top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 בינואר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-29 בינואר (29.1) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "איבדתי את הראייה בגיל חמש. זה לא קרה כאילו יום אחד יכולתי לראות למרחקים ולמחרת אני לא יכולתי לראות סנטימטר. כל יום, במשך שנתיים, הראייה שלי הייתה פחות ופחות. אמי תמיד הייתה אמיתית איתי, ובהיותך עני, אתה חייב להיות פחות או יותר כנה עם הילדים שלך. לא יכולנו להרשות לעצמנו שום מומחים. היה לי מזל שיכולתי בכלל לקבל רופא. אני מניח שהייתי קטן מדי בשביל באמת לדאוג כדי לקלוט כמה שיותר פרטים לפני שאתעוור. פעם אהבתי להסתכל על השמש. זה דבר רע לעיניים, אבל אהבתי את זה. פעם אהבתי להסתכל על הירח בלילה. הייתי הולך החוצה בחצר האחורית ובוהה בו. זה פשוט ריתק אותי. דבר נוסף שריתק אותי והפחיד אחרים היה ברקים. כשהייתי ילד, חשבתי שזה יפה. והיו צבעים. השתגעתי על אדום. תמיד חשבתי שזה צבע יפה. אני זוכר את הצבעים הבסיסיים בלבד. באופן טבעי אני זוכר את אמי, שהיתה יפה. אלוהים, היא הייתה יפה" (ריי צ'ארלס, בשנת 1973)



ב-29 בינואר בשנת 2009 מת בגיל 60 הזמר-יוצר-גיטריסט המיוחד, ג'ון מרטין. סיבת המוות: דלקת ריאות ואי ספיקת כליות.



ג'ון מרטין היה בחור יפה תואר, שחצר מוזיקה יפת תואר, למי שניאות להקשיב לה קשב רב. הוא היה אמן בריטי שהוציא תקליטים רבים ובהם שרשרת יצירות בלתי מתפשרת. בתקופת חייו האחרונה היה מצבו הבריאותי של מרטין כבר רעוע. הוא היה במצב של כאב מתמיד. הוא ידע שהוא קרוב לסוף. ההופעה האחרונה שלו הייתה ב-25 בנובמבר 2008.


רבים מאלו שהיו איתו בקשר לקראת הסוף מאמינים שעשה ניסיון להבריא בתחילת 2009. הוא רצה לרדת במשקל והוא גם היה נחוש לתת לעצמו את הסיכוי הטוב ביותר לעשות את רגל התותבת החדשה, לאחר שרגלו נכרתה בגלל סיבוכי סוכרת. אבל גופו חשב אחרת והחליט לסיים את העינוי.


מותו של ג'ון מרטין לא הביא את הכותרות הגדולות בעיתונים וגם לא דיווחים משמעותיים בטלוייזיה. מרטין נשאר מחתרתי עד הסוף. למוזיקאים, מבקרי מוזיקה ומעריצים, עם זאת, החדשות על מותו היו כבדות.


הלוויתו נערכה עם משפחה, חברי להקה וחברים קרובים נוכחים. הייתה מוזיקה בין הדיבורים, והאנסמבל שר שם את MAY YOU NEVER, שירו הידוע של מרטין, בעוד הארון נישא מהכנסייה למשרפה בדבלין. השלג היה כל כך גרוע באותו לילה וכל הטיסות שיצאו מאירלנד בוטלו.


אולי לאור האופן שבו מרטין ניהל את חייו, לאחר מותו היה אי-שקט מסוים בנוגע לעזבון שלו עם סכסוך שהוכרע בסופו של דבר בבתי המשפט. הקטלוג של מרטין היה לא יציב יחסית, האישיות שלו הייתה מסורבלת מדי מכדי שיזכה לאחר מותו למעמד של כוכב-על פולחני מסוג דומה שהיה לחברו הטרגי, ניק דרייק. במקום זאת, המוזיקה של ג'ון מרטין ממשיכה להיות משמעותית מאד למספר קטן יחסית של אנשים בעולם.


ב-29 בינואר בשנת 1947 נולד הזמר דייויד ביירון, שייסד את להקת אוריה היפ אך נבעט ממנה לאחר שנים של הצלחה.



קולו ונוכחותו של דייויד ביירון, שהיה הזמר הראשון בלהקת אוריה היפ הבריטית, היו מרשימים. יש האומרים שהוא אף שר טוב יותר מזמרי רוק מובילים אחרים כרוברט פלאנט (מלד זפלין) ואיאן גילאן (מדיפ פרפל).


אבל התהילה לא באה בידיים ריקות והטמינה מלכודות הצלחה עם מכוניות יקרות, שמפניה מבעבעת שזרמה כמים ואורח חיים מנקר עיניים. ביירון התאהב בחיים ככוכב רוק ושתייתו המוגזמת והתנהגותו הבלתי צפויה נמאסו על שאר הלהקה. ביולי 1976, בעת שאוריה היפ הופיעה בספרד, החליט קן הנסלי כי די לו ופרש. מנהל הלהקה שיכנע אותו לחזור בו אך הנסלי השיב באולטימטום – "או אני או הוא". שמות גדולים וידועים הוצעו כמחליפו של ביירון, עד שמתופף להקת MUD הבריטית המליץ להנסלי על ג'ון לוטון. הנסלי לעיתון רקורד מירור: "היו זמרים ידועים יותר שהוצעו לנו, אבל ברגע ששמענו את קולו של לוטון והתחלנו לעבוד איתו, היה ברור לנו שהוא האיש עבורנו. טווח קולו מדהים. אני מאמין שבהמשך הוא יהיה אחר הזמרים המובילים בעולם הרוק".


