כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-3 באוגוסט (3.8) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "באחת האוניברסיטאות, שנאלצתי להגיע אליה, נתקלתי בספר על דמוקרטיה שנכתב כניסוי אמריקני. ממש התחברתי לספר הזה. אין אחד שהצליח להוכיח שדמוקרטיה יכולה לעבוד. מבחינתי דמוקרטיה היא עדיין סוג של ניסוי ומישהו צריך לבוא ולהוכיח לי שזה אכן משהו שיעבוד. זה לא אומר שדמוקרטיה לא יכולה לעבוד, אך בינתיים היא לא מוכחת כדרך יעילה במאה אחוז. בשביל שזה יעבוד, אנשים בארה"ב צריכים להפסיק לחיות באופן צבוע. הם צריכים לקחת בחשבון ובאופן מוחלט את מוחם וגופם, כשהם באים לחוקק חוקים. החברה שלנו בנויה מאנשים מתוסכלים. הורים לא רצו מעולם להיות אנשים רעים. אבל הם נשאבו לקטע בו הם חייבים ללמד את ילדיהם בצורה נוקשה כלשהי. כי זו הדרך בה הם למדו מהוריהם". (פרנק זאפה, בעיתון HIT PARADER, בשנת 1967)
ב-3 באוגוסט בשנת 2006 מת ארתור לי, המנהיג של להקת LOVE, לאחר מאבק בלוקמיה. בן 61 במותו.
להקת LOVE הייתה אחת הלהקות המגדירות את התקופה הפסיכדלית בלוס אנג'לס. אף על פי שהלהקה מעולם לא הגיעה לרמת כוכבות, אליה הגיעו להקות כמו הבירדס והדלתות, הייתה לה השפעה רחבה ומתמשכת.
כולם ודאי יזכירו את המאסטרפיס שהוא רקח לאותה להקה, FOREVER CHANGES, אבל אני רוצה להכיר לכם משהו שונה שלו עם אותה מסגרת בה פעל. התקליט הבא נחשב בעיני רבים לתחילת נפילתה של להקה זו מגבהים מופלאים. לאחר תקליט המופת ההוא החליט ארתור לי שהוא חייב להמשיך ולשנות את עולמו המוזיקלי. זה מה שיצא בשנת 1969.
הביקורות השליליות שספג FOREVER CHANGES גרמו לארתור להבין שכדאי לו לשנות כיוון מוזיקלי. לא עוד גיטרות אקוסטיות ותיזמורים ולא עוד חברי להקתו מוגבלי הנגינה, שבגללם נאלץ להעסיק נגני אולפן מיומנים לתקליט הידוע ההוא. מעתה תהיה להקת LOVE להקת רוק שמורכבת מארבעה חברים חדשים.
האמת? האלבום הרביעי הזה של LOVE, שנקרא FOUR SAIL (משחק מילים של - 'למכירה' מול 'ארבעה מפליגים') הוא טוב לטעמי. הגיטריסט החדש בהרכב, ג'יי דונלאן, משתלב היטב בהרכב ומנגן בביטחון רב. כמו כן היו בהרכב הזה הבסיסט פרנק פאייאד והמתופף ג'ורג' סוראנוביץ'.
הקטע הפותח את התקליט, שנקרא AUGUST, הוא קטע רוקי מלא עוצמה ומורכבות מיוחדת. דרך אגב, התקליט הזה אכן יצא באוגוסט, של שנת 1969. לאחר שיר הפתיחה המבטיח הזה מתרכך האלבום קצת אך נשאר ברמה טובה. אין כאן קלאסיקות כמו באלבומיה הקודמים של הלהקה. יש כאן ניסיון הישרדות מוצלח של ארתור לי, שהחל לשקוע עם כל תקליט שיצר מכאן והלאה.
דבר אחד ברור ובטוח, ארתור לי הוא להקת LOVE. היוצר החשוב הזה דאג לקחת את להקתו, בגלגוליה השונים, בדרכים מוזרות ולא מקובלות.
בזמנו נתפס כל צעד שלו כתמוה, אך עם חלוף הזמן קיבלו אלבומיו את ההערכה וההכרה שהם ראויים להן. בתקליט FOUR SAIL נמוג עשן הגראז' של האלבום הראשון. נמוגה הפסיכדליה של האלבום השני. נמוג הקסם המיוחד של האלבום השלישי. יש בתקליט הזה סוג של התפכחות מצד אמן שכנראה יודע כי לא יצליח יותר להתעלות מעל ליצירתו FOREVER CHANGES, שראה כיצד הביקורות קוטלות אותה ללא רחמים. יש בתקליט הזה עסק עם אמן שבור, שמנסה בכל כוחותיו להישאר בעולם המוזיקה. זאת למרות שמסביב לעגו לו על שעשה.
להקת LOVE בתקליט הזה היא ארבעה שחקנים שמככבים בסרט עצוב מאד, על להקה שכל אבקת הקסמים הנוצצת נמוגה מהמוזיקה שלה. מנהל חברת התקליטים ELEKTRA, ג'ק הולצמן, סיפר על מנהיג הלהקה שהייתה חתומה אצלו: "ארתור היה מוכשר באופן פנומנלי. אולי מוכשר יותר מכל אחד אחר. והוא ידע את זה. הוא היה רעב להצלחה, שכל הזמן חמקה מידיו. עשינו ארבעה אלבומים איתו. כל אחד מהם היה שונה ממשנהו. כשראיתי את הכיוון לשום מקום אליו הלך התקליט FOUR SAIL, הבנתי שהיה לנו את הרגע-הניצוץ של להקת LOVE ופה הוא נעלם. כשארתור ביקש להשתחרר מהחוזה איתי, אמרתי 'בסדר'. זה היה קשה, כי ההצלחה של להקת הדלתות המשיכה להכות לארתור בפנים. ארתור אמר שיש לו הצעה מחברת תקליטים אחרת, BLUE THUMB. אז שחררתי אותו מהחוזה. ואז קיבלתי טלפון מהחברה ההיא ששאלה לגבי הלוגו הידוע של להקת LOVE. אמרתי, 'אנחנו הבעלים של כל הלוגואים אבל אתה יכול לקבל את זה. אתה יכול להשתמש בזה בתקליט הבא איתו'. כל הדברים שארתור עשה לאחר מכן היו פשוט נוראיים. הייתי מקשיב לקטע או שניים, אבל זה לא היה זה. מעולם לא קניתי תקליט שלו לאחר שעזב אותי. לחברה שלי היה את הטוב ביותר מארתור לי. אני עדיין מחשיב אותו כאמן של ELEKTRA, אבל מעולם לא הכרתי אותו בשלב הסמים הקשים יותר שלו. הוא היה כבר במצב רע ב-FOUR SAIL אבל לא הייתי בטוח מה הוא צרך באותו זמן".
ארתור לי: "תהליך ההקלטה היה מאוד מעניין. הקלטתי את שני האלבומים האלה במה שהיה פחות או יותר מוסך, או בית. שכרתי ציוד ובעל הבית-אולפן גבה ממני שמונה דולר לשעה. אז שכרתי את כל הציוד מהכיס שלי וזה היה בסדר. האנרגיה של המוזיקאים הכניסה אותי לזה, אי אפשר לבקש יותר מזה. הייתי בסוף
חוזה ההקלטות שלי עם ELEKTRA. פירוש השם FOUR SAIL הוא כמו שלט תקוע במדשאה בקדמת בית. זה היה למעשה 'אהבה למכירה', כי היה לי את זה עם חברת אלקטרה. כך הרגשתי אז".
