רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-3 באפריל (3.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "מעולם לא הייתי כל כך מאושר. קיבלתי שוב את ה'אני הולך לשנות את העולם' הישן והטוב הזה. היה לי את זה פעם. פעם הייתי אידיאליסט חזק, ואז כשראיתי את כל המאמצים שלי מתורגמים לא נכון, הפכתי לפסימי נלהבת. מאניה דפרסיה. עכשיו אני מרגיש שוב חזקה נפשית. התקליט YOUNG AMERICANS הוא הראשון שבאמת אהבתי מאז HUNKY DORY. בעיקרון לא אהבתי הרבה מהמוזיקה שעשיתי בשנים האחרונות. שכחתי שאני לא מוזיקאי ומעולם לא הייתי. תמיד רציתי להיות במאי קולנוע, אז באופן לא מודע שני המדיומים התאחדו. ניסיתי להכניס מושגים קולנועיים לבימוי אודיו. זה לא עובד. אני חושב שהשחקנים הכי מוכשרים בסביבה הם כולם ברוק'נ'רול. איגי פופ אף פעם לא היה צריך להיות זמר רוק, הוא שחקן. דייב ג'והנסן הוא שחקן. רנסנס בעשייה הקולנועית הולך לבוא מהרוק. אין לי שום קשר למוזיקה. תמיד שיחקתי תפקידים עם השירים שלי. רוק הוא מדיום מאוד נגיש לכל אמן צעיר. אני אוהב מוזיקה אבל זה לא החיים שלי. כלומר, הייתי צייר לפני כן, אבל כצייר לא יכולתי להרוויח מספיק כסף כדי לחיות. אז נכנסתי לפרסום וזה היה נורא. זה היה הכי גרוע. יצאתי מזה וניסיתי רוק כי זה נראה כמו דרך מהנה לעשות את הכסף שלי ולקחת ארבע או חמש שנים כדי להחליט מה אני באמת רוצה לעשות. אין לי אידיאלים להיות אמן מורעב בכלל" (דייויד בואי, בשנת 1976)

ב-3 באפריל בשנת 1967 החלה להקת CREAM להקליט בארה"ב את תקליטה השני. התוצאה לא הייתה מספקת.

התכנון המקורי של הלהקה היה לחזור כבר ביום זה לאנגליה מארה"ב ולמהר להקליט תקליטון חדש. אבל עם כמה ימים שנותרו עד לפקיעת אשרת העבודה בארה"ב, נכנסה שלישיית הרוק הזו לאולפנים של חברת התקליטים אטלנטיק, ליומיים של הקלטות.

טכנאי ההקלטה שחיכה להם שם היה טום דאוד, שלשמו נרשם קרדיט הקלטה של הרבה אמני ג'אז ונשמה ידועים. זו גם תהיה תחילת חברותו הקרובה, למשך שנים, עם קלפטון. נשיא חברת אטלנטיק, אהמט ארטגון, החליט לבוא לסשן ההקלטה ולפקח עליו.

הזמן היה קצר והמלאכה מרובה, כשהתכנון היה לסיים מחצית אלבום בארה"ב ולהשלים את השאר באנגליה. ארטגון התעקש שקלפטון הוא הכוכב והשניים האחרים (הבסיסט / זמר, ג'ק ברוס, והמתופף, ג'ינג'ר בייקר) הם רק מלוויו. הקלטות הדוגמה לשירים החדשים שכתב ברוס נתקלו בארטגון שניפנף אותן כ"שטויות פסיכדליות".

קלפטון לא בא עם שיר מוגדר ולכן הקליטה הלהקה קטע בלוז בשם HEY LAWDY MAMA, כשקלפטון מבצע בו סולו גיטרה בסגנון אלברט קינג. באולפן נכח גם בחור צעיר בשם פליקס פפלארדי, שהפיק פה ושם לאמנים זוטרים. הוא ביקש לקחת את ההקלטה הזו לביתו ושם, יחד עם אשתו גייל קולינס, כתב מילים ומלודיה חדשה לשיר, שיהפוך להיקרא STRANGE BREW. פפלארדי היה כה חביב בעיני השאר שהוא הפך במהרה להיות המפיק של התקליט.

ב-3 באפריל בשנת 1968 יצא אלבומה השני של להקת מובי גרייפ האמריקאית. שמו הוא WOW והוא בא עם תקליט נוסף ששמו הוא GRAPE JAM.

