כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-3 בנובמבר (3.11) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "זה מאוד קשה לנהל מערכת יחסי אהבה עם מישהי שאתה עובד איתה. מצד השני, אחת מנקודות המפתח הגדולות של פליטווד מאק הייתה שהיו לך שני זוגות שנפרדו בו זמנית. סוג המתח שנוצר מכך גם עזר לנו לשמור על סדר העדיפויות שלנו. היה כאב, היה בלבול, והכל הוסיף והפך את התקליט RUMOURS לאופרת סבון על ויניל. מה שהפך אותנו לאטרקטיביים עבור אנשים הייתה התחושה שאפשר לשמוע את השירים האלו בידיעה שיש לנו את הבעיות האלה במערכות יחסים בחיים האישיים שלנו. לא רואים הרבה מזה בתוך להקת רוק אחת, ואני חושב שזה חלק ממה שעשה אותנו ייחודיים. בפליטווד מאק תמיד הייתה תחושה של פילוג. זה היה מאוד עדין, שום דבר שאפשר לשים עליו את האצבע, זה אפילו לא היה כל כך שלילי, אבל העובדה שהיו שלושה אנגלים ושני אמריקאים פירושה שיש הבדלי תרבות. אני רוצה לנסח את זה בצורה הכי פחות שלילית, אבל ההבדלים התרבותיים כמעט הבטיחו שנכיר אחד את השני כידידים רק עד לנקודה מסוימת. אני בכל מקרה ככה. יש לי אולי חבר אחד קרוב. אני שומרת על החיים שלי פשוטים ככל האפשר. אבל רשמיות בלהקה הזו אכן הייתה קיימת". (לינדסי באקינגהם, הגיטריסט של פליטווד מאק)
ב-3 בנובמבר בשנת 1973 פרסם המלודי מייקר ראיון מיוחד שערך העיתונאי כריס צ'ארלסוורת' עם ג'ון לנון. כשהתכתבתי עם צ'ארלסוורת' - הוא סיפר לי שמכל הראיונות שערך עם הביטלס, זה הריאיון האהוב עליו ביותר.
הנה כמה ציטוטים של לנון מאותו ראיון: "אני לא מתגעגע לאנגליה. ממש כמו שלא התגעגעתי לליברפול מהרגע בו הביטלס עזבו משם ללונדון. אני אוהב את ניו יורק. זו העיר הכי מדליקה שיש. ההבדל בין ניו יורק ללונדון הוא כמו ההבדל בין לונדון לליברפול. אם אחוש געגועים, זה לא יהיה ללונדון ולליברפול אלא דווקא לסקוטלנד ואירלנד, שם ביליתי חופשות משפחתיות רבות כילד וכנער".
על אלבומו החדש: "מישהו אמר לי שזה נשמע לו כמו האלבום אימאג'ין רק עם ביצים. אני אוהב את האמירה הזו. יוקו לא באלבום הזה והחלטנו קצת להפריד את הכוחות ביצירה שלנו. עכשיו, כשהיא כבר יודעת כיצד להפיק אלבום, החלטתי לזוז הצידה מהדרך שלה, כי אנחנו די מתוחים ביחד באולפן. זה לא אומר שנפרדנו. אני מדבר הרבה עם רינגו לאחרונה. הוא עבר לגור באחוזה שלי באנגליה. זה נחמד לדעת שתהיה לי שם מיטה. עם פול לא דיברתי מאז שעשה את סיבוב ההופעות האחרון שלו עם כנפיים. שמעתי את האלבום האחרון שלו, RED ROSE SPEEDWAY, והוא נשמע בסדר גמור".
במהלך הראיון שאל צ'ארלסוורת' את לנון האם יש סיכוי לאיחוד הביטלס. לנון השיב שיש סיכוי שזה יקרה, אבל זה לא יהיה למשהו קבוע.
הרצאותיי "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450
ב-3 בנובמבר בשנת 1973 יצא האלבום השני של הצמד HALL AND OATS. שם האלבום הוא ABANDONED LUNCHEONETTE והלהיט הגדול ממנו היה השיר הנהדר SHE'S GONE.
SIDE 1
1. When the Morning Comes
2. Had I Known You Better Then
3. Las Vegas Turnaround (The Stewardess Song)
4. She's Gone
5. I'm Just a Kid (Don't Make Me Feel Like a Man)
SIDE 2
1. Abandoned Luncheonette
2. Lady Rain
3. Laughing Boy
4. Everytime I Look at You
לפני כן, להול ולאוטס הייתה החלטה חשובה לעשות; בנובמבר 1972 הוציאו הם את תקליטם הראשון, WHOLE OATS, לחברת התקליטים הידועה, אטלנטיק, אבל העסק לא התרומם. כמה חודשים לאחר מכן, בתחילת 1973, נפגש איתם המפיק, קני גאמבל, וביקש מהם להתחיל לעבוד ככותבי שירים בחברת PHILADELPHIA INTERNATIONAL RECORDS.
בתקופה ההיא הייתה פילדלפיה מקום מוזיקלי תוסס, גם הודות לגאמבל המפיק. אלו היו הימים הראשונים של מה שייקרא שם בשם PHILLY SOUL או PHILADELPHIA SOUND. כלומר, מוזיקה נשמה עם השפעות פ'אנק והמון עיבודים של כלי קשת ונשיפה.
ההזדמנות הזו לא הייתה קלה - האם להיות כותבי שירים בפילדלפיה? או לעשות תקליט שני לחברת אטלנטיק? הם בחרו באופציה השניה. דאריל הול: "ברור שהיו לנו כבר אז השפעות מפילדלפיה. זה היה חומר שינקנו אותו היטב. זה מי שאנחנו. אז החלטנו לעשות את התקליט הבא עם התחושה הזו". השניים עברו לניו יורק כדי להקליט את מה שיהיה בעיני השניים אחד התקליטים הטובים ביותר שהם עשו.
ג'ון אוטס: "זה אלבום מיוחד. זה היה פרץ יצירתיות מיוחד עבורנו. היינו בזמן הנכון, עם המפיק הנכון (אריף מרדין), בסטודיו הנכון ועם הנגנים הנכונים. וכל זה עם השירים הנכונים. הכל הסתדר לנו עם האלבום הזה". ואכן, התקליט הזה עמד היטב במבחן הזמן. הול ואוטס ציינו שצדו הראשון של התקליט הוא המקום המיוחד בו יש את הקסם האמיתי.
על קסם ההקלטות הם סיפרו: "ארית'ה פרנקלין נכנסה לאולפן להקשיב לנו. גם בוב דילן ודוקטור ג'ון. זו האווירה בה הקלטנו את זה". אוטס: ,אם תסתכלו ברשימת הנגנים בתקליט, תגלו שמדובר בנבחרת חלומות. אריף ריפד אותנו עם הטובים ביותר. יש שם את ג'ו פארל, אחד הסקסופוניסטים הטובים ביותר בג'אז. יש גם את ברנרד פרדי, אחד ממתופפי הרית'ם אנד בלוז הטובים בכל הזמנים. כל הנגנים שם - זה פשוט מדהים! והבאנו להם שירים טובים לנגן".
