top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 במרץ בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-1 במרץ (1.3) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "מוזיקאים נגנבים ללא רחמים על ידי חברות התקליטים שלהם, שיש להן הרבה פחות מה לעשות בעידן הדיגיטלי אבל עדיין מקזזות את אותם אחוזים. גנבים נוספים הם שירותי הסטרימינג, שנותנים תשלומי תמלוגים נמוכים. מוזיקאים לא יכולים להתפרנס יותר בתעשיית התקליטים. זה מגוחך, והם נשדדים ללא הרף על ידי הסטרימינג וחברות התקליטים, כי החוזה עוסק בחברות תקליטים שהיו קיימות בסבנטיז, האייטיז והניינטיז. אני עדיין עובד על אותם אחוזים של פעם וכמובן, בחברות התקליטים לא עושים שום עבודה. הם פשוט לוחצים על כפתור וזה יוצא לדיגיטל. זה לעומת העבר, שם הם היו צריכים לייצר מוצר, להפיץ וכו'. היום לא עושים שם כלום אבל הם לוקחים את כל הכסף, והמוזיקאים לא מקבלים כלום. מוזיקאים צעירים יותר לא יכולים להתפרנס מכתיבת מוזיקה. חברות הסטרימינג משלמות כל כך מעט מלכתחילה ואז הן לוקחות 90 אחוז מזה. אתה צריך מיליארד הזרמות כדי להרוויח 200 ליש"ט. זו המציאות. נתנו את תעשיית המוזיקה שלנו להרבה חברות בבעלות זרה, והכסף כבר לא מגיע לכאן. זה נורא" (רוג'ר דאלטרי, הזמר של להקת המי, בשנת 2022)



ב-1 במרץ בשנת 1975 התייצבו דייויד בואי, ג'ון לנון ויוקו אונו בטקס פרסי הגראמי.



בואי הוזמן להכריז על המועמדות לביצוע הרית'ם אנד בלוז הנשי הטוב ביותר ולהגיש את פרס הגראמי לזוכה. עם עלייתו לבמה הוא הוצג כ"פרפורמר הרוק המושלם", אז החל בנאומו המוכן: "גבירותיי ורבותיי... ואחרים...".


בואי (1999): "לפני הטקס אמרתי לג'ון לנון שאני מרגיש שאמריקה לא ממש מבינה אותי ואת מה שאני עושה. והנה הגיע הרגע הגדול בטקס וקרעתי את המעטפה והכרזתי: 'והזוכה היא ארית'ה פרנקלין'. ארית'ה צעדה קדימה, לא העיפה עליי מבט, חטפה את הפרס מידי ואמרה, 'תודה לכולם. אני כל כך שמחה שיכולתי אפילו לנשק את דייוויד בואי!' - מה שהיא לא עשתה! היא הסתובבה מיד ועזבה את הבמה. אז ירדתי מהבמה מאוכזב וג'ון לנון נתן לי נשיקה תיאטרלית וחיבוק ואמר, 'אתה רואה, דייב? אמריקה אוהבת אותך'...".


בטקס הענקת הפרסים נכחו גם סיימון וגרפונקל, ג'ון לנון ויוקו אונו, רוברטה פלאק, בט מידלר, סטיבי וונדר, טוני אורלנדו ולהקת שחר, אן מרגרט ודיוויד אסקס. ארוחת ערב נערכה לאחר הטקס במלון אמריקנה, שם נערכו מצגות נוספות. לאחר מכן המשיכו בואי, לנון ואונו למסיבת מוטאון בלה ג'רדין, שהיה דיסקוטק בקומה העליונה במלון דיפלומט, בניו יורק.


בואי: "אפשר לראות אותי בטקס פרסי הגראמי. מה שנראה שם מזעזע אותי. זו פשוט גולגולת מחוברת לשלד. ההתמכרות שלי לסמים החלה בסוף התקופה של זיגי סטארדאסט. לא באופן קיצוני אך באופן שיכל להדאיג את הסובבים אותי. כשהגעתי לתקליט DIAMOND DOGS, שם הפך עניין הסמים למשהו שהוא חסר שליטה. מאותו רגע הפכתי למקרה חמור של נרקומן. אני לא ממש מאמין ששרדתי את הדבר הזה בזמנו. יש לי אופי מתמכר והסמים היו דבר קל להשגה אז".


ב-1 במרץ בשנת 1966 חתמה להקה מלוס אנג'לס בשם THE MOTHERS על חוזה הקלטה בן שנתיים וחמישה תקליטים מול חברת VERVE/MGM. החוזה חייב את הלהקה לשנות את שמה ל- THE MOTHERS OF INVENTION כי השם המקורי רמז על סוג של קללה. מנהיג הלהקה היה פרנק זאפה.



ב-1 במרץ בשנת 1974 יצא אלבום הבכורה של להקת הרוק הקנדית, RUSH.



זה היה האלבום היחיד של הלהקה בו המתופף לא היה ניל פירת הווירטואוז האגדי אלא המתופף המקורי, ג'ון ראטסי. זה גם האלבום של הלהקה שהכי מתקרב לניחוחות של להקות רוק כבד כמו לד זפלין. ציינתי בעבר, דרך אגב, שקולו של בסיסט הלהקה, גדי לי, תואר פעם באחד העיתונים כהכלאה בין רוברט פלאנט לדונלד דאק.


הלהקה החלה להופיע עוד הרבה קודם לכן. זה היה בשנת 1968 בקנדה. במרתף של כנסיה. שני חברים באותה כיתה בבית הספר נפגשו לנגן בשעות הפנאי. אלו היו הגיטריסט אלכס ליפסון (שם אמיתי אלכס זיבוז'ינוביק) והבסיסט גדי לי (שם אמיתי גרי לי וויינריב).


בשנת 1971 חתמו שניהם על חוזה ניהול. המזל שיחק להם כי החוק בטורונטו, המקום בו גרו, הוריד את גיל השתיה ל-18. כך יכלו החברים להופיע בפאבים ללא בעיה והחלו להופיע שישה ערבים בשבוע. בין לבין גם כתבו חומר מקורי.


