כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-3 בספטמבר (3.9) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני לא מרגיש שארט גרפונקל הוא השותף שלי. הוא חבר שלי, אבל אין לי שותפים" (פול סיימון, בעיתון NME בשנת 1971)
ב-3 בספטמבר בשנת 2017 מת מסרטן וולטר בקר מלהקת סטילי דן, בגיל 67.
בקר, הבסיסט של סטילי דן שהפך לגיטריסט בה, נהג לכתוב שירים חתרניים עם הרמוניות ג'אז ערמומיות ותעלומות מילוליות, ביחד עם שותפו, דונלד פייגן.
להקת סטילי דן שינתה את עולם הפופ-רוק בשנות השבעים ושני מנהיגיה היו אז כראש מוזיקלי אחר. "אנחנו חושבים מאוד דומה מבחינה מוזיקלית. אני יכול להתחיל שירים והוא יכול לסיים אותם", אמר פייגן בראיון בשנת 1977.
הצלילים המוזיקליים של סטילי דן היו מלוטשים וחלקים מספיק בכדי כמעט לטעות בהם כמוזיקת פופ קלה להאזנה. היה זה טריק יצירתי ערמומי שהקנה לבקר ולפייגן מוניטין מרתיע כפרפקציוניסטים אולפניים שלא אוהבים להופיע.
היה נדמה שהשניים דבוקים לנצח נצחים אך הגורל חשב אחרת והלביש על בקר את המחלה הארורה. לאחר מותו נתקל פייגן בבעיה שהובילה אותו לתבוע במהרה את המטפלים בעזבונו של בקר. פייגן תבע בגין דרישתו לבעלות מלאה על שם הלהקה ונזקים העולים על מיליון דולר. בתביעה נאמר כי טענה שניתנה לאחרונה על ידי אלמנתו של בקר, דליה בקר, על בעלות העזבון על מחצית המותג "סטילי דן" מפרה הסכם שנחתם על ידי הלהקה בשנת 1972.
מסמכי בית המשפט כוללים הסכם קנייה ומכירה שנכתב ונחתם ממש לפני יציאת אלבום הבכורה בשנת 1972. ההסכם קובע כי בכל פעם שחבר בלהקה מת או עוזב אותה, מניותיו עוברות לשאר החברים. כעת פייגן, כיחיד שנותר בלהקה, דרש את שהגיע לו לטענתו.
אך על פי התביעה, אנשי העזבון של בקר שלחו מכתב לפייגן, ארבעה ימים לאחר מות חברו, בטענה כי ההסכם בטל וכי יש למנות את אלמנתו כמנהלת הלהקה.
התביעה הפריכה טענה זו בהצביעה על כך שבקר אישר מחדש את מחויבותו להסכם בשנת 2009. פייגן דרש לקבל את כל מניותיו של בקר, כמו גם שליטה באתר הרשמי של הלהקה, אשר נשלט על ידי עזבון בקר. "הנאשמים בצד של בקר ימשיכו לעשות שימוש לא נכון ולא הולם באתר האינטרנט של סטילי דן", נכתב בתביעה.
ב-3 בספטמבר בשנת 1981 פורסם ברולינג סטון על מכירת ההקלטה הראשונה בהחלט של חברי הביטלס.
כך נכתב בידיעה: "תתחילו לחסוך, אוהבי ביטלס. באוקטובר יוצג למכירה, בחברת המכירות הפומביות SOTHEBY'S, תקליטון אחד ויחיד של להקת "אנשי המחצבה", עם ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' האריסון, עם כמה מחבריהם אז. התקליטון מכיל שיר לא ידוע, שכתבו פול וג'ורג' ושמו IN SPITE OF ALL DANGER. בצד השני יש ביצוע את שירו של באדי הולי, THAT'LL BE THE DAY. רק עותק אחד קיים והוא צץ בידיו של דאף לואו, שניגן בהקלטה ההיא ועתה עובד כסוחר מניות.
לואו קיבל בעבר הצעה ממקרטני למסור לו את התקליטון תמורת 10,000 דולרים, כדי לשים אותו במוזיאון ביטלס שבכוונתו להקים. אבל דובר מטעם חברת המכירות הפומביות מסר שהם מצפים לקבל יותר מ-20,000 דולר במכירה שתציג גם פסנתרים שהיו שייכים פעם לנון ולמקרטני וגם שעון יד שהיה של אלביס פרסלי".
פול מקרטני ראה כי יש מכירה שכזו ומיהר לבית המשפט כדי להוציא צו מניעה. בסוף ימכור לואו את התקליטון למקרטני ובזכות זה זכו מעריצים רבים לשמוע את ההקלטה כחלק מסדרת האנתולוגיה, שיצאה לביטלס באמצע שנות התשעים.
