top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 באוגוסט בעולם הרוק

עודכן: 15 בנוב׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-4 באוגוסט (4.8) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "רוק'נ'רול אינו אלא ג'אז עם קצב יצוק מאחוריו" (קית' ריצ'רדס, מהרולינג סטונס, בספרו האוטוביוגרפי)


ב- 4 באוגוסט בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין בדאלאס.


העיתון המקומי, 'דאלאס מורנינג ניוז', דיווח ש'להקת החימום המקומית (THE SOUTHWEST F.O) גנבה בקלות את ההצגה מלד זפלין, כי הצליל במערכת ההגברה היה ברור יותר במהלך הופעתה והחום עדיין היה נסבל. החומר שהזפלינים ביצעו היה חסר דמיון אבל ג'ימי פייג' הוא גיטריסט מצוין'. בעיתון אחר ציינו גם כי הסאונד והחום היו קשים, אך הקהל עדיין לא הרפה מלד זפלין וביקש ממנה ארבעה הדרנים.


המיקרופונים לא פעלו כשורה והרסו את שני השירים הראשונים בהופעה. רוברט פלאנט התלוצץ אז עם הקהל בעוד הצוות הטכני רץ בהיסטריה לתקן את התקלה.


הרצאה על לד זפלין ("מדרגות לגן עדן") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-4 באוגוסט בשנת 1969 הקליטו ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' האריסון את הקולות ההרמוניים בשיר BECAUSE.


טייק אחד כבר הוקלט ביום הראשון של החודש כשהפעם שהוסיפו השלושה עוד שני טייקים הרמוניים כשעמדו מסביב למיקרופון אחד ויצרו את אחד הרגעים ההרמוניים היפים ביותר שלהם שהוקלטו. הסשן נעשה באולפן מס' 2 הגדול באולפני EMI כשג'ורג' מרטין ניצח ואמר לשלושת החברים איזה צלילים לשיר. המילים שבשיר מגיעות היישר מקו המחשבה של יוקו אונו והספר שכתבה ושמו 'אשכולית'. רבים חושבים כי ג'ון הוא שכתב את המילים אך מי שיבחן לעומק את יצירתה הקונספטואלית ואת מילות השיר כאן, יבין כי יש לה יד גדולה בדבר. גם פול מקרטני סבר כך בספרו האוטוביוגרפי.


כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-4 באוגוסט בשנת 2007 מת מסרטן בכליות הזמר וכותב השירים לי הייזלווד. בן 78 במותו.


הוא היה האחראי על שלל להיטים של דוואן אדי, ננסי סינטרה, פרנק סינטרה ודין מרטין, בשנות החמישים והשישים, כולל השלאגר הראשון של ננסי סינטרה, THESE BOOTS ARE MADE FOR WALKING.


הייזלווד היה איש חזון אקסצנטרי שיצר צליל המכונה לעתים קרובות "פסיכדליה של בוקרים", בשל מיזוגו של צלילי תזמורת פופ קאנטרי-מערבית, אלמנטים סימפוניים וארומה טריפית. מבט עיניו נראה קשוח לרוב ועם שפם שהיה אז סימן מסחרי ברור, הוא שר את שיריו בקול ברור.


בשנת 1954 הוא פגש את הגיטריסט דואן אדי ושנה לאחר מכן הקים את חברת VIV RECORDS, כשהוא בינתיים תר אחר הצליל המעניין בהפקותיו.


לאחר אלבום סולו מוערך, TROUBLE IS ALONESOME TOWN, שהוציא בשנת 1963, עבר הייזלווד ללוס אנג'לס, מצא את עצמו בתעשייה ולבקשתו של פרנק סינטרה, הוא החל לעבוד עם בתו ננסי. הייזלווד לא הסס והפך אותה לסיפור הצלחה. "אם לא היה לי להיט אחר מלבד 'מגפיים', עדיין הייתי צריך להיות אדם אסיר תודה. זה שיר נצחי", הוא אמר זמן קצר לפני מותו.


הייזלווד הקליט דואטים רבים עם ננסי סינטרה בשנות השישים, כולל SOME VELVET MORNINGS (האם המוח שלכם נדד היישר לביצוע של פורטיס וסחרוף? שלי דווקא הולך ללהקת ונילה פאדג'). אך בשיא הצלחתו הוא עזב לשוודיה, שם הקליט אלבומי סולו ניסיוניים בשנות השבעים.


הוא נע ברחבי אירופה וארצות הברית באפלוליות יחסית עד שרוקרים אלטרנטיביים החלו לגלותו מחדש בשנות התשעים והוא חזר להופיע ולהקליט.


ב-4 באוגוסט בשנת 1973 פרסם מלודי מייקר שנתגלו 36 שירים מוקלטים עם הביטלס במועדון סטאר קלאב הגרמני.


היה זה אלן וויליאמס, מנהלה הראשון של הלהקה, ששם את ידו על ההקלטות ואיים בהתלהבות שישמח לשחרר זאת אפילו כבוטלג, לאחר שחברת אפל דחתה אותו ואת ההקלטות. "אולי הם רוצים שם למחוק לגמרי את ההיסטוריה המוקדמת של הביטלס", אמר וויליאמס.


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-4 באוגוסט בשנת 1964 יצא באנגליה תקליטון פורץ דרך של להקת הקינקס, עם השיר YOU REALLY GOT ME. אל תדאגו, הוא יגיע שם למקום הראשון במצעד המכירות.


יש מקרים בעולם הרוק בהם כבר אי אפשר לדעת למי להאמין כדי לקבל את התשובה האמיתית. מקרה אחד שכזה הוא הקרב בין ריי דייויס, מלהקת הקינקס, לג'ימי פייג', בעניין נגינת הגיטרה בשיר הזה.


הנה קודם כל גרסתו של ג'ימי פייג', שנאמרה בשנת 1974 לעיתון מלודי מייקר: "ריי דייויס טוען שאני לא ניגנתי בשיר הזה. זה פשוט דברי הבל ושטויות. אני ניגנתי בכל התקליט הראשון שלהם וגם בכמה מהתקליטונים שלהם. ניגנתי בעיקר גיטרה מלווה. לא הייתי הגיטרה המובילה שם אבל בהחלט ניגנתי. יש שם תפקידים שאני ישר מזהה כשלי. לא ייחסתי לזה אז חשיבות. הם אלו שצעקו על כך שלא אני ניגנתי שם. אני לא מיהרתי לצעוק את זה שניגנתי שם". בשנת 1972 אמר במלודי מייקר: "הקינקס לא ממש רצו אותי בסביבה כשהקליטו את השיר הזה. לא עשיתי הרבה בהקלטות שלהם. יכול להיות שעזרתי להם בכמה ריפים אבל אני לא ממש זוכר מה היה שם. אני רק זוכר שריי דייויס ממש הראה את חוסר רצונו שאהיה באולפן".