מובי גרייפ הייתה אחת מאותן הלהקות, שכאשר נחשפו לראשונה לקהל הרחב, הותירו רושם שאינן נמצאות בשום מקום, למעט בסן פרנסיסקו, שם הקליטו. חברות תקליטים ייצרו לכאורה המון להקות רוק שרובן היו העתקים של ג'פרסון איירפליין וקאנטרי ג'ו והפיש, והדביקו לטשטוש הפרסום שלהן את המונח חסר המשמעות "הסאונד של החוף המערבי". מובי גרייפ יצאה מסן פרנסיסקו בשנת 1967 ובאמצע ההמולה המבולבלת הזו. אבל התנהלות מבולבלת בתוך הלהקה גרמה לענבים הטריים האלו לנבול במהרה.

למרות כל הפרסום שמובי גרייפ זכתה לו, התקליטים שלה לא זכו אז להשמעה מספקת. הייתה גם הרגשה שאם להקה מרגישה שהיא צריכה כל כך הרבה פרסום, היא לא חייבת להיות טובה מאד. עם זאת, האלבום הראשון שלה היה מעולה, אבל לאחר תקליט מסחרר זה הגיעה הנחיתה המהירה עבור חברי להקה זו, כשהקהל לא קיבל באהבה גדולה את המוצר הזה כקודמו. רבים חשו שיש חוסר מיקוד באלבום זה, שעתיר בנסיוניות ובבדיחות פנימיות. כמו למשל הקטע JUST LIKE GENE AUTRY, שהיה צריך פטיפון המנגן במהירות 78 סל"ד כדי לשמוע אותו במהירות הנכונה. ובתקופה ההיא כבר לא היו הרבה מכשירים כאלה והדבר עיצבן רבים. המילה אכזבה היא שרובצת מעל אלבום זה וזה לא עזר שהוא נמכר עם GRAPE JAM במחיר שהוא רק דולר אחד מעל מחירו של תקליט בודד אז בשוק. לאחר התקליט הזה מעטים נשארו לקחת את החבורה הזו ברצינות. אבל כיום אפשר להקשיב לזה וליהנות מזה בהחלט כמוצר תקופתי.

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו כך: "עצוב להגיד את זה, אך התקליט לא מתקרב לאיכות של הראשון. למעשה, זה אחד התקליטים האומללים ביותר מתוצרת סאן פרנסיסקו. אז נכון שהנגינה של חברי הלהקה מהודקת פה. ונכון שההרמוניה הווקאלית שלהם טובה (כל עוד בוב מוזלי סותם את פיו). ועם זאת, יש פה אכזבה מרה. מובי גרייפ החליקו לפסיכדליה מתקתקה וחמודה כשהיו צריכים להישאר בעולם הרוק".

בעיתון רקורד גייד הוסיפו: "הלהקה הזו פרדוקסלית עבורי. הקלטותיה הרשימו אותי בעוד הופעותיה החיות ממש לא. התקליט הזה יצא כאלבום כפול שניתן לרכוש אותו כשניים נפרדים או כחטיבה אחת מוזלת. ויש פה אפילו קטע אחד שאפשר לשמוע אותו כמו שצריך רק אם הפטיפון שלכם מנגן במהירות 78 סיבובים לדקה. מדוע הם עשו את זה? למה זה נחוץ? חבל על הגימיק!".

אלבום הג'אם (GRAPE JAM) הוא לא בדיוק אלבום של מובי גרייפ, כי הגיטריסט פיטר לואיס לא נמצא בו ובמקומו יש את האורחים אל קופר ומייקל בלומפילד. הג'אם נשען לא מעט על תבניות בלוז. והאמת? תבניות בלוז הן מה שקורה בג'אמים כשההרכב המג'מג'ם לא מוצא רעיון טוב מזה. אבל יש פה בתקליט דבר אחד שגרם לאחד השיאים הגדולים יותר של הרוק הקלאסי. השיר NEVER השפיע רבות על רוברט פלאנט, מלהקת לד זפלין, להעתיק כמה משפטים משם לשיר ושמו SINCE I'VE BEEN LOVING YOU. נראה לי שזה מספיק כדי להצדיק את קיומו של תקליט זה.