כל הסיפור על התקליטון, עם הפרטים הנדירים, נמצא בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-3 בספטמבר בשנת 1970 מת אלן וילסון (מלהקת CANNED HEAT) כשהוא בן 27 בלבד.
להקת CANNED HEAT זינקה לתהילה בזכות הבנתה ואהבתה הגדולות את מוסיקת הבלוז. שם הלהקה בא מכינוי תבשיל המבוסס על אתנול ומתנול שאנשים עניים שתו כדי להתחמם, עם תוצאות קטלניות לעתים קרובות. חברי הלהקה לא ידעו בזמנו, שהמקור הקטלני של שמם יקבל משמעות מצמררת עם גביית קורבנות בקרבם.
אל וילסון ובוב הייט היו ידועים בידע אנציקלופדי את תחום הבלוז ויצרו ביחד גרסאות מעודכנות לאותו בלוז ישן נושן. וילסון, הזמר / גיטריסט / נגן המפוחית ומייסד הלהקה היה ידוע בכינוי 'ינשוף עיוור' (BLIND OWL) בגלל ראייתו הלקויה. עבור רבים הוא נחשב לחבר חשוב בלהקה והיה האיש השקט ביותר בה, כשהוא מתחבא מאחורי משקפיים עבי מסגרת. רבים, כולל איש הבלוז ג'ון לי הוקר, שיבחו ללא הרף גם את נגינת המפוחית המיוחדת שלו. עדיין, הוא היה דמות מוזרה בעולם הרוק ולא נראה ככוכב רוק. הוא התאים יותר במראהו לעבודה משרדית.
וילסון היה עוד דמות שנראתה חיה בתוך סערה. הוא נאבק בהפרעת דיכאון וחבר למוסיקאים שידעו לא רק לנגן בכלי נגינה אלא גם להשתמש בסמים - שילוב שלעתים נדירות הסתיים בטוב. הוא היה מנוכר ממשפחתו וחסר ביטחון כשאחד המנהגים האקסצנטריים שלו היה לישון בחוץ. זו הייתה דרכו להרגיש קרוב יותר לטבע.
במסגרת הלהקה נוצרו מספר תקליטים ובהם גם הלהיטים ON THE ROAD AGAIN ו- GOING UP THE COUNTRY (שניהם משנת 1968). הלהקה הופיעה בהצלחה גם בפסטיבל וודסטוק. וילסון זכה גם להקליט עם להקתו ג'אם ביחד עם אמן הבלוז הנערץ עליו, ג'ון לי הוקר. אבל האופוריה התפוגגה אצלו במהרה בגלל דיכאון שהוביל אותו לבלות במתקן פסיכיאטרי בזמן שנמשכו ההכנות לתקליט המשותף (שייצא רק לאחר מותו של וילסון). משם הוא יצא כדי לחזור ללון בחצר ביתו של בוב הייט בקניון טופנגה, לוס אנג'לס.
כמה ימים לפני צאת הלהקה להופעות בברלין פרש וילסון אך שוכנע להישאר. שאר חברי הלהקה יצאו לטיסה לשם כדי להתחיל סיבוב הופעות חמישי באירופה, כשהם בטוחים כי הוא יצטרף אליהם בשדה התעופה. כשראו שהוא לא מגיע, החליטו לטוס בלעדיו ביודעם כי יפגשו אותו שם.
אשתו של הייט, שמצאה את גופתו בחצר הבית, סיפרה אז לתקשורת: "אלן היה בחור מיוחד. הוא דגל בשמירה על האקולוגיה והיה גאון מוסיקלי. הוא התגורר בחצר הבית שלנו כי תמיד העדיף עצים על פני קירות". חברי הלהקה החליטו מיד להמשיך את סיבוב ההופעות באירופה ולא לעצור, אפילו שחבר בלהקתם מת. קביעת סיבת המוות פורסמה לאחר מכן כמנת יתר של תרופות הרגעה. וילסון היה בן 27 במותו.
"התאבד אל וילסון", זעקה הכותרת בעיתון להיטון שדיווח על הטרגדיה: "אל וילסון, חבר להקת 'חום משומר' מאז נוסדה לפני חמש שנים, נמצא מת בתוך שק שינה, בחצר האחורית של בית אחד מידידיו בטופאנגה קניון. ליד שק השינה שלו נמצאה כמות של כדורי שינה. לאחרונה סבל אל מדיכאון נפשי, בעקבות תאונת דרכים בה נפצע. כינויו בלהקה היה 'הינשוף העיוור' והוא היה הזמר של שניים מלהיטיה הגדולים של הלהקה – 'הולכים לכפר' ו'שוב לדרך'. הוא אף כתב את הפזמון האחרון של הלהקה, 'בלוז העתיד'. בוב הייט, ראש הלהקה, אמר השבוע כי חום משומר תמשיך את לוח הופעותיה כרגיל. 'אני משוכנע כי זה היה רצונו של אל וילסון'...".