חמש שנים לאחר ציטוט זה, אמר לעיתון המוסיקה TROUSERS PRESS: "לא ניגנתי מעולם בטאמבורין בשירים של הקינקס, למרות שריי טוען שכן! ניגנתי שם בגיטרה! אבל לא ניגנתי בשיר YOU REALLY GOT ME אלא בשירים אחרים שלהם. אני זוכר שניגנתי בסשנים לתקליט הראשון שלהם". בקיצור, האיש מבולבל ומבלבל...


ריי דייויס כתב בהקדמה לגיליון המיוחד של UNCUT (שנקרא ULTIMATE MUSIC GUIDE): "ג'ימי פייג' היה בסשן ההקלטה של השיר הזה אבל הוא ניגן בו רק בטמבורין. הוא טען שניגן שם בגיטרה לאיזה כתב בארה"ב, ברגע בו היה שיכור. ואז אחר כך הוא לא רצה להיתפס כשקרן אז לא הכחיש זאת והעניין תפח מאז". בראיון עימו משנת 1965 אמר: "כדי לנקות כל חשד, דייב דייויס הוא שניגן את כל הסולואים בכל שיר שעשינו והוא עושה את זה הכי טוב מכולם". אז למי להאמין?


דרך אגב, ג'ון לורד, ההוא מדיפ פרפל, טען כי בשיר הזה של הקינקס הוא זה שניגן בפסנתר. עם זאת, נגינת הפסנתר לא נשמעת כמעט כלל.


ב-4 באוגוסט בשנת 1980 קרה משהו שהביא את הרולינג סטון לדווח על ג'ון לנון:


"ג'ון לנון סיים את שתיקתו שארכה חמש שנים. ב-4 באוגוסט הוא הגיע עם אשתו, יוקו אונו, לאולפני 'היט פאקטורי' כדי להתחיל בהפקת אלבומו הראשון, מאז אלבום גרסאות הכיסוי שנקרא ROCK'N'ROLL. בין הנגנים שמלווים את לנון נמצאים הגיטריסט ארל סליק (לשעבר ניגן עם דייויד בואי), הבסיסט טוני לווין, ונגן כלי ההקשה ראלף מקדונלד (לשעבר בלהקתו של פיטר גבריאל). עמם נמצאים גם הגיטריסט יו מקרייקן, המתופף אנדי ניומארק (שתופף באלבום האחרון של רוקסי מיוזיק) ושלושה חברים מלהקת CHEAP TRICK; הגיטריסט ריק נילסן, המתופף באן אי קארלוס והזמר / גיטריסט רובין זאנדר (שקולו מזכיר את הקול של לנון). המפיק הוא ג'ק דאגלס, אותו מכיר לנון מאז שעבד כטכנאי הקלטה באלבום IMAGINE.


'השירים של ג'ון ממש קליטים', גילה אחד ששמע אותם. 'הם אפילו קליטים יותר מבעבר. יוקו בינתיים אכלה סושי ושתתה תה ירוק. השניים נראו מתוחים אך נלהבים'. האבטחה סביב אולפן ההקלטה, שבקומה השישית, מהודקת ושמו של לנון אפילו לא מופיע ברשימת האמנים המקליטים שם. ההקלטות שם נשמרות כסוד גדול. לג'ון ויוקו יש מספיק שירים לשני אלבומים. בינתיים לא ברור איזו חברת תקליטים תיקח אותם אליה".


ב-4 באוגוסט בשנת 1970 קיבל המתופף פיל קולינס הודעה מחברי להקת ג'נסיס שהוא התקבל, אחרי אודישן שעבר, להיות המתופף של הלהקה.


ב-4 באוגוסט בשנת 1975 יצא התקליט שאישר סופית למעריצי דיפ פרפל כי ריצ'י בלאקמור לא יחזור אליה בקרוב.


נלך טיפה אחורה; להקת דיפ פרפל עמדה במצב קשה מאד ב-30 במרץ, 1975. חברי הלהקה הופיעו בהמבורג וידעו כי נותרו להם עוד שלוש הופעות בלבד לעמוד על הבמה עם הגיטריסט, מייסד הלהקה וחוד החנית שלה, ריצ'י בלאקמור. לכן הוחלט באופן ספונטני להקליט את ההופעות האלו, במטרה להוציא בהמשך אלבום כפול. המטרה הייתה לאפשר אופציה להעניק לקהל תקליט נוסף, במידה והלהקה תתפרק לגמרי עם עזיבתו של בלאקמור.


ההרכב נעמד יחדיו בפעם האחרונה בפריז. איאן פייס בתופים, גלן יוז בבס, ג'ון לורד באורגן, דייויד קוברדייל בשירה וריצ'י בלאקמור בגיטרה. להקת החימום באותו ערב הייתה ELF, שניגנה באופן מחריש אוזניים וסולנה היה רוני ג'יימס דיו.

השיר האחרון שנוגן בהופעה היה HIGHWAY STAR, עם בלאקמור ששבר את הגיטרה שלו לרסיסים. קוברדייל הודה לקהל במילים " אנחנו מקווים לראותכם בהמשך בצורה כזו או אחרת". בראשו היה דבר אחד ברור - דיפ פרפל לא תתפרק בגלל עזיבתו של הגיטריסט הסורר. בלאקמור ראה בעזיבתו את האפשרות לעשות דברים, סוף סוף, בדרכו ובתנאיו. הוא לקח עמו את דיו והשניים החלו בהרכבת להקה חדשה.


דיו: "הגישה של ריצ'י אמרה שהשילוב שלו איתי יהיה זה שיקבע את אופי הלהקה. זה הביא לכך שהלהקה הזו הייתה שותפות שווה בינינו". זה, כמובן, גרם לשאר הנגנים בלהקה החדשה להיות נגני צד ללא אחוזים בשותפות. דיו הביא ללהקה את חבריו מלהקת ELF והחבורה הקליטה אלבום בכורה שנקרא RITCHIE BLACKMORE'S RAINBOW, שיצא באוגוסט 1975. דיו בספרו: "ריצ'י ואני עשה המון כשותפים בכתיבת השירים. בגלל זה מצאתי את זה קשה כאשר הכוחות שיהיו - אם אלו הנהלה, חברת תקליטים, סוכני הופעות ויזמים - שהחליטו שזה יהיה הגיוני יותר מבחינה מסחרית לתקן את שם הלהקה ל'הקשת בענן של ריצ'י בלאקמור'. זה גם הפך לשם של האלבום. הבנתי את הנימוק, ברור. אבל זה היה 1975 והאמונה

הייתה שאמני רוק אמיתיים לא עושים שום דבר רק בשביל סיבה מסחרית. דיברתי על זה עם ריצ'י, וסוכם שהלהקה תיקרא 'הקשת של ריצ'י בלאקמור ורוני ג'יימס דיו'. אבל כשהאלבום הראשון יצא, זה היה 'הקשת של ריצ'י בלאקמור'! האם זה הפך לסלע מחלוקת בינינו? ובכן, כפי שהייתי שותף בכתיבת כל השירים ושרתי אותם, התשובה הקצרה תהיה כן. אבל מה אעשה? לבכות על זה? בכל מקרה, עד אז זה גם היה מאוחר. יצאנו לדרך".


