רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-30 באפריל (30.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "זה לא תמיד קל. אתה מתעסק עם הרבה דברים. כמובן, כסף זה נפלא, אבל אני לא צריך להיות מאוד עשיר. אני פשוט לא רוצה לחזור למצב של עוני, שמספר מוזיקאים מפורסמים למדי הגיעו אליו. אני רוצה לנסות לשמור על משהו מהכסף שלי לעתיד!" (ג'ון דיקון, הבסיסט של להקת קווין, בשנת 1978)

ב-30 באפריל בשנת 1976 יצא אלבום הופעה שני לאלטון ג'ון ושמו HERE AND THERE. שם האלבום הוא כך כי מדובר בהקלטות משתי הופעות שונות משנת 1974.

האלבום הזה, ששמו נועד לשקף שני מצבים - עם שתי הופעות שנעשו בזמנים שונים וגם בשני מקומות שונים מאד בכדור הארץ. ה"כאן" הוקלט ברויאל פסטיבל הול היוקרתי של לונדון, ב-18 במאי 1974. רגע בולט מהמופע הזה, שנכלל באלבום, הוא ביצוע לשיר LOVE SONG (שיצא במקור ב-TUMBLEWEED CONNECTION) בהשתתפות כותבת השיר המקורית, לסלי דאנקן, שגם שרה לא מעט קולות רקע בהקלטותיו של אלטון. החלק של "שם" הוקלט במדיסון סקוור גארדן האייקוני בניו יורק, ב-28 בנובמבר 1974 (ליל חג ההודיה).

על פי הדיווחים, האמן עצמו לא היה מרוצה מהמוצר, וכינה אותו "אסון מוחלט" ו"פשרה עסקית". הוא הסביר: "אלבומי הופעה חיה הם לא הצד החזק שלי אלא אם כן באמת יש לי זמן לשבת ולחשוב עליהם, ו-HERE AND THERE היה פשרה עסקית מוחלטת". נקודת מחלוקת משמעותית הייתה אי הכללת הופעת האורח ההיסטורית של ג'ון לנון מהמופע במדיסון סקוור גארדן. למרות הפוטנציאל המסחרי, אלטון סירב בתוקף לכלול שירים בהם משתתף לנון וקבע כי "אין סיכוי. זה היה יכול להיות ניצול של ג'ון, שעשה לי את ההופעה כטובה של חבר". בניגוד לאלבום ההופעה הקודם של אלטון, 11-17-70 שהכיל סאונד שורשי של טריו, הפעם מדובר בצליל הפקה מנופח בהרבה ובאלטון ג'ון בדרגת סופרסטאר. למרות רגשותיו האישיים של אלטון והמקורות החוזיים, האלבום זכה להצלחה ניכרת. זה טיפס למקום ה-6 במצעד הבריטי ולמקום ה-4 במצעד האמריקאי והפך לאלבום הזהב ה-12 של אלטון.

זה אחד מאותם אלבומים חיים שזכו, עם זמן, להשתנות לישות אחרת לגמרי, וחזקה בהרבה ממה שהיו במקור, כמו האלבום LIVE AT LEEDS של להקת המי. בשני המקרים יצא המוצר במקור כתקליט בודד ושנים לאחר מכן התנפח למוצר עם שלל קטעי בונוס. עם זאת, בתקליט המקורי, שלשמו כתבתי את הפוסט, יש כמה שירים מפתיעים שלא הייתי מצפה לשמוע בתקליט הופעה של אלטון ג'ון בתקופה ההיא. אם זה הקטע FUNERAL FOR A FRIEND, או LOVE SONG או SKYLINE PIGEON מאלבום הבכורה של אלטון. רק בשביל זה האלבום מומלץ מאד.

בעיתון RALEIGH, מצפון קרולינה, נכתב אז בביקורת: "אלטון ג'ון חייב להיות הכוכב הכי תמוה שהרוק הוליד אי פעם: הוא בו זמנית (או לפחות כך זה נראה לעתים קרובות) המשעמם ביותר ומצד שני אחד המרגשים ביותר מול קהל יוקרתי לונדוני שכלל את הנסיכה מרגרט וחבורת מעריצי חג ההודיה המלהיבים בניו יורק.

בשבילי לפחות זה גם מבהיר חלק גדול מהיתרונות והחולשות של ג'ון בשירים הטובים ביותר שלו. הם מלודיים להפליא ואחד או שניים מהם (כולל 'רוקט מן') בעלי משמעות כלשהי, השירים האלו הם כמעט כולם להיטים כששאר העבודה שלו יותר בעייתית; הקטע 'הלוויה לחבר' ו'יונת סקייליין' הם שני השירים הפחות מוכרים כאן באלבום והם רק תרגילים בריקנות.

חלק מהבעיה עשויה להיות שהשירים האלו הם לא מסוג הדברים שאפשר לזמזם איתם בכל מקרה - אבל קושי גדול יותר הוא שהם דורשים מהלהקה של אלטון להתמתח כנראה בגלל שהוא כזה אגואיסט בעצמו. הנגנים שלו מעולם לא היו מסוגלים להפגין את עצמם במידה רבה ולעיתים הטריוויה המוצגת כאן בקטעים האינסטרומנטליים גובלת במבוכה. מה שנותר לנו הוא כוכב פופ (ולא רוק) שיכול להיות בדרן מהדרג הראשון ולעתים אף מרגש".

בעיתון איסט קנט טיימס הבריטי נכתב אז בביקורת: "רק לעתים רחוקות מאוד אמן בסדר הגודל של אלטון ג'ון הופך אלבום להיות כה גרוע. בשנים האחרונות הוא נודע בזכות ההצגה המוקפדת שלו וטכניקות הסטודיו ללא רבב. עם זאת, האלבום החדש שלו עשוי להתגלות כחריג. 'פה ושם' קוראים לאלבום וזה נקרא בהחלט כך. אפילו המעריץ המושבע ביותר של אלטון חייב להודות שהדפוס הנוסטלגי הזה של שני קונצרטים משנת 1974 הוא לא האלבום הכי חיוני אי פעם.

ההקלטה הזו בוצעה על ידי חברת DJM, לפני שאלטון עבר לפעול בתקליטי ROCKET, שהוציאו אותו לאחרונה לסיבוב ההופעות האחרון שלו, שללא ספק נוצר בתקווה להרוויח כסף רב. הצד הראשון באלבום הוא סט די מאופיין וחסר השראה שנלקח מקונצרט בנוכחות הנסיכה מרגרט ובולטים נוספים. נדמה שאלטון מתוח תחת קהל המלוכה הנבחר שלו ואינו מרשה לעצמו להשתחרר.

בינתיים, במדיסון סקוור גארדן בניו יורק נראה שהוא רגוע יותר, עוצמתי ביותר, מפקד על הקהל ומאיץ בו ליהנות. האווירה היא חשמלית. למרות שהאלבום אינו נציג של אלטון ג'ון במיטבו, יש לו כמה רגעים שווים בין לבין. אז אל תירו באלטון, הוא רק נגן הפסנתר".

בעיתון אניסטון סטאר, מאלבמה, נכתב בביקורת אז: "אלבום זה מביא שני קהלים שונים לחלוטין - בריטי ואמריקני. אולי נגן הפסנתר הממושקף ניסה להרשים את הוד מלכותה, שהייתה בקהל הלונדוני, שכן הצד האירופאי של האלבום מציג אלטון ג'ון רגוע בצורה יוצאת דופן, אפילו ברגעיו הקצביים. אבל זה לא המקרה עם האמריקאים. הניו יורקרים הלכו להשתתף במופע ולא רק להאזין להופעה של כוכב העל. האלבום שונה בצורה מרעננת, לא רק בגלל האיכות יוצאת הדופן של הקלטת הקונצרטים, אלא גם בגלל האיכות של כל השירים הוותיקים, במיוחד בעידן שלנו היום, בו חבורה מבולבלת של מילים הופכת לעתים קרובות למוכרת מיליונים פשוט כי במקרה הן נופלות מפיו של אלטון ג'ון".

ב-30 באפריל בשנת 1978 נערכה בפארק ויקטוריה בלונדון הופעת "קרנבל נגד הנאצים", מול למעלה מ-50,000 איש, כדי להילחם במפלגת "התנועה הלאומית", קבוצה ניאו-נאצית בבריטניה שסיסמתה הייתה "לשמור על בריטניה לבנה".

אותה חזית לאומית ייצגה את הימין הקיצוני, והתחזקה כאשר בריטניה סבלה ממיתון כלכלי ממושך. אז חיפשה המפלגה הזו 500 מועמדים להציב בבחירות המקומיות הקרבות, תוך הבטחה לגרש שחורים ומיעוטים אתניים מהמדינה במידה ותזכה ותקבל לידיה את השלטון. המפלגה זכתה, למרבה התדהמה, מתמיכה של אריק קלפטון, בהופעה בבירמינגהם, ב-5 באוגוסט 1976, בה הוא התבטא מול הקהל בתמיכתו בחבר הפרלמנט השנוי במחלוקת של בריטניה, אינוק פאוואל.

קלפטון ירה לקהל משפטים גזעניים והנה התמלול: "האם יש לנו זרים בקהל הלילה? אם כן, אנא הרימו ידיים ... אז איפה אתם? ובכן איפה שכולכם נמצאים, אני חושב שעליכם פשוט לעזוב. לא סתם לעזוב את האולם, לעזוב את המדינה שלנו ... אני לא רוצה אתכם כאן, באולם הזה או בארצי. תקשיבו לי, אנשים! אני חושב שאנחנו צריכים לשלוח את כולם בחזרה. עצרו את בריטניה מלהפוך למושבה שחורה. להוציא את הזרים. תוציאו את השפלות. חשוב לשמור את בריטניה לבנה ... הפאות השחורות והשכונות והערבים והג'מייקנים לא שייכים כאן, אנחנו לא רוצים אותם כאן. זו אנגליה, זו מדינה לבנה. עלינו להבהיר להם שהם לא ברוכים הבאים אצלנו. אנגליה מיועדת לאנשים לבנים. זו בריטניה הגדולה, מדינה לבנה, מה קורה לנו, למען האמת? ... תזרקו אותם! תשמרו את בריטניה לבנה!". והוא המשיך לעודד את הקהל לתמוך בפוליטיקאי הגזען, אינוק פאוואל.

פאוואל עורר שערורייה, כבר בשנת 1968, כשנאם בבירמינגהם (המקום בו התרחשה הופעתו של קלפטון) נגד המשך הכנסת מהגרים לאנגליה מאפריקה והקאריבים. קלפטון לא קלט במהרה את הבלגאן שעורר עם דבריו על הבמה ולעיתון מלודי מייקר אמר בזמנו שאינוק הוא נביא. רק לאחר חודש, כשהדי האירוע לא שכחו ושמו של קלפטון עמד בסכנה, נאלץ הגיטריסט על ידי הנהלתו לפרסם מכתב התנצלות במלודי מייקר. שם הסביר ששתה יותר מדי וטען שלפני עלייתו לבמה דאג מישהו זר, שעמד שם, להעליב את פאטי זוגתו. קלפטון לא הצליח לשחרר התנצלות מלאה במכתב זה כי חתם אותו במשפט: "אינוק הוא הפוליטיקאי המשוגע היחיד שיכול לנהל את המדינה הזו כראוי". זה היה קרוב להריסת כל הקריירה שלו, לפחות באנגליה.