בשלב הזה החלו ליפסון, לי וראטסי להקליט את אלבומם הראשון בשעות הלילה המאוחרות בהן תקציב לשעת אולפן היה נמוך יותר.


ההקלטה הראשונה הייתה דווקא קאבר לשיר בשם NOT FADE AWAY, שיצאה על גבי תקליטון בשנת 1973. בצד ב' של התקליטון היה שיר מקורי בשם YOU CAN'T FIGHT IT. אך חברי הלהקה לא היו מרוצים מסאונד ההקלטה, שהופק על ידי בחור בשם דייב סטוק, והחליטו להפיק את אלבום הבכורה שלהם בעצמם.

הקטע הפותח של התקליט נקרא FINDING MY WAY ואכן חברי הלהקה מצאו פה דרך טובה להצבת הרוק האנרגטי שלהם, כשלא פעם החבר'ה נשמעים דומים מדי לזפלין.


מכאן המאזין מגיע לשירים שחלקם נשמע פשטני מדי לאלבומים של להקת RUSH. העסק חוזר לעניינים עם הקטע שמסיים את צד א', שנקרא HERE AGAIN. צד ב' נפתח עם שיר בסגנון זפלין בשם WHAT YOU'RE DOING. השיר הבא, IN THE MOOD, יצא כסינגל ואף קיבל השמעה יומית בתחנת רדיו מקומית בשעה רבע לשמונה בערב, בגלל השורה HEY BABY IT'S QUARTER TO EIGHT, I FEEL I'M IN THE MOOD.

אבל עם כל הכבוד לשירי האלבום, יש קטע אחד שבולט מעל כולם והוא זה שסוגר את התקליט. הוא נקרא WORKING MAN. השיר הזה מדליק אנרגטית כמו כל שיר טוב של להקת בלאק סאבאת'. השיר הפך להיות מושמע היטב גם בארה"ב בזכות שדרנית רדיו בשם דונה הלפר, מקליבלנד, שהשמיעה אותו ללא הרף.


ההוצאה הראשונה של התקליט הודפסה רק ב-3,500 עותקים אך ההשמעה התכופה של WORKING MAN גרמה לחברת התקליטים האמריקנית MERCURY להתעניין בלהקה ואף החתימה אותה אצלה. סיפור ההצלחה הראשוני גבה גם מחיר עם פיטוריו של ג'ון ראטסי המתופף, שהיה לו קשה לשאת את נטל ההצלחה עם מחלה הסוכרת ממנה סבל. השניים האחרים הבינו כי אינם יכולים לקחת אחריות על המצב והחליטו להחליפו. הם לא ידעו אז כי צעד זה יהיה הקריטי ביותר בקריירה שלהם. ליפסון: "זה לא היה כאילו הייתה מריבה או משהו. הוא לא רצה לעשות את מה שעשינו, אז הוא התפטר. למעשה, בשנת 1973 היה לנו מתופף מחליף לזמן מה כי ג'ון היה ממש חולה. היו לנו כמה הופעות שהיינו צריכים לעשות, ואז היה לנו את המתופף המחליף הזה. ג'רי פילדינג היה שמו. ואז ג'ון חזר, אבל עם הסיכוי לסיבוב הופעות וכל הדברים האלה שקרו פתאום, כל ההזדמנויות הטובות האלה, הוא פשוט לא היה בזה. זה היה ממש מוזר בזמנו, כי כל כך התרגשנו מזה; זה היה חלום שהתגשם אבל הוא לא באמת רצה להיות חלק מזה".


במקומו של ראטסי הגיע מתופף גבוה ומשכיל מאד בשם ניל פירת, שעשה אודישן, התקבל והתגלה מיד לאחר מכן לא רק כמתופף מדהים אלא גם כתמלילן שלא מן העולם הזה.



ב-1 במרץ בשנת 1971 יצא לאקרנים בשבדיה סרט פורנו רך בשם THE SEDUCTION OF INGA. הסרט הנשכח הזה לא נשכח לגמרי רק בזכות פרט אחד: את הפסקול שלו חיברו בני אנדרסון וביורן אולבאוס, שהקימו מאוחר יותר את להקת ABBA.



בשנת 1968 יצא סרט ראשון בסדרת "אינגה" שנעשה בשבדיה על ידי במאי אמריקאי, ג'וזף וו. סרנו, והפך להצלחה. סרנו תכנן לעשות סרט המשך שהיה אמור להיקרא INGA II.


הצילומים נעשו עם השחקנית מארי לילידאל שחזרה על תפקידה בתור אינגה. את הדמות הגברית הראשית בסרט ההמשך שיחק טומי בלום, הסולן לשעבר בלהקת הפופ TAGES. דמותו של בלום הייתה מוזיקאי רוק, ולכן מוזיקה פופולרית מודרנית נדרשה לפסקול, שהובילה את מפיק הסרט לפנות לאמרגן סטיג אנדרסון, שמיהר להציע את בני טיפוחיו - בני אנדרסון וביורן אולבאוס.


השניים היו נרגשים עם מתן ההזדמנות לכתוב מוזיקה לסרט והסכימו מיד. ביורן אף שקל לשחק בסרט אך זוגתו, הזמרת אנייטה פאלצקוג, הטילה וטו על זה. "אני לא חושב שהוא התאים לתפקיד", היא אמרה בתמימות.


רגע, אז על מה הסרט? לאחר שהחבר שלה משאיר אותה לבד וללא פרוטה, אינגה יכולה רק להשתוקק לאהבתו של גבר אחר לסיפוק פיזי ונפשי. רולף, זמר פופ ומוזיקאי צעיר, מנסה כמיטב יכולתו לפתות אותה, אבל בסופו של דבר היא מתאהבת בסטיג - איש מבוגר ונועז. לסטיג יש וילה יפהפייה, ואינגה הופכת בשמחה למזכירתו האישית - ולאהובתו. כשהעסקים מרחיקים ממנה את סטיג, הבדידות והחשקים הלא ממומשים של אינגה מובילים אותה היישר לזרועותיו ולמיטתו של רולף. חייה של אינגה מסתבכים עוד יותר בגלל הגעתה של גרטה הצעירה והיפה, שמודה ברומן מתמשך עם סטיג ואף מתארת משיכה לאינגה. כשהתשוקות מתגברות, אינגה תיאלץ להתמודד עם סוד מזעזע ולנחם לב כואב בעזרת גוף צעיר שלא יכול להגיד לא.

