כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-30 באוקטובר (30.10) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "עד כמה שאני לא אוהב להודות בזה, 'אמריקן פאי' אכן הפך לצלב שעליי לשאת. זה משהו שאני צריך להתמודד איתו. זה המצב" (דון מקלין)
ב- 30 באוקטובר בשנת 1939 נולדה סולנית להקת ג'פרסון איירפליין, גרייס סליק.
אז אספתי כמה דברים עליה בשבילכם...
- בינואר 1974 יצא אלבום הסולו הראשון שלה ושמו MANHOLE. על הנייר זה אלבום הסולו הראשון של סליק, שידועה בעיקר כזמרת וחוד החנית של להקת ג'פרסון איירפליין. בפועל הייתה התמונה קצת שונה.
יש באלבום אפילו קטע אחד, IT'S ONLY MUSIC, בו סליק כלל לא נמצאת. אבל התזמורים בחלק מהקטעים לא פחות ממהממים. חלק אחר מהאלבום מכיל מוזיקה שאפשר לוותר עליה. לכן, כגודל הציפיות - אלבום סולו ראשון ועתיר ציפייה מגרייס סליק לא הצליח להתרומם לדרגת אלבום מושלם. אבל עדיין הוא מהנה מאד להקשבה. זה נפתח בקטע אקוסטי ומופשט בשם JAY. זה קטע קצרצר שמוביל ליצירה הבולטת שבאלבום - THEME FROM THE MOVIE MANHOLE. חמש עשרה הדקות שבה מעניקות לסליק את האפשרות להשתחרר ולהימתח מוזיקלית וגם לבטא מילים במין מבטא ספרדי. והתיזמור... אחחח... התיזמור. כי אצל גרייס סליק הכל הולך!
סליק בספרה האוטוביוגרפי: "שם האלבום היה אמור לעורר תדהמה בקרב הגופים לשחרור האישה. חלק מהאלבום הוקלט בלונדון, באולפני אולימפיק עם תזמורת סימפונית ונגני חמת חלילים בחצאיות סקוטיות. היה כיף להקליט את האלבום הזה, שהיה הצלחה אמנותית וכשלון מחפיר מבחינה מסחרית".
- ב-24 באפריל בשנת 1970, הוזמנה סליק לבית הלבן. ההזמנה הגיעה אליה מטרישה, הבת של הנשיא ניקסון. סליק החליטה לנצל את ההזמנה לבצע תעלול עם אל.אס.די בזמן שהיה בבית הלבן, ריצ'רד ניקסון היה האויב הציבורי מספר אחד, עם כניסתו לתפקיד הנשיאות בשנת 1969. החרפתו בעידוד המלחמה בווייטנאם ועמדתו נגד סמים לא התיישבו טוב עם רבים מהצעירים של האומה האמריקנית.
הוא נתפס כחסר הומור וחסר אכפתיות בעיני תרבות הנגד. כתוצאה מכך, הוא היה המטרה של בדיחות רבות. כמה מסופרי ואמני תרבות הנגד של המדינה הרהרו איך זה יהיה אם ניקסון ייקח אי פעם אל.אס.די.
גרייס סליק החליטה לברר את העניין במסיבת התה שהוזמנה אליה בבית הלבן. היא הזמינה איתה את אחד החברים הידועים לשמצה בתרבות הנגד, אבי הופמן, שעמד למשפט בגין הסתה לתסיסה בוועידה הלאומית הדמוקרטית בשיקגו בשנת 1968. הופמן דגל בהוספת אל.אס.די לאספקת המים בוושינגטון ועסק בהפגנות רבות.
לאף.בי.איי ולבית הלבן של ניקסון היו מספיק נתונים על סליק והופמן שסימנו אותם כסיכוני ביטחון פנים בגלל דעותיהם ומעשיהם האנטי-ממסדיים. אך איש לא חיבר אז את הקשר בין סליק המוזמנת למסיבה עם סליק הלא רצויה.
סליק והופמן התייצבו בבית הלבן כשבכיסה אבקת אל.אס.די והתוכנית שלה הייתה להכניס את ציפורניה הארוכות לכיס, לקחת קצת מהאבקה ולשים אצבע בתוך כוס התה של ניקסון במהלך שיחה.
התוכנית מעולם לא יצאה לפועל. הופמן עדיין היה מוכר לשומרי הבית הלבן למרות השיער המסורק וחליפת העסקים שלבש להסוואתו. לסליק נאמר: "בדקנו ואת סיכון ביטחוני".
השניים נחסמו בדלת הכניסה ולא הצליחו לפגוש את טרישיה או את אביה. זה לא ממש היה משנה, כי בסופו של דבר התברר שניקסון לא נכח באירוע, שנעשה בכלל לבוגרי בית הספר בו למדה בתו.
- ב-10 בנובמבר בשנת 1968, הופיעה להקת ג'פרסון איירפליין בתוכנית הטלוויזיה של האחים סמות'רס. זמרת הלהקה, גרייס סליק, מרחה את כל פניה בצבע כהה ומנחה התוכנית, טומי סמות'רס, הציג אותה, בשל כך, בשם GRACE SICK. סליק לא הסתפקה בשירה וגם עשתה בסוף הביצוע לשיר CROWN OF CREATION את תנועת המחאה השחורה. זו התנועה שהוצגה לראשונה מול התקשורת כשהאתלט כהה העור, טומי סמית', ניצח באמצע אוקטובר של אותה שנה במשחקי האולימפיאדה והרים אגרוף כלפי מעלה בעת שעמד על דוכן המנצחים עם מדליית הזהב על צווארו וההמנון האמריקני שנשמע ברקע. לצדו נראה זוכה מדליית הארד, ג'ון קרלוס, כשגם הוא מניף ידו כך למעלה.
ב-30 באוקטובר בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין באולם 'קליינהאמס מיוזיק הול' בניו יורק. אבל זמר הלהקה, רוברט פלאנט, התעצבן.
ההופעה עברה עם המון אהבה וחשמל כשלפתע נזרקה לעבר הזמר כוס זכוכית, באמצע ביצוע השיר I CAN'T QUIT YOU.
פלאנט הופתע מהדבר ומיהר לשיר באלתור על הזורק במיקרופון: "אתה מקלקל מופע טוב, טיפש שאתה / אם אתה באמת חושב שאתה חכם / בוא ותעשה זאת שוב / אתה שומע אותי מדבר אליך? חושב שאתה חכמולוג / אני מציע לך לעלות לבמה ולעשות זאת שוב...".
בעיתון MUSICAL DICHOTOMY נכתב על ההופעה אז: "להקת לד זפלין יצאה טוב יותר בהיכל קליינהאנס מאשר באלבומיהם. הם היו אמיתיים, טובים, מקצועיים מצוינים, איכותיים ונעים להקשיב להם!
האולם היווה במשך שנים את התפאורה לצורות מוזיקליות קלאסיות וצורות מוזיקליות הבנויות סביב איכות ושליטה. השנה, מספר אמרגנים נועזים הצליחו לשבור את הכללים המסורבלים להופעות ולמבצעים שהקימו אנשי השלטון. מכאן שהשנה היינו נתונים לעוד הרבה קונצרטים של רוק.
הדבר שהתגלה כתוצאה מכך הוא שמוזיקת הרוק נושאת איתה אווירה משלה וסביבה תרבותית משלה. וכששתי תרבויות מנוגדות בתכלית מתנגשות, מישהו חייב להיכנע. וזה קרה כשלד זפלין הגיע לעיר.
נראה שהלהקה הזו הכי טובה בהופעה החיה. הם מאוד מקצועיים בקונצרטים שלהם. יש להם אנשי סאונד השולטים בכל היבט של המוזיקה שלהם. ניתן לעשות הבחנות מדויקות בין גיטרה, תופים, בס ושירה. איכות הסאונד בקונצרט הזה הייתה נעימה ולא שכיחה מדי, בתקופה שבה הדגש מושם על עוצמה והגברה יתרה.
זה לא אומר שהם לא היו רועשים - אלוהים יודע שהם היו. אבל ההבדל מגיע בשימוש שלהם בעוצמה הזו. זהו צליל מבוקר שיכול לחדור וגם להרגיע. האינטנסיביות שבה הארבעה מסתכלים אחד על השני, בזמן העבודה, מדהימה. ריכוז היחידה שלהם מדהים. וגם הצמידות המוזיקלית שלהם מדהימה.
ג'ימי פייג', אף על פי שהרבה מבקרי רוק סנובים נוגחים בו, נתן תצוגה טכנית מרתקת של אמנות גיטרה שעדיין נדבקת במוחי. כושר ההמצאה והיושר שלו הוצגו בלחן בשם WHITE SUMMER. בקטע הזה, פייג' מרים כיסא ומכוון בשלווה את גיטרת הסילברטון הישנה שלו. הוא שואף לצורה מוזרה של טונאליות מוזיקלית בגיטרה שלו ומתקדם עם שלו. הנאמבר שילב מרקם מוזיקלי מעניין שרמז על המזרח הרחוק, הניב העממי והסגנון הקאנטרי-מערבי. בתצוגה מסנוורת של מיומנות ידנית. פייג' גרם למוזיקה שלו להפוך לנאום שלו. הוא מסר את מה שהרגיש באותו זמן. פייג' היה הפרפורמר הברור באותו לילה. הברק שלו על הגיטרה אפשר לקהל להעניק לו תשואות רבות.
