top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 באוקטובר בעולם הרוק

עודכן: 26 בדצמ׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-29 באוקטובר (29.10) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אם אתה שותף ואתה עני ואין לך נעליים, אתה חושב על זוג הנעליים שאתה רוצה לנעול. כשאין לך בגדים, אתה חושב על הארון שאתה רוצה. כשאין לך קורת גג מעל הראש, אתה חושב על הבית המשובח שאתה רוצה לגור בו. איפשהו בחלק האחורי של דעתי ידעתי שלא אבלה את שארית חיי בתור שותף. האנשים שהיו סביבי כל הזמן בשדות הכותנה היו קוראים לי חולם בהקיץ ואדם טוב על כלום. פשוט לא הייתה לי מוטיבציה לקטוף כותנה, אבל זו הדרך בה הרווחנו כסף. היינו מרוויחים מספיק כסף כדי ללכת לגני הירידים, או שהיינו הולכים לבתי הקפה והפאבים ומשתכרים. אמרתי, 'זה לא בשבילי'. עם כמה בחורים שרתי דו-וופ, והיינו שרים בשדות הכותנה. אבל גם אז הייתי עומד שם ומתבונן במטוסים ואומר, 'אני הולך להיות באחד מהמטוסים האלה, לאן שהוא טס'. תמיד חשבתי מעבר לסביבה הקרובה שלי. כשהייתי תלמיד כיתה ט' בממפיס, זכיתי בתחרות כישרונות. הייתי ילד מרופט עם חורים בנעליים שלו על הבמה כששר את השיר של נט קינג קול. פתאום אני זוכה בתחרות הזו ואני חותם חתימות והבנות היפות מבחינות בי. לילדים שחורים לא הייתה הרבה גישה לבדרנים. הבדרן היחיד שהתקרבתי אליו מרחוק כילד היה סם קוק. הוא אושפז בממפיס מתאונת דרכים בארקנסו. חמקנו ממדרגת האש, לחדר שלו, והיה לו מדחום בפה. האחות הרימה את מבטה, ראתה אותנו ואמרה: 'לכו מפה'. היינו צריכים להתגנב כדי לראות אותו, אבל סם קוק היה הבחור הכי קרוב אליו הגענו. כשסיימתי את התיכון, היו לי שבע מלגות במוזיקה ווקאלית, אבל לא עסקתי בזה כי קיבלתי עבודה בבית אריזת בשר בממפיס בשחיטת חזירים ופרות. אבל עדיין דעתי הייתה במוזיקה. בספר המחזור שלי אנשים כתבו, 'נתראה בטלוויזיה, אייק. בהצלחה'. הופעתי בהרבה מועדונים קטנים ואז ג'ים סטיוארט, נשיא חברת התקליטים STAX, שמע אותי מנגן ואמר, 'היי, אתה רוצה עבודה?' ואמרתי בסדר. סשן ההקלטה הראשון שלי היה לאלבום של אוטיס רדינג. פחדתי פחד מוות. אוטיס היה מדהים. הוא היה דינמי, מרגש. היו זמנים שהוא המציא מילים תוך כדי שהוא שר" (אייזק הייז)


ב-29 באוקטובר בשנת 1946 נולד פיטר גרין - גיטריסט משפיע ביותר.


כל הבלגאן עם פיטר גרין החל במרץ 1970, אחרי שהוא ולהקתו, פליטווד מאק, הופיעו במינכן. ההופעה לוותה באלימות גדולה, בין הקהל לשוטרים שבמקום, והביאו את הגיטריסט להכריז מיד, עם ירידתו מהבמה, ש'אני מתבייש במה שקרה פה.' הוא לא ידע כי בהמשך יום זה יקרה דבר שיהפוך את חייו לחלוטין.


אחרי המופע הוזמנו גרין ועוזר הלהקה, דניס קין, לבלות את הלילה בקומונה ששכנה מחוץ למינכן. השניים הוגנבו לשם, מבלי לספר לשאר הלהקה. בקומונה שמחו השניים ללגום יין, מבלי לדעת שטופטפה לתוכו תמיסת אל.אס.די. קין: "לפתע פרץ מולי הגיהנום בראשי. לא הייתי מוכן לזה. הם לא הציעו לנו טבליות, אלא השתילו את הסם באופן מרושע. יש לי רק זכרון אחד מפיטר גרין, באותו אירוע. אני זוכר שהוא ניגן גיטרה עם כמה מאנשי הקומונה, אבל הצליל שהם הפיקו היה נוראי. זה לא היה מוסיקה, מבחינתי".


קין עזב את הקומונה למחרת, כשהוא מותיר שם את גרין, ושם פעמיו לבית המלון, שם חיכו לו שאר חברי הלהקה כשהם עצבניים לנוכח היעלמות השניים. אז גילה קין היכן היו ומנהל הלהקה, קליפורד דייויס, נסע מיד לקומונה ביחד עם מתופף הלהקה, מיק פליטווד. דייויס: "מצאנו את פיטר שם, כשהוא שוכב עם המון כריות מסביבו ואורת פסיכדליים מרצדים מסביב. ברור שהוא עדיין היה בהזיות ומיק ניסה לדבר אליו ולהסביר מה המצב במציאות, אך ללא הועיל. רק אחרי נסיונות שיכנוע רבים וקשים, הוא הסכים לחזור איתנו, אבל הבנאדם שהחזרנו איתנו לא היה האיש שהכרתי." גרין ראה את האירוע באופן אחר ולא טראומתי, כפי שסיפר (ביוני 1970) בעיתון ביט אינסטרומנטל: "ניגנתי בקומונה וסופסוף יכולתי לנגן לאנשים מבלי לחוש את הלחץ עליי. חשתי כי השתניתי ולטובה." שנים רבת לאחר מכן הוא הוסיף ש'הסם גרם לי לחשוב שם במהירות אדירה. המחשבות רצו בראשי בספיד. זאת עד שנגמרו לי המחשבות'. פיטר גרין החליט כי לא מתאים לו יותר להיות בפליטווד מאק והחליט לפרוש, כשהוא ממלא את כל התחייבויותיו עם הלהקה.


ב-15 במאי 1970 יצא באנגליה התקליטון האחרון של להקת פליטווד מאק, עם פיטר גרין בשורותיה. צד א' של התקליטון היה השיר המדהים THE GREEN MANALISHI. צד ב' שלו היה קטע בשם WORLD IN HARMONY. מבקרי המוסיקה בעיתונים יצאו מגדרם. ההתלהבות הייתה גבוהה. מצד שני, המתופף ג'ינג'ר בייקר קיבל את השיר GREEN MANALISHI בתקליטון להאזנה בתוכנית רדיו. שם התוכנית היה BLIND DATE, בה נהגו להשמיע למוסיקאי ידוע שירים מבלי לומר לו מי האמן. אותו מוסיקאי צריך לספר בשידור מה דעתו על מה ששמע. בייקר הביע שיעמום מהקטע הזה. הדבר היחיד שהלהיב אותו מכל השירים שהשמיעו לו היה קטע של פסנתרן הג'אז פיט ג'ונסון. נו טוב, בייקר היה בכלל ג'אזיסט בנשמתו. הוא לא ממש אהב רוק. ב-23 במאי 1970 נערכה הופעה של הלהקה בפסטיבל מוסיקה בבאת'. פליטווד מאק הייתה הלהקה הראשית בפסטיבל הזה, שאירח גם להקות אחרות כמו צ'יקאן שאק, ג'וסי לוסי, QUINTESSENCE, וישבון אש ועוד. זה נראה כמו עוד פסטיבל, אך זוהי למעשה ההופעה האחרונה של פיטר גרין עם פליטווד מאק.


מארגני הפסטיבל זכו להפסד כלכלי כבד למרות הציפייה להצלחה. לא הגיע הרבה קהל. הסיבה הייתה שבאותו יום שבת נערכו ארבעה פסטיבלי רוק שונים באנגליה. מארגני הפסטיבל ציפו ל-15,000 איש אך רק 4,500 הגיעו. ללהקת פליטווד מאק היום הזה היה פרידה עצובה ממנהיגה. הופעת הלהקה ביום הזה ארכה 75 דקות, שאחריהן מארגני הפסטיבל כיבו את האורות. מכאן אירעה חצי שעה בחשיכה מוחלטת בה הקהל רקע והריע בדרישה להדרן מהלהקה. ההדרן הזה הגיע עם חמשת חברי הלהקה כשהם מתופפים על מערכת תופים אחת - זאת כי שאר החשמל על הבמה נותק. מדורות שהודלקו בשטח בחצי השעה הזו סיפקו אור.


ביוני של 1970 היה פיטר גרין אדם חופשי. הוא שוחרר מהתחייבויותיו ומכבלי עולם המוסיקה התובעני. מעכשיו הוא יכול להגשים את שאיפתו לנגן היכן שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. ב-3 ביוני 1970 הוזמן גרין לנגן בסשן עם אמן הבלוז ממפיס סלים. ההקלטות נערכו באולפני DE LANE LEA עם טכנאי ההקלטה מרטין בירץ'. גרין החליט שהוא רוצה במקביל לקבץ כמה חברים שלו להקליט ג'אם יחדיו. על הפסנתר החשמלי והאורגן היה ניק באק האמריקני, זוט מאני בפסנתר, אלכס דמוצ'ובסקי בבס ונגן כלי ההקשה גודפרי מקלין. מאני הכיר את גרין עוד משנת 1965. דמוצ'ובסקי היה הבסיסט בלהקתו של ג'ון מאייאל (בה ניגן גם גרין, עם כי לא ביחד עם הבסיסט הזה). מקליו היה חבר בלהקה בשם GASS.


זוט מאני סיפר מאוחר יותר שקיבל באותו היום של הסשן טלפון מגרין שביקש ממנו להגיע. האווירה באולפן הייתה רגועה והג'אמים התנהלו ללא מבנה מסויים. כשהסשן הסתיים, מאני שם על עצמו מעיל, אמר לגרין SEE YOU ON VINYL ויצא לדרכו. גרין לקח את ההקלטות האלו לביתו, ערך אותן והוציאן באלבום בשם THE END OF THE GAME. אלבום מוזר ומעניין שהדעות עליו חלוקות.


עיתון 'מלודי מייקר' כתב על התקליט THE END OF THE GAME בזמנו: "הרבה אנשים וודאי תהו מה קרה לפיטר גרין. אך אין צורך לדאוג יותר. התקליט הזה טוב כמו כל דבר שהוא עשה עם פליטווד מאק".


עיתון DISC AND MUSIC ECHO הוסיף: "גרין הוא ללא ספק גיטריסט מצוין אך בתקליט הזה הוא נראה בצרות. זה די מביש כי עם קצת מחשבה הוא יכל להפיק משהו טוב יותר". עיתון SOUNDS כתב בנובמבר 1970: "כל התקליט לא מתקדם והופך לשעמום אחד גדול אחרי כמה דקות". עיתון RECORD MIRROR כתב בנובמבר 1970: "יש כאן מנגינות הגיטרה הטובות ביותר של גרין".