ב-3 באפריל בשנת 1968 יצא התקליט הרביעי והמדהים של סיימון וגרפונקל ושמו BOOKENDS. אחחח... הימים הטובים בהם עשו אלבומים מדהימים שאורכם היה חצי שעה. כמה זה נכון לא להעמיס אלא לתת תמונה פשוטה ומרוכזת מבלי להתפזר.

פול סיימון סיפר באותה שנה לעיתון 'רקורד מירור': "באמצע ההקלטות לאלבום הזה נאלצנו לטוס לצפון אנגליה כדי להופיע ואז לחזור בחזרה ולהקליט. כשהגענו לאולפן, נשארנו ערים במשך יומיים כדי להקליט ולחזור בחזרה במטוס לאנגליה כדי להופיע ברויאל אלברט הול. התזונה של שנינו הורכבה אז מכדורי מרץ, קפה וכל מה שצריך כדי להשאיר אותנו ערים. אבל בשלב מסוים הכדורים הפסיקו להשפיע וארט נמס בהתאם. הוא איחר לשדה התעופה לאנגליה כי התעלף מתשישות. בגלל זה בוטלה ההופעה שלנו באלברט הול ואני ממש כעסתי עליו בגלל זה. מאד רציתי להופיע באולם הזה".

זו הייתה תקופה מאד תוססת בקרב הצעירים בארה"ב. קיץ האהבה מצד אחד. הפגנות קשות ואלימות מצד שני. יציאתו של התקליט חלה במקביל לתקופה של תהפוכות תרבותיות ופוליטיות ניכרות בארצות הברית, כשלמחרת הגעת BOOKENDS לחנויות אירעה ההתנקשות במרטין לות'ר קינג ג'וניור. באותה תקופה, תעשיית המוזיקה פעלה תחת ציפיות שונות, כאשר אמנים הוציאו לרוב שני תקליטים בשנה. התקופה הממושכת שהוקדשה ליצירת BOOKENDS הדאיגה את המנהלים בחברת התקליטים קולומביה. האלבום הזה שיצא, אחרי המתנה מורטת עצבים, תפס את האנשים ומיגנט אותם אליו. הרבה מכתירים אותו כאחד הגדולים שנוצרו בכלל בשנות השישים.

פול סימון: "לקח זמן רב בין האלבום הקודם שלנו לאלבום הזה, כי עברתי תקופה של קושי בכתיבת שירים. רציתי מאד לשמור על סטנדרט גבוה אז זרקתי כל שיר שלא נראה לי מתאים לציפיותיי. נראה לי שהצלחתי להתגבר על התקופה הזו. ארט ואני גאים מאד באלבום החדש שלנו. רוב השירים בו הם על ניו יורק, כי יש לי רגש חם לעיר הזו כאחד שנולד בה. צד אחד בתקליט הוא סיפר חיים - מלידה ועד מוות".

הקו המנחה של האלבום הוא LESS IS MORE. הפקה פשוטה אך מאד אפקטיבית. מה שבולט בהקשבה ראשונה לאלבום הוא שבצדו הראשון, כל השירים מחוברים זה לזה כמין שרשרת שיוצרת יצירה ארוכה אחת. השיר הפותח את האלבום, BOOKENDS THEME, מקבל גרסה שונה בסוף צד א' והופך את כל הצד לשמו של האלבום. BOOKENDS פירושו שני צדדיו של מדף ספרים שתומכים בספרים שנמצאים עליו. למעשה, יש כאן יצירה שהיא מסע מלידה ועד מוות.

בתוך היצירה הזו מתחבאות פנינים שכל אחת מהן היא עולם משל עצמה. השיר SAVE THE LIFE OF MY CHILD פורץ עם סאונד סינטיסייזר מוג שהיה מהפכני בתקופה ההיא. זה השיר המופק ביותר באלבום. מקהלות פורצות פה ושם, סאונד הסינטיסייזר המעניין, העיבוד הכללי המיוחד וההרפתקני. והמילים... הו המילים... כואב הלב להקשיב לתחינה להצלת הילד שלי.

השיר הזה משקף את תחושת הכאב והפראנויה של אמריקה בתקופת מלחמת ויאטנם שקרעה את האומה והגדילה יותר את הפער בין הורים לילדים. בשיר הזה אפשר אף לשמוע לשנייה את סיימון וגרפונקל שרים קטע קצר מלהיט העבר שלהם THE SOUNDS OF SILENCE. וכמה זה סימבולי ונכון לשים את האיזכור ההוא בשיר הזה.