מפגשי מרתון נערכו עבור FOUR SAIL, בבית שהוסב לאולפן הקלטות. "הנה היינו, צריכים ללמוד 25 שירים, פחות או יותר, כולם במכה אחת", נזכר ג'יי דונליאן הגיטריסט, "וכמה שבועות אחר כך היינו באולפן מטופש קטן והקלטנו את כל השירים האלו. זו הייתה האינטראקציה המסתורית של ארתור והביזנס. מתוך זה, חברת אלקטרה בחרה את השירים שרצתה. השאר היו הזרעים לאלבום הבא, בחברת תקליטים חדשה, שייקרא OUT HERE. האולפן הביתי הזה היה באזור מגורים בלב של הוליווד. זה בהחלט היה בית כמו כל בית אחר, אבל הבעלים הכניסו חלון בין חדר שינה אחד לסלון. הסלון היה המקום שבו ניגנו. ארתור שכר מכשיר הקלטה עם שמונה 8ערוצים, או אולי 16 ערוצים - אני לא ממש זוכר, אבל כבר היו שם את הקונסולה ואת הדברים האחרים. זה היה סטודיו בהתהוות. המותרות של זה היה שעשינו שם חזרות, אז כל מה שהיינו צריכים לעשות זה לנגן את זה. לא היו העלאות נוספות, לא תיקונים, כלום. בטח, אני חושב שחלק ווקאלי או קטע גיטרה שני היה יכול להוסיף, אבל אפילו התפקיד שלי בשיר AUGUST היה טייק חי בלי שום הזדמנות לתקן. זמן באמת היה כסף, וזה אומר הכסף של ארתור".
הקצה החדש והכבד יותר של להקת LOVE טלטל מעריצים שציפו לעוד FOREVER CHANGES. לא כולם העריכו את הכיוון החדש. מבחינתם, ההרכב הזה הרעיש יותר מדי בהופעות. כולם היו נגנים נהדרים, אבל השירים והעיבודים היו שונים בתכלית ממה שהייתה הלהקה קודם לכן. הרבה מהמורכבות נעלמה. היו כמה שירים שיכלו כמעט להתאים לאלבומים קודמים, אבל האופן שבו הם בוצעו, בלייב, היה מאוד כבד. זה היה כמו אגרוף בחזה, מבחינת עוצמת ווליום.
ג'ים ביקהארט היה עד למראה החדש של להקת LOVE ב-17 ביולי 1969. "אני זוכר שראיתי את ההרכב הזה בתיאטרון אקוואריוס בלוס אנג'לס. זו הייתה להקת הארד-רוק טובה, אבל ללא מיקוד. מה שאני זוכר לגבי ההופעה שהיא הייתה מעניינת אך לא ראויה לציון. זה היה הארד-רוק מלודי שנוגן על ידי מוזיקאים לא ידועים לצד מישהו שהיה הכל מלבד אישיות לא ידועה. המוזיקה לא נדבקה לי בראש".
מעריץ הלהקה, וחברו של ארתור, דניס קלי, לא היה מודע לכך שההרכב של הלהקה השתנה כאשר נכח במופע אחר. הוא התרשם, בכל זאת. "הלכתי וציפיתי לראות אותם מנגנים שירים מהאלבום FOREVER CHANGES. כשהם יצאו לבמה אני זוכר שחשבתי, 'מי הם החבר'ה האלו?' זו הייתה רק הפעם השלישית שראיתי את הלהקה, ובכל פעם זה היה הרכב אחר. הם היו מדהימים. הם ניגנו את כל האלבום FOUR SAIL וג'ורג' סורנוביץ' היה מפלצתי על התופים. זה לא מה שציפיתי או קיוויתי לו, אבל, שוב, ארתור העיף אותי".
מבקר הלוס אנג'לס טיימס, ג'ון מנדלסון, הכריז על האהבה החדשה הזו כ'יותר טובה מתמיד'. הוא, למשל, לא התגעגע ללהקה הישנה. "לא עוד אגואיסטים סוררים, הלהקה הונעה על ידי מייסד בעל צלול ונשלט ששמו ארתור לי. עכשיו יש לו אנשי צד חדשים שהם יותר ממוכשרים ומנגנים יחד (מה שהלהקה הישנה עשתה רק לעתים רחוקות)".
ג'יי דונליאן זכר שרצה להתעלות על הגלגול הקודם של הלהקה: "כולנו הרגשנו צורך אמיתי לנגן טוב ולהופיע טוב יותר מההרכב הקודם. לא רק לעבור על העניינים. ארתור באמת השקיע הרבה אנרגיה בהופעות שלו וכך גם הבחורים האחרים בלהקה. זה היה סוג של עסקת אנרגיה גבוהה, וזה מה שכבש את האנשים שציפו ללהקה של FOREVER CHANGES".
יש לציין כי התקליט FOUR SAIL נוצר עבור חברה זו במסגרת התחייבותו של ארתור כלפיה מבחינה חוזית. אבל עם זאת ולמרות זאת, זה תקליט אחד, יחיד ומיוחד של להקה אחת, יחידה ומיוחדת שבתוכה היה אדם אחד, יחיד ומיוחד, כשהכל עטוף באהבה אחת גדולה - אהבה למוזיקה!
ב-3 באוגוסט בשנת 1971, הכריז פול מקרטני על הקמת להקה חדשה. הדבר פורסם כסקופ ב"דיילי מירור" הבריטי, כשרק אשתו לינדה הוזכרה. חברי הלהקה האחרים ושם הלהקה לא הוזכרו שם.
כך נכתב שם: "פול מקרטני הקים להקה חדש. ואחת מחבריה היא אשתו לינדה. שמות המוזיקאים האחרים הם סוד שמור היטב, אבל הם כבר עבדו יחד באולפני הקלטות. פול, 29, גם הקים משרד חדש, מקרטני הפקות בע"מ, בסוהו, כדי לטפל בכל ענייניו. החדשות על הפעילות החדשה של פול נחשפה אתמול - יום אחרי שג'ורג' האריסון ורינגו סטאר, שניים מעמיתיו הוותיקים לביטלס, השתתפו בשני מופעי צדקה מרשימים בניו יורק".
באותו יום בו יצאה הכרזתו על הלהקה החדשה, יצר פול קשר עם נשיאת מועדון המעריצים של הביטלס, פרדה קלי, וביקש ממנה למסור למעריצי הביטלס ש"תודה לכם שאתם כותבים לי, אך אני כבר לא ביטל יותר".
פרדה קלי: "זה נכון שפול מנסה לפרק את השם של הביטלס. הוא לא רוצה להיות קשור לזה יותר. למשל, במגזין המעריצים אנחנו רושמים את תאריכי הלידה של כל ילדי הביטלס אבל פול טען שילדיו אינם ילדי ביטל. אני מניחה שזה הוגן וציפיתי שזה יקרה".
מאמר, שפורסם ברקורד מירור למחרת, חשף את ההרכב המלא (עם המתופף דני סייוול והגיטריסט דני ליין - חבר מודי בלוז לשעבר). "אני לא רוצה להגיד יותר מדי על הלהקה. אני פשוט לא רוצה שזה יהיו חדשות ישנות עד שנתחיל לנוע", פול אמר שם. דוברת מטעם המשרד החדש של מקרטני מסרה: "הלהקה החדשה נמצאת באולפני ההקלטות כבר זמן מה ויש לה הרבה מוזיקה, שחבריה מקווים להוציא לפני סוף השנה. החברים מאוד נרגשים מהמוזיקה שהם יוצרים".
שלושה ימים לאחר מכן פורסם במלודי מייקר הבריטי: "לינדה מצפה לילד בסתיו, ופול לא רוצה פסנתרנית בהריון על הבמה. הלהקה עבדה קשה מאוד לאחרונה, וכולם ייצאו לחופשה. פול גם עושה את המקסימום כדי לסיים חוזה. יש לו תקוות גדולות לפתור את הבעיות הנוכחיות עם שאר הביטלס בזמן הקרוב מאוד".
