top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 במרץ בעולם הרוק

עודכן: 5 במרץ


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-3 במרץ (3.3) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "שם התקליט SO לא אומר כלום. פשוט אהבנו את צורת המילה ושתי האותיות. זה הכל. אני חושב שחלק מהסיבה שהתקליט הזה עבד כל כך טוב הייתה שהלהקה ממש בערה, היה לנו צוות סאונד והפקה נהדר וזה היה די קומפקטי במובן מסוים, בתהליך ובאופן שבו זה הוקלט. השיר SLEDGEHAMMER היה ללא ספק שיר גדול מהתקליט הזה וזה היה בחלקו הומאז' למוזיקה שגדלתי עליה. אהבתי מוזיקת נשמה ובלוז וזו הייתה הזדמנות לעבוד עם כמה מנגני הנשיפה שעבדו עם אוטיס רדינג, שהוא הזמר האהוב עליי בכל הזמנים. זה היה דבר שכיף לעשות סביב גרוב נהדר והרגשה טובה" (פיטר גבריאל)



ב-3 במרץ 1969 התייפחו מעריצות רבות לנוכח האירוע שהעציב אותן מאד. לינדה איסטמן, צלמת במקצועה, הצליחה לחטוף את החיפושית שלהן ולהתחתן איתה.



לא כולם אהבו את לינדה. אליסטייר טיילור, שעבד עם הביטלס מתחילת הדרך ועד פיטוריו בשנת 1970: "היא הייתה אחת שרדפה אחרי כוכבים בארה"ב ושמה לה למטרה להשיג את פול".


התקשורת מיהרה לפרסם, באופן שגוי, כי לינדה הגיעה ממשפחת איסטמן, שחברת הצילום 'קודאק' נמצאת בבעלותה. בינתיים חיכו פול ולינדה במשרד הרישום שבמארילבון להגעת השושבין, שהיה מייק, אחיו של החתן, שאיחר ב-45 דקות, כשהגיע ברכבת מבירמינגהם. בחוץ ירד גשם, כשמאות מעריצות חיכו לבאות. בינתיים עמדה, בין פול ולינדה, הת'ר בת השש, מנישואיה הקודמים של הכלה, ששמחה להפסיד יום לימודים בבית ספרה. שאר הביטלס לא נכחו בחתונה, שנמשכה ארבע דקות בלבד. ג'ון לנון ויוקו אונו תירצו את אי הגעתם בפרויקט שהיו נתונים בו באולפני EMI.


ג'ורג' האריסון תירץ את אי הגעתו בענייני עסקים, כשביום החתונה הגיעו שוטרים לביתו וערכו שם חיפוש אחר סמים. פאטי האריסון: "באותו יום נסעתי ללונדון לקניות וכשחזרתי לאותו, נחה על השמשה חפיסת סיגריות שעליה נכתב 'תתקשרי אליי', כשבפנים היה פתק עם טלפון וקמצוץ של חשיש. שמתי את זה בכיס ונסעתי הביתה. דקות לאחר מכן מכן נשמעה דפיקה בדלת, השוטרים קפצו פנימה והסתערו, קודם כל, על הכיס בו שמתי את החפיסה. ידעתי כי סידרו אותי ומיד התקשרתי לג'ורג'...".


ג'ורג' האריסון: "באתי הביתה וגיליתי שוטרים שישבו בבית שלי, שתו להנאתם קפה וניגנו תקליטים. זה נראה כמו מסיבה. כשנכנסתי לבית, הם מיהרו לקום, לסדר את הכובעים שלהם ולהיראות שוב כשוטרים. ידעתי שהם שתלו סמים בביתי, כי אני איש מסודר מאד ששם את גרביו במגירת הגרביים ואת החשיש בקופסת החשיש. הם שתלו את מקל החשיש הגדול ביותר שאפשר לדמיין, בתוך אחת מנעליי". עם הגיעו הביתה הבין את המצב והתקשר לארגון סיוע לאנשים שנעצרו באשמת סמים ושמו RELEASE, שמיהר להצמיד לו עורך דין. ג'ורג' ופאטי הובלו מיד לתחנת המשטרה, שם הואשמו באחזקת סמים ושוחררו בערבות בסך 500 ליש"ט, בעוד הסמל פילצ'ר, שהיה ידוע כשותל סמים אצל כוכבי פופ, חכך את ידיו בהנאה גדולה.


לאחר מספר ימים נתבקש ג'ורג' להעניק כסף לאותו ארגון צדקה שסייע לו ברגע כה מבהיל. ג'ורג' לא היסס וניגש לספר ההמחאות שלו, תלש משם המחאה ורשם, לתדהמת בעל הארגון, סכום בסך 5000 ליש"ט. גם רינגו, שעסק בצילומי סרט חדש, לא הגיע לחתונה, שבמהלכה שלף פול טבעת, שהשיג יום לפני כן במאמץ רב, כשדפק בחוזקה בדלת צורף, שעמד לסגור את חנותו. פול הצליח, בקסמו הרב, לקנות שם טבעת בשווי 12 ליש"ט והסגיר: "לינדה ואני היינו משוגעים. היה לנו ריב גדול ביום שלפני החתונה. כמעט ביטלנו את זה. התחתנו באורח נס, באותו יום".


אחרי לגימה קלה של שמפניה הגיע הרגע לצאת החוצה, לקול הבכי המר של אותן ילדות שייחלו להיות במקומה של לינדה. בינתיים הגיב ג'ורג' למעצרו: "הרשעת הסמים גרמה לי להיות מוטרד וחסר פרטיות. יותר מדי אנשים יודעים כעת היכן אני גר. הטלפון לא מפסיק לצלצל. אני מחפש בית חדש, בו תהיה לי יותר פרטיות. למה מחלקת הסמים בחרה דווקא את יום החתונה של פול כדי לעצור אותי? אני, כמו כל האנשים, פוחד מהמשטרה ולא אשים בביתי סם שכזה. זה מגוחך. אני לא צריך את הסם הזה. הוא לא חשוב בעיניי".

פול ולינדה חגגו שנתיים לנישואיהם עם נצחונו של פול בתביעתו לפרק את עסקי הביטלס. מעתה אלן קליין לא יכול לייצג אותו יותר, אלא רק את שלושת חבריו ללהקה הידועה ההיא.


ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



וב-3 במרץ בשנת 1975 שהו פול ולינדה מקרטני (שחגגו יום נישואים) בלוס אנג'לס. אז הם ביקשו לנסוע עם ילדיהם למשכנם במליבו כששוטר מקומי עצר את הרכב כי עבר באור אדום בשדרות סנטה מוניקה.



זה היה קצת אחרי חצות ופול היה הנהג אך בעוד השוטר ניגש לרשום לו דו"ח, הוא הריח ריח מוכר ולא חוקי. הוא הורה לבעל והאישה המפורסמים לצאת מהרכב ולאחר חיפוש לא מאומץ הוא מצא שקית בתוך ארנקה של לינדה ובפנים מריחואנה. היא מיהרה להצהיר שהסם הוא רק שלה ועוכבה לשעתיים בעוד שפול שוחרר להחזיר את הילדים שלהם לבית המלון לפני שחזר לעזור לה.

לינדה בסוף הואשמה באחזקת מריחואנה ושוחררה בערבות בסך 500 דולר. נצטווה עליה להתייצב בבית המשפט המקומי ב-10 במרץ.


ב-3 במרץ בשנת 1973 חוללה להקת סלייד סנסציה במצעד הבריטי. היא זו שהצליחה לראשונה, מאז הביטלס, להכניס שיר חדש היישר אל המקום הראשון במצעד. זה היה עם השיר CUM ON FEEL THE NOIZE (שגיאות הכתיב הן בכוונה...).



זה היה הסינגל הראשון של להקת סלייד לשנת 1973, אחרי שחוותה הצלחה עצומה בשנה הקודמת. המטרה של כותבי השיר, הזמר / גיטריסט נודי הולדר והבסיסט ג'ים לי, הייתה לשקף את אווירת ההופעות הסוערת בשיר. בתחילה הוא נקרא "בואו תקשיבו לרעש" אבל הולדר שינה מילה קריטית אחרי שבאחת ההופעות הוא ממש חש בחזהו את עוצמת רקיעת הרגליים של הקהל. הולדר שאג "בייבי בייבי בייבי" למיקרופון בעת בדיקה אולפנית לכיוון קולו לקראת הקלטת השיר. זה היה כה טוב שהוחלט להוסיף את זה.


ג'ים לי סיפר שהלחן הושפע מהיום בו הלך לראות הופעה של צ'אק ברי ונדהם מהאופן בו חלוץ הרוק'נ'רול שלט בקהל שלו.


הגיטריסט, דייב היל: "מעולם לא ביצענו את השיר בהופעה חיה לפני שהקלטנו אותו, ולדעתי ההתרגשות שאתה מקבל כמוזיקאי, לעבוד על משהו בפעם הראשונה, הפך את זה לדבר טרי מהקופסה, וכתוצאה מכך יש לו את החשמל הזה. כשהגענו לאולפני תוכנית הלהיטים, טופ אוף דה פופס, כדי להצטלם עם השיר הזה - הייתה מהומה כי לקחתי את עניין הבגדים שלי בהגזמה נוספת כלפי מעלה. האחרים חיכו לי בחדר ההלבשה כשיצאתי מהשירותים בתלבושת הנזירה המתכתית. הם היו בהלם. זה היה צעד נוסף קדימה מהמעיל הכסוף והנצנצים על הפנים! הרי ככל שקיבלנו יותר חשיפה בטלוויזיה, כך עוד תקליטים שלנו נמכרו".