ופנינה נוספת שיש כאן היא השיר AMERICA שגרם להמון זוגות צעירים לקום ולהתחיל לחפש את עצמם ואת מולדתם בטיולים ארוכי טווח. סיימון כתב את השיר הזה על עצמו ועל חברתו אז, קאתי צ'יטי. סיימון כתב בשיר את תחושותיו המבולבלות לנוכח הרצון לחוות את 'החלום האמריקני' ותחושת האכזבה ברגע שהוא מגיע לארה"ב.

השיר הזה הוא דוגמה לעוצמת הקולות של סיימון וגרפונקל כשהם שרים יחד ב- UNISON (שירה באותו צליל ללא הרמוניה). להקת יס, שהעריצה מאד את הצמד הזה, הקליטה בשנת 1972 גרסה משלה לשיר הזה עם עיבוד פרוגרסיבי מרהיב שלוקח את השיר למקום אחר.

ויש גם את VOICES OF OLD PEOPLE, שהוא בדיוק מה שהכותרת שלו מציעה. זוהי הקלטת קולאז' שגרפונקל עשה של אנשים בוגרים-קשישים שמדברים טקסטים מהלב שלהם לתוך המיקרופון (ללא ליווי של כלי נגינה...). זה נשמע כמו מסר של הדור הבוגר והעייף לדור הצעיר והתוסס, שחיבק את האלבום קרוב אליו. קשה להקשיב לקטע הזה מבלי שהלב ייצבט. פשוט מאסטרפיס מלנכולי. וזה מתחבר לשיר OLD FRIENDS, שהוא מדהים לכשעצמו בשל העובדה ששתי הדמויות בו הן בוגרות בשנים, שנזכרות בימי צעירותן. פול סיימון היה רק בן 24 כשכתב את השיר הזה ברגישות מהממת.

סיימון היה ידוע כאחד שלא נבהל מול לחצי הדד-ליין שהציבה מולו חברת התקליטים. ולכן הוא לא הגיע עם מספיק שירים גמורים להקלטת האלבום. ולכן צד ב' של האלבום הכיל שירים שיצאו כסינגלים בתקופה ההיא או כחלק מפסקול הסרט "הבוגר", לו הצמד תרם שירים, ביניהם "גברת רובינסון" (שזכה ב-1969 בפרס הגראמי לשיר הטוב ביותר של השנה). השיר PUNKY'S DILLEMMA כולל בין שאר האפקטים שבו גם את קולה של בוורלי מרטין. השיר הזה לבדו לקח 50 שעות להקלטה. זמן שנשמע שערורייתי במושגים של אז. זאת בגלל הפרפקציוניסטיות של סיימון וגרפונקל. הם לא וויתרו עד שהגיעו לתוצאה המושלמת בעיניהם. בוורלי הייתה אשתו של אמן הפולק הבריטי הנודע ג'ון מרטין. בתקופה הזו היא הייתה זמרת וגיטריסטית פעילה בעצמה בסצנת הפולק הבריטי.

השיר HAZY SHADE OF WINTER הוא שיר בו סיימון מדגים את התנהלות מעגל החיים כזרימה קבועה של עונות. בשיר הזה מתאר פול את המצב בו יש את החיפוש אחר משהו מושלם שלא בנמצא בעוד הזמן דוחק, מתקתק ומלחיץ.

ואם כבר הזכרתי את המשפט LESS IS MORE, גם עטיפת האלבום הולכת בקו הזה. יש כאן צילום גדול בשחור ולבן עם סיימון וגרפונקל. הצילום נטול אפקטים ושלל פסיכדליה של התקופה. פשוט שני יוצרים שמסתכלים לך אל תוך העיניים ואומרים לך - אלה אנחנו, זו היצירה שלנו, אנחנו אמיתיים ונטולי מסכות. והנה אנו מזמינים אותך להיכנס לעולם שיצרנו למענך.

פול סימון: "יש המון אמנים כיום שכותבים המון חומרים אך לא לוקחים את הזמן כראוי כדי להעבירם כראוי. בעבר נהגתי לקטול אמנים אחרים אך נראה לי שהתבגרתי בנושא. אני אוהב את התקליט החדש של בוב דילן ('ג'ון ווסלי הארדינג') וסרג'נט פפר הוא אחד התקליטים הטובים ביותר שהוקלטו עד כה". ובכן, אין ספק שהתקליט הזה שלו ושל חברו מושפע רבות מאותו תקליט חשוב של ארבעת המופלאים.