בקיצור... טוב שבני וביורן יצרו בהמשך מוזיקה למטרות נעלות יותר.


ב-1 במרץ בשנת 1973 יצא תקליט חדש ללהקת פליטווד מאק ושמו PENGUIN.


המתופף, מיק פליטווד בספרו: "היינו צריכים אז תחליף לגיטריסט דני קירוואן ומצאנו את בוב ווסטון, אותו הכרנו מסיבוב ההופעות. הוספנו גם לזמן קצר את דייב ווקר, סולן להקת סאבוי בראון, להרכב, לאלבום אחד, PENGUIN. דייב עשה עבודה טובה ונשמע נהדר לצד הנגינה של ווסטון בגיטרה, אבל זה היה רומן קצר מועד.

כשחזרנו לכתוב חומר חדש, דייב התעניין רק בכתיבת שירים שנשמעו כמו להקתו הקודמת. בוב, לעומת זאת, התאים לנו מאוד והיה להוט להישאר בלהקה. הוא הביא המון אנרגיה נחוצה לתהליך. בוב ווסטון היה מקסים ומצחיק וגם נגן נהדר, אז הוא התאים לנו מאד. הקסם הזה גם עלה לו בעבודה שלו, ולזמן מה גם בלהקה שלנו, כי הוא התחיל רומן עם אשתי, ג'ני".


דייב ווקר היה בלהקה במשך שמונה חודשים, אבל מופיע רק בשני שירים באלבום הזה. הוא היה זר בלהקה וזו לא הייתה מסוגלת להמציא חומר מתאים עבורו להקליט.


גם הלהקה לא התלהבה מהתקליט וכריסטין צקווי אפילו ביטלה אותו בתור "הגרוע ביותר שלנו" במאמר בעיתון המוזיקה SOUNDS משנת 1982. זה תקליט זניח בדיסקוגרפיה של הלהקה ובכל זאת נתן לה את הכניסה הראשונה במצעד חמישים הגדולים בארה"ב, כשהוא דשדש למספר 49. זה היה סיפור אחר באנגליה כשכמו שני תקליטיה הקודמים שלהם, לא הצליח לגרד את המצעדים. "אולי זה נראה כאילו התעלמנו מאנגליה", הודה פליטווד ל-NME באמצע 1973. "אבל העיקר הוא שהתקליטים שלנו לא נמכרים כאן".


ב-1 במרץ בשנת 1944 נולד רוג'ר דאלטרי, סולנה הידוע של להקת המי.



אוקטובר 1973 ומלחמות העבר של חברי להקת המי חזרו ובגדול, מול צוות צילום, שבא לתעד את הלהקה, באולפני 'שפרטון'.


דאלטרי: "ביצענו שם חזרות לקראת סיבוב ההופעות הגרנדיוזי, שנועד לקדם את האלבום הכפול שלנו - 'קוואדרופניה'. הגענו לאחד השירים האחרונים שבהופעה, כששמתי לב שצוות הצילום לא עושה כלום חוץ מלשבת שם. התחלתי להתעצבן. הם הרי אמורים לתעד כל רגע בחזרה הזו. בשביל זה הבאנו אותם. גם כך מדובר ביצירה שקשה מאד לשיר אותה. עכשיו צריך גם להתעסק עם צלמים בטלנים? פיט טאונסנד שמע את דבריי וניגש אליי, כשהוא שיכור לגמרי, והתחיל לתקוע את האצבע שלו בחזה שלי, כמו לומר לי שאני לא בסדר. מפיו יצאו המילים, 'תעשה רק את מה שאתה בעצמך אמור לעשות'... הדבר הבא שאני זוכר הוא שצוות הצילום ניגש אליי, בידיעה שאני הולך להכות חזק את הגיטריסט. טאונסנד, מצידו, אמר להם לזוז הצידה וירק לכיוון שלי: 'קדימה, בוא נראה אותך כי אני הולך להרוג אותך'. ואז הוא דהר לכיווני עם הגיטרה שלו, שפגעה בכתף שלי, התעופפה ממנו, נחתה על הרצפה ונשברה. פיט המשיך לנסות לתת לי עוד כמה אגרופים אך הוא היה שיכור לגמרי ונסיונותיו נראו מגוחכים לגמרי. הוא התקרב אליי והלסת שלו נראתה לי באותו רגע מושלמת למכה. הרמתי את ידי ועשיתי את זה".


טאונסנד נפל לאחור, איבד את הכרתו והובהל לבית החולים. דאלטרי חשב באותו רגע שהרג אותו "הרגשתי נורא שהיכיתי אותו", אמר דאלטרי, "אך לא הייתה לי דרך אחרת לעצור אותו".


טאונסנד סיפר שנים לאחר מכן: "כנראה שזה באמת הגיע לי. זה לא היה קרב אגרופים. פשוט עמדתי שם ונתתי לו להכות אותי. הוא בהחלט יכל להרוג אותי באותו רגע. אני יצאתי מהכרה תוך שניה ולקח לי זמן מה לחזור בחזרה לעצמי. זה היה האגרוף הפיזי היחיד שחטפתי אי פעם מדאלטרי. יש בינינו יותר מדי כבוד מכדי שזה יקרה שוב".


ב-1 במרץ בשנת 1969 הופיעה להקת הדלתות באודיטוריום במיאמי. מה שקרה שם גרם לחרושת שמועות מיידית שהסתיימה עם מעצרו של ג'ים מוריסון באשמת התערטלות בפומבי. הופעה זו, בגלל השמועה, גרמה לנזק בל יתואר ללהקה ולסולנה.



לפי הקלטה מהמופע, מוריסון נשמע אומר לקהל כך: "תביטו אליי. אני לא מדבר על מהפכה. ואני לא מדבר על הפגנה. אני מדבר על לכייף. אני מדבר על לכייף בקיץ הקרוב. כולכם תבואו ללוס אנג'לס. פשוט נשכב שם בחול ונטבול את בהונותינו באוקיינוס ונהנה. אתם מוכנים??".