בלאקמור סירב שהתקליט הזה ייצא בלייבל של דיפ פרפל, שנקרא PURPLE RECORDS. לכן בוצע הסכם חדש, עם מנהלי דיפ פרפל אליהם היה בלאקמור עדיין חתום חוזית, שהתקליט ייצא בחברת תקליטים ושמה OYSTER. לצידם של בלאקמור ודיו ניגנו בתקליט הזה הבסיסט קרייג גרובר, המתופף גארי דריסקול והקלידן מיקי לי סול. התגובות לאלבום הזה נעו בזמנו בין תשבחות לאכזבות.


היו שציפו מבלאקמור לספק מוצר שיישמע כמו דיפ פרפל, אך התקליט הזה נשמע דווקא קרוב יותר לצליל שלהקת ELF יצרה לפני כן באלבומיה. קולו הרועם של דיו לצד הגיטרה החשמלית של בלאקמור היה שילוב מנצח, אך הפקת התקליט הזה הייתה 'רזה' יחסית. הוכחה לכך היא הקשבה לביצועי חלק מהשירים פה בהופעות חיות. ההשוואה מביאה את הביצועים האולפניים לצד הפחות מחשמל של העניין. זאת דעתי האישית, כמובן. עם זאת, יש כאן לא מעט פנינים.


שירים נפלאים כמו TEMPLE OF THE KING האקוסטי באווירתו, CATCH THE RAINBOW החלומי והמכשף, שהושפע מ- LITTLE WING של הנדריקס. דיו סיפר בראיונות עימו כי זה השיר שהוא הכי אוהב של ריינבאו. ויש פה גם גירסה אינסטרומנטלית לשיר של היארדבירדס, STILL I'M SAD. בהופעות של ריינבאו שר דיו את המילים של השיר.


שיר נוסף, שהפך לקלאסיקה של ריינבאו, הוא MAN ON THE SILVER MOUNTAIN.

דיו: "זה שיר עם סממנים דתיים. האיש על הר הכסף הוא סוג של אל שכולם סוגדים לו ומתחננים בפניו שיירד להושיעם. שימטיר עליהם כסף רב וריפוי ממגפות".


דווקא השיר שגרם לבלאקמור לפרוש מדיפ פרפל הוא אחד הביצועים החלשים בתקליט הזה. אני מדבר על BLACK SHEEP OF THE FAMILY, שבשנת 1970 הקליטה אותו, בעוצמה חשמלית גדולה, שלישייה בריטית בשם QUATERMASS. בלאקמור התלהב מהשיר ודרש, בשנת 1974, שדיפ פרפל יקליטו את זה. השאר התנגדו והוא החליט לפרוש.


בלאקמור נהנה מנגנים וירטואוזיים אמיתיים שניגנו לצידו בדיפ פרפל וכנראה לקח את מיומנותם כדבר מובן מאליו, כשלפתע נתקל בריינבאו הטריה בנגנים שהיו פחות מושחזים מהסגולים. הראשון לעוף מהלהקה, ביוני 1975, היה הבסיסט, קרייג גרובר, שהראה טינה מופגנת על הדרך בה בלאקמור 'חטף' את להקת ELF והפך אותה למשהו שהוא שלו. במקומו נכנס הבסיסט ג'ימי באין, שהומלץ לבלאקמור על ידי טכנאי הגיטרה שלו. דריסקול ולי סול היו הבאים שראשם הושם מתחת לגיליוטינה.


בלאקמור: "דריסקול לא הצליח לשמור על הקצב בתיפוף שלו. מיקי לי סול הוא פסנתרן בוגי-ווגי נפלא אבל הוא עצלן. הוא לא טיפוס שיכול לעלות לבמה עם סינטיסייזר, מלוטרון, אורגן האמונד ופסנתר ולשלוט בהם. הוא מעדיף לשכב על הדשא ולכתוב שירים".


דיו: "בתחילה חשבו חבריי ללהקת ELF שהם יהיו נגנים קבועים בריינבאו. גם אני חשבתי שכך יהיה, אבל ריצ'י חשב אחרת. הוא כנראה ידע שלא אעזוב את ELF בלעדיהם ולכן הביא אותם גם כן. אני חייב להסכים איתו שהם לא היו הנגנים הנכונים בריינבאו".


במקומו של דריסקול הגיע קוזי פאוואל שהביא עמו ברקים ורעמים. ובמקום לי סול הגיע טוני קארי, שהצליח להביא טקסטורות מעניינות. אבל זה כבר הרכב אחר עם סיפור שונה. עיתון רולינג סטון כתב בביקורתו על תקליט זה כי 'בלאקמור נשמע משועמם פה יותר מאי פעם'.

ואם רבים טענו שבלאקמור הוא שנהג להשתעשע יותר מדי עם מאגיה שחורה, שימו לב מה קרה למתופף גארי דריסקול ותקבלו פרופורציה: ב-1 ביוני 1987 הוא נרצח בגיל 41. דריסקול לא מצא יותר את אור הזרקורים הגדול וכל להקה שניסה להתקדם איתה, לא הצליחה להתרומם. המניע לרציחתו נותר עלום ורק ידוע שחייו הסתיימו בדירתו שבניו יורק ועל ידי יותר מאדם אחד. קיימות השערות שסמים היו מעורבים בתקרית ויש הטוענים שאף מדובר בטקס של מאגיה שחורה שהביא לסיום הטרגי. הדבר המטריד ביותר בסיפור הוא שהבסיסט בלהקתו האחרונה של דריסקול, ג'ף פנהולט, טען שעורו של המתופף נפשט מגופו בעודו בחיים, כחלק מטקס שטני.


הרצאה על דיפ פרפל ("עשן על המים") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-4 באוגוסט בשנת 1950 נולד גידי גוב, מחשובי הזמרים בארצנו.


גידי, שהחל את הקריירה המוסיקלית שלו בלהקת הנח"ל, עבר ממנה ליצירות מוסיקליות חשובות במסגרת להקת כוורת, להקת גזוז, להקת דודה ושלל רב של שירים ואלבומים כסולן. בין לבין הוא גם שיחק בהפקות רבות והראה, אם ביצירה מוסיקלית או תיאטרלית, שאמן אמיתי הוא זה שאינו פוחד להתנסות בדברים.


ב-4 באוגוסט בשנת 1967 התפלחה בחורה בת 16, שהייתה מעריצה של להקת המאנקיז, לטיסה של הלהקה ממיניאפוליס לסיינט לואיס. הדבר גרר תביעה מצד אביה של הנערה כנגד הלהקה באשמת הטסת קטינה ללא אישור הוריה לאזור מרוחק.


