. הגרסה הזו של יס יצאה לראשונה באוסף שהפיקה חברת התקליטים "אטלנטיק" שנקרא THE AGE OF ATLANTIC.


בונוס נוסף שהגיע אז עם האוסף הזה למעריצים היה השיר האחרון בו, שנקרא DEAR FATHER. השיר הנהדר והמתוזמר הזה הוקלט בעת הסשנים לאלבום TIME AND A WORD ויצא בשנת 1970 רק כצד ב' של תקליטון, כשלרבים היה קשה להשיגו מאז. הכללתו באוסף זה היה עבורם כמתנה משמיים.


ובכן, האוסף הזה, לדעתי, אינו האוסף האולטימטיבי של להקת יס, אבל הוא חשוב ביותר למי שרוצה להשלים את הקלטות הלהקה על גבי וינילים. מה שבטוח, אצלי הוא שוכן במקום של כבוד.



ב-28 בפברואר בשנת 1966 נאלץ בעל מועדון CAVERN הליברפולי, ריי מקפול, לסגור אותו עקב חובות כלכליים גדולים של יותר מ-10,000 ליש"ט (של אז).



כמאה מעריצים של הביטלס כלאו את עצמם בתוך המועדון וניסו למנוע את סגירתו, אך ללא הצלחה. שוטרים הוזעקו למקום ופינו אותם. המיקום של המועדון נועד לשמש פיר איוורור לרכבת התחתית ומועדון חדש תחת השם הזה ייפתח במקום אחר.


ב-28 בפברואר בשנת 1978 הופיע בוב דילן באולם בודוקאן שבטוקיו, יפן. זו הייתה הפעם הראשונה בה דילן הופיע ביפן. באפריל של אותה שנה יצאה הקלטת המופע כאלבום.



הקלטת ההופעה נעשתה כחלק מהעסקה שנחתמה עם דילן, כדי שיופיע במזרח הרחוק. באותה תקופה היה זה שכיח לבקש מאמנים להקליט הופעות חיות לאלבומים עבור שוק צרכני המוזיקה היפני. אבל כמו בהרבה מקרים של אלבומים שנועדו רק ליפן, "דרישה מוגברת" מצד הקהל במערב הביאה את ההקלטה גם אליהם.

עבור דילן היה זה צעד מבורך כי כך יכל לסמן וי על עוד אלבום שהוא נתן לחברת התקליטים שלו, כחלק מהחוזה שחתם איתה.


בוב דילן (בשנת 1984): "הם ממש לחצו עליי חזק כדי להוציא את ההקלטה הזו ביפן. זו אותה הלהקה שהשתמשתי בה להקלטת האלבום STREET LEGAL ורק התחלנו למצוא את דרכנו על הבמה, כשהגענו ליפן. מעולם לא התכוונתי שההקלטה תבוא לייצג משהו ממני ומלהקתי".


חברי להקתו לבשו בגדים מהודרים והיה זה נסיון ברור להביא מופע שונה מזה שהוא ערך כשלוש שנים לפני כן, תחת השם ROLLING THUNDER REVUE, בו כל אחד לבש את מיטב בגדיו הזרוקים. הפעם ביקש דילן להציג מופע מצוחצח. בחוברת שנמכרה לבאי המופע יכלו הם לראות בקרדיטים, לצד שמו של דילן, את המילה "בדרן".


עבור הבסיסט, רוב סטונר, שליווה אותו גם בסיבובו הקודם, היה הסיבוב הזה כטיפול בהלם: "זה הפך להיות מכונה משומנת להפליא. ממש כמו להרים מופע בברודוויי. השירים תמיד נוגנו באותו סדר ובאותו אופן, מדי לילה". סטונר לא יחזיק מעמד בהמשך הסיבוב הזה.


הביקורת על האלבום ברולינג סטון, בזמנו, הייתה כזו: "לא משנה כמה שההקלטות פה יפגעו במעריציו האדוקים של דילן, הגרסאות החיות האחרונות לשיריו הישנים משחררות את בוב דילן מהמקור. והמקור, יפה ככל שיהיה, מהווה נטל נורא. ההשפעה של מאמציו הרוויזיוניסטים של דילן, שהתחיל בזמן סיבוב הופעות הקאמבק ב 1974 ומגיע כעת לקרשנדו מסחרר, הייתה לגרום לנו להבין עד כמה היה בוב דילן בר-מזל כצעיר.


זה לא ממעיט מהגאונות שלו לומר שהוא במקרה היה במקום הנכון, בגיל הנכון ובזמן הנכון. זה גם לא מבשר רע בנוגע לעתידו עם ההנחה שהנסיבות לעולם לא יתחברו שוב כדי להפוך את קולו לנציגות כה ברורה. כישרונו השתנה, והתפתח למשהו גמיש יותר, פחות עקשן, מוזיקלי יותר, ולבסוף הוביל לקראת סינתזה מוזרה ופרטית. שיריו החדשים של דילן הם לעתים קרובות מקסימים כמו הישנים. בוב דילן בבודוקאן מגיע כהלם, חילול קודש ובוננזה שובבה באופן בלתי צפוי.