עיתון BEAT INSTRUMENTAL כתב בדצמבר 1970: "לפעמים לצאת לדרך עצמאית זה משהו שיכול להיות צעד שגוי. המקרה של פיטר גרין הוא כזה. זה נשמע יותר כמו ג'אם סשן מאשר תקליט מסודר".


ב-12 ביוני הגיע פיטר גרין לחתונתו של המתופף מיק פליטווד, שנשא לאישה את ג'ני בויד (אחותה של פאטי). מה שכן, הוא סירב לתפקד כשושבין של פליטווד. הוא לא עצר פה. הגיטריסט המעורער הגיע באיחור רב לאירוע ודאג להשמיע באוזני כל הנוכחים את דעתו השלילית נגד מוסד הנישואים. יום למחרת נערכה הופעתו הראשונה של פיטר גרין כאמן סולו. זה היה במועדון בשם NIGHT ANGEL CLUB שבמרכז לונדון. הערב פורסם תחת השם PETER GREEN MEETS LITTLE FREE ROCK. להקת LITTLE FREE ROCK הייתה שלישייה שהוציאה את אלבום הבכורה שלה ב-1969. גרין היה די מפוחד בערב הזה ונעמד בצד האחורי של הבמה.


ב-15 ביוני 1970 נערכה הקלטה עם גרין בעקבות הצלחת הערב עם LITTLE FREE ROCK. לסשן הוזמן גם ג'ינג'ר ג'ונסון עם הרכב המתופפים האפריקאי שלו. האופי של הסשן בערב הזה היה ג'אם מאולתר לגמרי. אך האווירה הפעם לא הייתה קלילה. הבעייה החלה כשלמקום הגיעו כל מיני מתופפים אפריקאיים שהצטרפו לסשן אך דרשו לקבל תמורה לסשן. בסוף ההקלטה הם נעמדו בתור ודרשו את כספם. פיטר גרין עמד מולם ושילם לכל אחד מהם מכספו. ג'ינג'ר ג'ונסון לא היה מרוצה, כי הוא רצה שגרין ישלם לו את כל הכסף והוא עצמו יחלק אותו לנגנים לפי ראות עיניו.


ההקלטה של הסשן הזה נשארה גנוזה עד עצם היום הזה.


ב-24 ביוני נקבעה הופעה לכל ההרכב הזה, אך בגלל הריב על התשלום עם ג'ונסון - גרין החליט לפרוש מההופעה הזו תוך הצבת אולטימטום שלא יגיע לנגן אם ג'ונסון יהיה מעורב. ההופעות בוטלו.


באוקטובר של 1970 החלו להתרוצץ שמועות שגרין הולך להצטרף ללהקת THE RASCALS. שמועה נוספת גרסה שהוא הולך להצטרף ללהקת THE JAMES GANG. אך לפיטר גרין היו תוכניות אחרות בראשו.

בתחילת 1971 דווח בעיתונים שפיטר גרין מקים הרכב חדש. הקלטות של ההרכב הזה נקבעו לחודש מרץ. אך התוכניות האלו שלו טורפדו כשסיבוב הופעות של להקת פליטווד מאק עמד על סף ביטול. זאת כי ג'רמי ספנסר, הגיטריסט השני בלהקה, נעלם מהעין אחרי הופעה בפילמור ווסט שבסן פרנסיסקו. אחרי כמה ימים התגלה ספנסר כשהוא מתחבא בתוך כת בשם CHILDREN OF GOD. המנהל של פליטווד מאק, קליפורד דייויס, הצליח לשכנע את גרין לחזור ללהקה באופן זמני על מנת שהתאריכים שנקבעו יכובדו. גרין הסכים, אך בתנאי שהשירים יבוצעו כג'אמים ולא לפי מבנים ברורים. השאר חרקו שיניים וחזרו מהסיבוב מותשים, פיזית ומנטלית.


אחרי סיבוב ההופעות הקצר הזה הוציא גרין סינגל סולו בשם HEAVY HEART. הסינגל הזה קיבל דחיפה בעזרת הופעה בתוכנית TOP OF THE POPS. סינגל נוסף הוקלט עם שיר בשם BEAT OF BURDEN, אך נדחה לשנת 1972.


ביוני של 1971 הקליט גרין סשן עם בי.בי. קינג. זו הייתה הפעם האחרונה של גרין באולפן הקלטות עד שנכנס לשם שוב רק אחרי כמה שנים. בתקופה הזו פרש גרין מעסקי המוסיקה והחל לעבוד כקברן. אך טרגדיה שפקדה את להקת STONE THE CROWS הבריטית קראה לו לבוא ולהצילה. זאת כי הגיטריסט המקורי של הלהקה, לס הארווי, התחשמל על הבמה ומת. גרין אמנם הגיע לחזרה עם הלהקה אך החליט לוותר על האופציה להצטרף אליה. במקומו גוייס הגיטריסט ג'ימי מקולוק. התנהגותו של גרין החלה להידרדר באופן משמעותי. הוא אף נכנס לעימות עם קליפורד דייויס ושלף מולו רובה. בשלב הזה גרין כבר לא היה מוסיקאי פעיל. את הגיטרות שלו הוא מסר לאחרים. כולל גיטרת גיבסון לס פול שהעניק במתנה לגיטריסט להקת סקיד רואו, גארי מור. בינואר 1977 הוא נשלח למוסד לחולי נפש אחרי תקרית בה איים על רואה החשבון שלו עם רובה. האיום נעשה אחרי שסירב לקבל המחאה עם תמלוגים בסך 30,000 ליש"ט. בשנת 1979 יצא תקליטו IN THE SKIES והוא הגיע להתנדב בקיבוץ משמרות. ב-25 בדצמבר 1980 הוא הונצח בסשן הקלטה, באולפני "אשל" שברחוב פרוג התל אביבי, עם להקה מקומית (כולל המתופף יוסי בוזין, הגיטריסט שמעון הולי, הבסיסט קובי הס והקלידן פימה שוסטר).


באוגוסט 1986 חזר שוב בישראל, והפעם במסגרת "פסטיבל הכוכבים". הוא נראה אבוד לרוב כשהוא יושב לבדו בלובי מלון קרלטון התל אביבי, בעוד מסביבו געש הכאוס סביב ההפקה הכושלת של הפסטיבל, שגרמה לביטול הופעות רבות, כעס הקהל הישראלי ובריחת אחד המפיקים מבלי שנראו עקבותיו. מאז הוא ידע הופעות מצליחות, עם להקת "ספלינטר" וגם הוכנס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, אך תמיד הוא ייזכר כקורבן אל.אס.די, שיכל לעשות הרבה יותר – לולא אותו לילה אפל במינכן.


ב-29 באוקטובר בשנת 1982 יצא תקליטה האחרון של להקת סופרטראמפ בהרכבה הקלאסי. זה האלבום האחרון של עשור הזהב. לאחר מכן עזב רוג'ר הודסון את הלהקה, שחבריה ניסו ליצור את האלבום הטוב ביותר שלהם - וזה לא קרה. שם האלבום - FAMOUS LAST WORDS.


SIDE 1

1. Crazy

2. Put on Your Old Brown Shoes

3. It's Raining Again

4. Bonnie

5. Know Who You Are


SIDE 2

1. My Kind of Lady

2. C'Est le Bon

3. Waiting So Long

4. Don't Leave Me Now


תקליטה האולפני הקודם של הלהקה, 'ארוחת בוקר באמריקה', היה רב מכר היסטרי והצלחה מוזיקלית שהיקשה על חברי הלהקה לבוא עם דבר דומה ביכולותיו המסחריות. גם אורח החיים של חברי הלהקה השתנה מאז אותו תקליט מצליח, כשרוג'ר הודסון בחר לגור אי שם בצפון קליפורניה בעוד שאר החברים מצאו בתים בלוס אנג'לס.


ריק דייויס לא רצה לנסוע עם שאר חבריו לביתו של הודסון, כדי לערוך שם את החזרות לתקליט החדש והקרע החל להעמיק. זאת עד שהושגה פשרה בין השניים, כשכל אחד מהם ייאלץ להשקיע ולהגיע לאזור הנוחות של האחר, כדי לאזן כוחות.


עם סיום החזרות פנתה הלהקה להקליט באולפן, שבנייתו עדיין נמשכה. גם המריבה בין הודסון ודייויס נמשכה, כשכל אחד מהם רצה לקבוע את אופיו של התקליט החדש. הודסון רצה לעשות תקליט פופ נוסף, בסגנון התקליט הקודם, בעוד שדייויס התעקש לעשות תקליט שאפתני יותר והביא להקלטות יצירה שכתב ושמה BROTHER WHERE YOU BOUND.


ככל שנמשכו חילוקי הדעות, סופרטראמפ החל להתפצל לפלגים. בסופו של דבר הקליט דייויס את קטעי השירה והנגינה שלו בנפרד מהשאר והתוצאה באה אי שם באמצע, כשאיש מהלהקה לא יצא מרוצה ממנה. הלחץ על הודסון ודייויס לספק עוד להיטים גבה מחיר ולקראת סוף ההקלטות ידע הודסון כי ברצונו לפרוש מהלהקה ולפצוח בקריירת סולו, אך הדבר טרם נאמר בבירור לשאר הלהקה. "כל האלבומים שלנו היו קשים להקלטה, אבל תחושת הביחד תמיד אילצה אותנו לשנס מתניים", אמר הודסון. "עם האלבום הזה היה מאוד קשה להתקדם, והשירים הטובים ביותר נפלו בצד הדרך. ההקלטה לא הייתה מהנה והיא נעצרה מספר פעמים".


המתופף, בוב סיבנברג, שנים לאחר מכן: "זה היה פרויקט קשה להשלמה. ריק ורוג'ר ממש נפרדו, והיו מלחמות על המקום שבו אנחנו הולכים לעשות את התקליט. רוג'ר לא רצה להגיע ללוס אנג'לס וריק לא ממש רצה לעלות להרים שבהם חי רוג'ר. לי ולשאר לא היה אכפת. רק רצינו להמשיך עם זה ולעשות את התקליט. נסענו הלוך ושוב ובסופו של דבר עשינו את רובו במקום של רוג'ר, רק כדי לשמור שלום בית". המוצר הסופי זעק את המילה "פשרה".