מאז הוא ביקש להסביר כי אינו גזען, אך יש שלא מוכנים לקבל את דבריו. בספרו האוטוביוגרפי כתב על התקרית כך: "אלו היו הערות של שיכור. מאז למדתי לשמור את דעותיי לעצמי, למרות שמה שאמרתי שם על הבמה לא נועד להיות גזעני. זו הייתה מתקפה שלי נגד ההתנהלות הממשלתית, המבוכה התרבותית וצפיפות היתר באנגליה שנבעה בבירור מפוליטיקה שהבסיס שלה היה תאוות כסף. לפני ההופעה הזו הייתי בג'מייקה וראיתי שם פרסומות בטלוויזיה שהבטיחו לתושבים 'חיים חדשים' באנגליה. ואז ראיתי בשדה התעופה הית'רו משפחות רבות, שהגיעו ממערב הודו, ועברו השפלות מאנשי ההגירה, שלא הייתה להם כוונה להכניסם פנימה. זה היה מדכא לראות את זה. יכול גם להיות שההערה שלי על הבמה נבעה גם מהעובדה שפאטי ספגה השפלת לגלוג מחבר במשפחת המלוכה הסעודית".

הוא גם הסביר במלודי מייקר, שנים לאחר התקרית, את שקרה: "אין ספק שהאלכוהול דיבר, אבל גם עיצבן אותי אז לראות המוני ערבים סעודים שקונים בתים וקרקעות לרוב באנגליה. בג'מייקה ראיתי את הפרסומות שהבטיחו חיים מלאי שמש לזרים, אבל בהגיעם לאחר הבטחה זו, הם נתקלו בהשפלה איומה. הדבר הכי טוב שיכלו לקבל בעבודה היה כמוכר כרטיסים באוטובוס או לעבוד ברכבת התחתית של לונדון. אז חשבתי שאינוק בא נגד השחיתות הבריטית. חשבתי שהוא אמיץ לצאת כך. הרגשות שלי בעניין הזה לא ממש השתנו, למען האמת. בריטניה טובה בהבאת אנשים אליה עם הבטחות ואז שמה אותם בגטאות. יש המון גזענות באנגליה ואין סיכוי שאהיה גזען. שנים לאחר מכן הופעתי עם דייר סטרייטס במופע למען מנדלה. אחד המפיקים שם ניגש אליי ואמר לי שזו ההזדמנות שלי להתנצל על מה שאמרתי. השבתי לו שהוא מתלוצץ. לא עשיתי זאת והאמת שמאד נעלבתי".

אירוע זה של קלפטון, יחד עם תקריות כמו לבישת צלבי קרס על ידי דיוויד בואי, כשהוא מצולם בתנועת מועל יד בתחנת ויקטוריה בשובו ממזרח גרמניה, החרידו את האגף השמאלי של סצנת הפאנק, שהגיב בהקמת הופעות למניעת גזענות בבריטניה. התנועה הזו גובתה בסדרה של מופעים עממיים ברחבי הארץ, כפסטיבלים שזה היה גדול בהם עד אז.

הפסטיבל של האמנים לווה בבעיות טכניות; להקת פינק פלויד הציעה להשאיל את מערכת הסאונד שלהם לאותו היום, אבל מכיוון שלא יכלה לספק צוות לתפעול, מערכת כריזה אחרת הושכרה במחיר גבוה. בהתאם, הרבה ממה שנאמר והושר על הבמה לא נשמע, אבל הקהל שהגיע לתמוך במטרה, עודד את האמנים שעלו על הבמה, ביניהם להקת הקלאש, טום רובינסון ועוד.

למרות שהאירוע הופיע בדיווחי חדשות הטלוויזיה של הערב, העיתונות הארצית רבת ההשפעה לא הצליחה לסקר את זה בדפוס. עם זאת, ההופעה נחשבה להצלחה כאשר "החזית הלאומית" לא הצליחה להשפיע בבחירות שנערכו שבוע לאחר מכן.

ב-30 באפריל בשנת 1957 הקליט אלביס פרסלי את השיר JAILHOUSE ROCK.

זה היה באולפני RADIO RECORDERS. הסשן החל בעשר בבוקר עד שש בערב. אלביס הקליט בו עוד שירים אך היה זה שיר אחד שבלט מעל כולם. שני אקורדים מחשמלים, שתי דפיקות בתוף הסנר. זה כל מה שהיה צריך כדי להביא תפקיד מוזיקלי רוקי ומכונן דרך.

את השיר הזה כתבו ג'רי לייבר ומייק סטולר, שכתבו גם את HOUND DOG. ליבר וסטולר הצטיינו בכתיבת שירי פופ קליטים עם אלמנטים של מוזיקת ​​בלוז. השירים שלהם יכולים להיות מאוד מצחיקים וחכמים, ולעתים קרובות מתרחשים במצבים חריגים.

השיר הוצג בסרט של אלביס באותו שם, שם מהוא גילם אסיר שהואשם בטעות והופך לכוכב עם שחרורו משם. הסרט, שנחשב לאחד הטובים מבין 31 סרטיו, מפורסם בזכות הסצנה בה אלביס מבצע את השיר הזה (כולל תנועות ריקוד מהפכניות) המתרחש בכלא.

הסרט של אלביס נקרא על שם השיר. במקור היה אמור להיקרא בשם GHOST OF A CHANCE.

המשפט בשיר "מספר 47 אמר למספר 3, אתה ציפור הכלא החמודה ביותר שאני מכיר" מרמז בבירור על סקס בבית הכלא. בזמנו עברה השורה מתחת לרדאר הצנזורה ונראה כי רבים פספסו את זה מאז ושרים את השיר כשהם מהופנטים מהקצב בו.

נגניו של אלביס השתתפו גם הם בסרט. אלו הם הגיטריסט סקוטי מור, המתופף די ג'יי פונטאנה והבסיסט ביל בלאק. מייק סטולר היה לצידם בפסנתר. היה זה לייבר שאמור להיות בפסנתר בסרט, אך באותו יום הוא חטף כאב שיניים ולא יכל להגיע. סטולר החליף אותו ובגלל שלא היה חבר באיגוד השחקנים, אסור היה לו גם לדבר בסרט אלא רק לנגן. הוא גם אולץ לגלח את זקן התיש שלו כי לדעת הבמאי היה זה דבר ש"גונב סצנה" מהכוכב הראשי.

ב-30 באפריל בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של להקת THIN LIZZY שנקרא כשם הלהקה.

זה החל כשהלהקה חתמה עם חברת התקליטים DECCA RECORDS בנובמבר 1970. החברים הרשימו את איש החברה, פרנק רוג'רס, במהלך סשן בו שימשו כלהקת ליווי לזמר דיץ' קאסידי, אבל ליזי הרזה קיבלה את העסקה במקומו. העסקה הייתה עבור שלושה אלבומים וסינגלים, שכיסו את עלויות ההקלטה.

מיקום הקלטת התקליט היה באולפני DECCA בווסט המפסטד, לונדון, החל ב-4 בינואר 1971, מיד לאחר שהלהקה טסה מדבלין להתגורר בלונדון. התקליט הוקלט בחמישה ימים, בתוספת יומיים נוספים לעריכת מיקס. המפיק היה סקוט אינגליש, כותב שירים אמריקאי הידוע בכתיבת להיטים כמו BEND ME SHAPE ME ו-HI HO SILVER LINING. אבל המיקס הראשוני של אינגליש לא סיפק את הסחורה. ניק טאובר הובא כדי לעשות רמיקס מחדש לכל האלבום. טאובר הרגיש שהמיקס המקורי לא היה "רוקי מספיק, קשוח מספיק וגדול מספיק".

הגיטריסט, אריק בל, נזכר שהלהקה הייתה "מסוממת כל הזמן" במהלך ההקלטות, ואמר, "אני לא ממש זוכר שהקלטתי את האלבום הראשון. לא ידעתי מה קורה עד סוף הכנת האלבום, זה היה פשוט ערפל". הלהקה הרגישה מאוחר יותר שהאלבום נעשה בחיפזון ובכך פגם בתוצאה הסופית.

רקורד מירור פרסם ביקורת על התקליט: "יש פה גיטרה מאופקת ומצוינת וגם שירה מעולה ואף צלילי מלוטרון ברקע שיוצרים אווירה מעניינת. אם הם ימשיכו כך, ברור שיהיו להם גם להיטים". דיסק אנד מיוזיק אקו בביקורת משלו: "הלהקה הזו היא היצוא האחרון של אירלנד ואם היא תמשיך את הסטנדרט הגבוה, היא תעשה נפלאות. האלבום הוא שילוב מהודק ומעולה של האור והחושך. בשביל טריו פשוט של שתי גיטרות ותופים, יש פה הפקה של מגוון צלילים. מבחינה מלודית, הלהקה הזו לא שונה מאחרות. השוני בא עם הטיפול בצליל, שהוא חזק אך אינו קקפוני". והנה הביקורת מעיתון SOUNDS: "זה טריו חדש שלמזלנו נמנע מהפיתוי להפוך ללהקת קרים הבאה. כוח המשיכה שלה הוא הזמר והבסיסט, פיליפ לינוט. הוא גם כתב את רוב השירים ויש לו קול טוב".

ב-30 באפריל בשנת 1976 יצא תקליט חדש לבוב מארלי, RASTAMAN VIBRATION. אווירה של חוסר אמון ופרנויה אופפת אותו, עם בוב מארלי בעמדת המנהיג הלוחם.

הצליל של התקליט הזה נחשב בדרך כלל רך ומרענן יותר מאשר התקליט האולפני הקודם של מארלי, NATTY DREAD. הוא נתפס כקרוב יותר לרוק המיינסטרימי מאשר אלבומיו הקודמים אך עדיין יש בו רגאיי מובהק. מארלי עצמו התייחס לזה כאל "אלבום בסגנון דאב" שבו המוזיקה "יותר ראויה להאזנה".

קצת לפני הקלטת האלבום הזה מצא את עצמו בוב מארלי מעורב בבלגאן עסקי, בעקבות הצלחתו להפוך לאמן מיינסטרים. הוא הסתבך מבחינה חוזית עם חברת ההוצאה לאור של שיריו, CAYMAN MUSIC, שהוא טען שלא שילמה לו תמלוגים. לפי ההסכם, חברה זו גם הייתה אמורה לקבל אליה כל שיר חדש שהוא יוציא. לכן הוא ניגש להוציא את שיריו, באלבום זה, כשהקרדיט לכתיבתם ניתן לחבריו ובני משפחתו. זה גרם לתקליט זה להיראות בקרב הציבור כאילו מארלי רק שר שירים שאחרים כתבו לו, אך זה כמובן לא היה כך. רק שנים לאחר מכן יחזרו השירים לככב עם קרדיט של הכותב האמיתי.

דבר נוסף שהשפיע על ההקלטות היה מותו של הייל סלאסי בן ה-83, שאצל מארלי ומאמיניו נחשב כמשיח השחור. הסיבה הרשמית למות המנהיג הייתה מוות טבעי, אך סיפורים מסביב ליחששו על רצח וטיוחו. מארלי מוכה הצער החליט לדחות את ההקלטות וכשאלה החלו, הוא כבר הביא לשולחן העבודה שירים חדשים ובהם מחווה להלאסי. אחד מהם היה השיר שיחתום את התקליט, JAH LIVE. שיר נוסף שנכתב על זה היה WAR. בכלל, התקליט הזה ספוג בפוליטיקה, אפליה גזעית ובכי מהלב - באופן נדיר בימים ההם.

מארלי: "האלבום מתמקד בנושאים של אמונה ראסטפארית, פרשנות חברתית, התנגדות ותדרים חיוביים. זו לא מוזיקה כרגע, אנחנו מתמודדים עם מסר".

ב-30 באפריל בשנת 1983 מת אמן הבלוז הענק מאדי ווטרס. בן 68 היה במותו. הוא מת מהתקף לב בשנתו בביתו שבאילינוי. שמו האמיתי היה מקינלי מורגנפילד.