ב-3 במרץ בשנת 1986 יצא תקליטה השלישי של להקת מטאליקה, MASTER OF PUPPETS. חברות וחברים, מדובר בקלאסיקה ברורה. "בוא תזחל מהר יותר / תציית למאסטר שלך / חייך נשרפים מהר יותר / תציית למאסטר שלך... מאסטר!"



בספטמבר 1985 חזרו ארבעת חברי הלהקה לאולפני SWEET SOUND SILENCE שבקופנהגן כדי לעבוד על אלבומם השלישי. המפיק היה פלמינג ראסמוסן, שלפני כן עבד עם אמנים שונים מלהקה זו, כקאט סטיבנס וגיטריסט הפולק ברט יאנש. הפקת הרוק היחידה שלו לפני מטאליקה הייתה באלבום DIFFICULT TO CURE של להקת ריינבאו.


יחד הם שייפו והקליטו שמונה שירים. הרצועה הפותחת היא BATTERY והפתיחה שבה מתעתעת את מי שמאזין בפעם הראשונה לאלבום זה. עם צלילי גיטרה שנשמעים כפלמנקו כשלפתע מגיעה, כשכבת לבה רותחת שהתפרצה מהר געש, ההפגזה האמיתית.


השיר BATTERY מתייחס למעשה לרחוב בשם זה שנמצא בסאן פרנסיסקו. זה הרחוב בו שכנו המועדונים בהם מטאליקה ניגנה הופעות רבות בראשית דרכה. BATTERY IS FOUND IN ME - שואג האטפילד ומראה כמה התקופה הראשונה ההיא הייתה חשובה להם.


השיר השני בתקליט מדבר על הסמים כדבר שלילי. ה'מאסטר' הוא הסם (הרואין) ששולט באדם המתמכר לו. זה ברור עם משפטים כמו "קצוץ את ארוחת הבוקר שלך על מראה". המילים בשיר משקפות היטב את הרוע שבדבר: "מאסטר הבובות מושך בחוטים שלך / מעוות את מחשבתך ומנפץ את חלומותיך. אינכם יכולים לראות דבר כי אני מעוור אתכם / אז תקראו בשמי שאשמע אתכם צורחים - מאסטר! מאסטר!". מדובר במשהו שהוא מעבר לשיר. זוהי יצירה ארוכה ומרשימה שמגיעה כמעט לתשע דקות. מאז זה הוא אחד השירים האהובים ביותר על מעריצי הלהקה.


השיר השלישי, THE THING THAT SHOULD NOT BE, מבוסס על דמות מפחידה בשם קת'ולהו, שנוצרה על ידי סופר האימה ה. פ. לאבקראפט. בהמשך הסגיר האמט הגיטריסט שאחד הריפים בשיר הזה הועתק מריף של להקת RUSH ביצירתה JACOB'S LADDER (מהאלבום PERMANENT WAVES שיצא בשנת 1980).


השיר שחותם את צידו הראשון של התקליט נקרא WELCOME HOME SANITARIUM. בשיר מוצגת זווית ראייתו של מטופל בבית חולי נפש שמפחד לעזוב את המקום מחשש ממה שמחכה לו בחוץ. ראי החברה מוצג גם בשיר הראשון שבצדו השני של האלבום - DISPOSABLE HEROES (גיבורים חד פעמיים). זה שיר מחאה נגד צבא שמשתמש בחייליו כבשר תותחים וכך מראה כלפי גיבוריו זילזול מוחלט. האטפילד שר: "גופות ממלאות את השדה, סופם של גיבורים רעבים / אין מי שישחק בחיילים עכשיו, אין מי שיעמיד פנים / רצים בעיוורון בשדות הקטל, מאולפים להרוג את כולם / קורבנות של מה שנאמר להם שצריך, משרת עד שאפול. חייל עשוי מחרס, עכשיו הוא שריון ריק / בן 21, בן יחיד אך שירת אותנו נאמנה..."


השיר הבא הוא LEPER MESSIAH (משיח מצורע) המדבר על מטיפי דת בטלוויזיה המנצלים אשמה של אדם כדי למצוץ ממנו כסף עם הבטחות של הגנה כלפיו בתרומותיו. את הכסף הם שומרים לעצמם וההבטחות מתאיידות. השיר הזה מתכתב היטב עם קונספט האלבום - שליטה של כוח עליון ושלילי על האדם. האטפילד ידע היטב כיצד ניצול דתי שכזה מביא עמו רק טרגדיה. אמו מתה מסרטן שלא טופל, כשהיה בן 16, כי דבקה באמונה במדע הנוצרי ובגלל זה מנעה מעצמה טיפול שיכל להצילה. לא ברור האם חברי מטאליקה לקחו את שם השיר הזה מאיזכור הדבר בשירו של דייויד בואי, ZIGGY STARDUST.


לאחר תכנים כה קשים הגיע הזמן לקטע אינסטרומנטלי וזה בא עם ORION שנמשך כשמונה דקות. האיש שהשפיע על כתיבת קטע זה הוא הבסיסט קליף ברטן שגם מנגן כאן סולו מרשים. חברי מטאליקה ראו בו אז היתד המוזיקלי שלהם. או, אם אלך להשוואה - הג'ון פול ג'ונס שלהם.

האלבום מסתיים עם DAMAGE INC שמדבר על מצבה של הלהקה אז - מצד אחד היא הופכת חלק מהתעשייה אך מצד שני באה למחות נגד זה. האטפילד שר: "חי על ברכיך, לקבלת מוסכמות / או מת על רגליך לשם הכנות".


ובכן, מדובר בהרבה יותר מעוד אלבום רוק כבד ומרעיש. יש כאן מסרים שגורמים להרבה מחשבה. האלבום הגיע למקום ה-29 במצעד המכירות האמריקני ולמקום ה-42 באנגליה. זה היה אלבומה המצליח ביותר עד אז של הלהקה ונראה היה שדרכה להצלחה אדירה בטוחה. אבל מישהו מלמעלה בחר לזעזע את העניינים ולהרוג את הבסיסט בתאונת דרכים.



ב-3 במרץ בשנת 1967 הופיעה להקתו של הגיטריסט ג'ף בק בפעם הראשונה באנגליה, עם הזמר רוד סטיוארט, הבסיסט רון ווד והמתופף רוי קוק. הייתה זו הופעה קצרה כי הופסקה בגלל הפסקת חשמל.



שבוע לאחר מכן הופיעה במלודי מייקר ביקורת רעה על אותה הופעה, שנערכה באסטוריה בלונדון.

"ברור שהלהקה נשמעה ונראתה כאחת שלא עשתה חזרות", כתב כריס וולש בעיתון. "כשהחשמל נפל, ג'ף מיהר לרדת מהבמה מבלי לחזור לאחר מכן. רוד סטיוארט ניסה להציל את מה שנשאר מהערב. הלהקה הותירה רושם רע מאד ושיעור הגון באיך לא להסתמך על תארי עבר שקיבל ג'ף כשהיה ביארדבירדס".


רוד סטיוארט הגיב וגם דבריו התפרסמו בכתבה: "לא היינו צריכים לצאת לסיבוב שכזה בלי חומר מוכן. לא היו לנו מספיק שירים ואין ספק שאיכזבנו. אבל אנחנו נמשיך ונופיע הרבה במועדונים. בינתיים הצטרף אלינו המתופף מיקי וולר".


ב-3 במרץ בשנת 1980 התארח מתופף להקת לד זפלין, ג'ון בונהאם, בתוכנית הטלוויזיה ALLRIGHT NOW בהנחייתו של הקומיקאי בילי קונולי. בונהאם היה נרגש ועצבני מאד לקראת התוכנית ושתה הרבה אלכוהול מאחורי הקלעים. קונולי הציע לבונהאם שישאל אותו בתוכנית שאלות ארוכות בכוונה, שהתגובות של המתופף להן יהיו עם מילה אחת בלבד. התוצאה - מגוחכת ומביכה.



ב-3 במרץ בשנת 1979 יצא עוד אלבום כפול לפרנק זאפה. שמו SHEIK YERBOUTI (עיוות של SHAKE YOUR BOOTY).



אלבום זה היווה נקודת מפנה גדולה בקריירה של זאפה. הוא הראשון שיצא בלייבל שזאפה הקים, לאחר עזיבתו את התקליטים של האחים וורנר. באלבום זה הדגיש זאפה את ההיבט הקומי של מילותיו יותר מאי פעם, וזה החל תקופה של מכירות תקליטים מוגברות ותשומת לב תקשורתית מהמיינסטרים. זה גם מאלבומיו הנמכרים ביותר.


רוב המוזיקה באלבום זה הוקלטה בהופעות חיות בסיבובים של סתיו 1977 וחורף 1978 ובעיקר באנגליה. לאחר מכן לקח זאפה את ההקלטות והוסיף באולפן כלי נגינה ושירה.


שם האלבום הוא, כאמור, משחק מילים; זאפה מופיע על הכריכה בדמותו של שייח ערבי כשהשם בא כלהיטה של להקת הדיסקו KC AND THE SUNSHINE BAND ששמו SHAKE YOUR BOOTY.


האלבום כולל יותר מהחומרים הסאטיריים וההומוריסטיים או הפוגעניים של זאפה, תלוי איך בא לכם להסתכל על זה השיר על בובי בראון ידוע בכל העולם, למעט ארה"ב, שם נאסר להשמיע אותו בשל המילים המיניות המפורשות שלו.