יש להול ואוטס גם ניחוחות ביטלס פה ושם, הודות לגיטריסט שלהם, כריס בונד. הול: ,הפכתי להיות מעריץ של הביטלס עם השנים, אבל באותם ימים לא הייתי כזה. אז לקבל ממנו עיבודים כאלו לא היה בדיוק מה שרציתי. בונד היה אובססיבי אז על הביטלס, ובצד השני של התקליט הזה הוא דאג להביא עיבודים כמו שלהם".
דאריל הול הוא שהציע לקרוא לאלבום בשמו. הוא זכר את המסעדה הנטושה ליד בית סבתו, מחוץ לפנסילבניה. הוא גם הציע שהם ילכו לשם להצטלם לעטיפה. הול: "שוטרים מיד הגיעו והעיפו אותנו משם, כי השגנו גבול לשטח של מישהו אחר. אבל הספקנו אז כבר להצטלם". הצלמת הייתה חברתו אז של אוטס, ברברה ווילסון, שהייתה אז סטודנטית לאמנות בפילדלפיה.
ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "שני צעירים פילדלפיים לבנים, מיחזרו את מהות מוזיקת הרית'ם אנד בלוז הטובה של אותה עיר תוך שמירה על הצליל הלבן שלהם. העיבוד שלהם את WHEN THE MORNING COMES הפך את השיר הזה בן שלושה אקורדים לחומר טוב למצעדים.
שני שירים נוספים הם להיטים פוטנציאליים: SHE'S GONE (שיר עם קולות נהדרים שנכתב על ידי הול בעקבות התפוררות נישואיו), ו- LAS VEGAS TURNAROUND (על גבר שלא רוצה שכולם "יפנקו" את חברתו הדיילת).
הקול של דאריל הול, במיוחד, מנצח ולראשונה מזה זמן רב יש להקה לבנה שעשתה מוזיקת רדיו כה מושפעת מנשמה. כל מי שאני מכיר ששומע את זה, נופל מזה מיד".
ב-3 בנובמבר בשנת 1967 יצא אלבום הסולו של ג'ון מאייאל, THE BLUES ALONE.
SIDE 1
1. Brand New Start
2. Please Don't Tell
3. Down The Line
4. Sonny Boy Blow
5. Marsha's Mood
6. No More Tears
SIDE 2
1. Catch That Train
2. Cancelling Out
3. Harp Man
4. Brown Sugar
5. Broken Wings
6. Don't Kick Me
בניגוד להקלטות העבר של מאייאל, הפעם לא היה מדובר בסשן עם להקתו, הבלוזברייקרז. באולפן הוא הקליט ביום זה תריסר שירים מקוריים, כולל הוספת כלי נגינה. בשביל ההקלטה הוא שאל כלי נגינה מחבריו לבלוזברייקרז; מפיטר גרין את הגיטרה החשמלית שלו ומג'ון מקווי את הבס.
כמו כן הוא ניגן בהקלטה בפסנתר, אורגן, צלסטה, מפוחית וגם שר. לצידו היה שם רק המתופף קיף הארטלי, שהיה אז המתופף של להקת THE ARTWOODS (בה ניגן גם האורגניסט לעתיד של דיפ פרפל, ג'ון לורד). אייטם קטן במלודי מייקר, בתחילת חודש יוני, ציין שהעבודה על התקליט הושלמה בהמשך אותו חודש, כך שיכול להיות שהארטלי הוסיף את תופיו בהמשך ולא באותו יום בו הקליט מאייאל את תפקידיו.
מאייאל בספרו: "התקליט כלל שני שירים על חברה לשעבר; השיר BROKEN WINGS התייחס לאיך שהיא נאנסה, פעם אחת, ולאחר מכן איבדה כל אמון במערכות יחסים. כשני חושב על זה עכשיו, תכננתי להיות זה שיציל אותה ויאהב אותה, אבל הרומן לא החזיק מעמד. לא עזר שתפסתי ממנה מחלת מין, שהייתה הפתעה מוחלטת עבור שנינו. השיר השני, STAND BACK BABY, אמר את הכל. הרגשתי די נועז לצאת החוצה עם זה, אבל זה מה שהבלוז אמור להיות - לחשוף את הכל.
השיר DOWN THE LINE היה על חברה קודמת אחרת שאביה, חוואי, לא התלהב משהיא נשארה בחוץ עד מאוחר עם הבלוזברייקרז. לילה אחד, כשהחזרתי אותה לביתה ברכבי, ראינו את אביה מגיח בזעם מבית החווה כשהוא מחזיק רובה ציד. ברחתי משם מיד". שיר אחר, CANCELLING OUT, היה קטלוג של אסונות רומנטיים. בית אחד בו נוצר בהשראת אירוע שבו אספתי בחורה בהופעה והחזרתי אותה לדירה. לפני שהקרה בינינו שם משהו, היא נעלמה לשירותים. היה לי הלם כשהיא הגיחה. נעלם כל האיפור שלה, כמו הריסים המלאכותיים שלה, ושערה היה לפתע מסולסל".
שלושה שירים בתקליט נכתבו על אהבה חדשה שהייתה לי אז, מארשה האנט. היא הייתה אמריקנית שחורה ונהנינו לגור ביחד, בעודה מתחילה לסלול קריירה כזמרת. כשאשרת השהייה שלה באנגליה עמדה לפוג, היא הייתה צריכה להתחתן. ידיד שלה, מייק ראטלדג' מלהקת סופט מאשין, התנדב להתחתן איתה. הייתי איתם במשרד הרישום כשושבין.
הקלטת התקליט הייתה מאוד מהנה, כי יצא לי לנגן הכל חוץ מהתופים. האלבום יצא נהדר, ולמדתי הרבה על מה אני יכול ומה אני לא יכול לעשות מבחינה אינסטרומנטלית".
עיתון מלודי פרסם בביקורתו על התקליט: "האפקט הוא אותנטי לגמרי והתקליט הוא חובה לכל חובב בלוז"
ב-3 בנובמבר בשנת 1964 החרים ראש עיריית קליבלנד, ראלף לוקר, את להקת הרולינג סטונס.
זאת לאחר שנערה בת 17 נפלה ממרפסת במתחם ההופעה של הלהקה שם. לוקר הצהיר שלהקות כמו הסטונס לא תורמות דבר חיובי לבני הנוער מבחינה תרבותית. אז מה קרה שם? בואו לקרוא מדיווח ששלפתי, שפורסם יום למחרת ההופעה המטרידה, בעיתון THE PLAIN DEALER:
"נערה בת 17 נפלה אמש ממרפסת בהופעה של הרולינג סטונס, בפאבליק הול, אך יצאה עם פציעות קלות. מרי אוולין טומיי קיבלה טיפול חירום באולם ולאחר מכן נלקחה לבית החולים. היא סבלה מחבלות ובוצע לה צילום רנטגן.
מיס טומיי הלכה לקונצרט עם אחותה, דולורס. שתיהן תלמידות תיכון. ארבעים וחמש שניות בלבד מתחילת ההופעה פרצה מהומה, לאחר שחמשת האנגלים מדובללי השיער הופיעו על הבמה. בנות צרחו והמשטרה רצה מהאגפים כדי למנוע מהן לעלות על הבמה. עוד חצי תריסר שוטרים, שהוצבו בקדמת הבמה, ניסו להדוף את הבנות. המשטרה עצרה את ההצגה לזמן קצר, כשרוב הבנות נתפסו או נדחקו מהבמה או נתפסו בקרסוליים ונגררו לאחור.