שם התקליט שנבחר וגם עיצוב העטיפה שלו הותירו את מעריצי הלהקה לתהות שמא המצב לא בסדר במחנה להקתם האהובה. ברולינג סטון העניקו לו אז שני כוכבים וחצי בלבד והסבירו בביקורת: "מה שהקסם משובב הנפש של התקליט הזה לא יכול להסתיר הוא את תחושת חוסר האונים הרגשי שנעוץ בלב השירים. מה שמגיע לשיאו בשיר שמסיים את התקליט, DON'T LEAVE ME NOW, עם העיבוד הכי נפוח והחריזה הכי גרועה. בתקופה בה מוסיקת הפופ אובססיבית במציאת אפשרויות חדשות ואחריות חברתית, רוג'ר הודסון שר בשיר הפתיחה, 'ובכן, משהו קורה / אבל שום דבר נעשה'. אכן, מילים מפורסמות אחרונות".


התקליט לא הניב כמות להיטים אדירה כקודמו, אך עדיין יש בו ניצוצות נהדרים שמתאימים לכל מי שלהקה זו בליבו. כמו, למשל, הלהיט הבולט בצורת IT'S RAINING AGAIN, שהוא מבחינתי שיר פופ מושלם למהדרין וגם מלווה בקליפ מקסים.



ויש את MY KIND OF LADY, שמזכיר בסגנונו את ריקודי הסלואו של שנות החמישים. קליפ הפרומו שצולם לשיר זה אף מציג, לראשונה, את חברי הלהקה כשהם מצוחצחים ומגולחים למשעי - דבר משעשע לכשעצמו.


אז נכון, התקליט הזה לא כובש בחטיבה אחת כקודמיו, אבל הוא בהחלט מהנה ביותר, אפילו שחברי הלהקה עצמם לא נהנו בעת הכנתו. ההשוואה המתבקשת לתקליט הקודם חוטאת ליכולת ליהנות מתקליט זה כפי שהוא. זה אלבום שצריך להאזין לו ללא דעות קדומות ולהסיר ציפייה ממנו להיות מה שהוא אינו. לתקליט יש את הקסם הנפרד שלו. אולי זה סדר השירים הלא ברור, שלא מצליח לחברם ליחידה אחת, בניגוד לסדרי שירים מופתיים באלבומיהם הקודמים?


בשנת 1983, אחרי סיבוב הופעות מתיש לקידום התקליט הזה, כבר היה הודסון מחוץ ללהקה ומיהר ללכלך לתקשורת: "מעולם לא ממש הרגשתי כמו להקה שם. הם תמיד הרגישו כמו להקה, אבל הרגשתי כמו אמן סולו בלהקה. פשוט הרגשתי מוגבל מאוד לסט מוזיקאים מסוים. במשך זמן רב ייחסנו לשנינו (הודסון ודייויס) את כתיבת השירים כי זה היה קשר פסיכולוגי לשמור על הלהקה יחד בעיני הציבור וגם בעיני הלהקה. עכשיו אני מצטער על כך, כי אנשים לא מבינים שתמיד כתבנו בנפרד, ואני צריך להתחיל מחדש בהרמת פרופיל הסולו שלי. האלבום האחרון של סופרטראמפ באמת תיסכל אותי מאוד. לא חשבתי שזה אלבום כל כך גדול. זה בהחלט לא היה התקדמות מכל מה שעשינו בעבר. הלהקה, מבחינתי, הפסיקה להיות כלי להתקדמות עבורי. ממש קפאתי שם והייתי רוצה שיהיה לי משהו יותר חופשי, לעבוד עם מוזיקאים שונים בזמנים שונים ועל פרויקטים שונים".


עבור שאר חברי סופרטראמפ, עזיבתו של הודסון הקלה עליהם, כפי שאמר הסקסופוניסט, ג'ון האליוול: "כל אחד מאיתנו הוא כרגע רבע מהארגון עכשיו. אז עכשיו יש לנו יותר אמירה ממה שהיה לנו כשהיינו חמישה. כולנו נוכל לפקח על כל ההיבטים בקריירה שלנו עכשיו, מעטיפות אלבומים ועד סיבוב הופעות. אנו נרגשים מהעתיד שלנו, וטוב שלרוג'ר יהיה גם עתיד משלו, כי הוא הלך והתרחק מזה של הלהקה בשנים האחרונות. רוג'ר כתב את רוב השירים שהפכו ללהיטים, וכבר לא יהיה לנו הצד הזה של סופרטראמפ. אז אולי זו תהיה יותר להקת אלבומים, או שאולי יהיה לנו מזל ויהיה לנו סינגל. מי יודע?".


האלבום FAMOUS LAST WORDS מספק סופרטראמפ יותר בוהקת וקלילה אבל השירים עדיין יצירתיים מאד, וכל אחד לכשעצמו מספק הנאה רבה, גם אם לפעמים התחושה העליזה בחלקם מרגישה מאולצת ונשמע כי החבר'ה מנסים להסתיר את המצב העגמומי. ועדיין, מדובר בחבורת מוזיקאים ברמה גבוהה ביותר ומה חבל שמאז ועד עתה, בשנת 2021, שוררים כעס ומרירות, בין הודסון ודייויס, שטרם נפתרו.




ב-29 באוקטובר בשנת 1971 הוטלה הקללה הראשונה בלהקת האחים אולמן. דוואן אולמן, הגיטריסט הראשי שלה, נהרג בתאונה והוא רק בן 24.


דוואן אולמן, הגיטריסט וממובילי "להקת האחים אולמן" האמריקנית, היה נשוי למוזיקה ולחיים סוערים.


הגיטריסט הצעיר והמוכשר היה מודל חיקוי לרבים, עם נגינת הסלייד המופלאה שלו ואף היה מהאחראים למהפכה המוזיקלית בדרום. הוא גם נהג להשתעמם בקלות וחיפש ריגושים, בכל זמן בו לא היה צריך לשים גיטרה על כתפו ולנגן. דוואן, אחיו הבכור של גרג אולמן (הזמר והאורגניסט של הלהקה שהקימו, האחים אולמן) ניגן גם עבור אמנים אחרים והטביע את חותמו שם. אם זה צלילי הגיטרה בביצוע של ווילסון פיקט לשיר "היי ג'וד", או LOAN ME A DIME של בוז סקאגס או תפקידי הגיטרה שהביא בהקלטת האלבום הכפול של דרק והדומינוס (LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS). בינתיים המשיכה להקת האחים אולמן לצבור הצלחה אדירה ואף להיות ממובילות השיירה של הרוק הדרומי בארה"ב.


הופעתו האחרונה עם להקתו נערכה במארילנד, ב-17 באוקטובר 1971. אחריה היה ברור שהלהקה לא במצב טוב. דוואן ואחיו גרג נאלצו להיכנס, בלחץ מנהל הלהקה, למכון גמילה מהרואין בניו יורק. לאחר מספר ימים, ב-28 באוקטובר 1971, הם יצאו משם, מבלי להשלים את התכנית. זו הייתה בדיחה מבחינתם והם היו סבורים שהכל בסדר איתם.


באותו שבוע הוכרז, מטעם איגוד תעשיית המוזיקה האמריקנית, שאלבומה השלישי של הלהקה, "בהופעה חיה בפילמור איסט", זכה באלבום זהב. "זהו, לא עוד שעועית לארוחת הבוקר", אמר דוואן לעוזר הטכני של הלהקה, ג'וזף קמבל.


למחרת חזרתו ממכון הגמילה רכב דוואן על אופנועו לביתו של הבסיסט ברי אוקלי כדי להגיע למסיבת יום הולדת שנערכה לאשתו, לינדה. יחד איתו הגיעו חברתו, דיקסי מדוז, ואחותה קאנדי. השלושה נהנו מהשמש החמימה שליטפה בשעת אחר הצהריים את החצר האחורית והחגיגית של משפחת אוקלי. אולמן גם שיחק בהנאה עם בתו של אוקלי, בריטני. ברבע לשש בערב יצא אולמן את הבית ועלה על ההארלי דווידסון. מאחוריו נסעו דיקסי וקאנדי ברכב. מאחוריהן נסע בארי אוקלי שביקש לאסוף מביתו של דוואן את העוגה והמתנות שהוחבאו שם לאשתו. דיקסי עקבה אחרי דוואן בשדרת פיו נונו עד שפנו ימינה לשדרת הילקרסט. הייתה זו דרך קיצור למערב מייקון. אוקלי פספס את הפניה ונאלץ לנסוע הלאה במכוניתו עד לפניה הבאה.


דוואן המשיך בנסיעה בהילקרסט. הייתה זו דרך שטוחה עם עצים גדולים משני הצדדים. מהירות הנסיעה הוגבלה ל-35 קמ"ש אך דוואן התעלם מזה. זה היה עבורו יום מושלם לרכיבה על האופנוע האהוב עליו. הוא הגביר מהירות כשהגיע לרמזור מהבהב לקראת אדום. קאנדי הייתה כחמישה רכבים מאחוריו.

לפתע נכנסה משאית לנתיב הנסיעה של דוואן. הוא ניסה לחמוק ממנה אך ללא הצלחה. הוא הועף אל הכביש.


דיקסי וקאנדי נחרדו לגלות את שקרה ונשארו שם עד בוא כוחות ההצלה. דוואן היה חסר הכרה כשנלקח באמבולנס ואף הפסיק לנשום פעמיים בזמן הנסיעה לבית החולים אך הנשמה מפה לפה הצליחה להחזיר את נשימתו בכל פעם. כלפי חוץ נראה שגופו קיבל רק כמה שריטות לא רציניות אך בפנים היה גופו מרוסק לגמרי. הוא מת בבית החולים אחרי שלוש שעות של ניתוח. הוא היה בן 24 במותו. הרופא המנתח שקיבל אותו, ד"ר צ'רלס ברדן, מסר שהפגיעה הפנימית בגופו הייתה קשה. עורקים נקרעו וכבד מרוסק.


נהג המשאית, צ'רלס וורץ, אמר לשוטרים: "בדיוק סיימתי לעשות פניה לרחוב כשלפתע ראיתי אופנוע מאחוריי ופתאום שמעתי מכה". לא הוגשה תלונה נגד הנהג. בתחילה נטען שאולמן התנגש במשאית מאחור, אך בדיקה העלתה שלא היה שום סימן של פגיעה באחורי המשאית. זה הוביל למסקנה שאולמן איבד שליטה על אופנועו, כנראה למנוע פגיעה במשאית, והתרסק על הכביש.