השיר הפותח, I HAVE BEEN IN YOU, בא כפרודיה על הלהיט I'M IN YOU של פיטר פרמפטון משנת 1977. זאפה: "כתבתי את השיר הזה אחרי שביקרתי בתחנת רדיו והצוות שם הסתכל בזלזול על עטיפת התקליט שרציתי להוציא, LATHER, ושאלו בקול רם, 'מעניין איך זה היה נראה כתקליט של פיטר פרמפטון'. אז חשבתי לעצמי שעולם הרוק הפך להיות מגוחך".


השיר DANCIN' FOOL היה מועמד לגראמי (בתור ביצוע הרוק הווקאלי הטוב ביותר, אך הפסיד לבוב דילן עם שירו GOTTA SERVE SOMEBODY) והפך ללהיט דיסקו פופולרי למרות השתקפותו הפרודית הברורה על מוזיקת ​​דיסקו ועל אנשים מבוגרים שמנסים להיראות צעירים בדיסקוטקים אך נראים פאתטיים. זאפה: "יש בשיר הזה כמה אלמנטים שמונעים ממנו בוודאות להיות להיט דיסקו ברור. אחד מהם זה הקטע באמצע בו הקצב מתעוות לפתע. זה לא יכול לקרות בלהיט דיסקו ברור, בו אדם לא אמור לחשוב אלא פשוט לרקוד".


השיר FLAKES אף כולל פרודיה על בוב דילן על החרפת מעמד הפועלים בקליפורניה. זאפה: "הסיבה שכתבתי את השיר הזה היא כי ישנה תופעה מעצבנת של בעלי מקצוע שלא עושים את העבודה שמשלמים להם כדי לעשותה כראוי".


השיר על הנסיכה היהודית (JEWISH PRINCESS) הוא מבט הומוריסטי על סטריאוטיפים יהודיים ומשך אש נגד זאפה שהכחיש וטען: "בניגוד לחד הקרן, יצורים כאלה אכן קיימים וראויים להנצחה עם המיוחדות שלהם. פעם חשבתי שליהודים יש חוש הומור לפני שקיבלתי את המכתב הזה מה-ADL, שהוא ארגון שעושה רעש להפעיל לחץ על אנשים כדי לייצר סטריאוטיפ של יהודים שמתאים לרעיון שלהם בזמן טוב. הם מסתובבים ואומרים שאנשים אחרים כמוני אומרים דברים שמייצרים דימויים סטריאוטיפיים של יהודים". בסופו של דבר, השיר הזה נתן אז לזאפה המון חשיפה בתקשורת.


שיר נוסף באלבום שקיבל ביקורות נגדו היה BOBBY BROWN. זאפה במסיבת עיתונאים אז בשבדיה: "בואו נהיה כנים לגבי זה. מילים לא יכולות לפגוע בכם ואין שום דבר בשיר הזה שאמור לפגוע ברגישויות הדתיות של מישהו. השיר הזה מדבר על דברים אמיתיים ואם אתם מתכוונים לחיות בעולם ולהתמודד עם העולם בצורה אמיתית, אתם צריכים להתמודד עם מה שקורה בפועל. הסיפור של בובי בראון אולי אינו משהו שקורה כל יום בשבדיה, אבל אני לא אתפלא אם יש כמה בובי בראון שם בחוץ. ומישהו צריך לכתוב עליהם".



השיר שחותם את האלבום נקרא YO MAMA ובתוכו יש סולו גיטרה של זאפה שנערך משלושה סולואים בהופעות שונות. נגן כלי ההקשה בתקליט, אד מאן: "יש פה מוזיקה יפהפייה ועיבוד אינטליגנטי שקל לנגנו ממש כמו מדיטציה. אך זה מתנגש עם המילים הכי מכאיבות ומטופשות שיש. שנים רבות לאחר שעבדתי איתו, עדיין אני תוהה מי זה פרנק זאפה, לנוכח המורכבות שלו".


ברולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום בזמנו: "כדברי המלחין עצמו, פרנק זאפה לא מת. הוא פשוט מריח מוזר להרבה מבקרים פוסט-היפים שטוענים ש'האמא של ההמצאה' הבהיר את הנקודה שלו עם תקליטים מהסיקסטיז לפני שירד למעמקים של תיאורים פורנוגרפיים זולים וקשקושי ג'אז-רוק לרוב בעשרים האלבומים המוזרים הבאים שלו.


כמוצר ראשון בלייבל של זאפה עצמו, שייק ירבוטי לא ישנה את דעתם של כולם, אבל הוא מאשר (לפחות עבור המאמינים) את הצ'ופרים של זאפה כמנהיג להקה. זה מצחיק לרוב. שיר הפתיחה הוא אולי השיר הכי מטומטם על פיטר פרמפטון שעושה לשירי אהבה מטומטמים את מה שהשיר DANCIN' FOOL עושה עבור חנונים שלא רוקדים כמו ג'ון טרבולטה. שירים רבים פה ממשיכים להעלות את השאלה לגבי הכישרון הלירי של פרנק זאפה ומה נשאר ממנו.


מבחינה אינסטרומנטלית, זה הוא תקליט מרענן. למרות הציניות והיומרות הקלאסיות שלו, פרנק זאפה הוא עדיין מוזיקאי רוק מהשורה הראשונה, שמסוגל להביא סולו גיטרה לוהט ולכתוב ריף מרתק. אם האלבום הזה לא יעשה שום דבר אחר, הוא לפחות מספק הוכחה לכך שעשר שנים אחרי ימי הזוהר שלו, השייח הזה עדיין יכול לנענע עניינים".


וב-3 במרץ בשנת 1978 יצא אלבום הופעה כפול לפרנק זאפה ושמו 'זאפה בניו יורק'. האלבום יצא ונגנז מיד בגלל קטע בעייתי, מבחינת חברת התקליטים, ושמו PUNKY'S WHIPS. על כך פה בהמשך...



האלבום הוקלט בהופעה באולם פלאדיום הניו יורקי מהימים האחרונים של שנת 1976 ועד מרץ 1977. וכמו בהרבה מקרים בהם חשבתם כי מדובר בתיעוד של הופעה, נערכו תיקונים אולפניים רבים גם במוצר זה. זאפה נחל תיסכול רב סביב הוצאת התקליט הזה כשבשנת 1977 מסר לחברת 'האחים וורנר' את המאסטר אך הם סירבו להוציאו. הוא תבע אותם על הפרת חוזה ובמקביל ניסה להוציא את ההקלטות בפרויקט ובו ארבעה תקליטים, תחת השם LATHER. פרויקט שאפתני זה לא יצא לאור אלא שנים רבות לאחר מכן.


נבחרת מוזיקאים חלומית משתתפת בתקליט הזה, ביניהם טרי בוזיו המתופף, אדי ג'ובסון הקלידן (וגם כנר), פטריק אוהרן הבסיסט, ריי ווייט הגיטריסט והזמר, רות' אנדרווד בכלי הקשה וחטיבת כלי נשיפה שכללה גם את האחים ברקר.


בין הקטעים הבולטים באלבום תמצאו את הקטע הפותח TITTIES AND BEER, שבמקור נקרא 'כריסי הקיאה פעמיים' (משורה בשיר זה שקוצצה בעריכה הסופית). בשיר זה מתפתח דיאלוג משעשע בין זאפה לבוזיו, שגילם את השטן ואף שם מסיכה על פניו. שיר נוסף שבוזיו מככב בו בשירה הוא PUNKY'S WHIPS. זה שיר סאטירי על גיטריסט בשם אדווין 'פאנקי' מדואוז שהיה אז חבר בלהקת רוק בשם אנג'ל, שחבריה לבשו רק לבן. מדואוז חתם לזאפה על מסמך שהרשה לו להשתמש בשמו. אבל בגלל שמדואוז לא חתם על חוזה שכזה עם חברת האחים וורנר, הם מיהרו לגנוז את המהדורה הראשונה עם שיר זה ולהדפיס מהדורה חדשה בלעדיו, למורת רוחו של זאפה.


בגלל העריכות המצנזרות התקצר האלבום באופן דרסטי. "הם הוציאו את זה", אמר פרנק הממורמר. "קודם כל, לא הייתה להם זכות להתעסק עם ההקלטות. שנית, הם לא שילמו לי על אף אחד מהדברים שמסרתי להם. כלומר, הם פשוט הפרו חוזה ולא הייתה לי שליטה על זה. חברת האחים וורנר מעולם לא הייתה מעוניינת לתת לאנשים תמורה לכסף. אני חושב שבחברה הזו יש כנראה יותר אבקה לבנה מאשר בכל עסק אחר מאותה תקופה. היו שם אנשים שהגיעו להופעות עם מזוודות מלאות בסמים".


מעבר להומור יש בתקליט זה מפגן נגינה מטורף ביותר, כמו למשל בקטע שנקרא THE BLACK PAGE, שנקרא על פי דפי התווים שזאפה נהג להנחית על המוזיקאים שלו, שנחרדו לגלות המון תווים שהפכו את הדף מלבן לשחור. חשוב לציין כי גרסת התקליטים שונה מאד מגרסת הדיסקים שיצאו לאחר מכן, מבחינת עריכות שבתוך השירים. אז מי שרוצה את התמונה המלאה, שישיג את שניהם (ואת הפרויקט LATHER).


ולסיום - מדובר בזאפה עם אחת הלהקות המרשימות ביותר שליוו אותו. והתוצאה? מהממת לרוב.



ב-3 במרץ בשנת 1967 מנע הסינגל RELEASE MR של אנגלברט האמפרדינק את עלייתו של התקליטון STRAWBERRY FIELDS FOREVER / PENNY LANE, של הביטלס, למקום הראשון במצעד הבריטי.