שתי בנות הצליחו לחמוק ורצו לעבר האלילים שלהן והתנשקו עמו. לאחר מכן, המשטרה לא לקחה יותר סיכונים. בנות שזינקו קדימה נדחפו לאחור. כך גם בנות שנראו כאילו הן עומדות לעשות משהו שאסור להן. חוץ מההתרגשות, ההופעה הייתה פלופ".
ראלף לוקר מיהר לעשות מעשה והחרים את הלהקה בטענה שזה מו למכור סיגריות לצעירים. "זו להקה מסוכנת שיכולה בקלות להוביל לתגרות". המפיק שהזמין את הלהקה להופיע שם, מיהר לדרוש התנצלות פומבית מלוקר העקשן. מבחינתו, זו הפרת חוזה.
ב-3 בנובמבר בשנת 1975 יצא אוסף הלהיטים הראשון של להקת אמריקה. בגלל שכמעט כל תקליט של הלהקה נקרא בתחילתו עם האות H - הפעם נקרא התקליט HISTORY.
בעיתון להיטון כתב באורי אלוני (שכבר לא איתנו ואני אישית מתגעגע לשיחות הרבות שהיו לי איתו) ביקורת עלי האוסף, בשנת 1978: "להקת אמריקה שייכת לאותו קומץ להקות שאי אפשר לטעות בזיהוי שלהן, אפילו כאשר מדובר בשיר בלתי מוכר לחלוטין. לשלושת חברי הלהקה הרמוניה קולית מאד מיוחדת. וסגנון שירתם מושך את המאזין בתנוך אוזנו כדי להקשיב. היו ללהקה להיטים גדולים רבים, כמו 'סוס ללא שם', 'איש החול' (כינוי אנגלי לאיש המביא את החלומות, בסיפורי ילדים), 'דרך ונטורה', איש הבדיל', 'אחות זהובת שיער' ועוד. אלה מרוכזים באלבום חדש של הלהקה. ההרמוניה של אמריקה היא צליליה של אמריקה היפה, רוגעת, השוכנת אי שם בין להקות הרוק הרעשניות לבין מוזיקת הקאנטרי המייבבת".
הלהיט הפותח את התקליט הוא "סוס ללא שם" וחבר הלהקה, דיואי באנל, הסביר אז על קירבת קולו לזמר ידוע אחר והוסיף: "אני מודע לכך שנשמעתי כמו ניל יאנג בשיר 'סוס ללא שם'. אבל זה לא היה בכוונה ואני מנסה, מאז אותו שיר, להביא את קולי בצורה שונה, כדי שלא אשמע שוב כמוהו. זה די ביאס אותי לגלות שנשמעתי כמו ניל יאנג'.
אותה סטיגמה, שהאשימה אותם בחיקוי ניל יאנג וחבריו, גרמה לרבים לתהות האם להקת 'אמריקה' קמה מטעמים אמנותיים או מהרצון לעשות כסף. שלט שהוצב לשיווק סיבוב הופעותיהם הקודם בארה"ב, הציג ניסוח שגרם לרבים לחשוב על המניע השני: AMERICA - THEY'LL MAKE YOUR LITTLE HEART OF GOLD RUSH.
ההשוואות לקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג לא איחרו להגיע. מה גם שהשלושה חתמו על חוזה ניהול עם דייויד גפן ואליוט רוברטס, שניהלו גם את... אתם כבר יכולים לנחש בעצמכם.
ג'רי באקלי מיהר לשלול: "כל ההשפעות המוזיקליות שלנו צצו לפני ניל יאנג ושלושת חבריו. אני זוכר שקניתי את האלבומים של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג והתבאסתי מהם. אין דבר שריגש אותי במוזיקה מאז הביטלס והביץ' בויז".
כל שלושת חברי הלהקה הם בנים של אנשי צבא אמריקאים שהוצבו באנגליה. השלושה נפגשו בבית ספר, שנועד לילדים של אנשי צבא, חברו יחדיו לעשות מוזיקה, הלכו לאודישן לחברת התקליטים 'וורנר' וזכו בכרטיס כניסה, לקראת הצלחה מסחררת.
ב-3 בנובמבר 1969 הגיע דייויד בואי לציריך על מנת להשתתף בתוכנית טלוויזיה בשם HITS A GO GO. התוכנית שודרה בשידור חי כשבואי מבצע בה ׳ליפ סינקינג׳ לשירו SPACE ODDITY.
מכיוון שקונספט התוכנית היה לדמות בית אפוף רוחות רפאים, כיאה לתוכנית שהוקדשה לליל כל הקדושים, הוחלט לעטר את ביצועו של בואי עם אדים של קרח יבש.
בתוכנית השתתפה גם להקת הנייס (עם האורגניסט קית׳ אמרסון). בואי והנייס הכירו היטב זה את זה. אמרסון והמתופף בריאן דוויסון ניגנו בשנת 1966 יחד עם בואי בהרכב בשם ׳חמישיית מארק לימאן׳.
בתמונה המצורפת אפשר לראות את בואי מג׳מג׳ם עם בסיסט להקת הנייס, לי ג׳קסון, במהלך צילומי התוכנית.
ב-3 בנובמבר בשנת 1977 הכריז אלטון ג'ון על בימת איצטדיון EMPIRE POOL הלונדוני שהוא פורש מהופעות. מה קרה שם? בואו לקרוא.
בזמן ההוא היה אלטון ג'ון במשבר אישי חמור. המו"ל שלו, דיק ג'יימס, נאבק מולו בבית המשפט והתעקש שהוא חייב לקבל, לפי החוזה, עוד אלבום. זה הוליד את אוסף הלהיטים הגדולים השני של אלטון ג'ון ושיקף את ההתקררות שלו במצעדים, עם מכירות לא גבוהות יחסית. משהו אחר שהרגיז את אלטון באותו זמן היה השיער שלו, או המחסור ממנו. רק מלאו לו שלושים במרץ 1977, והוא היה קירח כמעט לחלוטין. אלטון החליט שהוא מתכוון לנסות לשחזר את השיער שלו, לא משנה כמה כסף זה יעלה. למרבה הצער, זה היה קרב כואב, יקר ובסופו של דבר אבוד.
כאשר אלטון הופיע באמפייר פול, וומבלי, היה צפוי שזה יסמן חזרה ניצחת לבמת הקונצרטים ולסיבובי הופעות שלו בכלל. זה היה ערב מרגש ואף הציג כמה כוכבים אורחים מרשימים: קיקי די הייתה שם לדואט של להיטם, "אל תשברי את לבי". סטיבי וונדר ביצע עם אלטון את BITE YOUR LIP.
עם זאת, ריי קופר, נגן כלי ההקשה, נזכר שאלטון היה באחד ממצבי הרוח המגעילים ביותר שלו. נראה ששום דבר לא שימח אותו באותו ערב. הוא פנה לקהל וטען, "הייתי רוצה לומר משהו. קשה מאוד לתאר את זה במילים. לא טיילתי הרבה זמן וזו הייתה החלטה כואבת אם לחזור לדרכים או לֹא. מאוד נהניתי הערב, תודה רבה. אבל עשיתי החלטה שזו הולכת להיות ההופעה האחרונה שלי. בסדר? יש עוד הרבה מאשר להסתובב בדרכים. וזה המופע האחרון שאני הולך לעשות".
