top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 באוקטובר בעולם הרוק

עודכן: 7 בפבר׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-4 באוקטובר (4.10) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני לא יודע מי זה דונובן!" (בוב דילן אומר בנחרצות לכתב NME, בשנת 1965, עם הגיעו לאנגליה)


ב-4 באוקטובר בשנת 1968 הופיעה להקת לד זפלין בפעם הראשונה בהחלט באנגליה.


ארבעת החברים התייצבו באולם MAYFAIR בניוקאסל. בעיתון EVENING CHRONICLE פורסם האירוע בשם היארדבירדס בכיכובו של ג'ימי פייג'. השם לד זפלין עדיין לא נקבע. טרי ריד, הזמר שהמליץ לפייג' על רוברט פלאנט, היה אמור להופיע גם הוא, עם להקתו FANTASIA אך הופעתו התבטלה, כי הוא הצטרף לרשימת אמני החימום את להקת CREAM בהופעותיה בארה"ב.


להקה אחרת חיממה את פייג' וחבורתו. זו היא JUNCO PARTNERS, שהמתופף שלה, ג'ון וודס, סיפר על מה שראה: "כולנו הבטנו בג'ון בונהאם ואני זוכר שחשבתי שהוא מתופף מטריף. היה בו כוח כה רב ולצידו תחושה מוזיקלית מדויקת. הלהקה הייתה ממש רועשת. אהבתי את זה. חשבתי שהם יודעים את מה שהם עושים. היה קהל טוב אך המקום לא היה מלא כי לא היה להם את השם הנכון אז. מבחינת רבים הייתה היארדבירדס להקה שזמנה עבר".


אלו שכן הגיעו להופעה, ציפו לראות את זמר היארדבירדס, קית' רלף, ותהו מדוע אינו שם ובמקומו עומד בחור בלונדיני שלא שמעו עליו מעולם. אבל ברגע שהרביעיה החלה לנגן, כל הפיות בקהל השתתקו.


"מדרגות לרקיע" - ההרצאה המיוחדת על לד זפלין. להזמנות: 050-5616459



ב-4 באוקטובר בשנת 1995 החלו הצילומים לסרט הפרומו לשיר החדש של הביטלס (עם שלושה ביטלס חיים ואחד שמת מזמן), REAL LOVE.


צילומי הלוקיישן החלו בליברפול ובוימו ​​על ידי קווין גודלי (לשעבר המתופף של להקת עשרה סי.סי ומאז במאי קליפים ידוע). צוות המצלמות צילם סצנה עם פסנתר לבן באוויר על רקע המרסי ובניין הליבר. מוקדם יותר, גודלי ביקר בחנות הביטלס, ברחוב מת'יו (איפה שפעם היה מועדון הקאוורן המקורי) כדי לקנות אביזרים לצילומים.


העריכה הסופית על הקליפ התבצעה בהמשך במספר מקומות בלונדון. "אם היינו צריכים גישה לחומר ארכיון כלשהו בחברת אפל, יכולנו ממש לקפוץ על הדרך כדי לשאול אותם", העיר גודלי. מאוחר יותר הוא גם דיבר אודות הקליפ המוגמר: "זכרתי שראיתי את הסרט יוצא הדופן הזה שבעצם כלל את ג'ון מחייך במשך 55 דקות (סרט האמנות SMILE, של יוקו משנת 1968). לאחר מכן צילמנו דיוקנאות עכשוויים זהים של פול, ג'ורג' ורינגו ב-500 פריימים לשנייה. כאשר הם נערכים יחד זה נראה כאילו ג'ון משקיף מהעבר, מהצד השני, בחזרה אלינו".


בשל האבטחה הקפדנית סביב שיר הקאמבק הזה, גודלי אפילו לא היה מצויד עם השיר המלא שילווה את הסרטון, אלא רק עם הליווי הכלי וקולותיהם של שלושת הביטלס החיים). אז הוא נאלץ לדבב באופן פרטי שירה משלו במקום צלילי הקול החסרים של ג'ון לנון, למטרות התייחסות בלבד. "כשפול, ג'ורג' ורינגו הסתכלו על העריכה הגסה הראשונה שלי של הסרטון, הם הקשיבו לפול, ג'ורג', רינגו וקווין".


