top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 בספטמבר בעולם הרוק

עודכן: 17 בנוב׳ 2023




כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-29 בספטמבר (29.9) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "החבר'ה החדשים שמנגנים איתי כרגע הם בני 19 בערך והם מלאים בהתלהבות" (הגיטריסט ג'ימי פייג' על חברי להקתו המתגבשת, שתיקרא לד זפלין - כפי שאמר לעיתון מלודי מייקר, בשנת 1968)


ב-29 בספטמבר בשנת 1977 יצא תקליט חדש של בילי ג'ואל, שגם חילץ אותו מביצת התיסכול לנוכח אי הצלחה. תקליט זה, THE STRANGER, הביא את שמו לכל בית בו התנגן רדיו מודרני. בילי ג'ואל הפך להיות סופרסטאר!


SIDE 1 1. Movin' Out (Anthony's Song) 2. The Stranger 3. Just the Way You Are 4. Scenes from an Italian Restaurant


SIDE 2 1. Vienna 2. Only the Good Die Young 3. She's Always a Woman 4. Get It Right the First Time 5. Everybody Has a Dream/The Stranger (Reprise)


בשנת 1977 חש בילי ג'ואל שהוא חייב שינוי. מאחוריו היו ארבעה אלבומי סולו נהדרים אך גם נעדרים ממצעדי המכירות. הוא הבין שמפיק טוב יעשה את השינוי המיוחל ביצירתו. לכן הוא פנה אל מפיק העל, פיל ראמון, כדי שזה יעניק לשיריו הבאים מגע של זהב.


בשנת 1978 סיפר ג'ואל: "פיל ראמון אהב את הנגנים שבלהקה שלי. הוא שמע אותם מנגנים את השירים ואמר, 'אל תנגנו אותם באופן שונה מהצורה שבה אתם מנגנים אותם בהופעות. תנגנו באופן הרוקי שאתם רגילים אליו'. הנגנים שלי ממש אהבו אותו. עד שפיל הגיע, הם נמצאו תחת לחץ של מפיקים אחרים, שעבדו איתי. אותם מפיקים גרמו להם להתאמץ כדי להוכיח את עצמם במקום להבין מי הם באמת. ככה הקלטנו את השירים ל- THE STRANGER עם חמישה טייקים, לכל שיר, במקום 15 או עשרים. פיל ראמון היה אחד מאיתנו. לא פעם זרקנו רעיונות מוסיקליים זה על זה והיו גם מקרים שזרקנו משולשי פיצה זה על זה. היה כיף גדול".


ואם מדברים על פיצה, לא סתם חותם את צד א' שיר שנקרא 'סצנות ממסעדה איטלקית'. זו מיני-יצירה, שהורכבה משלושה חלקים שונים לגמרי ונשמעת כאחת שיצאה ממפעל השירים של פול מקרטני (כפי שעשה בתקליט של הביטלס, ABBEY ROAD, ומאוחר יותר בתקליטו עםלהקת כנפיים, RED ROSE SPEEDWAY). אבל זה לא השיר היחיד הטוב בתקליט. בכל מקום בו תפילו את המחט על הוויניל - תקבלו יופי של דבר כשכבר בהתחלת התקליט מקבלים תצוגת תכלית מופלאה של נגינה, עיבוד, כתיבת מילים, לחן וביצוע ווקאלי - עם השיר MOVIN' OUT.


השיר מתייחס לאתוס הגברי של מעמד הפועלים בניו יורק, שמתגאה בעבודה למשך שעות ארוכות כדי להראות כי "עשו את זה" (הצליחו) באמריקה. הדמות בסיפור (אנת'וני) שואלת אם בעלות על בית בהאקנסאק שווה את כל המאמץ. ואילו סמל או'לירי, שמוזכר בשיר, עובד בשתי עבודות בתקווה שיום אחד יהיה הבעלים של מכונית קדילאק.


בשנת 2014 אמר ג'ואל לאיש הרדיו, הווארד שטרן: "ראיתי חברים שלי שלחצו עליהם לקחת על עצמם עבודה כדי לטפל במשפחה, ואז הם לא מגשימים את עצמם יותר. הם עושים את זה רק כי הכריחו אותם לעשות את זה. לכולם יש משהו שאנו אוהבים לעשות או שאנו צריכים לעשות כדי לממש את הכישרון. אבל רבים מבזבזים את חייהם ולא מנצלים את הכישרון וזאת רק כדי שיוכלו לקנות קאדילק ולהרגיש שהם בסדר".


לרולינג סטון הוא סיפר: "בזמנו רק דמיינתי איזו גברת צועקת מהבית, 'אנת'וני! אנת'וני! חשבתי על צעיר שגר בבית ומקבל לחץ רב ממשפחתו ללכת בדרכה. הוא לא קונה את כל העניין בניידות כלפי מעלה”.


ג'ואל כתב לראשונה את השיר הזה לפי מנגינת בלדה רכה שהתנגנה לו בראש. כשהוא ביצע את זה ללהקה שלו באולפן, החברים הודיעו לו מאיפה הוא קיבל את המנגינה - זה היה זהה לשיר LAUGHTER IN THE RAIN של ניל סדקה. ג'ואל היה נבוך ומיהר לשנות את המנגינה למשהו רוקי יותר.


בסוף השיר יש צליל של מכונית שמאיצה. זו הייתה מכונית הקורבט הישנה של הבסיסט דאג סטגמאייר. הוא לקח מכונת הקלטה קטנה למכונית, תלה את המיקרופון בצידה האחורי והחל לבצע חראקות בעודו מתרחק מביתו. זה בהחלט הצליח להמשיך את אווירת רצון הדמות בשיר להתקדם. השיר הזה הוא הראשון שיצא כתקליטון מהאלבום, אך הפך ללהיט רק אחרי שהתקליטון השני ממנו, JUST THE WAY YOU ARE, הצליח מאד במצעדים.