בעיתון NME נכתב בביקורת: "זה תקליט מעורר השראה, עתיר דמיון אך לעתים מבלבל". במלודי מייקר נכתב: "זה תקליט מלא מחשבה, חכם ומופק כהלכה. השירים לאו דווקא קליטים אבל סיימון וגרפונקל מגישים אותם בהשראת הביטלס. המילים בשירים משקפות את אמריקה של היום, כולל הטרגיות והחולניות שבה".

יש כאן רוק. יש כאן פולק. יש כאן מציאות נוקבת. יש אמנות מודרנית. ומעל הכל, יש כאן מוזיקה אמיתית ישר מהלב.

גם זה קרה ב-3 באפריל:

- בשנת 1951 נולד בסיסט להקת גראנד פאנק, מל צ'אצ'ר. עיתון מוסיקה אחד תיאר פעם את צליל הבס האימתני שלו כ"נפיחה של שור". זה בא כמחמאה, כמובן...

- בשנת 1960 הופיע צמד האחים אברלי בפעם הראשונה בחייו באנגליה.

- בשנת 1949 נולד הגיטריסט הבריטי ריצ'ארד ת'ומפסון, שהיה הגיטריסט המוביל של להקת FAIRPORT CONVENTION, לפני שהחל בקריירת סולו משגשגת.

- בשנת 1973 היו ג'ון לנון ויוקו אונו בניו יורק. הם ערכו מסיבת עיתונאים ובה ביקשו לספר על מצבם מול הממשל האמריקני שביקש להעיפם משם מבלי לתת להם גרין קארד. עיתונאים שנכחו במקום המשיכו להציק ללנון על כך שהוא החליט להיפרד מאלן קליין ולא להעסיקו יותר כמנהלו. "כן, נפרדנו מקליין", אישר ג'ון/ "מדוע?", שאל אחד העיתונאים/ "מה אתה חושב?", התפרץ ג'ון בכעס. "אנחנו נספר לכם על כך בפעם הבאה". אז הופסקה בפתאומיות מסיבת העיתונאים וג'ון ויוקו פנו לשדה התעופה כדי לטוס ללוס אנג'לס.

- בשנת 1975 הואשם סטיב מילר בשריפת בגדיה של חברתו, בניטה דיוריו. שוטרים, שהגיעו לביתו של הגיטריסט הידוע, גילו את דיורדיו מנסה לכבות את הלהבות שאפפו את ערמת בגדיה. מילר עצמו נכנס לעימות עם השוטרים שהגיעו והואשם בהתנגדות למעצר. ההאשמות בוטלו יום לאחר מכן.

- בשנת 1943 נולד ריצ'ארד מנואל, הפסנתרן של להקת THE BAND. בנוסף לנגינת הפסנתר, מנואל ניחן גם באיכויות ווקאליות שפיארו לא מעט מקלאסיקות הלהקה. מדי פעם הוא גם היה מנגן בתופים, כשהמתופף ליבון הלם עבר לנגן בכלי נגינה אחרים. מנואל התאבד ב-6 במרץ 1986.

- בשנת 2007 הכחיש קית׳ ריצ׳רדס, מהרולינג סטונס, בערוץ MTV, שהסניף את האפר של אביו, ברט, שמת בשנת 2002 בגיל 84. "זו הייתה בדיחת אחד באפריל". זה היה אחרי הריאיון שהעניק לעיתון המוזיקה הבריטי NME ובו סיפר שגופתו של אביו נשרפה והוא לא יכל להתאפק מלקחת הסנפה. כתב העיתון, מייק ביומונט, היה בטוח שריצ׳רדס רציני לגמרי ורץ לפרסם את הסקופ המזעזע. כך נכתב שם: "אגדת הגיטרה של הרולינג סטונס, קית' ריצ'רדס, חשף שפעם הסניף שורה של אפר אביו. כשהוא מדבר באופן בלעדי ב-NME השבוע, הכוכב, הידוע לשמצה בשל עשרות שנות שימוש בסמים, הודה כי נתן לאביו יציאה מיוחדת מהעולם הזה לאחר שריפתו. הוא אמר: 'הדבר הכי מוזר שניסיתי להסניף? אבא שלי. הסנפתי את אבי. הוא נשרף ולא יכולתי להתאפק עם הסנפה קטנה. לאבא שלי לא היה אכפת מזה. זה הלך טוב ואני עדיין בחיים'...".

