כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-31 בדצמבר (31.12) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "כשסיפרתי לאנשים שאני עוזב את ההוליס, הם אמרו, 'אתה עוזב תהילה, הון וכל הלהיטים האלו? אתה משוגע?' אבל הם לא הכירו סוד חיוני אחד -ששרתי עם דיוויד וסטיבן. ידעתי כיצד זה נשמע. לא השתגעתי בכלל. כשפגשתי את קרוסבי, זה היה בבית שלו בקניון לורל. הוא שכב על גבו, מגלגל ג'וינט. לא היה לו מושג מי אני. דיוויד היה עם הבירדס, וסטיבן היה עם בופאלו ספרינגפילד, ולילה אחד נסענו בבנטלי של סטיבן. אני יושב מאחור, סטיבן ודיוויד נמצאים בחזית, ופתאום הם מביטים זה בזה, מצביעים עליי ודיוויד אומר לסטיבן, 'בסדר, מי מאיתנו הולך לגנוב אותו?' הם לא ידעו שהייתי אז עם ההוליס... הייתי שונה מאוד מקרוסבי וסטילס. קרוסבי היה הפכפך, וסטיבן היה משוגע. בשנה הראשונה שלנו ביחד, בילינו כנראה 11 חודשים ביחד, עשרים וארבע שעות ביממה. אנשים היו נופלים מהשירים שלנו אבל כשיצאנו להופיע, סטיבן הבין שדיוויד ואני לא ניגנו בגיטרה מספיק טוב כדי לנגן איתו. אז ניל יאנג נכנס לעניין. ניל בדיוק הוציא אלבום סולו, והוא לא בדיוק שרף את המצעדים וכך יצרנו את קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג... אנשים אומרים לי כמה שונה האלבום DEJA VU מהאלבום הראשון שלנו. דיוויד, סטיבן ואני היינו מאוהבים אחד בשני במהלך האלבום הראשון. אני הייתי עם ג'וני (מיטשל), סטיבן היה עם ג'ודי קולינס, ודיוויד היה עם כריסטין. תוך שנה, הכל השתנה. מערכת היחסים שלי עם ג'וני נעשתה חמוצה, סטיבן הפסיק להיות עם ג'ודי, וחברתו של דיוויד, כריסטין, נהרגה. זה נס שהאלבום הזה בכלל יצא" (גרהאם נאש)
ב-31 בדצמבר בשנת 1984 השתנו לחלוטין חייב של ריק אלן, המתופף בן ה-21 בלהקת הרוק הבריטית, דף לפארד.
לאחר לוח זמנים מתיש עם הופעות והקלטות, שב אלן לאנגליה כדי ליהנות מחופשת חג המולד. הוא היה להוט להציג את מכונית הקורבט סטינגריי החדשה שלו לארוסתו ההולנדית, מיריים ברנדסן.
הגיטריסט, פיל קולן: "סטיב קלארק, הגיטריסט השני בלהקה, ואני בדיוק עמדנו לצאת לבילוי אדיר בעיר. היינו בפריס, הלילה היה ערב ראש השנה, והשנה הייתה 1984. הלהקה שלנו בדיוק סיימה סיבוב הופעות מוצלח להפליא, לשיווק התקליט PYROMANIA, והפכנו ללהקה הגדולה ביותר על פני כדור הארץ, לכאורה בן לילה. סטיב ואני, המכונים 'תאומי הטרור' בגלל התקפי השתייה המטורפים שלנו, התרגשנו לחגוג. הערב התחיל רגוע וידענו שבהמשך יהיה פרוע. לפתע הטלפון צלצל.
אחד המנהלים שלנו היה מעבר לקו ואמר, 'ריק אלן עבר בתאונה. זרועו נקטעה'.
'למה אתה מתכוון, התנתקה?'
'זה נעלם!'
'מה?!'
'הזרוע השמאלית שלו הלכה'..."
ריק אלן נהג במכוניתו החדשה והאהובה ביורקשייר כשלפתע מצא את עצמו מתחרה במכונית אלפא רומיאו ומבקש להראות לנהג השני מי הוא מלך הכביש. זאת עד שהגיע לעיקול, איבד שליטה והמכונית עפה מהכביש, התנגשה בקיר והסתובבה עןד כמה פעמים. אלן הושלך דרך פתח הגג כשידו נתלשה מתחת לכתף ונשארה ברכב. זוגתו, שנלכדה ברכב, יצאה משם עם פציעות בפניה. ריק הפצוע וההמום הסתובב בקור החורפי העז, כשהוא מחפש את זרועו בשדה המכוסה שלג.
למרבה המזל עברו במקום אחות בית חולים וגם שוטר, שעזרו לו לאתר את זרועו ולהניחה בתיק עם קרח שהיה במקרה לאחות. היה זה מזל מדהים - שוטר, אחות ותיק עם קרח באותו מקום.
עשר שעות ארך הניתוח בו חיבר ד"ר רוברט אדוארד פייג' את הזרוע לגופו של אלן. למתופף נמסר שקיים סיכוי שחלק מתחושת היד יחזור אליו, אבל חמישה ימים לאחר מכן נגוזה התקווה כי זיהום התפשט בזרוע המחוברת ולא היה מנוס מלכרות אותה.
פיל קולן:" לעזאזל. ריק היה רק בן עשרים ואחת; פשוט סיימנו סיבוב הופעות פרוע והתכוננו להקליט את האלבום החדש. מחשבות הסתובבו לי בראש. ריק שמח להיות בחיים, אבל הוא גם חי לתופף - איך הוא ישרוד את זה? מבחינה רגשית, איך צעיר בן עשרים ואחת, שהוא כוכב רוק, אמור להתמודד עם זה? כשהגענו ללונדון כעבור שבועיים, היינו לחוצים לראות את ריק, שעדיין התאושש בבית החולים. לא היה לנו מושג מה אנחנו הולכים להגיד לחבר שלנו שעמד כעת בפני סוף קריירת התיפוף שלו. אז הלכנו לפאב לשתות כמה ברנדי לפני שנכנסנו לבית החולים. אם יש לך ספק, שתה. כאשר אין ספק - שתה. רק ככה זה היה אז. כששתינו מספיק מיץ של אומץ, הלכנו לראות אוֹתוֹ. ריק ישב בחדר שלו, כולו עטוף כמו מומיה. היינו בהלם מאיך שהוא נראה. אז הבנו שזה אמיתי".