הוא מילא תפקיד מפתח בפיתוח הבלוז והרוק החשמלי והיה משגרירי הדלטה-בלוז החשובים ביותר.

החל בראשית שנות החמישים עשה מאדי ווטרס סדרה של תקליטים עבור חברת התקליטים CHESS שבשיקגו. אלו הפכו אותו למלך הבלתי מעורער של זמרי הבלוז שם. הוא היה מנהיג הלהקה הפופולרי הראשון שהרכיב והוביל להקה חשמלית אמיתית, שהשתמשה בהגברה.

בשנת 1958 הוא הפך לאמן הראשון שניגן בלוז חשמלי באנגליה, ובעוד שחובבי פולק-בלוז בריטיים רבים נרתעו מזה, ביקורו נתן השראה למוזיקאים צעירים כמו מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס ובריאן ג'ונס, שלימים כינו את הלהקה שלהם "הרולינג סטונס", על שם הלהיט המוקדם שלו ROLLIN' STONE. בהמשך הוא כמובן השפיע גם על השיר של בוב דילן, "כמו אבן מתגלגלת" וגם עיתון הרוק הנודע, רולינג סטון, נקרא על פיו.

הוא ניגן את הבלוז שלו באולם קרניגי הול הניו יורקי והיוקרתי בשנת 1959, ובשנת 1960 הופיע בהצלחה בפסטיבל הג'אז של ניופורט, שם הציג את להיט הבלוז, GOT MY MOJO WORKING, למעריצי המוזיקה הלבנה. המוזיקה שלו הפכה מודל חיקוי באופן נרחב על ידי דור של מוזיקאים לבנים צעירים, ולמעשה כל הגיטריסטים המובילים של הרוק שהופיעו בשנות השישים, נהרו אחריו. כולל אריק קלפטון, ג'ף בק, ג'ימי פייג' וג'וני וינטר.

קלפטון החזיר לו טובה בכך ששכר אותו לפתיחת המופעים באחד מסיבוביו האמריקנים בשנות השבעים, שם שמעו מאות אלפי מעריצי רוק את הבלוז של אותם מים בוציים להפליא. הבלוז שלו נשמע פשוט, אבל הוא היה מושרש כל כך עמוק במסורות הדלטה, עד שזמרים וגיטריסטים אחרים כמעט ולא הצליחו לחקות אותו בצורה משכנעת. "קטעי הבלוז שלי נראים כל כך פשוטים, כל כך קלים לעשות, אבל זה לא", אמר הוא בראיון מ-1978. '' הם אומרים שהבלוז שלי הוא הבלוז הכי קשה לנגן בעולם".

מקינלי (מאדי ווטרס) מורגנפילד נולד ב-4 באפריל 1915 ברולינג פורק, בדרום דלטה של מיסיסיפי, ליד אוטוסטרדת 61 הידועה. אביו, אולי מורגנפילד, היה בעל חווה וגיטריסט בלוז, אך הוריו נפרדו כשהיה בן חצי שנה והוא הלך להתגורר אצל סבתו מצד אמו בעיירה בה צמחו ג'ון לי הוקר וכוכבי בלוז וגוספל אחרים בעתיד. סבתו החלה לכנות אותו ''"מאדי" כשהיה תינוק מכיוון שהוא אהב לשחק בבוץ, וכשהיה ילד ושיחק רבות במטע, הוסיפו חבריו לכינוי גם את שם המשפחה '"ווטרס".

רוברט ג'ונסון השפיע עליו וכך גם הזמר והגיטריסט הנלהב סון האוס. אבל הוא גם הקשיב להקלטות בלוז מסחריות של ממפיס מיני, לוני ג'ונסון, טמפה רד ולימון ג'פרסון, בפטיפון הישן שהיה בבעלות השכן שלו.

בשנת 1943 הוא עבר לשיקגו. בשנה שלאחר מכן הוא רכש גיטרה חשמלית, ובשנת 1948 הקים את הלהקה שלו, עם ג'ימי רוג'רס בגיטרה השנייה, ליטל וולטר במפוחית, ובייבי פייס לירוי בגיטרה ותופים. זו הייתה קומבינציית הבלוז הפופולרית ביותר שעבדה בסאות' סייד השחור בשיקגו. הוא הקליט עבור תקליטי קולומביה ומשם עבר לחברת CHESS.

בתחילת שנות החמישים ובאמצע שנות החמישים יצרו מאדי ווטרס ולהקתו מספר תקליטים פופולריים בקרב רוכשי תקליטים שחורים, במיוחד בדרום העמוק ובערים במערב התיכון עם אוכלוסיות גדולות של דרומיים, כמו שיקגו ודטרויט. הוא היה פרפורמר דינמי שהשקיע המון עוצמה במוזיקה שיצר.

הוא זכה להכרה נרחבת בשנות השבעים, כולל שישה פרסי גראמי והופעה דינמית בסרטו של מרטין סקורסזה, "הוואלס האחרון", שהיה סרט הפרידה מלהקת THE BAND. למען האמת, ההנהלה של להקת THE BAND גייסה יותר מדי אמנים אורחים לערב הזה ולכן חשבה להשמיט את הופעתו של מאדי ווטרס כאורח. מתופף הלהקה, ליבון הלם, שמע על כך ואיים לא להופיע אם ווטרס לא ינגן איתם.

מאדי ווטרס מעולם לא התעשר מהמוזיקה שלו, אך הוא הצליח לעבוד כמעט בתדירות שרצה, ובחודשים האחרונים הוא פנה לנוח כשהוא "נהנה מפרי עבודתו", לדברי מנהלו, סקוט קמרון. הוא גר בנוחות באילינוי, פרבר בשיקגו. אלבומיו האחרונים, שהוקלטו והופקו על ידי מעריצו הוותיק, ג'וני ווינטר, מכרו טוב יותר מכל קומץ הקלטותיו הקודמות, והוא היה גאה בהם. '' זו הנקודה הטובה בחיי שאני חי כרגע '', אמר ב-1978. ''אני שמח שזה הגיע לפני מותי".

הוא הותיר אחריו את אשתו, מרווה, שלוש בנות ובן אחד, ארבעה נכדים וכמה נינים. וגם מוזיקה שתישאר משפיעה לנצח.

ב-30 באפריל בשנת 1972 נערכה הופעת הבכורה של להקת CAPTAIN BEYOND בפסטיבל MONTREUX בשווייץ. זו הייתה הופעתו הראשונה של הזמר רוד אוונס אחרי שפוטר מלהקת דיפ פרפל.

הרעש סביב קפטן ביונד היה מוחשי בקרב מביני הרוק. איזו אלכימיה מוזרה תיווצר משילוב של רגישות של רוק בריטי עם כוח פסיכדלי אמריקאי? כן, קשה היה לדמיין את השילוב של הזמר הראשון של דיפ פרפל עם הבסיסט והגיטריסט של להקת איירון באטרפליי. אבל, זה קרה - והתוצאה הייתה מסחררת, אם כי לא מסחרית. ובתוך ההתרגשות הזו, הפרטים המדויקים של הופעתם החיה הראשונה נותרו מעט מעורפלים, במיוחד בנוגע לתאריך הספציפי המצוין לעתים קרובות - 30 באפריל 1972.

הבמה להופעה הפומבית הראשונה של קפטן ביונד הוקמה הרחק ממקורותיהם בלוס אנג'לס, מעבר לאוקיינוס ​​האטלנטי בקזינו מונטרה בשוויץ. האירוע היה פסטיבל ורד הזהב (המכונה לעתים קרובות באנגלית פסטיבל הטלוויזיה של ורד הזהב), אירוע בינלאומי שהתמקד בעיקר בבידור טלוויזיוני. ההקשר הספציפי הזה ראוי לציון; הופעת הבכורה בפסטיבל המכוון לטלוויזיה, ולא בפסטיבל רוק או מועדונים ייעודיים, מרמזת על אסטרטגיה פוטנציאלית שמטרתה לקבל חשיפה מצולמת כבר מההתחלה, וזה מסביר מדוע ההופעה צולמה באופן מקצועי.

קיימת אי-הבנה מתמשכת סביב התאריך המדויק של הופעת הבכורה הזו. מספר מקורות, כולל שם יציאת אלבום ההופעה הרשמי, מצביעים על ה-30 באפריל 1972. עם זאת, ראיות משכנעות סותרות זאת. אתר האינטרנט של קרוואן, להקה נוספת שהופיעה באותו יום, מציין במפורש את הופעתם לצד הלהקות קפטן ביונד ולינדיספארן דווקא ב -29 באפריל 1972. בכל אופן, נמשיך להבין את מה שהיה בהופעה...

מה שמסבך את סיפור ההופעה באפריל 1972 כ"הופעת הבכורה" הוא קיומן של הקלטות שלכאורה בוצעו הרבה קודם לכן. אלבום האנתולוגיה החיה של הלהקה, שיצא בשנת 2013, כולל מספר שירים שתוארכו במפורש כ"הופעה חיה במונטרה - 18 בספטמבר 1971". מקורות אחרים מתייחסים גם הם להופעה או הקלטה מוקדמת יותר זו של מונטרה. זה מציג חידה כרונולוגית, שכן בדרך כלל מדווחים שרוד אוונס הצטרף ללהקה באוגוסט 1971, מה שגורם להופעה חיה מלאה חודש בלבד לאחר מכן להיראות מהירה להפליא, אם כי לא בלתי אפשרית.  

אופיו של האירוע הזה מספטמבר 1971 נותר לא ברור. האם היה זה מופע ציבורי לחלוטין? הופעה פרטית, חזרה מצולמת, או אולי אפילו חומר מתוארך שגוי? ההתעקשות היא שבל מקרה זה לא נחשב להשקה הרשמית לציבור של הלהקה. סביר להניח שהאירוע בספטמבר היה פחות רשמי, או שהלהקה וההנהלה בחרו בהופעה היוקרתית יותר בפסטיבל ורד הזהב ששודרה בטלוויזיה בינלאומית כנקודת הפתיחה הרשמית לקריירה הציבורית שלהם.

ארבעת המוזיקאים שעלו על במת מונטרה תחת הדגל קפטן ביונד ייצגו שילוב עוצמתי של כישרון וניסיון. אלו הם רוד אוונס בשירה, לארי "ריינו" ריינהרדט בגיטרות, לי דורמן בבס ובובי קולדוול בתופים. הנגינה שלהם הייתה יוצאת דופן. התיפוף של בובי קולדוול מדויק, פ'אנקי ועוצמתי, כשהוא מהווה כוח מניע משמעותי. נגינת הגיטרה של לארי ריינהרדט סיפקה גם ריפים כבדים וגם נגיעות אווירתיות. הבס של לי דורמן גרובי ומפותל ורוד אוונס, מצויד בכלי הקשה, הציג חזית כריזמטית. הצגת חומרים כה מאתגרים ולא מוכרים מאלבומם הראשון שטרם יצא הפגינה ביטחון יוצא דופן וחוסר רצון להתפשר על חזונם האמנותי, אפילו עבור הופעת בכורה.

ב-30 באפריל בשנת 1977 שברה להקת לד זפלין שיא של כמות קהל שהגיעה למופע. השיא החדש של זפלין עמד על 76,229 אנשים.

זה קרה באצטדיון סילברדום שבמישיגן. השיא הקודם היה שייך ללהקת המי וגם הוא נקבע באותו אצטדיון. מפקד המשטרה המקומי אמר אחר כך לתקשורת המקומית שהוא ואנשיו הופתעו ביותר לגלות שלא נעשה שום נזק ולא פרצה שום תקרית במהלך הגעת כמות האנשים האדירה הזו למתחם. מנהל סיבוב ההופעות של הלהקה, ריצ'רד קול: "ההופעה הזו עברה ממש בקלות והאמת שהופתענו, כי ציפינו לצרות שם".