הלהקה מתחילה לנגן את BACK DOOR MAN.


מוריסון: "לעזאזל! תנגנו את זה חזק יותר! כן, כן! חזק יותר! כן בייבי, תמצצי לי אבל ברכות. קדימה! היי, תקשיבו! אני בודד ואני זקוק לאהבה. אני צריך מישהי לאהבה טובה. אין מי שאוהב את הישבן שלי, קדימה! (צחוק נשמע בהקלטה מהקהל). אני זקוק לך, אהובה. תאהבי אותי. היי, אולי איזה חמישים או שישים אנשים יעלו לבמה ויאהבו את הישבן שלי?" (הקהל מתחיל להריע ומישהו בקהל נשמע צועק 'תוציא את הכל'').

הלהקה מתחילה לנגן את FIVE TO ONE וברור שמוריסון אינו במיטבו. הוא לפתע נשמע צועק: "אתם כולכם חבורה של אידיוטים!" (הקהל מריע). "אתם נותנים לאחרים להגיד לכם מה לעשות! נותנים לאנשים לנהל אתכם! כמה זמן אתם חושבים שזה יימשך?! כמה זמן תתנו להם לעשות את זה? אולי אתם אוהבים את זה ככה. אולי אתם אוהבים שהפרצוף שלכם תקוע בחרא" (מוריסון עוצר לרגע ובקהל נשמע רחש מבעבע של חוסר נעימות).


מוריסון ממשיך להקניט: "כולכם חבורה של עבדים! נותנים לכל האחרים לדחוף אתכם! מה אתם מתכוונים לעשות בנידון? מה אתם מתכוונים לעשות בנידון? מה אתם מתכוונים לעשות בנידון? מה אתם מתכוונים לעשות בנידון? מה אתם מתכוונים לעשות בנידון?". אז המשיך מוריסון לשיר את השיר אבל אחריו הוא לא הירפה: "היי. אני לא מדבר על מהפכה. אני לא מדבר על הפגנה ויציאה לרחובות. אני מדבר על לכייף. אני מדבר על לרקוד. אני מדבר על לאהוב את השכן שלך... עד שזה כואב. אני מדבר על אהבה".


הלהקה מתחילה לנגן את השיר TOUCH ME, מוריסון שר שתי שורות ואז עוצר את השיר כי לדעתו הוא מנוגן מהר מדי. שלושת חבריו ללהקה מנסים להמשיך לבצע את השיר, אבל אין לזה סיכוי.


מוריסון: "אני לא מוכן לספוג את החרא הזה! אני הולך לפרוש!". לאחר נסיון נוסף של ביצוע השיר, הוא מתרסק. אז הם מחליטים להמשיך הלאה ולנגן את LOVE ME TWO TIMES. ההופעה כבר לא נראית הופעה כי אם חלטורה מוזיקלית ובראשה זמר שלא ממש רוצה לשיר, אלא מדקלם את מילות השיר בטון מונוטוני ומזלזל.


חברי הלהקה המיואשים פונים לביצוע השיר הבא, WHEN THE MUSIC'S OVER. מוריסון בכוונה ממלמל את המילים. במקום להקריא את מילות השירה שלו, הוא בחר לחזור ולהקניט את הקהל, כאדם אובססיבי:

"תקשיבו לי. אני חשבתי שמדובר בבדיחה. פעם חשבתי שזה נושא להתבדח עליו. אבל בכמה הלילות האחרונים פגשתי אנשים שעשו משהו. הם מנסים לשנות את העולם ואני רוצה להצטרף אליהם. אני רוצה לשנות את העולם. הדבר הראשון שנעשה הוא להשתלט על בתי הספר" (הקהל מריע). מוריסון ממשיך ופונה למישהי בקהל: "מה? מה את אומרת, בייבי? תגידי לי שוב, כי קשה לי לשמוע אותך. תעשה משהו למה שלך?" (חלק מהקהל מתחיל לקרוא בוז).


הגיטריסט רובי קריגר, האורגניסט ריי מנזרק והמתופף ג'ון דנסמור הבינו כבר שחברם ללהקה נטש אותם ונמצא אי שם בחלל משלו.


"היי! אני בודד פה וזקוק לאהבה! אתם יודעים? אני נולדתי ממש פה, במלבורן פלורידה בשנת 1943. אין לי מושג איך קוראים למקום בו נולדתי. בהמשך החכמתי ועברתי לקליפורניה היפהפייה. הגעתי לעיר קטנה בשם לוס אנג'לס. עכשיו אני רוצה לראות אתכם מכייפים. אנחנו ביחד בזה. אנחנו רוצים את העולם - ורוצים אותו... עכשיו!".


חברי הלהקה יצאו מהאולם בתחושה שהייתה הופעה מעניינת. למחרת כיסו עננים שחורים את השמיים עם דיווחים על שמועות שצצו בעקבות ההופעה. נטען שמוריסון הפשיל את מכנסיו וחשף את איברו הפרטי לקהל. אין תמונות. אין וידאו ואין שאר דוקומנטים שמוכיחים זאת, אך זה לא הפריע לכועסים לתבוע את ג'ים מוריסון. לוח ההופעות הצפוף של הלהקה בוטל. הייתה זו מכה כלכלית ותדמיתית עצומה.



ב-1 במרץ בשנת 1968 יצא אלבום הבכורה של להקת הנייס, ששמו THE THOUGHTS OF EMERLIST DAVJACK.



אלבום זה, עם צלילי האורגן הנפלאים של קית' אמרסון, הוא אחד השורשים הראשונים הברורים ליצירת זרם הרוק המתקדם הבריטי, כשהוא טובל גם בפסיכדליה שעדיין שלטה אז באנגליה. אמרסון היה מעריץ נלהב של יצירות מאת יוהן סבסטיאן באך והיה חבר בכמה להקות, כשהזמרת האמריקנית (שפעלה אז באנגליה), פי.פי ארנולד, חיפשה להקת ליווי. היא ביקשה מאמרסון להקים לה הרכב שכזה. היה זה בשנת 1967.