סיבוב ההופעות בוטל ושאר חברי הלהקה המשיכו בהקלטת התקליט שנדחה ביציאתו שוב ושוב (כשתופיו של אלן הוקלטו לפני התאונה), עד שהגיעה שנת 1987 ובה הוא יצא בשם "היסטריה".
התקליט הפך לרב מכר היסטרי ואלן לא ויתר; הוא למד לתופף מחדש במערכת תופים מיוחדת שנבנתה עבורו, עם דוושת רגל שנועדה להחליף את מה שהיה אמור לתופף בידו. "הוא מתופף טוב יותר עם זרוע אחת ממה שהיה אי פעם עם שתיים", אמר עליו זמר הלהקה, ג'ו אליוט.
ב-31 בדצמבר בשנת 1965 הוציא אלפרד לנון, אביו של ג'ון, תקליטון בשם THAT'S MY LIFE.
האב, שבמשך שנים נחשב בעיני הבן המצליח כמת, צץ לפתע בחייו.
הקשר בין האב ובנו, שנותק כשג'ון לנון היה ילד, לא התאושש במהרה וכך שר אלפרד בשירו: "אני ממשיך את סיפורי מהמקום בו פעם הפסקתי. הפלגתי עם הזמנים וחייתי על חלומות. צפיתי בזריחה על פני כל אוקיינוס. אלו הם חיי, זו אהבתי וביתי. זה התחיל בליברפול שם נולדתי. ללא אב שייעץ לי אבל המשכתי הלאה. בפעם הראשונה בה ראיתי את הים ידעתי שזה חייב להיות כך. אלו הם חיי, זו אהבתי וביתי. אני חייב להגיד לכם שלא שברתי לבבות. אולי טוויתי חלומות אבל ככל שהשנים חתרו קדימה. ראיתי אהבה שהשתבשה ורחמים היו מנת חלקי כל הזמן. ועדיין זה הייתי אני ותנו לי לספר לכם כי התחזקתי. זה יכל להיות סוף הסיפור אך סיפורי לא יסתיים לעולם. כפי שאנשים תמיד אמרו לי, הייתי חבר אמת אך היה לי מעט לתת חוץ מלב. אלו הם חיי, זו אהבתי וביתי. אין לי תירוצים להתעללויות שביצעתי. כי החיים עושים את כולנו כך. יכולתי להאשים את הים האכזר שלקח ממני כה הרבה. אלו הם חיי, זו אהבתי וביתי".
השיר הזה לא הפך ללהיט, בין השאר כי בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס, דאג להורידו במהרה מהמדפים.
ומה הייתה תגובתו של זמר להקת המי, רוג'ר דאלטרי, כששמע לראשונה את השיר? מצאתי אותה בעיתון נדיר מאז ותגלו אותה, כמו את כל הסיפור כואב הלב בין ג'ון לנון ואביו, בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"
ב-31 בדצמבר בשנת 1974 קיבל הגיטריסט לינדסי בקינגהאם הצעה מפתה ביותר...
לאחר שאיבדה להקת פליטווד מאק את הגיטריסט בוב וולש, הציע מתופף הלהקה, מיק פליטווד, הצעה מפתה ללינדסי בקינגהאם, אך היא באה כעסקת חבילה עם חברתו סטיבי ניקס.
מיק פליטווד גילה את בקינגהאם כשיצא לביקור בדיקת האפשרות להקליט את האלבום הבא של להקתו באולפני סאונד סיטי שבלוס אנג'לס. הבעלים של האולפן, קית' אולסן, הדגים לו את צליל האולפן עם הקלטת שיר של בקינגהאם וניקס, שפעלו כצמד שהקליט שם (בהפקתו של אולסן) אלבום שלא הצליח מסחרית. פליטווד נדהם מאיכות הביצוע וניגש לפעולה. כאשר בקינגהאם שמע את ההצעה, הוא לא היה בטוח שהוא רוצה להיות חלק מהלהקה, כי היה מודאג מלהיכנס לצילו של הגיטריסט המקורי שלה, פיטר גרין. אך היה לו מחסור ברור בכסף מזומן ועם מעט אפשרויות טובות אחרות, הוא וניקס, שעבדה כמלצרית, הצטרפו ללהקה.
הכימיה שנוצרה בין חברי הלהקה במתכונת החדשה הייתה מיידית; בקינגהאם וניקס הרחיקו את הלהקה מסאונד הבלוז שלה והתגלו גם ככותבי שירים מעולים. הלהקה עברה, עם הגעת השניים, למעמד של הצלחה כבירה ומכירות של מיליוני אלבומים מעתה והלאה.
ב-31 בדצמבר בשנת 1969 נערכה הופעה מיוחדת מאד עם ג'ימי הנדריקס.
למעשה היו אלה שתי הופעות ביום אחד, שהוקלטו לתקליט מכונן עבורו. למחרת (היום הראשון של ינואר) ערך הנדריקס, עם הבסיסט בילי קוקס והמתופף באדי מיילס, שתי הופעות נוספות. הכל תחת השם 'להקת הצוענים', שניצבה לראשונה ביום זה על במה. בילי קוקס: "היו לנו שתי הופעות בערב השנה החדשה, ושני מופעים ליום השנה החדשה. לא ידענו למה לצפות מהקהל והקהל לא ידע למה לצפות מאיתנו, אבל מהרגע שניגנו את הצליל הראשון, הם היו ביראת כבוד. היה לכם את ג'ימי הנדריקס, מתופף שהיה בלהקת ELECTRIC FLAG שניגן גם עם וילסון פיקט, ואני הייתי הילד החדש בשכונה".