בינתיים פורסם בעיתון NME הבריטי: "סביר להניח שהלהקה תיקרא 'להקת הבלוז של פול מקרטני'... אבל שם הלהקה, כנפיים, לא יעלה בראשו של פול לפני לידת בתו השנייה, סטלה, ב-13 בספטמבר 1971. שם שהוא שקל ללהקתו לפני בוא ה"כנפיים" היה טרפנטין.
ההכרזה על הלהקה החדשה יצאה 48 שעות בלבד לאחר הקונצרט שג'ורג' האריסון עשה למען בנגלה דש, והעיתוי של זה לא היה מקרי. פול הוזמן לנגן בקונצרט הצדקה אבל לא רצה לתת למנהל הביטלס ואויבו המר, אלן קליין, את הסיפוק באיחוד מחדש של הביטלס על הבמה. הוא רצה להראות שהוא נמצא כבר במסלול אחר ופנה לכתבת הדיילי מירור, דבורה תומס. האמירה הזו שלו נועדה להראות שהוא ממשיך הלאה - לא רק להופעה אחת אלא לזמן רב.
החיפושית לשעבר ביקש לעשות את הצעד הנכון מבחינתו - להתחיל מהתחלה. מטרת להקה זו הייתה עבורו להיות שווה בין שווים. דובר מטעמו מסר לתקשורת כי "פול לא רוצה להיות קשור יותר לביטלס אלא לעשות את צעדיו בקריירה משלו ולהיות פול מקרטני".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-3 באוגוסט בשנת 2010, מת מסרטן בריאות הזמר וכותב השירים הנודע, בובי הב, שידוע בעיקר בלהיטו SUNNY. בן 72 במותו.
אז הנה פרטים שאספתי על אותו להיט... בניגוד לשירים רבים עם המסר על אהבה מרוממת שמביאה נחמה לכאב, השיר הזה הוא מאוד מעורפל - זה יכול לחול על גבר, אישה, הורה, ילד, מאהב או חבר. זה יכול להיות אפילו על אלוהים, כפי שחלק מהאנשים שיערו.
בובי הב מעולם לא ייחס השראה ספציפית לשיר, אבל מותו של אחיו, האל הב (גם הוא מוזיקאי), ב-23 בנובמבר 1963 ויום לאחר שג'ון קנדי נרצח, היה אירוע מכונן בחייו. הוא הסביר שהשיר הביא לו איזון ותקווה לעתיד מזהיר יותר - מסר שהתחבר למאזינים רבים. "הכוונות בשיר היו רק לחשוב על זמנים מאושרים יותר - בעצם לחפש יום בהיר יותר - כי הזמנים היו קשים", אמר הב. "הייתי צריך להרים את עצמי, והשיר הזה אסף אותי מלמטה. זה היה כתחינה לטבע שטוף שמש ותחינה מלודית לשלום. הייתי שיכור כלוט כשכתבתי את השיר הזה. אז ראיתי זריחת שמש בצבע סגול, דבר שלא ראיתי קודם לכן וזה הציף אותי". הצלחת השיר הממה אותו.
פרנק סינטרה, ג'יימס בראון, סטיבי וונדר, מרווין גאי, בוני אם ומאות אמנים אחרים הקליטו את השיר הזה. שר הקליטה אותו בשנות ה-60 כמחווה לבן זוגה, סוני בונו. עם זאת, הגרסה המקורית של הב היא הגרסה היחידה שהתפרסמה היטב בארה"ב ובהמשך קיבלה שימוש נרחב גם בפירסומות שם.
החרטה היחידה שלו הייתה שריי צ'ארלס לא היה אחד מ-500 האמנים פלוס שהקליטו את השיר הזה שלו.
ב-3 באוגוסט בשנת 1973 יצא האלבום INNERVISIONS המופתי של סטיבי וונדר.
האלבום הזה היה האלבום השלישי בפרץ היצירתיות המחודש של וונדר. מצד אחד היו בו שירי בלדות נעימות (כמו GOLDEN LADY הנהדר) ומצד שני היו שירים פוליטיים טעונים (עם השיר LIVING FOR THE CITY). הסיפור בשיר האחרון שציינתי הוא עגום ביותר. על בחור תמים שהגיע ממיסיסיפי לניו יורק ולבסוף מוצא את עצמו כלוא בגלל שנקלע לתומו למעצר על סמים ללא עוול בכפו. השיר הזה אף זיכה את וונדר בשנת 1974 בפרס הגראמי על שיר הרית'ם אנד בלוז הטוב ביותר לשנה זו.
וונדר לקח את המקלדות הקרות והצליח עימן להוציא צלילים חמים ששיקפו את רגשותיו. השיר הפותח והפ'אנקי הוא TOO HIGH, שמדבר על הרוע והאסקייפזם הנוראי שבסמים. וונדר ניסה פעם אחת בחייו ג'וינט. החוויה לא הייתה טובה ומאז הוא לא נגע בזה. יש בשיר הזה גם נגיעות קלות של מוזיקת ג'אז בי-בופ שוונדר כה אהב. בכלל, יש בתקליט הזה של סטיבי איזון מופלא בין השירים, שרובם חוברו זה לזה כדי ליצור אווירת המשכיות נכונה. תוכן התקליט מסביר משהו פשוט אך נכון : החיים יכולים להיות קשים למי שעושה שטויות אך הם יפים מאד למי שלא נוהג כך.
וונדר לא הפך את הקונספט הזה לדבר טחון, בנאלי ולעוס טלט מרתק בתקליט הזה לכל אורכו. המסר מחלחל פנימה, עם הגשה נכונה ביותר מצידו של האיש שלא רואה כלום אך רואה הכל. והדרך בה הוא מעודד אחרים להציף את החיים בהתנסויות חדשות מעוררת השראה, כמו למשל בבית הפותח של השיר-להיט הלאטיני באופיו, DON'Y YOU WORRY 'BOUT A THING : "כל אחד זקוק לשינוי, לקבל הזדמנות לבדוק את השינוי. אבל אתם היחידים לראות, טת השינויים שאתם לוקחים את עצמכם לתוכם".
שלושה ימים לאחר צאת האלבום עבר וונדר תאונת דרכים קשה. החיים של סטיבי וונדר כמעט והסתיימו בשנת 1973. באותה שנה הוא התראיין לעיתון 'רולינג סטון' וציין שהוא מרגיש כי הוא הולך למות בקרוב אך הוא לא שיער כמה צמוד הוא הלך לרקוד עם מלאך המוות בזמן הממש קרוב.
זה קרה בדרך מ- GREENVILLE שבדרום קרולינה. סטיבי היה בדרכו משם לאוניברסיטת DUKE שבדורהאם. התאריך היה 6 באוגוסט 1973. השעה הייתה מוקדמת. היעד היה להופיע במופע צדקה שנערך דרך תחנת הרדיו WAFR. סטיבי נסע באוטו שכור מחברת HERTZ ביחד עם בן דודו, ג'ון האריס, שהיה גם הנהג שלו. מאחוריהם נסעו עוד שלוש מכוניות עם צוות ההפקה שלו. סטיבי ישן בכיסא שליד הנהג. הוא היה חגור בחגורת בטיחות. האריס ניסה לעקוף משאית גדולה שהובילה בולי עץ. משום מה התנגשה המכונית בחלק האחורי של המשאית.