לדברי ריי קופר, "יכולתי לראות את (מנהלו) ג'ון ריד צועק, 'עצרו אותו! תתפסו אותו!’ זה היה לגמרי באוויר הפתוח".
במבט לאחור טען אלטון, "ההופעה ההיא בוומבלי... כשהודעתי שאני פורש, הייתה הופעת צדקה שהבטחתי לעשות. פתאום ראיתי את כל הסיבות שרציתי להפסיק, והייתי עושה את זה שוב... הרגשתי כמו משהו מלאס וגאס".
בלי להקת ליווי, בלי החוזה שלו עם דיק ג'יימס ובלי שותף לכתיבת שירים במשרה מלאה, אלטון התחיל לחקור כמה אפשרויות מוזיקליות חדשות. היה לו דף נקי, והוא היה במצב רוח להתנסות. הגיחה המוזיקלית החדשה הראשונה שלו מצאה אותו יוצא לתוך הגשמת חלום. הוא תמיד היה מעריץ של מוזיקת הנשמה מפילדלפיה שהופקה בעיקר על ידי ת'ום בל. באותו חודש נובמבר 1977, אלטון טס לסיאטל, שם הקליט שישה קטעים עם בל. לדברי אלטון, "אני פנאטי נשמה גדול, וזה הוביל אותי לת'ום בל, כי הייתי מעריץ גדול. פשוט אהבתי איך שנשמעו התקליטים שלו. הוא היה הראשון שלימד אותי אי פעם על הקול שלי. הוא אמר, 'תקשיב, אתה לא משתמש נכון בקול שלך. אתה כותב גבוה מדי עבור עצמך'. הוא צדק. לא הייתי מאוד מרוצה מכך שהוא אמר לי את זה אז".
גם זה קרה ב- 3 בנובמבר:
- בשנת 1969 חטף הגיטריסט ג'ף בק מהלומה קשה. האופנוע עליו רכב התהפך עקב התפוצצות צמיג. זה קרה ליד ביתו ב- KENT. בק הועף על הכביש וחטף שבר בגולגולת, נזק לגב ושברים בפנים. בק היה מחוסר הכרה. בתחילה חשבו לשחררו הביתה מבית החולים אך כאבי גב איומים שהתלונן עליהם הובילו לאבחנה שעבוד השידרה שלו בסכנה. הוא נשאר בבית החולים חודש נוסף כשהוא שוכב כל הזמן על קרש ישר. לאחר מכן הוא שוחרר הביתה והחל לצרוך כמויות גדולות של משככי כאבים.
- בשנת 1966 הצהירה להקת יארדבירדס, במסיבת עיתונאים בניו יורק, כי המוזיקה הבריטית נחותה לעומת זאת שבאה מארה"ב. החברים מוסיפים כי להקות כמו 'נערי החוף' ו'הכפות האוהבות' הן הדבר האמיתי שמתחולל כרגע.
- בשנת 1946 נולד הבסיסט ניק סימפר, שהיה בהרכב הראשון של דיפ פרפל והועף ממנו לאחר שלושה אלבומים. סימפר, שהקים לאחר מכן את להקת WARHORSE, היה מריר במשך שנים ארוכות על הדרך בה העיפו אותו מדיפ פרפל. גם הזמרת לולו נולדה ב-3 בנובמבר, בשנת 1948. שמה המלא הוא מארי מקדונלד מקלאפלין.
- בשנת 2002, מת בגיל 71 'מלך הסקיפל' לוני דונגן, שהשפיע רבות על צעירים רבים בליברפול להתחיל ולנגן בסגנון זה. ביניהם גם ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר.
- בשנת 1972 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת ליזי הרזה, עם השיר WHISKY IN THE JAR. חברי הלהקה לא אהבו את השיר הזה שהם חידשו ולמרות שזה הפך ללהיט (ואולי בגלל זה) - הם לא רצו לבצע אותו בהופעותיהם.
- בשנת 1997 הגיעו חברי להקת מטאליקה להסכם עם מעריץ, מחוץ לכתלי בית המשפט, לאחר שזה הגיש נגדם תביעה בטענה שאיבד את חוש הריח שלו לאחר שהופל בעת הופעה על ידי מעריצים אחרים וראשו הוטח בקרקע.
- בשנת 1972 התחתנו ג'יימס טיילור וקארלי סימון. שניהם היו אז כבר בגדר אייקוני תרבות ענקיים. החתונה נערכה בדירתה של סימון במנהטן. סימון הצטרפה באותו יום לאחר החתונה לבמה במהלך הופעתו של טיילור באולם RADIO CITY MUSIC HALL שבניו יורק. הנישואים נמשכו 11 שנים.
- בשנת 1965 יצא תקליט-פסקול לסרט חדש של אלביס פרסלי ושמו HARUM SCARUM. הייתה זו אחת מנקודות השפל הברורות בקריירה של המלך.
- בשנת 1957 יצא התקליטון GREAT BALLS OF FIRE של ג'רי לי לואיס. התקליטון הזה יצא דרך חברת התקליטים SUN ועד היום הוא נחשב לאחד מעמודי התווך של עולם הרוק.
- בשנת 1967 השלימה להקת הביטלס את צילומי הסרט MAGICAL MYSTERY TOUR.
ב-3 בנובמבר בשנת 1965 הקליטה להקת הביטלס את השיר MICHELLE באולפן מס' 2 (האולפן הגדול) באולפני EMI. ארבע השעות הראשונות בסשן זה הוקדשו ללמידת השיר, עיבודו וחזרה עליו.
לאחר מכן, במהלך אחר הצהריים, הביטלס התאמנו ועיבדו את רצועת הקצב, שהוקלטה בטייק יחיד למספר ערוצים.
זה הכיל את הגיטרה האקוסטית, מתוצרת אפיפון, של פול מקרטני, כשג'ורג' האריסון ניגן בגיטרה אקוסטית עם תריסר מיתרים, מתוצרת פראמוס. עם ארבעה ערוצי הקלטה בלבד, נעשה לאחר מכן תהליך דחיסת כלי הנגינה ביחד לערוץ אחד, כדי לפנות שלושה ערוצים מהארבעה להעלאות נוספות.
בהקלטת הערב מילא לנון את אחד הערוצים בגיטרה האקוסטית שלו, מתוצרת רמירז, עליה ניגן את התווים היורדים בהקדמה ובמעברים של השיר, בתוספת בס של מקרטני, וסולו גיטרה חשמלית שנוגן על ידי הריסון, עם הוראה כיצד לנגנו מפיו של המפיק, ג'ורג' מרטין.
בערוץ השלישי נוספו קולות ההרמוניה של לנון, מקרטני והאריסון, ועל הערוץ האחרון הקליט מקרטני את השירה הראשית שלו.
מקרטני: "בגלל שזה היה רק עם ארבעה ערוצים, זה היה מאוד קל לעשות מיקס. לא היו החלטות קשות לקבל, ואת כולן קיבלנו בעת הכתיבה ובהקלטה".