שלושה ימים לאחר מכן נערכה הלווייתו של אולמן בכנסיה שבמייקון. מאות אנשים הגיעו לחלוק כבוד אחרון. חבריו ללהקה עלו לבמה בשלוש בצהריים וניגנו את הבלוז הכואב ביותר שביצעו בחייהם. הם ניגנו את THE SKY IS CRYING עם גרג אולמן ששר כשהוא עם משקפי שמש שהסתירו את דמעותיו. אחרי כן הם עברו לנגן את KEY TO THE HIGHWAY. לאחר מכן הגיע STORMY MONDAY ואחריו הקטע האינסטרומנטלי IN MEMORY OF ELIZABETH REED. שילוב הגיטרות החשמליות של דוואן ודיקי בטס, שפיאר תמיד את אותן יצירות באלבומים ובהופעות, היה חסר. בטס ניצב לבדו על הבמה ותיק הגיטרה של דוואן עמד בקדמת הבמה כשהוא פתוח וריק. במהלך ההופעה הצטרפו ללהקה נגני סשנים מובילים שניגנו עם דוואן במהלך ההקלטות הרבות שעשה לאחרים.


דוקטור ג'ון טס במיוחד מניו יורק. הוא עלה לבמה ושר עם הלהקה. דלייני בראמלט (מדלייני ובוני) הצטרף אליהם וגרר את כולם לשירה בשיר WILL THE CIRCLE BE UNBROKEN. אנשים מחאו כפיים לפי הקצב ובכו. דלייני המשיך לשיר נוסף שנקרא COME IN MY KITCHEN. ההופעה הסתיימה בביצוע לקטע הפופולארי שלהם - STATESBORO BLUES. לאחר מכן הוריד דיקי בטס ממנו את גיטרת הגיבסון לס פול שהייתה שייכת לדוואן ושם אותה בתוך תיק הגיטרה הפתוח שבקדמת הבמה. זו הייתה ללא ספק ההופעה הקשה ביותר של האחים אולמן.


ג'רי ווקסלר, סגן-נשיא חברת התקליטים אטלנטיק, היה הבא בתור להקריא לקהל הנוכחים דברי פרידה מדוואן. הוא עצר מדי פעם את דבריו בכדי להחזיר לעצמו נשימה. הוא בכה לכל אורך הנאום. גרושתו של דוואן, דונה הגיעה ללוויה עם ביתם המשותפת, גלדריאל. גם אימו השבורה הגיעה בטיסה מפלורידה. דוואן נקבר כשלצידו הונח בקבוקון זכוכית קטן של תרופה בשם CORICIDIN, שהוא נהג להשתמש בו כרכיב סלייד לגיטרה שלו. את הצליל הייחודי שלו הוא הפיק מהבקבוקון הזה. הוא שמר עליו בקנאות כי לא ניתן היה להשיגו בכל מקום ופחד שבמהלך סיבוב הופעות יישבר הבקבוקון הזה או יעלם. אותו בקבוקון עבר את כל הדרכים המיטלטלות ונקבר בשלמותו עם SKYDOG (הכינוי של דוואן).


בפברואר 1971 יצא אלבום כפול נוסף לאחים אולמן, EAT A PEACH, שהכיל גם את ההקלטות האחרונות עם דוואן. מאז מסתובבת האגדה האורבנית שדוואן נהרג כשמשאית להובלת אפרסקים התנגשה בו. זה כמובן לא נכון.


"הוא היה כל כך אינטליגנטי." כתב גרג אולמן בספרו, "שזה היה מדהים לחשוב מה היה קורה איתו היום".


ב-29 באוקטובר בשנת 1984 יצא האלבום PERFECT STRANGERS של דיפ פרפל. ימי CHILD IN TIME חלפו להם והילד של פעם נתקל פה בזמנים קשים. אז בתכל'ס - האם זה סגול כהה? או סגול דוהה?


SIDE 1

1. Knocking at Your Back Door

2. Under the Gun

3. Nobody's Home

4. Mean Streak


SIDE 2

1. Perfect Strangers

2. A Gypsy's Kiss

3. Wasted Sunsets

4. Hungry Daze


כגוף מגובש, להקת דיפ פרפל חדלה להתקיים מיולי 1976 ועד אמצע 1984. הבסיסט, גלן יוז, חזר לנגן עם להקתו הקודמת, TRAPEZE, הגיטריסט טומי בולין חזר לארה"ב כדי להקים להקה משלו ולהיפרד מהעולם עם עוד מנת הרואין. הגיטריסט ריצ'י בלאקמור המשיך להצליח עם להקת ריינבאו והזמר איאן גילאן הנהיג להקה תחת שם משפחתו, לפני שהצטרף בשנת 1983 לבלאק סאבאת' (בתקופה בה דמתה יותר לספיינל טאפ מאשר לאחת הלהקות הכבדות החשובות ביותר).


הזמר, דייויד קוברדייל, עקר ב-1976 לגרמניה, כדי להקים שם להקה ושמה WHITESNAKE, בעוד האורגניסט ג'ון לורד והמתופף איאן פייס הקימו להקה משלהם, ביחד עם חברם הקרוב, הקלידן טוני אשטון. להקה זו קיבלה את השם "פייס, אשטון, לורד", ופעלה במשך שנה, הוציאה תקליט והתפרקה אחרי שאשטון נפל מהבמה ושבר רגל.


ועדיין, עם כל הבלגאן הזה, הקהל היה צמא לכל דבר שקשור לדיפ פרפל וחברי הלהקה קיבלו הצעות בסכומים מטורפים כדי להתאחד. זה אכן קרה, באביב 1984, כשחמשת חברי ההרכב השני של הלהקה (שידוע בכינוי MARK II) שמו את הסכסוכים בצד וחזרו לפעול יחד. אלו הם הזמר איאן גילאן, הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, הקלידן ג'ון לורד, המתופף איאן פייס והבסיסט רוג'ר גלובר.


השמועה ליחששה שכל אחד מהם קיבל שני מיליון דולר עבור זה והיה ברור כי משימה לא קלה עומדת בפניהם, לחזור תחת המותג הידוע אך עם צליל עדכני. להקה שפרצה גבולות נאלצה עתה להשתחל לפורמט להקות הרוק הכבד, שכבר פעל אז בשצף קצף.


איאן גילאן בספרו: "התחלנו את החזרות על התקליט החדש כמתוכנן, למרות שאני חייב לומר לכם שהשמועות על 2 מיליון דולר כמקדמה לאלבום היו מוגזמות מאוד, כשמחצית מהסכום הזה היא נתון מדויק יותר. מה גם שהסכום הזה נועד לייצור התקליט, כמו גם לשלם על עלויות ארגוניות בהקמת סיבוב ההופעות שיבוא בעקבותיו. ובכל זאת, תמיד יכולתי לשאול על פרטים, אבל, שוב, לא עשיתי זאת. אני מניח שגם אני יכולתי

לשאול את איאן פייס מה היו העסקאות שנקבעו איתנו, כי הוא התעניין בענייני כסף כתמיד, והיה עדיין היחיד בינינו שהייתה לו אחיזה כלשהי בנושא. אבל לא עשיתי את זה. נתתי לאנשים אחרים לטפל בעניין בשבילי".


איאן פייס בראיון מאז: "זה קשה מאד להבדיל בין הלהקות הכבדות כיום. כולן נטלו אלמנטים מהדברים הרבים שאנחנו ואחרים עשו, שנים לפני כן, ולא הלכו משם למשהו מיוחד". בשנת 1984 לא היה מקום לנסיוניות מוזיקלית, כשמייבשי השיער עבדו שעות נוספות וייבשו כל אפשרות לצאת מנוסחת האקורדים הכוחניים אך החלולים. דיפ פרפל נאלצה לקפוץ ראש לבריכה הזו.


גילאן בספרו: "תוך זמן קצר לתוך הפרויקט החדש, רוג'ר (גלובר הבסיסט) ואני בילינו קצת זמן ביחד, מעלים רעיונות, לפני שהלכנו לעשות חזרות במקום גדול בבעלות (נאמר לי) של משפחת פון טראפ, וזה הגיע עם בית (כולל מנהל אישי), פלוס לינה נפרדת ללהקה ולצוות וכמובן הסטודיו הדרוש. המקום שכן בהרבה דונמים של

נוף הררי, זה היה יפה, חוץ מזה שגילינו במהירות שלאושר נופי יש את המגבלות שלו, ושהגענו לעבודה במקום מבודד מדי, ללא קרוב מספיק כדי ללכת ולמצוא מקום ללגום מעט בירות עם אנשים, מלבד עצמנו - שלא לדבר על למצוא מסיבה! ריצ'י (בלאקמור) משך אותנו להיות שם ולנגן כשהסאונד שלנו מהדהד בטבע וכך להקליט אותנו. מיותר לציין שהרשויות המקומיות לא הסכימו לדבר שכזה ונאלצנו לחפש מקום אחר וכמה שיותר מהר. אז גילינו פאב בוורמונט ואת בעליו, בריטי בשם ריצ'רד יוז, שהפך לחבר. אצל ריצ'רד הכל אפשרי והוא במהרה מצא לנו מקום אידיאלי.


ריצ'י הוא אדם תחרותי מאוד, וזה משתקף הרבה גם במוסיקה. הייתה תקופה שהוא ניגש אליי בחזרה ואמר משהו כמו, 'אם אתה מתחיל להציג תוכנית טובה, באמת עושה טוב, אז אני אנסה להעיף אותך מהבמה, וזה יצליח לגרום לך להשתפר, וזה יגרום לי להשתפר!' אז, למרות המתח הקיים והבסיסי בינינו, עדיין היה פוטנציאל לשיתוף פעולה יצירתי, ואני חושב שזה יצא טוב כך בתקליט PERFECT STRANGERS".


התקליט מתחיל עם KNOCKING AT YOUR BACK DOOR, שפתיחתו נשמעת דרמטית להחריד. צליל הסינטיסייזר החלול וסאונד התופים המנופח מציג בפנינו להקה שכבר לא רוצה להתעסק עם חומרים קלאסיים אלא עם אולפנים דיגיטליים. שירתו של גילאן אינה משולחת רסן כבעבר. שנים של צרחות עשו את שלהן וקולו נשמע מאנפף קלות - נזק שיחמיר משנה לשנה. לפחות כשבלאקמור יוצא לסולו, הניצוץ חיוני בנגינתו, אבל שאר חבריו מנגנים 'מדוייק' מדי (ורוב הסיכויים שעם קליק של מטרונום באוזניות שלהם שבאולפן).


השיר UNDER THE GUN, שבא אחריו, נשמע כגרסה חיוורת לשיר חיוור מהעבר ושמו SMOOTH DANCER, מהתקליט WHO DO WE THINK WE ARE. הנוסחתיות המעייפת ממשיכה עם השיר NOBODY'S HOME, בו גילאן מתאמץ באופן מביך.


ימי CHILD IN TIME חלפו להם והילד של פעם נתקל פה בזמנים קשים. שיר הנושא של התקליט הוא הטוב בו אך ניצב כשושנה בין החוחים. המוטיבים המזרחיים לא מסתיימים בשיר זה, אלא ממשיכים גם בשיר כמו A GYPSY'S KISS. הנוסחתיות נשחקת עד דק עם שיר כמו MEAN STREAK וקצב השאפל שלו.