אז אם אתם רוצים בלדה נוגעת ללב, יש את JUST THE WAY YOU ARE - ולחשוב ששיר זה כמעט ולא הגיע כלל לתקליט. ג'ואל: "לא אהבתי את השיר הזה. היינו באולפן והקשבנו לו וחשתי שאינני רוצה אותו בתקליט. למזלי, באולפן הייתה גם הזמרת לינדה רונסטאדט, שהקשיבה איתי וציוותה עליי להכניסו לתקליט. היא ממש הייתה תקיפה בעניין. בגלל שאני מקשיב למה שאישה אומרת לי - נאלצתי לעשות כך".


את השיר הזה, שאת לחנו קיבל ג'ואל בעת חלום שחלם (שיר חלומי - ממש כמו שקרה למקרטני עם YESTERDAY), הוא כתב כמתנת יום הולדת לאשתו הראשונה, אליזבת. בשנת 1970 ג'ואל גנב את אליזבת מחברו, ג'ון סמול, שהיה אז נשוי לה והיה עם ג'ואל צמד רוק מוסיקלי בשם ATTILA. סמול כעס מאד וניתק קשר עם ג'ואל. אליזבת הפכה בינתיים לעוזרת העסקית בענייניו של ג'ואל. בשנת 1977 הפך גם ג'ון סמול לעובד במשרד של ג'ואל ובעתיד יישאר חברו הקרוב וגם יביים לו קליפים חשובים מאד (זוכרים את הקליפ לשיר UPTOWN GIRL? זה הוא שעשה את זה...). ג'ואל סיפר שאליזבת הייתה כה חמדנית שכשהביא לה את השיר במתנה, היא מיד אמרה - "זה יופי, אבל למה אתה לא מצרף לזה כמתנה גם את הזכויות?"


בכל אופן, הזוג התגרש בשנת 1982 וג'ואל סיפר מאוחר יותר שכל שיר שכתב למישהי, שהיה מעורב במערכת יחסים עמה - הרומן הסתיים. זה היה עבורו כסוג של קללה במקום ברכה. שיר זה זיכה את ג'ואל בשנת 1979 בפרס הגראמי. מקצב התופים, שהעניק המתופף הנפלא, ליברטי דה ויטו, העניק לשיר תבלין מיוחד, עם ניחוחות של בוסה נובה.


רוצים כרטיס כניסה לקברט? יש את השיר VIENNA. הוריו של ג'ואל התגרשו, כשהיה צעיר, ואביו חזר אז לגור בוויינה, שם התחתן מחדש והקים משפחה. עברו שנים עד שהאב והבן נפגשו שוב. ג'ואל סיפר כי אינו יודע בדיוק על מה השיר אך הוא יודע לספר כי יש בתוכו רגשות ביחסיו עם אביו.


רוצים ג'אז ברים אפלולי? יש את הפתיחה והסיום של שיר הנושא, שנצמדים כשתי פרוסות לחמניה עסיסית לבשר הרוקי שביניהן. בתחילה הקליטו ג'ואל ולהקתו את הקטע הרוקי. לאחר מכן הוא חש שהשיר זקוק לפתיחה והחל לנגן בפסנתר כשהוא מלווה את עצמו בשריקה מלודית. לאחר מכן פנה לפיל ראמון ושאל אותו איזה כלי יתאים לבצע את אותם הצלילים ששרק. ראמון השיב שבזה הרגע שרק ג'ואל את הכלי המתאים.


רוצים רוק אקוסטי במיטבו? קבלו אותו עם ONLY THE GOOD DIE YOUNG (שג'ואל כתב בתחילה כמקצב רגאיי). וירג'יניה, שמוזכרת בשיר הזה, היא וירג'יניה קלגאן, שבילי הצעיר היה מאוהב בה כשהחל לנגן בלהקות קצב, אי שם בסיקסטיז. שיר זה יצא על גבי תקליטון ובתחילה נראה היה כי הוא לא מכה גלים. זאת עד שתחנת רדיו בניו ג'רסי החליטה להחרימו משידור, אחרי שגורמים בכנסייה פנו למנהליה. ברגע שהצעירים גילו שהשיר הוחרם, הם רצו לחנויות התקליטים והחלו לקנות אותו בכמויות.


שימו לב גם לעטיפת התקליט. בילי ג'ואל מתבונן במסכה, כאילו בא להגיד לנו שאין יותר מסכות ביצירתו. מעתה זה הוא עצמו. כפפות האיגרוף, בהן השתמש בעברו כמתאגרף מקצועי, נתלו על הקיר. ג'ואל חישב את מסלולו מחדש.


בעיתון STEREO REVIEW נכתב בזמנו בביקורת: "התקליט הזה עובד כי ג'ואל מכיר את הטריטוריה שלו ממקור ראשון. אתה יודע שהעדות שאתה עומד לשמוע היא האמת, האמת כולה, ותו לא. השיר השאפתני ביותר הוא שיר הנושא, שמתאר את הזר שבתוכנו שיודע את כל הסודות שלנו, משתף את כל השקרים שלנו, ומנסה להסתיר אותנו מעצמנו ומאנשים אחרים.


ההפקה של פיל ראמון והתזמורות של פטריק וויליאמס משרתות את ג'ואל ואת יצירתו בצורה מושלמת. אין שום גימיק 'חמוד' וג'ואל שר טוב יותר מששמעתי אותו בעבר, עם דיקציה ברורה ביותר והימנעות מההרגל הישן שלו להדגיש שורות 'גדולות' עם אקורד או שניים נוספים על הפסנתר. הזר אינו אלבום ראוותני או חדשני במיוחד, אבל הוא מלא בתובנה מיוחדת על החיים. נראה שבילי ג'ואל הוא בערך האמן היחיד שמצביע על המשמעות של הערת השוליים הסוציולוגית הקטנה והעצובה הזו במונחים אנושיים, וזה, לדעתי, חשוב".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "זהו האלבום הראשון של בילי ג'ואל מזה זמן שהרחיב משמעותית את הרפרטואר שלו. בעוד שבאלבומיו הקודמים (STREETLIFE SERENADE ו- TURNSTILES) היו רגעים מדי פעם, רוב החומרים הזכורים ביותר שלו היו באלבום הבכורה שלו, COLD SPRING HARBOUR - למרות הפגמים הטכניים החמורים שלו - ובתקליט PIANO MAN, שהעניק לו את הצלחת היחיד הגדולה היחידה שלו. הפעם, בעוד שירים כמו MOVIN' OUT ו- JUST THE WAY YOU ARE מאולצים ופשטניים מדי, הדימויים והמנגינות של התקליט עובדים לעתים קרובות יותר.