הרצאות המוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459
אתר הבית שלי (עם רשימת ההרצאות ועוד הרבה הפתעות) - חפשו בגוגל "נעם רפפורט הרצאות מוסיקה".
ב-3 בנובמבר בשנת 1980 יצא תקליט חדש ללהקת אבבא ושמו "סופר טרופר" – על שם הפנס העוצמתי שבאולפני צילום ובהופעות.
בתקופה ההיא זה כבר לא היה "מדליק" להעריץ את הלהקה ורבים הפנו כלפיה את הכתף הקרה. אחד מהם היה איאן מלדראם, שהנחה את התוכנית הבריטית COUNTDOWN. בעבר הוא היה נלהב מאד מהלהקה, אך לפתע אחז בתקליט זה, בישר לצופים שיצא תקליט חדש ללהקה ומיהר לזרוק אותו מעבר לכתפו.
עדיין, תקליט זה היה עוד צעד חדש עבור אבבא, כשהם יותר בוגרים ואולי קצת עייפים. זה היה יותר עניין של שכלול מלאכה מאשר מסע עם גילוי משמח. היכן שהניצוצות לכאורה התעופפו ביצירת העבר, בסופר טרופר נשמעה אבבא הומוגנית יותר. המקלדות לא נאבקו עם הגיטרות עוד יותר; במקום זאת – הסינטיסייזר הענק והנחשק בקרב מוזיקאים אז (ימאהה GX-1) שלט על נוף הקול לחלוטין, כמעט בכל השירים. הדומיננטיות של שכבות הסינטיסייזר של בני הפכה לקצת מעייפת למשך אלבום שלם, אך היו בה גם אלמנטים שהשפיעו על מוזיקת הריקודים שקרתה בהמשך אותו עשור.
האלבום הפך לעוד הצלחה מסחרית ענקית עבור אבבא, ועמד בראש המצעדים כמעט בכל מקום. בבריטניה בלבד הוא זכה לשבירת שיאי הזמנות מראש של מיליון עותקים. זה היה גם האלבום הראשון שבו לקחו את אבבא ברצינות בביקורות. אולי זו הייתה הבגרות הגלויה יותר במוזיקה וגם בתדמית - התלבושות המוחצנות ביותר נשמטו אחת ולתמיד וזה הקל על ההתייחסות אל הארבעה כאל להקה משמעותית יותר. נראה כי השיר שחולל את המהפך היה THE WINNER TAKES IT ALL, שעשה לאבבא בדיוק את מה שהתקליט RUMOURS עשה לפני ללהקת פליטווד מאק.
הזמר-גיטריסט, ביורן אולבאוס, כתב את השיר לאחר שנפרד מאשתו חברת הלהקה, אנייטה פלצקוג. מדובר בשיר בגירושים שבהם אדם אחד לא רוצה להיפרד ונאחז נואשות בנישואים. זה שם את אנייטה במקום המוזר בו נתבקשה לשיר שיר פרידה שכתב בעלה לשעבר. אולבאוס לא התכוון לזה ככה. הוא הסביר: "שרתי בהקלטת דמו בעצמי שהרבה אנשים אהבו ואמרו, אתה חייב לשיר את זה. אבל ראיתי את הדבר ההגיוני שאנייטה תשיר את זה. זה היה מוזר לשמוע אותה שרה את זה. זה היה יותר כמו שחקנית שעושה משהו כשהיא שרה את זה, אבל מרגש מאוד. אחר כך היו גם כמה דמעות".
ביורן אמר שלמרות שבדרך כלל לא השתמש בסמים או באלכוהול בזמן הכתיבה, היה לו בקבוק ברנדי לידו בזמן שכתב את המילים לשיר הזה. זה היה מאוד אישי עבורו. הוא אמר ל"לונדון טיימס": "בדרך כלל זה לא רעיון טוב לכתוב כשאתה שיכור, אבל עד שכתבתי את המשפט, 'האלים עשויים לזרוק את הקוביות שלהם', הבקבוק היה ריק".
הוא טען ש-90% מהשיר הזה הוא בדיה, וזו הסיבה שהוא לא הרגיש רע בכך שאשתו לשעבר שרה אותו. "הייתה לי תמונה של אדם שעובר בבית ריק כשכל הרהיטים הוצאו ממנו בפעם האחרונה כסמל לגירושין".
אנייטה פלצקוג לבי.בי.סי: "זה השיר האהוב עליי ביותר ממה שעשינו וכמה חבל שמעולם לא ביצענו אותו בהופעה. זה היה פנטסטי לעשות את השיר הזה כי יכולתי להכניס תחושה כזו. לא היה אכפת לי לחלוק אותו עם הציבור. זה לא הרגיש לא בסדר. יש כל כך הרבה בשיר הזה. זה היה שילוב של מה שהרגשתי ומה שביורן הרגיש, אבל גם מה שעברו בני ופרידה בהתפוררות יחסיהם".
ב-3 בנובמבר בשנת 1975 יצא התקליט השלישי של מייק אולדפילד, שנחשב ליצירת המופת האמיתית שלו ושמה OMMADAWN.
SIDE 1
1. Ommadawn, Part one
SIDE 2
1. Ommadawn, Part two
2. On Horseback
אך בעת שהחל אולדפילד לעבוד על יצירה זו הוא היה שקוע עמוק באלכוהול. בבקרים הוא נהג לגמוע כמויות מבהילות של ברנדי, עד שיום אחד גופו אותת לו שמשהו לא בסדר כי הקיא בכל פעם שניסה לאכול. אולדפילד הבין שהוא חייב לשנות את הרגליו.
בתחילה 'אומדון' לא נשמע לאולדפילד מלהיב כל כך. הוא ניסה במשך כמה חודשים לארגן בביתו את הרעיונות המוזיקליים לזה, אך כשהגיע הזמן להקליט הוא נתקל בבעיות טכניות רבות. אחת הסיבות כי עשה שימוש בסליל טייפ שנוצר מחומר באיכות נמוכה שנהג להתפורר. אולדפילד מצא את עצמו נאלץ לנקות את ראש הטייפ אחת לכמה דקות בגלל השאריות שהסליל השאיר בו. בשלב מסוים ביקש אולדפילד בייאושו, מחברת התקליטים וירג'ין, שתספק לו מכשיר הקלטה כדי לבצע עותק מהסליל לפני שייהרס לגמרי.
תיסכולו היה גבוה כשאותו דבר אירע גם לסליל שהעתיק אליו את צליליו. הוא היה לקראת סיום צד אחד מהתקליט כשהסליל החל שוב להתפורר והאיכות נפגמה בהתאם. אז הוא הבין שהוא חייב להשתמש בסוג אחר לגמרי של סלילים, מחברה אחרת. הוא ניסה כמה חברות שונות עד שהגיע לאחת שהיה מרוצה ממנה. הצרה הייתה שהוא נאלץ לעבוד מחדש על כל יצירתו.