ביירון המובס ניסה את מזלו בלהקת ROUGH DIAMOND, אבל לאחר תקליט אחד שיצא בשנת 1977 ונמכר בקושי, התפרק ההרכב. הוא לא הצליח לחזור על הצלחת העבר ואורח חייו גבה מחיר כבד שפגע בנישואיו שהתפוררו ובכבד שלו שהחל להתפורר גם הוא. בשנת 1981 התמוטט ביירון על הבמה בעת הופעה במועדון מארקי בלונדון. המנהלת שלו הסבירה: "דייויד התפרסם כשחברות תקליטים שפכו כסף רב והוא התרגל יותר מדי לראות את שמו מואר בגדול בשלטי החוצות. היה לו קול אדיר, אך האנשים שמסביבו לא דאגו לטפל בו כראוי כדי להוציאו מהמצב הנוראי".


ביירון הפך למתבודד ובקושי יצא מביתו כשבדצמבר 1984 הוא קיבל את הבשורה שלא נותר לו זמן רב לחיות בגלל המצב הנוראי של הכבד שלו. ב-28 בפברואר 1985 נכנע לבו של ביירון בן ה-38 כשגופתו נמצאה מוטלת על הרצפה בביתו. קולו נשאר לחיות בקלאסיקות הרבות שהקליט עם אוריה היפ.


ב-29 בינואר בשנת 2021 מת הילטון ואלנטין, הגיטריסט המקורי של להקת האנימלס, בגיל 77. כן, זה שהגיטרה שלו היא חוד החנית בלהיט "בית השמש העולה".



זמר האנימלס, אריק ברדן, כתב ברשתות החברתיות עם היוודע הדבר, "האופוס הפותח של השמש העולה לעולם לא יישמע אותו הדבר!... לא סתם ניגנת אותו, אלא אתה חיית אותו! נשבר הלב מהחדשות הפתאומיות על מותו של הילטון. היו לנו זמנים נהדרים ביחד".


ולנטיין היה הגיטריסט המייסד של האנימלס, אותה הקים בשנת 1963 לצד ברדן, הבסיסט צ'אס צ'נדלר, נגן האורגן אלן פרייס והמתופף ג'ון סטיל. הלהקה התמחתה בקאברים של רית'ם אנד בלוז עד ש"בית השמש העולה" יצא והאיר המון שמש על הלהקה. השיר, שהגיע למקום הראשון בארצות הברית ובבריטניה, הפך לסימן ההיכר של הלהקה מניוקאסל. עם זאת, זה היה הפחות רוקנרול מבין הלהיטים הרבים שלה, בטווח של שנתיים.


"זה באמת היה הילטון שהפך את האנימלס המוקדמים ללהקת רוק כי אני לא חושב שהאלמנט של הרוק היה בלהקה עד שמצאנו אותו", אמר ברדן. "באותם ימים, הילטון לא רק ניגן רוקנ'רול, הוא נראה רוק'נ'רול, עם השיער המשומן המסורק לאחור, ז'קט העור הזול, נעלי הקטיפה, מכנסי הג'ינס השחורים וחיוך על פניו כשניגן עם הגיטרה באפקט ECHOPLEX, שהיה אז נשק סודי".


לאחר פירוק ההרכב המקורי של הלהקה בשנת 1966, ולנטיין השתתף באיחודים שלה ב-1975 וב-1983, וכן הוביל הרכבי אנימלס משלו עד 2001. הוא הוכנס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול יחד עם שאר האנימלס שנותרו בשנת 1994.


בשנותיו האחרונות האחרונות, ולנטיין גר בקונטיקט, חזר למוזיקת סקיפל והקים את להקת "סקיפל דוג" שהופיעה בארה"ב ובבריטניה, והוציאה אלבומים. אפשר היה למצוא אותו על הבמה גם עם להקות הגראז' THE WOGGLES ו-THE HEADLESS HORSEMEN, שאיתן התיידד. הוא הצטרף לאריק ברדן לסיבוב הופעות בשנת 2007.


לאוהבי גיטרות רוק, ולנטיין לא היה ג'ימי הנדריקס (שחברו ללהקה, צ'אס צ'אנגלר, גילה אותו), או דוואן אולמן, והוא זכה פחות להערצת מעריצים מאריק ברדן או אלן פרייס, חבריו ללהקה, אבל נגינתו הייתה כוח מניע להצלחת הלהקה.


ב-29 בינואר בשנת 1936 נולד הבסיסט האגדי, ג'יימס ג'מרסון. הוא מת בשנת 1983 בגיל צעיר מדי - 47.



חלק מהתרומות הגדולות ביותר לתרבות הפופ שלנו מגיעות מהמוזיקאים שעומדים בצללים. בתעשיית המוזיקה, ג'יימס ג'מרסון נחשב לאגדה ולארכיטקט מפתח של הסאונד שיצא מטעם חברת התקליטים מוטאון, כתוצאה מעבודת גיטרה הבס הייחודית שלו שיצרה כל כך הרבה להיטים בתקופת השיא של הלייבל בדטרויט בשנות ה-60. "ג'מרסון היה גאון", ציין הזמר מרווין גאי בהצדעה של מגזין בילבורד לבסיסט המנוח. מהתקליטים הקלאסיים של מוטאון משנות ה-60 נחשב ג'מרסון לאבי בית הספר המודרני של לנגינת בס בסגנון נשמה ופ'אנק. יש הרואים אותו בתור הבסיסט החשמלי הגדול ביותר אי פעם.