הדגש של ראמון על הצליל בהחלט מפחית את ההשפעה של הסרקזם, אשר בטווח הארוך עשוי לסייע בהגברת הקריירה של ג'ואל לאין שיעור. בינתיים, מעריצים ותיקים יצטרכו להקשיב בקפידה מהרגיל למה שיש לו הפעם להציע".



נו טוב... ואם עסקינן בבילי ג'ואל וכבר הזכרתי את UPTOWN GIRL, אז ב-29 בספטמבר, בשנת 1983, יצא התקליטון עם השיר הזה - ואיזה להיט כובש זה היה!


בילי ג'ואל התחתן עם דוגמנית העל, כריסטי ברינקלי, פחות משנתיים לאחר יציאת השיר הזה, אבל הוא אפילו לא יצא איתה כשהחל לכתוב את השיר - הוא למעשה יצא עם דוגמנית על אחרת: אל מקפירסון. כשנשאל על מערכת היחסים שלו עם מקפירסון בתוכנית הרדיו של הווארד סטרן, הסביר ג'ואל: "יצאנו לסירוגין. לא היינו מאורסים או משהו. פשוט יצאנו. היא הייתה בת 19. הייתי בחופשה בקריביים, ניגנתי בפסנתר, הרמתי את ראשי והנה היא פתאום מולי, מקשיבה לי".


ג'ואל המשיך והסביר שהוא ומקפירסון נפרדו כשהיא טסה לאירופה, וזה בערך בזמן שהוא התחיל לצאת עם ברינקלי. הוא עיבד מחדש את המילים, ועד שסיים את השיר, זה הפך להיות על ברינקלי, שגם כיכבה בסרטון שצולם לשיר.


בשנת 2006, בילי ג'ואל אמר: "השיר נקרא במקור UPTOWN GIRLS ולא בלשון יחיד. אני יודע שזה קשור לכריסטי אבל כשהתחלתי לכתוב את השיר הזה, התגרשתי לפני שפגשתי אותה, ופתאום אני כוכב רוק וכל הנשים האלה התכוונו לצאת איתי".


ג'ואל הוא מלונג איילנד, ניו יורק, ותמיד ראה את עצמו בחור רגיל ממעמד הפועלים. השיר הזה משקף את ההפתעה שלו מהיכולת שלו למשוך נשים כל כך יפות וזוהרות. בראיון למגזין Qב-1987, אמר ג'ואל: "העובדה שאני יכול למשוך אישה כל כך יפה כמו כריסטי צריכה לתת תקווה לכל בחור מכוער בעולם!"


שיר זה פתח גם את הצד השני בתקליט AN INNOCENT MAN. התקליט, כמו שיר זה בתוכו, היה מחווה מוזיקלית למוזיקת הפופ של שנות ה-60. שיר זה נעשה בסגנון של ארבע העונות, כשג'ואל מנסה להישמע כמו הזמר פרנקי ואלי, כשחשב על השיר שלהם, RAG DOLL - גם מוזיקלית וגם לירית; ברצועה הזאת ואלי שר על בחורה מסכנה שהוא אוהב בכל מקרה. למעשה, הוא אוהב אותה "בדיוק כמו שהיא".


ג'ואל וברינקלי היו נשואים למשך תשע שנים ונפרדו בגלל לוח הזמנים העמוס מדי שלו.


ב-29 בספטמבר בשנת 1980 יצא תקליט חדש לסטיבי וונדר ושמו HOTTER THAN JULY.

SIDE 1

1. Did I Hear You Say You Love Me

2. All I Do

3. Rocket Love

4. I Ain't Gonna Stand For It

5. As If You Read My Mind


SIDE 2

1. Master Blaster

2. Do Like You

3. Cash In Your Face

4. Lately

5. Happy Birthday


תקליט זה יצא לאחר תקליט שהרים לא מעט גבות בקרב מעריציו של וונדר. נלך טיפה אחורה...


בשנת 1976 הוציא סטיבי וונדר אלבום כפול (עם תקליטון בצדו) שזכה להרבה פרסי גראמי ונקרא 'שירים במפתח החיים'. אבל לאחר מכן פתאום נהיה שקט מהכיוון שלו. שקט שהופר רק שלוש שנים לאחר מכן, כשהוציא את האלבום הכפול שנקרא 'מסע דרך חייהם הסודיים של הצמחים'. שלוש השנים האלה היו כנצח למעריציו, שחשבו כי ירכב על גל ההצלחה של 1976. ואז הגיע אלבום זה שהרים המון גבות בקרב הקהל. זה אלבום שרובו אינסטרומנטלי שהמוזיקה בו הייתה פסקול לסרט דוקומנטרי בשם זה. עם זאת, הסרט נותר עלום מעין הציבור. בעייתו הגדולה של האלבום אז הייתה כהצגתו לציבור כ'אלבום החדש של סטיבי וונדר', אחרי שקט כה רב.