הפעם עוצבו השירים הישנים מחדש במתיקות, בלי אותה תוקפנות עבר ובמה שנשמע באופן מחשיד כמו רוח של כיף. האם באמת יכול להיות שבוב דילן היה צריך להגיע עד לבודוקאן כדי למצוא קהל עם זיכרון קצר, שלא חשב שיש לו מה להוכיח? בכל מקרה, הוא ויתר על הניסיון להתעלות על עצמו והחל במשהו חדש".


ב-28 בפברואר בשנת 1970 הופיעה להקת דיפ פרפל ב'פילהרמוניק הול' בליברפול. אז איבד ריצ'י בלאקמור גיטרה חשובה לו.



בהופעה הזו היה הגיטריסט ריצ'י בלאקמור קורבן לגניבה מתחת לאפו כשגיטרת הפנדר סטראטוקסטר השחורה היקרה שלו נעלמה בעת סיטואציה קומית על הבמה., שהיה מעורב בה איש הצוות איאן הנספורד. במהלך קטע השיא בשיר הארוך MANDRAKE ROOT הוגבר הריגוש באולם על ידי תאורה של הבזקי אור. למרות שהתאורה הזו הוסיפה מימד בימתי, היא גם גרמה בעיה. בלאקמור התעלל בינתיים בגיטרה שלו כששיפשף איתה את קצה הבמה, כפי שנהג לעשות. לפתע ניתק הכבל של הגיטרה והיא צנחה מהבמה למטה, כי בלאקמור הוריד אותה לפני כן מצווארו.


באותו רגע רץ בלאקמור לכיוונו של הנספורד שיעזור לו לאתר אותה. הנספורד רץ לכיוונו. בינתיים היו על הבמה רק הבזקי אור שגרמו לשניהם לאבד את מיקומם האמיתי והשניים התנגשו ראש בראש. בעוד שניהם רואים כוכבים עם כאבי ראש אדירים. בלאקמור הצליח בכוחותיו האחרונים לאחוז בגיטרה אחרת ולהמשיך לנגן בעוד הנספורד רץ, כשהוא מסוחרר לגמרי, לקדמת הבמה. שם גילה שהגיטרה השחורה כבר נעלמה. אנשים בשורות הראשונות של האולם כנראה חשבו שכל הסיפור הזה היה חלק מתוכנן במופע.


הנספורד המבוהל והכואב רץ לרחוב כדי לשאול אנשים אם ראו מישהו עם גיטרה שחורה. הוא נענה לשלילה. עם ייאושו הבין כי כל זה קרה באשמתו, כשלא השגיח על הגיטרה. מיד לאחר ההופעה הזו המשיכה הלהקה להופעה בשווייץ. הנהלת דיפ פרפל מיהרה לפרסם באותו יום מודעה ובה הובטחו 100 ליש"ט למי שיחזיר את הגיטרה שנגנבה באותה הופעה. המספר הסידורי שלה היה 221737. בינתיים הגיע אותו גנב עם הגיטרה הביתה. הוריו שאלו אותו מאיפה הגיטרה הזו צצה פתאום. כמה דקות לאחר מכן התקבל טלפון באולם ההופעות שהגיטרה נמצאה. הגיטרה הוחזרה ברכבת לבלאקמור ששמח כמו ילד קטן שהחזירו לו את הצעצוע האהוב עליו. אך בלאקמור לא היה אחד שחשב עד הסוף. זמן קצר לאחר מכן הופיע עם דיפ פרפל בבוסטון ובלהט הרגע ניתץ את הפנדר השחורה לרסיסים על הבמה. לפתע הוא קלט מה הוא עשה ותפס את ראשו בין ידיו מרוב צער.



ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616459



ב-28 בפברואר בשנת 1977 הותקף ריי צ'ארלס על הבמה בעת שהופיע.



זה קרה כשהוא הופיע בלוס אנג'לס במופע צדקה עבור התוכנית הקהילתית PROJECT HEAVY, כשבמהלך הערב נראו בקהל גם ארית'ה פרנקלין וג'קי אונאסיס. צ'ארלס היה באמצע ביצוע השיר I CAN SEE CLEARLY כאשר איש כהה עור מהקהל זינק לבמה עם חבל וניסה לחנוק את הזמר.


ריי צ'ארלס, שמן הסתם לא ראה מהיכן זה מגיע, נלחם בתוקפו עד שהאבטחה מיהרה לסייע לו. באופן מוזר, מעולם לא הוגשה תלונה והרשויות לא הוזעקו. התוקף היה חבר בפרויקט והקבוצה החליטה לטפל במצב באופן פרטי ולכן זהותו לא נמסרה.


דיווחים מאוחר יותר העלו השערות כי התוקף היה פשוט מעריץ מוצף ברגשות. עם זאת, עדים טענו כי האיש צעק "ריי צ'ארלס יראה והלורד יבוא הלילה", תוך שהוא מנסה לחנוק את אגדת המוזיקה. למרבה המזל, צ'ארלס הצליח לצאת ללא פגע מהתקרית והמשיך להופיע מאוחר יותר בערב.


ב-28 בפברואר בשנת 1969 יצא תקליטון חדש ללהקת ההוליס, עם השיר SORRY SUZANNE.