לאחר דקות רבות של עבודת גיטרה מיומנת, פייג' נכנס לסצנה שהראתה את כושר ההמצאה שלו. במהלך הסולו הוא המשיך לקחת את הקשת של כינור וללטף אותו על גיטרת הגיבסון שלו, ויצר מרקם מוזיקלי מוזר. הוא התקדם עוד יותר, הוא התחיל לעבוד עם קשת הגיטרה והכינור בתוספת פדאל ווא-ווא.
סולואים שפעו בסיבוב ההופעות הזה. ג'ון בונהאם, ביצירה בשם 'מובי דיק', הפגין את כישוריו יוצאי הדופן בסולו תופים מורחב משהו. רוברט פלאנט עשה סולו כל הערב באמצעות מיתרי הקול הזועקים שלו, כדי ליצור צורה מוזיקלית אחרת. את זה הוא שילב עם הגיטרה של פייג' והם הפכו לאחד.
כפי שהבנתם עד עכשיו, די התרשמתי מלד זפלין. ולמרות המבקרים, אני חושב שבתקשורת הנכונה, זפלין היא אחת הלהקות הכי מרגשות בסביבה".
ההרצאה "מדרגות לרקיע - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה: 050-5616459
ב-30 באוקטובר בשנת 1997 התארחו חברי הבי ג'יז בתוכנית הטלוויזיה של מנחה הבי.בי.סי, קלייב אנדרסון. זה היה ראיון מחפיר ביותר.
זמן קצרצר לתוך הריאיון וכבר השווה המנחה את קול הפלצט הגבוה של הלהקה למיקי מאוס. שלושת האחים עדיין נראו יחסית נינוחים אך מארחם לא עצר פה. הוא המשיך ואמר שהוא חשב שהלהקה מורכבת מאחיות ולא מאחים, ושהכלב שלו אוהב את המוזיקה הגבוהה שלהם.
נקודת המפנה הגדולה הגיעה, עם זאת, כאשר אמר שהלהקה "תמיד תהיה חבורת מאוננים בשבילי". פניו של בארי גיב החלו להאדים. הראיון נמשך ואנדרסון חש שהוא על הגל. הוא לכאורה התעניין באמת בלהקה ובמוזיקה שלה עד שהתבדח שהוא "שכח את ההוא", כשדיבר על שיר ישן של בארי.
"אנחנו ממשיכים נהדר את הריאיון, נכון קלייב?", אמר בארי בסרקזם והוסיף: "למעשה, אני יכול פשוט לעזוב". אז הוא קם על רגליו, הפנה אצבע לעבר המארח ואמר: "ואתה המאונן פה, חבר".
הראיון הפך לשמצה כאחד המפגשים המביכים יותר בתולדות הטלוויזיה הבריטית. "כן, מצאתי את הבדיחות כואבות", אמר גיב לעיתון סאן. "ראיונות התבססו לרוב על השלילי, אף פעם לא על החיובי. וזו אחת הסיבות שעזבנו את קלייב אנדרסון. זה היה רק מטח של עלבונות אצלו, והיינו מעריצים של קלייב אנדרסון אז זה העציב אותי. פשוט התפרקתי שם".
בארי גיב עזב, מיד אחריו עזב רובין ומוריס נותר מבולבל, עד שהבין שעדיף גם לקום ולעזוב. "אתה יכול להישאר", אמר אנדרסון. "אני לא עושה חיקויים", השיב מוריס שנשמע נבוך מאד מכל המצב.
מוריס גיב דיבר על התסכול שלו סביב המפגש, ואמר שהוא ציפה להיות בתוכנית. "אמרו לנו שקלייב מעריץ גדול שלנו ומבקש לראיין אותנו, אז הסכמנו בשמחה גדולה. זה מצחיק איך שזה יצא כי לא חשבנו שהם ישדרו את זה, כי חשבתי שקלייב יתבייש מכדי להראות את זה. הוא חשב שנחזור והוא היה אומר, 'הבנתי!' - אבל לא עשינו זאת. לא אכפת לנו שיקרעו אותנו, אבל לא קורעים את השירים שלנו. כי הם כמו הילדים שלנו. אתה לא עושה את זה.
אתה יודע, קראנו לעצמנו 'המאוננים' בצחוק, כי שמנו שלט עם זה בטקס פרסים בלונדון, בארל'ס קורט. רק בתור בדיחה. אז כולם הסתובבו ואמרו, 'מי יכול לעשות את זה לחדר ההלבשה של הבי ג'יז? מי שם את זה על הדלת שלהם?' וכולם ממש התעצבנו כי הם חשבו שמישהו מתעסק בזה. ובארי אמר, 'לא, עשינו את זה' והם אמרו, 'אה! זה מאוד מצחיק, לא?' אבל כולם חיפשו מסביב את הדפוק שהניח את זה על הדלת שלנו. אבל על זה מדובר. זה כיף, וחשבנו שקלייב הולך להיות כזה.
כל מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו תמיד נהנים ובעצם ציפינו שנהנה עם קלייב כי תמיד חיבבתי אותו. תמיד אהבתי את התוכניות שלו. קצת עקבתי אחרי הקריירה שלו כי היה לו הרבה מזה ב-PBS כאן, בכבלים וכאלה. אז נהניתי. אמרתי, 'אה, כן. זה צריך להיות כיף לעשות את זה', וממש התאכזבנו".
קלייב אנדרסון הביע חרטה מאז אך לא נערכה סולחה בין הצדדים.
ב-30 באוקטובר בשנת 1970 הגיע ג'ים מוריסון (סולן להקת הדלתות) לפלורידה, ביחד עם עורך דינו מקס פינק, על מנת להישפט. במקור הייתה אמורה הלהקה להמשיך סיבוב הופעות באירופה. אבל השופט גודמן התעקש לערוך את המשפט בזמן וללא דחייה.
התוצאה תהיה שמעריצי להקה רבים לא יזכו יותר לראות לעולם את מוריסון על הבמה. הדלתות היו אמורים להופיע למחרת יום זה בשווייץ, לצד להקת החימום בלאק סאבאת'. בסוף, ארבעת הבחורים הכבדים מבירמינגהם הופיעו שם כשאת להקת הדלתות החליפו להקות CACTUS ו- TASTE.
השופט הטיל על מוריסון קנס בסך 500 דולר וחצי שנת מאסר בבית הכלא RAILFORD PRISON שבפלורידה. מוריסון ביקש לערער והמשך המשפט נדחה לשנה הבאה.
ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוסיקה נוספות,
להזמנות: 050-5616459
ב-30 באוקטובר בשנת 1979 יצא אלבום כפול לסטיבי וונדר, "חייהם הנסתרים של הצמחים".
SIDE 1
1. Earth's Creation
2. The First Garden
3. Voyage To India
4. Same Old Story
5. Venus' Flytrap And The Bug
6. Ai No Sono
SIDE 2
1. Seasons
2. Power Flower
3. Send One Your Love (Music)
4. Race Babbling
SIDE 3
1. Send One Your Love
2. Outside My Window
3. Black Orchid
4. Ecclesiastes
5. Kesse Ye Lolo De Ye
6. Come Back As A Flower
SIDE 4
1. A Seed's A Star And Tree Medley
2. The Secret Life Of Plants
3. Tree
4. Finale
כשסטיבי הוציא את האלבום הזה, העולם התפצל בנוגע לדעות לגבי איכותו, או אפילו אם זה כדאי בכלל. מוסיקאי הג'אז, הרבי הנקוק (ששיתף פעולה בעבר עם וונדר), שיבח את תחושת ההרפתקאות שלו, והצדיק את הניסוי כחלק מהתפתחות מוזיקלית. למבקר הרולינג סטון, קן טאקר, לא הייתה סבלנות לזה ואת ביקורתו תמצאו פה למטה בהמשך.
בכל אופן, הרעיון של פסקול סרט שנכתב על ידי מוזיקאי חסר ראייה עשוי להופיע כיוצא דופן בפני עצמו, אבל הנושא של הסרט הוא שהרים הכי הרבה גבות. הרקע מתנהל כך: הסופר פיטר טומפקינס והביולוג כריסטופר בירד הרכיבו את כל המידע שהם יכלו ממחקר המתייחס לחיי צמחים וכל עדות לתפיסה חושית בו, והם פרסמו אותו בספר שמספר על החיים הסודיים של הצמחים. זה כלל גם הדרך שבה הם מגיבים למוזיקה, ויכולת ההסתגלות שלהם ואף היכולת לתקשר עם בני אדם. כל מיני ראיות הוצגו שם כדי לגבות את התיאוריות - כולל בדיקה לראות אם לצמחים יש זכרונות.