רוב השירים בתקליט הציגו את וונדר בגישה רחוקה יותר משורשיו השחורים, שכה הבליט עד כה בסגנונות הפ'אנק והרית'ם אנד בלוז. גם שירתו, שצצה פה ושם, נשמעת שונה מבדרך כלל. בשיר VENUS FLY TRAP AND THE BUG הוא אף נשמע דומה קצת לטום ווייטס. ועדיין, התקליט הגיע למקום הרביעי במצעד המכירות האמריקני ולמקום השמיני באנגליה. זאת הודות לפופולריות הרבה והצמא ליצירתו. ועדיין, אלבום זה נחשב למשהו שונה לחלוטין בקטלוג של היוצר המופלא הזה. ומי שדאג אז, 'מה לעזאזל קורה עם סטיבי וונדר שאהבנו?' - הפיצוי עבורו יגיע עם HOTTER THAN JULY.


וונדר ידע היטב שעליו לחזור אל הקהל עם תקליט ברור, אבל עולם המוזיקה בהחלט השתנה מאז שנת 1976 וארבע שנים זה זמן נצח בעולם הפופ. בינתיים נכנס הדיסקו לשלוט בסצנת הבילויים ולכן התקליט הזה של וונדר הפך למשהו רקיד ברובו. ההפקה הפכה חדה ונקיה. התקליט הפך, כמובן, לרב מכר אדיר עם להיטים רקידים ברורים (HAPPY BIRTHDAY), ניחוחות רגאי (MASTER BLASTER) או בלדה כובשת בדמות LATELY.


את שיר יום ההולדת, שחותם את התקליט, כתב וונדר לזכרו של מנהיג השחורי, מרטין לות'ר קינג, שנרצח בשנת 1968. השיר נועד לככב בקמפיין הפיכת תאריך הולדתו של קינג כחג לאומי בארה"ב. וונדר אף סייע בארגון עצרת בוושינגטון, ב-15 בינואר 1981 (יום ההולדת של קינג) בו אמר לקהל: "כאמן, מטרתי היא להעביר את המסר שיכול לשפר טוב יותר את חיי כולנו. אני רוצה לבקש מכולכם רק לרגע אחד, אם תרצו, לשתוק ופשוט לחשוב ולשמוע במוחכם את קולו של ד"ר מרטין לותר קינג שלנו".


גולת הכותרת בעצרת הייתה הביצוע של וונדר לשיר זה, ובמשך השנים הקרובות המשיך הוא בעבודתו להעלאת המודעות לתנועה והפעלת לחץ פוליטי כדי להכיר בחג. עצרת נוספת באה בשנה הבאה, וב-2 בנובמבר 1983, חתם הנשיא רונלד רייגן על הצעת חוק קינג. החג נערך לראשונה בשנת 1986, אך נדרשו עוד שנים רבות עד שכל מדינה הפכה אותו ליום חופש בתשלום עבור עובדי המדינה. דרום קרוליינה הייתה האחרונה שעשתה זאת, והצטרפה ל-49 המדינות האחרות בשנת 2000.


בשנת 1986, אמר וונדר לרולינג סטון: "היה לי חזון של יום ההולדת של מרטין לותר קינג כחג לאומי. ממש ראיתי את זה. דמיינתי את זה. כתבתי על זה כי דמיינתי את זה וראיתי את זה ואני האמנתי לזה, אז פשוט שמרתי את זה בראש עד שזה קרה".


השיר LATELY יצא גם כסינגל, אך לא הצליח במצעד האמריקני בפורמט זה. לעומת זאת, הוא יושב היטב בצדו השני של התקליט.


בנוגע לשיר MASTER BLASTER, וונדר דמיין בו את אנשי העולם מתאחדים בשלום, חזון ששיתף עם כוכב הרגאיי, בוב מארלי, כשהיה אף דיבור שהם יקליטו אותו ביחד. השניים נפגשו בשנת 1975 כאשר וונדר ניגן קונצרט בקינגסטון כדי לתמוך במכון הג'מייקני לעיוורים. אבל התוכנית להקלטה משותפת סוכלה כאשר מארלי חלה בסרטן.


למרות הצלחת התקליט HOTTER THAN JULY, היו שהתאכזבו ממנו ואמרו בביקורתם שהנה הטכנולוגיה, שפעם עזרה למימוש חזונו של וונדר בשיריו, השתלטה על היצירה, כולל מכונות תופים במקום מערכות תופים אנושיות. מה גם שהסינטיסייזרים החדישים אז נשמעו בצליליהם "רזים" יותר מצלילי הסינטיסייזרים שפיארו בעומקם תקליטי עבר שלו. זה היה המעבר הברור של וונדר מהסבנטיז אל האייטיז.


ברולינג סטון נכתב בביקורת: "שוב, וונדר מציג את עצמו כילד כוכב מיסטי ואב אדמה למשפחת האדם כשהוא מתאמץ לאמץ גם את נאשוויל וגם את קינגסטון בסינתזה האפרו-אמריקנית הפורחת שלו. האלבום הנוכחי מתרחש בעולם האמיתי ומתייחס לסוגיות שחורות, וחזונו של אהבה רומנטית חמצמצה. אחרי התפיחה הכמעט סימפונית של אלבומו הקודם על הצמחים, המוזיקה של וונדר התהדקה והתקשתה לפופ פ'אנק מסחרר שמביא גרובים לוהטים. ההבדל העיקרי הוא עצבנות הטקסטים החדשים לעומת העבר. " הבלדה LATELY משמיעה חשדנות מינית, בעוד ש- ROCKET LOVE מייללת בגידה. למרות שאין להם ממש את הכוח המלודי של אב הטיפוס שלהם מתקליטי העבר, השירים האלו מתעוררים לחיים על ידי השירה הלוהטת של ​​וונדר. סטיבי וונדר נותר צייר הפופ המחונן ביותר שלנו".


ב-29 בספטמבר בשנת 1992 יצא אלבומה השני של להקת אליס אין צ'יינס. שמו הוא DIRT והוא פשוט מעולה!


זה בעצם אלבום קונספט על כאבי התמכרות לסמים. אין הנחות באלבום הזה. האמת המכוערת מוטחת בפרצוף. סטיילי שר/צורח בזמן ששלושת חבריו מנגנים בעוצמה ובעיבודים מדויקים, כשהם חושפים את הסוד האפל של סיאטל.