מתופף הלהקה, בובי אליוט, בספרו: "הגיטריסט, טוני היקס, מצא את הלהיט הבא שלנו, 'סליחה סוזן'. הוא באמת יכל לרחרח אחרי שלאגרים באותם ימים. הקלטת דמו משעממת של טוני מקאוליי וג'וף סטפנס הפכה על ידי כישורי העיבוד שלנו לעוד להיט מוביל של ההוליס. טרי סילבסטר, שהחליף את גרהאם נאש, השתלב בצורה די חלקה, שר את הקול העליון בסינגל עם אלן וטוני לצדו. ב-28 בינואר 1969 השלמנו את ההקלטה של השיר באולפן באבי רואד. חודש לאחר מכן התקליטון היה בחנויות".


ב-28 בפברואר בשנת 1985 מת בגיל 38 הזמר דייויד ביירון, שהיה הראשון ששר באוריה היפ ולדעתי גם הטוב ביותר בלהקה זו, עד עצם היום הזה.



כל הפרטים המטלטלים והנדירים במקרה הזה נמצאים לקריאה בספרי הרביעי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לרכישה - תלחצו פה.


עוד אחד שנמצא בספר הנ"ל (עם המון פרטי מידע מטלטלים ונדירים) נולד ב-28 בפברואר בשנת 1942. זה הוא בריאן ג'ונס (מהרולינג סטונס),יישאר לנצח חבר של כבוד במועדון ה-27.



ב-28 בפברואר בשנת 1970 נאלצה להקת לד זפלין להופיע בקופנהגן תחת השם THE NOBS.



לפי פרסום בעיתון NME, אווה וון זפלין, קרובת משפחה של מעצב ספינת האוויר, איימה לתבוע את הלהקה, אם תופיע בדנמרק בשם לד זפלין. היא טענה ש"להקה של קופים צווחניים לא תשתמש בשם המיוחס של משפחתי ללא אישור". הלהקה לא רצתה להיתבע ושינתה את שמה, למרות שהכרטיסים למופע עדיין ציינו כי זו לד זפלין, כנראה בגלל ששינוי השם נעשה לאחר הדפסתם.


ג'ימי פייג' למלודי מייקר: "כל העניין הזה אבסורדי. הזמנו את הגברת הזו למופע שלנו ולפגוש אותנו מאחורי הקלעים, כדי להראות לה שאנחנו בעצם אנשים נחמדים מאד. הצלחנו להרגיע אותה, אבל כשהיא באה לעזוב את המקום - נתקלו עיניה בעטיפת אלבום הבכורה שלנו והיא רתחה מזעם. הייתי חייב לברוח משם ולהתחבא".


ב-28 בפברואר בשנת 1972 היה מעורב ג'ורג' האריסון בתאונת דרכים שכמעט גבתה את חייו וחיי אשתו, פאטי בויד.



בני הזוג יצאו בשעות הערב מביתם והחלו לנסוע במכונית המרצדס לכיוון לונדון, על מנת להשתתף במסיבה שערך הזמר ריקי נלסון. זה היה בסביבות חצות כשהכביש היה נטול תאורה. המכונית הגיעה לכיכר והאריסון, שקלט זאת מאוחר מדי, התנגש בפנס רחוב.


השניים נפצעו והובהלו באמבולנס לבית החולים ושם טופלו בפציעות הראש שלהם. הוא שוחרר וחזר לאחוזתם כשהוא יודע שיהיה עליו לחזור לבית החולים כדי להסיר את תפריו. בינתיים נלקחה פאטי להשגחה בבית הבראה, כשהיא סובלת מזעזוע מוח.


ביום זה התראיין ג'ון לנון, בדירתו עם יוקו בניו יורק, למגזין הטלוויזיה הבריטי, AQUARIUS. נושא התוכנית הפעם היה מהות האושר באמריקה המודרנית. בשלוש הדקות שלו בתוכנית, נראה לנון גם מבצע את השיר ATTICA STATE שלא מגיע לסיום ברור כי הוא שכח את המילים. לנון למצלמה: "העבודה שלי ושל יוקו עכשיו היא להגיד לצור האמריקני הצעיר שעדיין יש תקווה ושזה לא נגמר בגלל שהאווירה של ה-FLOWER POWER נמוגה. זה רק מתחיל ואנחנו בתחילתה של מהפכה. לכן יוקו ואני נצא להופעות והן יהיו בחינם. כל הכסף יילך לאסירים או לאנשים עניים. אנו מקווים גם להגיע לסין. המטרה שלנו היא לשחרר 500 אסירים, בסדר אלפביתי, שלא הצליחו להשיג כסף לשחרורם. אז בכל מקום בו נופיע, ננסה לשחרר אסירים. בעוד שהסטונס יופיעו באמריקה עבור כסף, אני אעשה זאת בחינם. מה אתה מתכוון לעשות בעניין, מיק ג'אגר?".


ובינתיים, ביום זה, פול מקרטני, ביחד עם לינדה והילדים, טסו ללוס אנג'לס כדי להתחיל לעבוד על אלבום חדש ללהקת כנפיים.