ב-4 באוגוסט בשנת 1975 קרה אסון לרוברט פלאנט (הסולן של לד זפלין) ולמשפחתו, בעת חופשה ברודוס, יוון.


רוברט פלאנט: "ביום שני בבוקר, אחרי ההופעה האחרונה בארל'ס קורט, בלונדון, הייתי בדרכי לאגאדיר עם מורין. שלושה שבועות לאחר מכן, ג'ימי (פייג') טס לפגוש אותי במראקש, שם בילינו כמה לילות בפסטיבל העממי. רצינו להגיע למקום שנקרא טפיה, אשר לא רחוק מאוד מהגבול של הסהרה הספרדית. התקדמנו ככל שיכולנו, אבל בסופו של דבר הדרך נעשתה כה גרועה, שנאלצנו לחזור אחורה. זה היה ממש מעציב להשאיר את מרוקו מאחור ולפתע למצוא את עצמנו בספרד. לאחר זמן מה, התחלתי שוב להשתוקק לשמש, לא רק השמש אבל אורח החיים המאושר והמקרי שמתלווה לזה, ורודוס נראה רעיון טוב".


רוג'ר ווטרס, מלהקת פינק פלויד, היה הבעלים של בית על האי היווני המפואר, שהושכר על ידו לפיל מאי, הסולן של להקת THE PRETTY THINGS, ולאשתו אלקטרה. רוברט נענה להזמנה להצטרף אליהם והחליט לטוס ליוון עם אשתו וילדיו. האי סיפק את כל מה שפלאנט פנטז עליו - אקלים מושלם, קו חוף מדהים ואוויר מלוח טרי בניחוח רוזמרין, כפרים בצבעי פסטל שטופי שמש, כולם על רקע הים התיכון.


הכל היה שמשי ומשמח כשלפתע הרכב השכור, בו נהגה אשתו של פלאנט, מורין, החליק מהכביש, התהפך לתהום והתנגש בעץ. פלאנט, שישב במושב הנוסע הקדמי, ידע שהוא נפצע קשה - אבל הוא היה בחיים. הוא לא יכול היה לומר את אותו הדבר על אשתו. "הסתכלתי על מורין", הוא אמר, "וחשבתי שהיא מתה. היא

הייתה מחוסרת הכרה ומדממת, והילדים צרחו במושב האחורי". מורין נלקחה בית החולים במצב קריטי. למזלה של משפחת פלאנט, היא לא הייתה לבד בחופשה הזו. במכונית שנסעה אחריה היו חברתו של ג'ימי פייג', שרלוט, ואחותה של מורין. הן ראו את המתרחש, הבינו מיד שהמצב גרוע ומיהרו להזעיק עזרה. אף אחד לא יכול היה לזוז. פלאנט חשב שזה רק עניין של זמן עד שהאמבולנס יגיע. אבל המהירות היוונית תאמה את המהירות המרוקאית האיטית שהוא כל כך העריץ זמן קצר לפני כן. הפעם זה כבר לא התאים לו. נהג של משאית פירות העמיס אותם על המשטח הפתוח שלו למרפאה קטנה שהייתה ממוקמת בקרבת מקום.


פלאנט סבל מקרסול ומרפק שבורים, והעצמות ברגל ימין התנפצו בכמה מקומות. בתו בת השש, כרמן, שברה את פרק כף היד, ולבנו בן הארבע, קאראק, הייתה רגל שבורה. מורין שברה את האגן שלה והיה לה שבר בגולגולת, בין היתר. גרוע מכך, היא איבדה הרבה דם והייתה זקוקה מאוד לעירויי חירום. בית החולים היה

פרימיטיבי, חסר צוות יעיל וחסרה אספקה מכרעת, ללא רזרבה של סוג הדם הנדיר של מורין בהישג יד. אחותה, שירלי, התאימה מבחינת סוג הדם אבל לא יכלה לספק כל כך הרבה דם. הרופא היחיד התורן היה קרוב לתשישות. הם היו צריכים עזרה מבחוץ, זקוקים לנס גדול.


בן ג'י לפבר (טכנאי סאונד של זפלין משנת 1973 עד 1980): "הכל בעולמו של רוברט החל להשתנות בזמן התאונה ברודוס. כשיש לך חוויה פיזית כזו, אתה באמת צריך לחשוב מי אתה ומה אתה עושה. בגיל עשרים ושבע, אתה עדיין חושב שאתה יכול להתאושש מכל דבר, אבל הוא מעולם לא התאושש מזה לגמרי. הוא לא יכול להזיז את זרועו לחלוטין עד היום".


רוברט פלאנט: "הייתה לי תגובה מיידית נורמלית של כל אחד, וזה היה החשש למשפחה שלי שהייתה איתי במכונית. לא ידעתי מה ההשלכות והתוצאה הסופית של הפציעות אבל הן היו בעלות חשיבות מינימלית באותה תקופה. זה גרם לי להתבגר מהר מאד". הרופאים בישרו לו שכנראה לא יוכל יותר ללכת לעולם.


ג'ימי פייג': "זה היה פשוט מוזר שזה קרה תוך שבוע של חזרות. זה היה בדיוק כמו משהו שאומר, 'לא, אתה לא הולך לעשות זה'. זה אישי".


שרלוט מרטין התקשרה ללונדון והזעיקה את מנהל הופעות הלהקה, ריצ'רד קול. הוא, אולי יותר טוב מכולם, ידע להזיז עניינים ובילה כמה שעות עבודה בטלפונים. הוא שכנע רופא בריטי שיספק שירותי רפואה לשגרירות יוון בלונדון והמנתחים יצאו מיד לרודוס במטוס הפרטי ששכרה לד זפלין. הוא אפילו הצליח למצוא שמונה ליטרים של סוג הדם של מורין ואחסן אותם במקרר של המטוס, שלפני כן קירר שמפניה ומשקאות אחרים עבור חברי לד זפלין, בטיסותיהם מהופעה להופעה.


מנהל ההופעות של לד זפלין, ריצ'רד קול: "טסתי לרודוס עם הרופאים כי מורין הייתה בסכנת חיים ברורה. אני זוכר שהסתכלתי על צילומי הרנטגן והרופא אמר, 'חייבים להוציא אותה מכאן, העצמות ממוקמות בצורה לא נכונה'. כך החזרתי אותם לאנגליה, שם ווילי רוברטסון, סוכן הביטוח שלנו הביא אותם משם לג'רזי כדי לחסוך את כספם שהיה נבלע במס ההכנסה הבריטי". פלאנט הוטס ללונדון לטיפולים רפואיים, אך נאלץ לצאת משם בהקדם בגלל שבאותה תקופה הוא גלה משם עקב המס הגבוה שריחף עליו. הוא מצא מקום לנוח בו בבית של חבר בצרפת. סיבוב ההופעות האמריקאי שנקבע ללהקה בוטל.


בן ג'י לפבר: "כשהביאו את מורין לבית החולים, היא מבחינה טכנית מתה לכמה דקות".