זה אלבום דחוס ביותר, הן מבחינת סאונד הפקה והן מבחינת תוכן. היישר מקטע הפתיחה THEM BONES וכלה בשיר הסיום WOULD. שני אלו הפכו להיטים גדולים עבור הלהקה. שירי התמכרות באלבום זה היו למשל JUNKHEAD ו- DOWN IN A HOLE. סטיילי הודה אז בראיונות כי הסמים שפעם פעלו לטובתו הפכו לאויביו המרים. באחד מראיונותיו האחרונים לרולינג סטון הוא הודה שהוא עובר גיהנום.


בביקורת על האלבום ברולינג סטון נכתב כי זה האלבום הטוב ביותר שיצא מהסצנה של סיאטל.


סטיילי: "כתבתי על סמים ולא רציתי שהמעריצים שלי יחשבו שהרואין זה מגניב. אבל אז ניגשו אלי מעריצים, עם אגודל למעלה, ואמרו לי שהם מסטולים. זה בדיוק מה שלא רציתי שיקרה".


זה התקליט האחרון של ההרכב המקורי, כי סטאר הבסיסט עזב את הלהקה בינואר 1993 בגלל מה שסטיילי כינה אז, סדרי עדיפויות שונים. הסמים המשיכו לשלוט בסיפור הלהקה.


ב-29 בספטמבר בשנת 1973 יצא גיליון של עיתון רקורד מירור הבריטי ובו גם האייטם הזה:


- להקת אי.אל.או עומדת לצאת לסיבוב הופעות עולמי בן ארבעה חודשים באוסטרליה, יפן והמזרח הרחוק. מיד לפני יציאתה, הלהקה תערוך סיבוב הופעות בריטי, שאמור להיפתח בבירמינגהם (עיר הולדתם של חברי הלהקה המרכזיים). השבוע הצטרף ללהקה הכנר מיק קמינסקי - בעבר חבר בלהקת JOE SOAP. הוא מחליף את וילף גיבסון והיה אחד מ-89 מוזיקאים אשר נבחנו.


ב-29 בספטמבר בשנת 1976 יצא אלבום ההופעה הראשון של להקת הרוק הקנדית, RUSH. זה אלבום כפול ושמו "כל העולם במה" (ALL THE WORLD`S A STAGE).


SIDE 1

1. Bastille Day

2. Anthem

3. Fly By Night / In The Mood

4. Something For Nothing


SIDE 2

1. Lakeside Park

2. 2112 - I. Overture / II. The Temple Of Syrinx

3. 2112 - III. Presentation

4. 2112 - IV. Soliloquy / V. Grand Finale


SIDE 3

1. By-Tor & The Snow Dog

2. In The End


SIDE 4

1. Working Man / Finding My Way

2. What You're Doing


בסבנטיז, אלבום הופעה כפול פירושו שהלהקה הפכה לחלק מהממסד. והנה שלישיית המוזיקאים המוכשרים מאד מקנדה, מצטרפת פה לליגה של הגדולים, לאחר שהוציאה תקליט רביעי ומצליח בשם 2112.


אלבום זה, למעשה, חותם את תקופתה הראשונה של הלהקה, עם מבחר בריא מארבעת תקליטיה הקודמים האולפניים, כשהפעם יש למעריצים אפשרות לשמוע את המתופף, ניל פירת, גם כשהוא נותן משלו לשירים מתקליט הבכורה, שהוקלט עם מתופף אחר (ג'ון ראטסי).


"זה היה מתסכל", הסביר הזמר-בסיסט, גדי לי, בראיון שיווקי לסט החי הכפול הזה, וסיפר על המאבק של הלהקה. "כל חברות התקליטים הקנדיות דחו אותנו. ניסינו להצטרף לסיבובי הופעות חוצי קנדה עם להקות גדולות, אבל תמיד אמרו להן שאין לנו פוטנציאל מסחרי - זה היה המשפט האהוב עליהם. עדיין, חשבנו שקנדה תבוא אלינו באופן טבעי. הכל מתחיל להסתדר השנה. 2112 זכה לקידום טוב על ידי חברת מרקיורי, וסיבוב ההופעות בארה"ב היה מתוזמן בצורה מושלמת. כל תקליטי העבר שלנו עדיין נמכרים. נראה שאנחנו לא להקת סינגלים. מרקיורי החתימה אותנו לראשונה, כי חשבה שתקבל מאיתנו תהיה לנו שורה של להיטים כמו אלו של באקמן טרנר אוברדרייב. היינו צריכים להילחם על נושא הרעיון של 2112. אבל מאז ש- 2112 שוחרר, מרקיורי נתנה לנו הרבה מאוד תמיכה".


"עם 2112, הרגשנו שהגענו לרמה גבוהה", הוסיף המתופף, ניל פירת. "הבנו את המטרות שהצבנו לעצמנו לפני הקלטת האלבום השני. מבחינה מוזיקלית, זה נראה מקום הגיוני לעשות עכשיו אלבום חי. היו לנו חומרים מארבעה תקליטים וחברת התקליטים הייתה להוטה לקבל מאיתנו אלבום חי. כשאנחנו מנגנים יצירה בהופעה, אנחנו מוסיפים בה מוזרויות קטנות וזה גדל; החומר הישן שלנו מראה התקדמות מדהימה. חלק מהשירים הישנים התפתחו עד שהם עדיפים בהופעה על פני המקור. זה נותן לנו הזדמנות להביא אותם להיות עדכניים.


תמיד הרגשנו שמשהו קורה בהופעה שלא קורה בתקליט אולפני. עכשיו יש לנו הזדמנות ללכוד את המהות הזו של הלהקה. כמו כן, האלבום החי מציג את החומר שלנו לאנשים שאולי שמעו או אהבו כמה שירים שלנו, אבל מעולם לא נכנסו לכל התקליטים שלנו. עכשיו הם יכולים לקבל שירים כאלו ביחד באלבום אחד".