הדבר גרם לפעם הראשונה בה תקליטון של הביטלס לא הגיע שם למקום הראשון.

תקליטונו של המפרדינק נשאר בפסגת המצעד גם כשהתקליטון של הביטלס החל להחליק כלפי מטה ועמו גם לחשושים על הביטלס שאיבדו את מגע הזהב.


ב-3 במרץ בשנת 1978 יצא תקליט חדש ומרשים ללהקת רנסאנס ששמו A SONG FOR ALL SEASONS. עבורי, זה תקליטה החשוב האחרון של להקה זו.



תקליט זה נחשב לנקודת מפנה מרכזית עבור הלהקה, המסמנת את חזרתן של גיטרות חשמליות לצליל שלה. באחד הראיונות עם המתופף, טרנס סאליבן, הוא הזכיר שזה היה דבר טבעי לעשות, שהוסיף קצת יותר דרמה ומשקל למוזיקה. יחד עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית בניצוחו של הארי רבינוביץ' שפיקד על תזמוריו של לואי קלארק (שעבד אז בקביעות עם אי.אל.או) זה היה מסע חדש ומרענן. וכן, רנסאנס גם זכתה בתקליט זה ללהיט ברור ושמו NORTHERN LIGHTS.


עם שירתה הנהדרת של אנני הסלאם, קולות הרקע של הבסיסט ג'ון קאמפ, הגיטרה האקוסטית הקצבית של דאנפורד, הסינטיסייזר של ג'ון טאוט והתיפוף המדויק של טרנס סאליבן - זה היה להיט קצת מפתיע עבור הלהקה, שנכנס למצעד הבריטי במקום ה-10 ונשאר במצעד זה למשך 11 שבועות. שיר זה משך למחנה הלהקה אוהדים חדשים שחשבו שלהקת רנסאנס היא רק להקה של אלבומים ויצירות ארוכות ומורכבות (למרות שגם בלהיט זה יש פה ושם מורכבות קצבית).


הסלאם: "השיר עוסק בהשארת הזוהר הצפוני של אנגליה... ואת בן זוגי-ארוסי, רוי ווד, מאחור, כשעבדתי בארה"ב. מכאן השורות, 'אתה יודע שזה קשה רחוק ממך / נוסעים בכבישים ועוברים דרכם / זה לא בשביל כסף וזה לא בשביל תהילה / אני פשוט לא יכולה להסביר, לפעמים זה בודד". תמלילנית הלהקה, בטי ת'אצ'ר, לא פעם כתבה את שיריה ללהקה בהתבססה על שיחות שהיו לה עם הסלאם. לרוי ווד הייתה גם נגיעה ישירה בהפקת השיר הזה; הוא הציע שקולה של הסלאם יהיוכפל פי שלושה. "לא אהבתי שמישהו משחק עם הקול שלי, אבל לרוי תמיד הייתה דרך לשכנע אותי לדברים, ובו בזמן ללמד אותי".


הקטע BACK HOME ONCE AGAIN ישמש כנושא הפתיחה של סדרת הטלוויזיה לילדים THE PAPER LADS, ששודרה באנגליה עד 1979. באלבום של רנסאנס זה בא בגרסה שונה. כמו כן, שימו לב לקטע הנושא של התקליט, שגם מצטט את SUNRISE, SUNSET מ"כנר על הגג". רנסאנס אלופים גם בציטוטים כשהם הופכים אותם לכשלהם.


השיר SHE IS LOVE נכתב במקור בשביל שירתה של הסלאם אבל עקב משבר אישי איתו התמודדה באותה תקופה, ג'ון קאמפ קיבל על עצמו את תפקיד השירה ונותר רק לדמיין איך זה היה נשמע עם קולה המושלם של הסלאם. פה ושם התקליט נשמע לא רחוק ממה שאי.אל.או עשתה בסבנטיז וזה בהחלט מבורך מבחינתי. כמה שאני אוהב את הרוק הסימפוני הזה!


אבל האופנות השתנו והצלחת NORTHERN LIGHTS הביאה קץ לניסיונות הקלאסיים לעת עתה, כפי שאמרה הסלאם: "היה לנו להיט ואז עודדו אותנו לכתוב יותר מוזיקה מסחרית. עשינו תפנית מוזיקלית במקום לנסות לקחת את המוזיקה שלנו לתוך שנות ה-80... זה היה רדיקלי מדי. אני חושבת שהיינו צריכים להישאר במסלול שלנו". התקליט AZUR D'OR, שיצא בשנת 1979, איכזב רבים וחברת התקליטים העיפה את רנסאנס ממנה.


לארצנו הגיעה רנסאנס ממש בעת אותו שינוי רדיקלי, כשהופיעה במועדון "אמצע הדרך", ליד גני התערוכה בתל אביב, והקהל אף נאלץ לחוות את טאוט הקלידן חוטף התמוטטות על הבמה.

בתחילת שנות ה-80 נותרו רק שלושה חברי רנסנס ותיקים (הסלאם, דנפורד וקאמפ) ולפני שמישהו ידע זאת, הלהקה עשתה שני אלבומים זניחים ונעלמה בשקט. הסלאם: "פישלנו חזק עם האלבומים CAMERA CAMERA (1981) ו-TIME LINE (1983). המעריצים לא קיבלו אותם. היו בהם שירים שכל אחד יכל לשיר, אז מה הנקודה? הנוסחה המנצחת הייתה הקול שלי וחמשת המוזיקאים. בתקליט CAMERA CAMERA, כל מה שהיה צריך לעשות זה להסתכל על העטיפה ולהבין בדיוק מה קורה פה".


מה שמשאיר את A SONG FOR ALL SEASONS כתקליט הקלאסי האחרון שלה מעשור כה מוצלח.



ב-3 במרץ בשנת 1965 הופיע אריק קלפטון את הופעתו האחרונה עם להקת היארדבירדס. זה היה במועדון הבלוז והג'אז, CORN EXCHANGE, בבריסטול.



קלפטון, שמאס באופן המסחרי אליו שאפו שאר חברי הלהקה, ניגן בהופעה זו בגיטרת פנדר אדומה והתיז ממנה סולואים מרהיבים. הוא גם נאלץ לנגן את השיר שבגללו בחר לפרוש, FOR YOUR LOVE, כשהוא פורט בגיטרת 12 מיתרים את התפקיד שבמקור הוקלט באולפן עם צ'מבלו (מידיו של בריאן אוגר).


ב-3 במרץ בשנת 1970 יצא התקליט השני של להקת הטריו המופלאה JAMES GANG ושמו RIDES AGAIN.



השורשים של הלהקה החלו לצמוח בקליבלנד כשג'ים פוקס המתופף החליט בשנת 1966 כי נמאס לו לנגן ג'אז בסגנון ארט בלייקי ושהוא רוצה מעתה להיות רינגו סטאר. הביטלס עשו לו מהפכה בראש ומיד לאחר מכן החלו לצוץ שלישיות כמו CREAM או JIMI HENDRIX EXPERIENCE.


את JAMES GANG רקח פוקס על נוסחת שלישיית CREAM. הוא העריץ את ג'ינג'ר בייקר המתופף. ג'ו וולש הצטרף להרכב במקרה, כשהחליף גיטריסט אחר שהבריז מהופעה ולא חשב שההרכב הזה הוא סתם עוד משהו מינורי בדרך להצלחה הגדולה. וולש היה קלף מנצח בלהקה. הוא ידע לנגן גיטרה כמו שד. כמו כן הוא היה קלידן נהדר, זמר בעל נוכחות ווקאלית מרשימה והוא גם ידע לכתוב שירים. בקיצור - האיש המושלם ללהקה.


במרץ 1969 יצא תקליט בכורה בשם YER ALBUM, שהיווה נקודת פתיחה מרשימה עם שירים מקוריים נהדרים לצד קאברים אדירים (בין השאר של LOST WOMAN של היארדבירדס).

עיתון JAZZ AND POP האמריקאי פרסם ביקורת על התקליט בפברואר 1970: "התקליט הזה הוא בשבילכם אם אתם מחפשים להקשיב לנגינה מהודקת של להקה. התקליט הוא של להקה שהופיעה כבר פעמים רבות ולכן נמנעה מהפקת אלבום מצוחצח ומלוטש מדיי, שמאפיין בדרך כלל אלבומי בכורה. יש להם את הביטחון לנגן מוזיקת רוק משובחת. השירים ורמת ביצועם הם ברמה גבוהה מאד".


כשפיט טאונסנד, הגיטריסט של להקת המי, הזמין את הלהקה לחמם את הופעות להקתו באנגליה ב-1970, כבר התרוצצה השמועה שכדאי מאד לראות את הלהקה המיוחדת הזו, שנתפסה כ'להקה מגניבה ביותר', למרות ששלושת חבריה לא ידעו זאת בזמנו ולא שיערו כמה הם באמת טובים. אפילו צריכת הסמים שלהם הייתה מינימלית יחסית, בהתחשב למה שהלך באותו זמן סביבם. ג'ו וולש פיצה את עצמו על כך בשנים מאוחרות יותר עם צריכת סמים ואלכוהול מבהילה.


השלישיה רקחה את שירי אלבומה השני, RIDES AGAIN, בעיקר בג'מג'ומים בחדרי הלבשה לפני הופעות. הכימיה בין השלושה עבדה אז כקסם. התקליט עצמו הוקלט באולפני RECORD PLANT שבלוס אנג'לס. בתקופה ההיא היו אלה אולפנים חדשים לגמרי עם ציוד הקלטה מהטובים ביותר.