בינתיים נתקע פלאנט במחלקה עלובה ליד חייל שיכור שזיהה אותו. "שכבתי שם בכאבים וניסיתי להעיף ג'וקים מהמיטה", הוא אמר, "וחייל התחיל לשיר את THE OCEAN מהתקליט שלנו".


עם הגעתם, הרופאים הבריטים הגדילו להבין את המצב המצער והורו להעביר את החולים לבית חולים בלונדון. הרשויות ביוון סירבו לשתף פעולה. המשטרה חקרה את עניין התאונה כדי לקבוע אם היו מעורבים בזה אלכוהול או סמים. ואם זה לא מספיק מסובך - מורין גם פגעה במכונית אחרת. "כנראה, לפי החוק היווני, אם אתה גורם לתאונה, הם יכולים לגבות ממך תשלום על תקיפת מי שהיה ברכב השני", אמר ג'ף הופמן,

עורך הדין שמונה לייצג את מורין פלאנט. "בזה למשל, הייתה מעורבת משפחה יוונית". איש לא נפגע, אבל ברגע שהבינו מי זה רוברט, מורין הואשמה ולחלץ אותה מזה בא עם תשלום לצד השני".


ריצ'רד קול לא חיכה לתוצאות הבירוקרטיה. עם ההתנגדויות של הרופאים הבריטים להישאר שם, הוא ביים בריחה מבית החולים בסגנון סרט פעולה. "שכרתי אמבולנס פרטי ושכרתי שני קרונות סטיישן והבאתי אותם בכניסה צדדית. שרלוט ואני גלגלנו את רוברט, מורין והילדים שלהם - יחד עם ציוד רפואי אחר - למטה במסדרונות בית החולים והיישר למכוניות המילוט". המשטרה התעקשה שמשפחת פלאנט לא יכולה לעזוב את הארץ, אבל תשומת לב מועטה הוקדשה למטוסים פרטיים. לפני שהרשויות יכלו להתערב, רוברט ומשפחתו היו באוויר ופנו ללונדון. לריצ'רד קול חיכו אמבולנסים בשדה התעופה הית'רו כדי להעביר אליהם את החולים. רואי החשבון של לד זפלין לא הבינו שעל ידי דחיית הגעתו של פלאנט בשעה או שעתיים לאנגליה הם יכלו להוסיף לו עוד יום שהוא יכל לבלות שם כשהוא מקיים את המנדט כגולה מס. קול הבין את המצב והורה לטייס להסתובב באוויר, מחוץ למרחב האווירי הבריטי, עד אחרי חצות.


פלאנט הושם בגבס מהירך ועד אצבעות רגליו. "הרופא בלונדון אמר לי שלא אלך במשך שישה חודשים לפחות, והוא נתן לי כמה סיכויים לאפשרויות שונות לגבי העתיד," אמר הזמר המיוסר. היה סיכוי שהוא עלול להיות מושבת לצמיתות. "לא חשבתי על ההשלכות האפשריות של זה על הלהקה".


העיתונים של אז בישרו גם על תקרית לא נעימה שקרתה כשאביו של פלאנט בא לבקרו בבית החולים בלונדון ובינתיים פרצו שודדים לביתו וגנבו אקדח בשווי 300 ליש"ט, רובה נדיר מהמאה ה-19 וארנק מעור ובו 15 ליש"ט.



דבר אחד היה בטוח: לא יהיה סיבוב הופעות של זפלין בקיץ. פיטר גרנט, מנהל הלהקה, חשש שזה הסוף. הוא הרגיש שלרוברט אין תחליף, כמו כל חבר בלהקה. אם הוא לא מסוגל להופיע, הם יצטרכו לקפל ציוד. ג'ימי פייג' היה יותר אופטימי. "תמיד הרגשתי", אמר, "שלא משנה מה קרה, כל עוד רוברט עדיין יכול לשיר - ואפילו אם רק נוכל לעשות אלבומים - נמשיך לנצח".


ווילי רוברטסון (סוכן הביטוח של זפלין): "ריצ'רד קול שאל אם אני מכיר מישהו שגר בג'רזי. אמרתי, 'למען האמת, אני יודע - המלך של ג'רזי'. כי דיק כריסטיאן היה שם ידוע מאד שם. אז ריצ'רד ביקש ממני להתקשר לדיק כדי לראות אם רוברט יכול לבלות שם זמן מה עד שיחלים. הגענו לבית הענק של דיק, והוא יצא וסיפר

לנו שרוברט, ריצ'רד ומרילין יהיו בצימר שלו. עזבתי אחרי כמה ימים וריצ'רד חזר ללונדון. ואז דיק הזמין את רוברט לבוא להתגורר בבית המרכזי. הם הפכו לחברים ממש טובים. הוא היה שחקן סנוקר פנאטי אז כל מה שהם עשו כל היום זה לשחק סנוקר וליהנות מאלכוהול טוב".



כשמצבה של מורין השתפר, רוברט הקדיש מחשבה לחדש את הקריירה שלו. אבל משהו השתנה; רוחו הבלתי ניתנת לדיכוי לעולם לא תהיה אותו הדבר. "אני יודע שסוג החזון שלי, או אלמנט חוסר הדאגות שהיה לי, נעלם מיידית עם התאונה שלי. סוג היחס הזה של 'אני אטרוף את העולם עכשיו' לגמרי נעלם".


זו לא הייתה התאונה המבהילה הראשונה שלו. בפברואר 1970, בדרכו הביתה לברמינגהם, אחרי שצפה בהופעה של להקת SPIRIT, הוא היה מעורב בתאונה כאשר איבד שליטה על היגואר שלו והתנגש במיני וואן. "זו הייתה סצנה נוראית," ג'ימי פייג' נזכר. "שוטרים הגיעו לדלת הבית שלי עם פנסים ושאלו אם אני מכיר מישהו בשם רוברט פלאנט". לפלאנט היה מזל כשיצא מהתאונה עם חתכים מעל העין, פריקת כתף וכמה שיניים שנשברו.


הזמן הפנוי שנוצר ללהקה, בגלל התאונה ברודוס, ינוצל ליצירת והקלטת התקליט PRESENCE. בעת ההקלטות ישב פלאנט באולפן בכסא גלגלים.


הרצאה על לד זפלין ("מדרגות לגן עדן") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ואם הזכרתי את להקת ספיריט באייטם האחרון, אז ב-4 באוגוסט בשנת 2006 מת קלידן הלהקה, ג'ון לוק, מסרטן בגיל 62.



רוברט פלאנט הצליח להשתקם פיזית מהתאונה האיומה ברודוס, המשיך לפעול עם לד זפלין וב-4 באוגוסט בשנת 1979 הופיעה הלהקה בפסטיבל KNEBWORTH שהתרחש באנגליה.


זו הייתה הופעתה הראשונה של לד זפלין מזה ארבע שנים באנגליה. הייתה זו הופעה מרגשת הן עבור הלהקה והן עבור הקהל שהגיע לראותה. למרות שהביצועים לא תמיד היו מושלמים, האווירה הייתה מספיק מחשמלת כדי להפוך זאת לאירוע משמעותי.