בשלב הזה הוא כבר היה מנוסה מבחינת הקלטה וידע כיצד להקליט במהרה את רעיונותיו. התהליך החל לזרום כהלכה. אם הוא היה צריך מישהו שיבוא לנגן עבורו, הוא היה מתקשר לבחור בשם סיימון דרייפר מחברת וירג'ין, שתפקידו היה לסדר לו את זה. מבחינה אישית - שני אלה לא הסתדרו היטב אך מבחינה עסקית לא נרשמה בעיה. לאולפן הגיעו הבסיסט פקה פוג'ולה, נגן כלי ההקשה מוריס פרט וגם חטיבת כלי נשיפה. כמו כן הביא אולדפילד זמרת אירית בשם קלודה סימונס, שהעניקה גוון קלטי בשירתה לתקליט.
אולדפילד: "היו לי כל מיני כלי נגינה מוזרים שאספתי מחנויות מוזיקה. כמו בוזוקי, מרימבה ונבל קלטי. אני ניגנתי בנבל בעצמי. המנגינה הייתה פשוטה אז לא הייתה לי בעיה לנגן אותה. ניסיתי טכניקות שונות, כמו הכפלת גיטרת 12 מיתרים. ניסיתי גם נגינה בקונטרבס אך זה כבר דרש ממני יותר מדי".
זמרת נוספת שהובאה לסשנים בתקליט הייתה ברידג'ט סיינט ג'ון, שהוציאה כמה תקליטים בעצמה ועבדה לא מעט בסצנת הפולק הבריטית של אז. יום אחד נכנסו לאולפן חברי להקת אדגר בראוטון. מטרתם הייתה לבקש מאולדפילד לנגן גיטרה באחד השירים שלהם. בידם היה סינטיסייזר חדיש מדגם SOLINA. אולדפילד לא היסס ובאותו יום הקליט עם הכלי הזה ליצירתו. כדי לסיים את החלק הראשון של היצירה עלה במוחו להשתמש בתופים אפריקאיים. דרייפר, שהיה ממוצא דרום אפריקאי, הכיר הרבה מוזיקאים בתחום ובסוף הביא לאולפן הרכב מתופפים בשם JABULA.
את ההרכב הזה הקליט אולדפילד באולפן גדול בשם MANOR. לתוך החדר נכנסה כל החבורה, בהנהגתו של ג'וליאן באהולה. אולדפילד וצוות הטכנאים הציבו סביבם מיקרופונים והכל היה מוכן לפעולה, אך ההקלטה הראשונה לא נשמעה טוב ומישהו הציע להביא לחבורה בירות כדי להשתחרר. אחרי שהמתופפים סיימו את הבירות הם דרשו מיד עוד מהמשקה. אחרי סיבוב שני של בירות ומציצת השראה מתוקה מחומר טוב החלה המוזיקה להתרומם לגובה. המתופפים נכנסו באולפן לסוג של טראנס. כמו בטקס. אולדפילד חזר עם ההקלטה הזו לאולפן הקטן בו עבד, התלהב מהתוצאה וידע שהוא רוצה להקליט בה שירה. לאולפן הובאה שוב קלודה סימונס, שגם כתבה את המילים האלו בשפה הגאלית:
"אבא במיטה
החתול שותה חלב
אני כזה אידיוט
ואני צוחק"
עכשיו תבינו מה פירוש השם 'אומדון' - פירושו הוא 'אידיוט' ובגאלית מבטאים זאת 'אמאדיאן'. במשך שנים אמר אולדפילד למתעניינים כי מדובר במילה חסרת משמעות, כדי להעצים את מיסתוריות המוזיקה שיצר. בספרו האוטוביוגרפי הוא חשף את המשמעות האידיוטית הזו.
כדי לסיים את החלק הראשון של היצירה הזמין אולדפילד את מתופף להקת גונג, פייר מורלאן, כדי שינגן בטימפאני. המתופף המוכשר התאמן יום שלם בטימפאני כדי לנגן כראוי קטע תיפוף שהמציא אבל הבעיה הייתה שאולדפילד גר אז במקום בו השכנים מסביבו לא אהבו את רעש הטיפאני הרועם שמוראלן עבד עליו במשך כל אותו יום. הם שיגרו הודעה ברורה לאולדפילד שיפסיק עם זה מיד.
גם פאדי מאלוני מהצ'יפטנס הגיע כדי לנגן חמת חלילים. אולדפילד היה אז מפורסם דיו כדי לגייס כל מי שרק רצה. מאלוני הגיע לאולפן עם מנהלו. מאלוני לא ידע לקרוא תווים ואת כל מה שאולדפילד זימזם לו לנגן הוא רשם בדף חלק במילים 'דו, רה, לה, לה...'.
את הקטע ON HORSEBACK כתב אולדפילד בהתבסס על חוויות הרכיבה שעבר על סוסים ומטרתו הייתה לסיים את התקליט בצליל קליל.
התקליט OMMADAWN הפך לרב מכר אהוב. הדבר הביא את אולדפילד להבנה כי בקרוב מאד ייאלץ לעזוב את אנגליה בגלל המס הגבוה שייאלץ לשלם כאחד שהקליט את התקליט הזה באנגליה.
כשקווין איירס, שותפו בעבר ליצירה, שאל אותו בנוגע לאחוז התמלוגים שהוא מקבל, ענה אולדפילד שהוא מקבל חמישה אחוז מסך ההכנסות ומזה גובה מנהל חברת וירג'ין, ריצ'ארד בראנסון עשרים אחוזים כמנהלו. איירס נדהם והורה לאולדפילד לדבר מיד עם עורך דין כי זה נראה לא טוב ואף לא חוקי. עורך הדין יעץ לאולדפילד לתבוע את וירג'ין, דבר שהוא חשש מאד לעשות. ועדיין, בראנסון כתב בספרו כי אומדון הוא האהוב עליו ביותר של אולדפילד.
ב-3 בנובמבר בשנת 1978 יצא תקליט הבכורה של להקת פוליס, OUTLANDOS D'AMOUR.
SIDE 1
1. Next to You
2. So Lonely
3. Roxanne
4. Hole in My Life
5. Peanuts
SIDE 2
1. Can't Stand Losing You
2. Truth Hits Everybody
3. Born in the 50's
4. Be My Girl - Sally
5. Masoko Tanga
הגיטריסט, אנדי סאמרס, בספרו: "בינואר 1978 התחלנו להגיע לאולפני SURREY SOUND בכל פעם שהיה
אחר הצהריים בחינם, או אם כמה כוכבי רוק חשובים כמו גודלי וקרים ביטלו את סשן ההקלטה שלהם. התחלנו לעבוד עם החומר שיש לנו ביד, אבל כשהקשבנו לזה בחזרה בסביבה החדשה של הסטודיו, זיהינו פגמים ולכן התחלנו בתהליך של נטישת שירים וכתיבת שירים חדשים. בהדרגה מצאנו את מקומנו בסטודיו. למרות שוויכוחים הם תכונה של המפגשים שלנו, הם היו תמיד על איך שיר צריך להיות מוקלט; החיכוך הזה גרם למתח שהוא חלק מהסאונד של פוליס - אפשר לתאר אותו בתור צליל של פשרה הדוקה.
