top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 בנובמבר בעולם הרוק

עודכן: 24 באפר׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-29 בנובמבר (29.11) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני חושב שבוב דילן ואני היינו בין האנשים הראשונים שניל יאנג ביקש לסייע לו. כולנו עשינו לייב אייד, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את בוב. לא הכרתי אותו, באמת. פגשתי אותו רק כמה פעמים, אתה יודע, 'שלום, מה שלומך, מה אתה אומר?' אבל אחרי שניל התקשר אליו, הוא התקשר אלי ואמר, 'ראיתי את ההופעה שלך. מה אתה חושב על זה שננגן יחד בפארם אייד? אמרתי, 'בטח, בוא לחזרה ונראה איך זה הולך'. ובכן, ניגנו יחד במשך שעות. זה נגמר באולפן הקלטות. נשארנו שם שבוע, והשבוע הזה היה הריגוש הכי גדול בחיי. היינו מנגנים עד הלילה. לא רק שלבחור הזה יש כל כך הרבה שירים נהדרים, אלא שהוא גם מכיר מאות שירי כיסוי שהוא יכול להשמיע בטירוף. היינו מנגנים משהו, ואז בוב היה אומר, 'בסדר, עכשיו בוא ננגן את TEARS OF A CLOWN', והוא פשוט היה נכנס לזה. עבורנו, זה היה מדהים. גם אני הייתי בסדר בשבילו, כי עבר כל כך הרבה זמן מאז שהוא עבד עם להקה שמנגנת ביחד כל הזמן. אנשים מדברים הרבה על דילן כי הוא תמלילן נהדר. תמיד היו לי בעיות עם מבקרים כי כל מה שהם נוטים לעשות זה לסקור מילים. לאנשים מאוד קשה לכתוב על מוזיקה. איך אתה מתאר מוזיקה? רוב המבקרים, לפחות במקרה שלי, מבססים את הביקורות שלהם על מילים. כשקראתי את הביקורות של האלבום SOUTHERN ACCENTS, חשבתי שכתבתי ספר ולא עשיתי תקליט. אני זוכר שאמרתי לאשתי, 'לא התכוונתי לכתוב ספר'. זה נלקח הרבה יותר ברצינות ומילולית ממה שאי פעם התכוונתי שזה יהיה. חלק ממני נהנה מזה, וחלק ממני די נגעל. מבקרים יכולים להיות קצת נודניקיים לפעמים, לגנות אלבום שלם בגלל רעיון מסוים אחד. מילים הן חשובות. יש להן את הכוח להרים אנשים, או מה שהן עושות, אבל הרוח האמיתית של הרוק'נ'רול עדיין נמצאת במוזיקה. SHAKE RATTLE AND ROLL היה שיר רוק'נ'רול נהדר. אותו דבר עם WHOLE LOTTA SHAKIN' GOING ON ו-TUTTI FRUTTI. אחלה שירים, אבל אני תוהה מה היה קורה אם השירים האלו היו בביקורת היום. האם יפטרו אותם במעט? אני לא יודע. תקליטים הם דברים מצחיקים. לא תמיד אפשר לרשום את המילים לשיר ולקרוא אותן כשירה. אבל הם עובדים בסדר גמור כמו שהם ואף פעם לא ממש הבנתי את זה. דילן אמר לי לאחרונה שאני משורר. למרות שהתרשמתי ממה שהוא אמר, זה הרגיש לי מוזר" (טום פטי)


ב-29 בנובמבר בשנת 1982 יצא תקליט האוסף RECORDS של להקת פורינר.


להקת פורינר, שנקראה אז בארצנו גם בשם "נוכרי", הייתה באותה שנה אחרי הוצאת ארבעה אלבומים, כשאלבומה הרביעי עדיין היה מוצר חם במכירות. העולם טרם ידע אז שמלהקה זו ייצא להיט ענק נוסף בשם "אני רוצה לדעת מה היא אהבה" והספיקו ארבעה אלבומים כדי לספק מנת להיטים גדושה להרכבת אלבום אוסף מצליח ומוצלח זה.


זה האלבום הראשון שקניתי כנער של פורינר. הוא יצא בהדפסה ישראלית ואני זוכר כמה בהיתי בעטיפתו הנפתחת (עם התמונה הפנימית ובה ארבעת חברי הלהקה יושבים במסעדה. זה היה הרבה לפני עידן האינטרנט והשגת תמונות רבות בקלות שכזו. פעם, כל תמונה בעטיפה של אלבום הייתה עולם ומלואו. וכנער שרצה להבין עוד ועוד על עולם הרוק החדש שנגלה לו, בחנתי היטב את פרצופי ארבעת המוזיקאים וניסיתי להבין כל פרט קטן בשבריר השניה ההיא, כשהמצלמה תיקתקה מולם.



אז מה יש לנו כאן, בתבשיל הזה? ובכן, רוב השירים נאספו לו מהגרסאות שיצאו בתקליטונים השונים. היוצאים מהכלל הם HEAD GAMES (שצונזר בזמנו בכמה תחנות רדיו בעולם כי נחשד שיש בו קונוטציות מיניות) וגירסה אנרגטית בהופעה חיה לשיר HOT BLOODED.


האוסף נפתח, איך לא, בשיר COLD AS ICE המופתי. זה הוא שיר ערמומי מאד. הוא קליט ביותר, אך יש בו אקורדים מפתיעים ועיבוד חכם ביותר. צוות הכתיבה של הגיטריסט מיק ג'ונס והזמר לו גראם היה מנצח עד בלתי מובס. באופן מפתיע, בסוף השיר הזה נשמעים גם צלילי כלי קשת, שלא נמצאים בגרסה שמופיעה בתקליט הבכורה של הלהקה.