ב-3 בספטמבר בשנת 1971, יצא התקליט FUTURE GAMES של להקת פליטווד מאק.
SIDE 1 1. Woman of 1000 Years 2. Morning Rain 3. What a Shame 4. Future Games
SIDE 2 3. Sands of Time 2. Sometimes 3. Lay It All Down 4. Show Me a Smile
מתופף הלהקה, מיק פליטווד, סיפר בספרו האוטוביוגרפי את מצב הלהקה באותו זמן: "שוב פעם היינו במצב בו נזקקנו לגיטריסט וצורך להתחיל דרך חדשה". הגיטריסט ג'רמי ספנסר עזב את הלהקה בפברואר 1971 לטובת כת דתית. לאחר שפיטר גרין, הגיטריסט הקודם שפרש, הוזעק בשביל לעזור לסיים סיבוב הופעות - חזרו חברי הלהקה ההמומים לאנגליה, כדי לאחות את השברים ולנסות להתרומם שוב. בוב וולש, הזמר / גיטריסט שנכנס זמן קצר לפני כן ללהקה, ישב ותהה האם כדאי לו, בגיל 24, לשהות באנגליה בחברת להקה מתפוררת או לנסות את מזלו בארה"ב. ההיסטוריה מראה כי בחר להישאר. מיק פליטווד: "בוב וולש היה האופציה הנכונה בשבילנו. הוא בא מקליפורניה ואהב מאד את מוזיקת הג'אז והרית'ם אנד בלוז".
וולש עבר להתגורר בבית הקומונה של הלהקה, כשהגיטריסט דני קירוואן הפך, באותם ימים, למנהיג המוזיקלי שבה. וולש סיפר שנים לאחר מכן: "דני לא היה מישהו שנוח לשהות במחיצתו. אבל הוא ידע לשיר ולנגן כה טוב". גם כריסטין מקווי, הקלידנית ואשתו של ג'ון מקווי הבסיסט, הביאה כמה שירים משלה. בהמשך הפכה היא לאחד הכוחות החשובים ביותר בהיסטוריה של הלהקה. אבל זה כבר גולש לתקופה אחרת. וולש הביא את הרעיון שהפך לנוסחה ברורה בלהקה, כפי שמיק פליטווד סיפר: "בוב הוא שהתעקש שניצור את השירים שלנו מעתה והלאה, כשקולות גבריים ונשיים נמצאים בהם יחדיו. זה הפך לחותמת הסאונד שלנו. הוא היה נביא בנוגע למה שעתיד להגיע".
בסוף יוני 1971 נכנסה הלהקה לאולפני ADVISION שבלונדון, כדי להקליט תקליט זה, שהיה הראשון שהתנתק במודע משורשי הבלוז. משהו באווירת הבית בו גרו יחדיו העניק אווירה טבעית גם לשירים, שבהם אלמנטים של פולק אקוסטי ונינוח. אבל האלבום היפה הזה לא נכנס למצעדי התקליטים כשיצא, כנראה בגלל ריחוקו הסגנוני ממה שהקהל הורגל לו עד אז מפליטווד מאק.
בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת כי זה הוא תקליט שממחיש את תיסכולה של הלהקה להסתובב בדרכים זמן רב מבלי להרוויח כסף.
בוב וולש סיפר לעיתון NME, לפני צאת התקליט, על מה שקורה, לדעתו, בהתנהלות של עיתון רולינג סטון. מעניין אם יש קשר בין מה שאמר לביקורת שנכתבה על התקליט מטעם אותו עיתון (עליה בהמשך): "זה מפחיד לגלות כיצד דברים הופכים במהרה מאהובים לנדחים. לא מזמן קראתי על אלטון ג'ון ברולינג סטון. זה היה נראה שהם כל כך התלהבו ממנו שם עד שהוא לא יכול לעשות דבר שגוי. ואחרי זמן קצר קראתי גליון אחר של עיתון זה ואלטון נראה כבר פחות פופולרי שם. זה עניין של כמה חודשים בלבד לנפילה הזו. הוא היה הבן הקדוש שלהם ועכשיו, כשהצליח, הפך לאחד שמגיע לו, מבחינתם, להצליף בו".