אחד מעובדי האולם היה אלן ארקוש שסיפר: "הבחור הזה הגיע לכניסה לבמה ואמר, קיבלתי חבילה לג'ימי'. היה ברור שאף אחד לא בא אל מאחורי הקלעים לראות את ג'ימי. אף אחד לא יכל לתת לו כלום. אבל הבחור התחנן והתחנן. אז אמרתי, 'טוב, אני לא יכול לתת לך להיכנס אל מאחורי הקלעים. אבל אני יכול לתת לו את זה, אם אתה רוצה'. הבאתי את החבילה וג'ימי פתח את הקופסה וזה היה מלא בקוקאין. הקוקאין היה נוצץ. היו עליו נצנצים. ג'ימי הסניף חלק מזה והעביר את זה הלאה... זה היה חומר ממש חזק. ג'ימי אמר, 'תודה בשמי לאיש. תודה לאיש'. חזרתי לשם והבחור נעלם".
ביל גרהאם, הבעלים של אולם פילמור איסט, שבניו יורק, עלה לפני כן לבמה והודיע לקהל כי תיכף יופיעו 'כמה חברים ותיקים שלי שיביאו עימם צליל חדש'. הנדריקס ידע כי ההופעות יוקלטו במטרה להוציאן כאלבום, שחברת התקליטים דרשה ממנו כאן ועכשיו. לכן הוחלט כי המופע הראשון מהארבעה יהיה כמופע חימום שיעניק לשלושה את האפשרות להתרגל לנגן יחדיו במסגרת החדשה הזו.
ביל גרהאם: "הצגתי את הלהקה והלכתי לצד הבמה והתבוננתי קצת משם. אחר כך הלכתי לחלק האחורי של האולם וצפיתי עוד קצת, והתכוונתי להיכנס למשרד, אבל אמרתי, 'אלוהים, אני לא מאמין שזה קורה!'... אז רגע לפני שפתחנו דלתות למופע השני, ישבתי במשרד האחורי כאשר ג'ימי נכנס... הנדריקס היה איש שקט מאד, מאוד ביישן. 'מה אתה חושב, ביל?' ולא רציתי לענות לו, אז ביקשתי מהאחרים לעזוב את המשרד. אז אמרתי, 'ג'ימי, אתה הגיטריסט הכי טוב שאני מכיר, והלילה, במשך שעה וחצי היית מזעזע. היית בושה למה שאתה'. והפנים של הבחור פשוט נפלו. הוא אמר, 'לא שמעת את הקהל הזה? הם השתגעו'. אמרתי, 'לא יודע. אתה יודע מה עשית? את אותה טעות שהגדולים האחרים עושים. אתה מנגן בתת מודע את מה שהם רוצים. אתה נותן להם את זה. עשית שעה וחצי של שטויות טחונות, אבל שכחת דבר אחד. שכחת לנגן. וזה טראגי בשבילך, כי אתה יכול לנגן טוב יותר מכל אחד שאני מכיר'. ובכן, הבחור התפרק. 'למה אתה מספר לי
את זה?' ועניתי 'כי שאלת אותי!' והיה לנו ריב גדול עם צעקות ודחיפות... אחר כך הוא עלה לתת מופע מבריק, רגשי ביותר של וירטואוז נגינה בגיטרה חשמלית ששמעתי אי פעם. הוא פשוט עמד שם ורק ניגן וניגן וניגן. הוא ירד מהבמה אחר כך, כולו רטוב מזיעה, ואמר לי, 'זה בסדר?' אמרתי, 'ג'ימי, זה היה נהדר' וחיבקתי אותו כשגם אני נרטב ממנו. שאלתי אותו אם הוא יעשה הדרן. הוא ענה שכן, יצא לבמה ועשה כל שטות נדושה שהוא יכל לעשות".
כריס אלברטסון, כתב מעיתון הג'אז 'דאון ביט', נכח בהופעה השניה ומסר את דיווחו לעיתון: "הספירה לאחור החלה וכשהגיע הרגע לפתיחת 1970, הושמעו ברמקולים צלילי פתיחת היצירה 'כה אמר זרטוסטרא'. המסך הורם וגילה לנו מפגן אורות עשיר ביותר. לאחר שכולם צעקו בשמחה שנה טובה, הוזז המסך לצד וכוכב הערב, ג'ימי הנדריקס, החל להופיע. במהרה הבנו כי נקבל פה משהו שונה לגמרי ממנו. הגימיקים בהם התפאר בעבר נעלמו כמעט לחלוטין, למרות שניגן קצת עם השיניים. לי אישית נראה כי הוא יוותר במהרה על נטישת האלמנטים האלו ויחזור אליהם".
גם ברולינג סטון נכתבה ביקורת על האירוע הזה: "אולם הפילמור איסט התפוצץ בסוף השנה הקודמת עם הופעת הבכורה של להקתו החדשה של ג'ימי הנדריקס - 'להקת הצוענים'. אך הנדריקס של היום הראשון לשנת 1970 נראה מאופק מאד יחסית להנדריקס הקודם של האקספריינס. הפעם הוא עם באדי מיילס בתופים ובילי קוקס בבס.
הקשר היחיד שהנדריקס העניק בהופעה לעבר שלו הוא ביצוע לשיר 'פוקסי ליידי', בו הוא הואיל להביא כמה גימיקים עם הגיטרה שלו מאז. עם זאת, רובה הכמעט מוחלט של ההופעה היה נטול גימיקים. המקום אלה, עומד הנדריקס יציב במקומו על הבמה ומתרכז בנגינה בגיטרה. והוא מנגן טוב מאי פעם. לרוע המזל, הלהקה שמלווה אותו לא מתאימה למימדי האמנות שלו.
בילי קוקס מספק תמיכה יציבה בבס, אך באדי מיילס מתעקש לחטוף מהנדריקס חלק נכבד מאור הזרקורים כזמר. נראה כי הוא סובל מהזייה שהוא ברמה אחת עם אוטיס רדינג, כשקולו נשמע במציאות כמו זמר רית'ם אנד בלוז כושל.
רוב השירים במופע היו חדשים והנדריקס התוודה בפני הקהל שחלקם לא גמור, אך הוא ולהקתו באו פשוט להנות ולג'מג'ם איתם. רק שיר אחד מהם היה מלהיב באמת - 'מכונת ירייה'. הנדריקס הקדיש אותו לכל החיילים שבדטרויט, ניו יורק, שיקגו וכמובן ויאטנם. הקטע הזה משקף היטב את האלימות והמתח הגואים ברחובות ובשטחי המלחמה.