מיק ג'ונס: "ניגנתי בהמון להקות לפני פורינר, אבל רק בפורינר הפכתי גם להיות כותב שירים עיקרי ובעל אחריות בהנהגת להקה. קניתי אז פסנתר קטן שנקרא MELODIGRAND והתחלתי להשתעשע בו, כשלפתע נתקלתי בכמה אקורדים מעניינים, שלא ניגנתי בעבר. לו גראם (זמר הלהקה) בא לביתי והשמעתי לו את זה. לא כתבתי שיר בפסנתר עד אז והופתעתי מהמהירות שזה לקח לכתוב את זה. והפסנתר שניגנתי באולפן בשיר הזה הוא הפסנתר שחברת התקליטים 'אטלנטיק' (בה היינו חתומים) קנתה במיוחד עבור ארית'ה פרנקלין. המילים בשיר הזה הן על בחורה קרת לבת, מהסוג הסטריאוטיפי וזה לא כוון כלפי מישהי ספציפית. היינו אז בניו יורק ובחוץ שרר קור מקפיא. זה ודאי תרם לכתיבת השיר. בתחילה דאגתי שהשיר קליט מדי, כי לא רציתי לעשות מוסיקת פופ, אבל כשראיתי שכולם נהנים ממנו, נרגעתי. התקליטון הקודם שלנו היה FEELS LIKE THE FIRST TIME ותחנות הרדיו ציפו בקוצר רוח לשמע השיר הבא מאיתנו, שהיה השיר COLD AS ICE. כיום זה כבר חלק בלתי נפרד מזהות הלהקה".


לאחר מכן ממשיך החשמל בעוצמה גבוהה עם DOUBLE VISION (או כפי שנקרא בזמנו בארצנו - "חזיון כפול"). אני מת על השיר הזה ולא יכול להקשיב לו מבלי להגביר את הווליום. מה לעשות? יש שירים שנועדו לגרימת חירשות וציפצופי אוזניים. זה אחד מהם.


גראם: "מיק ג'ונס ואני כתבנו את השיר הזה לאחר שראינו את שוער הניו יורק ריינג'רס, ג'ון דוידסון, מודח במהלך פלייאוף גביע סטנלי לשנת 1977" מיק ג'ונס אמר לנו: "היינו במשחק הוקי. הייתי אוהד נלהב של הריינג'רס באותם ימים, ולו ואני הלכנו למשחק, והשוער של הריינג'רס קיבל זעזוע מוח, ואז הודיעו במערכת הכריזה שהוא יוצא מהמשחק ושהוא סובל מחזיון כפול. מעולם לא שמעתי את המונח הזה לפני כן, ומיד שמרתי עליו. ואז זה הוביל לכותרת השיר הזה. אני יודע שהוא התקבל על ידי רוב הציבור כשיר סמים. לא היה אכפת לי. זו לא הייתה הכוונה בהתחלה, אבל ככה הרבה אנשים פירשו את זה".


השיר השלישי מאט טיפה את הקצב עם HEAD GAMES שבא בתקופה קצת בעייתית ללהקה. אחרי שני אלבומים סופר מצליחים היא איבדה קצת את דרכה, אך עדיין הצליחה להביא שירים קליטים כמו זה.


האטת הקצב פה מכינה אותנו לבלדת המחץ המושלמת, "מחכה לנערה כמוך" (כך תורגם בזמנו בארצנו השיר WAITING FOR A GIRL LIKE YOU, לפני שחשבו פה על ענייני פדופיליה). יש שיראו בשיר הזה קיטש למהדרין אבל אני רואה בו בית ספר מושלם לכתיבת השיר הנכון עם ההפקה הנכונה. הסינטיסייזר של תומס דולבי (אז עוד לפני שפרץ בשמו כמטאור) פותח את ההפקה המסונטזת אך אפקטיבית כל כך, שבראשה ניצב לו גראם כאחד הזמרים הגדולים של עולם הרוק, שיודע לתת נשמה אדירה בביצועיו הווקאליים. זמר אמיתי הוא זמר שמטביע חותם בקולו. את הקול של לו גראם ניתן לזהות למרחקים ולכן, חברות וחברים, מדובר בזמר ענק!


את הצד הראשון חותם השיר FEELS LIKE THE FIRST TIME, שהיה הלהיט הראשון של פורינר. פה הוא בא בגירסת התקליטון הקצוצה, שדווקא גורמת לי תמיד חשק לחזור לגירסה המלאה של תקליט הבכורה.

ג'ונס: "השיר נכתב על שינוי בחיי. יצאתי מנישואים עם מישהו שפגשתי בצרפת. חזרתי לאנגליה וסוף סוף עשיתי את המסע לאמריקה, כשהייתי חבר בלהקת ספוקי תות'. עבורי זה היה האתגר האמיתי להתחלה חדשה בחיי. זה פשוט בא באופן טבעי ולפתע פתאום. פגשתי מישהי, התחתנתי מחדש ועברתי איתה לאמריקה, וזה היה השיר שתיאר את החוויה הזו. זה היה השיר הראשון שכתבתי לפרק החדש בחיי וזה הוביל לאחר מכן להרכבת להקה. שם הייתי, סוף סוף הכותב העיקרי, והשיר הזה קבע את המסלול עבורי. כאשר אותו אלבום ראשון יצא, זו הייתה רק שאלה של לאן אני הולך מכאן. אז הייתי צריך לעבוד די קשה בכתיבת השירים האלו ולנסות לחדד את העניין. בהחלט היה הרבה לחץ באותן שנים ראשונות".