- בשנת 1960 הקליט אלביס פרסלי באולפני RCA שבנאשוויל את השירים IT'S NOW OR NEVER, FEVER ו- ARE YOU LONESOME TONIGHT. שלושת השירים האלה הפכו ללהיטי זהב עבורו.

- בשנת 1966 פתח זמר פולק צעיר בשם פיטר טורק סדרת הופעות פולק במועדון TROUBADOUR שבהוליווד. חייו של טורק ישתנו כשיתקבל זמן קצר לאחר מכן להיות אחד מארבעת חברי הלהקה המהונדסת, המאנקיז.

- בשנת 1989 הייתה תקרית לא נעימה מחוץ להופעה של להקת גרייטפול דד, כשהמשטרה עצרה כ-24 מהמעריצים שניסו להיכנס ללא כרטיסים.

- בשנת 1969 הסגיר ג'ים מוריסון את עצמו ל- FBI בלוס אנג'לס, אחרי הופעה שערורייתית של הדלתות במיאמי, שם נחשד כי הוא התערטל מול הקהל, הוא שוחרר בערבות של אלפיים דולר. הוטלו עליו שישה סעיפים של התנהגות לא מוסרית. עד היום אין הוכחה מצולמת שהוא אכן התערטל.

- בשנת 1968 הקליט דונובן את השיר HURDY GURDY MAN, בהפקתו של מיקי מוסט. השיר הזה קשור ללהקת לד זפלין כי הגיטריסט ג'ימי פייג' והבסיסט ג'ון פול ג'ונס מנגנים כאן. שניהם עוד לא הקימו את הלהקה הגדולה ההיא אלא תיפקדו כנגני סשנים. מה שכן, יש הסבורים (כולל פול ג'ונס) שהגיטריסט בשיר הזה היה בכלל אלן פארקר. דונובן עצמו סבור שפייג' היה הגיטריסט. בקיצור - לך תסמוך על מוזיקאים.

- בשנת 1971 עזבו קית' ריצ'רדס וצ'ארלי ווטס (מהרולינג סטונס) את אנגליה וטסו לצרפת. סיבת העזיבה הייתה בריחה מזרועות המס הבריטי. ריצ'ארדס התמקם באחוזה ענקית בשם "נליקוט", שם הסטונס הקליטו מיד לאחר מעברו את אלבומם הכפול והנחשב EXILE ON MAIN STREET.

- בשנת 1967 טס פול מקרטני ללוס אנג'לס במטרה להפתיע שם את בת זוגו בת ה-21, ג'יין אשר, ליום הולדתה. אשר שהתה אז בלוס אנג'לס במסגרת עבודתה כשחקנית בהפקה של רומיאו ויוליה. הוא הביא עמו מצלמת וידאו 8 מ"מ וצילם בה חלקים משהותו שם. המצלמה הזו נגנבה בשלב מאוחר יותר על ידי מעריצים של הלהקה.

- בשנת 1946 נולד די מאריי, שהיה הבסיסט הקבוע בלהקתו של אלטון ג'ון מתחילת הסבנטיז וגם באייטיז (חוץ מכמה הפסקות פה ושם). הוא מת מסרטן בשנת 1992.

- בשנת 1964 הגיע בוב דילן בפעם הראשונה למצעד הבריטי, עם תקליטו THE TIMES THEY ARE A-CHANGIN.

- בשנת 1964 גילה ג'ון לנון בראיון שהוא נדלק על גיטרות RICKENBACKER אחרי המלצה עליהן שקיבל מנגן מפוחית הג'אז הידוע, טוטס טילמנס.

- בשנת 1967 הקליט ג'ורג' האריסון, באולפני EMI, את תפקיד השירה שלו בשיר WITHIN YOU WITHOUT YOU, שיפתח את צד ב' בתקליט SGT PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND של הביטלס.