אמרסון ניגש למלאכה וגייס את הבסיסט לי ג'קסון, שהיה עימו לפני כן בלהקת THE T-BONES. להרכב הצטרף הגיטריסט דייבי אוליסט והמתופף היה איאן הייג, שהוחלף לאחר מכן בבריאן דייויסון.


ארנולד כינתה את הלהקה בשם THE NAZ, אבל חברי הלהקה פחדו ששם זה, שהיה כינוי הומוריסטי לשמו של ישו הנוצרי, יעורר סערה. אז הם שינו זאת ל- THE NICE. אמרסון אף ביקש מארנולד שתאפשר לו ולחבריו ללהקה לקבל פינה בהופעתה בה יוכלו לבצע את מה שבראשם ובלעדיה. היא הסכימה והם ביצעו על הבמה קטעי רוק בשילוב מוזיקה קלאסית ואילתורים בסגנון ג'אז. השמועה על ההרכב פשטה במהירות. אמרסון פיתח סגנון נגינה בימתי שכלל גם התעללות פיזית באורגן ההאמונד בו ניגן, כולל תקיעת סכינים בין קלידיו.


במהרה הם קיבלו החתמה בחברת התקליטים החדשה IMMEDIATE ופנו להקליט את אלבום הבכורה, באולפני אולימפיק שבלונדון. אנדרו לוג אולדהאם, נשיא חברת התקליטים והמנהל של הרולינג סטונס, ביקש להציב את מיק ג'אגר בעמדת מפיק האלבום, אך הוא ויתר על התענוג והסביר כי אינו מבין את המוזיקה הזו. בסוף אולדהאם חטף לעצמו את הקרדיט. המתופף דייויסון: "כולנו בלהקה חשבנו שאנחנו מפיקים את האלבום. אולדהאם הציע פה ושם כמה הצעות וזהו. לכן הופתענו מאד לגלות שהוא קיבל את הקרדיט בעטיפה.


אז מה יש לנו פה? האלבום נפתח במתקפה פסיכדלית עם FLOWER KING OF FLIES, שבוצע רבות אז בהופעות הלהקה. זה שיר פתיחה מרשים שמוביל בבטחה לשיר השני, שנושא את שם האלבום (שאם לא הבנתם, אמרליסט דבז'אק הוא חיבור ארבע שמות המשפחה של חברי הלהקה). זה הוא שיר שכתב אוליסט וקיבל תוספות מאמרסון. אוליסט הוא גם הזמר פה (בעוד שבשאר האלבום זה לי ג'קסון ששר). קולות הרקע הושרו על ידי ג'קסון, אמרסון ובילי ניקולס.


השיר BONNIE K מציג את הצד הרוקיסטי יותר של החבורה, עם גיטרה אגרסיבית של אוליסט. צד א' של התקליט מסתיים באחד הקטעים שהפכו מאז מזוהים ביותר עם אמרסון. הקטע נקרא RONDO והוא עיבוד של הנייס לקטע הג'אז BLUE RONDO A LA TURK, שהלחין וביצע הפסנתרן דייב ברובק, במסגרת רביעיית הג'אז שלו. אמרסון העריץ מאד את ברובק, כשבאמצע הקטע הזה הוא גם דאג להשחיל ציטוט מהיצירה "טוקאטה ופוגה" מאת באך.


הקטע WAR AND PEACE פותח את הצד השני, שבכלל נקרא בזמן העבודה עליו בשם SILVER METER. שינוי השם בא מהצעה של אולדהאם ואמרסון ואליסט משלימים זה את זה היטב, עם כלי הנגינה שלהם, בקטע זה.


הקטע DAWN נכתב על ידי ג'קסון והיה זה אמרסון שהציע לו ללחוש את המילים במקום לשיר אותן. ג'קסון ניסה, אך לא הצליח. אמרסון לא ויתר וביקש לנסות זאת בעצמו. האלבום מסתיים בקטע המכשף והעגמומי THE CRY OF EUGENE. איזה סיום מוחץ לתקליט הוא זה!




ב-1 במרץ בשנת 1942 נולד מייקל ג'יילס, המתופף וממייסדי קינג קרימזון.



על הרושם הראשוני שלו מרוברט פריפ: "התרשמתי קודם כל מהחוצפה המוחלטת שלו בהגשת מועמדות לתפקיד בלהקה שלנו כשלא היו לו שום כישורים, או אפילו כישרון סמוי. שנית, פיטר (ג'יילס, אחיו של מייקל - נ.ר) ואני התרשמנו מאוד מהמיומנות של רוברט לנווט מסלולים חלופיים. סיבה נוספת, ואולי הסיבה המהותית לבקש ממנו להצטרף אלינו, הייתה העובדה שהיה לו טנדר, מה שכמובן היה נחוץ אם יזמינו אותנו להופעות במדינה הנהדרת שלנו.


אז תארו לעצמכם את חוסר ההתרשמות שלנו כשרוברט נטש את הטנדר שלו ממש לפני המעבר שלנו ללונדון, ואז נאלצנו לסחוב את המזוודות, המכשירים והציוד שלנו לתוך האוטו המקרטע שלי, שלצערי לא שמרתי את לוחית הרישוי שלו".


על הקלטת התקליט של ג'יילס, ג'יילס ופריפ: "הקלטנו את זה באולפני DECCA בווסט המפסטד - די ליד המקום בו גרנו והקלטנו את הדמואים שלנו לפני כן. האולפנים של דקה היו בבניין ישן וגדול, אולי כנסייה ישנה, עם טכנאי תחזוקה רציניים בגיל העמידה עם משקפיים ומעילי מעבדה לבנים ארוכים. מסיבה לא ידועה שובצנו להקליט עם מפיק בשם וויין ביקרטון שנראה קצת אדיש כלפי הדרך המטורפת שלנו ליצור מוזיקה. עם זאת, התברכנו בעבודה עם טכנאי הסאונד הצעיר והמבריק, ביל פרייס, שנהנה לעשן כמויות גדולות של סיגריות מנטול תוך כדי המשך ההקלטה בחריצות, לאחר שוויין הלך הביתה.