מפיק הסרטים מייקל בראון, התעניין בפיתוח תסריט/סרט, וכבר הייתה לו קצת מוסיקה כשביקש מסטיבי לתרום קטע סיום לפרויקט. במהרה זה הפך לפרויקט שלם עבור המוסיקאי הידוע. סטיבי נרתע בהתחלה כי אז היה עדיין בתהליך של השלמת אלבומו SONGS IN THE KEY OF LIFE. לאחר שהאלבום ההוא יצא והצליח, בראון לא ויתר וסטיבי נכנס כל כולו לפרויקט.
בגלל שסטיבי לא יכל לראות במה מדובר, בראון הביא לו הקלטה שבה הוא מתאר בקולו את כל מה שהוא רואה בסרט. בעיתונות סטיבי היה אז זהיר, ואמר שהוא מצפה להלחין מוסיקה לסרט על נושאים שחורים, ולא על צמחים, אבל הוא עדיין מצא את הרעיון מסקרן. אולי הוא ראה בפרויקט דרך להרחיב את יכולות הכתיבה שלו, ללא מגבלות של פורמט שירי פופ. הזדמנות לבנות את המוסיקה סביב מקור חיצוני, או רמזים חזותיים, היה כנראה כמו שחרור מדפוסי העבודה השגרתיים שלו. סטיבי היה מחויב לאלבום וההקלטה התקדמה במספר רב של אולפנים תוך שימוש גם בציוד הקלטה דיגיטלי חדש.
אבל בשלב מסוים החליטה חברת פארמאונט לגנוז את הסרט, והשאירה את סטיבי וונדר עם אלבום שצריך לעמוד על רגליו ללא אלמנטים חזותיים. הוא חזר והקליט עוד שלושה קטעים עם יתרון ווקאלי ומסחרי. היה עיכוב נוסף לרמיקס, כדי לכלול צלילי אווירה טבעיים יותר, ואז לאחר שלוש שנים של תכנון ועבודה, האלבום הושלם. תוכנית שאפתנית להוסיף ניחוח פרחים לעטיפות התקליט השתבשה כאשר התגלה שהבושם בו השתמשו כרסם בוויניל. בתכסיס קדם פרסומי נוסף, חברת מוטאון שלחה עותקים של הספר וחבילת גרעיני חמניות לחנויות התקליטים - ההסבר היה שכאשר הזרעים ינבטו, האלבום יהיה בחנויות. אבל ההמתנה לצאת האלבום גרמה כבר לגרעינים לאבד את כוחם.
יש באלבום כמות לא מבוטלת של טכנולוגיה חדשה, ולמרות שזה היה ודאי מרגש לשימוש אז, זה גם יכול להקהות את השיפוט האובייקטיבי. הרי למה להשתמש בסיקוונסר כדי לדמות תופים, למשל, כשאף אחד לא מנגן בתופים יותר טוב ממך, מיסטר וונדר? וונדר לא עבד לחלוטין לבדו על הפרויקט והאחיות רייט הובאו לתרום מילים לשירים, וכך גם מייקל סומבלו. השיר BLACK ORCHID של איבון רייט מנסה להרחיב את היריעה עם הקבלה בין הפרח לאישה – אבל התוצאה נשמעת לא ממוקדת שהייתי מגדיר כהקלטת דמו שבטעות יצאה לאור (כולל צליל תופים מחריד וחסר טבעיות...). סיריטה (לשעבר אשתו של וונדר וזמרת שהוא הפיק) כתבה את המילים וגם הופיעה ב-COME BACK AS A FLOWER, ולמרות שהיא שרה עם חום ודיוק - כלי ההקשה בולטים מדי ומפריעים. האמת? הייתי מוריד את כלי ההקשה (שנשמעים כלופים דיגיטליים) ומשאיר את כל השאר. אז, לדעתי, היה יוצא שיר נהדר. מצד שני, השיר POWER FLOWER בלט אצלי, כבר מהקשבה ראשונה מלפני שנים לאלבום זה, כבולט. אני אוהב אותו.
זה טוויסט אירוני ששני התווים הראשונים בקטע שפותח את האלבום הזה יוצרים את המרווח המזוהה בדרך כלל עם השטן בשפת המוזיקה הקלאסית - הטריטון. רגע, זה אמור להיות אלבום של טבע יפהפה? או פתיחת השערים לגיהנום? לכן כנראה קשה לי להתחבר לאלבום זה כיצירה ברורה. אבל אני יודע שיש רבים שממש אוהבים אותו. תחשבו מה זה היה בזמנו, כשסטיבי רכב חזק על גל ההצלחה של "שירים במפתח החיים" והקהל ציפה להמשך דומה - כשלפתע קיבל את האלבום הזה. אני בטוח שלא פעם נשמעה קריאת תדהמה לנוכח זה ואחריה אכזבה.
והנה, כפי שהבטחתי, הרולינג סטון שפרסם אז בביקורתו: "נתחיל בסוף. המסע של סטיבי וונדר דרך החיים הסודיים של הצמחים הוא כל כך לא אחיד, כל כך מלא בהנאות זעירות ושיעמום נפוח, שלמען בטחון מסוים שוונדר לא איבד את המגע שלו, אתה צריך להתחיל בהאזנה לקטע האחרון של ה-FINALE.
עם זאת, אחרי התענוגות של קטע זה, אתה לבד, שכן לקטוף את הרגעים המרגשים פה היא משימה מצמררת, סובייקטיבית ביותר. הצוף של אדם אחד הוא סירופ תעשייתי של אחר, והאבקנים של צמחי הוונדר מתפקעים משניהם.
ההיבט הבעייתי ביותר באלבום הזה הוא האופן שבו הוא הוצג: כהוצאת האולפן הגדולה הראשונה של סטיבי וונדר מאז 'שירים במפתח החיים', שיצא ב-1976. ובכן, כן ולא. רוב המוזיקה כאן היא מהפסקול של סרט על החיים הסודיים של הצמחים , שהיה, בתורו, מבוסס על ספר רב מכר.
כמוזיקת קולנוע, האלבום מצליח, לפעמים עד אפקט מהפנט. הצד הראשון כולו, למשל, מתחבר כספר דיבור מוזיקלי-בוטני של הבראשית. קטע הפתיחה נקרא 'בריאת כדור הארץ', ככותרת יומרנית. מתוך שקט קריר וראשוני בוקעים צלילים רטובים וצווחנים של זרעים הנדחפים מעלה והחוצה, כמו אחד מאותם סרטי טבע דוקומנטריים של וולט דיסני שבהם צילום סטופ-אקשן מציג צבעוני פורח תוך שניות.
סטיבי וונדר יוצר צלילים שאי אפשר לזהות: הטריקים הגבוהים והמרחפים דרך ארבעת הצדדים של המסע כנראה נוצרו על ידי השליטה הטכנית של וונדר (הוא הפיק את הדיסק ומנגן כמעט בכל כלי) שפועלת היטב בשירות המיסטיקה העומדת במרכז נושא הסרט (החיים הסודיים של הצמחים כמפתח לידע אנושי) והן בקריירה שלו עצמו.
אבל וונדר נקלע לדילמה. הוא נלהב מכדי לעקוב במלואו אחר האמרה הישנה, לפיה מוזיקת סרטים טובה נשארת ברקע, חוזרת על עצמה ומנחה את המתבונן מסצנה לסצנה בצורה לא פולשנית ומרגיעה. לפעמים הוא יעשה כך ולפעמים לא. התוצאה היא רצף מוזר של שירים מעומעמים, בלדות מטושטשות וקטעים אינסטרומנטלים נודדים, המסתמכים על החזרות המעייפות של אלבומי הפסקול המטופשים ביותר, מהסוג שקונים לזכרונות נעימים מהסרט אבל אז אף פעם לא מנגנים בפטיפון.
אבל ישנו נושא אחד מרתק וחכם שמתחפר תחת מסע בחיים הסודיים של הצמחים, שאני בטוח שכולו של וונדר בגלל החזרה שלו בעבודתו הקודמת: ההשוואה בין צמחים וילדים. סטיבי וונדר מניח שהטבע מתקיים במצב של תמימות טהורה. לפיכך, המצב הקדם-מיני של ילדים משווה לנבטים ירוקים ורכים - קפיצה מסודרת ונועזת. פחות מסודרת ונועזת היא העובדה העצובה שכנראה מאותה סיבה, הייצוג המוזיקלי הוותיק של וונדר למודעות חושנית - עם רית'ם אנד בלוז קשוח וקולע - לעולם לא חודר למסע דרך החיים הסודיים של הצמחים. בשביל מוזיקה באלבום כפול, נשארנו עם כמה מלודיות פופ מקסימות אך מוגזמות, כבוד מחודש ליכולות הטכניות של וונדר ורצון עז עוד יותר לשמוע מה הוא יצור כשהוא לא מוגבל ליצירת פסקול".