אז כיפאק היי לגדי לי בשירה ובבס, אלכס לייפסון בגיטרות וניל פירת בתופים וכלי הקשה. שלושה חברים שיצאו לדרך והביאו לבמה רוק מדוייק אך גם מאד משוחרר.


"יום בחיים של חיפושית" - 29 בספטמבר:


1960: הופעה במועדון אינדרה, המבורג גרמניה.


1961: הופעת צהריים בקאוורן, ליברפול. לאחר מכן הופעה ב- KNOTTY ASH VILLAGE HALL שבליברפול. את ההופעה הזו קבעה מונה בסט, אמו של פיט בסט, מתופף הלהקה.


1962: הופעה במועדון אואזיס, מנצ'סטר.


1964: הקלטת שלושה שירים לאלבום הרביעי של הלהקה, BEATLES FOR SALE. אלו הם EVERY LITTLE THING, ג'ורג' הגיע מאוחר לסשן ולא השתתף בהקלטת השיר. לא נורא, הם ינסו אותו שוב למחרת. שיר שכן הושלם היום היה I DON'T WANT TO SPOIL THE PARTY. שיר שלישי, שהעבודה עליו תמשיך בימים הבאים, נקרא WHAT YOU'RE DOING.


1967: ג'ון וג'ורג' מתארחים בתוכנית הטלוויזיה של דייויד פרוסט. השניים מדברים על עניינים רוחניים. באותו יום נערכו גם מיקסים לשירים I AM THE WALRUS ו- YOUR MOTHER SHOULD KNOW.

1969: ג'ון עורך מיקס סטריאו לשירו COLD TURKEY.


1972: כלבת הרועים של פול, מרת'ה (זו מהשיר MARTHA MY DEAR), המליטה שמונה גורים וגרמה לשכנים של משפחת מקרטני שבלונדון להתעצבן בגלל נביחות רבות ובלתי פוסקות. אלו התאגדו וכתבו מכתב שנשלח למשטרה המקומית ובו דרישה להפסיק את הרעש. תגובתו של פול לתקשורת: "השכנים האלו הם חבורה של מפקדים זקנים". לאחר מכן הוא דאג לשלוח מכתבים, עם מילה גסה בת ארבע אותיות שנכתבה בגדול ובאדום, לתיבות הדואר של אותם מתלוננים. אחד השכנים לתקשורת: "זה בלתי נסלח ומראה על מחסור חמור בנימוסים בסיסיים".


1976: רינגו עסוק בשיווק אלבומו החדש, RINGO'S ROTOGRAVURE, וביום זה הוא טס לקופנהגן.


1980: גליון עיתון ניוזוויק יוצא ומכיל בין דפיו את הראיון המשמעותי הראשון שג'ון ויוקו העניקו מאז שנת 1975. לנון: "יצאתי לחופשה ממוזיקה כי הייתי כבול לחוזים מגיל 22 ותמיד ציפו ממני מאז לעשות משהו. ציפו ממני לכתוב ערימות של שירים וזה נגד את מה שהייתי אמור לחוש אותו כאמן והוא חירות. לא הייתי חופשי כלל. אני לא מבין את פול שמפיץ תיאוריה לא נכונה עליי, שעשיתי הכל חוץ מלהיות עצמי. מה זאת אומרת? פול לא ידע מה אני עושה. עברו עשר שנים מאז שתיקשרתי איתו. אני יודע עליו כמו שהוא יודע עליי - וזה כלום. בחמש השנים האחרונות בקושי נגעתי בגיטרה. לא מזמן, בחג במולד, שכנים הראו לשון את הסרט 'צוללת צהובה' והוא בא צוהל הביתה ושאל אותי אם הייתי ביטל. עניתי לו שכן. הביטלס נתנו את הכל וזה נגמר. אם ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו יחזרו להיות ביחד, זה כבר לא יהיה הביטלס. ארבעת הבחורים שהיו פעם להקה כבר לא יכולים לעשות את זה. אם פול ואני נחזור להיות ביחד? זה יהיה משעמם. ולא משנה אם ג'ורג' ורינגו יצטרפו, כי פול ואני כתבנו את המוזיקה, נכון? יש המון שירי ביטלס שבשמחה הייתי עושה מחדש, כי הם לא יצאו כפי שרציתי. אני לא איש של איחודים. זה נגמר, מבחינתי".


באותו יום היה בהונלולו בחור אחד שקרא את הכתבה הזו. הוא משכנע את עצמו שלנון מזויף. זה הוא מארק דייויד צ'אפמן בן ה-25. באותו יום ממשיכים ג'ון ויוקו את ההקלטות לאלבום "פנטזיה כפולה".


1992: רינגו חוזר לליברפול כדי לצלם קטעים נוספים עבור ספיישל הטלוויזיה של ערוץ דיסני, "רינגו סטאר: הולך הביתה". במהלך הצילומים, רינגו גם מגיע לרחוב מת'יו, שם הוא משתמש בטלפון בחנות, שיימכר זמן קצר לאחר שימושו בכנס של מעריצי ביטלס.



ב-29 בספטמבר בשנת 1972 יצא התקליט השני של להקת MANFRED MANN'S EARTH BAND. שמו הוא GLORIFIED MAGNIFIED וכן, הוא נהדר!


SIDE 1

1. Meat

2. Look Around

3. One Way Glass

4. I'm Gonna Have You All


SIDE 2

1. Down Home

2. Our Friend George

3. Ashes To The Wind

4. Wind

5. It's All Over Now Baby Blue

6. Glorified Magnified


ההתקדמות המוזיקלית של מנפרד מאן הקלידן, לאורך השנים, הייתה לא פחות ממדהימה. החל מלהקת הפופ שפעלה בסיקסטיז ונקראה כשמו. באותה תקופה פול ג'ונס היה סולן ונגן המפוחית ​​של הלהקה, והוא סיפק מיקוד בשירתו ובנגינת המפוחית שלו. ג'ונס עזב את הלהקה כדי לפתח קריירת סולו שכללה בעיקר יצירת תקליטים גרועים וסרטים גרועים, כשמייק ד'אבו התבקש להחליף אותו. שוב הגיעה ההצלחה עם להיטים טובים, עד שלמנפרד נמאס מהמגבלות של מוזיקת ​​פופ, והשאיר רק את המתופף מייק האג, לצדו.