לאורך תקופה של כחצי שנה, מקליטים כשאחרים מבטלים, אנחנו רוקמים אלבום שבסופו של דבר הוא זיקוק של חומר בשווי שלושה אלבומים. לילה אחד הופיע המנהל שלנו, מיילס קופלנד, ורצה לשמוע מה עשינו, וכרגיל
אנחנו מנגנים לו את הדברים המהירים והעצבניים, מתוך מחשבה שזה מה שהוא רוצה לשמוע. לבסוף אחרי שהוא מציע סדרה של תגובות נהמות אבל בלי התלהבות, אנחנו משמיעים לו שיר חדש שהקלטנו באותו היום. אנחנו מפחדים להשמיע את זה כי אנחנו בטוחים שהוא ישנא את זה. השיר מתנגן ושלושתנו בוהים למרחקים כאילו נבוכים מעט. השיר מסתיים ולכמה שניות יש שתיקה, שנראה כי מאשרת את החששות הגרועים ביותר שלנו. אז מיילס קם, מחייך. 'זה פאקינג נהדר - אני לוקח את זה לחברת התקליטים מחר, תנו לי קלטת'. אנחנו המומים. הוא אוהב את זה. היינו בטוחים שהוא ישנא את זה, אבל כמו מיילס הריח כסף והתחיל לתכנן. השיר הוא ROXANNE".
ברולינג סטון נכתב בביקורת אז: "באלבום הבכורה של הלהקה הזו, הסולן / בסיסט הראשי, סטינג, שר במגוון סגנונות. יש קול גבוה שמזכיר את ריי דייויס בשירי האהבה, קצת ניחוח ג'מייקני בשירי הרגאיי, קצת זיעה של רוג'ר דלטרי ועוד. סטינג נשמע כמו בחור שזה עתה מונה לסמל ומחפש קול שיגבה את הדרגות החדשות שלו.
גם הלהקה שלו מציעה משהו קטן לכולם. המוזיקה שלהם עדיין נשמעת לא מלוטשת למרות שמדובר במותג גל חדש שמופק מספיק כדי לאפשר לחבר'ה האלה להפוך ליקירי הרדיו המיינסטרימי של היום. ובכל זאת, ההכלאה של ההשפעות שלהם התמזגה לסגנון יעיל שמחובר על ידי סוג תפקידים חסכוניים שגורמים לשירים לבלוט ברדיו. מבחינה מוזיקלית, לתקליט הזה יש אחדות ודחף משכנעים.
ברמה הרגשית, הכל נראה חלול במקצת. סטינג, כזמר וככותב שירים, מתייצב כפאנקיסט, שלא יכול להתאפק מהפיכת הכל למשחק רוק אמנותי. הוא כל כך עדין בחומר עד שהוא לא מצליח להשקיע בו הרבה תחושה. השירים פועלים אך ורק כאוספי ביטויי יוקרתיים ("לא סובל לאבד אותך") שנזרקים באקראי כדי למשוך את תשומת ליבך.
תנוחת הפאנק שלהם היא לא יותר ממעשה מניפולטיבי. אין שום סכנה במוזיקה הזו ואף ספונטניות או תשוקה שהפאנק והרגאיי דורשים. אפילו כשסטינג אומר, "יש חור בחיים שלי", הוא לא יכול לשכנע אותנו שזה משאיר אותו ער לילות - ואנחנו יודעים שזו עוד התנשאות. וככל שהרגשות גדולים יותר, כך הוא גורם להם להישמע קטנים יותר. הרגאיי של פוליס הוא טריק מקומם ומתנשא.
בתור בידור, התקליט אינו מונוטוני אך הריקנות המכאנית שלו מתחפשת לתחושה שגורמת לך להרגיש מרומה. אתה נשחק מכל העמדת הפנים המתוחכמת והמחושבת".
בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז: "הם אומרים שאתה חייב גימיק. ובכן, לפוליס יש כזה, וזה כל כך טוב שזה סוג של הלם שאף אחד לא חשב על זה קודם לכן. מה שהם עושים הוא לבנות את השירים שלהם עם הקדמות ופסוקים בקצב רגאיי לבן, ואז להחליף זאת בבת אחת בלהקת רוק סטנדרטית המשלבת תחושה הרמונית של להקת פופ באמצע שנות השישים.
יש להם גם גימיק נוסף והוא שהם להקת הרוק הצעירה והקשה ביותר (לא פאנק, לא פופ) ששמעתי מזמן. יש להם שירה מהשורה הראשונה, תחושת תחכום הרבה מעבר לשנים שלהם, ועבודה אינסטרומנטלית שמצליחה להשיג משהו שחשבתי שהוא כמעט בלתי אפשרי: להפוך את הקונספט של שלישיית הרוק לקיים ומעניין שוב. תוסיפו לכך עבודת הפקה נהדרת ששומרת על תחושה חיה ויש לכם תמהיל מרגש".
ב-3 בנובמבר בשנת 1943 נולד גיטריסט הפולק המשפיע, ברט יאנש. הוא מת ב-5 באוקטובר 2011 מסרטן. בן 67 במותו.
הוא היה גיטריסט-על שהתערובת של קלאסיקה, ג'אז, בלוז ומוזיקת פולק בריטית מסורתית עוררה השראה לשורה ארוכה של גיטריסטים בשנות ה-60 וה-70, כולל דונובן, ג'ימי פייג', ניל יאנג ופול סיימון.
הוא נולד בגלזגו וגדל באדינבורו. יאנש הפך לאובססיבי לגבי הגיטרה לאחר שמורה בבית הספר היסודי שלו באדינבורו הביא אחת שכזו להדגים לתלמידים. הוריו לא יכלו להרשות לעצמם לשלם יותר מכמה שיעורים, אז הוא ניסה לבנות מכשיר משלו.
לאחר שקנה גיטרה בגיל 15, הוא החל להאזין לתקליטים של וודי גת'רי, ביג ביל ברונזי , בראוני מגי ולידבלי. בהדרגה הוא שילב השפעות ממוזיקה קלאסית, ג'אז ושירי עם קלטיים ובריטיים מסורתיים. לאחר שעזב את בית הספר בגיל 15, החל להופיע במועדונים באזור.
הוא עשה את דרכו ללונדון, הופיע ברחובות ובמועדונים קטנים ועורר תהודה מיידית עם אלבומו הראשון, שנקרא בשמו ויצא בשנת 1965. אז הוא גם חבר לעבודה עם גיטריסט בשם ג'ון רנבורן. הוא היה בעיקר מוזיקאי אוטודידקט. וסגנונו המיוחד, עם עבודת האצבעות המורכבת, כמו גם הפרשנויות הנועזות שלו לחומרים מסורתיים, השפיעו רבות על דור של גיטריסטים צעירים. בשנת 1967 הוא ייסד עם רנבורן את להקת PENTANGLE הבריטית, שבמהרה מצאה מקום שם למעלה, בסצנת הפולק-רוק הבריטי.
עם יאנש ורנבורן היו בלהקה הזמרת ג'קי מקשי, דני ת'ומפסון בבס וטרי קוקס בתופים. רנבורן פגש לראשונה את ת'ומפסון וקוקס כשהשניים ניגנו בלהקת הבלוז של אלקסיס קורנר והצטלמו לתוכנית טלוויזיה בשם GADZOOKS. רנבורן ליווה באותה תוכנית זמרת ושמה דוריס הנדרסון.