הפגיעה גרמה לאחד מבולי העץ שעל המשאית להחליק ממנה וליפול על השמשה הקדמית של המכונית ולפגוע בראשו של סטיבי. נהג המשאית טען מאוחר יותר שהמשאית שלו הייתה בכלל ללא בולי עץ כי הוא פרק אותם קודם לכן. אמבולנס הובהל מהר למקום ולקח את האמן המדמם באופן חזק לבית חולים סמוך. לאחר טיפול ראשוני הוא הועבר לחדר ניתוח. שם הוא אובחן עם גולגולת שבורה וזעזוע מוח קשה. לפיכך הוחלט לא לעשות לא ניתוח ובמשך חמישה ימים מורטי עצבים שכב סטיבי בתרדמת מוחלטת. אימו של סטיבי, לאלה, טסה מיד מדטרויט וגילתה ההית החולים את בנה כשראשו גדול פי שלוש מהגודל הרגיל. בארי גורדי, הנשיא של חברת MOTOWON, קיבל טלפון ובו הודעה שאחד האמנים הגדולים ביותר שלו הולך למות.
פה נכנס לתמונה אירה טאקר, מנהל יחסי הציבור של סטיבי. הוא גילה בבית החולים שכולם עומדים בשקט סביב מיטתו בזמן שהוא שרוי בתרדמת. טאקר החליט ללכת על גישה הפוכה של ווליום גבוה כי הוא ידע שסטיבי אהב לשמוע מוזיקה בווליום גבוה מאד. לאחר כמה צעקות ממנו שלא נענו בתגובה מכיוון המיטה, הוא החל לשיר את השיר HIGHER GROUND בווליום חזק לתוך אוזנו של סטיבי.
השיר HIGHER GROUND היה באותו זמן הלהיט המוביל מהתקליט החדש INNERVISIONS. לפתע החלה להיראות תנועה קטנה מאצבעותיו של סטיבי. מכאן החלה להיסלל הדרך להחלמה מלאה, כולל איבוד חוש הריח והטעם על הדרך. טאקר החליט להביא לסטיבי את מקלדת הקלאווינט האהובה עליו לחדרו בבית החולים. זמן קצר לאחר מכן ניגן סטיבי במקלדת כמו לפני התאונה. הפציעות הפיזיות שלו החלו להיעלם, חוץ מצלקת מעל אחת מעיניו. כמו כן, הזמר היה נתון מאותו זמן ואילך לעייפות יתר וכאבי ראש.
באופן מדהים חזר סטיבי לבמה ב-25 בספטמבר 1973 כאורח כבוד בהופעה של אלטון ג'ון ב- BOSTON GARDENS. הוא ביצע שם את SUPERSTITION ואת HONKY TONK WOMEN של הסטונס. והוא היה מדהים כהרגלו.
כנראה כל זה בגלל שהוא לא האמין באמונות תפלות....
מי נולדו ב-3 באוגוסט? בואו נגלה...
1926 - טוני בנט (אנתוני דומיניק בנדטו), זמר פופ חשוב שזכה ארבע עשרה פעמים בגראמי. הוא מת ביולי 2023.
1939 - ג'ימי ניקול, מתופף וחבר זמני בביטלס, בשנת 1964, לאחר שרינגו סטאר התמוטט ואושפז בבית החולים עם דלקת שקדים. ניקול חזר לאפלולית כאשר רינגו הצטרף שוב ללהקה באמצע יולי 1964. הסיפור העגום מאד של ג'ימי ניקול נמצא, עם כל הפרטים, בספר הביטלס השלם היחיד בעברית, "ביטלמאניה!"
1947 - סאלי אולדפילד, זמרת ואחותו של מייק אולדפילד.
1963 - ג'יימס הטפילד, הזמר-גיטריסט של להקת מטאליקה.
ב-3 באוגוסט בשנת 1969 הופיעה להקת קינג קרימזון במועדון מארקי (MARQUEE) הלונדוני, חודשיים לפני צאת תקליטה הראשון.
וכן, חברי הלהקה ביצעו על הבמה גם גרסה משלהם ליצירה הקלאסית 'מארס' של גוסטב הולסט, כולל צלילים מהמלוטרון המכשף בידיו של איאן מקדונלד.
למחרת תופיע במועדון גם להקה מתקדמת נהדרת אחרת ושמה 'קרסידה'. ובעוד יומיים תהיה זו להקת פאמילי שתופיע שם, עם הזמר בעל הקול המיוחד, רוג'ר צ'פמאן. אל תחמיצו!
היום, ב-3 באוגוסט בשנת 1979 יצא תקליט חדש ללהקה הפאנק הבריטית, סקס פיסטולס, ששמו SOME PRODUCT. תקליט חדש? ובכן, לא בדיוק... זה פשוט אלבום ראיונות בהשתתפות חברי הלהקה. הקולות נערכו כקולאז' מראיונות שונים ופרסומות ברדיו. היה זה עוד ניסיון להרוויח קצת כסף מלהקה שכבר התפרקה והבסיסט שלה, שמת בנסיבות טרגיות.
אז מה יש לנו כאן? את חברי הלהקה מדברים על שטויות, כולל גודל החזה של בחורות בארה"ב, בקטע בשם BIG TITS ACROSS AMERICA. מן הסתם, יש הרבה קללות, בתקליט הזה, שיוצאות מפיו של הבסיסט סיד וישס המנוח (שרק פרצופו, מכל חברי הלהקה, נראה בעטיפה הקדמית). עדיין, המוצר הזה לוכד היטב את פילוסופיית הפאנק. אך למי שמחפש מוסיקה - אל תטרחו לחפש אותה פה.
היום, 3 באוגוסט בשנת 1970, יצא תקליט חדש ללהקת CANNED HEAT ושמו FUTURE BLUES.
מבחינה מילולית, הלהקה התרחקה מנושאי בלוז מסורתיים לטובת נושאים עכשוויים, כגון האקולוגיה השברירית של כדור הארץ. עטיפת האלבום תיארה חמישה אסטרונאוטים על הירח ששותלים הפוך את הדגל האמריקאי עם כדור הארץ שנראה ברקע ופני השטח שלו שקועים בזיהום. כמה מהציבור האמריקאי ראו בדגל ההפוך כעלבון חמור והיו רשתות של חנויות תקליטים שסירבו למכור אותו בגלל זה. עדיין, התקליט זכה להצלחה מינורית גם בשל הלהיט שנמצא בו, LET'S WORK TOGETHER. מאז הוא נחשב לתקליט חשוב בזרם הבלוז-רוק.
המוסיקה בתקליט משובחת ומומלצת והיה זה גם התקליט האחרון של הלהקה עם הגיטריסט המוכשר שלה, אל וילסון, שמת לאחר מכן בגיל 27. הלהקה המשיכה להקליט לאחר שווילסון מת, ובוודאי שהייתה פעילה כתמיד בסצנת ההופעות (אם כי הפופולריות שלה דעכה עם השנים, עד מותו של בוב הייט בשנת 1981 - הפרטים המצמררים על המוות שלו וגם של ווילסון, בספרי "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום").
ב-3 באוגוסט בשנת 1977 הופיע סקסופוניסט הג'אז הידוע, סטן גץ, עם להקת פיאמנטה הישראלית, בבנייני האומה בירושלים.
הכל החל בשנת 1976, כשהאחים אבי ויוסי פיאמנטה שמעו שסטן גץ, שעמד להגיע להופעות בישראל, לא הכיר מוסיקה ישראלית, הם יזמו שיחת טלפון עמו והודיעו לו שאם ברצונו להכיר - שיפנה אליהם. יוסי פיאמנטה היה גיטריסט נחשב מאד בארצנו ואחיו, אבי, ניגן בלהקה בחליל ובקלידים.