כשמוטאון רקורדס גדלה יותר ויותר בשנות ה-60 המוקדמות, ג'מרסון הפך לחלק מלהקת הקלטות האולפן אך נשיא החברה, ברי גורדי, אסר עליו לצאת להופעות כדי להקדיש את כל זמנו לאולפן. אחד הסודות של צליל מוטאון היה האופן שבו צליל הבס והתופים עבדו יחד. שאר הצוות הושבע לשמור על סודיות הטכניקה ג'יימס לבין מתופף הבית.


כפי שקרה אז לעתים קרובות, גם ג'מרסון לא קיבל קרדיט כמלחין, למרות שקווי הבס שיצר הפכו לחלק מהשירים כפי שהוגשו לזכויות יוצרים. הוא אפילו לא קיבל קרדיט באלבומים בהם ניגן כמוזיקאי. לפיכך, הוא לא קיבל תמלוגים עבור תרומותיו, למרות שרבים בתעשייה ידעו מי הוא.


כשמוטאון העבירה את הבסיס שלה ללוס אנג'לס, בתחילת שנות ה-70, ג'מרסון הצטרף אליה אבל בעיות חמורות עם אלכוהוליזם אילצו אותו לצאת משגרת ההקלטות. קשריו החוזיים עם מוטאון הסתיימו בשנת 1973 והפרידה צרבה במיוחד כשג'מרסון לא הוזמן לאירוע לציון 25 שנה לאותה חברה. מותו הגיע מוקדם מדי, כתוצאה משחמת הכבד, בעיות לב ודלקת ריאות.


ב-29 בינואר בשנת 1961, וחמישה ימים לאחר שהגיע לניו יורק ממינסוטה, בוב דילן פגש את גיבור הפולק שלו, וודי גאת'רי, בניו ג'רזי.



גאת'רי, אז בן 48, התגורר בבית החולים הפסיכיאטרי גרייסטון פארק במוריס פליינס, ניו ג'רזי, אבל בילה את ימי ראשון בדירתם של רוברט וסידסל גליסון, במרחק מה משם באיסט אורנג'. הוא נמצא בטיפול פסיכיאטרי מאז ספטמבר 1954, כאשר נכנס לאישפוז בבית החולים הלאומי של ברוקלין לאחר שהתקשה לשלוט בשריריו וחשב שיש לו הפרעה נפשית. כאשר יצא מבית החולים במאי 1956, הוא נסע למוריסטאון, ניו ג'רזי, שם הסתובב ברחובות ללא בית.


כשהמשטרה עצרה אותו, הוא בילה לילה בכלא מחוז מוריס ולאחר מכן נשלח, לבקשתו, לגרייסטון, שם אנשי הצוות הניחו שיש לו סכיזופרניה פרנואידית. חודשים לאחר מכן, הם הבינו שיש לו הנטינגטון, הפרעה תורשתית (אמו של גאתרי סבלה ממנה) שגורמת לחולה לאבד בהדרגה שליטה על תנועותיו. למרות שדעתו הייתה שקולה, משפחתו של גאת'רי החזיקה אותו בגרייסטון כי זו הייתה האפשרות הטובה ביותר - מעט היה ידוע אז על הנטינגטון (שפעם היה ידוע בשם "מחלת הרעידות") וכיצד לטפל בו.


בשנת 1959, כשגילו למשפחת גליסון שגאת'רי נמצא בגרייסטון, הם קבעו לקחת אותו בכל יום ראשון - סידל גליסון נהג להאזין לתוכנית הרדיו של גאת'רי בתחנת KFVD בלוס אנג'לס. זה הקל בהרבה על משפחתו של גאת'רי, שגרה בברוקלין, לבקר.


הגליסונים נתנו למבקרים להגיע כשוודי היה איתם, ולכמה זמרי פולק, כולל פיט סיגר, רמבלין ג'ק אליוט ופיל אוקס, שעצרו בסביבה לעתים קרובות. דילן גילה איך למצוא את וודי כשהלך לבית גאת'רי בברוקלין ושוחח עם בנו בן ה-13 של וודי, ארלו (שבהמשך יהיה זמר מצליח גם כן).


דילן בן ה-20 הגיע לניו יורק לאחר שנשר מאוניברסיטת מינסוטה, קרא את האוטוביוגרפיה של גאת'רי, BOUND FOR GLORY, אשר פירטה את מסעותיו של גאת'רי ברחבי אמריקה, והשמיע את שיריו לכל מי שהיה מוכן להקשיב. גאת'רי הוקלט רק לעתים רחוקות, אז זה היה תלוי בדילן ובזמרי פולק אחרים בני דורו להבטיח את מורשתו ולהמשיך את המסורת שלו.


עד שדילן ביקר את גאת'רי, היה האחרון במצב די גרוע. הוא בקושי יכל לזוז או לדבר, שלא לדבר על לשיר. אבל גאת'רי אהב לשמוע את השירים שלו, ודילן שמח לנגן לו אותם. לאחר ביקורו, דילן כתב שיר על הגיבור שלו, SONG TO WOODY, שנכלל באלבומו הראשון בשנת 1962.


באביב של 1961 העבירה משפחתו של גאת'רי אותו בחזרה לבית החולים הלאומי של ברוקלין, כך שהביקורים בדירתם של בני הזוג גליסון הסתיימו. גאת'רי מת בשנת 1967 בגיל 55 ודרך דילן, דור חדש גילה את שיריו ולמד על תרומתו החשובה למוזיקה האמריקאית.