- בשנת 1980, שהתה להקת פריטנדרס בממפיס, במהלך סיבוב ההופעות הראשון שלה בארה"ב, כשזמרת הלהקה, כריסי היינד, נקלעה למריבה בבר. זה החל כשהיא לא רצתה לחכות בתור לשירותי הנשים ונכנסה לשירותי הגברים. לאחר מכן היא חזרה למקומה עם החבר'ה כשלפתע ניגש אליה איש מצוות הבר והורה לה לצאת משם. היינד הייתה במצב רוח להתווכח ולא אהבה שהבחור לא אמר לה את מילת הקסם – הלא היא, בבקשה. משטרה הוזעקה, היינד הושלכה לניידת, אך בפנים הצליחה להשתחרר מהאזיקים, פתחה את חלון הניידת ואמרה לשוטר, "סלח לי, האזיקים האלו שלך, נכון?" – השוטרים לא לקחו זאת בהומור ודאגו לאזוק אותה שוב, הפעם עם ידיים מאחורי הגב, כשהיא מנסה לבעוט בחלון הניידת ברגליה. היא כמובן בילתה את הלילה בתא המעצר.

- בשנת 1977 יצא תקליט הלהיטים הגדולים של להקת סמוקי. גם בארצנו הוא נמכר כלחמניות טריות.

- בשנת 2015 מת בוב ברנס, המתופף המקורי של להקת לינירד סקינירד. בן 64 במותו.

בונוס: נואל רדינג, לשעבר הבסיסט של ג'ימי הנדריקס, מודל 1971.

אין ספק שהצטרפותו של רדינג, בשנת 1966, ללהקה של ג'ימי הנדריקס, שינתה את חייו לנצח. אבל אין ספק שגם אירוע מצער הוביל לפרישתו מהלהקה שרבצה מאז כאבן ריחיים על צווארו. הוא הקים את להקת FAT MATTRESS (אותה כינה הנדריקס אז בלעג בשם THIN PILLOW) רק כדי לגלות שהקהל לא באמת מעוניין במה שיש לו להציע מחוץ לטווח של הגיטריסט השמאלי המחשמל. בעודו מלקק את פצעיו, גילה לפתע רדינג שהנדריקס מת, בספטמבר 1970. הוא ניסה להפיח מחדש חיים בלהקה שלו אבל זה לא עבד. בשנת 1971 הוא נרדף על ידי מס ההכנסה.

עדיין, הוא ביקש לממש את כישרונו וניגש להקים להקה בשם ROAD. הוא היה במצב רוח קודר כשדיבר ל-מצק על ההיסטוריה המוסיקלית שלו ועל מה שהוא נאלץ לוותר עליו - כולל הבית שלו. "ההופעה האחרונה שעשיתי עם ג'ימי והאקספריינס הייתה בדנבר, באוגוסט 1969. זו הייתה נקודת השיא בקריירה שלי כי היא פשוט ירדה מאז. הייתי במלון לפני ההופעה ומישהו אמר שג'ימי מקבל נגן בס חדש - למחרת בדיוק חזרתי לאנגליה. הוא בעצמו לא סיפר לי, אבל היינו חברים עד יום מותו. לא היו רגשות רעים בינינו. לג'ימי היו הרבה לחצים והוא נהג לצאת מזה יותר ממני. מפגשי ההקלטה איתו היו ארוכים ומייגעים - עשינו טייק בסיסי והוא היה רוצה לעשות את זה עוד עשרים או עשרים וחמש פעמים ולא אהבתי את כל זה. פעם היו לנו ויכוחים גדולים באולפן אבל זה אף פעם לא השפיע על החברות שלנו כי ידענו שבסוף הכל יהיה בסדר. רציתי לכתוב הרבה יותר ומדי פעם כתבנו דברים ביחד. ג'ימי היה למעשה המנהיג של הלהקה, הוא נהג להראות לי ריפים ולא אהבתי שמראים לי ריפים אבל זו הייתה רק הדרך שלו לעשות דברים.

לכל להקה יש חילוקי דעות, ולמרות שג'ימי ואני התווכחנו, זה אף פעם לא הגיע להרבה יותר מזה. היינו יושבים ערים כל הלילה לפעמים מדברים, מתנגשים, כותבים, מה שלא יהיה, עם בקבוקי אלכוהול ודברים שעפים סביבם ובחורות רצות פנימה והחוצה. אם התחשק לנו לאכול, היינו מתקשרים לשירות חדרים. מעולם לא דאגנו לאוכל כל כך. אם לפעמים הוא היה שם חלק מהעומס על כתפיו של מישהו אחר במקום להשאיר הכל על שלו, אולי הוא לא היה כל כך נלחץ ומדוכא לגבי דברים".