גץ נענה להזמנה, הגיע לביתם, הקשיב לצלילים שהם יצרו במסגרת להקתם והתלהב מהשילוב של רוק עם אלמנטים מזרחיים. באותה פגישה הציע גץ לחברים שיעשו הקלטת דמו משותפת אותה הוא ייקח לארה"ב כדי לעניין שם חברות תקליטים. גץ התאהב במשפחת פיאמנטה אף יותר כשהגיע לארוחת שישי ואם המשפחה, ג'ני, נתנה לו להכיר לו רק את המוסיקה של פיאמנטה כי אם גם את הריחות והטעמים היישר מסירי הבישול. גץ התלהב והשמחה הייתה רבה עד השעות הקטנות של הלילה. למחרת הוא הצטרף לאחים פיאמנטה כשהלכו לבית הכנסת. עבור הסקסופוניסט הייתה זו חוויה רוחנית, כי הם כיבדוהו בעליה לתורה, לראשונה מאז שהייתה לו בר מצווה.
סטן גץ התאהב בפיאמנטה והשתומם מדוע אינם מוציאים תקליט. כשנענה כי מדובר במחסור במצלצלים להפקה, הוא ביקש לקחת את העניין לידיו. כך הגיעה החבורה, כולל האחיות פיאמנטה שהפכו בן רגע לזמרות ליווי, לאולפני קולינור בת אביב. שם הקליטו קטע שקראו לו "געגועים". מאז דובר על תקליט שלם שסטן גץ ופיאמנטה הקליטו, אך צליליו טרם נשמעו. דווח כי אחד הקטעים שם דיבר על הקונפליקט המתמשך בישראל בין ערבים ויהודים. בהמשך החליט גץ שקטע זה לא כדאי שייכנס לתקליט, כי יש בו יותר מדי פוליטיקה.
בהופעתו בהיכל התרבות, באותה שנה, הוא הקדיש קטע שלו למשפחת פיאמנטה. אז הוא עדיין הופיע עם להקתו. לאחר מכן טס יוסי פיאמנטה לניו יורק ועסק שם בעריכת ההקלטות עם גץ, שקבע שהמתופף המקורי בהקלטות לא מספיק טוב ושצריך להקליט מתופף מנוסה יותר. אז עלה שמו של המתופף אהרלה קמינסקי.
באוגוסט 1977 חזר לישראל ושוב לסירי הבישול של ג'ני. כשיצא להופיע עם להקת פיאמנטה, הערב שלו נחלק לשני חלקים - בחלק אחד הוא ניגן עם פיאמנטה (ועם קמינסקי בתופים) ובחלק השני הוא ניגן עם הנגנים שלו מחו"ל. כמובן שבוצע על הבמה גם להיטה של להקת פיאמנטה, "מצווה גוררת מצווה", כשגץ נראה מבסוט לגמרי.
אהרלה קמינסקי סיפר לי: "היה זה יוסי פיאמנטה שהתקשר אליי והזמין אותי לנגן איתם. עשינו כמה חזרות ואז סטן גץ הגיע. מאד אהבתי את הנגינה שלו. הוא היה ענק, אבל הרושם שהוא הותיר בי היה של בן אדם סגור. הוא לא היה אחד מהחבר'ה. הוא היה די מורם מעם. אנשי פיאמנטה לקחו אותו לכותל והוא לא רצה לצאת מהאוטו כשהם הגיעו לשם. הוא אמר להם שילכו לכותל והוא יחכה להם ברכב. נדמה שהוא התכחש ליהדות שלו. אשתו הייתה עמו והפצירה בו ללכת איתם לכותל. הוא הלך בחוסר רצון וחזר משם דומע מהתרגשות. הקיר הגדול שניצב מולו כנראה הפיל בו איזה קיר רגשי".
להזמנות: 050-5616459
ב-3 באוגוסט בשנת 1966 התחילה להקת הרולינג סטונס תשעה ימי הקלטות באולפני RCA שבלוס אנג'לס. שם הוקלטו השירים HAVE YOU SEEN YOUR MOTHER BABY STANDING IN THE SHADOW ו- LETS SPEND THE NIGHT TOGETHER.
ב-3 באוגוסט בשנת 1979 יצא תקליטה השלישי של להקת TALKING HRADS ושמו FEAR OF MUSIC. ובכן, פחד בהחלט אין פה, כשהלהקה והמפיק, בריאן אינו, יצאו יחדיו לדרך וללא חשש.
זה היה התקליט השני שבריאן אינו הפיק ללהקה וגם הפעם נחצו גבולות. הוא רצה כל הזמן שדברים יישמעו מוזרים יותר, כשהם נבנים על גבי גרובים, שחלקם הגיעו מהמסורת האפריקאית. ועדיין, הגרובים האלו באים כניגוד מוחלט לטקסטים של דייויד ביירן, עם שירים המדברים על סמים, פסיכוזה וחוסר רגש חיובי.
במלודי מייקר נכתב בזמנו ביקורת ש"למרות הביקורות הציניות שרבים שמים על הפקותיו של בריאן אינו, הוא הצליח לסדר פה את התדרים, מהנמוך לגבוה, כך שהכל פועל יחדיו ונשמע נהדר".
התקליט נפתח עם השיר I ZIMBRA, שמבוסס על שיר משנת 1916 בשם GADJI BERI BIMBA מאת המשורר הגרמני הוגו בול, שהיה שם גדול בתנועת האמנות של דאדא. חברי הלהקה אהבו היסטוריה של האמנות, אבל בריאן אינו הוא שהציע להם להתאים את השיר ההוא למקצבי ההקשה האפריקאים שהוגברו על ידי סינטיסייזרים.
הדאדאיזם הייתה תנועה ספרותית ואמנותית שפותחה בין השנים 1915 ל-1922, שנולדה כתוצאה מתגובה והתפכחות במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916 הקים הוגו בול את מועדון הלילה קברט וולטייר בציריך כמקום מרכזי להתפשטות התנועה, שמטרתה להטיל ספק בכללים וערכים אמנותיים.
השיר הזה התחיל כקטע אינסטרומנטלי המבוסס על צורת מוזיקה פופולרית בניגריה בשם HIFGLIFEe, תוך ערבוב אלמנטים של דיסקו, דבר שהרבה להקות רוק תיעבו לעשות באותו זמן. "היינו מוזיקאי רוק שחיפשנו מוצא ממה שהפך לנוסחה צפויה מאוד לנגן רוק", כתב המתופף, כריס פרנץ, בספרו. "למוזיקה האפריקאית שאהבנו הייתה האנרגיה והתשוקה של רוק, אבל עם הבדל אחד גדול: היא לא התבססה על צלילים של צ'אק ברי". התיפוף בשיר זה הוא מינימלי, כאשר פרנץ משתמש רק בתוף הבס ובמצילת ההיי-האט שלו.
בשיר אחר, AIR, ביירן מרבה לצקת את תחושת הפרנויה. בשיר זה הוא מציין שאפילו אוויר יכול לפגוע בנו, ולכן זה דבר נוסף שיש לדאוג לו בחיינו. "שיר על כך שהאוויר לא חבר שלך היה אחת מנקודות המבט הליריות המעניינות של דיוויד", כתב פרנץ. "הוא לקח משהו שכולם צריכים אותו כדי לשרוד, והפך אותו לאויב".
ועדיין, הפחד הקיומי הזה הביא את התקליט למקום ה-33 במצעד המכירות הבריטי ולמקום ה-21 במצעד האמריקני.
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט הזה: "הזמן עומד דומם כשאתה מתפוצץ. על סף העומס הנפשי, יש רגע של גילוי - מסגרת קפואה שבה הכל משתלב בדרכים חדשות. ההיגיון מתמוסס. ובאותו רגע מסוכן העולם עומד במקומו, מוטה ומתחדש.