ב-29 בינואר בשנת 1964 בילו חברי הביטלס באולפן הקלטות בפריז, שם הקליטו כמה שירים בשפה הגרמנית. זו הייתה ההקלטה האולפנית היחידה של הביטלס מחוץ לאנגליה.



ההקלטה בגרמנית, שנעשתה בהפקתו של ג'ורג' מרטין, יצאה עם שני שירים על גבי תקליטון. אלו הם השירים KOMM GIB MIR DEINE HAND (הגירסה הגרמנית ל- I WANT TO HOLD YOUR HAND) ו- SIE LIEBT MICH (הגירסה הגרמנית ל- SHE LOVES YOU).


ביום זה הקליטו הביטלס גם את CAN'T BUY ME LOVE. אבל בהמשך נתגלתה טעות טכנית בהקלטה. מה קרה שם? כיצד זה תוקן? מה בדיוק היה שם? גם את זה תמצאו בספר שכל אוהבי ביטלס אמיתיים חייבים שיהיה להם - "ביטלמאניה!".


ב-29 בינואר בשנת 1970 הופיע דייויד בואי בתוכנית הטלוויזיה הסקוטית, CAIRNGORM SKI NIGHT. את הדרך לשם הוא עשה בלוויית אשתו אנג'י, המפיק שלו טוני ויסקונטי ונגן כלי ההקשה, טקס ג'ונסון, שהיה נגן סשנים בשנות הארבעים שלו ונהג ללבוש בגדים אתניים ולחבוש כובע גדול.



הנהג שהסיע את החבורה מאנגליה לסקוטלנד היה שכנו לשעבר של בואי, שגם עבד כעוזרו, בארי ג'קסון. בדרך הם התאכסנו במלון זול, כדי להעביר את הלילה לקראת יום הצילום הזה. הטמפרטורות היו כה נמוכות ובגלל מחסור בהסקה, נאלצה החבורה לישון בבגדיה.


כשהגיעו לאולפן הטלוויזיה הקטן, קיבל אותם בחמימות המנחה, ג'ימי ספאנקי, ובואי ביצע מול המצלמות את שירו LONDON BY TA TA, אותו שקל אז להוציא כתקליטון הבא, לאחר הצלחת "ספייס אודיטי". בואי פרט בגיטרה אקוסטית וליוותה אותו להקת הבית, בניצוחו של אלכס סאת'רלאנד. לאחר מכן בואי אף הדגים תנועות ריקוד עם אנג'י, מול המצלמות.


למחרת הוא הופיע באוניברסיטה באברדין, לצד להקת MAN. שם ליוו אותו ויסקונטי, ג'ונסון והמתופף גודפרי מקלין. ההופעה לא עברה כהלכה כי היה מדובר בנשף של האוניברסיטה ובשלב מסוים ניגשו אליו אנשים ודרשו ממנו לנגן מוזיקה שמתאימה למעמד. מעניין גם איך להקת MAN צלחה את האירוע הזה.


ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ה-29 בינואר בשנת 1979 נפתח כעוד יום שני שיגרתי בסאן דייגו. אבל בראשה של ברנדה ספנסר בת ה-16 קרה משהו שהפך אותו לטרגי והביא ללהקת "עכברושי בומטאון" להיט ענק.



השעה הייתה בסביבות שמונה בבוקר כשספנסר נטלה לידה את הרובה שקיבלה כמתנת חג מולד מאביה, וכיוונה אותו מחלון ביתה לבית הספר שלה, ששכן ממול. אז היא סחטה את ההדק וקולות ירי נשמעו, כמו גם שבירת זכוכיות וצעקות כאב.


במעשה שלה היא הרגה שני מבוגרים (כולל מנהל בית הספר) ופצעה תשעה ילדים. כוחות משטרה הקיפו את הבית שלה, במשך שבע שעות, ומסוק משטרתי חג בשמיים. אביה של ספנסר הוזעק ממקום עבודתו, הגיע הביתה ונאלץ לעמוד בחוץ עם השוטרים ולקרוא לבתו ברמקול שהם נתנו לידיו. בינתיים התקשרה ספנסר מהבית לכתב חדשות ודיווחה את שקרה. כשנשאלה מדוע עשתה זאת, היא ענתה, "פשוט עשיתי את זה. זה הכל. עשיתי זאת למען השעשוע. אני פשוט לא אוהבת את יום שני וזו הדרך היחידה שמצאתי להתעודד ביום הזה. אין מישהו שאוהב את יום שני. אבא שלי יתגאה בי על השימוש שעשיתי במתנה שהוא נתן לי".


כשיצאה בסוף מביתה, היא נראתה שרויה בקור רוח מטריד מאד. לשוטרים היא אמרה שהיא עישנה מריחואנה ולגמה הרבה וויסקי שהיה בבית.


בוב גלדוף, זמר להקת הגל החדש הבריטית THE BOOMTOWN RATS, היה אז עם להקתו בסיבוב הופעות בארה"ב ושמע על המקרה בתקשורת שדיווחה כל כך רבות. זה הדליק בראשו את הרעיון לכתוב על כך שיר, שהפך ללהיט במקומות שונים בעולם. בארה"ב, לעומת זאת, השיר לא הצליח וכנראה בגלל הנושא הרגיש מאד בו (נו, ככה זה כשיש שם נשק זמין לכל אחד...)



ב-29 בינואר בשנת 1983 התחתנה זמרת להקת פליטווד מאק, סטיבי ניקס. זו הייתה טעות גדולה...