מבקר המוסיקה בעיתון רולינג סטון לא התלהב בביקורתו, וכנראה שזה לא מפתיע: "השירה של דני קירוואן חסרת מאמץ ועניין והשירים שלו ארוכים מדי. כריסטין מקווי היא הנוצצת בתקליט הזה, אך גם היא מחווירה לעומת הישגי העבר שלה. הקול שלה נשמע, באופן מפתיע, חסר רגש וחלש פה. עדיין, אחד משיריה, MORNING RAIN, מכיל בתוכו דברים יפים. זה תקליט לא מספק. הוא רזה ואנמי והנסיון של פליטווד מאק לשנות כיוון אינו נכון. אני מקווה שבעתיד הם יממשו את הפוטנציאל שנתלה עליהם בחוזקה רבה".
פליטווד מאק לא ידעו אז כי משחק העתיד שלהם מנבא להם הצלחה לא נורמלית, אך חבריה היו צריכים לעבור עוד כמה שנים של תיסכולים עד שהגיעו לנחלה, שהביאה עימה תיסכולים חדשים.
ב-3 בספטמבר בשנת 1989 נעצר אוזי אוסבורן כשניסה לחנוק את אשתו, שרון.
אוסבורן בספרו: "עד אז, חזרנו לאנגליה במשרה מלאה. קנינו מקום בבקינגשייר. זה היה בית אמיתי, לא השטויות המזויפות של הסרטים שאתה מוצא בקליפורניה. אבל הדבר האהוב שבא עם זה היה השכן שלנו, ג'ורג'. הוא היה כימאי, והוא עשה את היין שלו. כל יום הייתי דופק על הדלת שלו ואומר, 'ג'ורג', תן לי בקבוק של היין שלך'. זה היה כמו דלק טילים, היין הזה שלו. אנשים היו באים מאמריקה, לוקחים לגימה אחת, העיניים שלהם היו מתרחבות, והם היו אומרים, 'מה לעזאזל יש פה?’ כמה כוסות משאטו ד'ג'ורג' הספיקו כדי לשים אותך במצב אחר. הדבר המצחיק היה שג'ורג' אפילו לא שתה. הוא היה אומר, 'הו, מר אוסבורן, ראיתי שהצתת את המטבח אתמול בלילה'.
אבל שרון הייתה על הגב שלי, בגדול, אז לא יכולתי לשתות את היין של ג'ורג' מולה. וגם לא יכולתי להחביא יותר את הבקבוקים בתנור כפי שעשיתי עד אז. התחלתי לקבור את החומר בגן. הבעיה הייתה שתמיד הייתי מסתיר את האלכוהול כשהייתי עצבני, אז למחרת בלילה לא יכולתי לזכור איפה לעזאזל שמתי את זה. הייתי שם בחוץ עם את חפירה עד השעה שתיים לפנות בוקר, חופר בורות בכל מקום. ואז שרון הייתה יורדת לארוחת בוקר ומסתכלת מהחלון, והיו כל התעלות האלה בכל מקום. 'לעזאזל, שרון', הייתי אומר לה, 'החפרפרות האלה היו עסוקות, לא?'
הייתי בן ארבעים, והמערכת שלי התחילה לוותר. ידעתי שמשהו היה מאוד לא בסדר כשהלכתי לפאב פעם אחת והתעוררתי חמישה ימים לאחר מכן. אנשים היו ניגשים אליי ואומרים, 'שלום, אוזי', ואני הייתי שואל, 'אני מכיר אותך?' והם אמרו, 'ביליתי שלושה חודשים בבית שלך במהלך הקיץ. אתה לא זוכר?'
הזהירו אותי כשהלכתי למרכז בטי פורד. הרופא אמר לי שבסופו של דבר הסובלנות שלי תהיה מזערית, ואז הגוף והמוח שלי ייסגרו. אבל חשבתי שזה סתם שטויות כדי להפחיד אותי. 'אתה יודע מה בעיית השתייה האמיתית שלי?' אמרתי לו. 'שאני לא מוצא פאקינג בר במקום הזה'.
חזרתי לשתות והפחד הכי גדול שלי היה להתעורר באולם בית משפט יום אחד כשמישהו מצביע עליי ואומר, 'זה הוא! הוא זה שדרס את בעלי!' או, 'זה הוא! זה שהרג את התינוק שלי!'
'אבל היה לי בלאק-אאוט, כבודו' יהיו המילים האחרונות שלי לפני שינעלו אותי ויזרקו את המפתח. ‘הלו?’ צעקתי שוב. 'מישהו שם?'
אז הלילה הקודם כנראה התפוגג ותהיתי איפה היו כולם לעזאזל. הזעתי ורעדתי עכשיו ובאמת הייתי צריך להשתגע. לבסוף הופיע בחור גדול, בגילי - אולי מבוגר יותר - עם מבט עצבני על פניו.