דיוויד בירן חושב שאוויר מכה לו בפנים, שבעלי חיים רוצים לשנות את חייו, ושמישהו שולט בגיטרה החשמלית. כשלעצמו, נקודת מבט זו הופכת את שיריו למרתקים. אבל מה שהופך את הלהקה הזו ללהקת הרוק האהובה עלי וכנראה ללהקה הטובה ביותר בכל מקום הוא שהם המציאו צליל אנלוגי להשקפתם: מוזיקת רוק המעוותת ומשהה את הזמן.
הם משתמשים במכשיר פשוט: חזרה על מקצבים בלתי מתפתלים והרמוניות בלתי נעות. כל מנגינה היא שרשרת קטעים המקושרים לפי קצב, כל קטע הוא מטריצה של ריפים משתלבים.
אפילו בשירים המקובלים יותר - אלו שבנויים על אקורדים מינוריים רגילים - כל דבר שניתן לחזור עליו חוזר על עצמו. באשר לקצב, המתופף כריס פרנץ יחזיק לפעמים תבנית אחת לשיר שלם, אבל מכיוון שהריפים שזורים זה בזה, החזרה לא מעוררת שעמום בסגנון קראפטוורק או קלסטרופוביה של דיסקו.
השירה של ביירן שומרת על המוזיקה בזמן הווה. הוא שר כמו מוזיקאי כלוא ביום אינסופי שבו כל דבר יכול לקרות. לפעמים הוא מסונכרן עם שאר חברי הלהקה ולפעמים הוא מתרחק מהם בנטישה מטורפת. אף על פי שחבריו משחקים כמו מכונה יעילה, דייוויד בירן שומר על יופיין של טעויות אנוש.
תקליט זה הוא ההפקה המשוכללת ביותר של הלהקה עד כה, שופעת תוספות ואפקטים שלא משוחזרים בהופעות. צלילים מגיחים משום מקום, הדים מסבכים את הקצב והתמהיל עכור כמו פילם-נואר. אף על פי ששמרני גל חדש ודאי מזועזעים מההתעסקות באולפן כה משוכלל, השירים לא סובלים מזה ולו במעט.
בשבילי, הרצועה הפחות מעניינת בתקליט היא LIFE DURING WARTIME דמוי הרוק-דיסקו. עם זאת, ביירן שינה באופן דרסטי את גישתו המילולית בתקליט. במילות שיריו בתקליטים קודמים, הוא נתן לעצמו להיות מודע לעצמו: הוא היה מתבונן, מנתח ושופט. במילים החדשות שלו הוא לא מתחשב, הוא מרגיש. יש מעט מאוד עבר ואין עתיד, רק מערבולת של תחושות, כאילו זה כל מה שהוא יכול לעשות כדי להתמודד כרגע. השירים הם תמיד בגוף ראשון ומזכירים מעט מאוד דמויות חיצוניות: עולמו הפנימי של הזמר הוא מפלטו האחרון. היקום הפרטי והפרנואידי של דייוויד ביירן קרוב באופן מסוכן לשלי ושלכם. השיר CITIES מתפוגג עם ריף וצליל צפירות. ניגנתי את התקליט יותר מתריסר פעמים לפני שהבנתי שהצפירות אינן מחוץ לחלון שלי".
בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "מצחיק כמה מהר האוונגרד הופך למיינסטרים בימים אלו. לפני שנתיים -שלוש הראשים המדברים נשמעו מוזרים אפילו לעצמם, ועכשיו המוזיקה שלהם נגישה באופן סביר כמעט לכולם מבלי שהתפשרה על היושרה שלה ולו במעט. זה בראש ובראשונה אלבום סאונד בעל החוש הטוב ביותר, מלא הפתעות טקסטואליות, מוזרויות קצביות ויצירה אינסטרומנטלית מרשימה, תצוגה מוזרה, רקדנית ואפילו מתוחכמת מההרכב המגובש ביותר ברוק כיום".
ב-3 באוגוסט בשנת 1963 התנוססו הביטלס על שער עיתון מלודי מייקר והכריזו, "אפילו את התספורות שלנו הם מחקים".
ג'ון לנון אמר שם: "להקות מסוימות עושות בדיוק את אותו הדבר כמונו. לא הייתי מעלה את העניין, אבל כמה בחורים ממש צוחקים עלינו בגלל זה. תראו - לא העתקנו מאף אחד. אני לא כושי אז אני לא יכול להעתיק זמר כושי, נכון? יש לנו את הסגנון שלנו, הלהקה שלנו. אבל כמה להקות אחרות מסביבנו מטפסות על עגלת הרית'ם אנד בלוז הזו כשהם מעתיקים את העיבודים שלנו עד הצלילהאחרון. זה מעצבן אותי מאוד. למה המעתיקים האלו לא יכולים ליצור סגנונות משלהם כמו שעשינו? זה קורה גם בתספורות. אני רואה נגנים בלהקות מסוימות שיש להם אפילו אותו אורך של שיער כמונו. אני מניח שאנשים יגידו שזה כבוד להעתיק אותנו, ולא הייתי טורח להכות בחזרה באמת. אבל כשהם צוחקים עלינו, אנחנו נחזיר ועוד איך. כבר הרבה זמן רציתי להגיד את זה".
ב-3 באוגוסט בשנת 1968 פירסם עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי שהזמר טים רוז דחה את סיבוב ההופעות האמריקאי שלו מאוגוסט לנובמבר. הסיבה הייתה כי הוא איבד אז את המתופף הקבוע שלו, ג'ון בונהאם, שפרש לטובת הקמת להקה חדשה שתיקרא בהמשך לד זפלין.
ב-3 באוגוסט בשנת 1963 נערכה ההופעה האחרונה בהחלט של הביטלס במועדון CAVERN בליברפול.
לאחר כמעט 300 הופעות במועדון הקאוורן בליברפול, התקיים המופע האחרון של הביטלס. זה היה ידוע שהביטלס כבר היו גדולים מדי על המקום אז, והמעריצים הקבועים שלהם היו מודעים בחוסר רצון לכך שהפופולריות של להקתם האהובה תובעת הופעות באולמות גדולים יותר. מכירת הכרטיסים למופע האחרון החלה ב-21 ביולי בשעה 13:30, ואלו אזלו תוך 30 דקות.
בוב וולר, תקליטו הבית של המועדון: "ההופעה הזו באוגוסט הגיעה רק בגלל שבריאן אפשטיין לא הצליח להוציא אותם מההופעה באולם גרפטון, בלילה הקודם. אפשטיין זעם כי מאז שקבע את ההופעה ההיא צצו לו שם דברים אחרים לביטלס . הוא קרא לאמרגן בגרפטון בכל מיני שמות. היה סעיף חסימה בחוזה ההוא שמנע מהביטלס להופיע בליברפול לפני אבל לא אחרי ההופעה בגרפטון, אז בריאן ביקש מאיתנו לקחת את הביטלס לקאוורן בלילה שלאחר מכן, שהיה בשבת. התרעמתי על זה כיוון שהוא עשה את זה רק כדי לנקום בהם, ובכל מקרה, הזמנתי את כל הלהקות ליום שבת, 3 באוגוסט. אם הייתי אומר לא, הוא היה הולך לבעל המועדון, ריי מקפול, שהיה אומר, 'ברור שניקח אותם'.
לביטלס שילמו עבור ההופעה הזו 300 פאונד, שהיו אז לא מעט כסף, ובריאן הגביל את הקהל ל-500 איש. אני לא יכול להאשים את בריאן כי הוא ראה כמה צפוף הקאוורן נהיה והוא נאלץ לחשוב על ביטחונם של הביטלס. מחיר הכניסה היה 10 שילינג ולכן זה אומר שאספנו רק 250 פאונד. היה צריך לשלם לכל הצוות, וגם ללהקות האחרות, אז לא הרווחנו באותו לילה".