זה היה בהופעה של הלהקה, ב-5 בספטמבר בשנת 1982, כאשר סטיבי ניקס הביאה לשם את חברתה הוותיקה, רובין סניידר. לשאר חברי הלהקה ולצוות נאמר שזו כנראה הפעם האחרונה שהם יראו את סניידר. היא נראתה שברירית וגורלה החל לסגור עליה. ההופעה באותו יום של פליטווד מאק הייתה קצרה מהרגיל. למתופף הלהקה, מיק פליטווד, היה תכשיטן שנתבקש להכין צלב של זהב ואודם עבור רובין; הוא הצליח למסור לה את זה רגע לפני ההמראה מאתר הפסטיבל. רובין אנדרסון מתה כשהיא מחזיקה את הצלב הקטן חודש לאחר מכן, באוקטובר 1982. היא הותירה אחריה תינוק, מתיו.


סטיבי ניקס הייתה מרוסקת. לא ניתן היה לנחם אותה. היא בילתה שעות מדברת עם אמה בטלפון, מתייפחת למרחקים ארוכים. סטיבי פגשה את רובין לראשונה בתיכון כאשר הן היו בכיתה י'. "רובין הייתה בחיי מאז שהייתי בת ארבע עשרה. היא הייתה היחידה שהכירה אותי בגלל האדם שהייתי באמת ולא בגלל סטיבי המפורסמת, וזה היה טוב שיש מישהו שמכיר את אתה האמיתי מלבד אמא ואבא. היא קצת הובילה אותי בחיים. רובין הייתה גם קלינאית תקשורת, שמעה שהקול שלי נכנע בשירה והציל אותו עם הרבה סבלנות ואהבה. היא הקשיבה לי שרה את השיר הראשון שאי פעם כתבתי. היא לימדה אותי לשיר. היא לימדה אותי איך להשתמש בקול שלי. היא וידאה לפני שהיא עזבה את הכוכב הזה שאני בסדר. רובין הייתה אחת מהאנשים האלה כשהיא נכנסה לחדר כולם הסתכלו עליה. היא הייתה עוצרת נשימה, ובגלל זה הדבר בלתי נתפס שהיא אולי יכולה הייתה למות. זה פשוט לא הגיוני בכלל".


בלי לדעת מה עוד לעשות, סטיבי עברה לגור עם האלמן קים, לכאורה כדי לעזור לשמור על התינוק, ילד שאיתו הייתה מעורבות רגשית. ואז, מבולבלת מצער ומבולבלת מסמים, היא הציעה נישואים לקים אנדרסון, שעבד כאיש השיווק בחברת התקליטים בה הייתה חתומה פליטווד מאק, האחים וורנר.


לזוועת כולם, במיוחד המשפחות שלהם, הוא הסכים. אף אחד לא האמין לזה. מיק פליטווד פרץ בבכי כשסטיבי התקשרה לספר לו את החדשות האלה. היא התחילה את השיחה בשאלה, "מיק, אתה יושב?"


כולם חשבו שזה דבר מטורף לעשות. "כולנו היינו כל כך מטורפים מצער", היא אמרה מאוחר יותר, "זה היה פשוט מופרע לחלוטין. בעיני הרבה אנשים, מה שעשיתי היה כחילול השם. אבל לא היה לי אכפת לי".


משפחותיהם זעמו וכמה חברים נמנעו מהחתונה של סטיבי וקים. הכלה נראתה המומה ומנותקת מהאירוע. החתן בעל הזקן הכבד נראה גלמוד. אמה של סטיבי הגיעה, ואחיה. מהלהקה, רק מיק פליטווד וכריסטין מקווי השתתפו בטקס הצנוע, שנערך ב-29 בינואר 1983, במה שמיק תיאר בתור "ראיתי על הפנים שלה שהיא ידעה שזו טעות".


באותו לילה עזבו סטיבי וקים לירח הדבש שלהם בחוות סן איסידרו ליד סנטה ברברה, אתר נופש פופולרי בקרב נשואים טריים. לאחר מכן, ניקס חזרה לעבוד על אלבומה THE WILD HEART, ומהר מאוד התברר לה שהסידור הזוגי הזה לא יעבוד. בני הזוג התגרשו שלושה חודשים לאחר מכן.


היא סיפרה מאוחר יותר שהיא ידעה שנישואיה לא יעבדו כשהיא הגיעה הביתה מהאולפן לילה אחד וגילתה שבעלה הזיז מכשיר טלוויזיה ענק של סוני למרגלות המיטה הזוגית. קים הסביר לה שהוא אהב לצפות בטלוויזיה לפני שהוא הולך לישון. סטיבי עברה לחדר שינה אחר. ככל שהשבועות עברו, בתחילת 1983, קים התחיל להתלונן שאשתו הטריה מבזבזת הרבה זמן באולפן בעבודה על האלבום שלה. "הוא היה כמו, 'אין זמן בחייך למתיו ולי'. וחשבתי לעצמי, 'טוב, אתה צודק. איו זמן'..."


ואז היא קיבלה את התחושה, מעבר לקבר, שרובין לא נלהבת מהמצב הזוגי הזה. "יום אחד נכנסתי לחדרו של מתיו והעריסה לא התנדנדה", אמרה מאוחר יותר. "אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל העריסה תמיד התחילה להתנדנד קצת כשנכנסתי לחדר, ואני ידעתי שרובין נמצאת שם. ויום אחד זה לא התנדנד, והחדר החשיך מאוד, והתינוק היה שקט מאוד. ואני אמרתי, 'רובין רוצה לעשות לזה סוף ועכשיו'. הרגשתי את זה חזק כאילו היא הניחה את ידה על הכתף שלי. זה היה בהחלט סימן".