צד ב', נפתח עם להיט המחץ של שנת 1981, URGENT (או "דחוף", בעגת עיתוני הפופ הישראליים של אז). מיק ג'ונס, מנהיג הלהקה, הבין בשנת 1980 שהוא חייב לנווט את הספינה שלו לכיוון מוזיקלי שונה והתוצאה באה גם ההפקה הממוקדת שבשיר זה. הוא רצה סולו סקסופון בסגנון "ג'וניור ווקר" לתקליט זה. כאשר לקחו החבר'ה הפסקה מהקלטת התקליט הרביעי, אחד החברים קרא בעיתון ניו יורקי שווקר מופיע באותו לילה במרחק כמה רחובות מאולפן ההקלטות. הם ניגשו לשם, הציעו לו לנגן איתם בהקלטה, ווקר קיבל את הצעתם והסקסופון שלו הפך לחלק בלתי נפרד מהשיר.


הקצב הסוחף מגיע גם בשיר הבא אחריו, DIRTY WHITE BOY, שפתח את אלבומה השלישי של הלהקה וסומן בזמן אמת כבעייתי לשידור בכמה תחנות רדיו, בגלל המילים שבו. מיק ג'ונס על השיר: "הילד הרע והמלוכלך היה אלביס פרסלי. בעיני הוא תמיד היה אותו ילד לבן ומלוכלך ששינה את צורת המוזיקה לחלוטין. זה דיבר על סוג המורשת שהוא השאיר, ואני חושב שהוא השפיע על כל הנגנים שבאו אחריו, כמו מיק ג'אגר, שהיה גם ילד לבן מלוכלך. אלביס סלל את הדרך לכל זה".


השיר השלישי שבצד השני מביא את דרמת הרוק במיטבה, עם חלומו של בחור צעיר להיות כוכב רוק. "הוא עומד בגשם עם ראש מושפל / הוא לא יכל להשיג כרטיס, זה היה מופע מכור / הוא שמע את שאון הקהל, הוא יכל לדמיין את הסצנה בפנים / הצמיד את ראשו לקיר ולפתע כצרחה רחוקה...". ואז מתפרץ השיר למפגן רוק שדורש גם הוא ווליום גבוה. אני זוכר את השיר הזה מהופעת הלהקה בפארק הירקון, בקיץ 1985, כאחד השיאים שלי כנער. למזלי, הייתי בפנים ולא הייתי צריך להצמיד את האוזן שלי מבחוץ לקיר.


מ"גיבור קופסת הלהיטים" חוזרים אחורה בזמן ולעוד גירסה מקוצצת מאלבום הבכורה, הפעם עם השיר LONG LONG WAY FROM HOME, שהיה שיר מבוקש מאד בהופעות הלהקה בשנותיה הראשונות ובתקליט זה, משום מה, חסרה הפתיחה שלו שמופיעה בתקליטה הראשון של הלהקה. שימו לב שבצד השני אין אף בלדה. הכל בקצב הרוק וזה מסתיים עם ביצוע מחשמל לשיר HOT BLOODED שהוקלט בהופעה חיה, כבונוס מיוחד לרוכשי האלבום.


מאז יצאו המון אלבומי אוסף לפורינר - אך אין אחד מהם שמשתווה מבחינתי למארז הזה. עם זאת, חסר לי פה מאד הלהיט הגדול, BLUE MORNING BLUE DAY. הכיצד זה קרה?


ב-29 בנובמבר בשנת 2001, נכנע ג'ורג' האריסון למחלת הסרטן, כשנפרד מהחיים, בגיל 58, בגבורה רבה.


האריסון שהה, בימיו האחרונים, בבית שכור כששני חברים מקהילת ההארה קרישנה שרו מזמורים, שהכינו אותו לקראת מותו. חברים קרובים באו אז לראותו בפעם האחרונה ולהיפרד ממנו. ביניהם המתופף ג'ים קלטנר, טום פטי, ג'ף לין, אריק איידל, ראווי שנקאר ובתו אנושקה, שסיפרה לאחר מותו כי היה כאביה השני.


אחרי טיפול כימותרפיה אחרון, שעבר ב-19 בנובמבר, החל האריסון לנדוד להכרה ומחוצה לה, הלוך ושוב.

ג'ף לין: "הלכתי לביתו, עם זוגתי רוזי, והיא הביאה יוקלילי לג'ורג' מבלי לספר לי קודם לכן. אז נכנסתי עם הכלי לחדרו והתחלתי לפרוט לצידו כמה שירים של ג'ורג' פראמבי. כל השירים שג'ורג' כה אהב וידע לנגן היטב. ניגנתי אותם בשקט וקרוב אליו. אני מאד מקווה שהוא הקשיב לי. אני חושב שכן, כי הוא הביט בי. הדבר שאיכזב אותי הוא שג'ורג' לא התרומם ממיטתו כדי לצעוק עליי שטעיתי באקורד זה או אחר. ממש קיוויתי שזה יקרה, אך זה לא קרה". שני אנשי הקרישנה שהתפללו לצידו, ברגעיו האחרונים, סיפרו כי גם אז שמר על חוש הומור.


ג'ורג' האמין, מאז שנות השישים, כי המוות הינו חלק מהחיים. לעיתים נהג לדבר על כך ולגרום לסובבים אותו לחוש באי נינוחות, אך הוא דבק בדעתו. תקליטו האחרון, BRAINWASHED, נוצר באווירת ההקרנות שעבר. האריסון היה מעשן כבד ובשנת 1997 נתגלה אצלו גידול בגרון. הוא עבר ניתוח, שהוכתר כהצלחה וגרם לו להכריז כי שם את העישון בצד. "אני בר מזל", סיפר לתקשורת, "ואני עדיין לא מוכן למות לכם".