האייטם הזה יצא בינואר 1978... יקח עוד הרבה יותר ממרץ 1978 ועד שהאלבום ייצא:
ב-30 באוקטובר בשנת 1970 יצא האלבום של אלטון ג'ון שאני הכי אוהב. שמו הוא TUMBLEWEED CONNECTION.
SIDE 1
1. Ballad Of A Well Known Gun
2. Come Down In Time
3. Country Comfort
4. Son Of Your Father
5. My Father's Gun
SIDE 2
1. Where To Now St. Peter?
2. Love Song
3. Amoreena
4. Talking Old Soldiers
5. Burn Down The Mission
זהו גם אחד האלבומים הפחות מוכרים לאלה שלא מתעמקים בקריירה שלו. מה שכן, הוא יצא באחת התקופות הקלאסיות והפוריות יותר שלו. התקליט TUMBLEWEED CONNECTION יצא אחרי תקליט שני ומצליח מאד, שנקרא על שמו של הזמר בו אנו דנים. בתקליט השני ההוא יצאו שני להיטים שהציבו אותו ככוכב עולה ומבטיח מאד. אלה הם YOUR SONG ו- THE BORDER SONG. כמו כן, עולם המוסיקה גילה שם יוצר רציני ובעל סגנון ייחודי משלו. למרות שבתקליט TUMBLEWEED CONNECTION אין להיטים גדולים בסדר גודל של השניים שציינתי קודם לכן, הוא עוצמתי ומרגש לא פחות ממנו. האלבום הזה סובב סביב מוטיב המערב הפרוע והאמריקנה של פעם. את שירי האלבום מעטרות דמויות של פורעי חוק ושריפים. התמלילן הקבוע של אלטון, ברני טאופין, היה מוקסם בתקופה ההיא מסרטי המערב הפרוע והחליט כי הוא רוצה ליצור שרשרת שירים שתתאים לחוויותיו מהסרטים האלה. אלטון ג'ון וברני טאופין כלל לא היו באמריקה עד לתקופת יצירת האלבום. כך שכל השירים והאווירה שבהם נהגו מדמיונם בעקבות סרטים שראו וספרים שקראו. מבקר עיתון רולינג סטון, ג'ון לנדאו, לא אהב את הבריחה של אלטון מהבסיס היצירתי שלו והביע תקווה כי באלבומו הבא יחזור היוצר הזה לפשטות שלו, כי אין הוא צריך יותר ממנה. עם זאת, משהו בתקליט הזה ובאווירתו דווקא מעצימים בעיניי את חוזקו של קונספט זה.
כל השירים כאן נכתבו על ידי טאופין חוץ משיר אחד בשם LOVE SONG, שכתבה לזלי דאנקן, שהייתה אחת מזמרות הליווי של אלטון בתקופה ההיא. דאנקן הייתה גם זמרת סשנים מבוקשת מאד בתקופה ההיא לאמנים אחרים. זמרות נוספות ששרו בקולות רקע באלבום הן דאסטי ספרינגפילד ומדלין בל. גם הזמר טוני בארו, שעבד בתקופה ההיא ביחד עם אלטון בהקלטת גרסאות כיסוי לשירי פופ ידועים שיצאו בתקליטים מוזלים, שר כאן בקולות רקע.
אלטון ג'ון נחשב ב-1970 לאחת התופעות החזקות ביותר בעולם המוסיקה. אלבומו השני, שנקרא בפשטות על שמו, הניב שני להיטי ענק (YOUR SONG ו- BORDER SONG) וגם שאר שירי האלבום הם לא פחות ממצוינים. האלבום שבא אחריו, TUMBLEWEED CONNECTION, אמנם לא הכיל להיטים, אך הוא נחשב בעיני רבים (וגם בעיני אלטון עצמו) לאחת מפסגות יצירתו. עקב המחסור בלהיטים לא נכנס האלבום עצמו למצעד המכירות האמריקני. מה שמראה כי אלטון ג'ון וברני טאופין לא רדפו רק אחרי הלהיטים הגדולים והכסף אלא הם גם היו אמנים שהיה חשוב להם להביע באופן טוטאלי את מה שבנשמתם. והם הצליחו בענק במשימתם זו.
כל שיר באלבום הזה הוא יצירת מופת קטנה. שירים כמו AMOREENA, BALLAD OF A WELL KNOWN GUN או WHERE TO NOW ST PETER מדגישים את הצד הרוקי יותר של אלטון. למעשה, שיר הפתיחה (BALLAD OF A WELL KNOWN GUN) נכתב כבר לתקליט הבכורה של אלטון אך לא מצא את מקומו שם.
השיר השני באלבום COME DOWN IN TIME הוא אחד השירים היפים ביותר שאלטון וטאופין כתבו אי פעם לטעמי. צליל הנבל מכניס אותנו לאווירה רומנטית, שאלטון ידע לתת כה טוב. זה לדעתי אחד משיאיו של אלטון ככותב בלדות. פול באקמאסטר: "אני מקבל הרבה מחמאות על זה בגלל העיבוד".
רוד סטיוארט אהב כל כך את השיר COUNTRY COMFORT (שרק הוא יצא גם כתקליטון ורק באוסטרליה) עד שהתעקש לכלול אותו באלבום הסולו השני שלו, GASOLINE ALLEY. השיר SON OF YOUR FATHER הוא שיר בקצב מהיר שקיבל גרסת כיסוי טובה לא פחות מלהקת SPOOKY TOOTH באלבומה THE LAST PUFF. השיר שחותם את צד א' של האלבום, MY FATHER'S GUN, הוא אחד השירים החזקים באלבום לטעמי. יש בו דינמיקה מרשימה שראויה לחתום את הפרק הראשון של התקליט.
צד ב' לא פחות משובח עם הפתיחה הרוקית (והגיטרה המייללת של קיילב קוואי) בשיר WHERE TO NOW ST. PETER, שמספר על חייל שמת ונשמתו עוברת לצד השני. פול באקמאסטר סיפר שרצה לתזמר גם את השיר הזה "אבל לא יכולתי אז לעבוד על כל השירים בזמן שניתן לי. בכלל, הייתה אווירה שונה בהקלטת האלבום הזה. הוא לא הוקלט בבת אחת. לא תמיד היינו זמינים באותו זמן. ייתכן שגאס דאדג'ן המפיק היה בפרויקטים אחרים. אלטון היה כנראה בסיבוב הופעות וכנראה האולפנים לא היו תמיד זמינים".
לאחר מכן מגיעה מחווה מקסימה של אלטון לזמרת הליווי שלו בהקלטות- לזלי דאנקן. שיר שלה, LOVE SONG, מקבל פה את ההגשה האלטונית המקסימה, כשהיא עצמה מספקת לו קולות רקע.
אז מגיע השיר AMOREENA המחשמל, בו אלטון גם מפנק בצלילי אורגן ההאמונד. אשתו של ריי וויליאמס, שניהל אז את אלטון ואת טאופין, הייתה הרה בזמן כתיבת השיר. טאופין הציע שהיא תקרא לילדה בשם אמורינה וכתב על זה שיר. התינוקת נולדה ואכן נקראה בשם זה. אבל זמן קצר לאחר שהיא נולדה, עזב וויליאמס את עמדת ניהול השניים והפרידה לא הייתה נעימה.
השיר שמסיים את האלבום, BURN DOWN THE MISSION , הוא חתימה עוצמתית בסגנון גוספל. השיר מטפס ומטפס עד שהאלבום מסתיים בשיא. לפי מה שנשמע לי יש בשיר הזה השפעה לא קטנה מסגנונו המוסיקלי של ליאון ראסל. קולו של אלטון בשיר הזה מוכיח שהוא אחד הזמרים הגדולים יותר בתחומו. איזה קול!! איזו נשמה! איזה אלטון!
השפעה חזקה נוספת על כתיבת האלבום הזה הגיעה מהאלבום MUSIC FROM BIG PINK של להקת THE BAND, שחולל מהפכה מוסיקלית כשיצא ב-1968. השפעות נוספות שניכרות היטב באלבום הזה הביעו מזמרים כמו רנדי ניומן ודייויד אקלס. האלבום הוקלט באולפני TRIDENT שבלונדון אך נשמע לעיתים כאילו הוקלט במקום אחר לגמרי מעבר לים. הסשנים לאלבום הזה החלו כשלמעשה האלבום הקודם ELTON JOHN עוד לא יצא כלל לחנויות. חשוב ביותר לציין כאן גם את עיבודי התזמורת הנפלאים שהכין המתזמר / נגן הצ'לו פול באקמאסטר, שלפי אלטון נהג תמיד לאחר להקלטות ולבוא בכל פעם עם תירוץ מוזר אחר.