למרות שאפשטיין הבטיח לבוב וולר שהביטלס יחזרו, הם מעולם לא עשו זאת. וולר: "הביטלס היו מאוד מקצועיים. כולנו הרגשנו שזו שירת הברבור שלהם ושלא יהיה לנו אותם יותר בקאוורן. בריאן אפשטיין עדיין היה חייב למועדון שלנו שישה תאריכים עבור הביטלס כשהוא כל הזמן ביטל אותם באומרו, 'לא תעמוד בדרכם של הבנים, נכון, בוב?'..."
המופע נמשך בין השעות 23:30-18:00, כשבמהלך ההופעה של הביטלס קרתה הפסקת חשמל שהשתיקה את הכלים שלהם והכניסה את המועדון לחושך זמני. מקרטני ניצל את הזמן החשוך וביצע גירסה מוקדמת לשיר WHEN I'M SIXTY FOUR מבלי שאנשים יבינו שהם צופים בקלאסיקה עתידית. זאת בזמן שהם מחכים שהחשמל יחזור. ג'ון לנון, לעומת זאת, לא נראה מרוצה במיוחד מהפרימיטיביות של הקאוורן. אם בעבר הוא נהג לפזר שם בדיחות לכל עבר, הפעם הוא נראה במצב רוח רע. הוא כבר התקדם משם הלאה. למרות ששנים לאחר מכן הוא בהחלט יתגעגע לתקופה הזו.
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-3 באוגוסט בשנת 1986 חשף הצהובון הבריטי "חדשות העולם" כי נגן הבס של הרולינג סטונס, ביל ווימן בן ה- 49, יוצא עם מנדי סמית' בת ה -16, וכי הם היו ביחד מאז שהייתה בת 13. לא הוגשו אישומים נגד ווימן, ובשנת 1989 הזוג התחתן. הזוגיות ארכה פחות משנה.
ב-3 באוגוסט בשנת 2007 סיים בריאן מאי את משימותיו לקבלת תואר דוקטור באסטרופיזיקה. זה קרה 36 שנים לאחר שעזב את הלימודים לטובת התמקדות בקריירה מוסיקלית עם להקת קווין.
ההרצאה "לילה באופרה – הסיפור האמיתי של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616459
ב-3 באוגוסט בשנת 1969 יצא תקליטה השלישי של להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL, ששמו הוא GREEN RIVER.
זה התקליט השני שלהקה זו הוציאה באותה שנה, כנראה בשל סעיף בחוזה, דבר שגרתי באותה תקופה, ובו התחייבו לחברת התקליטים על הפקת שני תקליטים בשנה.
מנהיג הלהקה, ג'ון פוגרטי, החל אז להרחיק את עצמו משאר החברים, שחשו כי יש בו שתלטן לא קטן, שלמרבה הצער שלהם היה גם הנכס החשוב של הלהקה, מבחינת כתיבת שירים, נגינת גיטרה בולטת וקול רועם ומיוחד. ג'ון פוגרטי ניצל את המצב ואסר לחלוטין על השאר להיות נוכחים באולפן בזמן שערך את המיקסים לאלבום. הם הורשו להיכנס לכמה דקות רק כשהיה צורך להוסיף קולות רקע פה ושם. אחרי כן הם הועפו שוב מהאולפן ונותרו בצד.
פוגרטי ראה בנוכחותם באולפן גורם מפריע. באלבומים הקודמים הם נהגו להתלונן בפניו, שכלי הנגינה שלהם לא חזקים מספיק במיקס. מבחינתו היה זה אלמנט לא רצוי שהסיח את דעתו. לכן החליט, שמעתה ואילך הוא לא רק כותב השירים אלא גם המעבד והמפיק היחיד בלהקה.
כך, שלושת החברים (סטו קוק בבס, דאג קליפורד בתופים וטום פוגרטי בגיטרה) הקליטו את תפקידיהם, במשך יומיים, באולפן ואז נאלצו לחכות בצד עד שהאלבום ייצא לחנויות, כדי לדעת כיצד המוזיקה שהקליטו נשמעת.
ההקלטות נערכו באולפן חדש לגמרי בסאן פרנסיסקו שנקרא WALLY HEIDER RECORDING. לטום פוגרטי, אחיו הבכור של ג'ון, היה קשה ביותר לתפקד במצב הזה. כשהחל כל סיפור הלהקה, הוא היה המנהיג המוביל בה ומקבל ההחלטות. עתה התהפכו היוצרות ואחיו הצעיר הפך לכוכב האמיתי בלהקה, עם שלושה נגנים ניצבים לצידו.
ג'ון פוגרטי: "טום לא הבין את התפקיד של מפיק מוזיקלי. המצב הפך לבלתי נסבל. בהתחלה הם נכחו בזמן שעשיתי מיקסים ותמיד שמעתי את השלושה מתלוננים כל הזמן על הווליום ועל זה שהמיקס לא יעבוד. בסוף הם תמיד נדהמו מהמיקסים שלי, אז החלטתי שהם לא יהיו יותר נוכחים בזמן שאני עושה מיקס. מאז לא הרשיתי להם להיכנס, כי הם ממש הפריעו".
מה שמיוחד במוזיקה של הלהקה הזו הוא, שהיא לא השתמשה בטריקים פסיכדליים של התקופה על מנת להעביר את המסר שלה. זאת למרות שהגיעה מסן פרנסיסקו. הקונספט השורשי גרם לה להתבלט מעל שאר ההרכבים של התקופה וכשהשמיעו שיר של קרידנס ברדיו, היה ברור לכל במי מדובר.
לקחתי לידי את ספר האוטוביוגרפיה של ג'ון פוגרטי ושלפתי משם כמה דברים שיסבירו לנו אף טוב יותר: "בבית המרקחת ליד הבית שלי, היה דוכן שמכר סודה בטעמים. שמתי את עשרת הסנט שלי על דוכן השיש, הם היו לוקחים קצת סירופ ומים תוססים ומכינים לך משקה סודה. היה רגע אחד כשישבתי שם, בהיתי בתווית הסודה של 'גרין ריבר' על בקבוק הסירופ. זה בא עם איור עתיק יומין של ירח צהוב מעל נהר - עכשיו זה מזכיר לי קצת את הלוגו של חברת התקליטים SUN RECORDS. זה ממש הדהים אותי, כמו, 'וואו, הייתי רוצה ללכת לשם'. גרין ריבר - שמרתי את השם הזה במוחי. הייתי בן שמונה. אבל קלטתי הכל, כל מה שחשבתי שיכול להיות חשוב מאוחר יותר בחיי, גם אם לא ידע למה. זה מה שאתה עושה בתור ילד. הכל חשוב.
תהליך הקלטת האלבום הלך כך: היינו מקליטים שני ערוצים בסיסיים אינסטרומנטליים בארבע שעות, ופורשים משם. למחרת הייתי חוזר לבד ומוסיף על ההקלטה גיטרה מובילה, פעמון פרה, פסנתר או כל מה שצריך. אחר כך הייתי עושה את השירה - קודם קולות רקע, ואחר כך את הקול המוביל. אחרי זה הייתי עובר מחדר הנגינה באולפן לחדר המיקס, שבו הייתה הקונסולה, ועורך מיקס לשירים. ראס הטכנאי ואני היינו עם ארבע ידיים על הכפתורים ושיר היה מקבל מיקס בעשרים דקות. לא הייתה ישיבה שם בסגנון, 'הממ, אני חושב שהברה אחת צריכה קצת יותר הבהרה פה'. לא - זה היה פשוט לנוע ישר קדימה, רוק'נ'רול. היה לי מוסר עבודה חזק.