מאז אותו ניתוח הגיע האריסון להיבדק, כל שנה, אצל רופאים, שגילו, בחודש מרץ 2001, כי יש לו גידול בריאה. האריסון נכנס לניתוח, הגידול הוסר והצלחה הוכרזה. אבל כמה חודשים לאחר מכן הובן כי גרורות הגיעו למוחו. בשקט, מתחת למכ"מ התקשורת, החל חיפוש קדחתני אחר טיפול מתאים. ביולי הודה כי הוא עובר טיפול להילחם בגידול שבראשו, כשבמהלך תקופה זו שיחרר הודעות תודה למעריציו על עידודם אותו, וניסה לעודדם בחזרה שלא ידאגו לו. חבריו ידעו כי סופו קרב אך הוא שמר על שימחה ואופטימיות רבה. חברו, מייקל פאלין (מחבורת מוני פייטון) : "ראיתי כיצד מצב גופו הלך ודעך, אך עדיין היה ניצוץ בפנים".


באותו קיץ הגיע האריסון להודו כדי לטבול במימי נהר הגנגס. מתופף להקת טראפיק, ג'ים קפאלדי (שגם מת מאז): "באותו זמן הקלטתי אלבום שנקרא LIVING ON THE OUTSIDE וביקשתי ממנו שינגן בו, כי יש שם אווירה מאד ביטלסית. לשמחתי והפתעתי הרבה - הוא הסכים ללא שום בעיה".


לאחר מכן ניסה האריסון לקבל את התוצאות הרצויות בטיפולים שעבר בשווייץ, אך הבשורות לא היו טובות. אשתו, אוליביה, קראה כי יש מקום שמקרין היישר אל הגידול במוח, מבלי לפגוע במה שמסביב ולאפשר לחולה לחיות ללא כאב. האריסון ניגש לטיפולים וב-12 בנובמבר ערך איחוד אחרון עם חבריו לביטלס, פול מקרטני ורינגו סטאר. השלושה סעדו צהריים כשג'ורג' הרעיף על השניים בדיחות למכביר. הוא גם סיפר להם אנקדוטות מעברם הרחוק, כולל זה שחשב כי חבריו ישנו, כששהו יחדיו בחור בהמבורג, בזמן שהוא איבד את הבתולים שלו, כשהופתע לגלות בסוף שהם היו ערים וקמו, מיד עם סיומו, כדי למחוא לו כפיים.


רינגו טס במיוחד מבוסטון, שם ליווה את ביתו, בת ה-31, שעברה טיפול לגידול שבראשה, עזב מיד אחרי הארוחה כדי לחזור אליה. פול ביקש להישאר ובילה את שעות אחר הצהריים במחיצת ג'ורג' ואשתו. אלו היו רגעים עם המון צחוק וגם דמעות. כשפול הלך, היה ג'ורג' רגוע ביותר ונחוש בדעתו לא להפוך את מותו לדבר תקשורתי. הוא שכר שירותי ביטחון ומת בשלווה, כשמשפחתו לצידו. בדרך לטקס ההלוויה, עצרה השיירה בבניין הקליניקה של ד"ר לי רוזן, שביקר את ג'ורג' לפני כן והפעם חתם על תעודת הפטירה, בשעה 19:30.


זמן קצר לאחר שנפרד מהעולם, בשעה 13:30 (לפי השעון בלוס אנג'לס), הולבשה גופתו של האריסון בגלימת הארה קרישנה מסורתית ובין שפתיו הונחו עלי ריחן הודי. כמו כן הונח זר לצווארו, כהכנה לשריפה בבית הקברות ששמו 'הוליווד לנצח'.


השיירה הגיעה לבית הקברות ולאחר הספדים שנאמרו מפי בנו, דאני, ואשתו אוליביה, נשרפה גופתו. למחרת הגיעו טום פטי ויוקו אונו לטקס הזכרון. פטי הקריא לנוכחים מילות זיכרון שהפקיד בידו בוב דילן. ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, מסר לאומה כי ג'ורג' לא רק היה מוסיקאי חשוב אלא גם עסק המון בצדקה. אפרו של ג'ורג' פוזר במימי נהר הגנגס.


לאחר מותו סיפר פול: " אנחנו שבורים מהחדשות. זה כה כואב לאבד מישהו כה יפה. למזלי, ראיתי את ג'ורג', לפני מותו. הוא צחק מאד בפגישה. בלי ג'ורג' - זה לא היה קורה. אני מאד אתגעגע אותו ואוהב אותו מאד. הוא אחי הצעיר".


ב-29 בנובמבר בשנת 1982 יצא תקליט חדש למייקל ג'קסון, בהפקתו של קווינסי ג'ונס, ושמו THRILLER. עולם הפופ לא יהיה אותו דבר לאחר מכן.