עטיפת האלבום צולמה בתחנת רכבת בשם BLUEBELL RAIL, שנמצאת במרחק חצי שעה נסיעה דרומה מלונדון. אלטון ג'ון וברני טאופין מצולמים בה וצבע העטיפה החום הוסיף לקונספט של המערב הפרוע.
ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו בזמנו: "הביקורת היחידה שנשמעה על האלבום הראשון שלו שיצא באמריקה, 'אלטון ג'ון', הייתה שההפקה גרנדיוזית מדי. הלחנים היו מעולים, והמילים לרוב טובות מאוד, והביצועים ללא רבב. עם זאת, אלטון אכן הלך לאיבוד ברבים מהשירים, וכמו רבים ממעריציו, אני שמח שהוא הפחית קצת מזה בתקליט החדש. למעשה, ההסתייגות העיקרית שלי מהאלבום החדש היא שהוא לא הלך מספיק רחוק.
התקליט מתרכז במילים של ברני טאופין. כמו הבאנד וקרידנס, ששתיהן השפיעו עליו, טאופין כותב על הדרום והמערב האמריקני המיתולוגי ונראה שהוא מעדיף את העבר על ההווה כנושא קונספט. אלימות היא חלק חשוב מאוד בחזון שיצר כאן טאופין ומספר שירי האהבה באלבום מבטאים רגשות מיושנים ותוהה אם ההקשר מובן עד עכשיו או שזה מייצג סטייה מהגישה ההיסטורית.
הקונסטרוקציות של טאופין לרוב מביכות וקשות לשיר ולפעמים העמימות יוצאות משליטה. הוא לא תמלילן גדול אבל הוא בהחלט מעניין והוא מספק לאלטון ג'ון כלי מצוין להביע את עצמו. אלטון ג'ון הוא זמר משובח ברוח הנשמה-פולק. השירה שלו והלחנים שלו באלבום הזה טובים במיוחד. מה שלא כל כך מרגש הוא העיבודים העמוסים שנראים מפזרים את האנרגיה של הביצועים. מרגיז במיוחד השימוש החוזר בכלים כגון מפוחיות, גיטרות סטיל ונגיעות הפקה אחרות. זה נשמע מסובך מדי לאוזני וגישה פשוטה יותר הייתה משאירה יותר מקום לאלטון לזרוח, ללא הסחת דעת.
רוב השירים אמנם כוללים רק בס, תופים, פסנתר וגיטרה אבל כל אחד כל כך עמוס שהסאונד מאבד את המיקוד שלו. הפסנתר של אלטון עומד במרכז וסגנונו המסונכרן מדי תורם לסגנון המפוצל ולעיתים כאוטי של השירים. מקום אחד שבו דברים מסתדרים הוא בשיר MY FATHER'S GUN. מקהלת הנשמה הגדולה מעלה את התמונות המתאימות בצורה מבריקה. גם הסאונד הגדול ב- BURN DOWN THE MISSION יעיל, וההתחלה של AMOREENA פשוט מעולה. ובכל זאת, נגינה מצומצמת כמו בשירים TALKING OLD SOLDIEWRS ו- LOVE SONG אולי הייתה מעניקה לאלבום עומק אישי גדול יותר.
זה עדיין אלבום מרגש, כזה שניגנתי בלי סוף במשך שבוע, אבל זו גם הזדמנות שהוחמצה ובפעם הבאה אני מקווה שהוא ילך עד הסוף ויגיע לשום דבר מלבד הבסיס. הוא אחד הבודדים שהוא טוב מספיק כדי לא להזדקק לשום דבר אחר".
עד כאן קול העבר. אז בואו תלגמו בירה, תאכלו נזיד שעועית חם (היי, לא יותר מדי...), תקפצו על סוס ותתחילו לדהור. יש פה, לטעמי, את אחד משיאיו של אלטון כיוצר וכמבצע.
ב-30 באוקטובר בשנת 1970 הופיעה להקת הבירדס בפארק שעשועים ליד מיאמי. הבמה שהורכבה במקום הייתה חובבנית וקטנה. אך הצרות הגדולות החלו כשהודלקה התאורה מסביב לאותה במה.
כשהבירדס טסו למיאמי, נתקלו החברים במטוס בג'ים מוריסון ובעורך דינו, מקס פינק, שהגיעו כדי לשמוע את פסק הדין של השופט, במשפט בגין התערטלות של הזמר שם, בשנת 1969.
במהלך הטיסה דווקא הייתה אווירה טובה, כשמוריסון וגיטריסט הבירדס, קלארנס ווייט, שיחקו בהטלת סכין, בקומה העליונה במטוס הבואינג 747, בעודם לוגמים כמויות לא מבוטלות של ברנדי. לאחר הנחיתה נפרדו הבירדס ממוריסון, איחלו לו בהצלחה ופנו להופעתם בפארק השעשועים ב- DANIA, ליד מיאמי. הופיעו שם גם להקות כמו ג'יימס גאנג והאחים בוריטו המעופפים.
הבמה הקטנה הורכבה מלוחות מתכת וההופעה נקבעה לשעת ערב חשוכה. אבל כשהתאורה הופעלה, לא רק האחים בוריטו התעופפו כי אם גם המון חרקים - למעשה, כל חרק שהיה במרחק מה החליט לההימשך לאור זה. היה זה נראה כמכת ארבה. בכל פעם שמישהו פתח את פיו לשיר, הוא הסתכן בבליעת כמה מהם. כמו כן, ידי המוזיקאים נראו עסוקים לא רק בנגינה אלא גם בנפנוף עצבני. מספר העקיצות שספג כל אחד מהם היה מרשים.
ב-30 באוקטובר בשנת 1971 יצא התקליט MEDDLE של פינק פלויד. ההדים שלו מרשימים עד עצם היום הזה.
SIDE 1
1. One Of These Days
2. A Pillow Of Winds
3. Fearless
4. San Tropez
5. Seamus
SIDE 2
1. Echoes
הסיפור השלם על התקליט, כולל הרבה פרטי מידע נדירים מאז, נמצא בספרי "תמונות בתערוכה - כרונולוגיית הרוק המתקדם 1971-1972".
ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" (עם המון פרטי מידע מיוחדים ויחודיים מאז) והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות שלי, להזמנה: 050-5616450
ב-30 באוקטובר בשנת 2010 הופיע יוסוף איסלאם (קאט סטיבנס) הופעה ציבורית נדירה, כשהוא מבצע, בקניון הלאומי בוושינגטון, את להיטו, "רכבת השלום" בעצרת להשבת ההבנה בין בעלי דעות מנוגדות, שמאורגנת על ידי ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר. שם הוא פגש את אוזי אוסבורן.
הייתה זו עצרת להשבת שפיות ו/או פחד, שאורגנה על ידי ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר. היא התקיימה מול כ-200,000 משתתפים, כסאטירה שמטרתה להחזיר את ההבנה בין בעלי דעות פוליטיות מנוגדות. ברוח האחדות, סטיוארט הביא את יוסוף לבצע את "רכבת השלום", אבל קולבר התחבר יותר למה שהיה לאוזי להציע.
הוא עלה לבמה, באמצע הביצוע של יוסוף, וצעק, "תפסיק! תפסיק! מישהו חייב למשוך את בלם החירום על הקשת המקושקשת הזאת", הוא צעק והצביע על יוסוף לקול צחוק הקהל. יוסוף נראה מופתע לחלוטין וקולבר מיד צעק – "אוזי, קדימה!". אז אוזי עלה מיד ולהקתו החלה לנגן את "רכבת מטורפת" כשיוסוף הכעוס נראה עוזב מיד את הבמה. ג'ון סטיוארט התרוצץ על הבמה כשהוא רותח מזעם ומנסה לעצור את אוזי. הקהל השתולל. אז סטיוארט נופף לעצור, הלהקה עצרה והוא קרא מיד ליוסוף לעלות שוב לבמה. זה עלה מיד וביצע עם האקוסטית את שירו. קולבר עודד את אוזי להמשיך ועל הבמה התרחשה תאונה הזויה של שתי רכבות, כשאוזי ויוסוף מבצעים ביחד, כל אחד את שירו. לאחר זמן קצר השניים הפסיקו את שיריהם והתחבקו יחדיו מול הקהל שהריע.
נראה שכל הקטע היה מבויים מול הקהל וזה נראה רעיון מעניין לקבלת האחר, גם אם לא מסכימים פוליטית.
האם יוסוף איסלם / קאט סטיבנס כה תמים בענייני שלום? ובכן, הנה נתונים מטרידים שאספתי בעניין...