ב-28 בפברואר בשנת 1983 יצא תקליט חדש ללהקת U2 ושמו WAR. ברולינג סטון פורסם אז בביקורת עליו:



"מההתחלה היה ברור ש-U2 יכולה ליצור מוזיקה מרשימה. ריף הגיטרה המשונן והקצב הרועם שהשיקו את I WILL FOLLOW ואת שאר אלבום הבכורה שלהם משנת 1981, BOY, היו רהוטים וקרביים. זה היה גם לא מסובך מוזיקלית; לארבעת הדבלינאים הצעירים הללו היה חוש אינסטינקטיבי להפיק את המקסימום משינויים פשוטים בדינמיקה ובקולות היסודיים, וזה העניק לצליל שלהם דבר גס ומלהיב. הבעיה היחידה הייתה שברגע ש-U2 משכה את תשומת ליבו של מאזין, לא היה לה מה לומר. התקליט BOY פנה לשיר על מסתורי הילדות מבלי באמת להאיר אף אחד מהם; התקליט OCTOBER, שבא אחריו, התעטף ברומנטיקה ודת אבל נראה שגם הוא לא הבין עד הסוף את העניין. ללא נקודת מבט שיכולה להתאים למקצבים המרגשים ולקרשנדו הסוחפים של המוזיקה שלהם, חברי U2 בסופו של דבר נשמעים סתמיים בצורה מסוכנת.


אבל עם אלבומם השלישי הם יצרו את התקליט הכי מספק שגורם להקשבה מרשימה, אך חשוב מכך, הוא עוסקת בנושא קשה בצורה הגיונית. הנושא הזה הוא הסכסוך בצפון אירלנד, או מה שהאירים מכנים 'הצרות'. U2 הם לא הלהקה הראשונה שמשחקת אותה חיילים עם הנושא הזה: STIFF LITTLE FINGERS של בלפסט התמודד עם הבעיה בצורה מפורשת, הקלאש קצת יותר באלכסון. אבל אף אחד לא תפס את הפרדוקס בין עמדה לפעולה בצורה כה מדויקת.


השיר SUNDAY BLOODY SUNDAY שפותח את האלבום, מתייחס ככל הנראה לתקרית משנת 1972 שבה הרגו חיילים בריטים שלושה עשר אזרחים בהפגנה בלתי חוקית לזכויות אזרח. כשגיטרה והיי-האט בונים מתח, הסולן, בונו, שר. 'אני לא מאמין לחדשות היום...' הלהקה מחליקה לתוך כמה אקורדים שופעים ומתמשכים כשהוא תוהה, 'כמה זמן? כמה זמן אנחנו צריכים לשיר את השיר הזה?' ואז קופץ בחזרה לקצב ריקוד לוחמני ומשונן.


זו דרמה נהדרת, והיא מעניקה מידה מסוימת של אמון לפזמון הנוגה של השיר, 'הלילה, אנחנו יכולים להיות כאחד. היום בלילה!' אבל בונו מטה את ידו כשהוא שר את כתב הוויתור הדחוף. 'אני לא אקשיב לקריאת הקרב הזה מעמיד את הגב שלי אל הקיר'. מה שהוא והלהקה אומרים, אם כן, הוא שאין טעם לקחת סיכונים חסרי אחריות כאשר מתעמתים עם סמכות חסרת אחריות - אבל עדיין חייבים לנקוט איזושהי עמדה.


בניגוד לקלאש, שנאבקים במדיניות חוץ אימפריאליסטית, או GANG OF FOUR, שמנסים להעביר דיאלקטיקה מרקסיסטית לרחבת הריקודים, U2 לא מתיימרת לתת תשובות לצרות העולם. במקום זאת, הם מקדישים את האנרגיות שלהם כדי להודיע לנו שהם מודאגים לגבי הבעיות הללו. וזה לא רק מרענן, אלא גם הגיוני, כי U2 מבינה שזו המחווה, לא המסר, שחשובה.


המשלים את הצמיחה הלירית של U2 הוא חוש הומור אפל שפותח לאחרונה, שהלהקה משתמשת בו לאורך האלבום. SECONDS, למשל, נפתח בריף פאנק מנומנם המונע על ידי תוף בס צעצוע עליז. זה שילוב נעים, אבל כשהנושא של השיר מתברר - הטירוף שבסחיטה גרעינית, שבה, כדברי בונו, 'הבובות מושכות בחוטים' - אתה מבין שהרעשן העליז הזה הוא לא יותר כלי משחק תמים. השיר NEW YEAR'S DAY כולל את המשפט החכם, 'אז נאמר לנו, זהו תור הזהב והזהב הוא הסיבה למלחמות שאנו מנהלים' - הערה הרבה יותר חכמה ממה שהיא נראית בתחילה.


עם זאת, התקליט WAR הוא לא הכל אידיאלים מיושנים ושנינות חמוצה, שכן בעוד בונו משמיע את ההצהרות שלו, הקול שלו חושף את מלוא היכולות המלודיות של U2. בין ההומור המר של SECONDS הוא פורץ לטיסות משמחות של מנגינה ללא מילים, קולו מתנשא בפוליפוניה מרובת ערוצים על המקצבים החלקלקים של השיר. SURRENDER עדיין קליל יותר, הודות למנגינה האוורירית שלו והגיטרה המתמשכת הקרירה של אדג'. למעשה, השיר הזה הוא המקרה היחיד שבו המוזיקה אומרת יותר ממה שהמילים יכלו אי פעם, כי לשמוע את הטנור המאושר של בונו מרחף מעל קולות הליווי (באדיבות להקתו של קיד קריאול) זו הגדרה טובה יותר של כניעה מכל דבר אחר של וובסטר.