הקטע שפותח את האלבום FUNK 49 מראה למאזינים כמה משופשפת הלהקה הזו. חטיבת הבס-תופים של ג'ים פוקס ודייל פיטרס היא ברמה גבוהה מאד. ויש כאן כמובן את עבודת הגיטרה המשובחת והשירה המאנפפת המדליקה של מאסטרו וולש. המילים בשיר הפתיחה הזה לא חזקות, אבל אל תיתנו להן להפריע לכם כי ג'ו וולש כתב אותן סתמיות בכוונה, כדי שיתאימו למוזיקה מבחינה קצבית.


בתקופה הזו של האלבום השני היה הלו"ז של ההופעות צפוף, דבר שתרם לחיזוק הקשר המוזיקלי בין שלושת החברים. באחת ההופעות הם חיממו את להקת לד זפלין וג'ו וולש היה זה שהמליץ לג'ימי פייג' להשתמש בגיבסון לס פול במקום בפנדר טלקאסטר ואף מכר לו באותו מעמד גיטרת גיבסון לס פול משנת 1959.


בצד הראשון של RIDES AGAIN יש שירי רוק נהדרים כמו WOMAN ו- THE BOMBER (שמכיל בתוכו מוטיב של יצירת הבולרו הידועה של ראוול). דרך אגב, בעלי הזכויות של ראוול איימו לתבוע את הלהקה על שימוש בלחן ללא רשות. ראוול השאיר הוראה מפורשת לבעלי זכויותיו כי יצירת הבולרו תאופשר לביצוע אך ורק של תזמורת סימפונית שלמה וחשוב לציין שג'יימס גאנג לא היו היחידים שהקליטו את הבולרו באופן רוקי אך השאר חמקו כנראה מתחת למכ"ם.


לפיכך השיר נערך מחדש והבולרו נחתך בהוצאות האלבום הבאות. וולש רתח על ההחלטה הזו ולא פעם הביע לקהל את דעתו על כך בהופעות הלהקה לפני ביצוע הקטע. בגרסת הדיסק של האלבום הקטע הוחזר לאורכו המקורי.


צד ב' של האלבום מכיל קטעים אקוסטים יפהפיים כמו GARDEN GATE, THERE I GO AGAIN (שמזכיר לי משום מה את ניל יאנג) והקטע הדרמטי והמתוזמר שמסיים את האלבום באופן מושלם. הקטע נקרא ASHES, THE RAIN AND I. התיזמור בשיר הזה נעשה על ידי ג'ק ניטשה. השיר האהוב עליי באלבום הוא TEND MY GARDEN שפותח את צד ב' שבאלבום ואורגן ההאמונד עם הדיסטורשן שם עושה בי צמרמורות של עונג. (דרך אגב, האופי של הפיזמון בשיר הזה מזכיר לי, משום מה, את MORE THAN A FEELING של להקת בוסטון, שהוקלט שש שנים לאחר מכן).

נגן אורח באלבום היה ראסטי יאנג, שהיה אז חבר בלהקת POCO, שהקליט גיטרת פדל-סטיל לשיר THERE I GO AGAIN. עטיפת האלבום הצנועה באה להראות לנו (חוץ מהמצב הכלכלי הירוד יחסית ששרר אז בלהקה) שאלבומים נהדרים לא חייבים להתחבא בתוך עטיפות נוצצות. מספיק כיתוב שחור על גבי לבן מקדימה ותמונת שחור-לבן מדליקה של חברי הלהקה על אופנועים בעטיפה האחורית.


בעיניי זה אחד התקליטים האמריקניים הטובים יותר מהתקופה ההיא. הצד הרוקי הוא רוק ב-ר' הידיעה! עם סאונד וביצועים כמו שהז'אנר הזה אמור להישמע בפורמט של פאוואר-טריו. הצד האקוסטי מדהים לא פחות ומוסיף מימד עשיר ומענג לוולש וחבורתו.


כשהאלבום יצא לאור, הוכתרה השלישייה הזו כהצלחה מינורית בארה"ב. הביקורות היו בעיקר חיוביות אך למרות ההצלחה החל וולש לגלות סימני חוסר רצון להמשיך עם ההרכב. ההתלהבות שאפפה את הלהקה הפכה לבילבול ועייפות והוא רצה ליצור מוזיקה עם אלמנטים מורכבים יותר מסאונד של שלישיית נגנים בלבד.


דייל פיטרס על האלבום: "אני חושב שזה היה האלבום הטוב ביותר שלנו. טיילנו הרבה באותה תקופה וניגנו ממש טוב ביחד. כולנו היינו באותו ראש. ג'ו היה בשיאו ועשה דברים מדהימים עם הגיטרה שלו. היינו כל כך עסוקים שלא הספקנו לכתוב שירים רבים אז מצאנו את עצמנו יושבים באולפן מסתכלים אחד על השני ואומרים, 'הנה אנחנו, עכשיו מה?'. אני זוכר שהאוכל היה טוב, והמפיק שלנו היה מוכן לנסות הכל, כעבור כמה ימים היו לנו שירים וביל נהג להשמיע אותם בחדר הבקרה בעוצמה מנפצת אוזניים! באותה תקופה היו לג'ו כמה שירים אקוסטיים יפים, אז החלטנו להפוך את האלבום לחצי חשמלי וחצי אקוסטי. אחת המנגינות האקוסטיות האהובות עלי ביותר הייתה GARDEN GATE. זו פנינה מוחלטת. הרגשנו חופשיים מאוד מבחינה מוזיקלית במהלך האלבום הזה והתחושה הזו הובילה לנגינה מלאת השראה. הפכנו את THE BOMBER לסוויטה מוזיקלית. זה היה די מרגש באותה תקופה. בסך הכל זו תקופה נהדרת ואלבום שידענו שיהיה ממש טוב".


ג'ים פוקס על האלבום: "הקלטת האלבום הייתה בתחושה שונה לחלוטין מזו של האלבום הראשון. כשהתחלנו להתכונן לקראת זה, אני מאמין שהרגשנו קצת לחץ להפוך את זה לאלבום נהדר! טיילנו באופן בלתי פוסק ולא לקחנו את הזמן הדרוש להכנת חומר חדש. כך הגענו לאולפני רקורד פלאנט, שהיו חדשים לגמרי. אני לא חושב שמישהו עדיין השתמש בהם. זה היה הסטודיו הכי מגניב שראינו, עד שנתקלנו שם בג'קוזי!


זו הייתה אווירה נהדרת ליצור. אני זוכר שהקלטתי את הרצועה הבסיסית של THE BOMBER. אני גם זוכר שלקחתי כמה שעות חופש בלילה אחד לצאת למועדון כדי לשמוע את הגיטריסט גלן שוורץ ולהקתו, PACIFIC GAS AND ELECTRIC. להקת החימום באותו לילה הייתה פוקו. הם היו חדשים ואהבנו אותם. סיימנו שיר לאלבום שדרש צלילי גיטרת סטיל (THERE I GO AGAIN), וניגשנו היישר אל הבמה כדי לשכנע את ראסטי יאנג לבוא לאולפן ולנגן אותו בשבילנו! אני גם זוכר בחיבה את השיר ASHES, THE RAIN AND I. אין שם תופים, ובכל זאת עדיין זה אהוב עלי! שכבתי באולפן עם הפנים כלפי מטה על הרצפה, בין ג'ו לדייל.


אני זוכר גם את צילומי העטיפה של התקליט. שוב, אין תקציב לזה אבל מנהל ההופעות שלנו, טום רייט, היה צלם משובח. היינו בדרך והופענו במועדון קטן במערב מסצ'וסטס. באותם ימים לא היה לנו כסף למלונות, ולכן התארחנו עם להקה שפגשנו פעם בקליבלנד. היה להם בית ענק שהם חלקו אותו עם כנופיית אופנועים. בוקר אחד, טום היה במצב רוח להצטלם והוא המשיך לעקוב אחר האופנועים היפים האלו. אבל זה היה ינואר, וכולנו היססנו לשאול את האופנוענים אם נוכל להוציא את רכביהם בגלל השלג. סוף סוף טום שאל והם התרגשו להיות חלק מהצילומים. היינו בהלם כשהם התניעו את האופנועים בסלון ורכבו עליהם ממש מהמרפסת הקדמית לשלג! עד היום אני אוהב את התצלום ההוא!".


ג'ו וולש על האלבום: "האלבום היה המשך הגיוני של האלבום הראשון, בכך שהלהקה הייתה בשלב מאוד יצירתי. זו הייתה תקופה מאוד אהובה בחיי".




ב-3 במרץ בשנת 2012 התאבד הגיטריסט האמריקני רוני מונטרוז, שהנהיג להקה מצליחה שפעלה תחת שם משפחתו. הוא ניסה להילחם בסרטן עד שהחליט כי די וירה בעצמו. בן 64 במותו.



בספר "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום", אני חושף את הסודות מאחורי הטרגדיה בסיפור מרתק זה המשלב את הזוהר של תעשיית המוזיקה עם טוויסט מצמרר של גורל. הספר לרכישה בלחיצה פה.


ב-3 במרץ בשנת 1980 יצא התקליט האחרון של להקת הרוק המתקדם, ג'נטל ג'יאנט. שמו הוא CIVILIAN והוא היה הקש ששבר את גב הענק.