היה קשה מאד לשמוע את המילים שהושרו, בגלל הצליל הרועם של הלהקה - אך זה לא היה משנה. המסר הועבר בשלמות דרך המוזיקה עצמה. בתחילת המופע איחל הנדריקס שנה טובה לקהל וכי הוא מקווה כי הם יחגגו עמו עוד מיליון כאלה, במידה ויעברו את הקיץ הקרוב.
עם זאת הוא שיחרר מפיו צחוק גדול. לאחרונה צצו ידיעות כי הנדריקס מעורב בגופים שחורים מיליטנטיים וכנראה זו הסיבה בגללה יש לו עכשיו להקה שחורה לגמרי והוא זרק את הגימיקים הבימתיים של העבר. זה נראה כאילו לא איכפת יותר להנדריקס להרכיב מופעים עבור האדם הלבן.
השינוי הזה לא ימצא חן בעיני רבים ממעריציו. בהופעה בפילמור איסט - הקהל מחא כפיים אדירות רק בשיר 'פוקסי ליידי'. עם זאת, יש לזכור כי הנדריקס הוא קודם כל מוזיקאי. לא לוליין. אם הוא יצליח להביא חומר ראוי ללהקתו החדשה והקהל יפסיק לנג'ס לו על גימיקים - הוא יישאר זמן רב בסצנה".
היה זה אחד מרגעי השיא של הנדריקס כנגן גיטרה. יכול מאד להיות כי הנדריקס לא היה זקוק לעצתו של גרהאם, כי ידע שהמופע יוקלט במיוחד לתקליט ולכן בחר להתרכז בנגינת הצלילים הנכונים ולא להעניק צלילים חורקים כתוצאה מהשתוללות יתר. הוא הביא לקהל סט שירים מחוספס עם נטייה לכבדות ופ'אנק, כיאה לחטיבת הקצב שניצבה לצידו. כשבתוך שלל השירים בלט קטע אחד שנכתב על חייל שנקלע למלחמה. אפשר להלבישו היטב על מלחמת ויאטנם, על הפנתרים השחורים או פשוט על הנדריקס עצמו שהיה אז במלחמה משלו מול תעשיית המוזיקה. הקטע הזה, שירה כדורים רבים לקהל, נקרא MACHINE GUN. בילי קוקס: "אנשים בקהל היו עם לסתות פעורות כשניגנו את השיר הזה".
ב-31 בדצמבר בשנת 1970 קיבלו ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון, ורינגו סטאר את החדשות שפול מקרטני תובע אותם על מנת לצאת מהשותפות העסקית ביניהם.
מקרטני הבין שאין לו דרך אחרת חוץ מתביעה על מנת לסיים את הפלונטר שנוצר בין חברי הביטלס ובין חברת APPLE והמנהל אלן קליין.
מה בדיוק קרה שם? מה בדיוק נאמר בהצהרות של שני המחנות, במהלך המשפט? מה הייתה תוצאת המשפט וכיצד הגיב הצד המפסיד? כל הפרטים הנדירים נמצאים לקריאה בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"
ב-31 בדצמבר בשנת 1980 יצא תקליט הסולו השני של סטיב וינווד, ARC OF A DIVER. היה זה תקליט שהוציא אותו מהבוץ המוזיקלי. הוא חשש שהוא נמצא בסוף הקריירה שלו... אבל זו הייתה התחלה חדשה.
לפני כן, תקליט הסולו הראשון שסטיב וינווד הוציא נכשל במכירות. הייתה זו מכה מתחת לחגורה עבורו. אבל זה היה בשנת 1977, השנה בה ירו הסקס פיסטולס את הירייה שנשמעה מסביב לעולם. אותה ירייה גם ירתה ביצירה של וינווד.
וינווד: "הפאנק היה נגד כל מה שהייתי עד לנקודה הזאת. זה היה גם אנטי מוזיקה. זה היה אנטי ממסד. הם באמת היו רק היפים מתקדמים. עברתי את הדבר האנטי-ממסדי הזה בסוף הסיקסטיז, ובמהלך שנות השבעים הבנתי פתאום את הערך של להיות בממסד. עשיתי את התקליט הראשון שלי כאמן סולו רק בגלל שחברת התקליטים רצתה ממני איזה מוצר. הלחצים עליי היו עצומים. הכסף אזל לי. ידעתי שאם האלבום הבא לא יצליח, אצטרך לעזוב את תעשיית התקליטים, כי פשוט לא יכולתי להרשות לעצמי להיות בה יותר. הייתי צריך לעבור כמה שינויים דרסטיים באורח החיים המקצועי והאישי, אולי למצוא עבודה בחברת תקליטים כמפיק".
הכישלון של סטיב וינווד עורר אצלו משבר. כהונתו בלהקת טראפיק הרסה אותו והשנים שלו מחוץ לאור הזרקורים (בשנים 1975-1976) הפכו אותו לאדם נשכח. אותו כישלון הביא אותו אז לשקול ברצינות לוותר על הקריירה שלו כאמן הקלטות. "לא הייתי נואש, אני לא חושב, אבל בהחלט הייתי מוכן לעשות כל מה שצריך".
וינווד החליט לעשות ניסיון אחרון להקלטה. כדי לעשות זאת, באופן פרדוקסלי, הוא התחפר עמוק יותר לתוך עצמו והתמקם באולפן שהקים בביתו. במהלך שלוש השנים הבאות, מצאת תקליטו הראשון, הוא כתב, ניגן והפיק את כל המוזיקה של ARC OF A DIVER. "ידעתי שנשארה לי הזדמנות אחת אחרונה, והייתי חייב להתאמץ בה. רציתי לתת לזה את הכל, ואם זה לא היה מוצלח, הייתי מרים ידיים, אבל הייתי צריך לוודא שאני נותן את הכל ובהחלט עשיתי זאת, לבדי. חברת התקליטים שלי חשבה שאיבדתי לגמרי את זה, כי התעקשתי לעשות את כל העניין בעצמי - כל הנגינה וכל הטכנאות. ידעתי שזה היה הימור, אבל הרגשתי שזה משהו שאני יכול להשיג, אז הייתי חייב לעשות את זה וזה היה מאוד מוצלח. זה הגיע למקום הראשון באמריקה, מה שהרגיש טוב לי, כי זה היה מול הרבה ייאוש".