נהנינו מאוד במהלך הסשנים האלו אבל נאלצנו להפסיק לצחוק כשאני, עם הצטננות באוזניים, באף ובגרון, הקלטתי את השירה של השיר THE SUN IS SHINING. אני חושב שעשינו את זה בשניים או שלושה טייקים, אבל אם אני הייתי מתחיל לצחוק בזמן הקלטת השיר המטופש והסאטירי הזה, היה צריך עוד הרבה טייקים כדי להפוך אותו לשיר בעל משמעות רצינית על אבודים באהבה - שלא לדבר על להיתקל בחוקים המחמירים של איגוד המוזיקאים לגבי דמי שעות נוספות גבוהות עבור מוזיקאים וזמרים. אני לא יודע אם חברי התזמורת שבאה להקליט עבורנו צחקו, אבל אם כן, לא שמעתי את זה כי פחדתי להסתכל עליהם למקרה שכולנו נתמוטט להתקפי צחקוק וזה יעלה לנו ביוקר".


על ההחלטה של אחיו, פיטר, לעזוב את עולם המוזיקה לפני שקינג קרימזון נוסדה: "הופתעתי והתאכזבתי מכך שפיטר עזב אבל ההחלטה שלו כנראה התבססה על כל העבודה הטובה שלנו שהביאה לחוסר הצלחה. רק לאחר שפיטר עזב, רוברט הציע לגרג לייק, שהיה לו קול עוצמתי ייחודי והיה מוכן ללמוד לנגן בגיטרה בס, מה שנשמע יותר כנגן גיטרה שמנגן בס ולא נגן בס שמנגן בס. הייתי שמח עם גרג היה בלהקה בשירה מובילה ובגיטרה שנייה ונגינת הבס המבריקה הייתה של פיטר, אבל זה מעולם לא נדון על ידי אף אחד מאיתנו כי עזיבתו המהירה של פיטר הייתה הרבה לפני הגעתו של גרג. עם זאת, השירה של גרג הבס של פיטר והתופים שלי התאחדו בסופו של דבר בתקליט השני של קינג קרימזון".


על ההופעה של קינג קרימזון בהייד פארק, תחילת יולי 1969: "הקונצרט בהייד פארק היה אירוע חשוב מאוד בעלייתה המהירה של הלהקה להכרה בינלאומית. עשינו סט מקוצר וטוב על במה גדולה מאוד. מכיוון שהיינו כל כך מפוזרים על הבמה עם מוניטור במה לא מספק, היה קשה לשמוע אחד את השני, אז נאלצנו לסמוך על השגרה המתורגלת היטב לצד אדרנלין, ייתכן שהקצב היה קצת מהיר מדי.


ניגנו שם כמה אימפרוביזציות בריטיות קצת מצחיקות שבטח הפתיעו אנשים רבים בקרב מאות האלפים שהיו שם לראות את הרולינג סטונס. למרות שמיק ג'אגר לבש שמלת כותנה לבנה קצרה של ילדה ועשה כבוד לבריאן ג'ונס, הסט שלהם כנראה לא היה מהטובים ביותר. אף על פי כן, מיק הסתובב על כל הבמה, קית' החזיק את הגיטרה שלו נמוכה על ברכיו, ביל ניגן בגיטרה בס אנכית מתחת לסנטרו וצ'רלי היה כהרגלו עם ארשת פנים אדישה.


בכל מקרה, הקהל התרשם מקינג קרימזון מספיק כדי שנמלא את מועדון מארקי בכל פעם שהופענו שם לאחר מכן".


על הנסיון להקליט את תקליט הבכורה של קינג קרימזון עם מפיק המודי בלוז, טוני קלארק: "מסיבות לא ידועות ואולי מזויפות, טוני קלארק ניסה להפוך את האנרגיה הפרועה של קינג קרימזון לעוד גרסה שנשלטת בצורה חלקה עם המודי בלוז. זאת על ידי שימוש באותה נוסחת הפקה ישנה.


לא רצינו להיות גרסת העתקה של אף להקה, אז בלי לבזבז זמן בחיפוש אחר מפיק שיכבד את המוזיקה שלנו, החלטנו לקחת את הסיכון בהפקה בעצמנו. אם נעשה מזה בלגן, אנחנו האשמים ולא מישהו אחר. ההתלהבות שלנו לביטוי עצמי בשילוב עם ביטחון עצמי הולידו במהרה אלבום שייצג באמת את המוזיקה שלנו. למיטב ידיעתי, לא הייתה תחרות להיות המוזיקאי הטוב ביותר בלהקה. הספיק לי להתחרות בעצמי. התיפוף שלי הוא תגובה אנושית אינסטינקטיבית טבעית לצלילים שנוצרו סביבי על ידי רוברט, איאן וגרג. הרוח של קינג קרימזון מודל 1969 הייתה שיתוף פעולה פתוח של רעיונות, אנרגיה, חופש ביטוי, ספונטניות ולקיחת סיכונים על ידי יציאה אל הלא נודע".


על החלטתו לעזוב את קינג קרימזון בסוף 1969: "לכל אחד מאיתנו היו סיבות שונות, מוזיקליות ואישיות לעזוב. החלטתי שהחופש המוזיקלי שלי הוא רק חלק חשוב אחד מהחופש להיות בן אדם שלם - לא רק מוזיקאי ממוקד באינטנסיביות שמקדיש את חייו להיות בלהקת רוק ומופרד מהחיים הפשוטים במשך חודשים רבים מדי שנה. זו הייתה החלטה טובה שהובילה אותי להיות יצירתי בתחומים אחרים בחיי. כמו כן, השטויות של להיות בלהקת רוק, במיוחד להקת רוק מפורסמת במהירות, הולידו לחצים בלתי צפויים שונים שהקוד הגנטי שלי לא נועד להתמודד איתם. לא רציתי לגור בתוך מזוודה או מחוצה לה, אפילו עם לימוזינות שחורות ארוכות, מטוסי ג'מבו ומלונות 7 כוכבים השופעים בדוחפי סמים.


אני זוכר שחשבתי שאפשר לנצל את כל השעות האלה בשנה בנסיעות לחיים יצירתיים, כולל יצירת מוזיקה, כיף והנאה מההיבטים הפשוטים הלא מזוהמים של החיים עלי אדמות. חוסר המגע עם הטבע וההפרדה מהחיים הרגילים לא היו מועילים לרווחתי. כמו כן, לא רציתי להיות בעסקי המוזיקה הגדולים שמושכים אליהם קבוצה חזקה של עסקנים שמה שמעניין אותם זה רק כסף. הניצול האכזרי שלהם את הנאיביות של מוזיקאים הוא מחפיר.