סטיבי עברה חזרה לבית משלה והורתה לעורכי הדין שלה להגיש תביעת גירושין. היא אמרה לקים לקחת את התינוק הביתה למינסוטה, משם הוא בא והייתה לו משפחה. היא ניסתה להסביר לו שהיא מכרה את נשמתה לשטן לפני זמן רב, כפי שהיא ניסחה זאת, "אז אני יכולה לעקוב אחר החלום הזה באופן מלא ומוחלט ולא להיות עטופה בו עם ילדים ובעלים וכל זה". היא אמרה לו, "קים, אני כוכבת רוק'נ'רול. זה מה שאני עושה ומי שאני".


ניקס לא התחתנה שוב, ואין לה ילדים.


ב-29 בינואר בשנת 1992 מת מאי ספיקת הלב אמן הבלוז הנודע, ווילי דיקסון, בגיל 76. עולם הבלוז והרוק היה נראה שונה לגמרי בלעדיו.



ככותב שירים, מפיק, מעבד ובסיסט, ווילי דיקסון היה דמות בלוז בולטת מאד ולהקות כמו הרולינג סטונס, CREAM, הדלתות ולד זפלין (האחרונה גנבה מדיקסון ללא בושה עד שהוא תבע אותה). הדימויים הנלהבים, ההומור הלקוני והרמזים לטקס מסתורי במיטב שיריו גרמו להם להישמע כשירי עם עתיקי יומין.


דיקסון נולד בוויקסבורג, מיסיסיפי בשנת 1915. בתחילת שנות ה-30, הוא כתב שירים ומכר אותם ללהקת קאנטרי מקומית. הוא גם הצטרף לקבוצת גוספל ובשנת 1936, הוא עבר לשיקגו כדי להיות מתאגרף. הוא זכה באליפות משקל כבד של כפפות הזהב של אילינוי סטייט בשנת 1937, אך קרב שנערך עם המנהל שלו סיים במהרה את הקריירה.


הוא חזר למוזיקה, לשיר ולנגן בס עם לאונרד (בייבי דו) קסטון, ועשה את התקליטים הראשונים שלו עבור חברת התקליטים BLUEBIRD כחבר ב-FIVE BREEZES בשנת 1940. בשנת 1941, הוא סירב להתגייס לצבא. "לא הרגשתי שאני חייב ללכת בגלל התנאים שהיו בקרב עמי", אמר מאוחר יותר. לאחר שיצא מהכלא הוא מיהר בחזרה אל המוזיקה וכתב שירים-סטנדרטים כגון HOOCHIE KOOCHIE MAN, אותו שר לראשונה מאדי ווטרס. LITTLE RED ROOSTER וגם BACK DOOR MAN, SPOONFUL, WANG DAND DOODLE ועוד.


למרות שהוא מכר את הזכויות לרבים משיריו במהלך שנות ה-50 (הוא מכר אז משיריו לאחרים תמורת 30 דולר לשיר) הוא זכה בהדרגה לקבל חלק מהם בחזרה. "אני לא יכול להקשיב לכל האנשים שעושים את השירים שלי אחרת לא יהיה לי זמן לכתוב", הוא אמר. הוא לא היה מודע, למשל, שלהקה מפורסמת כמו הדלתות הקליטה את "איש הדלת האחורית" שלו עם הרמיזות המיניות הברורות שבו.


"אנשים נהגו למתג את הבלוז כמוזיקה של 12 תיבות בלבד", הוא אמר, "אבל אתה לא יכול לתת סיפור שלם ב-12 התיבות האלה ולהיות עם התחלה או סיום הגונים"


ב-29 בינואר בשנת 1968 יצא תקליט הבכורה של להקה פנטסטית ושמה STEPPENWOLF (זאב הערבות).



ג'ון קיי, סולן הלהקה, נולד כגרמני לכל דבר בתקופת מלחמת העולם השנייה ושמו היה יואכים פריץ קראולדאט. אביו היה חייל גרמני שנהרג בעת לחימתו ברוסיה, חודש לפני שנולד בנו ב-1944. פריץ הצעיר גדל תוך כדי האזנה תכופה לרוקנרול אמריקני ששודר בתחנת רדיו צבאית. אך הוא לא החל לשיר, לנגן או לכתוב שירים עד שהיגר עם משפחתו לקנדה ב-1958. שם הוא החל לחיות תחת השם ג'ון קיי. הוא למד את רוב האנגלית שלו בזכות ההאזנה התכופה לשירים באנגלית. כשהצטרף ללהקתו הראשונה, THE SPARROW, הוא כבר היה בעל ידע ברוק ובלוז. הלהקה הזו, שברולינג סטון תיארו אותה כלהקה שהיגרה לארה"ב מקנדה, הופיעה במועדונים מינוריים והייתה נוראית, חתמה בסוף על חוזה הקלטה עם חברת COLUMBIA.


תחת החוזה הזה הם הקליטו אלבום שלם שלא יצא ממנו משהו מיוחד. קיי נטל עימו את האורגניסט גולדי מקג'ון ואת המתופף ג'ואי אדמונטון ושלושתם עברו להתגורר בלוס אנג'לס. שמו האמיתי של גולי מקג'ון היה ג'ון ריימונד גודסבי, אך הוא שינה את שמו לגולדי בהמלצתו של קיי. שם המשפחה שונה בהתאם למקג'ון (ה"מק" הגיע מרצונו של הקלידן לכבד את אימו שנפטרה ב-1965 ושמה האמצעי היה מקינטייר.. ה"ג'ון" שבא אחר כך הגיע משמו המקורי).. סתם אנקדוטה נחמדה לאמצע הדרך בפוסט זה.