והיה מין חוק כבד מהאייטיז, שכל להקת רוק כבד חייבת לבצע בלדה. והנה חמשת החברים מביאים פה בלדה שוממת ושמה WASTED SUNSETS.


צר לי, חובבי דיפ פרפל, אך זה תקליט שמבחינתי לא קשור ללהקה מהאהובות עליי. ואני לא היחיד שחושב כך. הנה ביקורת עליו מהמלודי מייקר: "המוזיקה עתירה בכל צורות הרוק המשעממות בעוד המילים ודאי נשלחו ללהקה משוטה כפר בעל אמביציה".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "שיר הנושא מגיע כך פתאום, כמו הודעה של חבר שויתרת עליו מזמן והוא רוצה למסור שהוא חי ובריא. עם הצליל המהביל שלו ועם נגיעות שנינות אמיתיות, אם כי לא אופייניות, המפעימות מעל הצליל הכבד של דיפ פרפל, התקליט החדש נותן את הטון לאיחוד המכובד של הלהקה הזו. הסולן איאן גילאן, שמעולם לא ניחן בגרון עדין ועמוק יותר, גולש בפיתוי למילים המצביעות על הוותיקים האלו כאנשים שיש להם מה לומר על המקום שבו הם היו בשנים האחרונות ("האם אתם זוכרים, אתם זוכרים את השם שלי? אני ההד של העבר שלכם") ויש להם עוד הרבה מה להציע בעתיד. לרגע, אתה כמעט תוהה מדוע דיפ פרפל אי פעם נמוגה מלכתחילה. עד, כלומר, ששומעים את שאר האלבום.


מלבד גזרת הכותרת ו-KNOCKING AT YOUR BACK DOOR הפרוע אך פחות יעיל, החומר מורכב מג'אמים זניחים שמאפשרים לאל הגיטרה, ריצ'י בלאקמור, לחלץ את תרגילי האצבעות שלו בפומבי. הלהקה בילתה כשישה עד שמונה שבועות בהקלטת הקאמבק הזה, של ההרכב הנוכחי שהוא למעשה לא המקורי ולא הסופי, אלא המצליח ביותר. זה גם לא נשמע כאילו הם השקיעו הרבה יותר זמן במחשבה על כל זה.


לפנדר סטראטוקאסטר של בלאקמור יש שאגה כל כך גדולה שאתה מוכן פשוט לתת לו להדהד בעור התוף שלך לזמן מה. וזה נחמד לשמוע שוב את רעידות האורגנים הלא מסונתזות של ג'ון לורד, את החבטות הבשרניות של איאן פייס, את היללות והלחישות של גילאן ואת קווי הבס המוצקים של רוג'ר גלובר. אבל בסופו של דבר, זה מגיע לתחושה של 'מספיק כבר עם בדיקת הסאונד - איפה השירים פה?'... גלובר הוא המפיק ומפיק חיצוני היה מכריח את הלהקה להדק את העיבודים שלה.


אז למה הם עושים את זה ככה? כדי לפדות את שיגעון ההבי מטאל הנוכחי, שבו עשרות צעירים מרוויחים הון בנגינת ריפים סגולים? בעקבות פגישה שפורסמה לאחרונה לקידום האלבום וסיבוב הופעות עולמי הממשמש ובא, חברי הלהקה (מינוס בלאקמור הטמפרמנטלי, שלא הגיע ונשאר נאמן לחידתיות שלו) התעקשו שהם לא צריכים את הכסף. אולי התשובה טמונה בשיר 'שקיעות מבוזבזות', דיוקן של כוכב רוק מזדקן שיש לו 'זהב וכסף בשביל הבלוז' אבל אין לו מה לעשות מלבד לשתות בלילות. זה נחמד ש-התקליט הוציא את הסגולים מאחוזותיהם בהתאמה; רק חבל שהם לא התרחקו מהבית".


עדיין, התקליט הפך רב מכר גדול אז ודיפ פרפל חזרו בהצלחה לבמות, עם מופעי איצטדיונים (חלקם כאוטיים) מסביב לעולם, אבל מריבות העבר ירימו במהרה את ראשן ולא יתנו סיכוי לעסק הזה להצליח באמת.


ההרצאה "עשן על המים - הסיפור של דיפ פרפל בסיקסטיז ובסבנטיז" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה: 050-5616459


ב-29 באוקטובר בשנת 1974 יצא אלבום ההופעה הראשון לזמר המצליח, דייויד בואי, ושמו DAVID LIVE.


SIDE 1

1. 1984

2. Rebel Rebel

3. Moonage Daydream

4. Sweet Thing / Candidate / Sweet Thing (Reprise)


SIDE 2

1. Changes

2. Suffragette City

3. Aladdin Sane

4. All The Young Dudes

5. Cracked Actor


SIDE 3

1. Rock 'N' Roll With Me

2. Watch That Man

3. Knock On Wood

4. Diamond Dogs


SIDE 4

1. Big Brother

2. The Width Of A Circle

3. The Jean Genie

4. Rock 'N' Roll Suicide


זה היה סיבוב ההופעות הגדול ביותר של בואי עד אז. רבע מיליון דולרים (של אז..) הושקעו בהפקה הזו, כשקבוצת הנגנים שהושכרה לפרויקט הוחבאה מאחורי התפאורה הגדולה, במטרה להציג את דייויד בואי כשליט היחיד בהפקה הבימתית הזו.


בואי, בליווי זמרי רקע שגם רקדו, רקח תפאורה שהכילה זירת אגרוף, כיסאות מתרוממים באוויר מעל הקהל וקריצות להפקות שייקספיריות. יש לציין שבואי לא היה הראשון שהכניס זירת אגרוף אמיתית כחלק ממופע. הפליא לעשות זאת לפניו הזמר הצרפתי ג'וני האלידאיי.


הבמה הייתה מרשימה ביותר, בסטנדרטים של אז, אך זה גבה כסף רב. הסעת התפאורה ממקום למקום עלתה ביוקר, עקב משבר הדלק החריף בתקופה ההיא, ונגני הליווי התלוננו על החבאתם מאחורי המסכים ולכן הקרדיט שלהם עומעם. כמו כן, הם החלו למרוד על תעריפי המשכורת הנמוכות לדעתם.


קצת לפני שהגיעה ההפקה לפילדלפיה, קיבלו הנגנים ידיעה מפתיעה שההופעה, באולם התאטרון TOWER, תוקלט עמם לאלבום חי. הם כבר לא יכלו לשאת זאת והובילו מרד גדול בטענה (מוצדקת) שהקלטת אלבום שכזה אמורה להוסיף כסף למשכורת הרגילה. הם הודיעו שהם מסרבים לעלות לבמה אלא אם כן מעסיקם יוסיף לכל אחד 5,000 דולרים עבור ההקלטה. לאחר מאבק עיקש נאלץ בואי להסכים, אך זה היה רק עשרים דקות לפני שהמופע אמור להתחיל. אז, כשתקשיבו לאלבום DAVID LIVE, תזכרו באיזו אווירה מתוחה הוא הוקלט.


המופע היה כה מתוזמן בכוריאוגרפיה שלו שבואי לא יכל לשנות בו כלום. לא הייתה אפשרות לאלתורים מוזיקליים. כל שינוי של תנועה בימתית וצליל דרשו כוריאוגרפיה חדשה עם הרקדנים. הקהל חש באווירה המנוכרת של ההופעה ומבקרי מוזיקה כתבו בעיתונים שהמופע הינו חסר נשמה.


בשלב הזה החל סם הקוקאין להרים את ראשו הנבזי מול בואי והזמר הפך להיות מכור כבד. בסרט הדוקומנטרי CRACKED ACTOR, שצילם הבי.בי.סי על בואי בתקופה הזו, נראה הוא חיוור לגמרי ומושך כל הזמן באפו, באופן שלא משתמע לשתי פנים. הוא היה עמוק בפנים. עמוק בחרא הלבן.


כמו הרבה אלבומי הופעה, גם DAVID LIVE אינו אלבום חי אמיתי. הרבה מתפקידי שירת הליווי וכלי הנשיפה הוקלטו מחדש באולפן ואת העובדה הזו דאג בואי לציין בכנות בעטיפת האלבום. הוא ידע שהאלבום לא טוב ובהמשך הודה כי התמונה שלו בעטיפה נראית כאילו הוא יצא מתוך הקבר.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על המוצר החדש: "במקום לשמש כהקדמה מבורכת או סיכום של דיוויד בואי, אלבום ההופעה הכפול הזה מגבש את מספר ההיבטים של המוזיקה שלו, באופן צולע, למשהו שנשמע חד גוני. כל כוח שהיה ל-16 השירים מקוריים האלו שלו ("KNOCK ON WOOD הוא השיר ה-17) הוצא בגרסאות השטחיות הללו. הליווי המוזיקלי הוא חד מימדי, שקיבל מיקס שטוח כדי להדגיש את הנוכחות של בואי. למרות סולואים מורחבים, הלהקה לא מבססת זהות מושכת. בואי הוא מרכז הבמה לאורך כל הדרך, והרזון והרפיון של הטיול הזה נובעים במידה רבה מהקולות המטומטמים, המטושטשים והנמהרים שלו. במקום לספק הופעה אינטימית יותר, התפאורה החיה רק ​​הביאה את הגינונים התיאטרליים האומללים יותר של בואי. הוא גם מפנק את החולשה הגדולה יותר שלו - לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. המנוני המורדים שלו לא חזקים מספיק כדי לשאת את משקל התודעה החברתית שהוא היה רוצה שהם יהיו, וכאשר CHANGES ממוסגר כמו נבואת ווטרגייט, אתה חושב שאתה שומע את דייויד בואי בלילה הלא נכון".


ב-29 באוקטובר בשנת 1973 יצא בארה"ב (לפני שיצא באנגליה) התקליט MIND GAMES של ג'ון לנון. באותו יום יצא שם גם התקליטון שנושא את שיר הנושא.


SIDE 1

1. Mind Games

2. Tight As

3. Aisumasen (I’m Sorry)

4. One Day (At A Time)

5. Bring On The Lucie (Freda People)

6. Nutopian International Anthem


SIDE 2

1. Intuition

2. Out Of The Blue

3. Only People

4. I Know (I Know)

5. You Are Here

6. Meat City


הכישלון המסחרי והביקורות האיומות של התקליט הכפול הקודם, SOME TIME IN NEW YORK CITY פגע קשות בביטחון העצמי שלו והוא הבין כי אינו יכול להמשיך ולעשות את כל מה שבא לו ושאנשים יקבלו את זה.


חיצי הביקורת נגדו, בקטע האומנותי, היו קשים מאד ולתקופה ארוכה הוא הדיר את רגליו מאולפני ההקלטות.