וינווד חשש שהקריירה שלו תסתיים מוקדם יותר ממה שרצה. היה לו יותר מה לומר, יותר מוזיקה לנגן, אבל הוא היה צריך יותר זמן. כשהוא כתב את השירים לתקליט זה, לא היה לו מושג אם הם יתקבלו היטב. אחרי עשרות שנים בעסקי המוזיקה הוא חשש שזה יהיה הצעד האחרון שלו. תחושת הזמן הבסיסית והתהילה המתפוגגת נתנו השראה לכל האלבום הזה. האמת שחלק מהסינטיסייזרים בתקליט זה נשמעים מצועצעים מדי, כמעט כמו פסקול לסרט אימה זול משנות ה-80. החולשה של האלבום הזה היא השימוש בתופים אלקטרוניים. וינווד אולי רצה להשתמש בהם כדי להקל עליו לנגן בכל הכלים, אבל את הצליל השטחי הקליל שלהם בא לאורך כל המסע פה. וינווד יכל היה למצוא כל אחד מהמתופפים המצוינים שהיו בסביבה ובשמחה היו מנגנים עבורו. אבל אלה היו שנות ה-80, ולעתים קרובות ההתקדמות הטכנולוגית האחרונה הייתה
כל כך חדשה ומגניבה אז שאמני רוק רבים לא יכלו שלא להישאב אליה. עדיין, קולו עתיר הנשמה מציל את העסק.
הסינגל הראשון שפותח את האלבום בא עם WHILE YOU SEE A CHANCE, שזינק לעשרת הגדולים בתחילת 1981 בארה"ב. הברק האלקטרוני החלק בהפקה של האלבום, לעומת זאת, הצביע על כוונה מסחרית שרבים ממעריציו הוותיקים התקשו להתמודד עם זה.
ההתרגשות של וינווד עם הצלחתו של ARC OF A DIVER הייתה קצרת מועד. הוא לא אהב סיבובי הופעות ולא יצא לדרכים כדי לשווק את המוצר החדש. צעד זה שוב ישכיח אותו מהציבור ויפגע במכירות תקליטו הבא, TALKING BACK TO THE NIGHT.
הרולינג סטון סיכם בזמנו בביקורתו על התקליט השני הזה של וינווד: "כאמן, וינווד ביצע מעגל שלם והוא בהחלט מודע לזה שהמסע הארוך בכל זאת הותיר אותו עומד. התקליט הזה הוא תקליט מוצלח של לקיחת סיכון, כשהקורבן הגדול של ההישרדות בא בקולו שהשתנה. אך יש פה גם פרס - סטיב וינווד התבגר יפה".
עיצוב עטיפת האלבום החיננית נוצר על ידי טוני רייט, עם דמות מופשטת בחלל, קופצת אל הלא נודע. זה בהחלט תיאר את מצב הנפש והמצב של וינווד בזמן שהקליט את האלבום הזה.
ב-31 בדצמבר בשנת 1985 נהרג הזמר ריקי נלסון בתאונת מטוס. מה קרה שם? בואו לקרוא...
הוא היה אחד הזמרים כוכבים הגדולים ביותר בארה"ב, לפני בוא הביטלס לשם בשנת 1964. צליל הרוקבילי של אמנים כמו אלביס פרסלי, ג'וני קאש, ובעיקר קרל פרקינס השפיעו עליו רבות. הוא אף התיידד איתם והם קיבלוהו כאחד משלהם. הגיטריסט של נלסון, ג'יימס ברטן, עבר לאחר מכן לנגן בלהקת הליווי של פרסלי.
נלסון, שידע שנים של הערצה גדולה, נאלץ לראות גם כיצד שמו נדחק הצידה והמופע שפגע בו יותר מכל אירע ב-15 באוקטובר 1971, במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק. הוא הופיע שם לצד אמנים ותיקים אחרים כמו בו דידלי וצ'אק ברי, ששמרו על חזותם הידועה בעוד הוא האריך את שיערו. הוא נדרש לנגן על הבמה את להיטי העבר ובחריקת שיניים עשה זאת וסחט תשואות מהקהל, אבל כשפנה לנגן חומר חדש יותר הוא נתקל באווירה צוננת שהלכה והתעצמה עד שהגיע לביצוע גרסתו לשיר HONKY TONK WOMEN (של הרולינג סטונס). אז קלטו אוזניו צליל לא נעים – קריאות בוז מהקהל.
עם החוויה הזו הוא ניגש לכתוב, בשנת 1971, את השיר GARDEN PARTY. "אינך יכול לרצות את כולם / אז עליך לרצות את עצמך", הוא שר והשיר, שהיה מהיחידים שכתב, הפך ללהיט גדול בארה"ב. שירו האוטוביוגרפי הפך לאחד מרגעיו החשובים ביותר. נלסון שר: "אמרתי שלום למרי לו, היא שייכת לי / וכששרתי שיר על הונקי טונק / היה זה הזמן לעזוב". קולות הבוז נשכחו ולרגע היה נדמה שמסיבת הגן המקורית של ריקי נלסון מוצלחת ותימשך זמן רב. עם ההצלחה ניסה נלסון להקליט אלבום חדש, כשהרעיון של המפיק (אל קופר) היה להחזיר להקלטות את הגיטריסט ג'יימס ברטן. אך ברטן דרש כסף רב מדי והאיחוד נגנז. קופר הלך על תכנית אחרת ובה הפיק את נלסון ששר גרסאות כיסוי ללהיטים של אחרים. חברת התקליטים נחרדה מהתוצאה וגנזה את ההקלטה. לאחר עוד מספר נסיונות נפל הבין נלסון את רצון הקהל וחזר לנגן באהבה על הבמה את להיטיו הנדרשים.
בתקופה האחרונה לחייו השתתף ריקי נלסון במופעי נוסטלגיה שנגעו בלבבות רבים והיה זה אירוני שאת הופעתו האחרונה, במועדון "פי ג'ייס" שבאלבמה, סיים בביצוע שיר של באדי הולי (RAVE ON). למחרת הוא ימצא את מותו באותו אופן בו נהרג הולי והוא בן 45 בלבד.