במעבר ללוס אנג'לס הוחלט לשנות שם נוסף. שם הלהקה שהפך ל- STEPPENWOLF, בהשפעת הרומן של הרמן הסה בשם הזה.


זאב הערבות הוחתמו שם על חוזה הקלטות עם חברת DUNHILL, שבין היתר התעסקה גם עם להקת האמהות והאבות, ובסתיו של 1967 נכנסו חברי הלהקה, עם כמות שירים שמספיקה לאלבום שלם, לאולפני UNITED WESTERN עם המפיק גבריאל מקלר. בין השירים שלהם היה גם עיבוד שלהם לשיר רית'ם אנד בלוז של דון קובי בשם SOOKIE SOOKIE. קאבר נוסף היה לשיר THE PUSHER שנכתב על ידי אמן הפולק האמריקני הויט אקסטון. והנשק הסודי שלהם היה שיר שנכתב על ידי MARS BONEFIRE. מי שהסתתר מאחורי הכינוי מארס בונפייר היה דניס אדמונטון, שהיה הגיטריסט המקורי של ההרכב הקודם, THE SPARROW, וגם אחיו של ג'ואי המתופף. לשיר שהוא כתב החליט לקרוא בשם BORN TO BE WILD.


אך הסשנים באולפני UNITED WESTERN לא הניבו תוצאות מוצלחות. טכנאי האולפן כל הזמן צעק על חברי הלהקה להנמיך את הווליום בזמן ההקלטה. הדבר הזה ביאס אותם לגמרי. לכן הם העבירו את עצמם לקליפורניה ולאולפני AMERICAN RECORDERS, שם הם הקליטו הכל מחדש. טכנאי ההקלטות היה גם בעל האולפן - ריצ'ארד פודולור. זאב הערבות החל לחשוף את שיניו החדות באולפן הזה. המגברים שהשתמשו בהם שם היו מדגם FENDER DUAL SHOWMAN שהוגברו בכפתור הווליום עד 10. הבסיסט, ראשטון מוריב, רעם עם הבס שלו בחלל האולפן. הגיטריסט הצעיר, מייק מונארק (שהיה אז בן 17 וניגן על גיטרה רק במשך שנתיים עד להקלטות האלו) הרעיד גם הוא את קירות הסטודיו.


הסשנים לאלבום היו יעילים ביותר. תוך יומיים הקליטה הלהקה 11 שירים.


קולו המיוחד והמחוספס של ג'ון קיי השתלב נהדר עם שאר כלי הנגינה. אורגניסט הלהקה, גולדי מקג'ון, השתמש בהקלטות באורגן מדגם LOWRY שהיה לו רמקול שבור בתוכו - דבר שהוסיף לצליל המחוספס של זאב הערבות באלבום הראשון. הרבה אנשים חושבים שהלהקה השתמשה בהאמונד B3 להקלטת האלבום, אך למעשה מנוגן כאן אורגן ה-LOWRY. למרות שהיה באולפן ההוא גם האמונד, הצליל של ה- LOWRY עם הרמקול השבור התאים להם יותר.


הביצועים של הלהקה התרכזו ביצירת תבנית מוזיקלית מגובשת. לא היה כאן רצון להבליט אנשים בצורה ווירטואוזית עם סולואים מנצנצים. המטרה כאן הייתה ליצור שירים עם מעטפת צליל חמה, משומנת ומהודקת. המיקסים לאלבום נערכו בשיטה הדרגתית. כלומר, לא נערכו מיקסים לשיר שלם בבת אחת אלא בכל פעם נלקחו כמה תיבות נגינה ועליהן נערך המיקס. וכך התקדמו בתהליך עד לסיום השיר. בתקופה ההיא, בניגוד רב להיום, הנורמה הייתה לשים את הבס, התופים והאורגן בצד אחד של הרמקולים., הגיטרות בצד השני והשירה של הסולן באמצע. וכך נעשה פחות או יותר גם המיקס לזאב הערבות. ליתר ביטחון, מפיק האלבום הכין לחברת התקליטים גם מיקס מונו.


ג'ון קיי: "התקליט הזה הוקלט לראשונה באולפני יונייטד/ווסטרן בלוס אנג'לס. לא היה אכפת לנו מהתוצאות בכלל. דרך חברי מורגן קאבט, גילינו את אולפן ההקלטות הזה, עם הטכנאים ריצ'י פודולור וביל קופר. הכל השתלב ביחד. נדהמנו ממה ששמענו. זה היה כל מה שקיווינו לו. הקלטנו על מכונה עם שמונה ערוצים כשאנחנו מנגנים בתא מהדהד שריצ'י בנה, שהיה אחד התאים החיים הטובים ביותר בלוס אנג'לס באותה תקופה. הקלטנו שבעה שירים ביום הראשון וארבעה שירים נוספים למחרת. רוב השירה הוקלטה ביום השלישי והאלבום עבר מיקס ביום הרביעי. האלבום כולו עלה בסביבות 9,000 דולרים. חשבנו שזה נשמע טוב ולדעתי זה עדיין מחזיק מעמד עד היום. מישהו אמר פעם, 'יש לך את כל החיים שלך להתכונן לאלבום הראשון, ואין זמן לאלבום הבא'. זה בהחלט היה נכון במקרה שלנו".