רוברט פלאנט אמר לקהל: "ובכן, ממש נחמד לראותכם פה שוב. אמרתי לפייג'י (הגיטריסט ג'ימי פייג' - נ.ר) שיגיעו רק איש אחד או שניים לראות אותנו. הוא אמר לי שהוא ממש בספק. קשה לי להגיד לכם מה אני מרגיש עכשיו, אבל אני מניח שאתם ודאי יודעים".


ההופעה נפתחה עם השיר THE SONG REMAINS THE SAME והקהל הגיב בהתלהבות. לאחר זמן מה רבים הבינו שלד זפלין הגיעה לבמה כשהיא לא ממש מהודקת והיו כנראה צריכות להיעשות עוד כמה חזרות מוסיקליות לפני כן. עדיין, SINCE I'VE BEEN LOVING YOU בוצע עם הרבה תשוקה. השיר NO QUARTER, שבעבר היה מגיע לביצועים באורך של כחצי שעה, צומצם לכ-18 דקות "בלבד"...


סולו הגיטרה של ג'ימי פייג' הביא לקהל גם מידה של טכנולוגיה חדישה. משם הוא עבר עם להקתו לשיר החדש, IN THE EVENING. למרות שהקהל עדיין לא הכיר את השיר הזה, הוא עבר כהלכה. ההדרן הראשון בא עם השיר ROCK AND ROLL וכשארבעת חברי הלהקה ירדו מהבמה, החל הקהל לשיר YOU'LL NEVER WALK ALONE. ברור שזפלין נרגשה מזה ועלתה לעוד שני הדרנים, עם WHOLE LOTTA LOVE ו- HEARTBREAKER. פלאנט הודה לקהל: "כל האנשים שבאו לראותנו ממקומות רחוקים, זה היה כמו בליינד דייט. המון תודה לכם על 11 השנים האחרונות".


בתקופה ההיא של 1979 לא הייתה לד זפלין אופנתית כבעבר באנגליה. זרם הפאנק כבר עשה את אותותיו אבל אפילו מבקרי המוסיקה הנוקשים מצאו דברים טובים להגיד על הלהקה בפסטיבל הזה. בעיתון NME נכתב בביקורת: "אני מוצא את הלהקה הזו ממש מלהיבה. ללהקה הזו מגיע הרבה כבוד כשהיא מנגנת רוק'נ'רול. אני מבין מדוע אנשים קוראים לה להקת הרוק הטובה ביותר. ההופעה שלה בפסטיבל הייתה ניצחון. לא איכפת לי מה יקרה איתה מכאן והלאה. אבל 140,000 איש לא יכולים לטעות - וביניהם אני".


מאחורי הקלעים, מצב הלהקה לא היה טוב. ג'ימי פייג' וג'ון בונהאם היו מכורים להרואין. עוזר הלהקה, ריצ'רד קול: "טסתי לקופנהגן, שם ערכה הלהקה מופע חימום לקראת הפסטיבל. היה לי את הכסף שלה לסמים, כי ג'ימי ובונזו (ג'ון בונהאם - נ.ר) היו צריכים את הציוד המזורגג. הסוחר שלי היה בחדר הסמוך במלון אבל העסקה התפוצצה. בונזו אמר, 'אל תהיה כזה פאקינג טיפש. אם אין סמים, אין הופעה!'..."


פיל קרלו (איש הצוות הטכני של להקת באד קומפאני, שהייתה חתומה בחברת התקליטים של לד זפלין): "אם לא ידעתם שבונזו התעסק עם סמים, אז אף פעם לא שמתם לב. עם ג'ימי זה היה די ברור. בונזו היה אדם גדול, חסון, סוער, ואילו ג'ימי תמיד היה כעלה ברוח".


רוברט פלאנט: "כשאתה אוהב מישהו, אתה מוכן לקחת כל כמות של תירוצים בשבילו. כל עוד זה לא באמת עושה כל כך הרבה נזק, אתה נוטה להשלים עם זה".


פלאנט צפה בזה ממש מולו והתפלל לאלוהים שלא יקרה שום דבר מטורף. הוא כבר חטף מהלומה כשאיבד את הילד שלו, בזמן שהיה בסיבוב הופעות בארה"ב, והוא חזר מזה, ועכשיו הוא רואה את חברו המתופף יוצא משליטה".


הבסיסט, ג'ון פול ג'ונס: "רוברט לא רצה לעשות פסטיבל KNEBWORTH, ואני יכולתי להבין למה. אבל באמת רצינו לעשות את זה, וחשבנו שהוא ייהנה אם הוא יעשה את זה. אם רק נוכל להחזיר אותו לשם. פלאנט: "במהלך ההכנות לפסטיבל היינו מאוד מתוחים, אבל הדבר הגדול שקרה הוא שזה אכן הביא לכך שנחזור להיות ביחד. כשהגענו לשם, זה היה מדהים לראות שאנשים קנו 220,000 כרטיסים ללילה הראשון. במובנים מסוימים, זה היה מבלבל, ובמובנים אחרים אני חושב שהייתי קצת נבוך מכמה שזה היה גדול".


הגיטריסט, ג'ימי פייג': "לא הרגשתי שמח בכלל, ולא הייתי טוב שם. בשבילי זה היה העניין של להביא משפחות שלי לשם. ההורים שלי נפרדו, ולשניהם היו משפחות שונות, אז אחת הגיעה בסוף שבוע אחד והאחרת בסוף השבוע אחריו. עם זאת, זה היה פנטסטי להגיע לשם בהליקופטר ולראות מלמעלה את כמות האנשים".


דבי בונהאם (אחותו של ג'ון בונהאם): "ג'ון הגיע אלי הביתה ואמר שהם הולכים לעשות את ההופעה הגדולה הזו בפסטיבל. אמרתי, 'אה... פנטסטי, אני לא יכולה לחכות לראות את זה'. הוא אמר, 'את יודעת מה, אני לא חושב שאת צריכה לבוא לזה, כי זה מופע בחוץ, ואני לא באמת רוצה משפחה שם. יש לנו כמה מופעים במקומות סגורים בקרוב, ואת יכולה לבוא אליהם'. רק הסתכלתי עליו ואמרתי, 'לא, אני באה'. אני זוכרת שחשבתי, באופן מצחיק, שאם לא אראה אותו אז, אני לא אראה אותו מנגן שוב. הגעתי לשם, וניסיתי להיכנס מאחורי הקלעים. אמרתי לבחור שאני אחותו של ג'ון בונהאם והוא אמר, 'אה כן? איפה הכרטיס שלך?' ואז זה נהיה די מטורף כי לא הוצאתי כרטיס, והוא זרק אותי אל הגדר. בשלב הזה, ריצ'רד קול יצא ואמר, 'זאת אחותו של בונזו! תן לה להיכנס!' ג'ון הגיע מסביב לפינה והוא ראה אותי, רץ והרים אותי באוויר, ואני פרצתי בבכי. הוא חיבק אותי והחזיק אותי במשך עידנים, ואז הוא הניח אותי ואמר, 'נכון שאמרתי לך לא להגיע?'..."