אז הנה פרטי מידע שאספתי על כמה מהלהיטים הברורים בתקליט זה:


על BEAT IT: הגיטריסט אדי ואן היילן הוא שניגן את סולו הגיטרה פה. הוא עשה זאת כטובה עבור קווינסי ג'ונס ולא קיבל שכר, אלא אם סופרים את שתי שישיות הבירה שהובאו עבורו לאולפן. ואן היילן התחבר לקווינסי דרך טד טמפלמן, שהיה המפיק של להקת ואן היילן. זה היה תזמון טוב כי חבריו ללהקה של אדי היו מחוץ לעיר, אז הם לא יכלו לתת לו שום מניעה לביצוע פרויקט אחר. הוא חשב שאף אחד אי פעם לא יידע שזה הוא שנשמע בשיר. לדבריו, הוא ביקש מטכנאי ההקלטה לבנות מחדש את השיר כך שיתאים לסולו שלו, ואז ביצע שני טייקים. ואן היילן אמר על ג'קסון: "הוא היה הגאון המוזיקלי הזה עם התמימות הילדותית הזאת. הוא היה כל כך מקצועי, וכל כך מתוק". חלק מהמורשת של ג'קסון הייתה ההצלחה שלו בחיבור עם קהל לבן, משהו שהרבה אמני חברת התקליטים מוטאון השיגו, אבל ג'קסון לקח זאת לרמה חדשה. הוא היה האמן השחור הראשון שזכה לשידור קבועה ב-MTV, והשיר הזה עזר להרחיב את הקהל שלו עוד יותר בכך שהביא כמה מהמעריצים של ואן היילן לכיוונו. "רציתי לכתוב את סוג שיר הרוק שהייתי הולך לקנות. אבל גם משהו שונה לגמרי ממוזיקת ​​הרוק ששמעתי ברדיו של 40 הגדולים".


על BILLIE JEAN: השיר הזה עוסק בבחורה שטענה שג'קסון היה אבי הילד שלה. ג'קסון ביסס את זה על אישה שנהגה לרדוף אחריו, וכתבה לו מכתבים על בן שחשבה שהוא שלו. ג'קסון דיבר רק לעתים רחוקות על האישה הזו, אבל היה לו מאד קשה להתמודד עם תשומת הלב הלא רצויה הזו ונעשה מתבודד יותר כתוצאה מכך. השיר הזה היה דרכו להביע את רגשותיו מבלי לפנות אליה ישירות. בעוד ג'קסון לא מסר פרטים רבים על בילי ג'ין האמיתית, המפיק שלו קווינסי ג'ונס אמר שג'קסון מצא את האישה יום אחד מתרווחת ליד הבריכה שלו עם בגד ים ומשקפי שמש. לפי ג'ונס, היא האשימה את ג'קסון בכך שהוא אב לאחד מהתאומים שלה, מה שג'ונס חשב שזה די מצחיק. באוטוביוגרפיה שלו, ג'קסון אמר שקווינסי ג'ונס רצה לשנות את שם השיר ל-NOT MY LOVER כי הוא חשב שזה יבלבל עם כוכבת הטניס, בילי ג'ין קינג. ג'קסון בסופו של דבר ניצח. "ידעתי שזה הולך להיות גדול בזמן שכתבתי את זה. הייתי שקוע בשיר הזה. יום אחד בהפסקה בסשן הקלטות נסעתי במורד ונטורה המהיר עם נלסון הייז, שעבד איתי באותה תקופה והשיר הזה הסתובב לי בראש וזה כל מה שחשבתי עליו. ירדנו מהכביש המהיר כשצעיר שרכב על אופנוע ניגש אלינו ואמר, 'המכונית שלכם בוערת'. פתאום הבחנו בעשן, עצרנו וכל החלק התחתון של הרולס רויס ​​בער. הילד הזה כנראה הציל את חיינו. אם המכונית הייתה מתפוצצת, היינו יכולים להיהרג. אבל כל כך הייתי שקוע במנגינה הזו בראש שלי שאפילו לא התמקדתי באפשרויות האיומות עד מאוחר יותר".

על THIS GIRL IS MINE (הדואט של ג'קסון עם פול מקרטני) תמצאו לקריאה פה.



ב-29 בנובמבר בשנת 1979 הוקלטה הופעה של להקת סופרטרמפ, לתקליטה הראשון, בהופעה חיה, שיצא, כעשרה חודשים לאחר מכן, באלבום כפול ושמו PARIS.


בשנת 1979 היו חברי סופרטרמפ מותשים מסיבובי הופעות ארוכים וצפופים. עם זאת, אלבומם 'ארוחת בוקר באמריקה' הפך לתקליט הפלטינה הראשון של הלהקה בארה"ב. בקנדה קיבלה הלהקה שני פרסי 'יהלום' עבור מכירות תקליט זה ו'פשע המאה'. תארי תקליטי הפלטינה לא איחרו להגיע ממקומות אחרים באירופה.

כשחזרו חברי הלהקה לביתם מלוס אנג'לס, הם נאלצו לעבור על כמה פרטים עסקיים לא גמורים, לפני יציאתם לחופשה מיוחלת. בינתיים רצתה חברת התקליטים לקבל אליה במהירות מוצר חדש של הלהקה שירכב על גל ההצלחה של התקליט 'ארוחת בוקר באמריקה'. כמה הופעות מסיבוב ההופעות הזה הוקלטו בדיוק למטרה זו. הרעיון להוציא אלבום בהופעה, בשלב הזה, נועד כדי להביא את הקהל האמריקאי להכיר שירים ותקליטים שיש ללהקה עוד לפני 'ארוחת בוקר באמריקה' ולרוץ לקנות גם אותם. חברי הלהקה ידעו שתקליט אולפני חדש לא יוכל לצאת מהם לפני שנת 1981. לכן הוחלט על הוצאת תקליט שיפוגג את הלחץ הזה.


אנשי הסאונד של הלהקה, שהקליטו את המופעים, הכינו עותקים לחברי הלהקה שיקשיבו להם בבתיהם ויבחרו את ההופעה הטובה ביותר. הם לא כתבו על הסלילים היכן הוקלטו ההופעות אלא רק סימנו במספרים.