'סלח לי' אמרתי לו. 'מישהו בבקשה יגיד לי מה אני עושה פה? בתא הזה?'
הוא פשוט עמד שם והביט בי כאילו הייתי ג'וק בארוחת הערב שלו. 'אתה באמת רוצה לדעת?', הוא אמר. אמרתי שכן. הוא ניגש לסורגים, הסתכל עלי אפילו יותר טוב ואמר, 'בדרך כלל אני לא מאמין לאנשים כאשר יש להם אובדן נוח של זיכרון בזמן שהם עוברים על החוק. אבל במקרה שלך, אחרי שראיתי את מצבך אמש, אולי אחרוג'. לא הבנתי מה הוא רוצה.
'היית צריך לראות את עצמך'.
'תראה, אתה הולך להגיד לי למה אני כאן או לא?'
'אני אגיד לך מה,' אמר האיש. 'למה שלא אלך לקחת את התיק שלך? אז אני יכול לקרוא לך את האישומים.'
תקריא לי את האישומים? כמעט חרבנתי במכנסיים כשהוא אמר את זה. מה לעזאזל עשיתי? הרגתי מישהו? התחלתי לחשוב על סרט תיעודי שצפיתי בו לפני כמה שבועות בטלוויזיה אמריקאית, על רוצח בניו יורק. הוא עמד למשפט, הבחור הזה, והוא ידע שהוא עומד להיכנס לכלא לנצח, אז הוא קיבל חמאת בוטנים ומרח אותה על התחת שלו, ואז, רגע לפני שחבר המושבעים יצא לשקול את פסק דינו, הוא הניח את ידו במכנסיים שלו, התחיל לאכול חומר מידו. הוא שוחרר מהכלא בגלל היותו מטורף. הבעיה הייתה שלא הייתה לי חמאת בוטנים. אז אם הייתי רוצה להיראות כמו שאני אוכל את החרא של עצמי, אני אצטרך באמת לאכול את החרא של עצמי.
השוטר ניגש אל הסורגים של התא שלי והחזיק דף נייר בידו. אני מסתכל עליו, מזיע, נושם מהר ורוצה לעזאזל למות. הוא מביט בי בחזרה. ואז הוא מכחכח בגרונו ומתחיל לקרוא: 'ג'ון מייקל אוסבורן, אתה מואשם בזאת בניסיון הרצח על ידי חניקת אשתך, שרון אוסבורן, במהלך אירוע ביתי שהתרחש בשעות המוקדמות של יום ראשון, 3 בספטמבר'.
זה היה כאילו מישהו היכה אותי בראש עם חפירה. התנודדתי לאחור, נפלתי ורציתי להקיא, להתעלף ולצרוח, הכל בו זמנית. ניסיון רצח? שרון? זה היה הסיוט הכי גרוע שלי. אני הולך להתעורר בעוד דקה, חשבתי. זה לא יכול לקרות. ‘אני אוהב את אשתי!’ רציתי לספר לשוטר. 'אני אוהב את אשתי, היא החברה הכי טובה שלי בעולם, היא הצילה את חיי. למה לעזאזל שארצה להרוג את אשתי?'.."
ב-3 בספטמבר בשנת 1968 חזר רינגו סטאר ללהקת הביטלס, לאחר שפרש ממנה.
סטאר: "בהחלט עזבתי, לא יכולתי יותר. לא היה שום קסם והיחסים היו נוראיים. הייתי מגיע למקום רע בחיים. פשוט לא הרגשתי טוב. הרגשתי כמו אאוטסיידר. אבל אז הבנתי שכולנו בלהקה מרגישים כך. קיבלתי מברק שאומר, 'אתה מתופף הרוקנ'רול הכי טוב בעולם. בוא הביתה, אנחנו אוהבים אותך'. וכך חזרתי. כולנו היינו זקוקים לטלטלה הקטנה הזו. כשחזרתי לאולפן גיליתי פרחים בכל מקום. שוב הרגשתי טוב עם עצמי, עברנו את המשבר הקטן הזה וזה היה נהדר. ואז האלבום הלבן ממש המריא".
ביוזמתו של ג'ורג' האריסון, כיסה מאל אוונס (עוזר הלהקה הנאמן) את ערכת התופים של רינגו בעשרות פרחים.
ביום זה לא נערכה הקלטה עם כל הביטלס באולפן. האריסון ניסה, במשך כל הלילה, להקליט סולו גיטרה (במהופך) לשירו WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS.