נלסון קנה את מטוסו הפרטי במאי של אותה שנה מחברה בלוס אנג'לס. זה היה מטוס בן יותר מארבעים שנה ופה ושם נמצאו בו תקלות מטרידות. בספטמבר הוא סיים הופעה בממפיס ועלה למטוס. הגלגלים כבר נעו במהירות על מסלול ההמראה כשלפתע נראה ניצוץ מהמנוע והוא חדל לפעול, בגלל גז ומים שחדרו לתוכו. המטוס לא המריא, הוחזר לכיוון הטרמינל ונלסון ידע שהמזל שיחק לו הפעם. כמה מחברי להקתו החלו לגבש בראשם את פרישתם ממנו בגלל הפחד שלהם מטיסות איתו. הם כבר חוו נחיתת אונס בקליפורניה, עקב נזילת שמן וארבעה ימים לפני ההתרסקות הקטלנית נאבק הטייס, במשך שלוש שעות, להתניע את אחד המנועים לקראת המראה. ביום ההמראה הגורלית, ב-31 בדצמבר 1985, שוב גרם המטוס לעיכוב בצאתו. המנוע השמאלי סירב להתניע ובינתיים חיכו נלסון ולהקתו בשדה התעופה, למשך ארבע שעות, עד שניתן להם אישור לעלות ולתפוס את מקומותיהם.
נלסון תפס את מקומו וחגר את חגורת הבטיחות שלו. איתו היו שם גם ארוסתו, הלן בלייר בת ה-27, איש הסאונד קלארק ראסל בן ה-35 וגם להקת הליווי שלו; הגיטריסט בובי ניל בן ה-38, הקלידן אנדי צ'אפין בן ה-33, הבסיסט פטריק וודוורד בן ה-35 והמתופף ריקי אינטוולד בן ה-22. המטוס המריא בהצלחה אבל הפעם לא שיחק המזל כבעבר; עשן החל לפתע למלא את חלל המטוס והטייס, בראד ראנק, מיהר לדווח למגדל הפיקוח. לאחר שלוש דקות של מסרים, הלוך ושוב, מהמטוס לחדר הבקרה, אבד לפתע הקשר.
דון ראגלס, טייס מסוק שחג לא הרחק משם, קלט את השידור וסיפר: "נשמע היה שהטייס ניסה בכוח לדבר בעודו נאבק בעשן הרב שמילא את התא שלו. הוא נשמע במצוקה". בעיניו ראה ראגלס את המטוס המעשן כשהוא צולל מטה. בתחילה ניסה ראנק להנחית את המטוס על אוטוסטרדה אבל לפתע ראה מכונית שנסעה על הכביש. בעודו מנסה להציל את המצב בשניות האחרונות, פגע המטוס בשני עמודי חשמל, אחריהם נתקל בעץ ונחת בחבטה בשטח מרעה לפרות. הפגיעה הקשה העיפה מגוף המטוס את ראנק ואת עוזרו, קנת' פרגסון, שנחתו בשדה וסבלו מכוויות רבות. זה הציל אותם אך הם פונו לבית החולים במצב קשה. שאר הנוסעים נלכדו בגוף השבור שעלה מיד בלהבות, שהיתמרו לגובה רב. המטוס היה כה לוהט מהאש שכוחות ההצלה לא הצליחו להתקרב מספיק ולהציל. החוקרים גילו את זהותו של ריקי נלסון ממנהלו שאישר כי המטוס היה שלו, על פי מספר הרישום שהיה מוטבע על הזנב.
כ-250 איש נאספו בכנסיה בה נערך טקס הלווייתו. מאות מעריצים עמדו בחוץ והתייפחו בקול רם ובידיהם פרחי ציפורן לבנים.
זמן קצר לאחר התרסקות המטוס פורסם כי הייתה זו שריפה בתא המטען של המטוס, כתוצאה מצינור דלק לא תקין. בינתיים עמלו שבעה חוקרי תעופה על גיבוש ממצאים ברורים יותר ומשפחות חברי הלהקה הנספים מיהרו גם הם לגבש תביעה ברורה נגד בעלי העזבון של ריקי נלסון.
ג'ון פוגרטי, בשנת 2005, לרולינג סטון: "עד היום אני מחשיב את ריקי נלסון לאחד החלוצים הברורים של הרוק'נ'רול. הקריירה שלו החלה חודשים לאחר שאלביס פרץ לזירה. הוא ידע לקחת את סגנון הרוקבילי ולשים בו בהצלחה גם מעולם הפופ. הקומבינציה הזו עבדה להפליא, גם בפטיפון הקטנטן שהיה בחדרי כנער. אם אתם באמת אוהבים רוק'נ'רול, אתם חייבים לקחת את ריקי ברצינות. היו מקרים בהם הוא אף הצליח להביס את אלביס המלך. בשנות השבעים היה לו להיט גדול בשם GARDEN PARTY, שיר שדיבר על סירובו להפוך להיות אמן של נוסטלגיה. כשריקי נהרג במטוס, הוא מת כמוזיקאי. היה לו את הכל – הצליל, המראה. תמיד הצטערתי שלא נראיתי טוב כמו ריקי נלסון. הוא סבל מתסמונת המעודדות הבלונדיניות שהיה להן גם שכל. אם אתה נראה כל כך טוב – לא לוקחים אותך ברצינות".
פינת "על החיים ועל המוות" - 31 בדצמבר.
- בשנת 1943 נולד פיט קוואיף, הבסיסט המקורי של להקת הקינקס. הוא מת ב-23 ביוני 2010 אחרי שנים שסבל ממחלת כליות. ריי ודייב דייוויס, שבמשך שנים כעסו עליו בשל פרישתו מהלהקה בשנת 1968, הביעו את צערם הרב על מותו בכלי התקשורת ובהופעותיהם, כשריי אף הוסיף שקוואייף היה הלב של הלהקה. דרך אגב, הופעת הבכורה של הקינקס נערכה בדיוק היום בשנת 1963 במסעדה בשם LOTUS HOUSE שבלונדון.