הזמנים לא היו קלים לעשיית רוק מתקדם. תעשיית המוסיקה כבר פנתה לאפיקים חדשים וחברי ג'נטל ג'יאנט הבינו שעליהם להתקרב יותר אל המיינסטרים. זמר הלהקה, דרק שולמן, עבר מאנגליה ללוס אנג'לס כי חשב ששם יצליח לקשור קשרים חשובים עבור להקתו. אחרי הכל, חברת התקליטים קפיטול בעטה את הלהקה עקב מכירות תקליטים לא טובות. דרק רצה לדפוק בדלתות של חברות תקליטים אמריקאיות אחרות ולמצוא עסקה טובה. בסוף הוא הצליח - עם חברת קולומביה. העסקה המקורית כללה כמה תקליטים עבור אותה חברה, אך כאמור זה הסתכם בתקליט זה בלבד.


חברי הלהקה ניגשו לעשות מוסיקה חדשה, כשהם מכוונים ליצירה שתהיה ידידותית יותר לרדיו. העבודה נעשתה בלוס אנג'לס כששאר ארבעת החברים התגוררו בבית ששכר להם דרק מתמלוגים שקיבל ושם בצד לפרויקט עתידי שהוא חשב לעשות בשמו. דרק רצה אוזניים אחרות שיקשיבו לשירים, לפני צאתם, ופנה אל לי אברס, שעבד ברדיו. אברמס היה מעריץ של הלהקה והוא הובא לתהליך כדי למצוא את הנוסחה הנכונה למוסיקה.


עם צאת התקליט יצאה הלהקה לסיבוב הופעות לקידום המוצר, אבל קצת לפני ההופעה הראשונה בניו יורק, דרק שולמן והקלידן, קרי מינייר, רבו במהלך שיחה על עתיד הלהקה וגילו שלאף אחד מהם אין באמת חשק להמשיך עם ג'נטל ג'יאנט. מינייר רצה לחזור לביתו, עם ילד קטן ועוד אחד בדרך. הוא לא רצה יותר להיות מרוחק ממשפחתו. הוא בחר לפרוש מהלהקה. הוא גם חש שכבר אין לו שליטה מוסיקלית בחומר המוסיקלי. דרק שולמן חש, מצדו, שהתקליט לא מקבל את החשיפה שהוא ראוי לה, והבין שאין יותר מה לחפש פה, כשגם לו יש משפחה צעירה שמחכה לו בבית. הוא הבין שהצליל החדש של ג'נטל ג'יאנט לא מעורר את המעריצים הוותיקים וגם לא מביא קהל חדש. אז למה לטרוח?


סיבוב ההופעות נמשך, בהתאם לחוזים שנחתמו, וכבר נקבע זמן אולפן להכנת התקליט הבא. כשסיבוב ההופעות הסתיים, הסתיימו גם חייו של הענק העדין. חברת קולומביה הבינה את המצב ושיחררה את הלהקה מהתחייבויות נוספות. עם זאת, באנגליה המצב לא היה דומה; חברת CHRYSALIS שחתמה עם הלהקה לשיווק תקליטיה שם, לא הייתה מרוצה מהמצב ופנתה לבית המשפט כדי לתבוע את ג'נטל ג'יאנט בגלל הפרת חוזה.

ב-3 במרץ בשנת 1972 יצא אלבומה החמישי של להקת הרוק המתקדם הבריטית, ג'ת'רו טול. לאלבום קראו THICK AS A BRICK (או 'סתום כמו קיר' בשפת הקודש המקורית ו'עבה כלבנה' בשלב מאוחר יותר...).



החברים שעשו אותו היו: איאן אנדרסון בשירה, חליל צד וגיטרות אקוסטיות (בתקופה הספציפית הזו הוא אף ניגן קצת בסקסופון וחצוצרה). מרטין באר בגיטרות. ג'ון אוון בקלידים. ג'פרי האמונד-האמונד בבס ובארימור בארלו בתופים. חבר נוסף, שהיה אז עדיין רק המתזמר של הלהקה, דייויד פאלמר העניק לאלבום תיזמור של כלי קשת יפהפיים פה ושם.


כשיצא אלבומה הקודם של הלהקה, AQUALUNG, רבים מיהרו להצהיר כי הוא אלבום קונספט. למרות שמנהיג הלהקה, איאן אנדרסון, מיהר להסביר בכל מקום אפשרי שזה כלל אינו נכון, אך ללא הועיל.


לפיכך החליט אנדרסון שאלבומו הבא במסגרת להקתו יהיה אלבום קונספט אמיתי. הוא רצה שהאלבום הזה יהיה הצהרת הרוק המתקדם המורכבת והשאפתנית ביותר שמטרתה גם לצחוק באופן הומוריסטי ולא פוגע על הרוק המתקדם שייצגו אותו אלבומים שאפתניים של להקות כמו E.L.P או יס. אנדרסון רצה להראות את הצדדים החיוביים שיש לרוק המתקדם והיצירתיות שלו, שלרוב קיבלו חיצים מורעלים מצד התקשורת.


למרות שהוא בא לעקוץ את ז'אנר הרוק המתקדם, המוזיקה הנהדרת בתקליט הזה דווקא העניקה לעולם את אחד האלבומים החזקים יותר של ג'ת'רו טול בפרט ושל תקופת הרוק המתקדם הקלאסי בכלל. אנדרסון לקח את חבורת מונטי פייטון הבריטית כמודל טוב להומור שיתאים לקונספט שלו. הוא אף נתן קרדיט על כתיבת המוזיקה לדמות הפיקטיבית שהוא יצר על ילד בן שמונה בשם ג'ראלד בוסטוק.


לפי הקונספט שאנדרסון רקח, יצירתו של בוסטוק, הילד המפוברק, נשלחה על ידו לתחרות כשרונות צעירים בכתיבה. טקסט היצירה דן בין השאר בבעיות של בוסטוק הילד מול גיל ההתבגרות, מבט ציני על הכנסיות הדתיות ואורח החיים באנגליה. זוהי בדיחה מעולה כשהיא באה ממוחו של ילד בן שמונה. אך רבים פיספסו אותה.


הסיפור המפוברק ממשיך כשאנדרסון עצמו גילה את כתביו של בוסטוק והלחין עמם "מוזיקה פופולארית" שתתאים להם.


הרבה ממבקרי המוזיקה בזמנו לא קלטו את ההומור וקטלו את האלבום כאילו הוא נועד מלכתחילה להיות רציני ויומרני. חלק מהם אף חשבו כי ג'ראלד בוסטוק הוא דמות אמיתית שאכן כתבה את המוזיקה באלבום הזה.


אפילו עטיפת האלבום המקורית הגיעה בצורה שאפתנית: אנדרסון וחבריו ללהקה כתבו גיליון עיתון שלם ומפוברק שקופל בצורה כזו שיתאים לפורמט של עטיפת אלבום מרובעת. אנדרסון טען בזמנו כי לקח לו יותר זמן לכתוב ולערוך את עטיפת העיתון מאשר לכתוב את המוזיקה לתקליט עצמו.

תוכן העיתון הומצא על ידי אנדרסון עם בסיסט הלהקה ג'פרי האמונד-האמונד והקלידן ג'ון אוון. עיצוב הגיליון נעשה על ידי רוי אלרידג', שעבד אז בלייבל של הלהקה והיה לפני כן עיתונאי במגזיני רוק כמו 'מלודי מייקר' ו- 'SOUNDS'.


השם של המגזין המפוברק היה THE ST. CLEVE CHRONICLE והתאריך שמתנוסס בשער שלו על יציאתו הוא ה-7 בינואר 1972. הוא מכיל כתבות לצד פרסומות, משחקי ציור ותשבצים. הכל פרי מוחם של חברי הלהקה. בנוסף, יש בתוכן העיתון הרבה בדיחות פרטיות של הלהקה עצמה, כולל אפילו ביקורת מפוברקת על האלבום עצמו מאת אנדרסון, תחת שם בדוי.


כל מילות היצירה עצמה מופיעות בעמוד 7 בצורת פואמה בשם THICK AS A BRICK פרי עטו של בוסטוק בן השמונה, עמה הוא השתתף ואף זכה בתחרות כותבים צעירים. אך בעמוד השער של העיתון מתנוססת כתבה בה מסופר כי מחאות רבות הגיעו בעקבות זכייתו של הילד עקב התוכן הגס של כתיבתו ואף רמיזות על אי יציבותו הנפשית.


כשהאלבום יצא לראשונה על דיסק, עיצוב העיתון המלא נעלם לטובת ספרון דל. רק במהדורת 25 שנה לאלבום נעשה שיחזור כמעט מלא של העיתון. במהדורת 40 שנה לאלבום - יצא שיחזור כמעט מושלם של העיתון המקורי.


חברת התקליטים של הלהקה (CHRYSALIS) התלוננה שייצור עטיפה שכזו יגרור עמו המון הוצאות מיותרות. אך אנדרסון ירה בחזרה שאם עיתון רגיל אפשר להפיק בכמויות ובאופן יום-יומי, אז גם עיתון לעטיפה של אלבום לא אמור להוות בעיה חריגה.


האלבום הפך להצלחה מסחרית מיידית עם יציאתו, למרות כמה ביקורות שנכתבו נגדו עקב אי הבנת הנשמע. באנגליה הוא הגיע למקום החמישי במצעד מכירות האלבומים. בארה"ב הוא הגיע למקום הראשון.


ברולינג סטון האמריקני נכתב אז בביקורת: "למרות שעדיין תקליט זה לא בחנויות, הצלחתי לרכוש הדפסת 'לייבל לבן' של זה מסוכני חברת התקליטים של הלהקה. המוזיקה, שנכתבה סביב שיר מאת ילד הפלא ג'רלד בוסטוק, טווה רשת עדינה של צלילים רגישים: לפעמים מתרוצצת ולפעמים מתנשאת כדי ליצור רקע מבריק למילים המשמעותיות ולטכניקות האלתור.