אז הוא הקים את "מנפרד מאן פרק שלישי", להקת ג'אז-רוק עם נשפנים. אחרי שני תקליטים (ותקליט שלישי שהוקלט ונגנז) התפרקה הלהקה ומאן יצא לחופשה (דרך אגב, בתקליט הזה יש חידוש לשיר ONE WAY GLASS שהוקלט לתקליט הבכורה של אותו פרק שלישי, בשנת 1970). בזמן החופשה פגש מנפרד את הגיטריסט-זמר, מיק רודג'רס, וביקש ממנו להקים יחדיו להקה. רודג'רס הסכים ולעניין הצטרפו גם קולין פטנדן בבס וכריס סלייד בתופים. לאחר תקליט ראשון, שיצא בשנת 1972 ולא ממש היכה גלים, יצא תקליט זה.


מבחינת התוכן המוזיקלי, הצליל שבאלבום התקרב מאד לצליל הלהקה שהיה בהופעותיה החיות אז. הקטע הפותח, MEAT, יצא אז גם כסינגל באנגליה אבל לא הצליח להימכר היטב. אולי בגלל שהוא יצא תחת השם המקוצר, EARTH BAND, מבלי להסגיר שמדובר בשמו של הקלידן הידוע, שהנהיג בעבר להקה מצליחה בשמו?


בארה"ב העדיפו להוציא שיר אחר כתקליטון, עם IT'S ALL OVER NOW BABY BLUE, שבמקור נכתב על ידי בוב דילן. גם תקליטון זה נכשל. צדו השני של התקליטון הכיל את הקטע ASHES, שבאלבום נקרא ASHES TO THE WIND.


האלבום הזה לא נמכר בזמנו היטב, למרות שהלהקה זכתה אז להשמעות נאות ברדיו וגם הופיעה ללא הרף. מאז הוא הפך אהוב בקרב מעריצי הלהקה, כשגם אני מאד אוהב אותו, עם צלילי הסינטיסייזר מוג הנהדרים של מאסטרו מנפרד (או כפי שאני מכנה אותו, על משקל האיש על הירח - MANN ON THE MOOG). גיטריסט הלהקה, מיק רודג'רס, אינו זמר גדול אך הוא מתאים לחלוטין עם קולו להרכב הזה והוא גם מעניק תפקידי גיטרה תומכים ואפקטיביים. חטיבת הקצב של הבסיסט קולין פאטנדן והמתופף כריס סלייד יצוקה ומעניינת. וכל התמהיל של הארבעה מעניק לנו רוק מתקדם מיוחד אך לא יומרני. זה טוב זה!


ב-29 בספטמבר בשנת 2020 מת הבסיסט רוקו פרסטיה. רבים מכם ודאי שואלים, "רוקו מי??". אבל מי שעקבו אחרי להקת הפ'אנק, TOWER OF POWER, יודעים כמה זו אבדה גדולה, בגיל 69.


סיפור להקה זו החל בשנת 1968 כשהסקסופוניסט, אמיליו קסטיליו, הקים להקה בשם THE MOTOWNS. המטרה של ההרכב הייתה לנגן שירי נשמה לא מוכרים, וכך להישמע פחות כלהקת קאברים. במהרה צברה הלהקה הזו קהל אוהד והשמועה עליה הגיעה גם לאוזניו של המפיק, ביל גרהאם, שהפעיל אז את מועדוני ההופעות, בשם "פילמור", בניו יורק ובסן פרנסיסקו. החבורה הגיעה לאודישן אצלו בפילמור וביצעה את השיר SOCIAL LUBRICATION. גרהאם לא היסס ומיהר להחתים את הלהקה לחברת התקליטים שלו.


אלבום הבכורה של הלהקה, EAST BAT GREASE, יצא בשנת 1970 ובעיתון HIGH FIDELITY האמריקני נכתב בביקורת עליו אז: "בגלל הנפח של הרכב הלהקה והדמיון בקול בין רופוס תומאס לדייויד קלייטון תומאס (מלהקת דם, יזע ודמעות), הלהקה הזו תקבל השוואה ללהקה הידועה ההיא. אבל לדעתי ההשוואה לא במקום. הלהקה הזו פ'אנקית בהרבה וכיף יותר להקשיב לה".


ברולינג סטון נכתב: "זה תקליט פא'נק טוב, שהכוח המרכזי בו הוא הזמר, שסגנונו הקשוח והבשרני נותן תוספת למה שבלעדיו היה עוד להקת כלי נשיפה. איתו, הקטעים האינסטרומנטליים מקבלים כוח והמוזיקה פגזית לריקודים. יש פה את הרוח של ג'יימס בראון עם החופשיות של זרם המוזיקה הסטלני של בסן פרנסיסקו".


שישה קטעים יש באלבום הזה, כשחמישה מהם לוהטים מאד לטעמי. קטע אחד, SPARKLING IN THE SAND, הוא החוליה החלשה, אותו שר הזמר החדש של ההרכב, ריק סטיבנס, שימשיך עם ההרכב לאלבום השני.


בין האלבום הזה לאלבום הבא התארחו גם נשפני הלהקה בהקלטת האלבום השלישי של להקת סנטנה (שגם אותה ניהל ביל גרהאם).