באופן כללי, החוזקות המוזיקליות של האלבום הן במידה רבה תוצר של עיבודים מושחזים היטב ודינמיקה מאוזנת בקפידה. גם כשאדג' מסובב קווי גיטרה יותר ויותר מתוחכמים, הוא שומר על הבוטות המינימליסטית שהציתה את BOY. ובעוד הבסיסט אדם קלייטון והמתופף לארי מולן ג'וניור מתנדנדים למקצבים יותר מוכווני ריקוד, השירים שלהם מטלטלים עם סוג של תכליתיות צרופה שמזוהה לעתים קרובות יותר עם פאנק.


חברי U2 אולי לא אינטלקטואלים גדולים, ו-WAR אולי נשמע עמוק יותר ממה שהוא באמת. אבל השירים כאן עומדים מול כל דבר באלבום LONDON CALLING של הקלאש, במונחים של השפעה צרופה, והעובדה ש-U2 יכולה לסחוף את המאזין באותו סוג של רומנטיקה נלהבת שמתדלקת את המחוות הגדולות של הלהקה - זה הישג מרשים. פעם אחת, לא לקבל את כל התשובות נראה כבונוס".


וכל זה לפני האש הבלתי נשכחת שהובילה לטיול באתר עץ יהושע ואחריו חברי הלהקה צעקו אכטונג בגרמנית.



ב-28 בפברואר בשנת 1971 יצא תקליטה הרביעי של להקת סופט מאשין הבריטית, ששמו FOURTH.



בעטיפתו נראים ארבעת חברי הלהקה המצולמים באופן ששיקף היטב את המצב האנושי בלהקתם. שלושה מהם עוטרו בשפמים על פניהם והרביעי, המתופף רוברט וויאט, נראה מגולח ומרוחק. שמו לא נמצא הפעם באף קרדיט בכתיבת הקטעים, שכולם אינסטרומנטליים כי השאר לא סבלו את שירתו והחליטו כי עדיף שישתוק. הקהל של מעריצי הלהקה לא ידע שהמצב של וויאט בלהקה אותו יסד היה אז בכי רע.


עיתון 'מלודי מייקר' פרסם בביקורתו עליו, במרץ 1971: "נראה כי הלהקה הגיעה פה לשיא חדש משלה. בעיקר במונחים של רגיעה, מבחינתי. בעוד שאלבומה הקודם, THIRD, היה סוג של נסיון בשבירת מחסומים, יש תחושה של הקלה באלבום הנוכחי. יש פה ארבע יצירות; האורגניסט מייק ראטלדג' הביא את TEETH, הבסיסט יו הופר הביא את KINGS AND QUEENS והסקסופוניסט אלטון דין הביא את FLETCHER'S BLEMISH. כל הצד השני מכיל יצירה אחת בכמה חלקים של הופר, שנקראת VIRTUALLY. הופר הוא היוצר המעניין מהם, כרגע. היצירה KINGS AND QUEENS שלו נשמעת כבלדה פשוטה במשקל שלושה רבעים, אבל יש בה הרבה יותר. זה מתחיל עם נגינת הקונטרבס של רוי באבינגטון. היצירה TEETH היא יצירה ראטלדג'ית אופיינית ודחוסה. הוא מנגן פה נהדר באורגן ואילו חטיבת כלי הנשיפה מקבלה חיזוק עם מארק צ'ריג, ניק אוונס ואלן סקידמור. האלבום החדש הוא עוד חוליה חשובה בשרשרת היצירה של להקה זו".


עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם באותו חודש: "יש פה בגרות ניכרת. זוהי מוזיקה פחות אלימה מזו של התקליט השלישי הכפול. למעשה, התקליט הזה מאד מוזיקלי ביחס לקודם ויותר ידידותי לאוזן. הלהקה זנחה הפעם את השירה לגמרי, אך אין זה גורע מהיופי של התקליט".


תקליט מצוין אך בעייתי זה הוקלט, באולפני אולימפיק הלונדוניים, רק חצי שנה לאחר תום ההקלטות שנעשו לאלבום הקודם והשלישי, שנקרא THIRD והפך רב מכר למרות היותו כפול ולמרות המוזיקה התובענית שבו. מי שהאזין לתקליט הרביעי הבין כי הלהקה איבדה כל חוש הומור ביצירתה וצעדה בבטחה לעולם הג'אז-רוק. נסיונותיו של וויאט ליצוק שירים נתקלו במחסום קשה מנשוא עבורו. הסקסופוניסט, אלטון דין, שהגיע ללהקה כנגן סשנים, קודם לעמדת חבר להקה רשמי ודאג להגיד את דעתו בעניין הכיוון הרצוי מבחינתו. וויאט, שהקים את סופט מאשין, ראה בכך גסות לשמה.