בשנת 1988 הגיע יוסוף איסלם לישראל והופיע בפסטיבל איסלמי, כפי שדיווחה הטלוויזיה הישראלית. המופע שלו נערך בכפר כנא, המקום בו המוסלמים מאמינים שישו הפך מים ליין. איסלם הגיע גם לירושלים, במסגרת משלחת של מוסלמים קנאים, והשתתף בעצרת בה האשים את ישראל כמדינת טרור גזענית השולטת בכוח על פלסטינים. לתקשורת הוא אמר אז שישראל שייכת רק למוסלמים ושאין ליהודים מה לחפש בה. דבריו הדהימו והרתיחו גם את אחיו, דייויד, שגר מזה שנים ברמת השרון ונשוי לישראלית. נטען כי יוסוף איסלם גם תרם עשרות אלפי דולרים, בעת ביקורו פה, לאירגון הטרור חמאס. איסלם גם חולל שערוריה כשתמך בפסק דין מוות שהוציא חומייני נגד סלמן רושדי, מחבר הספר "פסוקי השטן".
בתחילת יולי 1990 כבר לא היה ליוסוף איסלם מזל עם ישראל; זה היה ב-1 ביולי כשהמטוס נחת מאנגליה לישראל ויוסוף איסלם צעד ממנו החוצה עם מוחמד, בנו בן השמונה. השניים, שביקשו להגיע לפסטיבל מוסלמי, הגיעו לדוכן החתמת הדרכונים כדי להיכנס לשטח ישראל, אך נתקלו בעובדי שדה התעופה שהובילו אותם מיד לחדר צדדי, שם הם הוחזקו במשך כמה שעות בעוד תיקיהם נבדקים בקפדנות. לאחר מכן הובלו הם בחזרה למטוס שלקח אותם ללונדון. כניסתם נחסמה על פי דרישה של משרד הפנים, לאור הרצאותיו של איסלם נגד העם היהודי בפעם הקודמת שהיה פה. "זה היה סיוט", הוא סיפר לאחר מכן על החוויה לתקשורת העולמית.
גם בשנת 2000 לא היה ליוסוף איסלם מזל; זה היה ביולי 2000 כששוב נדחתה כניסתו לשטח ישראל. הוא הוזמן להופיע במרכז פרס, לקירוב ישראלים ופלסטינים ובחר להביא עמו צוות צילום מערוץ VH1 שהפיק עליו פרק בסדרת BEHIND THE MUSIC. אך כשהגיע לדלפק הדרכונים וחיכה שיחתימו את דרכונו, שמו צץ מיד כאיש לא רצוי פה והוא הובל לחדר צדדי. "הם נעלו אותי בחדר קטן, שני מטר על שני מטר, ללא מים או שירותים", הוא התלונן לאחר מכן. "אחרי כך הם גירשו אותי ואני לא מבין מדוע זה קורה, בזמנים של שלום". מצד שני, מטעם שדה התעופה בן גוריון נמסר שאיסלם דווקא קיבל יחס טוב עד שהובל בחזרה למטוס.
יוסוף איסלם על ההאשמות נגדו: "מעולם לא נתתי ביודעין כסף לטרוריסטים. נתתי כסף לאנשים עניים ולבתי חולים. עזרתי לקנות אמבולנסים בארץ הקדושה. אין לי שום עסק עם חמאס". על הביקור שלו בשנת 1988 הוא טען שזה היה רק ביקור הומניטרי. אז אמר...
משה פוגל, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, הסביר לתקשורת אז: "הייתה בעיה להכניס אותו לארצנו כי הוא תמך בחמאס. הוא לא נראה כאילו הוא בא פה לתיירות קיץ תמימה. לכל ארץ יש את הזכות למנוע טרור בגבולותיה. יוסוף איסלם ידע היטב, לפני שעלה לטיסה לארצנו, שיש נגדו צו איסור כניסה".
ב-30 באוקטובר בשנת 1968 נפצע ריק דאנקו, הבסיסט של להקת 'הבאנד', בתאונת דרכים, בעת שנסע בדרך מלאת ערפל. הנה הדיווח שאני מביא על זה מספרו הנהדר של גיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון:
"אחרי שיצא תקליט הבכורה שלנו, כל הגיהנום השתחרר בין הבנים. ריק (דנקו הבסיסט) וריצ'רד (מנואל הפסנתרן) היו על השתוללות של הרס סביב וודסטוק, עם ליבון (הלם המתופף) שלא היה רחוק מזה. מערכת היחסים של ריצ'רד עם אלכוהול החלה להצמיח שורשים חדשים. כדורי וריק אהב להיות בקדמת הקו - הכל מותר. הכל נראה בסדר וכיף, אבל כמה מהמכוניות הישנות הקלאסיות שהבנים רכשו, נמצאו הפוכות בדרכים צדדיות שונות מסביב לעיר. תאונות רכב עם ריצ'רד, ריק וליבון הפכו להתרחשות קבועה. כל מה שגארת' (האדסון האורגניסט) ואני יכולנו לעשות זה להתרחק מהדרך.
אחרי התרסקות אחת, ריק המשיך וקנה לעצמו עוד מכונית קלאסית. אני לא זוכר את היצרן, אבל זה היה יופי. הוא נראה חד וספורטיבי ברחבי העיר עם הדבר הזה. ואז קיבלנו שיחת טלפון באמצע הלילה בה נאמר שהוא התנגש עם המכונית הקטנה והיפה שלו בעץ והובהל לבית החולים בקינגסטון, ניו יורק, במצב קריטי. זה כבר לא היה מצחיק. היינו מבוהלים שזה עלול להיות קטלני.
הלכנו לבקר אותו ברגע שהתאפשר והיינו המומים מהמראה. הם גילחו את ראשו וקדחו שני חורים בגולגולתו, אחד מכל צד. היו מלקחיים שהוכנסו לחורים עבור מתיחה. הוא שבר את צווארו בצורה קשה וזו הייתה הדרך היחידה בה הוא יכל להתרפא כמו שצריך. היו לו גם חתכים ותפרים בלחי מתחת לעין. הרופא אמר שיש לו מזל. בר מזל?! – חשבתי לעצמי, אבל הוא צדק. ריק כמעט איבד עין, והשבר בצוואר יכול היה להרוג אותו. הוא לא יכל לזוז אז התכופפתי אליו לשאול לשלומו.
'כואב לי הצוואר', אמר ריק בקול יבש. 'החתך הזה על הפנים שלי כואב, אבל באופן מפתיע, החורים בגולגולת שלי לא כואבים כמעט בכלל'. ככל שהוא היה מטופל ומחוץ לזה, יכולתי לראות עצב נוראי וחרטה בעיניו. הוא רעד כשדיבר. 'אני מצטער, חבר'ה. אני ממש דפוק ואני כל כך מצטער. זה מקלקל את התוכניות שלנו, אבל אני אתרפא מהר ככל שאוכל ואני לא אאט אותנו יותר לעולם'.
הרגשתי נורא בשבילו. בחור עם אנרגיה כזו שנראה לכוד בסביבה הזו. לחצתי את ידו ואמרתי, 'פשוט תבריא'.
הרופא אמר לנו שריק יצטרך להישאר בבית החולים למשך חודש עד שישה שבועות. לדעת כמה חסר מנוחה ועצבני הוא יכול להיות גרם לי לתהות איך הוא יוכל לשכב בשקט כל כך הרבה זמן, אבל פשוט הוקל לו שהוא לא נהרג ושעם הזמן הוא יתאושש.
המצב של ריק גרם לכך שלא נוכל לצאת ולהופיע לשיווק תקליט הבכורה שלנו. בתור הדובר המיועד של הלהקה, לא רציתי לדבר על התאונה עם העיתונות, אז עשיתי החלטה מודעת לא לעשות ראיונות לאלבום — החלטה חריגה ביותר. לכן יצא באזזז גדול סביבו, על קבוצה שנקראת פשוט 'הבאנד'. המיסטיקה סביבנו העמיקה עוד יותר".
ריק דאנקו: "נהגתי במכונית אנגלית יפהפייה, משנת 1953, עם מרכב אלומיניום, שהייתה שייכת לאחיה הגדול של חברה שלי. הייתי קצת שיכור מדי, קצת מסטול מדי. פשוט נסעתי על הר, פניתי באחת הפניות והרגשתי את המכונית מחליקה. לחצתי על הבלם ופגעתי בעץ. נדפקתי כהוגן. כמה דקות לאחר מכן יצאתי מהמכונית, ממש מדמם. איכשהו מישהו הסיע אותי לבית, לחדר השינה, נשכבתי על המיטה שלי, וזהו זה. לא קמתי שלושה או ארבעה חודשים אחרי זה. אחד הפלאשבקים שלי היה שפתאום יש אנשים בחדר שלי. יש שוטר, והוא מבקש את רישיון הנהיגה שלי. ליבון עמד שם, עירום, כי הוא העירו אותו בגסות, וכעת יש שישה או שבעה אנשים בחדר, וליבון אמר לשוטר הזה, 'עכשיו זה לא ממש לא הזמן לבקש את הרישיון הארור שלו! תזמינו אמבולנס, למען השם, למען השם!'... חזרתי לחוסר הכרה וכשהתעוררתי שוב, אני על שולחן הבדיקה, מרגיש הרבה כאב, ואני שומע מישהו אומר לרופא, 'אם אני שומע אותו צורח פעם נוספת, אני אשבור את הצוואר שלך'.