רוב הדעות שחזרו מהלהקה הצביעו על המופע השני שנערך בפריס, ב-29 בנובמבר 1979. הבסיסט דאגי תומפסון: "הופענו בפריס בבניין מוזר למדי, שנהרס זמן קצר אחרי ההופעה הזו. הבעלים של המקום אפילו תלו מצנחים מהתקרה והאמת היא שההופעה לא זכורה לי כיוצאת דופן בסיבוב ההופעות שעשינו אז".


תיקונים אולפניים מעטים ביותר היו הכרחיים כדי להביא את המוצר לאור. שיר אחד שחסר בתקליט ההופעה באופן מוזר למדי הוא GIVE A LITTLE BIT, שהיה להיט פופולרי של הלהקה. הסיבה הייתה שלא נמצאה בכל ההקלטות גרסה של השיר בהופעה שחברי הלהקה אהבו.


שיר בונוס שקהל המעריצים קיבל באלבום הכפול הזה הוא גרסה חיה לשיר שיצא רק בצד ב' בתקליטון בשנת 1975 - זה השיר YOU STARTED LAUGHING שהרבה לא ידעו כלל שהוא קיים בגרסה אולפנית.


שנת 1980 הייתה הסוף של להקת סופרטרמפ הקלאסית והאהובה. חברי הלהקה יצאו לחופשה המיוחלת וכשחזרו ממנה, נראו הדברים אחרת לגמרי. שנות השמונים כבר היו שונות לגמרי מהסבנטיז. שוק התקליטים והמוזיקה השתנה ושמועות עקשניות הצביעו על פירוק הלהקה. זו הפעם הראשונה מזה שש שנים שחברי הלהקה יכלו לנשום אוויר ללא לחץ להופיע. הם כבר היו נשואים ועם משפחות ושני היוצרים העיקריים בלהקה, ריק דייויס ורוג'ר הודסון כבר לא תיפקדו כחטיבה אחת אלא כשני אויבים. הודסון העסיק את עצמו בזמן ההוא לבנות לעצמו בית גדול עם אולפן הקלטות ושטח עם אנרגיה טובה לטיהור נפשי אמיתי. הוא אף קרא לזה בשם THE SHIRE ('המחוז').


התקליט שיצא, FAMOUS LAST WORDS, לא היה מוצלח כ'ארוחת בוקר באמריקה'. מתוכו יצא להיט אחד משמעותי בשם IT'S RAINING AGAIN. כל שאר השירים היו נחמדים להקשבה אך לא קרובים לרמה של מה שהוקלט לפני כן. אפילו קליפ משעשע של MY KIND OF LADY (בו ריק דייויס אפילו גילח את זקנו הקבוע) לא הרים אותו לקלאסיקה.


הפרידה של הודסון מהלהקה קרתה מיד לאחר מכן כשבמקביל לה מיהר ללכלך על חברו לשעבר. בעיתון רולינג סטון, שיצא אז, הסביר הודסון את פרישתו בכך שהוא ודייויס לא יכולים לתקשר בגלל שהוא לקח בזמנו אל.אס.די ודייויס לא - ולכן הדבר מונע משניהם להיות קשורים נפשית. הדבר מזכיר לי את הריחוק שלנון יצר ממקרטני אחרי שגילה את האל.אס.די וראה כיצד חברו הבסיסט מפחד באופן מופגן להתנסות בסם הזה גם הוא. מקרטני ניסה קצת מהסם הזה, נבהל והחליט לא להמשיך עם זה. והקרע בין השניים החל להעמיק.

מה שמותיר את האלבום PARIS כתקליט האחרון של סופרטרמפ הקלאסית והאהובה מהסבנטיז.


ב-29 בנובמבר בשנת 1933 נולד איש הבלוז הלבן, ג'ון מאייאל, וביום זה בשנת 1968 יצא אלבומו BLUES FROM LAUREL CANYON.


אלבום זה בא לשקף את התרשמותו של מאייאל עת נפש בלוס אנג'לס, במשך שלושה שבועות לאחר פירוק להקת הבלוזברייקרז שלו. לכן הוא החליט לשחרר תקליט זה תחת שמו ולא תחת שם מותג להקתו. הגיטריסט מיק טיילור, שמנגן בתקליט זה, פשוט פורח בנגינתו (שימו לב לקטע FLY TOMORROW). ביום זה היו אמורים מאייאל ולהקתו, הבלוזברייקרז, להגיע לקופנהגן, להתחלת סיבוב הופעות בדנמרק ובשבדיה. אבל עקב התיכנון הלקוי הגיעו לטיסה שנקבעה בשעה 21:30 רק מאייאל והבסיסט סטיבן תומפסון. הגיטריסט מיק טיילור והמתופף קולין אלן נאלצו לתפוס את הטיסה הבאה.


שני נושאי הציוד, מיק לופורד ובוטסי לויד, פספסו, עם מכונית ההסעות ובה הציוד, את המעבורת שהפליגה בלעדיהם ונאלצו לנסוע דרך הולנד וגרמניה כדי להספיק ולהגיע עם הציוד להופעה הראשונה בסיבוב. הם לא הספיקו להגיע וכתוצאה מכך נאלצו מאייאל ולהקתו לשאול ציוד נגינה מלהקת החימום הנורבגית, הביטניקס (שבהמשך תגיע להופעות בישראל ואחר כך תשנה את שמה לטיטאניק).