וויאט: "לאלטון לא היה להציע ללהקה את מה שאני, או האורגניסט מייק ראטלדג' או הבסיסט יו הופר, היה להציע, מבחינת הבנת הלהקה והפוטנציאל שלה. הוא היה החבר הרביעי ואנחנו היינו השלושה. זו לא הייתה להקה שסתם אפשר להיכנס אליה ולהטותה למקום אחר. אלטון כתב קטע ואני ניגשתי לאלתר בו כהרגלי, כשלפתע הוא בא ודרש ממני להפסיק עם זה ופשוט לתופף כמו ז'אק דה ז'ונט. ניסיתי להתנגד וזה ממש שיגע אותו".


וויאט ראה כי חבריו ללהקה מצמצמים את נוכחותו לכדי המינימום האפשרי והוא ניסה למצוא נחמה באלכוהול ובידיעה כי קולו, בו השתמש ליצירה ולשיחרור, מושתק. וויאט: "בדיעבד אני חש צער על מייק ראטלדג'. הם התקדמו מוזיקלית ואני צעדתי לאחור אבל הם זכרו שאני הוא שחיבר את חברי הלהקה יחדיו. והנה הם חברו יחדיו נגדי ובאחד הסשנים, שצולמו באולפני אולימפיק לטלוויזיה הצרפתית, רואים אותי מציע הצעה מוזיקלית לאלטון והשלושה מגלגלים עיניהם ומתביישים, מאחורי גבי. לאחר שנתנו לי לדבר הם המשיכו בשלהם".


גם ההופעות של הלהקה סבלו אז בהתאם. בכל פעם שוויאט ניסה לשיר בהן הפסיקו השאר את נגינתם במכוון. הוא מצא את עצמו לא פעם יורד מהבמה באמצע הופעה וניגש לבכות מתיסכול בחדר ההלבשה. עד שיום אחד הם שמעו אותו אומר למישהו 'הלוואי ויכולתי למצוא לעצמי להקה אחרת'. הם לא היו צריכים יותר מזה כדי לפתוח את הדלת ולבעוט אותו החוצה עם ברכת הדרך מהם. אבל לא הייתה שום ברכה בדבר הזה, מבחינתו. במלודי מייקר פורסמה ידיעה, עם הכותרת 'וויאט פורש מהרכים'. בגוף הכתבה נכתב: "הסיבה לעזיבתו כנראה נובעת מחילוקי דעות מוזיקליים, שנמשכו מזה כמה חודשים ונראו לעין בעת סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב. זו לא עזיבתו הראשונה של וויאט את הלהקה, כששנה לפני כן הוא פרש ממנה כדי להיות חבר בלהקתו של קווין איירס. הוא חזר לסופט מאשין כשראה כי איירס לא מאפשר לו להתקדם מוזיקלית. המחליף של וויאט בלהקה יהיה המתופף פיל הווארד, שהיה לפני כן חבר בלהקתו של אלטון דין."


וויאט צלל לתהום. איבוד הלהקה היה מבחינתו כאיבוד משפחה. הוא הפך חסר שמחה לחלוטין וסובביו נבהלו ממנו, עד שהתמוטטות העצבים ממנה סבל, בגלל זה, הובילה לניסיון התאבדות, עם חיתוך פרקי כפות ידיו.



אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רווק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459



ב-28 בפברואר בשנת 1974 הובאו ברולינג סטון הסבריו של הבסיסט, ריק לאירד, בנוגע לפירוק להקת הג'אז-רוק, מהאווישנו אורקסטרה.



לאירד הסביר שזה מקרה של יותר מדי אגו וגאווה שגרמו לבסוף לאבד את הלהקה. "אפילו לא נפרדנו אחד מהשני אחרי המופע האחרון בדצמבר", אמר והביע את דעותיו על התפרקות הלהקה כשהוא מכוון את רוב דבריו לעבר הגיטריסט ג'ון מקלאפלין וצורת הנהגתו. עם זאת, ליירד גם התקשה עם כמה הערות של המתופף בילי קובהאם, שפורסמו ברולינג סטון לפני כן.


אז בשביל התמונה המלאה, הלכתי לגליון של ה-31 בינואר 1974 ושלפתי משם את הסבריו של המתופף. אחר כך נמשיך עם דברי הבסיסט...


קובהאם: "מעולם לא הרגשתי שהמוזיקה שלי הייתה באמת מבוקשת על ידי הלהקה. ניסיתי שהם ישתמשו בזה ממש בהתחלה כי קיוויתי שהלהקה תהיה אחת שבה אוכל לומר שתרמתי במישור המוזיקלי בכתיבה, כמו גם בנגינה. אף פעם לא באמת קיבלתי את ההזדמנות".


אחרי כמעט שנתיים, הדברים לא ממש עבדו כפי שהוא ציפה. "הדבר שמפריע לי בלהקה הוא ששום דבר מעולם לא נאמר כך או כך. לא 'כן, נקליט את המוזיקה שלך: או 'לא, אנחנו לא נקליט אותה'. אם אני אקח את הקטע הזה שאני כותב עכשיו ללהקה כדי לקבל חוות דעת, אני מרגיש שלא אקבל תשובות. זה הסוג הגרוע ביותר למוזיקאי - לקבל רק שקט. שקט יכול להיות מאוד קר. בסופו של דבר אתה לא רוצה לעשות את זה".