ההופעה הזו צולמה במעגל סגור, והוקרנה על המסכים שהועמדו שם. אך מאז לא צץ הווידאו הזה.

תגובת העיתונות מאז; בדטרויט ניוז נכתב ב-2 במאי 1977: "רוברט פלאנט הופיע לעבודה 90 דקות מאוחר במוצאי שבת. כך גם מקורביו בלד זפלין... אבל אף אחד - לא הבוסים שלהם ולא הלקוחות שלהם - לא השמיע אפילו תלונה אחת. למעשה, לד זפלין זכתה לסוג של קבלת פנים סוערת שאמורה להיות שמורה למדען שכובש את מחלת הסרטן או לאדם שממציא את הנוסחה לשלום עולמי.

זפלין הייתה בעבודה על הבמה במשך שלוש שעות וחצי. אז הם קפצו למטוס לחופשה בת שבועיים בקהיר ובלונדון. אז זפלין, ארבעה מוזיקאים בריטיים, עלו לבמת הפונטיאק סילברדום בשעה 21:30 בשבת והסתלקו בתחילת יום ראשון עם, באופן לא רשמי, 642,000 דולר. ברי המזל - אלו עם 14,000 המושבים הקרובים - זכו לראות בפועל את הלהקה אבל הם שילמו על זה על ידי דחיפה ושוב דחיפה מהקנאים מאחוריהם.

השאר, אלו שהיו במושבים בזירה, היו כל כך רחוקים מהפעילות על הבמה שזה נראה בעיניהם כמו ארבע נמלים שמסתובבות על גבי מרשמלו. מסך המעגל הסגור היה ההבטחה היחידה שלהם שיש אנשים חיים אמיתיים על הבמה. אחרת, הגיטרה של ג'ימי פייג' הייתה נראית כמו קיסם חשמלי בעל צווארון כפול.

המסך, ששימש בכל הופעות הרוק של הסילברדום, קיבל בתחילה התנגדות על ידי הלהקה. אבל הנהלת האצטדיון התעקשה והם התרצו.

הלהקה ציינה את האירוע בכך שלא עשתה שום דבר מיוחד על הבמה. ערכת ההופעות שלה במוצאי שבת הייתה אותה שגרה בה השתמשו בכל רחבי הארץ למעט קטע חריג אחד, עם הדרן שני של שלוש דקות. הלהקה עשתה את התנועות באופן מכני. לא נעשתה אמנות בשבת של סילברדום, רק הרבה כסף. הקשר בין אמן-קהל בא בעיקר עם יהירות ואדישות של האמן כלפי הקהל, אשר הודגמה בצורה הטובה ביותר כבר מלכתחילה, כשלד זפלין ניאותה לעלות לבמה רק שעה וחצי לאחר שעת ההתחלה המתוכננת.

על הבמה הם ניסו ליצור תחושת קהילה אבל לד זפלין, במציאות, שומרים על מרחק, מחסום במה עצום באופן חריג וצבא של אנשי הביטחון... הלהקה גם התנגדה בתוקף לתת לאלפי מעריצי דטרויט סרט תיעודי מצולם. לבסוף, אחרי שלושה ניסיונות מתסכלים, צלם אחד אכן הצליח להתלבט בדרכו לבמה כדי לצלם את הלהקה".

בדטרויט פרי פרס נכתב, ב-02 במאי: "זה היה הקהל הגדול והמאופק ביותר להופעת רוק כאן עד כה; כך אמר משווק האירועים המיוחדים של הסילברדום, גארי ברון. הוא נראה מאושר כמו שהוא הסתכל על ים האנשים המדשדש בקלות על רצפת האצטדיון והמושבים לכיוון היציאות.

הקהל נאלץ להמתין 80 דקות מעבר לתחילת השעה 20:00 להופעה, אבל זה קרה ורוברט פלאנט, הזמר בן ה-28, נתן בדיוק את מה שהלגיון שלו רצה. כשהוא לבוש מכנסי ג'ינס וחולצה פתוחה, הוא עשה תנועות במה כיאה לאמן הרוק האנגלי הטוב ביותר. קולו הגבוה והלא יציב, שמראה את המתח של סיבוב ההופעות, עדיין היה מלהיב.

ג'ימי פייג' בילה זמן רב עם הגיטרה הכפולה שלו והביא את חתימת הסאונד של לד זפלין. אבל רק בלחן הקלאסי שלהם, STAIRWAY TO HEAVEN, הנגינה שלו באמת הבריקה, אבל נראה שהקהל המהופנט לא שם לב".

בעיתון וינדזור סטאר נכתב גם ב-2 במאי: "כל אחד מ-77,000 מחזיקי הכרטיסים, בכל פינה של האצטדיון העצום, היה צריך להיות מסוגל לחוש את הצליל של זפלין נוטף בשתי האוזניים, אלא אם כן, כמובן, האוזניים היו פתוחות. אולי אני מבולבל, אבל הדגש שלהם על גדולות - קהל גדול, צלילים גדולים, סאונד גדול - נראה שהגדילו את המוזיקה המפוצצת שלהם לכדי שעמום גדול מאוד".

ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-30 באפריל בשנת 1991 יצא אלבום חדש ללהקת יס ושמו UNION. היה זה ניסיון לאחד את רוב חברי הלהקה, מקצוות שונים, לפרויקט אחד. ובכן, זה לא ממש הצליח.

האלבום נוצר כתוצאה מהחלטת חברת התקליטים (אריסטה) למזג את הפרויקטים המקבילים של להקת יס (שזכתה לעתים קרובות לכינוי "יס ווסט", בהשתתפות כריס סקווייר, אלן ווייט, טרבור רבין וטוני קיי) ושל להקת ABWH עם ארבעה חברי להקה לשעבר בהרכב הקלאסי של הסבנטיז - ג'ון אנדרסון, ביל ברופורד, ריק וייקמן וסטיב האו. המוטיבציה מאחורי המיזוג הייתה בעיקרה מסחרית, מונעת על ידי ההנהלה של להקת יס (בריאן ליין) וחברת התקליטים בתקווה למקסם את המכירות באמצעות שימוש בשם הלהקה הידוע ועם גימיק שאמור לשלהב את המעריצים. השירים הגיעו משני המחנות, כאשר חומרים של ABWH הוקלטו בצרפת וחומרים של "יס וושט" הוקלטו בלוס אנג'לס. ג'ונתן אליאס הפיק את האלבום המשותף. ההפקה כללה עבודת פוסט-פרודקשן משמעותית, כולל שימוש במחשבים ותרומות של נגני אולפן מחוץ לשמונה חברי הליבה, לעיתים תוך שינוי החלקים המקוריים שהוקלטו על ידיהם!  

נראה היה ש-ABWH היה פרויקט בר-קיימא ובוודאי מעריצי יס קיבלו בברכה את ההזדמנות לראות אותם. אבל זה לא יכול היה להימשך. הביזנס היה חזק יותר מהאמנות.

ברופורד: "החבר'ה ניסו להבין איך להשתפר מהאלבום הראשון שעשינו כרביעייה. אז הגענו לדרום צרפת לאחת מפגישות ההקלטה הגרועות והלא נעימות שהיו לי אי פעם בחיים. זה היה ממש נורא. התחלנו לעשות אלבום שני של ABWH אבל לאחר כשבוע הוא הפך לאלבום של יס. הוחלט מלמעלה שכדי לקבל מכירות גבוהות יותר, זה חייב להיות תחת המותג של יס ולכן יהיו תוספות של להקת יס השנייה (עם אלן ווייט, כריס סקווייר, טוני קיי וטרבור רבין) וכל העניין יהפוך לבלגן עצום. אז הובן שיהיו שמונה חברי להקה באלבום. וכל השיבוש הנורא הזה אמור להיות מופק על ידי בחור בשם ג'ונתן אליאס ולהיקרא UNION. כל זה התרחש בזמן שהנגנים לא ידעו כלל מה לנגן. אז האלבום המביש הזה יצא ממשהו שבאמת היה די מבטיח, לולא כולם היו חמדנים. להקת יס הפכה להיות מונעת מבחינה כלכלית. רוב התנועות המוזיקליות כעת מונעות מחוסר כסף שצריך להיכנס מהר כל הזמן, במסלול האפשרי הכי קצר. זה אומר גם משלוח מהיר ביותר של אלבום שגוי, הזמנה מהירה ביותר של סיבוב הופעות לא נכון. כל דבר שיעזור למשא ומתן המחודש הבא על חוזה הוצאה לאור כדי שהכסף יגיע. אז הלהקה תמיד ממומנת בצורה גרועה ובנויה בצורה גרועה, מה שנותן לה מגבלה רצינית בחופש אמנותי. אז ברגע ש-ABWH עמדה לפרוח, זה נכבה, אם על ידי אנשי עסקים חמדנים או על ידי ההכרח של מוזיקאים שיהיה יותר ויותר כסף. הם לא היו מסוגלים לעשות החלטות באולפן ולא ידעו מה הם מקליטים. זה היה מצב נורא. בסופו של דבר יצא אלבום אוטומטי וחסר רגש. זה אלבום של פשרה".

סטיב האו היה ביקורתי באותה מידה. "זה היה בזבוז טיפשי של כסף וזה אפילו לא היה כיף להרוויח אותו. זה היה כיף כשהתחלנו, מתי שעשינו את ABWH II ולפני שזה הפך להיות יס. ביל ואני לא רצינו שזה ייקרא יס כי רצינו שזה יהיה כלהקה חדשה. אבל יס (של כריס סקווייר) בשלב הזה הייתה באיחור ניכר ולא היה לה שום דבר שלם, אז הם תקעו ארבע קטעים שלהם באלבום והפכו את זה לסלט נוראי. בהתחלה חשבנו שזה יחזיק מעמד בגלל איכות המוזיקה שאנחנו עשינו. הזכויות על השם יס היו בבעלות לא רק של כריס סקוויר (שהיה החבר המכהן הכי הרבה זמן בלהקה) אבל על ידי מי שהיה חבר ביס באותה תקופה. לחברי הלהקה יש חלק משותף, כפי שלי יש כשאני חבר בה. אבל אם תעזוב את ההרכב, אתה לא שותף".

לפני שביתת הנשק, בין שני המחנות של יס, היה כריס סקוויר עסוק בניסיון לשמור על יס הרשמית ביחד (בזמן שלא הורשה לאנדרסון וחבריו להשתמש במותג הידוע). "אני מניח שעברנו את המצב הזה שוב, מנסים להמציא מחדש את יס עבור הניינטיז", הוא הודה. בהעדר ג'ון אנדרסון כשותף לעבודה, סקווייר התחיל לעבוד עם הגיטריסט והפזמונאי האמריקאי, בילי שרווד.

הרולינג סטון העניק בביקורתו על האלבום רק כוכב וחצי. הנה ההסבר שצורף לזה שם: "זה סוג של הפלה אקלקטית שקשה אפילו לצחוק עליה. זה לא מאכזב יותר מכל חרא שאיגי פופ מוציא בימינו. אבל עדיין זה מביש".

ריק ווייקמן: "אני קורא לאלבום ONION כי הוא מעלה דמעות בעיניים בכל פעם שאני שומע אותו! אלבום האיחוד הזה היה ערמת הזבל הכי גדולה אי פעם וכשזה הורכב, לא היינו באולפן חצי מהזמן. זה המקום שבו הטכנולוגיה ממש כואבת לאוזן כי הם עשו דברים עם המחשב ששינו את זה לגמרי. זה היה אלבום נורא, מביש. בגלל המחשבים, שינו את כל החלקים שלי ולא זיהיתי כל דבר שעשיתי. המפיק הכניס את כל החברים שלו לנגן בזה. היחיד שלא ניגן באלבום הזה היה הכלב שלי".