לפעמים אפשר להטיל ספק בתקפותו של מה שנראה כנושא מתרחב בכל שני הצדדים המתמשכים של התקליט הזה, אבל התוצאה היא במקרה הגרוע משעשעת ולפחות טעימה מבחינה אסתטית.

ג'רלד הוא אחד מהגלגולים והתחבולות של איאן אנדרסון. מלבד תמליל ומתחזה, אנדרסון הוא גם מלחין, מעבד, זמר, חלילן, גיטריסט אקוסטי, סקסופוניסט, סאטיריקן ומבקר כללי. מיומנותו ברוב הפונקציות הללו, בפרט, והיכולת שלו לאזן ולמזג ביניהן, יצרה את אחד המוצרים המתוחכמים ופורצי הדרך של הרוק.


רוב המאפיינים של העיתון בעטיפה מציגים חוש הומור יבש, משעמם ואנגלי מאוד. השפה של איאן אנדרסון היא לרוב רבת מילים וכבדה, וההתנשאות המרה שלה ורוחב ההוקעה שלה עלולים להיות לא נעימים. מה שמסמן את האלבום הזה כיציאה משמעותית מעבודות אחרות של הלהקה ומרוק בכלל, הוא הארגון של כל המוזיקה שלו לרצועה אחת מתמשכת. אלבומים כמו סרג'נט פפר או טומי היו ישויות שלמות בפני עצמן, אך עדיין בחרו להשתמש בשירים כמרכיבים הבסיסיים שלהם. בעוד שקטעים של התקליט הזה נבדלים מבחינה מלודית, כולם קשורים זה לזה באופן מהותי. מה שמחבר שם הוא לא מתוכנן ולעתים קרובות הוא ההזדמנות לכמה מהנגינות הנועזות ביותר של האלבום. המילים, חכמות וצפופות ככל שיהיו, חשובות בעיקר כהנחת יסוד למוזיקה.


מאז התקליט 'סטנד אפ', למוזיקה של ג'ת'רו טול תמיד הייתה תחושה של מוזיקה קאמרית. חברי ג'ת'רו טול נבחרו בעבודת יד על ידי אנדרסון (כמה מהם הם חברים מהבית הספר הישן); אף אחד, מלבד איאן, לא היה בלהקה המקורית. הנגינה, באופן לא מפתיע, צמודה כמו תוף. הגיטרה של מרטין באר והקלידים של ג'ון אוון זוהרים במיוחד, והשירה של איאן כבר לא שוחקת. נחמד לדעת שלמישהו ברוק יש שאיפות מעבר למסלול המקובל של ארבע או חמש הדקות, ויש לו את האינטליגנציה לבצע את כוונותיו, בכל מורכבותן, בחן רב".


עד כאן הביקורת מהעבר. אנדרסון אף ערך בעצמו ב-1972 תקליטון שדרים מיוחד לתחנות הרדיו האמריקניות. בתקליטון הזה הוא בחר קטעים מהיצירה הארוכה בכדי לאפשר להם להשמיע את המוזיקה גם בתחנות בעלות אופי של AOR (קיצור מילים של ADULT ORIENTED ROCK). התקליטון הזה לא יצא מעולם באופן רשמי לחנויות ונחשב כיום לפריט אספנים.


לקהל, שעוד לא עיכל את היצירה המלאה באלבום החדש, היה קשה מאד לקבל בהתלהבות את המוזיקה וההומור שעל הבמה. אפקטים וקולות הוכנו מראש על סלילי הקלטה שהושמעו במהלך המופע בתיזמון מדוייק. באמצע ההופעה קוטע לפתע צילצול טלפון על הבמה את המתרחש ואנדרסון ניגש לטלפון ומדבר בו לפני שהחלק השני של המופע המוזיקלי ממשיך. הקלידן ג'ון אוון והבסיסט ג'פרי האמונד-האמונד תיפקדו גם כקרייני חדשות על הבמה והקריאו את החדשות ותחזית מזג האוויר בזמן שאנדרסון עצמו ירד מהבמה.


הערת ביניים: הקונספט של קריינות תוכנית חדשות בהופעת רוק נעשה גם על ידי חברי להקת כוורת במופע שלהם "צפוף באוזן" ב-1975. גם במקרה הישראלי הקהל היה נבוך ומבולבל.


בחלק אחר של המופע קם לפתע אוון מכיסא הקלידים שלו והחל לחקות באופן מתוזמן וקבוע מראש את תנועותיו של אנדרסון עצמו עד שהובל בחזרה לכיסאו. היה זה מופע רוק עם ניחוחות וודוויל ואלמנטים של פרנק זאפה ואמהות ההמצאה, בהגשתם הבימתית.


אבל אחרי יצירה ארוכה ומורכבת של כשעה - נותר זמן קצר מאד לביצוע יצירות ישנות ומוכרות יותר.

הקהל, שציפה לראות את ג'ת'רו טול שאהב בסיבובים הקודמים, היה מאד מבולבל והביקורות היו בהתאם. אנשים לא הרגישו צורך לחזור ולראות שוב מופע שהוא מתוזמן לגמרי במהות שלו ונטול כל סממן של רוק ספונטני. חלק מהביקורות על ההופעות הכילו מילים כמו "פוגעני", "גס", "מחריש אוזניים"...



ב-3 במרץ בשנת 1972 יצא תקליט חדש לסטיבי וונדר ששמו MUSIC OF MY MIND. תקליט זה החל דרך משמעותית חדשה בקריירה של היוצר והמבצע המופלא הזה.



כמו באלבומים אחרים שיבואו בהמשך, וונדר הפך את האולפן למגרש המשחקים שלו והוא מופיע פה כמעט לגמרי בסולו, כשהוא קושר צלילי קלידים, תופים, מפוחית ​​ושירה מענגת לשטיחי אודיו שארוגים היטב בראשו.


בשנת 1972 החלה תקופה יצירתית אדירה של וונדר כשבעטיפת תקליט זה נכתב: "האלבום הזה הוא למעשה עבודה של איש אחד. כל השירים הולחנו, עובדו ובוצעו על ידי סטיבי וונדר. הצלילים באים מתוך ראשו". יש עוד מילים בעטיפה אך הן מתחילות להיות דביקות מדי ומסיחות מהמסר הברור פה. עם זאת, סטיבי ממש לא עבד לבד באלבום זה, למרות מה שהעטיפה באה לספר. יחד איתו היו שני אנשי צוות ההפקה המיומנים והשאפתניים כמותו - רוברט מרגולף ומלקולם ססיל, שאהבו לעבוד על כל פרט במוזיקה עד שהואט מושלם לדעתם. כך שזה למעשה היה מופע של שלושה, כשרק אחד מהם מקבל באמת את הקרדיט.


הם לימדו אותו היטב על שימוש בסינטיסייזרים והוא לימד אותם בחזרה על בניית מקצבים מרהיבים. בגלל שמדובר בביצועים של וונדר, אפשר להסיק מזה שבאולפן השתמשה החבורה בערוץ אחד, מערוצי האולפן, ובו נשמעים הקליקים של המטרונום. אחרת זה קשה עד בלתי אפשרי לסנכרן את הכל ביחד. כמו כן, צליל הבס - שהיה שייך רבות לנגני גיטרות בס, הוחלף פה בצליל נמוך שהגיע מהסינטיסייזר. בעבר היה נהוג לבצע צלילי בס עם אורגן ההאמונד, או עם מקלדת פנדר - אך צליל הבס מסינטי המוג היה שונה לחלוטין ומסקרן. לכן מדובר פה בתקליט נסיוני מאד של סטיבי וונדר שמתחיל לגלות את האפשרויות הגלומות בהפקתו.


בראשו של וונדר גם הדהד סכסוך סוער עם חברת מוטאון על החוזה שלו; כשהגיע לגיל 21 נאלץ וונדר לצאת מחוזה ישן ומכביד עם שיעורי תמלוגים מחפירים. העסקה שלו נתנה לו שיעור תמלוגים זעיר של 2 אחוזים עבור 90 אחוז מהמכירות, אך רק לאחר שכל הוצאות ההקלטה יוחזרו. נשיא החברה, ברי גורדי, גם תבע עוד 25 אחוזים מסך הרווחים עבור שירותיו כמנהלו של וונדר. לא שוונדר ראה משהו ממשי מזה. מכיוון שהיה קטין, הרווחים שלו הונחו בקרן נאמנות עד שמלאו לו 21 כשהוא ואמו קיבלו קצבה שבועית של 2.50 דולר בלבד. בינתיים, הוא כבר העביר למוטאון אלבומי רית'ם אנד בלוז נמכרים ובהם גם להיטים.


משא ומתן מחדש היה צעד בלתי נמנע ברגע שילד הפלא של מוטאון הפך למבוגר באופן חוקי - ואף אחד לא היה מודע לכך יותר מאשר וונדר עצמו, שיצא מנצח עם הבטחה לקבל אוטונומיה יצירתית, מקדמה של כמעט מיליון דולר וערבויות שנתיות משמעותיות, בעוד ששיעור התמלוגים שלו עלה ל-14 אחוזים. החוזה החדש היה לשלוש שנים ונכנס לתוקפו ב-1 ביולי 1971, כשהסשנים לתקליט הבא נמשכו. "זה מה שקורה כשאתה בונה אנשים ומוציא מהם את הפוטנציאל", אמר גורדי בהמשך. "צריך להיות מוכן לעצמאות שלהם".