כשהמצב הסטטי הזה שרר, קובהאם ביקש לתעל את התפוקה היצירתית שלו במקום אחר. אבל קיפ כהן, אז סגן נשיא חברת התקליטים קולומביה רקורדס (בה הייתה חתומה מהאווישנו אורקסטרה), הציע רק 15,000 דולר למימון הכל וקובהאם ראה בתגובתו דחייה; הוא הלך למארק מאירסון בחברת אטלנטיק. "מאירסון גם ביטל את העסקה בתחילה", אמר קובהאם, "אבל קיבלתי מזומן עבור הקלטת דמו". בכוחן של אותן הקלטות, ולמרות שקובהאם הכחיש זאת, כנראה גם בין היתר בשל מיקומו באחת הלהקות החמות יותר אז בעסק, אטלנטיק החתימה אותו וכך יצא תקליט פיוז'ן מיוחד ושמו SPECTRUM, שעדיין הופק במחיר 22,000 דולר, או 10,000 דולר מתחת לתקציב שהמתופף ביקש.


קובהאם לא גרם לגלים בתוך מהאווישנו אורקסטרה עם הצלחת תקליטו וכשביקש לצאת להופעות כדי לקדמו. למעשה, הוא טען שמקלאפלין חשב שזה רעיון טוב. "ג'ון שמח שיש לי מוצא משלי ואיחל בקול שחברי הלהקה האחרים יעשו את אותו הדבר. אבל כל מה שהם אי פעם עושים זה לדבר על זה ולבזבז זמן שהם יכולים להשתמש בו בצורה בונה". למעשה, ג'ון גרם לי להאמין שהוא לא באמת רוצה שאני או אף אחד יקליט את הדברים שלהם באלבומים שלו, ואני מכבד את זה. אחרי הכל, יש לו את חוזה ההקלטה. שלושת החברים האחרים (הבסיסט ריק לאירד, הקלידן יאן האמר והכנר ג'רי גודמן) חושבים שיש להם את המוזיקה שלהם, אבל הם לא עשו אותה. זה נדבק לי בראש שהם רק מנסים להילחם במטרה אבודה למען האגו. אבל שוב, אף אחד לא באמת יודע מה ג'ון רוצה כי הוא לא עושה שום דבר ברור".


דעותיו של קובהאם לא היו מוגבלות רק להשערות גרידא לגבי חוסר יכולתו של מקלאפלין להיצמד למטרת הלהקה. הלהקה, הוא גילה, לא ממש הייתה מאוחדת תחת הדגל הרוחני של הגורו של מקלאפלין, סרי צ'ינמוי, כפי שרבים נטו אז לחשוב. לקובהאם הייתה השקפה משלו לגבי תפקידו של אלוהים במוזיקה שלו. "הדרך שבה אני מסתכל על זה היא שאני פשוט מנגן מוזיקה טובה ומתחבר במישור המוזיקלי והרגשי למה שג'ון מנגן - או למה שאנחנו מנגנים ביחד. אבל כשזה מסתכם לומר שאלוהים הוא גורם למה שאני עושה... מי אני שאגיד? מעולם לא ראיתי את אלוהים. אין לי גורו. זה רק אני".


לגבי המעורבות של קרלוס סנטנה עם סרי צ'ינמוי ושיתוף הפעולה המוזיקלי והרוחני שלו עם מקלאפלין, אמר קובהאם: "אני לא ממש מכיר את קרלוס מספיק טוב כדי לומר אבל הוא לא נראה כאילו הוא בוודאות עוסק בזה עד כמה שאני יכול לראות. אני יכול להגיד את זה גם על ג'ון, כי הוא קיצוני. אם אתה מתכוון להראות התמדה ולהטיף שאתה צריך להפנות את הלחי השנייה במידה מסוימת, אתה צריך להיות מסוגל להראות את זה לעתים קרובות יותר כפי שאתה יכול, ואני באמת לא יכול לומר זאת על ג'ון. כשהוא מתעצבן בגלל משהו, אז כל החרא הרוחני הזה עובר בצד והוא חוזר לכדור הארץ מיד. הוא פועל ומגיב כרגיל לכל המצב. למרות שהוא טוען שהדת עוזרת למוזיקה, אני חושב שהוא חי בשקר. נראה לי שיש לו אישיות כפולה - אחת שהוא אינו יכול כלל לשלוט בה והשנייה עליה הוא מנסה לשלוט. אבל הוא מנגן מוזיקה טובה וזה מה שהכי חשוב".


עכשיו, אני חוזר לדבריו של לאירד על מקלאפלין והלהקה: "מתוך 24 הקומפוזיציות שעשינו, יש 23 שלטענתו הן שלו. הוא טוען שהחלק הגדול של כל אחד מהקטעים האלו הוא שלו. עם זאת, שאר החברים, כולל אני, תרמו הרבה מאוד להם - תפקידים, מה שהופך אותם לחיים כמו יצירה מוזיקלית. זה לא זיכה אותנו כלכלית ולא בכל דרך אחרת. השנה וחצי הראשונות עברו עם מאבקי ההארה שלו כביכול, להטיף לנו כמה אנחנו בורים מולו, שזו הצורה הגבוהה ביותר של שטויות ששמעתי בחיי. הוא שיחק משחק.