מוזיקאים צריכים להיות מודעים למחיר הגבוה של הצלחה כביכול. כידוע, רוב הלהקות נוצרות עם מטרה משותפת ואז מתפרקות כשהן מתעשרות, מפורסמות ומצליחות, מה שהחל לקרות לקינג קרימזון. גיליתי שהטיולים הם מייגעים, עמוסים ועצבניים. ואם אתה מתפרסם אתה הופך לרכוש ציבורי, מה שיכול לעכב את ההתקדמות שלך בקניית תחתונים במרקס אנד ספנסר - אם תרצה.


כמו כן, לא אהבתי להיות נוסע פסיבי בסיבוב הופעות ולהסתובב כ-12 שעות ביום. שמעתי את בריאן אינו מדבר על זה בראיון טלוויזיה לאחרונה, והוא הדהד את המחשבות שלי בנוסח הרטורי של, 'למה להסתבך בשטויות עמוסות תהילה רק בשביל שעתיים על הבמה, כמו קוף שמופיע?'...


לא פלא שאתה מקבל הופעות כל כך גדולות מלהקות רוק, כי הן סגורות ביעילות בכלובים, סגורות במכוניות, במטוסים, בחדרי מלון ובחללים קלסטרופוביים אחרים עם סיכוי קטן לפעילות גופנית בריאה. זה דומה למה שאריות היו נתונים בו בקרקס. הם היו סגורים בכלובים כל היום והשתחררו להופעה בערב. כך ראיתי את זה, וכמובן שהיו אנשי מוזיקה תאבי כסף שהטילו את השוט מאחורי הקלעים. זה נראה לי די חולני, ולמרבה הצער תלוי בציות הנאיבי של המוזיקאים ובשאיפות האישיות שלהם.


לפני קינג קרימזון הייתי בדרכים במשך כשש שנים בטנדר צפוף. כאשר אנו, חברי קרימזון, יצאנו לדרך מעוכים בתוך חיפושית קטנה שנסעה למעלה צפונה על הכביש המהיר M1, כל מה שרציתי לעשות זה לעצור את המכונית, לקפוץ החוצה, לזנק מעבר לגדר ולהתגלגל על הדשא הרטוב בשדה של איכר כלשהו. אני נהנה להיות בשטח".


ב-1 במרץ בשנת 1974 יצא התקליט השני של להקת קאמל שנקרא MIRAGE. פה התחילה הפריצה הראשונה.



להקת קאמל הבריטית הוציאה את תקליטה הראשון בשנת 1973 אך חברת MCA העדיפה לא לממש את המשך החוזה עמה, בגלל מכירות לא טובות, ובעטה אותה בחזרה לשוק הלהקות חסרות הרוח הגבית. למזלה של קאמל, המצב הזה לא נמשך זמן רב והיא הוחתמה ללייבל חדש שנקרא GAMA. אז היא נכנסה לאולפני AIR (של ג'ורג' מרטין בלונדון) ואולפני DECCA לסירוגין במטרה להקליט את האלבום השני, שייקרא MIRAGE.


מפיק האלבום היה דייויד היצ'קוק, שעבד לפני כן עם להקות כמו קראוואן וג'נסיס. תקופת ההקלטות עברה בקלות יחסית כי רוב החומר כבר בוצע בהופעות מול קהל. עם זאת, לא כל החומר שהוקלט גם ראה אור בזמן ההוא. קטע שנקרא AUTUMN הוקלט בסשנים לאלבום אך נשאר חבוי במחסן עד שצץ רק שנים רבות לאחר מכן.


יש רק חמישה קטעים באלבום הזה, אך כל אחד מהם הוא דרמה מוזיקלית מרתקת מאד. בימים בהם המאזין לא היה מזפזפ בין השירים אלא לוקח את התקליט, מניח על צלחת הפטיפון, שם על אוזניו את האוזניות שלו ויוצא למסע נטול הפרעות חיצוניות - וכמובן שתוך התבוננות מעמיקה בעטיפה.


מהקטע המהיר שפותח את האלבום, FREE FALL עם שירתו של בארדנס, האנרגיה המוזיקלית לא פוחתת לשניה. הקטע הפותח הזה מציג בפנינו הרכב שהוא כבר הרבה יותר בטוח בעצמו לעומת האלבום הראשון. החטיבה המוזיקלית מהודקת יותר והגיטרה של אנדי לאטימר משתלחת כשברקע מפגיזים בהנאה אנדי וורד המתופף, דאג פרגסון הבסיסט ופיטר בארדנס הקלידן (שמנגן בקטע זה בהאמונד ובקלאווינט).


הקטע השני, SUPERTWISTER, הציג לראשונה לקהל הרחב את נגינת חליל הצד הנפלאה של לאטימר, שלמד באופן אוטודידקטי לנגן בו. הצד הראשון מסתיים עם היצירה NIMRODEL. לאטימר: "כולנו בלהקה קראנו את שר הטבעות, כמו שכולם עושים, וכתבתי את הקטע הזה בהשראת גנדלף, וכל הדברים האלו באותה תקופה".


הקטע שמסיים את האלבום, LADY FANTASY, הוא אחת היצירות הפופולריות ביותר של קאמל. היצירה הזו מנענעת את המאזין מהחשמל האנרגטי לעדינות האירופאית. עד שהמסע מסתיים בכמה דקות של גרוב קאמלי אדיר. זה סיום מוחץ לתקליט נוצץ.


בכלל, המוזיקה של קאמל דורשת כמה הקשבות עד שבאמת אפשר להבין אותה ולהתאהב בה. היצירות מעובדות בצורה כזו שהן שורפות לאט כמו להבה של נר, ממיסות שכבות של הגנה ונכנסות ללב. יש במוזיקה הזו משהו פרוגרסיבי, עדין וכובש. הרי זה ידוע שמה שמתבשל לאט על הפתילייה טעים יותר ממיקרוגל (ההשוואה של מוזיקה לאוכל תמיד עובדת...). למרות שהאלבום קיבל ביקורות נלהבות מצד העיתונות הבריטית, באופן מפתיע הוא לא נכנס למצעד המכירות הבריטי. בארה"ב הגיע האלבום למקום ה-149.