לפני מותו של הנדריקס היו דיבורים על כך שרדינג יצטרף מחדש לאקספריינס המאוחדים. הוא השלים אלבום סולו באמריקה עם רוג'ר צ'אפמן, לי מייקלס ועוד כמה אנשים ונשאר שם כשהנדריקס התחיל את מה שהיה אמור להיות סיבוב ההופעות האחרון שלו אי פעם. רדינג חיכה שהטלפון יצלצל וישמיע את הקול שיחזיר אותו עם הנדריקס ומיץ' מיטשל. זה אמנם צלצל - אבל זו לא הייתה בשורה שמחה עבורו, שנשמעה מעבר לקו.

"שמעתי באחת עשרה בבוקר, בניו יורק, על מותו של ג'ימי. חברה שלי התקשרה ואמרה לי, 'חבר שלך מת'. שאלתי מי והיא אמרה 'הנדריקס'. אז יצאתי והשתכרתי בניו יורק". זו הייתה המכה האחרונה של רדינג שארז את מזוודותיו וחזר לאנגליה "כדי למצוא את אשתי גוזלת ממני כספים ומאיש המס שמחכה לי. נאלצתי למכור גם את המכוניות שלי וגם הרבה רכוש אישי".

בינואר 1971 הוא ניסה שוב את FAT MATTRESS אך שוב ללא הצלחה. האיש שהיה רגיל לחיות בסטייל עם המלונות הטובים ביותר, טיפול VIP, בנות למכביר וכל ההטבות הנלוות שכרוכות בהיותו חבר באחת משלוש הלהקות המובילות בעולם, מצא עצמו כמעט נשבר. "בפברואר הזה נשארו לי 1,000 ליש"ט מתוך 44,000 ליש"ט שהיו לי פעם, אז לקחתי את אמא שלי לשייט בקריביים. עם הכסף שמגיע לי מתמלוגים ודברים אחרים אני חושב שאני שווה 250,000 ליש"ט, אבל קשה להשיג אותו. אין לי שום דבר עכשיו, הדברים רק החמירו מהיום שעזבתי את האקספריינס".

אז הוא הקים את ROAD עם הגיטריסט הראשי לשעבר של להקת RARE EARTH, רוד ריצ'רדס, ומתופף מקומי בשם לס סמפסון. הם עשו חזרות זמן מה באולפן של רדינג, בעיקר כדי להציג את מרכולתם לבכיר בחברת תקליטים אמריקאית ואמרגן אוסטרלי. "הלהקה הזו הולכת להיות ממש טובה", הוא הכריז אז. אם אנחנו (האקספריינס המקורית) היינו עושים עוד סיבוב הופעות אחד ביחד, היינו אפילו יותר אגדה ממה שאנחנו עכשיו. כפי שהמצב הוא עכשיו... טוב, זה לא יכול להיות יותר גרוע. אני מרגיש שאני מתחיל שוב מאפס”.

בונוס: החודש, אפריל בשנת 1971, ביקש הזמר אריק ברדן להתנצל, כפי שפרסם במכתב במלודי מייקר:

"זו התנצלות על התנהגותי בביקורי האחרון באנגליה. הנה ההסבר. אני מקוה שזה לא ייתפס כתירוץ כי אין תירוץ כשאמן הופך לא ממושמע ומפנה את גבו לאמנות שלו. אני איש עקשן שחי בהוליווד מזה כמה שנים כי יש לי חלום להיות מעורב בסרטים. התשוקה הפכה כה חזקה שהיא גרמה לי להפנות גב למוזיקה.

הגישה הזו התחזקה אצלי עם מותם של ג'ימי וג'ניס וכמה חברים נוספים שראיתי כיצד הם נהרסים. לא יכולתי למנע טרגדיות אלה. משם ראיתי את הצד הרע של המטבע. הגישה שלי כלפי מוזיקה, מוזיקאים ועסקי המוזיקה הפכה שלילית. אבל אתם, הקהל שלי, הייתם הפסיכיאטרים שלי והבמה הייתה הספה. זו הייתה תרפיה ארוכה וקשה אבל שרדתי עם עזרתכם וחבריי בלהקת WAR. הראש שלי כרגע צלול. אני מאמין שיש לי היום את הלהקה הטובה ביותר ואני מבקש שתתנו לי רק להשתחרר מהכבלים של הצורך להיות כוכב פופ. תמיד אהיה נאמן לכם".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459