כמו כן, ג'ון ויוקו החלו להבין כי הזוגיות שלהם לא זורמת כבעבר והוא לא השתתף בהפקת אלבומה, FEELING THE SPACE, שיצא ב-1973. לנון חש כי אשתו עוקפת אותו, בקטע האומנותי, והוא חש נטוש. לחצים ואיומים מצד ממשלת ארה"ב, כולל שלילת אפשרות למתן גרין קארד, השפיעו עליו גם כן לרעה.


כשהבין לנון כי יש ליצור או לחדול, הוא בחר באופציה הראשונה ונכנס לאולפני רקורד פלאנט, שבניו יורק עם אותו גרעין נגנים שליווה את אשתו: הקלידן דייב אשר, הגיטריסט דייויד שפינוזה (שניגן לפני כן בתקליט RAM של מקרטני), הבסיסט גורדון אדוארדס והמתופף ג'ים קלטנר.. מוזיקאים נוספים שתרמו לתקליט היו הסקסופוניסט מייקל ברקר והמתופף ריק מארוטה.


זמרי הליווי הורכבו משלוש נשים כהות עור שענו יחדיו לשם SOMETHING DIFFERENT. ההפקה של התקליט נפלה על כתפיו של לנון כשפיל ספקטור, המפיק המוטרף שעשה את ההפקה באלבומיו הקודמים, נעדר הפעם. גם יוקו בקושי נראתה בסשנים האלו.


שיר הנושא, שפותח את התקליט, הוא אחד מרגעי הקסם האמיתיים של לנון ונשמע כמו שיר אבוד מתקופת IMAGINE. השיר הזה הודבק משני לחנים, שנכתבו בנובמבר 1970. אחד מהם הוא I PROMISE והשני הוא MAKE LOVE NOT WAR. לנון סיפר על השיר בראיון הידוע שלו לעיתון פלייבוי, זמן קצר לפני מותו: "השיר הזה נקרא במקור MAKE LOVE NOT WAR אבל זה היה שם קלישאתי לטעמי שכבר אי אפשר היה לומר אותו מבלי להישמע מגוחך. לכן החלטתי לעמעם את המסר ולהביא את השיר כאותה גברת בשינוי אדרת".

את השיר הזה הוא כתב אחרי שקרא ספר בשם זה, מאת רוברט מאסטרס, שמספר כיצד בן אדם יכול להשתפר על ידי טריקים של המחשבה.


עטיפת התקליט נרקחה על ידי לנון. התמונה בעטיפה הקדמית מראה תמונה של ג'ון, שצולמה על ידי יוקו. לנון, שזמן קצר לפני תקתוק המצלמה גילח את שער ראשו, נראה מוקטן במימדיו בעוד מעליו ניצבים פניה של יוקו הגדולים כהר. עננים מכסים את השמיים ומאיימים לכסות את שני הירחים, שבאים לסמל את ג'ון ויוקו, כשמצד ימין למטה נוספה לעטיפה חותמת יפנית (שידועה בשם CHOP).


העטיפה האחורית דומה לקדמית, אלא ששני הירחים מתחלפים בקשת וג'ון גדול יותר במימדיו - דבר שנותן תחושה שהוא התרחק מיוקו והתקרב אלינו. הקשת באה כנראה לסמל צבעים חדשים ועזים בחייו של לנון. מיד עם צאת האלבום יצא לנון את ביתו ועבר לזרועותיה של מאי פאנג.


ג'ון לנון: "התקליט MIND GAMES היה תקליט מעבר בשבילי. לפני כן היה המשוגע הפוליטי ואחרי כן היה ג'ון המוזיקאי. אני שמח עם האלבום הזה. השירים בו קיבלו מצבי רוח שונים, ממש כמו מה שיש לי בחיי".

אבל הקהל הרחב כבר לא ניגש בלהט רב לעוד יצירה של ג'ון לנון. לנוכח מה שהוא המטיר בשנת 1972, הפעם הם ניגשו באופן מהוסס, מבלי לדעת האם יתגלה בפניהם לנון הגאון או לנון הטרחן.


עיתון 'אן אם אי' הבריטי לא חסך חיצים בביקורתו: "יש מצב שהייתי יכול לומר שזה אלבום נוראי. כי הוא לבטח לא משקף את יכולותיו של לנון. אבל אחרי ארבעה אלבומי סולו, כל אחד יותר גרוע מקודמו, אני לא בטוח שלנון יכול כיום לעשות משהו שהוא יותר ממוסיקה של סופרסטאר חלול. עד כדי כך שצפיה בתוכנית רחוב סומסום נראית מלהיבה יותר. לסיכום, התקליט הזה לא פוגעני. מצד שני הוא לא לא-פוגעני. הוא פשוט כלום אחד גדול".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "תקליט זה הוא, למיטב ידיעתי, המהדורה הראשונה מהמדינה נוטופיה, שג'ון ויוקו מכריזים על קיומה בהצהרה בדף המילים. באופן מוזר, זה לא כל כך שונה מהתקליטים שהוא עשה באמריקה בשנים האחרונות. אלו חשפו ירידה מתמדת מנקודות השיא של עבודתו שהייתה מיד לאחר הביטלס. שם, הוא זיקק את ההומניזם הפשטני שלו לכדי אמירה מרגשת אחת של אמונה.


עם IMAGINE הוא החל להשפיע על עמדות נטולות כוח רגשי. כשהוא פנה לרכילות קטנונית ולפרשנות חברתית דידקטית, ההימור שלו, של שילוב מחשבות פשוטות עם מוזיקה פשוטה, פגע במטרה. אבל מה שהיה מרגש, כאשר הוחל על חייו שלו, הפך יומרני ובלתי נסבל כאשר השתמשו בו כדי להציע פרשנויות הנוגעות לנושאים גדולים יותר.


מבחינה מוזיקלית, MIND GAMES היא חזרה לצורה של התקליט 'פלסטיק אונו באנד' , שמשתמשת בכמה מאותם המהלכי אקורדים פשוטים, נגינה דומה ומנגינות שבמבט מעמיק יותר מתגלים נטולות מנגינות, המורכבות רק מאוספים נעימים של שירי פופ, גוספל ופולק, כקלישאות רוק, שתלויות במיוחד בסגנון האפוקליפטי של דילן מאמצע שנות הסיקסטיז.


המוזיקה פה הייתה עשויה לשמש בסיס לתקליט טוב אם היא הייתה משולבת עם איזו תובנה לירית חדשה ועם תשוקה. אבל במקום זאת, לנון מגיע עם הכתיבה הגרועה ביותר שלו עד כה. מאזין יכול רק לקבל את מילותיו או לדחות אותן. עשיתי את האחרון.


מילות השירים של לנון אינן פוגעניות ורק מוטעות בכך שממעיטות בהערכת האינטליגנציה של הקהל שלו. לא צריך להטיף למעריציו של ג'ון לנון לגבי חשיבות האהבה. אולי הם אפילו יוכלו לעמוד במשהו מאתגר יותר מהחזרה על הקליפות החלולות של הרעיונות שהם כבר חולקים. אבל אז, אולי הדידקטיות, ההטפה והבנאליות של לנון הם חלק ממשחק המחשבה של שם האלבום, עוד ניסיון לדחוף את מזלו לקראת השמדה עצמית.

התקליט החדש ניתן להאזנה בשלמותו, וזה בהחלט יותר ממה שניתן לומר על האלבום הכפול SOME TIME IN NEW YORK. הקול של לנון במצב טוב, ההפקה שלו מעל הממוצע וההופעה שלו מאלצת אותנו מדי פעם לקחת אותו יותר ברצינות ממה שהיינו עושים אם הוא היה נראה פחות נחוש.


התקליט הזה חושף עוד אמן גדול מהסיקסטיז שאבד בסביבה החברתית והמוזיקלית המשתנה של הסבנטיז, מנסה בחוסר אונים לכפות את האגו העצום שלו על קהל שכבר ספג את התובנות שלו ועכשיו מחכה בתקווה שהוא יתווה מסלול חדש".


ב-29 באוקטובר בשנת 1990 יצא האלבום השני של הסופרגרופ, הטראוולינג ווילבריז. בוב דילן, ג'ף לין, ג'ורג' האריסון, טום פטי ורוחו של רוי אורביסון המנוח מעל הכל.


SIDE 1

1. She's My Baby

2. Inside Out

3. If You Belonged To Me

4. The Devil's Been Busy

5. 7 Deadly Sins

6. Poor House


SIDE 2

1. Where Were You Last Night?

2. Cool Dry Place

3. New Blue Moon

4. You Took My Breath Away

5. Wilbury Twist


קודם כל, למה הם קראו לעצמם בשם זה? ובכן, זו בדיחה פרטית ביניהם, שכל טעות בהקלטה, הם יקברו אותה במיקס (WE`LL BURY IT IN THE MIX). עכשיו, אחרי זה, הבה ניגש לראות מה קורה פה.


זה אולי הסופרגרופ עטור הכוכבים ביותר בתולדות הרוק, שהתכנס כמעט בגחמה בשנת 1988, כשהחברים באו להקליט שיר לצד ב' של תקליטון מאת ג'ורג' האריסון, בהפקתו של ג'ף לין. ההתלהבות מהכימיה והתוצאה הייתה רבה והדרך החלה להיסלל קדימה. האלבום הראשון יצא באוקטובר 1988 וזכה לביקורות נפלאות ומכירות בהתאם. השמחה הפכה לעצב, בסוף אותה שנה, כשרוי אורביסון מת במפתיע. לפי השמועות, ארבעת הנותרים שקלו להחליפו בזמר העבר, דל שנון, אך ג'ף לין שלל את השמועה ובסוף נשארו ארבעה.


למרות שזה היה האלבום השני שלהם, הוא קיבל את השם השובב, "ווליום 3". זה היה רעיון של ג'ורג' האריסון, לבלבל את האנשים. כשהדינמיקה בתוך הלהקה השתנתה עם מותו של רוי אורביסון, ארבעת החברים הנותרים אימצו שמות בדויים חדשים למשפחת ווילברי: ספייק (ג'ורג' האריסון), קלייטון (ג'ף לין), מודי (טום פטי) ובו (בוב דילן). לעומת ההתלהבות האדירה שקיבל אלבום הבכורה, הפעם הייתה קבלת הפנים קרירה יותר.


ג'ף לין סיפר אז: "אחרי האלבום הראשון, כולנו רצינו לעשות קצת יותר. לא הרבה פעמים יוצא לך לעבוד עם כל האנשים האלו ביחד. זה כמעט כמו מועדון. זו הקלה לכולם להיות מסוגלים לעשות משהו קצת מחוץ לקופסה, במקום לדאוג, 'אה, אני לא יכול להגיד את זה כי אני ג'ורג' האריסון'. זה כיף, ואנחנו יכולים לעשות את מה שאנחנו אוהבים".