טכנאי ההקלטה, בריאן גיבסון: "ג'ורג' רצה להשיג צליל של גיטרה בוכה, אך הוא לא רצה להשתמש בפדל הווא-ווא, אז הוא התנסה בסולו גיטרה לאחור. פירוש הדבר היה הרבה הליכות שלו, הלוך ושוב, מהחדר האולפן לחדר הבקרה. בילינו לילה ארוך בניסיון לגרום לזה לעבוד, אבל בסופו של דבר כל העניין בוטל".
כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,
להזמנה פה: 050-5616459
מי הוא המוזיקאי שמת מחציר, ב-3 בספטמבר בשנת 2010?
מייק אדוארדס היה צ'לן קלאסי כשקיבל בשנת 1972 הזמנה להצטרף ללהקת רוק חדשה ושמה ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA. הוא הקליט והופיע עם ההרכב עד שנת 1974, כשבמהלך תקופה זו סיפר עליו מנהיג הלהקה, ג'ף לין לרקורד מירור: "הצ'לן שלנו, מייק אדוארדס, הוא מטורף אמיתי והוא ינגן לקהל האמריקאי בצ'לו שלו עם תפוז". וברולינג סטון תיארוהו בזמנו כך: "הצ'לן מייק אדוארדס נראה יותר כגמד מוולט דיסני. הוא נחטף ללהקה מהאקדמיה המלכותית למוסיקה". בשנת 1975 פרש אדוארדס מאי.אל.או, הפך לנזיר ושינה את שמו לדווה פראמאדה.
בשנת 2010 היה אדוארדס בן 62 וידוע רק למי שהתעמק במסלול הקריירה של להקת אי.אל.או המצליחה. אז הוא נקלע למצב שלא היה לו סיכוי להיחלץ ממנו, כשנסע ברכבו, בשעה 12:30 בצהריים, בכביש המחבר בין הכפר הארברטון לכפר האלוול. בעוד הוא עושה את דרכו ניתקה ערימת חציר במשקל 400 ק"ג, ממעלה הגבעה, החלה להתגלגל ולצבור תאוצה כלפי מטה עד שנחתה בעוצמה אדירה על המכונית. אדוארדס נהרג במקום.
להלווייתו הגיעו כ-300 איש ששמעו ברקע את צלילי הלהיט ROLL OVER BEETHOVEN, שהקליט המנוח בעבר עם אי.אל.או, בעוד ארונו נישא בדרך האחרונה. לאחר מכן שרו כולם ביחד ובכאב את ALL YOU NEED IS LOVE של הביטלס. בתוך האולם ניגנה אחייניתו של אדוארדס יצירה של באך שהוא כה אהב. אחיו, דייויד, סיפר לנוכחים את סיפורו של אדוארדס בלהקת אי.אל.או וכמה היה קשה לו להתנהל עם ההערצה הרבה שקיבל שם ולכן פרש, באמצע סיבוב הופעות בארה"ב.
הרצאה מרתקת על אי.אל.או ("התזמורת המחשמלת") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,
להזמנה פה: 050-5616459
גם זה קרה ב-3 בספטמבר.
- בשנת 1965 הופיעה להקת הרולינג סטונס בדאבלין, כשלפתע הקהל החל להתפרע. 30 אנשים עלו לבמה והפילו את מיק ג'אגר.
- בשנת 1948 נולד דון ברוואר, המתופף של להקת גראנד פאנק ריילרואד.
- בשנת 1942 נולד אל ג'ארדין מהביץ' בויז.
- בשנת 1977 נהרג טכנאי ההקלטה קית' הארווד, בתאונת מכונית, מיד לאחר שעזב סשן הקלטה עם הרולינג סטונס. הארווד הקליט גם את לד זפלין ואת דייויד בואי.
- בשנת 1970 נעצר הזמר ארתור בראון בפסטיבל PALERMO POP שבאיטליה עקב התערטלותו על הבמה, תוך השמת קסדה בוערת על ראשו. הוא בילה ארבעה ימים בכלא.
- בשנת 1970 הכריזה להקת DAVE CLARK FIVE על התפרקותה.
- בשנת 1965 יצאה כתבה בעיתון NME הבריטי בה הצהיר עוזר-מנהל של הרולינג סטונס, אלן קליין, שבעוד שישה חודשים תיעלם כל סצנת הלהקות ויישארו רק שלושה הרכבים – הביטלס, רולינג סטונס והאנימלס. קליין יצליח בהמשך לגנוב כסף רב מהסטונס ולעורר בלגאן גדול בתוך הביטלס, שיביא בסוף לפירוק הלהקה.
- בשנת 1934 נולד הגיטריסט פרדי קינג. הוא מת ב-27 בדצמבר 1976 מבעיות לב.