האלבום יצא לאור עם עיצוב עטיפה שנלקח באופן מכוון מעיצוב חפיסת הסיגריות של חברת CAMEL ובאפריל ומאי של 1974 בילתה קאמל בסיבוב הופעות לקידום האלבום. אך בזמן סיבוב ההופעות נחתה הפתעה לא נעימה מהספקית האמריקנית של סיגריות קאמל. בחברת הניקוטין גילו את עיצוב העטיפה ודרשו להסירה מהחנויות באופן מיידי. בארה"ב עוצבה מיד עטיפה שונה אך בשאר העולם הושארה עטיפת העיצוב של חפיסת הסיגריות לאחר שההנהלה של להקת קאמל הגיעה להסדר עם אותם ספקי הניקוטין. ההסדר קבע שלהקת קאמל תעניק בחינם בהופעותיה קופסאות מיוחדות עם חמש סיגריות קאמל בחפיסה. על העטיפה של הקופסה תתנוסס עטיפת האלבום, בצד אחד, והעיצוב המקורי של סיגריות קאמל בצד השני. אבל העסקה הזו הובילה לצרות; במשך שנתיים לא הפסיקו לזרום להופעות הלהקה יחצ"נים של חברת הסיגריות שדרשו מהלהקה להמשיך ולקדם את המוצר ולהקת קאמל הרגישה שהיא כבר לא מיוחסת יותר לחיה המדברית אלא לחברת סיגריות. עד שהקלידן פיטר בארדנס הפחיד אחד מהם באומרו כי הוא ילחין קטע על הסיגריות האלה שייקרא TWENTY STICKS OF CANCER.


הדרך מכאן הייתה סלולה עכשיו להקלטת האלבום השלישי והידוע מכולם של קאמל, THE SNOW GOOSE.



אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רווק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459



ב-1 במרץ בשנת 1973 יצא בארה"ב האלבום המפואר DARK SIDE OF THE MOON של פינק פלויד. באנגליה הוא יצא ב-16 במרץ. הנה ביקורת שנכתבה עליו אז מטעם הרולינג סטון (גיליון מס' 135 שיצא לאור ב-24 במאי 1973):



"פינק פלויד, אחת מלהקות הרוק המחתרתי המצליחות וארוכות הימים של בריטניה, יצאה יחסית ללא פגע מהבוץ של המוזיקה הפסיכדלית הבריטית של אמצע שנות השישים כנסיינים מוקדמים עם מושגים מהחלל החיצון. למרות ששלב ההתפתחות הזה של הלהקה היה קצר, חברי פינק פלויד היו מאז אותה תקופה הטכנו-רוקרים הבולטים של סצנת הפופ: ארבעה מוזיקאים בעלי שליטה בכלים אלקטרוניים המחזיקים בארסנל של אפקטים קוליים עם סמכות ועדינות. בעוד האלבומים של פינק פלויד בקושי נמכרו בחנויות, הם החלו למשוך קהל עוקבים עצום בסיבובי ההופעות שלהם בארה"ב. לאחרונה הם פיתחו סגנון מוזיקלי המסוגל לשמר את הקוסמיות הקולית המסנוורת והעלולה להכריע.


זה הוא אלבומה התשיעי של פינק פלויד והוא יצירה בודדת מורחבת ולא אוסף של שירים. נראה שהוא עוסק בעיקר בזמנים חולפים ומותרות מקלקלות של חיי אדם, כמעט לא נושא השגור ברוק. בשיר TIME ("הזמן חלף השיר נגמר"), MONEY ("שתף אותו בהגינות אבל אל תיקח פרוסה מהנתח שלי"). ואפשר לראות ב-US AND THEM ("קדימה, הוא בכה מאחור") כמפתחות להבנת המשמעות (אם אכן יש משמעות ברורה) של הצד האפל של הירח.


למרות שמדובר באלבום קונספט, חלק מהרצועות יכולות לעמוד בפני עצמן. השיר TIME הוא רוקר משובח בעל גוון קאנטרי עם סולו גיטרה עוצמתי מאת דיוויד גילמור. MONEY מנוגן באופן רחב וסאטירי עם נגינת סקסופון גסה כראוי של דיק פרי, שגם תורם סולו מוצהר ונושם להפליא לשיר US AND THEM. הקטע ON THE RUN הלא-קולי בולט עם צעדים דוהרים מצד לצד וחומקים בהצלחה מכל מספר של רעמים זדוניים ופיצוצים מוזרים רק כדי להיהרג על ידי תקתוק השעון שמוביל אל השיר על הזמן. לאורך האלבום הלהקה מניחה מסגרת מוצקה שאותה היא מקשטת בסינטיסייזרים, אפקטים קוליים והקלטות קול מדוברות. הצליל שופע ורב-שכבתי תוך שהוא נשאר ברור ומובנה היטב.


יש כמה נקודות תורפה. השירה של דיוויד גילמור לפעמים חלשה וחסרת ברק והקטע THE GREAT GIG IN THE SKY (שסוגר את הצד הראשון) כנראה היה יכול להתקצר או שאפשר לוותר עליו לגמרי, אבל אלו באמת התפלפלויות קטנות. זה הוא אלבום משובח עם עושר טקסטואלי ורעיוני שלא רק מזמין, אלא דורש מעורבות. יש כאן פאר מסוים שעולה על מלודרמטיקה מוזיקלית גרידא ולעיתים רחוקות מנסים אותה ברוק. לצד האפל של הירח יש הבזק - ההבזק האמיתי שמגיע מהמצוינות של ביצועים מעולים".


הידעתם ש:

זה היה אמור להיקרא במקור ECLIPSE, שכן להקת MEDICINE HEAD כבר הוציאה תקליט בשם DARK SIDE OF THE MOON. כשהאלבום של MEDICINE HEAD נכשל במכירות, פינק פלויד לקחה בחזרה את השם.


ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page