ההקלטת לאלבום החלו בבית משנות ה-20 שהחברים שכרו גבוה מעל בוורלי הילס. כמו באלבום הראשון, תהליך ההקלטה היה ספונטני לחלוטין. "התיישבנו בספרייה, ארבעתנו עם גיטרות אקוסטיות וג'ים קלטנר בתופים, ופשוט התחלנו לכתוב שירים", אמר לין. "התחלנו את השיר הראשון והתחלנו להקליט אותו תוך שעה. טייק אחד וזה נעשה. ואז נתחיל עוד אחד. אם ניתקע, תמיד יש מישהו שיגיד, 'טוב, חכו רגע, אם אנחנו לא יכולים לצאת מזה, בוא נלך לכאן, בוא ננסה את האקורד הזה'. לפעמים זה אני שאומר את זה. לפעמים זה בוב, או טום, או ג'ורג'. זה ממש שיתוף פעולה".


בעוד שחלק גדול מהמוזיקה הוא שיתופי, אנשי ווילברי הסתמכו על דילן עבור המילים. "כולנו זורקים רעיונות ומילים", אמר לין. "אבל כשיש לך כותב מילים כמו בוב דילן - ובכן, מה אתה הולך לעשות?". הם אפילו דיברו ביניהם, בזמן שלגמו בירה טובה, על יציאה לסיבוב הופעות. חבל שזה לא קרה.


בניו יורק טימס נכתב אז: "להקת הפופ הסופרסטארית נשארת קרובה לשורשי הרוק של שנות ה-50 וה-60, ונעזרת בבלוז, דו-וופ, רוקבילי ובאדי הולי. אבל האלבום השני שלה הוא מהיר יותר, מצחיק יותר, קל יותר ומרושע יותר מהראשון".


הרולינג סטון העניק לו רק שלושה כוכבים וחצי והסביר: "לפי התקליט הזה, להיות בו ווילברי זה ודאי כיף יותר מלהיות בוב דילן. עם בו ובוב באותו גוף, נראה שדילן הוריד מעל כתפיו מטען כבד. הווילבריז שיחררו אותו. בתקליט זה הארבעה יצרו לעצמם זהות בדויה משכנעת אף יותר מהפעם הראשונה. כל שיר מכיל את כל הארבעה, אבל חסר בו אלמנט ההפתעה שהיה בראשון. לפחות ארבעת החברים פה פשוט נהנים מהמוזיקה וזה מזה ולא לוקחים את עצמם ברצינות כזו, שמעריציהם מתעקשים לדבוק בה".


גם זה קרה ב-29 באוקטובר.


-בשנת 1969 צולמה להקת לד זפלין לתמונה שהייתה בעטיפה האחורית של אלבום הבכורה שלה. הצלם היה כריס דרג'ה, שלפני כן תיפקד ליד ג'ימי פייג' כבסיסט של היארדבירדס והחליט לפצוח בקריירה חדשה כצלם.


- בשנת 1975 הצטרפה הזמרת ג'ון באאז לסיבוב ההופעות המיוחד של בוב דילן שנקרא ROLLING THUNDER REVUE. בתחילה היא חששה מאד להיענות להזמנה, אך במהרה היא החלה ליהנות מכל זה.


- בשנת 1964 התראיינו הביטלס במסיבת עיתונאים שנערכה בקולנוע ABC שבפלימות'. שם סיפר פול כי אינו מודאג מהאפשרות כי הביטלמאניה תדעך וג'ורג' גילה כי הוא רוצה להיות נהג כבאית. כשנשאלו הביטלס, האם הצביעו לבחירות האחרונות במדינה, הם ענו שלא, כי היו עסוקים מדי בהופעות.


- בשנת 1970 צירפה להקת חום משומר (CANNED HEAT) גיטריסט חדש לשורותיה – ג'ו סקוט. הלהקה עבדה עד כה כרביעייה, לאחר מותו של אל ווילסון. סקוט צורף להרכב באמצע סיבוב ההופעות של הלהקה באנגליה.


- בשנת 1968 הקליט ג'ימי הנדריקס באולפני TTG שבלוס אנג'לס. בנוסף ללהקת הקבועה שלו (עם מיץ' מיטשל בתופים ונואל רדינג בבס) היו גם ג'ק קסידי (מלהקת ג'פרסון איירפליין) בבס, גרהאם בונד בקלידים, לוואל ג'ורג' בחליל, לי מייקלס באורגן האמונד ובאדי מיילס על עוד מערכת תופים. הנדריקס כינה את הלהקה המורחבת הזו בשם ELECTRIC CHURCH.


- בשנת 1970 מונו שלושה מוזיקאים למשרות של סגני נשיאים בחברת התקליטים המשפיעה 'סטאקס'. אלה הם הגיטריסט סטיב קרופר, אייזק הייז ודייויד פורטר. השניים האחרונים מתפקדים בחברה גם כצמד כותבי שירים וגם כמבצעים. קרופר הוא אחד המפיקים החשובים בחברה וגם חבר בלהקת 'בוקר טי והאם ג'יז'.


- בשנת 1944 נולד דני ליין (שם אמיתי - בריאן פרדריק היינס), בעברו הרחוק סולן המודי בלוז ובשנות השבעים היה חבר בלהקת כנפיים, של פול ולינדה מקרטני.


- בשנת 2005 הוצגו למכירה פומבית ארבע בובות השעווה של הביטלס שהיו במוזאון מאדאם טוסו וגם ניצבו בעטיפת האלבום סרג'נט פפר. הן נמכרו ב-81,500 ליש"ט.


ב-29 באוקטובר בשנת 1971 יצא האלבום FEARLESS של להקת הרוק המתקדם הבריטית, FAMILY.


עיתון SOUNDS פרסם בביקורתו: "זה התקליט הטוב ביותר של הלהקה הזו שהצליחה להפיק רוק מלא בניגודים נהדרים. מעולה!...".


בעיתון CREEM נכתב אז: "זה אלבום טוב וחזק, עמוס ברו'קנ'רול הבריטי האינטנסיבי ועתיר האנרגיה שנעשה בימים אלה. עדיין, לא ממש טוב כמו התקליט הקודם שלהם ויש בו כמה שירים שנועדו למלא חורים".


בעיתון CRAWDADDY נכתב אז: "התקליט לא פחות ממבריק. צד ב' הוא הכי קליט ששמעתי מזה הרבה מאוד זמן. חלק ניכר מהכוח של האלבום טמון באינסטרומנטליות המגוונת של הלהקה. למרות שהטווח שלה רחב, אף אחד לא נתקע פה ביומרות מוזיקליות".


התקליט צעד שבועיים במצעד הבריטי והגיע למקום ה-14 וזה הראשון (משניים) בו השתתף חבר הלהקה החדש, הבסיסט-זמר, ג'ון ווטון.


ב-29 באוקטובר בשנת 1976 יצא תקליט חדש ללהקת הפ'אנק-רוק, פ'אנקדליק. שמו הוא HARDCORE JOLIESוהוא הוקדש לנגני הגיטרה ברחבי העולם.


זה התקליט הראשון של הלהקה יצא בחברת תקליטים גדולה (האחים וורנר), כשהגיטריסט המייסד, אדי הייזל, כבר לא היה בלהקה אך נגינתו עדיין נשמעת בתקליט, למרות שלא קיבל על זה קרדיט.


מנהיג הלהקה, ג'ורג' קלינטון, בספרו: " לא היה הרבה קונספט בתקליט, חוץ ממה שהכותרת אומרת: זה להוציא את החרא מהכלי שלכם, או אם תעדיפו, להשתחרר על ידי העברת הרוק'נ'רול שלכם. זו הסיבה שהקדשתי את התקליט הזה לנגני הגיטרות של העולם".


קלינטון תיחזק אז שתי להקות במקביל, בערך עם אותם נגנים. האחת הייתה פ'אנקדליק, בעלת המרקם הרוקי, ולשנייה קראו פארלמנט ובה דגש גם על כלי נשיפה והרמוניות ווקאליות. ההופעות של שתיהן היו כה מוחצנות, שלקהל הלבן הן נתפסו כמופעים של אליס קופר או קיס – רק בגרסה השחורה. פ'אנקדליק, שהחלה את דרכה כלהקת מחתרת, הפכה בשנת 1976 למוצר מרהיב בהפקתו. קלינטון הודה אז שהוא פחד שיתפסו את הפקתו כנפוחה ויומרנית. "עבורי זו רק מוזיקת פ'אנק", הוא אמר, כשהוא מוסיף שבפ'אנקדליק העסק חופשי יותר.


בזמן צאת התקליט HARDCORE JOLLIES, הוציאה חברת התקליטים הקודמת של הלהקה תקליט מטעמה, TALES OF KIDD FUNKADELIC. הקהל היה מבולבל וחברות התקליטים חשדו בקלינטון שהוא שמר את החומר הטוב למתחרות שלהן. עבורו, זה היה חלק מהכיף.


ב-29 באוקטובר בשנת 1984 יצא אלבום כפול, מסקרן, שערורייתית, מופק היטב ורב מכר מיידי של להקת פרנקי הולך להוליווד. שמו הוא WELCOME TO THE PLEASUREDOME.


SIDE 1

1. Well...

2. The World Is My Oyster

3. Snatch Of Fury (Stay)

4. Welcome To The Pleasure Dome


SIDE 2

1. Relax

2. Come Fighting

3. War

4. ...And Hide

5. Two Tribes

6. For The Victims Of Ravishment


SIDE 3

1. Fury (Go)

2. Born To Run

3. San Jose (The Way)

4. Wish The Lads Were Here

5. The Ballad Of 32


SIDE 4

1. Krisco Kisses

2. Black Night White Light

3. The Only Star In Heaven

4. The Power Of Love

5. Bang...


זו לא הייתה להקה בריטית, כי אם תופעה בריטית שאי אפשר היה להתעלם ממנה, החל משנת 1984. בין השאר, הודות לקמפיין המשומן להפליא שהביא הרבה כותרות. "יש להם את השנינות של הביטלס, הלכלוך של הסטונס והפראות של הסקס פיסטולס", הוכרז אז באחד העיתונים.


הלהקה נוסדה בליברפול, בשנת 1980, ובהמשך קיבלה לידיה מתנת זהב בדמות המפיק טרבור הורן (לשעבר הבסיסט / זמר בלהקות הבאגלס ויס). הורן היה להוט ביותר להפיק והחתים את החבורה לחברת התקליטים שלו, ZTT.


התקליטון הראשון שיצא מהם בא עם השיר RELAX, שעשה הכל חוץ מלהרגיע. הרעיון הבסיסי של "תירגע, אל תעשה את זה" הגיע לזמר הלהקה, הולי ג'ונסון, יום אחד בחורף 1982, כאשר הוא איחר לחזרות. רעיון השיר התנגן בראשו בעודו צועד במהירות. אבל בהמשך קיבל השיר רמיזות ברורות אחרות.