- בשנת 1975 נערכה מסיבה בלוס אנג'לס לכבוד יום הולדתו ה-50 של השחקן פיטר סלרס. המסיבה הפכה לג'אם סשן עם ביל ווימן על הבס, רוני ווד וג'סי אד דייויס בגיטרות, קית' מון בתופים ואף באורגן, ג'ו קוקר בשירה, נייג'ל אולסון (המתופף של אלטון ג'ון) בתופים ובובי קיז ביחד עם דייויד בואי בסקסופונים.
- בשנת 1945 נולד מייק האריסון, הזמר המצויין של להקת SPOOKY TOOTH. הוא מת במרץ 2018.
- בשנת 1947 נולד אריק בל, הגיטריסט המקורי של להקת THIN LIZZY.
- בשנת 1981 פורסם בגיליון החדש של הרולינג סטון שקרוסבי, סטילס ונאש מקליטים תקליט חדש, בלי קרוסבי... כלומר, סטילס ונאש מקליטים אותו לבדם בלוס אנג'לס ועדיין לא היה לו שם. "סטיבן ואני מוצאים מחדש את החיבור המוסיקלי שלנו", אמר נאש. "דייויד קרוסבי היה קשה מאד בנוגע לדברים מסויימים. לא התחשק לנו לריב אז החלטנו להמשיך בלעדיו".
ב-3 בספטמבר בשנת 1973 יצא התקליט SWEET FREEDOM, של להקת אוריה היפ.
SIDE 1
1. Dreamer 2. Stealin' 3. One Day 4. Sweet Freedom
SIDE 2 1. If I Had The Time
2. Seven Stars
3. Circus
4. Pilgrim
זמר הלהקה, דייויד ביירון, אמר אז לכתב עיתון NME: "נאמר לנו על ידי המפיק שלנו, גרי ברון, כי זה יהיה ה-אלבום שלנו, אבל אמרתי לו אמש שהוא הולך לומר זאת גם על האלבום הבא, ועל זה שאחריו. אני חושב שהוא אמר את אותו הדבר על כל האלבומים שלנו. אבל אני נשמע טוב יותר מבחינת שירה וכל השאר נשמעים טוב יותר. הרעיונות נשמעים טוב יותר והשירים נשמעים טוב יותר. בהתחלה קראו לנו להקת ונילה פאדג' מדרג שני".
כשההצלחה שנוצרה על ידי אוסף האלבום הכפול, LIVE, התחילה להתפוגג, זה נראה בקושי אפשרי שדיוויד ביירון, הגיטריסט מיק בוקס, הקלידן קן הנסלי, הבסיסט גארי ת'אין והמתופף לי קרסלייק יתחילו להניע גלגלים לאלבום אולפן חדש.
אבל המנהל, גארי ברון, היה ידוע כמנהל חסר רחמים, שהאמין שיעמיס יותר, כך יקטן הסיכוי שהציבור ישכח את בחוריו.
כך קרה שביוני ויולי של 1973 הגיעה אוריה היפ לאולפני שאטו ד'הורוויל, ליד פריס בצרפת, כדי להתחיל להקליט את התקליט הזה. אחוזת האולפן הייתה ביתו לשעבר של המלחין הקלאסי שופן והדיבור היה שהמקום רדוף רוחות רפאים. עדיין, אמנים רבים הגיעו לשם כדי להקליט הרחק מאימת מס ההכנסה הבריטי. הייתה זו הפעם הראשונה בה אוריה היפ הקליטה מחוץ לאנגליה.
שלושת השבועות שהלהקה בילתה שם לא היו בדיוק המאושרים בחייהם. קן הנסלי התגעגע הביתה, וכחברי הלהקה גילו שהציוד, עם 24 הערוצים של האולפן, לא תמיד תפקד כמו שצריך. עם זאת, תקליט זה היה אלבום האולפן השלישי ברציפות של הלהקה עם אותו הרכב נגנים, ומוזיקלית נשמע שהתוכן שלו שיקף את תחושת המטרה המתגבשת שלהם. אבל מאחורי הקלעים, הבעיות של הלהקה גברו, כשמערכת היחסים שלה עם גארי ברון, ששוב הפיק את ההקלטות, נעשתה מתוחה יותר ויותר.
ההתמכרות לקוקאין והאלכוהוליזם של ביירון החלו להפוך לבעיות משמעותיות. ת'אין גם היה מכור להרואין.
שוב, קן הנסלי הלחין את חלק הארי של החומר כשהשיר STEALIN נשאר ברפרטואר החי של הלהקה, גם שנים לאחר מכן (הנסלי ביצע אותו כשהופיע בתל אביב). "זה היה על סף להפוך ללהיט גדול אמיתי, אבל הוחרם", אמר בוקס הגיטריסט. "הכל בגלל השורה, 'עשיתי את הבת של החווה'. היינו בסיבוב הופעות כשזה יצא, אז זה היה מאוחר מדי להקליט מחדש את המילים".