בחדר ההתאוששות התעוררתי עם כאבי תופת. הייתי צריך לצרוח כדי להעיר את האחות. הם הביאו אותי לחדר שלי, אבל לא ידעתי שיש לי צוואר שבור, לא ידעתי שהגב שלי שבור בארבעה מקומות. אני שואל, 'למה אני לא יכול לקום?' והתעלפתי שוב. כשהתעוררתי, אלברט גרוסמן היה בחדר ודיבר עם
נוירוכירורג. הייתי במשך שבועות על אלונקה. אמרתי לאלברט לא לספר לתקשורת שעברתי תאונה.
בפעם השנייה שאלברט בא לבקר אותי, הוא אמר שהלהקה מקבלת הצעות של ארבעת אלפים דולר להופעה. הוא אמר, 'אני לא יכול לספר לעיתונות משהו? הלהקה לא יכולה לצאת לנגן?' אמרתי, 'אני לא רוצה שתספר
לעיתונות שום דבר על התאונה שלי, כי ראיתי מה בוב דילן עבר עם התאונה שלו, וזה היה מכוער; אנשים אמרו שהוא גמור. לא רציתי ללכת בדרך הזו. בפעם הבאה שהוא הגיע, אלברט אמר, 'הם מציעים 7,000 דולר להופעה, 8,000 דולר להופעה...' 'אז תגיד להם לצאת להופעות', אמרתי. 'אני לא מנהיג הלהקה'...".
הבאנד לא יצאו להופעות בלי ריק דאנקו.
ב-30 באוקטובר בשנת 1975 פצח בוב דילן בסיבוב הופעות חדש ותיאטרלי ששמו THE ROLLING THUNDER REVUE.
המופע הראשון נערך באודיטוריום לזכר המלחמה בפלימות', מסצ'וסטס. דילן תכנן את הסיבוב כדרך להימלט מתדמית כוכב העל חסר הנשמה שהוא חי בה ולחזור לשורשים שלו. רוב ההופעות הן במסגרות אינטימיות בעיירות קטנות - ניגוד מובהק להפקות הגדולות שאליהן התרגל קצת לפני כן בסיבוב ההופעות שלו, בשנת 1974, עם הבאנד. דילן גם רוצה שהחוויה תהיה נגישה לכל מעריציו, ולכן מחירי כרטיסים נמוכים היו חיוניים. הסיבוב הזה נועד באמת להיות "עבור האנשים".
רוב הדיווחים על סיבוב זה זוכרים אותו כחוויה קסומה שלא דומה לשום דבר שהיה קודם לכן. על הדרך, חלק ניכר ממנו היה מצולם, וכתוצאה מכך יצאו מזה סרטים דוקומנטריים נהדרים.
ב-30 באוקטובר בשנת 1969 ערך מנחה הטלוויזיה האמריקני, טום סמות'רס, מסיבה לכבוד הזמר דונובן, בביתו החדש בהוליווד. שם קרה דבר...
למסיבה הגיעו אורחים כגון אריק ברדן, מאמה קאס אליוט (מ'האמהות והאבות', ג'וני מיטשל, גרהאם נאש, סטיבן סטילס, מיקי דולנץ ודייבי ג'ונס (מהמאנקיז) והזמר פיל אוקס.
כשפיל אוקס שוטט באחוזה העצומה של סמות'רס , הוא לא יכול היה שלא להירתע מכל הזוהר והעושר סביבו, במיוחד בתקופה שבה היו ידוענים בהוליווד שעשו הרבה רעש על תמיכה בפליטים הוייטנאמים המורעבים.
כל אורח שקיבל הזמנה למסיבה ראה כי על הזמנתו התנוסס מספר. האורחים הבינו את פשר המספר שקיבלו עם הגיעם למסיבה. וזה אכן התממש כשמנחה הערב הכריז על המספר הזוכה, שהוא 401.
פיל אוקס גילה שעל הזמנתו התנוסס המספר הזה. הוא צעד קדימה וניגש למיקרופון. בעודו עומד הוא שלח מבט לפרס שהובטח לו – סלסלה עם בשרים מיובאים, גבינות ויינות. ואז פצח בנאום קצרצר: "אני כנראה שיכור יותר מכל מי שנמצא פה הערב. אך אני כנראה גם הכי פחות מאושר מכם". ואז הוא מלמל כמה משפטי מחאה על מתנות מושחתות כמו זו שמוגשות במסיבות ראווה. לאחר מכן אסף את הסלסלה וזרק אותה לבריכת השחייה שהייתה שם. שאר הנוכחים הביטו בו בתדהמה גמורה.
לאחר מכן גם אוקס נדהם ממעשהו, כשפי שניסה להסביר. אולי נדהם, אבל לא מתחרט כשהשוה את זה לאחת מפעולות המחאה של אבי הופמן. הופמן, אמר אוקס, היה מסוג הבחורים שיכנסו לתחנת משטרה ויבעטו פנימה גביע, רק כדי להיעצר. הוא ראה את מעשיו באותה מסיבה ברוח דומה. "זו הייתה ממש מחאה נגד עצמי", הוא הסביר. "יכולתי לראות שאני בשלב מסוים מרוויח מספיק כסף וחי ככה... עם הבריכה הגדולה והכל, ואורח במסיבה הזו. זה הפחיד אותי".
מה שפיל לא הזכיר - או אולי אפילו שם לב - זה שההתנהגות שלו במסיבה הייתה פוגענית כלפי המארח, טום סמות'רס. התנהגות כזו, שלא היתה אופיינית לו עד אז, הייתה בכל זאת משמעותית: בחודשים לאחר מכן הוא החל להציג, לראשונה בחייו, סימנים שייתכן שירש מאביו - מאניה דפרסיה. בימים ההם האותות היו כה עדינים שאף אחד מהחברים או המשפחה כנראה שם לב אליהם הרבה, אבל, בדיעבד, אין ספק שזה גרם לביטוי של ייסורים שיצרבו את פיל אוקס למשך שארית חייו ועד התאבדותו.
ב-30 באוקטובר בשנת 1971 יצא תקליט אוסף רשמי ראשון ללהקת המי ושמו MEATY, BEATY, BIG AND BOUNCY. אז מה יש לנו פה? בואו נגלה כמה מהשירים...
זה מתחיל עם הלהיט הראשון, I CAN`T EXPLAIN. פיט טאונסנד: "אי אפשר לטעון שזו העתקה ישירה מהקינקס. אין מה לומר על איך שכתבתי את זה. זה יצא לי מהראש כשהייתי בן 18 וחצי. נראה שזה קשור לתסכולים של אדם צעיר וחסר השכלה שלא יכול להשמיע את טענותיו בפני האינטלקטואל הבורגני, בלה בלה בלה. או, כמובן, יכול להיות שמדובר בסמים".
השיר הבא הוא THE KIDS ARE ALRIGHT. טאונסנד: "זה לא היה סינגל באנגליה; זה היה בארצות הברית. באופן מצחיק, זה נמכר ממש טוב בדטרויט, אזור שבו גם חברת התקליטים דקא וגם הקהילה המקומית היו קצת יותר מגניבים מאשר במקום אחר. דטרויט, או לפחות אן ארבור, הייתה המקום הראשון בארצות הברית שהופענו בו אחרי ניו יורק".
השיר השלישי הוא HAPPY JACK. טאונסנד: "זה היה אמור להתבסס על האי מאן, שהוא אי שבו ביליתי חלק ניכר מילדותי, בין אנגליה לאירלנד. יש בו חוקים משלו והכל. היה שם איש מוזר שגר ברחוב ואני ביליתי הרבה זמן בללעוג לו, וכך גם רוב הילדים, אבל הוא תמיד נראה שמח ולא היה אכפת לו. אני אפילו לא יודע איך קוראים לו. הוא היה לוקח הכל בחביבות. זה לימד אותי משהו".
אחריו בא I CAN SEE FOR MILES. טאונסנד: "הגרסה כאן היא לא המונו, וחבל, כי המונו גורם לסטריאו להישמע כמו משהו של הקארפנטרס". מכאן עוברים לשיר PICTURES OF LILY. טאונסנד: "זה מדבר על אוננות ועל החשיבות שלה לאדם צעיר". משם עוברים לשיר MY GENERATION. טאונסנד: "כתבתי את השורות של השיר בלי לחשוב, מיהרתי, שרבטתי על פיסת נייר בחלק האחורי של מכונית ובמשך שנים נאלצתי לחיות לפי זה, מחכה ליום שמישהו יגיד, 'חשבתי שאתה מקווה שתמות לפני שתזדקן. ובכן, אתה זקן. מה עכשיו?'. כמובן שרוב האנשים מנומסים מכדי לומר דברים כאלו לכוכב פופ גוסס. אני אומר את זה לעתים קרובות לעצמי".