טרבור רבין: "שנאתי את זה! זה היה סימן שחור על המותג יס, אני חושב. יש כתם שחור פה. גם התקליט טורמטו לא היה אלבום טוב במיוחד בעיניי. לדעתי, כמה מהשירים שהמחנה שלנו הביא היו טובים אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להאזין לאלבום המוגמר עד הסוף".

ואם זה לא הספיק - כל שמונת החברים אפילו יצאו לסיבוב הופעות משותף. אז מה הם אמרו על זה? ריק וייקמן כינה את הסיבוב "פנטסטי" ו"מדהים". ביל ברופורד מצא את ההרכב המנופח הזה "מגוחך. לא נהניתי מזה במיוחד. זו הייתה דרך להרוויח כסף טוב ולבלות עם מכרים ותיקים ולא כמאמץ מוזיקלי יצירתי. לא היה שיתוף פעולה מוזיקלי ביני לבין המתופף השני, אלן ווייט". טרבור רבין מצא את הסיור "די כיפי ברגע שהוא התחיל להתקדם. נהניתי במיוחד לנגן עם ריק וייקמן". ג'ון אנדרסון השווה את תפקידו על הבמה עם שמונה מוזיקאים ל"דבורה שמזמזמת מסביב ומאביקה את כולם!". כריס סקווייר הצהיר, "הייתי קצת מהוסס לגבי האיחוד. אבל הופתעתי לגלות כמה טוב זה עבד".  

ב-30 באפריל בשנת 1972 נערכה בשווייץ הופעת הבכורה של להקת סופר גרופ ושמה CAPTAIN BEYOND.

בעולם הרוק יש המון סודות שמורים היטב. אלה סודות שמתגלים רק אם חופרים לעומק. אחד הסודות, שהוא למעשה אוצר שמור היטב, הינו סופר-גרופ אמיתי אך נעלם מהעין ומהאוזן. גבירותיי ורבותיי - קבלו את CAPTAIN BEYOND.

הכל התחיל בשנת 1971 כשלהקה ידועה ומצליחה בשם איירון באטרפליי התפרקה וממנה יצאו שני חברים לדרך חדשה. אלו הם לי דורמן הבסיסט ולארי "ריינו" ריינהארדט הגיטריסט. הם צירפו אליהם מתופף בשם בובי קאלדוול (שניגן לפני כן בלהקה של ג'וני ווינטר) ואת הזמר הראשון של דיפ פרפל, רוד אוונס. ללהקה היה גם קלידן שפרש לפני הקלטות האלבום הראשון. השם של הלהקה הומצא ע"י בסיסט להקת יס, כריס סקווייר מבלי שהוא התכוון לכך. זה קרה כשלהקת יס הצטרפה לסיבוב הופעות עם איירון באטרפליי ושתי הלהקות חלקו את אותו האוטובוס שהסיע אותם להופעות.

יום אחד ראה סקווייר את לארי "ריינו" ריינהארדט יורד מהאוטובוס ועיניו אדומות אחרי לילה של חוסר שינה ועישון סמים מאסיבי. אז הוא מיהר להגיד לו, "אתה נראה ממש כמו קפטיין ביונד". הרעיון נשאר בראשו של הגיטריסט טרוט העיניים.

ריינהארדט ודורמן היו המומים מהפירוק הפתאומי של איירון באטרפליי (ריינהארדט: "האורגניסט שלנו, דאג אינגל, פתאום הודיע לנו שהוא רוצה להיוולד מחדש כנוצרי אדוק. הסתכלנו עליו כאחד שנטרפה עליו דעתו"), אך התעשתו וצירפו אליהם את המתופף בובי קאלדוול.

רוד אוונס, שעבר לגור בלוס אנג'לס עם אשתו הטריה אחרי שפוטר מדיפ פרפל, התגלגל לג'אם עם השלישייה הזו ונכנס להרכב. בראיון, שנערך לא מזמן עם קאלדוול המתופף, הוא ציין שאוונס היה זמר נהדר עם סגנון מעולה אך סבל מחוסר ביטחון תהומי. אוונס פרש מהלהקה ארבע פעמים לפני שבכלל יצאה לסיבוב הופעות ראשון כי הוא היה בטוח שהוא לא זמר מספיק טוב לספק את העבודה. השאר שיכנעו אותו להישאר.

לפי המלצתו של דוואן אולמן (הגיטריסט של האחים אולמן) הוחתמה הלהקה לחברת התקליטים CAPRICORN, שהתלהבה מהרעיון שהנה תהיה לה עוד להקת רוק-דרומי בסגנון האחים אולמן. איזו הפתעה ציפתה לה...

האלבום הראשון של הלהקה הוקלט ויצא בשנת 1972, בשתי גרסאות; האחת עם עטיפה רגילה והשנייה כעטיפה בתלת ממד. הכיוון המוזיקלי היה רוק מתקדם עם שירים שחוברו יחדיו למין יצירה אחת ארוכה ללא הפסקות. כשחברת התקליטים שמעה את התוצאה היא נחרדה כי דרשה מהלהקה לספק רוק-דרומי בסגנון האחים אולמן, אך חברי הלהקה התנגדו מהסיבה שאין להם את האפשרות לעשות מוזיקה שכזו. התוצאה למעשה זה הגיעה בצורת יחסי ציבור ללהקה ולאלבום הראשון ששאפו לאפס. מה שהוביל למספר הופעות זעום ומכירות של התקליט בהתאם.

עיתון CIRCUS האמריקאי פרסם ביקורת בנובמבר 1972: "שימו לב שימו לב! קפטיין ביונד הגיע עם צליל קוסמי שלעתים מרשים ולעתים תפל כמו לחם של אתמול. יש פה איחוד של פ'אנק אמריקאי עם רוק בריטי, שמזכיר פה ושם את דיפ פרפל בימיה הראשונים. יש פה תקליט טוב שלעתים נמתח יותר מדיי ברעיונותיו".

בעיתון אשבורי פארק פרס, מניו ג'רזי, נכתב אז בביקורת: "כאשר ארבעת המוזיקאים הצעירים שיוצרים את הקבוצה הזו התאחדו, היה להם משהו של התחלה. לאחר התפצלות להקת איירון בטרפליי בשנת 1971, לארי ריינהארט ולי דורמן, גיטרה מובילה ובס, בהתאמה, חברו למתופף לשעבר של ג'וני ווינטר, בובי קאלדוול. לשלישיה הצטרף מהר מאוד רוד אוונס, שהקדים את איאן גילאן כסולן דיפ פרפל בימי הלהיט HUSH. התוצאה הייתה קפטיין ביונד עתיר האנרגיה, המורכב מוזיקלית והמקורי מאוד.

זה, האלבום הראשון שלהם, הוא כלי מרשים לסאונד שלהם, איחוד של רוק אמריקאי פ'אנקי ורוק בריטי צפוף יותר, עם נגיעה קוסמית. חמשת הקטעים בצד הראשון של האלבום מגוונים והצד השני, ללא ספק הטוב יותר, מורכב משניים ארוכים. יש הרבה מה לומר ללהקה הזו ובסגנון משלה".

הופעת הבכורה של הלהקה, כאמור, הייתה בסוף אפריל 1972 ולמזלם של מעריצי הלהקה היא צולמה ומהווה כרגע הדוקומנט היחיד בו ניתן לראות את החברים בתזוזה ובנגינה משותפת. חברת התקליטים לא אהבה את מה שקפטיין ביונד הנחיתה עליה והחליטה להענישה תוך השמתה בסיבובי הופעות כלהקת חימום ללהקות כמו "שה נה נה" (שהייתה הרכב שחיקה את סגנון שנות החמישים המאוחרות של הרוק'נ'רול). חברי קפטיין ביונד זכו למטחים של ירקות ושאר חפצים שנזרקו עליהם מצד מעריצי "שה נה נה". אחת הטעויות המרכזיות של קפטיין ביונד הייתה למנות את מנהל חברת התקליטים שלה שיהיה גם המנהל האישי. זה עלה לה ביוקר.

בובי קאלדוול הבין במהרה שמהלהקה הזו לא תצמח ישועה והוא פרש. במקומו הובאו מתופף ונגן כלי הקשה, מה שהפך את האלבום השני, SUFFICIENTLY BREATHLESS, שיצא בשנת 1973, לשונה מקודמו.

מיד אחרי צאת האלבום השני הודיע רוד אוונס, באופן פתאומי, שהוא עוזב.

ב-30 באפריל בשנת 1968 הודיע האורגניסט אל קופר שהוא עוזב את להקת BLOOD SWEAT AND TEARS שהקים. מה קרה שגרם לזה? בואו לקרוא.

עם ההצלחה של הלהקה הגיעו גם הבעיות; קופר השתדל להימנע מלהתרועע יותר מדי עם חברי להקתו. הוא ראה אותם רק בחזרות או בהופעות והעדיף לבלות בביתו עם אשתו השנייה, ג'ואן.

כך כתב קופר על התפרקות הלהקה אז בספרו: "זרעי חוסר שביעות הרצון נזרעו, וזה היה רק ​​עניין של זמן עד שהם יפרחו. בלהקה הקודמת שלי, בלוז פרוג'קט, עשינו הכל ביחד. מכיוון שידעתי שהתנהגות כזו לא חיזקה את האחדות הקבוצתית, ניסיתי לעשות את ההיפך עם דם, יזע ודמעות.

הסתובבתי עם הלהקה רק בחזרות או בהופעות, והעדפתי את גבולות הבית והחברה של ג'ואן, אשתו השנייה. להקמת הלהקה הייתה השפעה מייצבת על הסטיות המנטליות הקודמות שלי, והנטישה מסמים הפכה אותי לסטרייט בלהקה (אם כי בהחלט לא הכי סטרייט). חשבתי שכל זה ישפר את מערכת היחסים שלי עם חברי הלהקה השונים.

אבל בזמן שהייתי עסוק בלשמור על עצמי, הלהקה התגבשה למחנות פוליטיים קטנים שונים - בעיקר מפלגת (המתופף בובי) קולומבי ו(הגיטריסט סטיב) כץ, ומהפכה מוזיקלית הייתה באוויר. הכישלון של הקול שלי להחזיק מעמד בסיבוב ההופעות שעשינו גרם לדאגה, ובלי ידיעתי באמת, נעשו תוכניות לשנות את כל זה.

אחת התפיסות הברורות שלי הייתה ש(הסקסופוניסט) פרדי ליפסיוס ואני נכתוב עיבוד, והלהקה תתבקש לנגן אותו בשלמותו פעם אחת לשביעות רצוני לפני שיוצעו הצעות כלשהן. בשלב זה יכולתי לקבל הצעות, ובדרך כלל עשיתי זאת. אני מודה שהרצתי את החלום שלי קצת באופן היטלרי (כמו מה שג'ף לין עשה עם ELO), אבל ניסיתי למנוע מזה להפוך לסיוט לא מאורגן.

ההתחלה האמיתית של הסוף הגיעה יום אחד בחזרה. פרדי ואני כתבנו עשרה עיבודים לשיר DEAR ME FANTASY, של סטיבי ווינווד, שיושמע לראשונה באותו היום. בדקתי פעמיים את התפקידים שחילקתי והופתעתי לגלות שהם שונו ממה שפרדי ואני עשינו. בובי (קולומבי) הרשה לעצמו לשנות דברים שם מבלי לשאול. פרדי ואני עבדנו שעות רבות על העיבודים ועכשיו אין סיכוי לשמוע אותם עם הלהקה כמו שרצינו.

יצאתי מהחזרה כשאני רותח מכעס. כנראה שבובי רצה להראות לי מה זה להיות מתחת לשרביט שלי, אבל לא הבנתי את הרמז.