הסוף הגיע בדיוק כשהפער בתקשורת החל להיפתר. שנת 1974 הובטחה להיות השנה שבה יכולנו אולי להרוויח קצת כסף כיחידים בלהקה, וגם זה נעלם. זה מאוד מצער. אני בטוח שזו אכזבה לקהל שרצה לשמוע את מהאווישנו אורקסטרה. בילי האשים את כולנו בכך שדחינו אותו ואת המוזיקה שלו, וזה לגמרי לא נכון. אם מישהו נדחה, זה היינו ארבעתנו על ידו. את זה הוא עשה בצורה די בוטה בחודשים האחרונים. רוב התקופה שבה הוא דאג לעשות אלבום משלו.


בילי העיר הערה שג'רי, יאן ואני בזבזנו את הזמן שלנו ושהסיבה שרצינו שהמוזיקה שלנו תנוגן הייתה אגו טריפ. זה שטויות! העובדה זה שהוא חשב שהמוזיקה שלו טובה מספיק כדי להקליט זה אינדיקציה לאגו טריפ אמיתי. חברי הלהקה היו שכירים בלהקה וקיבלו שכר, למרות שהיינו גם אמורים לקבל אחוזים ממכירת אלבומים. ג'ון הטיל ספק שנראה אי פעם כסף בגלל הפסדים שנצברו כשהלהקה ניסתה להקליט אלבום שלישי בלונדון בשנה שעברה. נעשה ניסיון לשכנע אותו להקליט מוזיקה של אחרים בלהקה. הרעיון לא עבד. באנו להקליט ולא יצא מזה כלום. אחרי חמישה ימים אני זוכר את ג'ון עוזב את האולפן בוכה. (שנים לאחר מכן ייצאו ההקלטות תחת השם THE LOST TRIDENT TAPES - נ.ר).


האפשרות שהלהקה תנגן שוב - אפילו מדי פעם, בזמן שכל אחד בה רודף אחר האינטרסים שלו בשאר הזמן - קלושה מאוד. אם היינו בוגרים, היינו יכולים לעשות את זה, אבל מכיוון שכולנו מתנהגים כמו מתבגרים, אף אחד מהדברים האלה לא אפשרי. כשאני אומר אנחנו, אני מתכוון לאגו. גאווה - זה מה שבסופו של דבר הרס אותנו. אני מרגיש שאכזבנו הרבה אנשים ובמיוחד את הקהל העצום שצברנו. אני חייב לומר שהם היו נהדרים. זה ממש הפתיע אותי שהם אהבו את המוזיקה ואותנו. אני הכי אסיר תודה על כל זה..."


בונוס - בפברואר (ללא תאריך מדויק) בשנת 1977 יצא תקליט חדש ללהקת אוריה היפ ושמו FIREFLY. נכון, זה לא מתקרב לקלאסיקות הלהקה המוקדמות אך עבור חברי הלהקה הייתה זו התחלה חדשה מבורכת.



כמו רבים לפניו, הזמר החדש בלהקה, ג'ון לוטון, הופתע למצוא את עצמו נזרק לתוך תהליך ההקלטה כל כך מהר. לוטון: "האלבום הזה כבר כמעט הושלם, אז בעצם פשוט הייתי צריך להיכנס ולשיר בו. וברגע שזה היה מוכן יצאנו והופענו עם זה כחצי שנה".


טרבור בולדר, הבסיסט החדש (ולשעבר מהעכבישים ממאדים של דייויד בואי) התלהב באופן דומה והעיר: "ממש נהניתי מזה. עבורי, זה היה אחד האלבומים המהירים ביותר שעשיתי אי פעם. הכל הוקלט מהר ובאווירה טובה. בעוד שאצל בואי כל דבר לקח הרבה זמן, פה זה הלך ממש מהר".


עבור הקלידן קן הנסלי, האלבום הזה היה ניצחון אישי. הוא כתב שבעה מתוך שמונת השירים שלו, כמו גם שותף בכתיבת הקטע הפותח, THE HANGING TREE. האלבום התקבל היטב על ידי המעריצים.


"זו הייתה התחלה חדשה לגמרי עבור הלהקה, וזה מה שהיה נחוץ לנו באותה תקופה", אמר הנסלי. "זה נתן לנו הזדמנות להתנסות קצת יותר. בסופו של דבר, וזה הוביל ליציאת הסינגל WISE MAN, אשר היה בלדה. מעולם לא העזנו לשחרר דבר כזה לפני כן".


מבחינה ביקורתית, האלבום קיבל תגובה נייטרליות למדי. אבל לאור הריק העצום שאחרי העפת דייויד ביירון מהלהקה, אדישות בלבד מטעם המבקרים ייצגה סוג של ניצחון ללהקה. לוטון דאג להוסיף איפור לעיניו בכל לילה בו הופיע עם הלהקה. למרות שהוא מעולם לא עשה זאת על הבמה לפני כן, הוא ניסה במודע לבנות פרסונה שונה מזו של דיוויד ביירון.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page