הקהל נרעש מהתוכן המיני ומיהר לחנויות לרכוש את התוצרת עם השיר שהוחרם במהרה משידור בבי.בי.סי. גם הוידאו קליפ לשיר זה הוחרם במהרה. מנהל השיווק של ZTT, פול מורלי, ראה כי כך ומיהר להפיק פוסטרים וטי שירטס עם הכיתוב "פרנקי אומר...".


בסוף 1984 הגיע לחנויות, לאחר ציפיה רבה, האלבום הכפול שנקרא WELCOME TO THE PLEASUREDOME. בינתיים התלהטה הפרנקימאניה מדי יום באנגליה. התקליטון השני, TWO TRIBES, המשיך את הסערה שיצר קודמו והוידאו שלו הוחרם גם הוא. הבמאים של הוידאו היו קווין גודלי ולול קרים, בעברם חברי להקת עשרה סי סי ולאחר מכן חלוצים חשובים בתעשיית הקליפים. גודלי: "זה היה צילום מאוד אינטנסיבי. ניסינו לגרום לקהל להתנהג בצורה שרצינו על ידי קריאות, 'להרוג! להרוג! להרוג!' כמה מהם נכנסו ברצינות לרוח של זה על ידי קפיצה לזירה והיכו אחד את השני!"


מילות השיר נוצרו בהשראת אמונתו של נשיא ארה"ב אז, רונלד רייגן, כי ישו יחזור לאחר מלחמה גרעינית. "שני השבטים" הם אמריקה וברית המועצות, שהיו מעורבות במלחמה הקרה, והציבו את העולם כולו בסכנת ממשית.


השיר, שלדעתי הוא הטוב ביותר משלושת הלהיטים של הלהקה, הוא THE POWER OF LOVE. בלדה מרהיבה זו שבאה עם דרמה ממשית וקול והגשה יוצאים דופן של ג'ונסון.


בתקופה ההיא העדיפו כוכבי פופ רבים להישאר בארון ולא לגלות את נטיותיהם המיניות. לא כך פעלו הולי ג'ונסון וחברו ללהקה, פול ראת'רפורד. החשיפה הוסיפה תבלין מושך ללהיטי הלהקה שנמכרו ונמכרו ונמכרו.

עם זאת, אלבום כפול, לדעתי, היה דבר מוגזם עבור מה שהיה ללהקה הזו להציע. זאת כי חלקו מרופד בגרסאות כיסוי לשירי עבר ידועים כמו FERRY CROSS THE MERSEY (הרי בכל זאת הם באו מליברפול וזה מהווה שיר-המנון ישן של להקת ג'רי אנד דה פייסמייקרז), לצד BORN TO RUN של ברוס ספרינגסטין ו- WAR של אדווין סטאר.


האלבום השני, שנקרא "ליברפול", שוחרר באוקטובר 1986 והגיע למקום ה-5 בבריטניה. הוא הצליח במכירות אבל החבורה איימה בינתיים להתפרק במהלך סיבוב הופעות לקידום האלבום החדש. ג'ונסון שמר על עצמו בצורה ניכרת משאר הלהקה, הריבים היו קשים ובסוף הוא החליט לפרוש.


אז הוצע לג'ונסון הסכם הקלטות כאמן סולו. עם זאת טענה חברת ZTT, שהשקיעה בו רבות ותבעה אותו שישחרר כל שיר סולו דרכה. התביעה הייתה מרירה וחשפה את הלכלוך של עסקי המוזיקה. לאחר שנתיים, בית המשפט העליון מפסק לטובתו של ג'ונסון, וקבע כי התנאים המגבילים ביותר של החוזה שחתם מזמן אינם סבירים.


המרירות המשיכה שנים לאחר מכן, כשערוץ VH1 ביקש לאחד את הלהקה, היה זה ג'ונסון שהטיל וטו מוחלט וגרם לאכזבה מרה מצד השאר. היא התאחדה בשנת 2023 כשתחרות האירוויזיון הגיעה לליברפול.


ב-29 באוקטובר בשנת 1979 יצא אוסף הלהיטים השני של להקת אבבא, שנועד ללוות את סיבוב הופעות הלהקה בצפון אמריקה ובאירופה. ברור שזה הפך להיות רב מכר היסטרי.


הנה סקירה קלילה על להיטי התקליט הזה. זה מתחיל עם GIMME GIMME GIMME שסיפק למסיבות הדיסקו של התקופה עוד צלילים משכנעים לרקוד ולשיר עם קולה המוביל של אנייטה. השיר הבא הוא KNOWING ME KNOWING YOU שמביא טון רציני יותר. ביורן אולבאוס הגה את השיר הזה בתקופה שבה היחסים בתוך הקבוצה היו מתוחים, והמילים שלו משקפות את זה: "אני חושב שכתבתי את זה לפני הגירושים. במובנים רבים, הגירושים שלי מאנייטה היו ידידותיים, פשוט התפרקנו והחלטנו שניפרד. הגירושין של בני ופרידה היו קצת יותר קשים".


השיר הבא הוא TAKE A CHANCE ON ME שבמקור שמו היה בכלל BILLY BOY. להקת אבבא הזרימה טונות של כסף ולכן השיר הבא הוא MONEY MONEY MONEY. לכן, זה אירוני כשפרידה שרה מה זה להיות עני בעולם עשיר. השיר ROCK ME נקרא במקור BABY. חלק מהמוזיקאים שניגנו בו העידו שהוא נשמע הרבה יותר גולמי ורוקי באולפן, אך הלהקה בחרה איכשהו בסאונד נקי יותר בעת המיקס שלו. ביורן התחרט על כך שאבבא לא פעלה יותר בתחום הרוק. "היינו הרבה יותר טובים בפופ טהור. ידענו שאין לנו את זה בתחום הרוק".


השיר הבא הוא EAGLE, שדווקא לא הצליח כלהיטים שמסביבו. במקור הוא נקרא HIGH HIGH ביורן: "הטקסטים בשיר נוצרו בהשראת ג'ונתן ליווינגסטון השחף (הרומן של ריצ'רד באך), למרות שבמקרה הזה, זה היה נשר. ניסיתי ללכוד את תחושת החופש והאופוריה שקיבלתי מקריאת הספר הזה". השיר שחותם את הצד הראשון נקרא ANGELEYES, שבמקור נקרא KATAKUSOM. לדברי בני אנדרסון, השיר כמעט ולא יצא בכלל. "כפי שאני זוכר את זה, הרגשנו שזה לא טוב. זה לא כל כך גרוע אחרי הכל". ביורן הודה שאינו גאה בשיר הזה.


צד ב' נפתח עם DANCING QUEEN, להיט משנת 1976. השיר החדש הזה משך לכיוון קצב לריקודים ולכן השניים פנו להשראה בשיר ROCK YOUR BABY, של ג'ורג' מקריי. שם הם מצאו את קצב הריקוד שהתאים להם. הם הקליטו כלי נגינה בסיסיים והיו מרוצים מהתוצאה. כשבני בא עם ההקלטה לביתו, הוא השמיע את זה לאשתו פרידה והיא פרצה בבכי מרוב התרגשות. אנייטה שמעה גם היא את ההקלטה וידעה מיד שמדובר בלהיט גדול. היה זה סטיג אנדרסון, מנהל הלהקה, שהבריק כשהחליט לשנות את קונספט השיר למלכת הריקודים.


השיר הבא הוא DOES YOUR MOTHER KNOW, עם שירה מובילה של ביורן. במקור הוא נקרא I CAN DO IT. נעשו מספר ניסיונות להקליט את השיר עם אנייטה ופרידה בשירה הראשית. "חשבתי שהשיר היה להיט פוטנציאלי, ובאמת קצת חששנו לקבל אותי בתור הסולן הראשי בו. משום מה שרתי את זה בכל מקרה, ואני חושב שזו הייתה טעות גדולה". אחריו מגיע השיר CHIQUITITA עם האווירה הרוסית בו. במקור הוא נקרא, "בזרועות רוזליטה".


משם יוצאים בסערה לרחבת הריקודים עם SUMMER NIGHT CITY. ההקלטה אותו לא הייתה קלה. ביורן הסביר שהקצב בו סוטה קצת והמיקס לא טוב, אך זה נעשה בגלל לחץ מחברת התקליטים להביא שיר חדש. השיר הבא הוא I WONDER, שנועד להיות חלק מהיצירה המוזיקלית הארוכה שתיכננה אבבא לתקליט THE ALBUM. זה כמובן לא להיט ברור של הלהקה. אחריו מגיע פה THE NAME OF THE GAME שבמקור נקרא A BIT FOR MYSELF. בני וביורן, שמאד אהבו אז את האלבום, "שירים במפתח החיים" של סטיבי וונדר, לקחו את ליין הבס מלהיטו, I WISH, ויצרו עמו ליין בס לשיר זה.


השיר שמסיים את האוסף הזה הוא THANK YOU FOR THE MUSIC, שגם היה חלק מהיצירה המוזיקלית הארוכה שאבבא תיכננה, והפך מאז להמנון אהוב בקרב מעריציה.


ב-29 באוקטובר בשנת 1965 יצא באנגליה התקליטון MY GENERATION של THE WHO.


פיט טאונסנד, גיטריסט הלהקה, כתב את השיר בעת נסיעתו ברכבת מלונדון לסאות'האמפטון. זה היה ביום הולדתו ה-20 והוא חש שהוא מתחיל להיות זקן לעולם המוזיקה ושללהקתו נותר זמן קצוב באור הזרקורים.

סולן הלהקה, רוג'ר דאלטרי, שר בתחילת ההקלטה של השיר את המילים עם גימגום, כי ניסה להתאים את עצמו ללהקה. מנהל הלהקה שמע אותו ודרש ממנו להשאיר את הגימגום. קלאסיקה נולדה!


שנים לאחר מכן הוא סיפר: "יש לי גמגום. אני שולט בזה הרבה יותר טוב עכשיו אבל לא באותם ימים. כשהיינו באולפן ועשינו את השיר הזה, קיט למברט ניגש אלי ואמר, 'תגמגם!'. אני אמרתי, 'מה?' והוא אמר 'תגמגם את המילים - זה גורם לזה להישמע כאילו אתה על ספידים".


והמשפט, "מקווה שאמות לפני שאזדקן"? - ובכן, חוץ ממתופף הלהקה, קית' מון, שמת בגיל 32 - שלושת האחרים חיו שנים רבות. הבסיסט ג'ון אנטוויסל מת בשנת 2002 ואילו דאלטרי וטאונסנד חיים ופעילים איתנו.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
























Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page