עם האלבום השני שלה, BUMP CITY, טאואר אוף פאוואר באמת הגיעה לשלב גבוה יותר, כולל נוכחות במצעד הבילבורד האמריקני. למרות שהיו המון להקות שניגנו באותו זמן מוזיקת פ'אנק, הלהקה הזו הצליחה לסמן מקום משלה עם שירים כמו YOU GOT TO FUNKIFIZE הפותח. יש גם בלדות בתקליט הזה, כשהבולטת בהן היא YOU'RE STILL A YOUNG MAN, שהיה הלהיט הגדול הראשון של הלהקה. עבור זמר הלהקה, ריק סטיבנס, היה זה מסלול קצר ביותר בלהקה. התנהגותו גרמה להעפתו מההרכב כשהעתיד הפך ממעורפל לחשוך.


ב-19 בפברואר 1976, נעצר סטיבנס בן ה-37, באשמת רצח שני סוחרי סמים בפרבר בסאן חוזה. סטיבנס סיפר לחבר המושבעים כי הלך בלילה, עם שני אנשים נוספים, לביתו של אנדרו אוסטין בן ה-29 כדי לבקש ממנו להעניק לו זמן נוסף לתשלום חובו, שעמד על 3,000 דולרים. בלשים העידו כי אנדרו נורה על ידי סטיבנס בשניה בה ענה בדלת. אחיו הארי, בן ה-23, שהגיע לבדוק מה קורה, נורה מיד בראשו. בהמשך אותו לילה הרג סטיבנס גם את ריי קליי, שבביתו מצא מפלט. למחרת הוא נתפס כשנהג בקאדילק של קליי ולא גילה התנגדות למעצרו.


דובר מטעם הלהקה מסר: "חברי הלהקה מתביישים מהדבר הזה. היינו המומים כששמענו על זה, כי זה לא ריק סטיבנס שהכרנו". בינתיים חיכה סטיבנס לגזר דין שהצביע על מיתה. בסופו של דבר הוא נידון למאסר ממושך. שלושים ושש שנים לאחר כליאתו הוא שוחרר כנוצרי אדוק ובעל רצון עז להרצות נגד שימוש בסמים. הוא הספיק להופיע שוב עם להקת העבר שלו וידע דבר אחד - שהוא ורבים אחרים לא ישכחו לו את אותו לילה אומלל בשנת 1976. סטיבנס מת מסרטן בכבד.


במקום סטיבנס נכנס ללהקה לני וויליאמס והמגדל הזה זינק עוד יותר. חברי הלהקה החלו לתייג את המוזיקה שלהם בכינוי "נשמה אורבנית". אבל האסטרטגיה של הוצאת בלדה כסינגל, שהפך להיט, באה גם בעוכריה של הלהקה. כי רבים מבעלי אולמות חשבו שמדובר בלהקת נשמה שחורה שלבושה במדים תואמים ומבצעת תנועות מתוזמנות, לצלילי בלדות בלבד. לא היה קל לשכנע שמדובר במשהו אחר לגמרי.


בשנת 1973 יצא התקליט השלישי ושיר הפתיחה שלו לא הותיר מקום לספקות. WHAT IS HIP, שרו חברי הלהקה בתזמון גרובי מושלם וסחפו רבים אחריהם. האמת? תקשיבו לשיר SING A SIMPLE SONG, של סליי ומשפחת סטון, ונראה לי שתגלו מאיפה צץ השיר הזה. ואפרופו חיסונים - יש בתקליט הזה הזמנה לקבל את החיסון הכי טוב שיש, SOUL VACCINATION. איזה גרוב יש שם לחבורה הזו!


אבל משהו לא הסתדר בשנת 1974 כשברולינג סטון הוחלט שהלהקה עומדת במקום, עם התקליט BACK TO OAKLAND. כך נכתב שם: "בועות הפ'אנק מבעבעות כל הזמן ברקע אבל זה לא מפצה על מחסור בחומר טוב. יש אפילו קטעים מעצבנים פה. הקול הטוב של לני וויליאמס עסוק מדי בחיפוש אחר מלודיה טובה. פה יש סולו אורגן טוב בשיר אחד וקטע נשיפה טוב בשיר אחר. אפשר להגיד שהלהקה הזו היא להקת נגינה אולפנית מעולה שמחפשת אחר כותב שירים ראוי".


בשנת 1975 זה לא השתפר עם התקליט URBAN RENEWAL. ברולינג סטון נכתב: "הנוסחה של הלהקה הזו היא פשוטה; לקחת מוטיבים מאמנים אחרים ולהציג אותם עם זמר אנונימי. התקליט הזה מתאים בול לנוסחה".


האמת? אני חייב להודות שאני מאד אוהב את הלהקה הזו בשלושת אלבומיה הראשונים. אחר כך אני חושב שיש פה נפילה לתבניות מדויקות (מדי) לצד מחסור בשירים מקוריים. כשהייתי סטודנט בביה"ס רימון, אי שם בניינטיז - סטודנטים רבים דיברו על הלהקה כשריר נזל מפיהם. הייתי חייב ללכת לבדוק את התופעה. התקליט הראשון שנפלתי עליו היה תקליט הבכורה - וכמה טוב שכך.


ואווו! איזה גרוב! זה היה משהו אדיר ומחוספס. משם השגתי (לפני עידן האינטרנט והקלות של השגת מוזיקה) את האלבום השלישי. השיר WHAT IS HIP, עם נגינת הבס המופלאה של רוקו פרסטיה, הפילה אותי. רציתי עוד ועוד מהלהקה הזו - אבל אז הבנתי את הבעיה. לכן נשארתי אוהד של הלהקה, בשלושת אלבומיה הראשונים בלבד. עניין של טעם, אתם יודעים...


ב-29 בספטמבר בשנת 1935 נולד אחד מיסודות הרוק'נ'רול החשובים ביותר. האיש ששר על כדורים גדולים מאש והיו לו ביצים גדולות מאש. הוא דפק על פסנתר כמו שאחר לא עשה והביא קלאסיקות שבלעדיהן עולם המוזיקה היה נראה אחרת. קוראים לו ג'רי לי לואיס, והשערוריות היו חלק בלתי נפרד ממנו.


מאמר נרחב על ג'רי לי לואיס - המוסיקה והשערוריות - נמצא לקריאה בלחיצה פה.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר




Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page