קן הנסלי על הכנת התקליט: "עדיין התאוששתי מדלקת כבד, הקלטנו את זה במנזר ישן מחוץ לפריס, הצוות האמריקאי שלנו הפחיד אותנו למוות והצית זיקוקים ברביעי ביולי. לי הרס מכונית שכורה ואני חושב שבילינו יותר זמן בשחייה, משחק פינג-פונג וירי ברובים מאשר בהקלטה! זו באמת הייתה בעיה לשהות הרחק מהבית ואני באמת מאמין שהתקליטים שעשינו כך נפגעו כתוצאה מזה".
מיק בוקס מדבר על הכנת התקליט: "זה היה טיול ההקלטות הראשון שלנו הרחק מהבית. זו הייתה חוויה לא קטנה עבורנו והפעם הראשונה שלא רק הקלטנו באולפן אלא גם ישנתי בו".
בעיתון NME נכתב אז בביקורת על התקליט: "למרות שאלבום ההופעה הכפול שלה, URIAH HEEP LIVE, הביא אותה כביכול לסיומה של תקופת הקלטות אולפן, האלבום השביעי שלה אינו יציאה רדיקלית מהסגנון שהיא טיפחהבתקליט האולפני הקודם שלה, THE MAGICIAN'S BIRTHDAY. נראה שהלהקה מרגישה את עצמה קרוב בצורה מסוכנת לאבד את האינדיבידואליות של הביצועים שלה. כך נעשה שימוש בטקטיקות ריסון שונות כדי למנוע זאת, כמו האופן שבו קן הנסלי מגביל את עצמו בקלידים, באופן עקבי, כדי לספק את מסך הסאונד הנודע. יש בתקליט כמה שירים שאפשר לתאר כמהלכים בטוחים".
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "התקליט הזה גרוע כמו תקליטיה הקודמים של הלהקה, ואולי אפילו יותר. אלוהים יודע איך הלהקה הזו קיבלה קרדיט כלהקת רוק כבד טובה. מגיע לו ציון 5 מתוך 100".
בעיתון פיטסבורג פרס נכתב אז: "התקליט נפתח עם הגיטרות הבוערות של קן הנסלי ומיק בוקס בשיר DREAMER, עם ניגון משובח ומניע, אבל משם והלאה זה בעיקר נע בירידה. מה שבטוח, אוריה היפ היא להקה יצירתית אבל רבות מהמילים שלה בנאליות וחובבנות להחריד. הסולן, דיוויד ביירון, לא עוזר בעניינים, גם אם הוא מנסה להשיג ויברטו בקולו, הוא מגלה מקרה עצום של מתח בגרון, המייצר את הנדנדה המגוחכת הקשורה לזמרי אלט מזדקנים. זו היא להקה אניגמטית; החברים יכולים להשמיע צלילים טובים כשהם רוצים, אבל הם לא עושים זאת לעתים קרובות מספיק. אולי זה היעדר סולן מליגה עליונה שיניע אותם למעלה. הדמות אוריה היפ ה'אמיתית', כפי שנוצרה על ידי דיקנס, הכריזה על עצמה כ'אדם מאוד מטומטם שכל הזמן רימה את מעסיקו'. התקליט של להקת אוריה היפ הוא לא הונאה, אבל הוא מתקרב לזה בצורה מסוכנת".
בעיתון NORTH WALES נכתב אז: "זו קנייה בטוחה אם אתם אוהבים את אוריה היפ. הוא חדש, אבל עדיין שומר על אופי האלבומים הקודמים, ומזכיר למאזין שהם מנסים נואשות להיאחז באינדיבידואליות שלהם. בסך הכל האלבום טוב, אבל הם לא ניסו משהו באמת יוצא דופן".
למרות הביקורות הרדודות לרוב, הלהקה לא איבדה אז את קהלה והיו שהאמינו כי אוריה היפ רק מתחילה לטוס למעלה, לעבר השמש.
ב-3 בספטמבר בשנת 1968 הופיע אריק איינשטיין עם אמנים נוספים, בהיכל התרבות בתל אביב
היה זה באירוע מפגן הפרחים הבינלאומי ששמו "אינטרפלורה" ובתוכנית האמנותית השתתפו שוזרי פרחים בינלאומיים, שולי נתן, צמד הדודאים, שלישיית מיתרי הזהב, שרה גולן, אריק איינשטיין ותזמורת עם הפסנתרן יצחק שטיינר.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.