- בשנת 1947 נולד הסולן הנהדר של להקת GUESS WHO הקנדית, ברטן קאמינגס. בין הלהיטים ששר במסגרת הלהקה היו THESE EYES, LAUGHING, AMERICAN WOMAN, NO SUGAR TONIGHT ו- SHARE THE LAND.
- בשנת 1942 נולד הגיטריסט אנדי סאמרס, שידוע בעיקר כנגן הגיטרה בלהקת פוליס. לפני פוליס הוא ניגן עם לא מעט אמנים ידועים, ביניהם להקת האנימלס, קווין איירס, ג'ון לורד (מדיפ פרפל), הזמר קווין קוין, מייק אולדפילד ועוד. סאמרס היה גם זה שהשאיל לג'ימי הנדריקס גיטרה, כשהוא הובא על ידי מנהלו החדש (צ'אס צ'אנדלר) בפעם הראשונה ללונדון בשנת 1966.
- בשנת 1951 נולד טום המילטון, הבסיסט של להקת אירוסמית'
- בשנת 1943 נולד הזמר ג'ון דנבר. הוא מת באוקטובר 1997 לאחר שהתרסק לים עם מטוס קטן שהטיס. באותה שנת 1943 נולדה הזמרת דונה סאמר. היא מתה במאי 2012.
- בשנת 1967 מת כותב השירים / מפיק אמריקני ברט ברנס עקב בעיות בליבו. בן 38 במותו. הוא היה אחראי לכתיבת להיטים כמו BROWN EYED GIEL (בביצוע ואן מוריסון), HERE COMES THE NIGHT (בביצוע להקת THEM עם וואן מוריסון) ו- HANG ON SLOOPY בביצוע להקת המקויס.
- בשנת 2018 מת דין פורד, הזמר המקורי והנהדר של להקת מרמלדה (זו עם הלהיט "השתקפויות חיי"). בן 73 במותו.
גם זה קרה ב-31 בדצמבר:
- בשנת 1962 התחתן ג'ון פיליפס עם מישל גיליאם. למי שלא מכיר, שני אלו היו בהמשך חברים בלהקת THE MAMAS AND THE PAPAS. ג'ון פיליפס בספרו: "הטקס נמשך רק כמה דקות. היו כל כך הרבה זוגות שעמדו שם בתור להתחתן לפני חצות, כשהשופט מעולם לא טרח לכבות את הרדיו שלו. אז נדרנו את נדרינו לפני אלוהים, מדינת מרילנד, ומוזיקת מעליות כרקע כללי". מישל פיליפס בספרה: "ג'ון ואני התחתנו כמה חודשים לאחר גירושיו מסוזי. אלוהים, היא בטח התרגשה עד מוות בגללי, הבלונדינית הקטנה בת ה-17 מלוס אנג'לס שלוקחת את בעלה! למרות שאולי היא הייתה הרוסה מהאירועים, סוזי בכל זאת תמיד הייתה נעימה כלפיי כשהכרנו. היא הייתה אסירת תודה כלפי חוץ שהייתי נחמדה לילדים שלה. היא מעולם לא מנעה מהם לבוא לבקר אותנו, למרות שידעתי שהיה לה קשה לתת לילדים שלה לראות את אבא שלהם נשוי באושר למישהי אחרת. החתונה התקיימה ביום האחרון של 1962. הצטרפנו לשורה ארוכה של זוגות מתחתנים במרילנד. רציתי להיות גברת ג'ון פיליפס. זו הייתה עבירה לקחת בחורה מתחת לגיל 21 מעבר לגבול המדינה אלא אם כן היית נשוי".
- בשנת 1994 הופיע רוד סטיוארט בחוף קופקבאנה בריו. היה זה מופע חינמי שמשך אליו, לפי ההערכה, כשלושה מיליון וחצי איש. גינס הכריז על אירוע זה כמופע הרוק החינמי עם הקהל הרב ביותר. סטיוארט בספרו: "קנה המידה של זה היה עצום באופן בלתי אפשרי. כשהצוות הלך לבדוק את מערכת הקול - גושים גדולים של רמקולים הוצבו כל מאה מטרים בערך לאורך קו החוף - הם היו צריכים להשתמש במונית. ולפני ההופעה? חשתי לא בטוב בגלל משהו שאכלתי. היינו אמורים לעלות בחצות, ובשעה 22:30 עדיין לא יכולתי לקום מהמיטה. רופא נתן לי זריקה - ואז באמת היה לי רע. אני יכול לספר לכם מעט מאוד על החוויה של
לעמוד מול כל כך הרבה אנשים ולהיות המרכז של כל כך הרבה תשומת לב, כי הרגשתי כל כך עצבני. אבל לפחות לא ביטלתי את זה. ביטול מול 3.5 מיליון אנשים זה לא משהו שאתה באמת רוצה להסתכל עליו. בבוקר שאחרי, לעומת זאת, נלקחתי לאתר כדי שאוכל לראות את האזור בו הופעתי. נראה היה שזה נמתח לנצח, לאורך המפרץ עם רצועת חול אינסופית. די שמחתי שראיתי את הרחבה ביום שאחרי, ולא אחר הצהריים לפני. באותו יום של המחרת, נקלעתי לצרות רציניות כאשר הפפראצי תפס אותי כששתיתי פחית קוקה קולה. שום דבר שערורייתי כמובן. אלא שהאירוע היה בחסות פפסי".
- בשנת 1996 הכריזה מלכת אנגליה שפול מקרטני יקבל תואר אבירות.
- בשנת 1971 הופיע בקליפורניה הזמר דייויד קלייטון ת'ומס את הופעתו האחרונה עם להקת דם, יזע ודמעות, לפני שיצא ממנה לקריירת סולו. זו גם הייתה הופעה ההופעה האחרונה של חבר להקה נוסף, פרד ליפסיוס.
- בשנת 1966, הגיע השיר I'M A BELIEVER, בביצוע להקת המאנקיז, למקום הראשון במצעד האמריקני. השיר ישהה בפסגה שם בשבעת השבועות הבאים.
- בשנת 1971 הודיע אלביס פרסלי לקרוביו שאשתו פרסיליה עומדת להתגרש ממנו. הוא הוסיף שהיא חדלה לאהוב אותו.