אני מניח שהניצוץ האחרון שהסית את המרד היה חוסר שביעות הרצון הגובר שלי מההתקדמות של סטיב כנגן גיטרה. הרגשתי שהוא מעכב את הלהקה מאיזו פירוטכניקה מוזיקלית מדהימה. ניגשתי לכל חבר בנפרד והצעתי להחליף את סטיב, אך נדחיתי.

כמובן, לא הייתי מודע לכך שההדחה שלי נמצאת גם על הפרק. פשוט הנחתי שהם לא רוצים להפר את האיזון העדין שהחזיק את הלהקה. כדי שאוכל לשמור על האמת, ניגשתי לסטיב וסיפרתי לו מה עשיתי. במקום לקחת את זה ברוגע, או לפרש את זה כביקורת גסה למדי על הנגינה שלו, הוא השתגע.

למחרת, התקיימה בחיפזון פגישת להקה אצל עורך הדין שלנו, שהיה במקרה אחיו של סטיב (נפוטיזם שהייתי עיוור מכדי לשקול). עוד לפני שהספקנו להגיע לאלימות מילולית, (החצוצרן) רנדי ברקר לקח את רשות הדיבור והודיע ​​שהציעו לו את כיסא החצוצרה בהרכב של (פסנתרן הג'אז) הוראס סילבר, והוא חשב לקחת את זה.

סילבר היה פסנתרן ומלחין ג'אז מהשורה הראשונה, שהוביל באותה תקופה חמישייה בעלת השפעה רבה. בובי התחרפן מהבשורה והשתולל בניסיון לשכנע אותו לצאת מזה. ידענו שההפסד של רנדי ללהקה יהיה הפסד כבד. למרות זאת, הגנתי על עמדתו של רנדי כבסיס לצמיחה שלו. הוראס מעולם לא שכר חצוצרן לבן בקבוצה שלו לפני כן, ולכן רנדי ישתתף בהיסטוריה. איזה כבוד! הוראס היה אחד מאלילי הילדות שלי, ואני גם ידעתי שרנדי יהיה מאושר יותר עם חופש הביטוי היחסי שהוא יכול למצוא במצב הזה.

רנדי היה נגן גאון, אבל אתה לא יכול להכריח אדם לכיוון אחד כאשר דעתו מחליטה אחרת. בובי התיישב, כועס. היו סדקים בספינה שלו שאפילו הוא לא ציפה. ואז קרה הגרוע מכל; בובי אמר שהוא הרגיש שאנחנו צריכים לשכור זמר מוביל בגלל יכולות הקול המוגבלות שלי וחוסר הסיבולת של הקול שלי בסיבוב הופעות, ושאני צריך להידחק לנגן אורגן ולהלחין. הוא היה מוכן לחלוטין לתמיכתו משאר הלהקה.

בהחלט הייתי מודע לכך שאני לא אחד מהסולנים המגמתיים של הרוק, ובכל זאת הייתי טוב במה שעשיתי, לפחות כמו שסטיב היה במה שהוא עשה. אבל אני מניח שהם רצו זמר חדש יותר משרציתי גיטריסט חדש. נשבר לי הלב כשיצאתי מהפגישה הזו, כי ידעתי שהחלום נגמר. זו הייתה דרמה כבדה בהופעתנו באולם גאריק באותו לילה. כולנו ידענו שזה נגמר, אבל לא ידענו מתי זה יגיע למכות האחרונות. עשינו סט ראשון מתוח, שהגיע לשיאו בכך ש(החצוצרן) ג'רי וייס אמר לי, 'לך תזדיין', ממש באמצע ההדרן. זה הוציא ממני את האוויר. קראתי לכולם להיכנס לחדר ההלבשה מיד כשירדנו מהבמה. 'בסדר', אמרתי, 'אתם לא רוצים אותי בלהקה, אתם לא רוצים לנגן את המנגינות שלי, ואני לא רוצה שתסבלו לעבוד איתי. אני אלך ואעשה את המוזיקה שלי במקום אחר. מי שרוצה להצטרף אליי - מוזמן, כי ניצחתם ואני פורש. צר לי שכך זה מסתיים'. לאחר מכן יצאתי מהדלת.

בעודי יוצא משם שמעתי את בובי אומר לשאר, 'אתם לא מבינים את מה שהוא מנסה לעשות לנו?' ועם זה הבנתי שלא אוכל יותר לעולם להיות חבר בלהקה. כי ידעתי שאני לא מנסה לעשות דבר באותו רגע אלא רק את מה שבא לי באופן טבעי".

והנה הזווית של הגיטריסט, סטיב כץ, בספרו: "לאל קופר יש מספר עצום של כישרונות, כקלידן, כותב שירים וגיטריסט, אבל הוא לא היה זמר. לא משנה כמה הוא ינסה - ואלוהים יודע, אל ניסה - אמא טבע לא נתנה לו קול טוב. אבל זה לא היה רק הקול. אל קופר רצה להיחשב לגאון בעולם מוזיקת הפופ, א-לה בריאן ווילסון. אבל הקטע עם בריאן היה שהוא מסוגל לעמוד מאחור וליצור בעוד הביץ' בויז האחרים עשו את רוב השירה. אל חשב בטעות שהוא יכול לעשות הכל וראה בלהקה את מה שהוא רק שלו עם מוזיקאים משלו, שיגבו אותו ויאיצו את רעיונותיו. עם זאת, באופן אישי, זה לא מה שחתמתי עליו. באוטוביוגרפיה שלו, אל טוען שכולנו הסכמנו מראש שהחזון שלו יהיה החזון של הלהקה, אבל זה פשוט לא היה נכון. למעשה, אני לא זוכר

שהסכמתי לדבר כזה בכלל. למה שארצה להיות חלק מ'חזון' של אל כשהייתי צריך למצוא אחד משלי? נכון, אל עבר תקופה יצירתית עמוקה ככותב, אבל כך היו חברי הלהקה האחרים. לרוע המזל, אל שאב את כל האוויר בחדר המסוים הזה. הדבר האחרון שהייתי רוצה היה להיות חלק ממנו זה בלהקת הליווי של אל. זה לא היה אמור להיות אלבום סולו של אל קופר. זה יכל היה להצליח רק עם זמר שיכול לפרש את השירים

בדרך הטובה ביותר האפשרית. אבל האגו שלו לא יכל היה לראות את היער השלם אלא רק את העצים, וכנראה בגלל זה הוא היה כל כך המום כשבובי קולומבי המתופף התעמת איתו ואמר שהשיר PLATO DIOGENES AND FREUD לא צריך להיות באלבום הזה. ובובי צדק. יכולנו להשתמש בחלל הזה בשביל

רצועה אחרת, אולי אינסטרומנטלית של מישהו אחר או אולי עם עוד שיר שלי, אבל זה לא היה חלק מה'חזון' של אל.

הופענו בתיאטרון גאריק, ליד קפה או גו גו, ואחרי הסט האחרון של הלילה האחרון, בובי ואני ניגשנו אל אל

מאחורי הקלעים ואמרנו לו שאנחנו חושבים שהוא צריך להישאר עם הלהקה, עם הרעיונות שלו שהיו בעלי ערך וחשובים, ושיכולנו להגיע לשיאים, אבל רק עם זמר אחר. תהיה הכותב, היה המעבד, קח תפקיד מנהיגותי אם תרצה. אל ענה בכך שהוא עוזב את הלהקה, אבל לפני כן הוא ביקש מכולם, מלבד בובי וממני, להתקשר אליו הביתה אם הם עדיין רוצים לעבוד איתו, ובכך עשה משחק כוח ובעצם פיטר את בובי ואותי. אף אחד לא התקשר אליו. אל נשאר עם הלהקה כעשרה חודשים, מיולי 1967 עד אפריל 1968. פשוט לא מכרנו כל כך הרבה תקליטים כמו שהוא היה רוצה. עבור בובי ולי, השירה של אל הייתה לא טובה. הוא הצהיר שהוא עוזב את הלהקה כשכולנו פנינו נגדו. אבל לא רצינו שיעזוב את הלהקה; רק רצינו עוד זמר - אחד שיהיה טוב".

ב-30 באפריל בשנת 1977 יצא אלבום כפול למודי בלוז ובו הופעה עמה משנת 1969 (ברויאל אלברט הול) בתוספת חמישה שירים אולפניים שטרם יצאו עד אז. שם האלבום הוא CAUGHT LIVE + 5. חברי הלהקה לא היו מרוצים מזה.

בדיסקוגרפיה הנרחבת של המודי בלוז, זה ניצב כאלבום מוזר ומעט שנוי במחלוקת (אבל מבורך בעיניי!). בתקופה ההיא עסקו חברי הלהקה בפרויקטים סולו והלהקה עצמה הייתה רשמית בהפסקה. אז הקהל קיבל פה באלבום שילוב מוזר: שלושה צדדים של הופעה חיה שהוקלטה שמונה שנים קודם לכן בשיא תהילתה הראשונית של המודי בלוז, יחד עם צד רביעי ובו שירים שהוקלטו באולפן שלא פורסמו קודם לכן, שהוקלטו אף לפני תאריך ההופעה. בעוד שלכאורה זה הציע למעריצים הצצה לאנרגיה החיה העוצמתית של הלהקה מתקופת הקלאסיקות שלה וחשף יצירות נדירות באולפן, יציאת האלבום לא נוהלה על ידי הלהקה, אלא על ידי חברת התקליטים שלה. כלומר, היה פה מהלך עסקי לחלוטין.

עיקר האלבום מורכב מהקלטה חיה מקונצרט משמעותי שהתקיים ברויאל אלברט הול היוקרתי בלונדון, ב-12 בדצמבר 1969. הופעה זו התרחשה בתקופה של פעילות אינטנסיבית ויצירתיות שיא עבור הלהקה שכללה את ג'סטין הייוורד (גיטרות, שירה), ג'ון לודג' (בס, שירה), מייקל פינדר (מלוטרון, שירה), ריי תומאס (חליל, מפוחית, שירה) וגריים אדג' (תופים, כלי הקשה). למרות שההקלטה החיה עצמה תיעדה את הלהקה בשלב מכריע, היא ספגה ביקורת, כולל מצד חברי הלהקה עצמם. בין הבעיות שהוזכרו ניתן למנות צליל גולמי ולא מלוטש בהשוואה לעבודת האולפן שלהם, פגמים בביצוע מדי פעם וקשיים בתרגום עיבודי האולפן המתוזמרים בכבדות לבמה ללא נגנים נוספים. ג'סטין הייוורד ציין במפורש את סלידתו מהרויאל אלברט הול כמקום הקלטות, וכינה את האקוסטיקה של הבניין כבלתי מתאימה למוזיקת ​​רוק.

במהלך הפסקת הלהקה בטווח של 1974-1977, חברי הלהקה לא נשארו בחיבוק ידיים. הם עבדו על מגוון פרויקטים אישיים ושיתופי פעולה. ג'סטין הייוורד וג'ון לודג' חברו יחד לאלבום המצליח של להקת בלו ג'ייז (1975). גריים אדג' הקים את להקה בשמו בהשתתפות אדריאן גורביץ, בעוד ריי תומאס הוציא תקליט סולו ומייק פינדר הוציא גם הוא. עד 1977 החלו דיונים על איחוד מחדש. הלהקה קיבלה את ההחלטה להקליט יחד שוב, בעידוד חלקי של חברת התקליטים שלה שהייתה להוטה להוציא אלבום איחוד. אז החלו הסשנים למה שיהפוך לתקליט בשם OCTAVE (שיצא בשנת 1978), ולצדו החלטתו הסופית של פינדר לא לצאת לסיבוב הופעות עם הלהקה המאוחדת אולפנית.