העיתון המקומי של קופנהגן שיבח את הופעתו של מאייאל, אך נעץ סיכה בבלון עם הצבתו כאיש זקן מדי בסצנה ("הוא תיכף יהיה בן ארבעים!") ותיאורו כ"איש שנראה כאילו יצא זה הרגע מתקופת האבן". מאייאל היה רק בן 35 ביום זה.


בינתיים דאגו העיתונים באנגליה לפרסם ביקורות על האלבום החדש שלו. הייתה זו אחת משנות השיא שלו מבחינת פופולריות באנגליה, בין השאר בגלל ששנת 1968 הייתה שנה בה סצנת המוזיקה הבריטית חזרה לנגן את הבלוז, לאחר תקופה קצרה של שכשוך בבריכת הפסיכדליה.


"זה האלבום המהודק ביותר שלו", קבע עיתון DISC. בעיתון רקורד מירור הבליטו את נגינתו של מיק טיילור בגיטרה: "זו תצוגה מופלאה של הגיטריסט המוביל, מיק טיילור. האלבום אינו רק לאלו המכורים לבלוז". בעיתון NME נקבע כי האלבום הוא "גלים מהפנטים של סאונד". גם ביט אינסטרומנטל הצטרף לחגיגה ופרסם ש"האורגן של מאייאל ממש כנסייתי ומיק טיילור נשמע ממש טוב. הוא שופע רעיונות. אנו אוהבים את האלבום הזה יותר מכל מה שהוא עשה עד כה".


למרבה ההפתעה, עיתון מלודי מייקר הבריטי, שתמיד דאג למנף את מאייאל, בחר הפעם לקטול אותו עם קביעתו כי זה התקליט הרע ביותר שעשה עד כה ושמאחוריו מנגנת להקה משעממת. באותו דף של ביקורת ניצבו גם ביקורות על האלבומים החדשים של הביטלס (האלבום הלבן) והרולינג סטונס (משתה קבצנים).

למרות ההבטחה, התקליט לא הפך לרב מכר והגיע רק למקום ה-33 במצעד הבריטי ולמקום ה-68 במצעד האמריקני.


מאייאל בספרו: "התחלנו את האלבום בהקלטת סטריאו של מטוס סילון, ואז לקחנו את הקונספט של האלבום BARE WIRES לרמה חדשה, והפנו את האלבום כולו לסאגה אחת. הסיפור מתחיל בטיסה (VACATION), ההתרגשות מסאנסט סטריפ (WALKING ON SUNSET), השלווה והבדידות של הגבעות (LAUREL CANYON HOME), תיאור החיים בבקתת העץ של פרנק זאפה ('2401'), והשיא והשפל של העניינים השונים שלי (READY TO RIDE, MEDICINE MAN ו-SOMEBODY'S ACTING LIKE A CHILD). ואז כתבתי על המעבר מביתו של פרנק לבית עם להקת CANNED HEAT בשיר THE BEAR, שלושה שירים על קת'רין ולבסוף העצב שלי על הצורך לעזוב את לוס אנג'לס.


את עיצוב עטיפת האלבום עשיתי בעצמי, באמצעות תמונות שצולמו על ראש הגבעה מאחורי הבית של זאפה. הייתי בשלב של להיות היפי ואפאצ'י אינדיאני והייתה לבוש בתחתוני פיג'מה בתוספת אפוד חרוזי עור שהכנתי, עם סרט לראש עם נוצת נשר. התמונות כללו אש שהדלקתי על הגבעה; לא ידעתי את זה בזמנו, אבל יכולתי להיעצר על הדלקת אש שם. באותו זמן, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה להיות גבר פרימיטיבי בעולם שומם. הקפדתי לכבות את האש ביסודיות".


ב-29 בנובמבר בשנת 1963 יצא לחנויות באנגליה שיר אהבה נוסף מבית היוצר של הביטלס - I WANT TO HOLD YOUR HAND.


צדו השני של התקליטון בא עם השיר THIS BOY. כמה פשוט, תמים וקסום זה לאחוז ביד הבחורה אותה אתה אוהב. כך שרו הביטלס בשיר קצבי זה ודרק ג'ונסון התלהב בעיתון אן.אם.אי: "החזרתיות בשיר זה מביאה למצב היפנוטי. המלודיה שבו קליטה ביותר ומחיאות הכפיים הקצביות עוזרות למקם את קצב הלב של המאזין בהתאם. צד ב' של התקליטון מדגיש צד נוסף בביטלס, עם בלדה מלאת נשמה שמגובה בהרמוניה ווקאלית מצוינת".


את הסיפור המלא על תקליטון זה והגלים שעורר - תקראו בספר "ביטלמאניה!".


ב-29 בנובמבר בשנת 1969 פורסם במלודי מייקר שגיטריסט הבלוז, מאדי ווטרס, היה מעורב בתאונת דרכים קשה.


"מאדי ווטרס נפצע קשה בתאונה שגבתה את חייהם של שלושה אנשים. ווטרס שבר את אגן הירכיים והוא כנראה יהיה מאושפז בבית החולים באילינוי עד סוף השנה. הוא היה בדרכו חזרה לשיקגו, אחרי הופעה, כשמכונית המסחרית בה נסע התנגשה חזיתית ברכב אחר שיצא משליטה. הנהגים של שתי המכוניות נהרגו במקום. יחד איתם נהרגה נוסעת צעירה".


ב-29 בנובמבר בשנת 1968 יצא באנגליה (לאחר עיכוב ניכר) האלבום השערורייתי של ג'ון לנון ויוקו אונו - "שתי בתולות".


הוצאת האלבום התעכבה במשך כמה חודשים בגלל מחלוקת צפויה סביב תצלום העטיפה, שהציג את לנון ואונו בעירום מלא, מקדימה ומאחור.