השיר THE SEEKER הוא הבא בתור בתקליט. טאונסנד: "אני מניח שאני הכי פחות אוהב את הדברים האלו. השיר סבל מהיותו הדבר הראשון שעשינו אחרי טומי. זה נשמע נהדר בביצה רווית היתושים בה המצאתי את זה, פלורידה, בשלוש בבוקר כשאני שיכור לחלוטין. אבל זה תמיד המקום שבו מתחילות הצרות, בביצה".
גם ANYWAY ANYHOW ANYWHERE נמצא פה. טאונסנד: "רוג'ר (דאלטרי) עזר מאוד בעיבוד הסופי וקיבל חצי מהקרדיט. משהו שהוא עושה היום ללא שום קרדיט, ברוך שיהיה. שכבתי על הרצפה והאזנתי לתקליט של צ'ארלי פארקר כשחשבתי על שם השיר. פשוט הרגשתי שהבחור כל כך חופשי כשהוא ניגן. הוא היה נשמה בלי גוף, רוכב, עף על מוזיקה. להאזין לסולו של דיזי גילספי אחרי אחד של בירד היה תמיד אכזבה, ככל שגילספי חכם היה. אף אחד לא יכול היה לעקוב אחרי בירד. הנדריקס בטח היה הגלגול שלו, במיוחד עבור נגני גיטרה. החופש שמציע שם השיר הוגבל על ידי התוקפנות של הדימוי המוגדר בצורה הדוקה שלנו. למעשה, רוג'ר היה אז באמת אגוז קשה, והוא שינה לא מעט מילים בעצמו כדי להקשיח את השיר כך שיתאים לטמפרמנט שלו. זה בוטה, גאה ואני מעז להגיד את זה, חצוף".
השיר PINBALL WIZARD מגיע אחריו. טאונסנד: "זה השיר האהוב עליי באלבום 'טומי' ולמעשה נכתב כתכסיס לגרום לכתב ניק קון, שהוא שחקן פינבול נלהב, להיות קצת יותר פתוח בביקורת עלינו. לתוכניות שלי לאופרת רוק. ניק כותב לסירוגין בניו יורק טיימס. אני יודע באיזה צד מרוחה החמאה שלי, חבר!"
ב-30 באוקטובר בשנת 1963 הופיעו הביטלס בתוכנית טלוויזיה שבדית ושמה DROP IN.
הצילומים נערכו בתיאטרון, ששכן בפארק השעשועים GRONA LUND, בשטוקהולם. המנחה היה קלאס ברלינג והחזרות לקראת הצילום נערכו בשעות הבוקר, אחריהן הייתה הפסקת צהריים ועם סיומה נערכה חזרה נוספת, לקראת הצילום בשעות הערב.
לאחר הפתיחה עם להיטם העכשווי, SHE LOVES YOU, הזמין פול מקרטני את הקהל להצטרף לשיר TWIST AND SHOUT, שהגיע למקום השני במצעד השבדי. הביטלס נקבעו להופיע עם שני שירים, אך המנחה הנלהב ראה את התגובה שהארבעה מחוללים בקהל ומיהר לבקש שיר נוסף. הביטלס נענו בשמחה וביצעו את I SAW HER STANDING THERE, כשבינתיים נראתה להקת הבית של התוכנית, הטלסטארס, מתכוננת לנגינת אות הסיום של התוכנית.
אבל אז נרשמה מבוכה, כשברלינג המשיך להתלהב וביקש מג'ון שיר נוסף, בעוד אורחי התוכנית האחרים כבר נופפו למצלמה לשלום. הביטלס הסכימו ו-LONG TALL SALLY פרצה החוצה. ברלינג נראה מרוצה, בעוד כל סובביו בהפקה נראו המומים. הביטלס הבינו שהם בחריגת זמן, פול דאג לקצר את השיר והתוכנית הסתיימה. ביטלמאניה בשבדיה!
וב-30 באוקטובר בשנת 1967, התכונן פול מקרטני לצלם קליפ עבור השיר של הביטלס (או ליתר דיוק, שלו...), THE FOOL ON THE HILL.
ביום הזה פול מקרטני, עוזר הלהקה מאל אוונס והצלם אוברי דיואר טסו לצרפת כדי לצלם רצף של סצנות חלומיות במקומות שונים בניס. מקרטני, מסודר בענייני מוסיקה ומפוזר בעניינים אישיים, שכח את הדרכון והכסף שלו, אבל הצליח בכל זאת לעבור את המכס - איך לא? "אמרתי להם, 'אתם יודעים מי אני אז למה אתם צריכים לראות תמונה שלי בדרכון?'...", הוא הסביר מאוחר יותר.
אבל משום מה לא בוצעו צילומים ביום זה. במקום זאת, החבורה נכנסה למלון ושכרה נהג מונית, שהעיר אותם ב-3:30 בבוקר למחרת כדי להספיק להגיע לנקודת צילום עם שעת הזריחה.
למחרת זה קרה. מקרטני: "שאלנו את נהג המונית המקומי, 'מאיפה יש מקום טוב לראות את הזריחה?' ניס הייתה נגישה למדי. היה בה נוף הררי טוב וחשבתי שאולי נזכה לזריחה צלולה טובה שם. זה היה הזמן הנכון בשנה. כולנו העמסנו את הציוד למונית ונסענו אל ההרים מאחורי ניס. לקח לנו כשעה והזריחה הייתה אמורה לעלות בעוד כחצי שעה. פרקנו את הדברים, הצבנו את החצובה במקום שבו ידענו שהשמש תזרח וחיכינו בקור המקפיא. לבשתי מעיל שחור ארוך ופשוט חיכינו עד שהשמש תזרח. אז רק רקדתי מסביב והוא צילם את זה.
פשוט אמרתי, 'בסדר, בוא לשם: תן לי לרקוד. תן לי לקפוץ מהסלע הזה לסלע הזה. תצלם הרבה מהשמש ותן לי לעמוד מולה'. פשוט הייתה לי קסטה קטנה של פיליפס לעשות פנטומימה אליה ולקבל בערך את התחושה של השיר. לא נשמעו הצלילים של השיר ברקע כשעשיתי את זה. לא כל כך עניין אותי להיות כל כך מדויק.
נשארנו עד שהשמש שקעה. אבל ככל שהיום חלף, האור החמיר. זה היה אור יום קשה, אז קיבלנו פחות חומר בשעות היום. בעצם השתמשנו בכל הדברים של שעת השחר. זה היה מאוד ספונטני. כשבאנו לנסות לערוך את הכל לסרט MAGICAL MYSTERY TOUR, זה היה מאוד קשה.
לא באמת היינו צריכים רק צלם אחד, זה היה אקט אנטי האיגוד. זו הייתה סיבה נוספת לנסוע לצרפת. האיגודים לא היו מאפשרים את זה בבריטניה, וגם לא בצרפת כנראה, אבל הם לא ידעו שאנחנו עושים את זה".
הסיפור השלם של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס השלם היחיד בארץ, "ביטלמאניה!"
להזמנת הרצאות בוטיק על הביטלס ואמנים אחרים: 050-5616459
בונוס: גם זה קרה החודש... אוקטובר בשנת 1966:
בסיסט להקת הקינקס, פיט קוואיף, עזב את הלהקה. הייתה שמועה שאריק היידוק, אקס להקת ההוליס, יחליף אותו. בסוף היידוק החליט להקים להקה משלו. קוואיף נפצע בתאונת דרכים, כמה חודשים לפני כן, וטרם באמת חזר לעצמו. נראה שהבסיסט ג'ון דלטון יחליף אותו לבינתיים.
זמר להקת מתבודדי הרמן, פיטר נון, שבר שלוש אצבעות בידו מדלת מעלית במלון בניו יורק בו שהה. היה צורך בניתוח קטן. הפציעה לא הפריעה לנון להמשיך לפעול עם להקתו.
להקת הצבים נאלצה להגיד ביי ביי לבסיסט שלה, צ'אק פורטס, שהחליט לעזוב את עולם המוסיקה לטובת עבודה כמורה בבית ספר. המחליף שלו היה צ'יפ טיילור. קצת לפני פורטס איבדה הלהקה גם את המתופף שלה.
חברי להקת THE MINDBENDERS חזרו מסיבוב בארה"ב לאנגליה, כשבפיהם ביקורת נגד הקהל האמריקאי הצעיר. "באמריקה הצעירים תלויים בהוריהם הרבה יותר מבאנגליה. כאן, לצעירים יש דעה משלהם. באמריקה ההורים רוצים להראות לילדיהם שהם מגניבים כמוהם. באמריקה גם היו אנשים גסים שצעקו לנו באמצע הרחוב ללכת להסתפר. הייתם צריכים לראות מי צעקו לנו את זה שם - אנשים שמנים שנראו מגוחכים במכנסי הברמודה שלהם כשלצדם הנשים המגוחכות שלהם שהלכו ברחוב עם הדבר הזה בשיער שלהן שנועד לתלתל להן אותו".
הסופרימס חזרו לארה"ב לאחר סיבוב הופעות מצליח ביפן.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