גודלי גם ציין שחברת אפל דרשה את הטוב ביותר עבור השיר. "פול היה מרוצה מרוב דברים מלבד כמה תמונות. רינגו הרגיש שהדיוקנאות צריכים לחייך קצת יותר. הביקורת הייתה יפה ובונה. כנראה הדבר הכי נחמד בסרטון זה שאתה ממש יכול לראות את החבר'ה האלו עובדים באולפן ביחד בפעם ראשונה מזה למעלה מ-25 שנה, למרות שזה רק כמה הצצות".


ב-4 באוקטובר בשנת 1979 הקליט אבא של מתופף ידוע אחד תפקיד תופים לקטע של פינק פלויד.


שם הקטע הוא BRING THE BOYS BACK HOME, מהאלבום "החומה" ואותו מתופף, שסיפק את צליל הסנר הצבאי, היה ג'ו פורקארו, אביו של ג'ף פורקארו (חבר להקת טוטו ומתופף סשנים עסוק), שתופף באלבום בשיר אחר, MOTHER. ההקלטה עם ג'ו האב נערכה בלוס אנג'לס.


ב-4 באוקטובר בשנת 1971 יצא אלבום כפול לפרנק זאפה ושמו 'מאתיים מוטלים'.


SIDE 1 1. Semi-Fraudulent / Direct-From-Hollywood Overture 2. Mystery Roach 3. Dance of the Rock & Roll Interviewers 4. This Town Is a Sealed Tuna Sandwich (Prologue) 5. Tuna Fish Promenade 6. Dance of the Just Plain Folks 7. This Town Is a Sealed Tuna Sandwich (Reprise) 8. The Sealed Tuna Bolero 9. Lonesome Cowboy Burt


SIDE 2 1. Touring Can Make You Crazy 2. Would You Like a Snack? 3. Redneck Eats 4. Centerville 5. She Painted up Her Face 6. Janet's Big Dance Number 7. Half a Dozen Provocative Squats 8. Mysterioso 9. Shove It Right In 10. Lucy's Seduction of a Bored Violinist & Postlude


SIDE 3 1. I'm Stealing the Towels 2. Dental Hygiene Dilemma 3. Does This Kind of Life Look Interesting to You? 4. Daddy, Daddy, Daddy 5. Penis Dimension 6. What Will This Evening Bring Me This Morning


SIDE 4 1. A Nun Suit Painted on Some Old Boxes 2. Magic Fingers 3. Motorhead's Midnight Ranch 4. Dew on the Newts We Got 5. The Lad Searches the Night for His Newts 6. The Girl Wants to Fix Him Some Broth 7. The Girl's Dream 8. Little Green Scratchy Sweaters & Corduroy Ponce 9. Strictly Genteel (The Finale)


תקליט זה, שהוא פסקול לסרט של זאפה בשם זה, הוקלט בתחילת אותה שנה. זאפה: "כתבתי מוזיקה בחדרים שונים של בתי מלון מזה שנים. מבחינתי זה הוא יומן מוזיקלי, שבו מתואר, בדרך מופשטת, אורח החיים של להקת רוק במהלך סיבוב הופעות. היינו בכמאתיים בתי מלון בסיבוב ההופעות שלנו. אני יודע כי אספתי את המפתחות של החדרים שלי. אני יכול להסתכל על כל דף תווים של כל יצירה בפרויקט הזה ולהגיד לכם בדיוק באיזה חדר זה נכתב". זאפה לא צחק בעניין המפתחות שאסף. תמונה של אוסף זה ניתנת לצפיה בכמה הוצאות דיסקים, ביניהם בדיסק ושמו DOES HUMOUR BELONG TO MUSIC.


על המוזיקה זאפה סיפר: "המוזיקה שאתם שומעים היא מה שביצענו מול המצלמות, באופן חי, רוב הזמן". ועל הסרט הוא התנצל: "אם היה לי את התקציב הנכון, הייתי יכול לעשות את הסרט הזה עשר פעמים טוב יותר".


כשהצילומים חרגו מהזמן שהוקצב, חברת הסרטים, שהעניקה את התקציב, אסרה להמשיך. זאפה סיפר בזמנו כי שליש מהתסריט שכתב, באורך 320 עמודים של טקסט, לא צולם כלל בגלל האיסור.


סיפורו הסוריאליסטי של זאפה, על החיים בדרכים כמוזיקאי, צולם תוך 10 ימים בתקציב של 650,000 דולר. כן, זה סרט מוזר ופס הקול שלו היה מוזר באותה מידה, כשהוא ממזג קטעים אוונגרדיים, נושאים תזמורתיים, דיאלוגים מהסרט ומדי פעם שיר רוק של אמהות ההמצאה.