לנון (בשנת 1974): "למעשה, התקליט הראשון שהיה אמור לצאת בחברת אפל היה 'שתי בתולות', אם לא היו מעכבים אותו כך. לא היה לי מושג שאקבל חיצים על כך מהקרובים אליי. חשבתי שאולי מישהו שם יגיד משהו קטן, אבל באתי לתת הצהרה אמנותית. זה היה טוב כמו שיר או אף טוב ממנו. תמונות מדברות בקול רם יותר ממילים".


חברת התקליטים של הביטלס, EMI, סירבה להפיץ את המוצר והוא נזרק לחברת תקליטים קטנה יותר ושמה TRACK.


לנון (בשנת 1980): "ג'וזף לוקווד, נשיא חברת התקליטים של EMI, היה בחור נחמד. הוא אמר לי שהוא יעשה כל מה שהוא יכול כדי לעזור לנו להוציא את האלבום, כי הסברנו לו למה אנחנו עושים את זה. הוא גרם לי לחתום לו על העטיפה שיצאה בארה"ב, לפני כן, והגיעה לידיו. כך שיש לו עטיפה חתומה של המהדורה הראשונה, אבל אחר כך הוא שלח פתק אישי לכל אחד ואמר: 'אל תדפיסו את האלבום. אל תוציאו את זה'. בגלל זה לא הצלחנו להדפיס את העטיפה בשום מקום".


את הסיפור המלא על תקליט זה והגלים שעורר - תקראו בספר "ביטלמאניה!".


גם זה קרה ב-29 בנובמבר:


- בשנת 2000 נתבע צ'אק בארי על ידי הפסנתרן שלו לשעבר, ג'וני ג'ונסון, שטען כי הוא זה שכתב את הלחן ל-52 שירים ידועים של כוכב הרוק. השופט דחה את התביעה מהסיבה שעבר יותר מדי זמן מאז שהשירים יצאו לאור.


- בשנת 1965 הוכרז בדנבר, קולורדו, על 'יום הרולינג סטונס'. מושל דנבר, ג'ון איי לאב, הכריז על כך בשל הופעת הלהקה ביום הזה שם.


- בשנת 2007 נעצר המתופף של להקת לינירד סקינירד, ארטימוס פייל, לאחר שלא הצהיר על כתובת חדשה אליה עבר. הוא היה חייב להצהיר על כך בשל הודאתו ב-1993 בביצוע מעשי סדום בקטינה. הוא נידון למאסר על תנאי.


- בשנת 1960 נעצרו חברי הביטלס, פול מקרטני ופיט בסט, בהמבורג וגורשו משם בבושת פנים. כיצד? מדוע? את הסיפור השלם על כך תמצאו בספר 'ביטלמאניה!'


- בשנת 1977 הוכתר תקליטה החמישי של להקת קנזאס, POINT OF KNOW RETURN, כתקליט זהב. שנה לאחר מכן, ביום זה, היה תורו של ניל יאנג לזכות בזה, עם תקליטו COMES A TIME.


- בשנת 1947 נולדה הזמרת קלייר טורי, שפיארה באילתורה הווקאלי את היצירה GREAT GIG IN THE SKY של פינק פלויד.


- בשנת 1968 יצא תקליטון ללהקת ג'ת'רו טול, עם השירים LOVE STORY ו-CHRISTMAS SONG, שייצאו על גבי תקליט שלם רק בשנת 1972 (באוסף LIVING IN THE PAST)



- בשנת 1979 הגיש פול סיימון לחברת התקליטים שלו, CBS, שתי תביעות בניסיון לצאת מהחוזה שהיה חתום איתה.


- בשנת 1941 נולד דני דוהרטי, אחד הזמרים מרביעיית THE MAMAS AND THE PAPAS. הוא מת ב-19 בינואר 2007.


- בשנת 1965 שמע אלביס פרסלי ברדיו בפעם הראשונה את השיר GREEN GREEN GRASS OF HOME בביצועו של טום ג'ונס. הוא כה התלהב ממה ששמע שהתקשר לתחנת הרדיו וביקש לשמוע את השיר שוב ושוב. לבסוף הוא הוסיף את השיר הזה גם לרפרטואר שלו ואת טום ג'ונס למחנה חבריו הקרובים.


- בשנת 1944 נולד פליקס קאוואלייר, שהיה הסולן והאורגניסט של להקת THE RASCALS (שאחד מלהיטיה הגדוליה בסיקסטיז היה GOOD LOVIN)


- בשנת 1975 הגיע 'רפסודיה בוהמית' של להקת קווין למקום הראשון במצעד הבריטי. השיר יישאר בפסגה במשך תשעה שבועות ברציפות.


- בשנת 1975, הקליט ניל יאנג שיר חדש ושמו LIKE A HURRICANE, בחווה שלו שנקראת BROKEN ARROW. השיר ייצא לאור רק שנתיים לאחר מכן ויהפוך לאהוב ביותר על ידי קהל מעריציו.


- ב-29 בנובמבר נולדו שני גיטריסטים מעולם הרוק. אחד מהם הוא רוני מונטרוז (שניגן בלהקתו של אדגר וינטר וגם הנהיג הרכב מצליח שפעל תחת שם משפחתו). מונטרוז נולד בשנת 1947 ולמרבה הצער התאבד בשנת 2012. הגיטריסט השני הוא בארי גודרו, מלהקת בוסטון, שנולד בשנת 1951 ב... ניחשתם נכון - בבוסטון.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים


























































Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page