לאף אחד מחברי הלהקה לא עלתה המחשבה שהשיר BORN TO BE WILD יהיה להיט. במהלך ההקלטה שלו באולפן, השיר לא קיבל מצד הסובבים תגובות שונות משאר שירי האלבום. הסינגל הראשון שיצא מהאלבום היה שיר בשם THE GIRL I KNEW, אך ללא תוצאות טובות במצעד. השיר הבא שסומן כלהיט מהאלבום היה הקטע הפותח, SOOKIE SOOKIE. אך גם כאן הייתה בעיה - תחנות הרדיו לא ידעו אם מדובר כאן בלהקה לבנה או שחורה ולפיכך ההשמעות היו מועטות יחסית. חברי הלהקה ידעו שנשארה להם רק עוד הזדמנות אחת לשחרר סינגל מהאלבום לפני שהוא ייקבר בתהום השיכחה. חברת התקליטים הציעה את השיר EVERYBODY'S NEXT ONE, שקיי כתב בעצמו עם המפיק הקודם, גבריאל מקלר. אך מנהל הלהקה רד פוקסטר, שהיה בעצמו די ג'יי בתחנת רדיו בלוס אנג'לס עשה סקר בקרב חבריו השדרנים בנוגע לבחירת הסינגל הבא. כולם אמרו שהשיר הבא צריך להיות BORN TO BE WILD.



הסינגל יצא וזינק מיד לצמרת המצעדים. זו הפעם הראשונה שנעשה השימוש בצמד המילים HEAVY METAL בטקסט של שיר רוק. ההשפעה הזו ניכרת עד ימינו. את המושג הזה הטביע עוד קודם לכן וויליאם בורוז בספרו 'במכונה הרכה', שיצא בשנת 1961. שם יש איזכור למושג THE HEAVY METAL KID. שנה לאחר יציאת הסינגל, הוא קיבל דחיפה משמעותית ביותר עם הכללתו בפסקול הסרט הידוע EASY RIDER. כיום אין אופנוען אחד של הארלי דיווידסון שלא מכיר בעל פה כל תו, צליל וניואנס בשיר האלמותי הזה. שיר נוסף של הלהקה נכלל בסרט הקלאסי הזה והוא THE PUSHER. השיר הזה הוא אחד הראשונים בעולם הרוק שהתייחס לתוצאות ההרסניות של השימוש בסמים. השיר נכתב על ידי כותב שירים בשם הויט אקסטון, שכתב אותו לאחר שאחד מחבריו מת מסמים.


האלבום המלא יצא בינואר 1968 והפך לרב מכר. עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו: "פעם, להקה זו הייתה ידועה בשם SPARROW. הם הגיעו מקנדה, התיישבו באזור המפרץ, ניגנו בהרבה מועדונים קטנים והיו זוועתיים. עכשיו הם STEPPENWOLF, חיים בלוס אנג'לס ויש להם תקליט שהוא די טוב. החומר והסגנון האינסטרומנטלי שלהם אינם מקוריים מדי; למעשה, התקליט הראשון שלהם הוא שילוב של טכניקות, גישות וחומר נוכחי וקודם. אבל זה עובד ועובד טוב מאוד. ההקלטה נפתחת עם הסינגל שלהם SOOKIE SOOKIE מאת דון קובאי.


קובאי, למרות שהוא לא מאוד מוכר, הוא אחד מכותבי הרית'ם אנד בלוז הטובים בעולם ("CHAIN OF FOOLS ו- MERCY MERCY) וראוי שהם יציגו את שיריו. הם עושים את זה טוב מאוד ועם שכבת על של טכניקות מודרניות, בעיקר עם צליל פאז. ואז יש להם את השיר הזה שנקרא BERRY RIDES AGAIN שהוא מחווה מוזיקלית קטנה לצ'אק ברי. זו גניבה ישירה, ברורה ומכוונת, מברי, אבל היא מעודכנת ממש בביצועים.

בעקבות זה בא השיר הקלאסי של ווילי דיקסון על איש ההוצ'י קוצ'י. שיר מזוהה בעיקר עם מאדי ווטרס. למרות שנדמה שהמספר הזה משתלב היטב בקונספט של התקליט, הצד הווקאלי ממש לא מצליח בגלל שהמימיקה היא בצד הלא נכון של החנופה. החומר המקורי - למעט קטע חריג אחד או שניים - נשמע די אותו הדבר, אבל זה טוב.


הדבר המרתק באלבום הזה הוא לא שהוא רק מבט בטוב טעם ומבוצע היטב על האופנים השונים של הרוק'נ'רול, אלא שהמצבים האלו כוללים גם דגימה מהזנים האטרקטיביים ביותר שנשמעים בסן פרנסיסקו. העיקר באלבום הזה הוא שהוא פשוט נחמד".


עיתון HIT PARADER פרסם ביולי 1968: 'אלבום מקסים של חמישיה מקסימה. הפורמט של בס-תופים-גיטרה-אורגן מגיע פה לשיאים חדשים. המילים שכתב ג'ון קיי פוגעות ישר בבטן וקולו מתאים בדיוק לצורת הנגינה של חבריו'. גם עיתוני הרוק HULLABALOO, HIGH FIDELITY ו- STEREO REVIEW לא חסכו תשבחות על התקליט והלהקה באותה שנה.


מה שבטוח, אף אחד לא הצליח לשחזר את החשמל של הלהקה הזו בשיריה, כפי שהוקלטו אז באולפן. היה משהו בצליל של להקת זאב הערבות, בתקופה ההיא, שלא ממש ניתן לשיחזור זה אחד הכוחות הגדולים שלה - צליל מיוחד וייחודי.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

























































Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page