רוברט פלאנט: "צפיתי בהופעה שלנו ב-DVD וחשבתי, 'זו הייתה הופעה חרא, ואני יודע כמה טובים היינו וכמה טובים יכולנו להיות, והיינו כל כך מתוחים'..."


המוסיקאי-מפיק הנפלא, יוסי פיין, סיפר לי: "ב-4 באוגוסט בשנת 1979 הלכתי לראות בלונדון את לד זפלין, ביחד עם אמא שלי. הגענו יום לפני, במיוחד לאירוע הזה. כשנכנסנו לשדה, ברחבה של הקהל, בשעה 15:00, היו כבר מאה אלף איש בפנים! זה היה הלם עבורי. לא הבנתי היכן הבמה כי היא הייתה ממוקמת במרחק עצום ונראתה נורא קטנה מהיכן שעמדתי. הקהל היה אנגלי טיפוסי של סוף שנות ה-70 עם המון בירות וזו הייתה הפעם הראשונה שלי במשהו בסדר גודל שכזה. להקת החימום, THE NEW BARBARIANS, הורכבה משני הגיטריסטים של הרולינג סטונס (קית' ריצ'רדס ורוני ווד) ויחד איתם היה הבסיסט סטנלי קלארק. לד זפלין עלו לבמה ונראו כמו משהו שלא ציפיתי לו בכלל. משהו באנרגיה לא היה כמו שציפיתי. לא ראיתי הרבה ולא נשארנו עד הסוף. זו הייתה אכזבה. ומאז אני לא אוהב מופעי ענק כאלו. אבל היי... הייתי בהופעה של לד זפלין!


בלונדון, בחנויות התקליטים, הייתה אווירה אחרת של גל חדש והשיר הכי מושמע היה של גארי ניומן ולהקת TUBEWAY ARMY שנקרא ARE FRIENDS ELECTRIC. כל האווירה הייתה אחרת. הייתי בן 14 וזאת היית נקודת מפנה באופנה. זו באמת הייתה שירת הברבור של לד זפלין ושל כל הלהקות האלה".




לד זפלין חזרה להופיע בפסטיבל זה גם ב-11 באוגוסט 1979.


ב-4 באוגוסט בשנת 1967 יצא באנגליה תקליט הבכורה של להקת מחתרת ושמה פינק פלויד. שם התקליט 'החלילן בשערי השחר' (PIPER AT THE GATES OF DAWN).


בזמן שהביטלס הקליטו באולפני EMI את סרג'נט פפר, שכניהם בבניין היו בתהליך הקלטת יצירתם החשובה שנקראה על שם פרק בספר של קנת' גרהאם, "הרוח בערבי הנחל".


עם 11 קטעים וכ-42 דקות של הקשבה בסך הכל, היה זה האלבום החשוב ביותר שיצא באותה תקופה מאנגליה, אחרי סרג'נט פפר של הביטלס. עם תרבות האל.אס.די, שהייתה חזקה ביותר אז בלונדון, היוותה המוסיקה בתקליט הבכורה של פינק פלויד את הפסקול המושלם.


ב-21 במרץ בשנת 1967 פגשו חברי הפינק פלויד את הביטלס באולפן ההקלטה EMI באבי רואד. היה זה מפגש של גדולת להקות המיינסטרים עם אחת מגדולות להקות המחתרת. טכנאי ההקלטה, פיטר בואן, סיפר לאחר מכן: "זה היה כשהביטלס עבדו על מיקס לשיר LOVELY RITA. האווירה בסטודיו מס' 2, בו עבדו הביטלס, לא הייתה מרוממת. הפלויד עמדו שם כמו בובות והביטו במבוכה ברצפה כשפול מקרטני בא לומר להם שלום. סיד בארט חש גאווה כשפול אמר כי אהב את הצליל המיוחד והיצירתי שלהם".


בארי מיילס, חברו של מקרטני: "פול התעניין מאד בפינק פלויד. הוא חש שהם חוד החנית בתחום של מוסיקת פופ שמעורבבת עם מוזיקה אלקטרונית".


עם צאת תקליט הבכורה (שבהדפסת המונו שלו יש צלילים שונים מזו של הסטריאו), כבר היה ידוע שמה של פינק פלויד היטב, בסצנה הבריטית, הודות להצלחת תקליטונה השני, SEE EMILY PLAY. לכן הייתה ציפייה רבה לתקליט זה. לקהל שוחר המחתרת, שבא לראות את הופעות הלהקה במועדונים המחתרתיים (כגון ה- UFO), היה ידוע שהתקליטונים נועדו רק להתחבב קלות על קהל המיינסטרים, ושבתקליט יש אפשרות להתרחב יותר מוזיקלית.


סיד בארט, זמר הלהקה שהיה גם הגיטריסט וכותב השירים, נתפס כדמות הגיבור המחתרתי כשתקליט הבכורה הזה הוא תקליט שלו, למען האמת.


המסע של התקליט נפתח היישר בבעיטה לחלל, עם השיר ASTRONOMY DOMINE, שהוקלט ב-11 באפריל בשנת 1967. אז מה היה שם באולפן ביום ההקלטה הזה? ובכן, סשן ההקלטה נערך באולפן מס' 3, במתחם אולפני EMI באבי רואד, החל משבע בערב ועד שתיים ורבע בלילה. מפיק ההקלטה היה נורמן סמית' וטכנאי ההקלטה היו פיטר בואן וג'ף ג'ארט.


ארבעה עשר טייקים הוקלטו ביום זה, מספר הטייקים הרב ביותר שנדרש לשיר כלשהו באלבום הבכורה הזה. לא ברור מדוע נערכו כל כך הרבה טייקים לשיר; האם זה בגלל בעיות שצצו במהלך ההקלטה? או שמא הלהקה תרה אחר הצליל המושלם? או אולי הנטייה שלה לאלתורים גרמה לבניית השיר מטייק לטייק? אי אפשר להסביר זאת בגלל שסליל ההקלטה, עם ארבעת הערוצים בו, אבד. טייק 14 הוכתב כטוב ביותר ולמחרת חזרו הפלויד לאולפן, בשעת צהרים, כדי להקליט את השירה הראשית וגיטרות נוספות.


לתוהים ביניכם, מתי הוקלט הקול המוזר שמפאר את תחילת השיר? ובכן, זה קרה ב-17 באפריל, בשעת ערב כשפיטר ג'נר, מנהל הלהקה, נטל מגאפון לידו וניצב מול המיקרופון. ג'נר: "לסיד בארט היה ספר על כוכבי לכת. זה לא היה ספר רציני בנושא אבל מספיק כדי לתת לי חומר להגיד למיקרופון, עם שמות של כוכבי לכת ולוויינים". מכאן אנו, כמאזינים, נשאבים לטיול פסיכדלי יחיד ומיוחד, שמסתיים בשיר BIKE, עם צלילי אוונגארד דחוסים ומוזרים, בהשפעת הרכב אוונגארדי בריטי ושמו AMM.