- בשנת 1973 הופיעה להקת איי.סי.די.סי את הופעת הבכורה שלה, בפאב CHEQUERS שבסידני, אוסטרליה.
- בשנת 1980 הופיע ברוס ספרינגסטין את הופעתו הארוכה ביותר עד אז, ב-NASSAU COLLISEUM שבניו יורק. ההופעה ארכה ארבע שעות ו-38 דקות וברוס ביצע במהלכה 38 שירים!
- בשנת 1978 סגר ביל גרהאם את דלתות אולם ווינטרלנד בסן פרנסיסקו לצמיתות. ההופעה שנערכה בערב הסגירה הייתה עם האחים בלוז (בגילומם של ג'ון בלושי ודן אקרויד) ושל הגרייטפול דד (שזו הייתה הופעתה ה-48 באולם הזה). כל האירוע ארך יותר משמונה שעות.
- בשנת 1964 נכח פול רוטשילד, מפיק התקליטים האמריקאי של חברת התקליטים ELEKTRA, במסיבה בניו יורק לכבוד השנה החדשה. לפתע הוא קיבל שם שיחת טלפון נלהבת ביותר ממוזיקאי בשם פריץ ריצ'מונד שלא הפסיק להלל בה את הלהקה החדשה שראה; להקת הבלוז של פול באטרפילד. רוטשילד החליט מיד לטוס לשיקגו ולתפוס את ההופעה האחרונה שם של באטרפילד. בהופעה ההיא הוא לא האמין למה שאוזניו שמעו וחוזה ההקלטה הוצב בפניו של באטרפילד בסוף אותו ערב. רוטשילד הציע שהם יוסיפו להרכב עוד גיטריסט. סאם ליי הציע שהחבורה תלך משם למועדון סמוך לתפוס את הופעתו של גיטריסט בשם מייק בלומפילד. רוטשילד התלהב מהרעיון אך באטרפילד לא היה נלהב כמוהו כי חשב שבלומפילד לא ירצה לעזוב את להקתו למענו. אך רוטשילד ניגש למלאכה והצליח תוך עשרים דקות לגרום לגיטריסט החם לעבור לספינה החדשה. לבלומפילד לא הייתה בעיה של כסף. הוא לא היה צריך לנגן בשבילו כי הוא היה היורש של עסקי המשפחה עתירי הממון. הדבר עזר לו להתרכז במשימתו היחידה והיא לנגן בלוז. וכך הוקמה להקת הבלוז שהפכה לאבן יסוד בזרם הבלוז הלבן של הסיקסטיז.
- בשנת 1966 התלווה אריק קלפטון לבילוי סילבסטר עם ג'ורג' האריסון, אשתו פאטי בויד והמנהל של הביטלס, בריאן אפשטיין. החבורה לא קיבלה אישור כניסה למועדון נחשב בעיר, בשם ANNABEL'S, בגלל שהאריסון לבש סוודר וצעיף במקום חליפה וסירב לבקשתו של שוער הכניסה להחליף לחולצה ועניבה.
- בשנת 1970 ניגנה להקת 'ספיריט' האמריקאית את הופעתה האחרונה לפני פירוקה. זאת לאחר הקלטת ארבעה תקליטים משובחים ופסקול לסרט בשם THE MODEL SHOP. ההופעה נערכה באולם פילמור איסט בניו יורק.
- בשנת 1961 נערכה הופעת הבכורה של להקת הביץ' בויז במסגרת ערב הוקרה לזמר המנוח ריצ'י ואלנס. האירוע נערך בלונג ביץ', קליפורניה. הלהקה קיבלה 300 דולר עבור הופעתה.
הנה ביקורת על הופעתה של להקת ראשים מדברים בתיאטרון BEACON שבניו יורק (שנערכה ב-31 בדצמבר, בשנת 1978):
"יש אלמנט של סטייה בבחירת הליכה למופע של הלהקה הזו, כבידור ליום האחרון של השנה. השירה, התנועות והגישה הרובוטיות של דייויד ביירן הן בדיוק האלמנטים המכאניים של היום-יום שברצונך לשכוח באירוע שכזה. אבל הלהקה מכרה חיש מהר את כל 2,600 הכרטיסים שהוצעו להופעתה שם. יכול להיות שרבים מהם כל כך אוהבים את הלהקה שלא הבחינו כי מדובר בסילבסטר.
ודווקא ההופעה הזו הייתה יחסית שקטה ורגועה מטעם הלהקה. פעם, כשהלהקה רק נכנסה לסצנה הניו יורקית, בלט מאד ביירן. שירתו וגישתו חיפו על חולשותיה המוזיקליות של הלהקה. אבל זה השתנה, עם שני תקליטים והרבה הופעות שצברו ארבעת החברים. להקת ראשים מדברים הפכה לאחת החטיבות הטובות יותר של הרוק'נ'רול. ביירן לא הפך שפוי יותר.
קולו הרועד נשמע כקרקורה של תרנגולת ביום לוהט. אבל הלהקה מהודקת בהרבה. עכשיו המוזיקה של הלהקה היא שעושה את הדיבור...
בהופעה שראיתי, הקלידן / גיטריסט, ג'רי האריסון, חלק את אור הזרקורים עם ביירן. השניים ממש שוחחו ביניהם עם כלי הנגינה שבידיהם.
האריסון ניגן כמה סולואי אורגן נהדרים, כמו בשיר STAY HUNGRY. הדבר מתח שירים כמו זה והיטב. השיר PSYCHO KILLER השתנה גם הוא ונפתח עכשיו בהופעות עם קצב שבא מקלידים.
לא הושמעו על הבמה שירים חדשים. כנראה שחברי הלהקה כה גאים בתוצרתם עד כה שהם חשו צורך להציגה שוב כשהם שופכים עליה אור חדש. לכן, ההופעה הזו הייתה מלהיבה ומאכזבת בו זמנית. לביירן לא היה אכפת שזו הייתה הופעת סילבסטר. כמה דקות לאחר חצות הוא נזכר להסתכל בשעונו, למלמל שהשעה כבר אחרי חצות ולהמשיך בהופעה כרגיל".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