סיימנו אלבום שלם תוך שבועיים, ובתקציב זעיר מאוד. שלושת האלבומים הראשונים נעשו בהשקעה של 5,000 דולר בסך הכל. זה היה לפני שאנשים התחילו לבלות חודשים ושנים באולפן. הפעם הראשונה ששמעתי על זה הייתה כשהיינו באולפן ומישהו הזכיר שהמפיק של להקת THE FIFTH DIMENTION ערך מיקס באולפן לידנו במשך 11 שעות. לא האמנתי שזה קורה.
התקליט GREEN RIVER הוא האלבום האהוב עליי של קרידנס. הרגשתי כאילו פגעתי בול במרכז נשמתי. זה לא ששאר התקליטים הם לא אני; פשוט זה נראה היה המקום האהוב עלי מבחינה מוזיקלית".
עד כאן מהספר של פוגרטי. שני סינגלים יצאו מהאלבום הזה: BAD MOON RISING ושיר הנושא של התקליט. את השיר BAD MOON RISING כתב פוגרטי בהשראת סרט שראה בשם THE DEVIL AND DANIEL WEBSTER, בו נראית סופת הוריקן המוחקת עיירה שלמה. אמנם המוזיקה בשיר הזה נשמעת קצבית ושמחה אך המילים בו מתארות הרס וחורבן של אחרית הימים.
האלבום GREEN RIVER מהווה כיום את אחד משיאי הלהקה ונחשב לאחת מפסגות הרוק האמריקני של סוף שנות השישים. אפילו ג'ון פוגרטי אמר לא פעם כי זה האלבום האהוב עליו ביותר מכל הקטלוג של קרידנס. הוא הוסיף כי באלבום הזה יש את הקירבה הגדולה ביותר למה שנמצא בנשמתו. שיר הנושא, למשל, נכתב על נהר שפוגרטי זכר מילדותו. הנהר הזה נקרא PUTAH CREEK בקליפורניה. השם של השיר הומצא בזכות טעם של מיץ-גזוז בצבע ירוק שפוגרטי נהג ללגום בילדותו שהיה בשם הזה.
גם מי ששמע לראשונה את התקליט הזה, בשנת 1969, וחשב עם צלילי הפתיחה כי 'אוף! עוד פעם פוגרטי עם השירים האלו', לא יכל שלא להיסחף עם צלילי הגיטרה המחשמלים והמחוספסים. מדובר בתקליט מהיר, שיש בו רק שיר אחד איטי (WROTE A SONG FOR EVERYONE). הקצב המהיר גם עזר ללהקה להפוך את 1969 לשנה נפלאה בהצלחתה. והשיר LODI, אותו שר פוגרטי על מוזיקאי מתוסכל שניצב מול חוסר הצלחה, נשמע אמין, כשבא מפיו של אחד שחרק שיניים, עם חבריו ללהקה, כדי להגיע לפסגה. האמריקנה של ג'ון פוגרטי ברורה ומלאת השראה ולא פלא שעיתון 'רולינג סטון' הצביע עליו כאיש שהיה אמור לכתוב את הפסקול לסרט הדרכים הפופולרי אז, EASY RIDER. להקת קרידנס הפכה לחלק מהסאונד של אמריקה.
צילום עטיפת האלבום נעשה בפארק בברקלי קליפורניה שנקרא TILDEN REGIONAL PARK, כשאפשר לראות בה מי עומד בחזית ומי ניצב מאחור.
אני תמיד טוען שכשמקשיבים למוזיקה של קרידנס, אפשר ממש לראות כיצד הבוץ שעל המגפיים שלהם נוטף מהרמקולים החוצה. אמנם זה תקליט קצר מאד, אבל זה ניחא לעומת האלבום הקודם שהיה אפילו קצר יותר. ומה יש לנו כאן? פחות ג'אמים ופחות קאברים ויותר שירים של פוגרטי שהבשיל מפעם לפעם. בהתחשב במהירות שבה החבר'ה האלו זרקו אלבומים לקהל, זה כמעט נראה כמו שהאלבום הקודם, BAYOU COUNTY, נועד להשאיר את הלהקה בפני הציבור בזמן שפוגרטי רשם הערות בגיליון שלו; אבל מרגע זה ואילך פוגרטי היה נחוש לא לתת לתקליטים שלו לעלות על גדותיו בחומר מילוי. הקאבר היחיד פה הוא זה שמסיים את התקליט, עם השיר THE NIGHT TIME IS THE RIGHT TIME שמורכב ברובו מאותה שורה שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב עד שזה כבר מעיק. האם כך באמת אמורים לסיים אלבום רוק טוב וקצר ממילא? זה נשמע כמילוי חלל. זה מהלך מוזר, כמעט מתנשא, לסיים אלבום כה טוב בנימה שכזו.
אבל שאר האלבום? דליקטס מבחינתי! תחיית קרידנס קלירווטר הייתה פה באחד משיאיה, עם כישרון נדיר לכתוב שירים פשוטים ולהפכם עדיין למקוריים ביותר. זו מוסיקה שקל מאד לאנשים, כמוני, להזדהות איתה.
אז קדימה, תנעלו מגפיים, תמרחו אותם בבוץ, קחו ליד בקבוק בירה צוננת ושימו את התקליט הזה בווליום. כי ככה זה צריך להיות!
בונוס: גם זה קרה החודש, אוגוסט, בשנת 1975:
- זה ידוע שגרג אולמן והזמרת שר נשואים, אבל מסתבר שהחתונה הזו כמעט לא קרתה כלל. כששר מצאה שאולמן מתרועע עם אחרות מאחורי גבה, היא רצתה לעזוב את הכל. אבל בסוף היא הסכימה להינשא ובתנאי שהוא יפסיק עם מעשיו. אבל גרג לא יכל לעצור ורק כמה ימים לאחר החתונה הוא כבר היה בדרכו ללרל קניון כדי לאתר שם חברה שלו לשעבר. נטען שהיא כבר עברה משם אך הוא נשאר ללון את הלילה בבית בו היא גרה ובמקומה היו שם בחורות אחרות. אז זו הייתה השמועה אז ונציג מחברת התקליטים של אולמן מיהר להכחיש את הדבר. עם זאת דבר אחד היה ידוע, שר התחרטה על החתונה וסיפרה למקורביה שזו הייתה טעות.
- פול סיימון וארט גרפונקל חזרו להיות צוות מוסיקלי - לשיר אחד בלבד. שם השיר הוא MY LITTLE TOWN שנועד להיות תקליטון, שבצדו השני שני שירים של כל אחד מהחבר'ה האלו בנפרד. נמסר אז שהשיר הזה גם יהיה בכל אחד מאלבומי הסולו שלהם.
- פסטיבל רוק בן שלושה ימים תוכנן בסאן אנטוניו, עם הלהקות איירון באטרפליי, CANNED HEAT וקוויקסילבר מסנג'ר סרוויס. רק מה? לא הרבה קהל הגיע והדבר הכי שערורייתי שקרה שם דווח בעיתונות המקומית כ"אדם שניסה להרוג את עצמו עם אל.אס.די, פטריות הזיה ובירה".
- צ'אק נגרון, הזמר של להקת ליל שלושת הכלבים, נמצא במצב לא נעים. לאחר שהוא נעצר בעוון סמים ושוחרר בערבות בסך 10,000 דולר. משפטו התחדש בחודש זה ואם הוא יימצא אשם, הוא עלול למצוא את עצמו כאסיר למשך חמש שנים. עורך הדין שלו, פרנק חדד, מסר שנראה כי הלקוח שלו לא אשם ושתפרו לו תיק. בינתיים נגרון המשיך להופיע עם להקתו אך בתחושה קשה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