צילום העטיפה ועיצובה הופקד על ידי ויק סינג, שסיפר שנים לאחר מכן: "באמצע שנות השישים הייתי צלם מקצועי ופעיל בסצנת לונדון הצבעונית. את פינק פלויד פגשתי לראשונה באירוע, שנערך מתחת לפסל של ארוס בכיכר פיקדילי. זו הייתה עדיין להקה לא ידועה ושוחחתי עם חבריה קלות. הם נראו מסטולים ואמרו לי שהם בתהליך הכנת תקליט הבכורה שלהם. כמה שבועות אחרי הפגישה בפיקדילי התקשר אליי מנהל הלהקה, כששהיתי בסטודיו שלי, ושאל אותי אם ברצוני לצלם את הלהקה לעטיפת תקליט. הסכמתי וקבענו תאריך ליום צילום.


בשלב הזה לא הייתה הלהקה חתומה בחברת תקליטים כלשהי. שאלתי את אותו מנהל אם לו או ללהקתו יש רעיונות לצילום. התשובה שקיבלתי הייתה שלילית, כך שכל הרעיון נפל עליי. אינני יודע אם חברי הלהקה ראו את עבודות הצילום שלי בעבר. מקור ההשראה ליצירת העטיפה הזו הגיע מהמוזיקה שהלהקה עשתה אז. הלהקה הייתה פסיכדלית והמוזיקה שלה סוריאליסטית ושונה לגמרי מכל מה שהיה אז. המוזיקה הזו הייתה זקוקה לעטיפה מהממת בהתאם.


תקציב ההפקה לצילום היה קטן. מעבדות ליצירת אפקטים מיוחדים היו יקרות מאד בימים ההם והטכנולוגיה הייתה מוגבלת. לכן החלטתי להשתמש בעדשת קליידוסקופ שג'ורג' האריסון נתן לי במתנה, כי לא היה לו שימוש בה. לא השתמשתי בעדשה הזו עד אותו יום צילום. זה היה הפתרון המושלם עבורי. צילום הלהקה נערך עם רקע לבן ותאורה פשוטה. ביקשתי מחברי הלהקה שיביאו בגדים צבעוניים ופסיכדליים, שהיו אופנתיים אז. הם הגיעו בשעת בוקר, שתו כוס קפה והתיישבו לשוחח עמי.


היה הרבה על מה לדבר כי לונדון געשה בימים ההם מבחינה תרבותית ואופנתית. זה היה זמן האהבה והשלום. אחרי השיחה ניגשו החברים להחליף את בגדיהם הרגילים לבגדים הפסיכדליים שהביאו עימם. אחרי מספר שעות בהן ניסינו אפשרויות צילום שונות - הגיעה העת להפסקת צהרים. העוזר שלי הגיע עם כריכים, שני בקבוקי וודקה וכמה ג'וינטים מגולגלים היטב. אחרי ההפסקה שמתי ברקע את המוזיקה של הלהקה, העמדתי אותה בפוזיציה מסוימת והתחלתי לצלם ללא הפסקה, עד השעה שש בערב. הפילם פותח למחרת ונשלח ללהקה, שאהבה מאד את התוצאה". עיצוב העטיפה האחורי של האלבום צויר על ידי בארט.



כשאלבום הבכורה יצא, הוא קיבל מיד ביקורות אוהדות והגיע במצעד האלבומים הבריטי למקום השישי. אך לפיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי, זו הייתה אכזבה גדולה. הוא חש בהחמצה גדולה והאשים את נורמן סמית' בהפקה שחיבלה בפוטנציאל. נורמן סמית' מהזווית שלו: "לעבוד עם סיד היה גיהנום אמיתי. אני לא חושב שיצאתי מהאולפן אחרי סשן איתו ללא כאב ראש אדיר. נראה שלא הייתה לו התלהבות למשהו. הוא היה שר משהו למיקרופון ואז ניגש לחדר הבקרה כדי לקבל הוראות ממני, ואז היה חוזר לשיר את זה שוב והיה מבצע את הכל באופן שונה לגמרי. ברור שהוא לא הקשיב לי או לא יכל להקשיב לי".


חברת התקליטים של הפלויד בארה"ב (CAPITOL) נתנה לתת-לייבל שלה בשם TOWER לשחרר גרסה שונה של האלבום, כדי שהמוצר יתאים ללוות את הופעות הלהקה באותו הזמן בפילמור ווסט, בסאן פרנסיסקו. השירים שהוצאו מהגרסה האמריקאית היו ASTRONOMY DOMINE, BIKE ו- FLAMING. במקומם נכנס השיר SEE EMILY PLAY.


אז מה אמרו עליו מבקרי העיתונים אז? בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' פרסמו כי "זה צליל חדש שמשלב את החלל עם ניחוחות ערביים וג'אז. צליל הגיטרה החורק נמצא מקדימה וקולות השירה מעוותים לרוב. זה מעודד לראות להקה בריטית מקורית, שנמצאת בחוד החנית של הסצנה המחתרתית שבלונדון, כשהיא מוציאה תקליט מסחרי. עם זאת, אין כאן פשרה מצידה ולכן התקליט הזה כה מומלץ".


עיתון 'מיוזיק מייקר' בביקורתו: "ארבעת חברי הלהקה הזו מביאים לנו צלילים נהדרים, כקליידוסקופ מרהיב של צבעים מוזיקליים. צריך הרבה אומץ כדי לעשות תקליט שכזה". הביקורת של עיתון NME הציגה את השיר שחותם את צד א', TAKE UP THY STETHOSCOPE AND WALK, כזה שנכתב על ידי אמן הבלוז, מאדי ווטרס, מבלי להבין שבסיסט הלהקה, רוג'ר ווטרס, הוא שכתב אותו. ככה זה כשבקרדיט כתוב רק את שם המשפחה.


שגיאות היו גם פה ושם כשבאו לפרסם את שם התקליט באנגליה:


במהרה הובן לשאר חברי פינק פלויד שסיד בארט תר אחר צלילים חדשים ושונים לגמרי בראשו ההלום. בשלב הזה הוא כבר היה לבדו בצד האפל של הירח והתקליט PIPER AT THE GATES OF DAWN נותר כהבלחה מוזיקלית מרשימה שהיא גם פסקול למחיר כבד מנשוא.


ולמי ששאלו איך הומצא השם פינק פלויד - הנה שתי דמויות הבלוז שסיד בארט חיבר לשם אחד:


הרצאה על פינק פלויד ("הצד האפל של החומה") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-4 באוגוסט בשנת 1972 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם זה:




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page