בשלב זה, הטכנולוגיה החלה לעמוד בקצב התיאבון הבלתי יודע שובע של וונדר להמצאה. כפי שאמר לעיתון NME, כמה שבועות לפני יציאת התקליט החדש: "שמעתי לראשונה סינטי מוג בשנה הקודמת והתעניינתי מאוד באפשרויות שלו. עכשיו אני עובד עם VS04. השתמשתי בו באלבום החדש שלי שייקרא MUSIC OF MY MIND וזה איפשר לי לעשות הרבה דברים שרציתי לעשות הרבה זמן אבל לא הייתה לי האפשרות. זה הוסיף מימד חדש לגמרי למוזיקה. לאחר תכנות הצליל אתה יכול לכתוב או לעבד את שורת המנגינה באופן מיידי ובכמה אופנים שונים שתרצה".


עם זאת, חברת מוטאון לא יצאה מגדרה כדי לשווק את התקליט החדש, אולי כצעד נקמה, ובאופן מוזר לא פחות, לוונדר לא היה אז מנהל אישי והוא מצא את עצמו מסכים לצאת לסיבוב הופעות קדחתני, כאמן חימום לרולינג סטונס בהופעותיה. הוא מיהר להרכיב להקת ליווי, WONDERLOVE, ולאחר חזרה מוזיקלית אחת מיהרה החבורה לצאת לדרכים. עם מנהל אישי צמוד זה ודאי לא היה קרה בחופזה שכזו וללא בדיקת תנאים ראויה לאמן בסדר גודל שכזה. עם זאת, ללא שיווק ברור של חברת התקליטים שלו, הייתה זו הזדמנות של וונדר להגיע עם המוזיקה שלו לקהל חדש.


זה לא היה קל; תחנות רדיו רבות סירבו להשמיע את שיריו החדשים כי היה אמן שחור, ויכוח סוער שהיה לו במהלך הסיבוב עם המתופף שלו העכיר את האווירה יותר והיה נראה שהסטונס לא בדיוק מראים חמימות כלפיו. עדיין - הקהל בהופעות הראה התלהבות אדירה לשמע להיטיו.


פני ואלנטיין פרסמה את ביקורתה בעיתון המוזיקה SOUNDS: "זה הוכתר כ'התבגרות' האחרונה של סטיבי וונדר' אבל אני חושבת שהאלבום הזה חשוב יותר ובוודאי יהיו לו השלכות חשובות יותר מזה. בעיני האלבום הזה מייצג את 'התבגרות' מוזיקת ה​​נשמה השחורה. צמיחה שהתחילה עם קרטיס מייפילד, הורחבה על ידי אייזיק הייז וכעת מגיעה לידי מימוש בידי סטיבי וונדר. זו נקודת ציון חשובה במוזיקה העכשווית".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "רק כשאני מפסיק לרקוד ולשיר בכל החדר ומתיישב לחשוב עליו בביקורתיות, עולה בדעתי שהאלבום החדש של סטיבי וונדר אולי לא יהיה האלבום הגדול של השנה.

זה ללא ספק הדבר הטוב ביותר שיצא ממוטאון מאז האלבום של מרווין גיי ואולי אפילו יותר מרשים כהישג אישי בהתחשב בכך שוונדר לא רק כתב, עיבד והפיק את האלבום כולו אלא (למעט סולו גיטרה של באזי פייטן וסולו טרומבון של ארט ברון) ניגן בכל כלי. וונדר הוא להקה מגוונת של איש אחד, עם ידיו בפסנתר, תופים, מפוחית, עאורגן, קלוויקורד, קלווינט ובתוספת הסינתיסייזרים ARP ומוג עם הקבצים המצורפים השונים שלהם (בסינטיסייזרים הוא נעזר ברוברט מרגולף ומלקולם ססיל, שרשומים פה כשותפיו). זה נשמע כמו אקסטרווגנזה של אגו - ואם בוחנים אאת התקליט היטב, אכן זה נושא כמה מסימני המתיחה שנותרו מהגזמה שהייתה באלבומו האחרון, WHERE I'M COMING FROM, הבלתי אחיד. רק שהפעם נראה שהכל נופל די בנוחות בהישג ידו של סטיבי והאפקט מספק ומרגש כאחד.


זה מספק אם אתה מוכן להתעלם מכמה פגמים, שחלקם צצו בעבודה אחרת שלו לאחרונה. רובם ייכללו תחת הכותרת פינוק עצמי עם נטייה לגימיקים. אז, למשל, קול הרקע המעוות האלקטרוני בשיר הפתיחה, LOVE HAVING YOU AROUND, עובר מהיותו חכם ושנון עד להיותו רק מעצבן. העיוות הלא ממש ניתן להגדרה שמשפיע על הקול ב"שיר GIRL BLUE בהתחלה איכשהו מעניין אבל אחר כך זה כבר הסחת דעת מכרסמת. באופן מפתיע, הפינוק הזה רק לעתים רחוקות משפיע על המוזיקה, וכתוצאה מכך יש לוונדר את אחד השימושים הפשוטים יותר בסינטיסייזר - אין כאן ניסיונות למוזיקה בחלל, אין הפסקות נפוחות ובשלות מדי שבולעות שני שליש מהאלבום, רק מוזיקה פ'אנקית ושופעת מהסוג שציפינו לו מסטיבי וונדר.


השיר KEEP ON RUNNING הוא נוקאאוט. זה מתחיל במעין סבך מבשר רעות של קשקושים אלקטרוניים, פסנתר, התנגשויות של מצילות עצבניות ואיומי בס אפלים כשסטיבי שר, /משהו הולך לתפוס אותך / משהו הולך למשוך אותך / משהו עומד לקפוץ מהשיחים ולמשוך אותך'. אחרי ציפייה, השיר פורץ פתאום והקצב מתגבר כסטיבי חוזר ושר, 'תמשיכי לברוח מאהבתי'.


אני לא זוכר ששמעתי סינטיסייזר כל כך מרגש וחי. מאוחר יותר, כשהמוזיקה מתחממת, וסטיבי מאיים יותר, נכנסת מקהלת בנות וכולן בונות יחד על חזרה בלתי פוסקת של הפזמון שתופס את החלק הטוב יותר של השיר. אם אתם יכולים להקשיב לשיר זה בישיבה שקטה מאוד בכיסא שלכם, משהו לא בסדר אתכם.


יש לציין גם את השיר SUPERWOMAN שבא בשני חלקים, כשהוא גם שקט ומהורהר. נראה שהחלק הראשון בו הוא דחייה של האישה השולטת (או אולי פשוט העצמאית מדי) ובחלקו השני מגיע ניסיון להגיע איתה להבנות (החלק ההרמוני: 'טוב מאוד, אני מאמין שאני מכיר אותך טוב מאוד'). בחלק השני, סטיבי עוסק בחוסר יציבות 'איפה היית כשהייתי צריך אותך בחורף שעבר, אהובתי?'.


זה האלבום הראשון בו לוונדר יש שליטה מוחלטת כל כך והוא גם הראשון שלו מחוץ למבנה הברור של חברת מוטאון (כלומר, ללא מעבדים, מפיקים, מוזיקאים, אולפנים או פיקוח מכל סוג שהוא). זהו צעד חשוב, במיוחד כאשר הוא נלקח בכזה כוח וביטחון כפי שהוא כאן. למרות שזה לא סביר שיתחיל פה טרנד (יש מעטים במוטאון שיכלו להרשות לעצמם או ירצו לנטוש את המבנה של החברה שיצרה וטיפחה אותם), סטיבי עושה מהלך שעשוי להיות בעל השפעות מרחיקות טווח".


בתקליט הבא שוונדר יוציא, TALKING BOOK, כבר יהיה ברור מאד לכולם מי זה סטיבי וונדר ומה הן יכולותיו.


גם זה קרה ב-3 במרץ:



- בשנת 1992 יצא סינגל חדש ללהקת סאונדגארדן, עם השיר RUSTY CAGE. בסינגל יש גם קאברים לרולינג סטונס (STRAY CAT BLUES) ו-DEVO (GIRL U WANT).


- בשנת 1986 יצא תקליט חדש ללהקת THE FIRM (מין סופרגרופ שנכשל אז, עם הזמר פול רודג'רס והגיטריסט ג'ימי פייג'). שם התקליט הוא MEAN BUSINESS. ברולינג סטון נכתב על זה אז בביקורת: "הלהקה הזו פוצצה כל קרדיט שהיה לפני כן לג'ימי פייג'. התקליט הראשון היה בסדר אבל פה פייג' לא מצליח לחצוב עם הגיטרה שלו דרך הנרקיסיזם של פול רודג'רס. אפילו הפקת התקליט צוחצחה מדי. לא פלא שפייג' רוצה לאחד את לד זפלין. הוא יודע שהתקליט החדש של הפירם הוא אפיזודה שצריך לשכוח".


- בשנת 1978 עשתה להקת ווייטסנייק, שנוסדה על ידי דייויד קוברדייל (לשעבר הזמר השלישי של דיפ פרפל) את הופעתה הראשונה, בלינקולן, אנגליה.


- בשנת 1978 יצא תקליט חדש לפאטי סמית' ולהקתה, ששמו EASTER. כן, הוא גם בא עם הלהיט BECAUSE THE NIGHT שכתב לה ברוס ספרינגסטין.


- בשנת 1973 זכה אלבום ההופעה של ג'ורג' האריסון למען בנגלה דש כאלבום השנה, בטקס פרסי הגראמי.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comentarios


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page