הוא ראה כי טוב וביקש מהשניים לנגן עמו במועדון הפולק הלונדוני, THE HORSESHOE, ששכן בטוטנהאם קורט רואד. שם הוא נהג לנגן מדי יום ראשון. השניים הסכימו והוא הביא למועדון את חברו יאנש ואת מקשי, ששרה לפני כן באלבומו השני, ANOTHER MONDAY.
להקה זו החלה להתגבש וליצור מוזיקה מיוחדת במינה. חמשת חבריה היו כחמשת פינותיו של כוכב גדול ושמה נקבע בהשאלה משם הסימן המיתולוגי PENTACLE, שנועד להגן מפני כוחות רעים. אנשים מיהרו להפיץ את השמועה בדבר הלהקה החדשה והדבר עורר סקרנות. המוזיקה המיוחדת הייתה בסגנון שאפשר לתארו כפולק-מתקדם. ת'ומפסון הבסיסט בא מעולם הג'אז ואילו יאנש בא מעולם הפולק. סגנונות שונים אלו נמהלו היטב ויצרו תבשיל חדש וטעים, כשהם מבצעים שירים מקוריים לצד עיבודים משלהם לשירי עם נושנים.
ויחד הפכה החבורה לאחת הלהקות המרתקות יותר בזרם הפולק-רוק הבריטי. אך הלהקה לא ידעה כיצד לבחור מנהל כראוי והוחתמה על ידי מנהלה לחברת התקליטים TRANSATLANTIC שהותירה את חמשת חבריה עם מוזיקה טובה אך ללא רווחים ממנה.
רבים אהבו את הלהקה הזו, שהופיעה הרבה והוציאה גם תקליטים מרשימים. אחד מהם, BASKET OF LIGHTY, יצא בשנת 1969 ובמלודי מייקר נכתב בזמנו בביקורת עליו: "זה אלבום גאוני. אולי הטוב ביותר שלהם עד כה. למרות שבסיס המוזיקה שלהם נטוע בשורשי המוזיקה העממית הבריטית, מעליו נעה המוזיקה למקומות שונים. התקשורת המוזיקלית בין חברי הלהקה מהממת כשהבס של דני תומפסון בולט מאד. אין צליל חשמלי אחד בכל האלבום. ועדיין, יש פה ושם תחושה של רוק".
באפריל 1973 קיבלו אוהבי הפולק-רוק הבריטי בשורה כואבת: להקת PENTANGLE החליטה להתפרק באופן סופי. בצד ההודעה נמסר כי הלהקה תקליט אלבום פרידה. בתחילת אותה שנה דחו חברי הלהקה את שנכתב במלודי מייקר בעניין פירוקה. אבל אלבום הפרידה המיוחל לא הגיע, דבר שהפך את האלבום שאני אספר לכם עליו עכשיו לאלבום הסופי.
האלבום SOLOMON'S SEAL היה האלבום האחרון שהוציאה להקת PENTANGLE הבריטית ב-1972. ההרכב שהגיע לפירוק מיד עם סיום האלבום הזה גרם ארבע שנים לפני כן לקריאות התפעלות לנוכח הקמתו. חמשת חבריו היו מהטובים בנגני זרם הפולק רוק הבריטי.
הזמרת ג'קי מקשי. ברט יאנש וג'ון רנבורן בגיטרות. דני תומפסון בבס וטרי קוקס בתופים. ויחד הפכה החבורה לאחת הלהקות המרתקות יותר בזרם הפולק-רוק הבריטי. אך הלהקה לא ידעה כיצד לבחור מנהל כראוי והוחתמה על ידי מנהלה לחברת התקליטים TRANSATLANTIC שהותירה את חמשת חבריה ללא שום רווחים מלהקתם.
בשנת 1971 כתב עיתון המלודי מייקר הבריטי כי פנטאנגל שברה את מחסום השעמום המוזיקלי. זה היה כחלק מביקורת על אלבומה הלפני אחרון, REFLECTION. האלבום ההוא לא נכנס למצעד אך נראה כי יש שם מספיק יצירתיות עד כדי כך שחברת REPRISE החתימה את הלהקה ב-1972 לחוזה עבור שלושה אלבומים. הייתה תקווה טובה באוויר.
במעמד חתימת החוזה החדש היו כולם במצב רוח מרומם. אך הם לא היו מודעים לבלגאן האמיתי שזרם מתחת לאפם. כחלק מהבלגאן הוסטה מחשבתו של מנהל חברת התקליטים מהלהקה וכך התעניינותו בה דעכה.
למרות זאת, נכנסה הלהקה לאולפני SOUND TECHNIQUES שבלונדון עם ציפיות גבוהות להקלטת אלבומה SOLOMON'S SEAL. יחד עמה באולפן היה ג'ון ווד, שהיה טכנאי ההקלטה עבור להקת פיירפורט קונבנשן וגם ניק דרייק. אפילו לוח ההופעות שלהם נראה טוב ממש כמו בימי התהילה הראשונים. היו הופעות בארה"ב, אוסטרליה, אנגליה וסקנדינביה ואמני חימום בסיבוב הזה היו ראלף מקטל וגם וויז ג'ונס.
אך זמרת הלהקה, ג'קי מקשי, החלה לגלות סימני עייפות מתקדמים מכל סיבוב ההופעות הזה שהצריך טיסות רבות ושהייה משעממת בבתי מלון.
בנוסף, חלק מחברי הלהקה הפכו בתקופה הזו לאלכוהוליסטים מעבר למידה הרגילה. המצב היה לא קל. האלבום הזה הוקלט בתנאים האלה, אך עדיין הראה את כל היופי שהיה בין חמשת המוכשרים האלה מבחינה מוזיקלית. האלבום הזה הכיל בפעם הראשונה שיר מקורי מאת בסיסט הלהקה, דני תומפסון. השיר היה NO LOVE IS SORROW.
במהלך העבודה על האלבום הרגישו החברים שהעסק מתפרק. הם אף תיכננו להתפרק על מנת להעיף את מנהלם ואז להקים את ההרכב מחדש בצורה שונה. האלבום הזה יצא לחנויות בספטמבר 1972.
עיתון SOUNDS הבריטי פרסם ביקורת באותו חודש: "זה מודל לנחישות מוזיקלית - מהתו הראשון ועד האחרון. הטיפול של הלהקה בחומר עממי נעשה מעניין מרגע לרגע ומההתחלה ועד סוף התקליט אין תו אחד שגוי".
הביקורת המחמיאה לא מנעה מהלהקה, שנשמעה מאוחדת מאד בתקליט, להתפרק לחתיכות. בשנת 1973 זעקה כותרת בעיתון המלודי מייקר את המילים PENTANGLE SPLIT. ברט יאנש הוציא בזמן ההוא אלבום סולו בשם MOONSHINE וגם לג'ון רנבורן היה אלבום בקנה. חברי פנטאנגל נפרדו זה מזה והמשיכו בדרכם.
בעיות שתייה הרסו את הקריירה שלו לזמן מה, אך הוא התאושש בשנות התשעים. יאנש על סגנונו: "כולם שואלים את זה אבל אני מצטער, זו תעלומה בעיני איך זה התפתח כך". ניל יאנג, שכלל את מר יאנש בסיבוב ההופעות אמריקני, כינה אותו פעם כמקבילה האקוסטית של ג'ימי הנדריקס.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