אז דווקא בהקשר הזה – היעדרותה הממושכת של הלהקה מהשוק, פעילויות הסולו של חברי הלהקה ששמרו על השם בחיים והציפייה הגוברת סביב איחוד מלא – הוחלט להוציא את האלבום החי הזה. חברי הלהקה לא היו מעורבים בהחלטה ולא היו מרוצים מההוצאה לאור. למעשה, הלהקה עיכבה הפצה מוקדמת יותר של החומר החי הזה עקב חוסר שביעות רצון מאיכות הביצועים. אבל חברת התקליטים רצתה לנצל את הפופולריות הרבה של הלהקה כמו התלהבות מהאיחוד החדש וליצור ציפייה לקראת התקליט OCTAVE. אבל עם יציאתו זכה האלבום להצלחה מסחרית בינונית, והגיע למקום ה-26 במצעד האלבומים של בילבורד האמריקאי.

גם זה קרה ב-30 באפריל:

- בשנת 1948 נולד וויין קריימר, הגיטריסט של להקת MC5. הוא מת בפברואר 2024.

- בשנת 1976 שילם מתופף להקת המי, קית' מון, מאה דולר לתשעה נהגי מוניות בניו יורק כדי שיחסמו את הרחוב אליו משקיף חלון חדרו בבית המלון. החסימה הזו אפשרה למון להשליך מחלון חדרו את כל החפצים היישר לרחוב מבלי שמישהו ייפגע.

- בשנת 1953 התחיל פרנק סינטרה לעבוד עם מתזמר חדש בשם נלסון רידל.

- בשנת 1983 התאחדו חברי ההרכב המקורי של להקת מנפרד מאן במועדון MARQUEE הלונדוני, בו הם החלו את הקריירה שלהם בשנות השישים.

- בשנת 1970 הייתה להקת האחים אולמן שם חם מאד בתעשיית המוזיקה, אבל אחד מאנשי הצוות שלה הלך רחוק מדי ביום זה. טוויגס לינדון לא היה אדם שניחן בסבלנות רבה וכאשר אנג'ל אליוטה, בעל מועדון בניו יורק, סירב לשלם ללהקה 500 דולר, כי לטענתו הם איחרו להופעה, לינדון סיים את הסכסוך בכך שהושיט יד לכיסו, שלף סכין דייג ודקר למוות את הבחור. השופט בדק את הנתונים, קבע שלינדון פעל מחוסר שפיות זמנית והוא בסוף שוחרר.

- בשנת 2015 מת הזמר בן אי. קינג, שרבים זוכרים אותו עם להיטו STAND BY ME. בן 76 במותו.

- בשנת 1974 יצא התקליט השלישי של ג'יי ג'יי קייל שנקרא OKIE. השם " אוקי" מתייחסת לזהותו של קייל כיליד אוקלהומה . בעוד שלמונח הייתה היסטורית קונוטציה שלילית, עד שנות ה-70 הוא הפך ניטרלי יותר - או אפילו לנקודת גאווה - במיוחד בקרב אנשים מהמדינה או עם קשרים לתרבותה. עבור קייל, שנולד באוקלהומה סיטי וגדל בטולסה, זו הייתה כנראה הצהרה על שורשים אישיים ומוזיקליים. התקליט משקף את השילוב הנינוח והשורשי של בלוז-קאנטרי-רוק המכונה "צליל טולסה", שקייל היה מהחלוצים בו.

- בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד במועדון ב- HUDDERSFIELD, באנגליה, בשם THE PLAZZA TEEN CLUB. על הכרזות להופעה נכתב THE GROUP THAT'S GOT TO BE SEEN TO BE BELIEVED. עם זאת, חברי פינק פלויד נאלצו לשאול באותו יום ציוד נגינה מלהקת החימום, THE MATCH BOX, כי המכונית עם הציוד שלהם התקלקלה בדרך לשם. וב-30 באפריל בשנת 1988 ולראשונה מאז 1973 לא נמצא האלבום "הצד האפל של הירח", של פינק פלויד, במצעד הבילבורד האמריקני.

- בשנת 2004 הובא מייקל ג'קסון לדין באשמת הטרדה מינית בקטין, כשהוא מטוען לחפותו בעשרה סעיפים פליליים שונים, כולל סחיטה וכליאה.

- בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של להקת האחים דובי. למרות ניסיונות שיווק רבים, התקליט לא הצליח ויהיה זה רק התקליט הבא שיביא את ההצלחה המיוחלת.

ב-30 באפריל בשנת 1984 יצא תקליט הסולו הראשון של אקס להקת פינק פלויד ואיש משוקץ עם השנים, רוג'ר ווטרס. שמו הוא THE PROS AND CONS OF HITCH HIKING - והשאלה היא, האם באמת היה שווה לחכות לטרמפ הזה?

למרות מעמדה הברור אז של להקת פינק פלויד, היה זה מפליא לראות כיצד האלבום הזה לא הצליח להימכר בכמויות היסטריות. זה נתן לווטרס להבין שהשם שלו לא מושך כמו השם של להקתו הגדולה.

ווטרס: "הרעיון לאלבום הזה הגיע במקביל לרעיון שרקחתי ל'החומה'. כתבתי את שתי היצירות בערך באותו זמן. ובעצם הכנתי קלטות הדגמה של שתיהן והצגתי לשאר חברי הלהקה. אמרתי להם שהקלטה אחת מהשתיים תלך לאלבום סולו שלי ושהם מוזמנים לבחור מה מהן מתאימה יותר לפינק פלויד". כל שנותר הוא רק לדמיין כיצד הכל היה נראה לו שלושת החברים האחרים היו בוחרים דווקא ביצירה השנייה.

לאחר הקלטת "החומה" לא מיהר ווטרס לשחרר מיד את היצירה השנייה שאמר שיעשה. היה לו עוד אלבום אחד להוציא תחת השם פינק פלויד - "החיתוך הסופי". אז כבר היה ברור שמדובר ביצירת סולו של ווטרס תחת שם מסחרי יותר. לאחר מכן פנה ווטרס להגשמת קריירת הסולו שלו.

במקום דייויד גילמור היה זה דווקא אריק קלפטון שנכנס פנימה להקליט את האלבום הזה של ווטרס. זה היה במהלך נקודת שפל יצירתית משלו והוא סיפר בספרו: "בזמנו עבדתי על פסקול לסרט בשם THE HIT ואחד האנשים שעזרו לי היה רוג'ר ווטרס, אותו הכרתי עוד מנעורינו. אשתו, קרוליין, הייתה חברה טובה של פאטי (בויד). הוא השמיע לי קסטה עם הקלטות דוגמה של תקליטו הראשון כאמן סולו. היו בו נגנים נהדרים. כל כך נהניתי לבלות איתו שהסכמתי לנגן עבורו וגם הוספתי בבדיחות שכדאי לו לצאת עם זה להופעות. אז הוא שאל אם אצטרף אליו ובגלל שזה היה תירוץ טוב עבורי לברוח מהבעיות שלי, הסכמתי. המנהל שלי ממש לא היה מרוצה מזה אבל בסוף הוא הסכים שרוג'ר יקבל אותי בהשאלה".

ווטרס: "זה התקליט היחיד שעשיתי שעסק רק בסקס. בהקשר של חלומות אלו, התת מודע שוקל את היתרונות והחסרונות של חיים עם אישה אחת במסגרת משפחה - מול קריאת הפרא, אם תרצו. ברגע שמבקרים דוחים אותך, הם נוטים לא לחשוב על העבודה שלך יותר מדי. הם תפסו אותי כאדם מדוכא, מגלומני, מלודרמטי, ורובם לא אוהבים את מה שאני עושה. הם לא יבחינו בהומור שבא ממני, כי זה לא נוח להם".

ברולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום, תוך הענקת כוכב אחד בלבד מחמישה: "אלבום הסולו הרשמי הראשון של רוג'ר ווטרס יעורר עניין מתמשך בעיקר עבור פטישיסטים פוסט-אנליטיים של פינק פלויד ונוירוטיים אחרים, שמתמידים בחיפוש אחר משמעות רוחנית בתוך המשט של הרוק האמנותי האנגלי.

אני לא יכול לדמיין שמישהו אחר יישב יותר מפעם אחת דרך התקליט הסטטי, המוזר והנורא קלוש הזה, שבו המרה המקובלת של ווטרס מדוללת בבליל מוזיקלי. בעיקרו של דבר, היתרונות והחסרונות של טרמפים הם קינה ארסית לאותם עניים בסיקסטיז, שלאחר שדגמו את סצנת הטרמפים, החליטו לזרוק הכל ולחזור לארץ. ווטרס, כמובן, מתאר בתחילה את קרובי הבליטה השאפתניים האלה כחסרי שכל; אולם בסופו של דבר, הוא מסיק שהם פשוט נפגעים מהמצב האנושי.

לאחר שהעניק כך לתת-נושאים שלו את אנושיותם, ווטרס טוען את שלו: גיבור היצירה, אדם לא דומה לווטרס עצמו, מוצא גאולה במסעדה, אהבה חדשה ואפילו סיבה לתקווה. כמיטב המסורת ההיפית, הוא בא 'להכיר את עצמי בעיניו של כל זר', ובשיר האחרון הוא מסיק שאולי אהבה היא באמת כל מה שאתה צריך. אבל אם המיזנטרופיה הנודעת של ווטרס מתרככת מעט, שנאת הנשים הידועה לשמצה שלו עדיין מספקת את הרגעים הכי דוחים של התקליט הזה.

ווטרס הקים להקה שכוללת את אריק קלפטון בגיטרה ואיש הסקסופון דיוויד סנבורן, שניהם אנשי הופעות נלהבים (קלפטון, במיוחד, לא נשמע כה עסיסי כבר שנים). אבל המוקד המוזיקלי המרכזי לכל האורך הוא הקול המצמרר של ווטרס, שיוצא נרטיבי מספיק זמן כדי להשמיע נהמת בוז מדי פעם - בדרך כלל משהו על נשים. אפשר לספור את המנגינות האמיתיות כאן על האצבעות בידיו של מיקי מאוס.

התקליט מציע כמה דברים. ראשית, שהמרכיב המוזיקלי החשוב ביותר של פינק פלויד הוא בעצם הגיטריסט דיוויד גילמור (שאלבום הסולו האחרון שלו מקבל ברק חדש בהשוואה לתקליט נפל הזה). שנית, שווטרס צריך לקיים פגישה ארוכה עם המטפל שלו לפני שהוא משמיע התבטאויות פומביות עתידיות על המצב האנושי".

בעיתון אלבקרקי טריבון נכתב בביקורת אז: "זה פשוט מוגזם. המנהיג של פינק פלויד לא מפגין שום איפוק או שיפוט ביקורתי באלבום הסולו הזה. השירה שלו באה או בלחש צרוד או בצרחה מלאה. והחומר מאוד מגעיל - שנאת נשים מתנשאת. זה כמו להיות נעול בסיוט של מישהו שלא אכפת לך ממנו במיוחד. אריק קלפטון מנגן כמה מקטעי הגיטרה הטובים ביותר שלו זה שנים אבל כמה חבל שהוא מבוזבז בתקליט שכזה".

ווטרס היה אז דמות די אניגמטית והקהל הרחב אפילו לא ידע כיצד הוא נראה. מה גם שהוא התעקש שהפרסומים לתקליט לא יכילו את שם להקתו המפורקת (למרות שבהדפסה הישראלית של התקליט דאגו היטב להבליט בעברית, על העטיפה הקדמית, במי מדובר). המכירות היו מאכזבות בהתאם.

"חשבתי שאנשים מזדהים אותי עם הרבה מאוד עבודה שהושקעה בפלויד", קונן ווטרס. "במיוחד מבחינת המופעים, אבל הם לא עשו זאת".

ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

בונוס: החודש, אפריל בשנת 1967, אמרו האמנים האלו דברים לעיתון מלודי מייקר. אז אספתי אותם מארבעת הגיליונת שיצאו בחודש ההוא:

מיקי דולנץ (מלהקת המאנקיז) על השוואות: "טוב, מה שאני אומר זה שגם אנחנו אוהבים את הביטלס אבל אנחנו לא מעצבים את עצמנו אחריהם או נצמדים לשום טרנד. זה לא אותו סוג הומור כמו של הביטלס. איך זה יכול להיות? אני מקליפורניה, מייק טקסני, פיטר מוושינגטון, דייוי אנגלי. יש לנו אסוציאציות שונות של הומור אבל אנחנו כן נהנים כשאנשים משווים אותנו לביטלס - הם מספר אחת ותמיד יהיו. באודישנים להקמת הלהקה שלנו הבוחנים רצו את ארבע הדמויות ורצו לראות איך הן יגיבו. נכנסתי לחדר ואף אחד לא דיבר. היו ספלים ותחתיות על השולחן אז התחלתי לשחק איתם שחמט. נראה שהם אהבו את זה".

סיד בארט (פינק פלויד) על השיר "ארנולד ליין": "ובכן, פשוט חשבתי על השם של ארנולד ליין, וזה היה טוב מאוד שהמוזיקה כבר נכתבה".

ג'ימי הנדריקס על השירה שלו: "אני אוהב לשיר בלוז אבל זה קשה. אני יותר בדרן ומבצע מאשר זמר".

מנפרד מאן על חוסר סובלנות: "זו שאלה כל כך משעממת כי כולם שונאים חוסר סובלנות, אבל כשרוב האנשים אומרים 'אני שונא חוסר סובלנות' - הם לא מבינים שחוסר סובלנות דומה מאוד לדעות קדומות, ולכולם יש דעות קדומות... יש מעט מאוד אנשים שהם באמת סובלניים והרבה היפים הם לא סובלניים באותה מידה... האם באמת היינו יכולים להרשות לעצמנו להיות סובלניים כלפי היטלר?"... על להקת פופ נגד ג'אז: "זה חלק מהבעיה של הלהקה, כי אנחנו לא יכולים להסכים לאיזו דרך ללכת. כולנו רוצים שהלהקה תתקדם, אבל אנחנו לא יכולים להחליט באיזו דרך ואנחנו מתווכחים על זה במשך שעות. לכולנו יש את הרעיונות שלנו ולא מצליחים לגבש אותם למדיניות מובהקת".

מיק ג'אגר על התנהגות הקהל: "מה גורם לקהל במהלך שני השירים האחרונים להערים פתאום את כל הכיסאות באמצע האולם? ראיתי את ההתנהלות הפרועה הזו בכל כך הרבה מדינות והתבנית תמיד זהה. כי זה אותו סימפטום תסכול. אתה צריך לגלות מדוע הילדים כך, לא כולם מטומטמים שרק מתכננים לריב עם המשטרה".

סטיב מאריוט (הפנים הקטנות) על המשטרה והסמים: "כמובן שהם פשטו על הבית שלי לאחרונה, ועדיין כל מה שהם מצאו זה אוכל בפחיות!"

בונוס: ובאפריל בשנת 1968, אמרו האמנים האלו דברים לעיתון מלודי מייקר. אז אספתי אותם מארבעת הגיליונת שיצאו בחודש ההוא:

רובין גיב מהבי ג'יס על ההופעה שלהם: "הרבה אנשים אומרים שאנחנו לא יכולים לסמוך רק על עצמנו כשנופיע. כל העניין הוא שיש לנו מחויבות כלפי הציבור לספק להם את הסאונד שאנחנו מקבלים בתקליטים. זה לא מקרה של שימוש ב'גימיקים'. אנחנו מעלים מופע, וכל הרעיונות מגיעים מעצמנו. כתבנו את השירים וזו הדרך בה אנחנו רוצים להציג אותם".

בארי גיב על ההופעה שלהם ברויאל אלברט הול: "חשבנו שהמופע היה הצלחה, והאפקט הכללי היה נהדר... חבל שלא שמעתם את התזמורת שניגנה איתנו, אבל זה היה קהל נהדר".  

ג'ון מאייאל על סירובו לנגן עם קוד לבוש: "גם אנחנו לא ענבנו עניבות... אז סירבנו לצאת מהמועדון שדרש מהקהל שלנו להגיע לשם לבוש כהלכה. אנחנו הולכים להילחם נגד התקנות המיושנות האלה. אף אחד לא צריך להתלבש יפה כדי לראות אותנו". על מוזיקאים לבנים ששרים בלוז: "בלוז הוא ביטוי של אדם. אם הוא מנסה לחקות אדם אחר ללא סגנון משלו, הוא לא יכול לשיר את הבלוז... זה עניין של לבטא את הרגשות שלך בסגנון שלך במסגרת מוזיקת ​​בלוז. אתה זמר בלוז או שאתה לא. אין לזה שום קשר לגזע... פיטר גרין הוא האדם הלבן היחיד ששמעתי שיכול לשיר בלוז".  

מייק לאב, מלהקת הביץ' בויז: "למדתי להפסיק לדאוג לגבי הכל, אבל זה לא מונע ממני להמשיך להיות מודאג. זה עניין של לשים דברים בפרספקטיבה. העניין הוא להסתגל לשינויים ולזרום איתם, להשתמש באנרגיה שלך כדי לתמוך בחיים במקום להילחם בחיים. אני עושה מדיטציה של חצי שעה כל בוקר וערב וזה מסדר אותי בצורה יוצאת דופן. זה מרחיב את התודעה, וזה גם דבר פיזי. אחר כך אתה מרגיש שאתה יכול להשיג הכל. פופ חשוב כנקודת זינוק למיזמים חדשים רבים. נוכל לאחד את הכוח של הביץ' בויז והביטלס כדי להקים חברות עם עקרונות מוצקים ויפים. אנחנו צריכים לנצח את הממסד במשחק שלהם. אנחנו צריכים להפוך את הפופ לשירות לעם ולנסות לשכוח את המניע של רווח. אבל אנחנו חייבים לשלול את המניע של חמדנות".

הזמרת סיליה בלאק: "אחרי כמה שבועות של תוכנית הטלוויזיה שלי, שנקראה STEP INSIDE LOVE, נמאס לי לשיר את השיר הזה וחשבתי שגם הקהל ירגיש את זה. הבעיה הייתה, שהייתה לשיר הזה רק התחלה וסוף; לא היה אמצע. פול מקרטני היה צריך לכתוב את קטע האמצע כמה ימים לפני שנסע להודו כדי שאוכל להקליט את זה. המופע היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי אי פעם פיזית ונפשית".

מיץ' מיטשל, המתופף בלהקה של ג'ימי הנדריקס, על סיבוב ההופעות באמריקה: "זו לא שאלה של הזנחת המעריצים שלנו בבית. אנחנו לא רוצים להישאר רחוקים, אבל כולנו צריכים להרוויח קצת כסף! ואמריקה היא המדינה שיכולה להרשות לעצמה לשלם יותר... ברגע שיהיה לנו יותר כסף נוכל להקדיש יותר זמן להקלטות, כתיבה, חזרות והכנת מופע במה חדש... אני חושב שהקהל האנגלי הוא הטוב בעולם, ואין דבר שאנחנו רוצים יותר מאשר לחזור ולנגן כאן".

חצוצרן הג'אז, מיילס דייויס על חצוצרנים אחרים: "אני באמת לא אוהב אף חצוצרן. פרדי האברד מאוד מוכשר, אבל הוא לא מנצל את היכולת שלו במלואה. לדיזי עדיין יש את הכישרון אבל הוא לא מנצל אותו כמו שהוא צריך. נאט אדרלי מנגן טוב במקומות מסוימים, אבל הוא מנסה לדחוף יותר מדי. אורנט קולמן, כשהוא מנגן בחצוצרה, הוא מגוחך. הוא אפילו לא חצוצרן. מיילס על הלהקה שלו: "אתה חייב שתהיה סביבך קבוצה טובה יותר ממך, אז אתה תמיד מכוון למעלה. הפסנתרן שלי הוא הרבי הנקוק. וויין שורטר, הסקסופוניסט שלי, הוא אחד הסולנים והמלחינים הגדולים. ואיפה אני אשמע מתופף טוב יותר מהאיש שלי, טוני וויליאמס?" 

גרהאם נאש מלהקת ההוליס על סיבובי הופעות וקהל: "רצינו לצאת לסיבוב הופעות, אבל אף אחד לא הציע לנו את סוג העבודה שרצינו. עכשיו אנחנו מתכננים להתחיל ב-3 במאי ולהופיע בכ-12 המקומות הכי טובים במדינה. סיבוב ההופעות הזה יהיה בידור משפחתי. לא אכפת לנו בכלל לגבי גילאים. ילדים בני עשר יכולים לבוא ואפילו לצרוח אם הם מתרגשים. זה בסדר כל עוד הם מקשיבים למה שאנחנו עושים".

טים באקלי על כתיבת שירים לעומת שירה: "שירה היא שירה ושירים הם שירים. אני מכיר משוררים שכותבים דברים שלעולם לא אוכל לכתוב. אני מקשיב למה שאנשים אחרים עושים, אבל אף פעם לא הייתי זיקית. כמובן שאתה לומד מכותבים אחרים ואתה לומד מכל מה שסביבך. אני לא לומד כלום ממוזיקת ​​פופ. אדם אחד שלמדתי ממנו הוא אריק קלפטון. פשוט ישבנו וניגננו יחד בגיטרה. אני כותב עכשיו דברים שהם פשוטים בצורה בלתי נתפסת, מאוד שגרתיים. אני מניח שהייתם קוראים להם קלישאות, אבל הם קלישאות עד כדי איך שאתם אומרים אותם. אתה צריך להישאר בקצב של אנשים כדי לתקשר".  

בסיסט להקת THE MOVE, אייס קפורד, על עזיבת הלהקה: "עזבתי את הלהקה כי פשוט לא הסתדרתי עם ארבעת האחרים והם לא הסתדרו איתי. אני ממזר מצוברח. לא הסתדרנו מוזיקלית או אישית. אני לא נגן בס טוב במיוחד והרגשתי חסר ביטחון. אני מאוד מתוח. יש לי עצבים רעים שלא עוזרים. הייתה לי התמוטטות עצבים. אם לא הייתי עוזב, אולי הלהקה הייתה מתפרקת. אני לא זמר פנטסטי, אבל אני גם לא גרוע, אז אני אשיג להקה ואמשוך את המעריצים. השירים שכתבתי הם כולם מסחריים".

ביל היילי על חזרתו לפופולריות: "נהדר לשמוע שהילדים רוצים אותי בחזרה. אני מניח שזה בגלל הקצב שלנו, כלומר, זה מה שאנחנו עוסקים בו. קצב. וילדים תמיד רוצים ריקוד חדש לשם שינוי. נראה שרוק'נ'רול הולך במעגל גדול".

אייק טרנר על יחסי גזע וסיבובי הופעות באירופה: "אני חושש שהקיץ הזה, כשהקולג'ים יסיימו את פעילותם, תהיה מלחמה באמריקה. זה קרה כשד"ר קינג נהרג. המועדונים נסגרו ואיבדנו את העבודה. מה שאני מנסה לעשות זה לתאם סיבוב הופעות אירופאי לקיץ הזה. יש לנו בעיות, להביא 19 אנשים לאירופה לסיבוב הופעות. זה דורש הרבה ארגון. תמיד יש לנו צוות מתחלף בלהקה, נגנים באים והולכים, למרות שהסאונד תמיד נשאר אותו הדבר כי כבר כתבתי את התפקידים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459