התוכן של הפרויקט הזה גרם גם למורת רוח באנגליה. פרנק זאפה ולהקתו היו אמורים להופיע באולם רויאל אלברט ה-8 בפברואר 1971, ביחד עם התזמורת הפילהרמונית. אבל כשהחצוצרן של אותה תזמורת הזדעזע ומיהר לדווח על התוכן שנגלה לו בחזרה המוזיקלית, הוחלט מטעם הנהלת האולם להחרים את המופע. וזאת אחרי ש-4000 כרטיסים כבר נמכרו. זאפה: "הענקנו לבעלי המקום עותק של הטקסטים כדי שיעברו על זה ויודיעו לנו מה בעייתי. ואתם יודעים מה שבר אותם? יש קטע בשיר CENTERVILLE, שבו הווארד קאיילאן שר: 'אתם יודעים איזו בחורה עובדת בבוטיק? כזו שאחותה לובשת חזייה בפסטיבלי פופ'...". זאפה לא ויתר ומיהר לתבוע על ביטול המופע שלו, באשמת הפרת חוזה.


עטיפת התקליט לקוחה מפוסטר השיווק לסרט, שאויירה בידי דייב מקמייקן, כשרינגו סטאר, שמופיע במודעת הסרט בדמותו של זאפה, טואטא מעטיפת התקליט. זאפה עצמו לא זכה להגיע לפרמיירת הסרט, בבית הקולנוע שבפיקדילי סירקס, לונדון. זאת כי כמה ימים לפני כן נפצע קשה בתקרית, באולם 'ריינבאו', כשנדחף מהבמה על ידי חבר זועם של בחורה שטען כי זאפה פלרטט עימה. אבל הסרט עצמו הוכרז על ידי הרוב ככישלון מהדהד. היו שצעקו כי זה הסרט הביתי היקר ביותר. אחרים טענו כי זו התגרות בסובלנותו של הקהל. אבל למעריציו של זאפה, ובמיוחד אלו שאוהבים את ההרכב הזה שלו, מדובר במשהו שהוא לא פחות מקלאסיקה.


כפי שציין זאפה במקור: "המוזיקה הזו אינה באותו סדר כמו בסרט. חלק מהמוזיקה הזו נמצאת בסרט. חלק מהמוזיקה הזו לא נמצאת בסרט. חלק מהמוזיקה שבסרט אינה באלבום. חלק מהמוזיקה שנכתבה לסרט אינה בסרט או באלבום. כל המוזיקה הזו נכתבה לסרט במשך ארבע שנים. רובו (60%) נכתב במוטלים במהלך סיבובי הופעות".


ב-4 באוקטובר בשנת 1969 ערכה להקת הפופ המצליחה, AMEN CORNER, את הופעתה האחרונה בהחלט והתפרקה. לא זוכרים מי זו? שימו את השיר IF PARADISE IS HALF AS NICE או BEND ME SHAPE ME ותיזכרו.



זו הייתה להקת פופ לבני הנעורים שפעלה כארבע שנים עד שהגיעה לסופה המוחלט. מנהלה מסר: "הם החליטו לנטוש את עמדתם כלהקת הפופ המצליחה ביותר והופעת הפרידה שלהם תהיה ב-4 באוקטובר בבוסטון גליידרדום. הלהקה מרגישה שהשיגה את כל מה ששאפה לו, במסגרת שוק המוזיקה המגביל".

זמר הלהקה המוביל, אנדי פיירוות'ר לאו, הסתגר אז בביתו בוויילס וסירב להגיב.




ב-4 באוקטובר הופיעה להקת דוראן דוראן בגרמניה, בברלין סקטור. היה זה סיבוב הופעות לא קל...



בסיסט הלהקה, ג'ון טיילור, בספרו: "היה לנו אוטובוס, שהיה יוצא דופן עבורנו, וישנו חצי מהסיבוב שלנו בו וחצי בבתי מלון. מלונות שלושה כוכבים. דוראן אף פעם לא באמת אהבה את חיי האוטובוס. לֹא שמישהו אי פעם אמר, "אני לא אוהב לישון באוטובוס, בואו לא נעשה את זה יותר"; זו הייתה רק עוד דוגמה לתודעה הקולקטיבית שלנו. ניסינו את זה באירופה בשנת 82' ולא נעשה את זה שוב.


למען האמת, לא ישנתי הרבה. נדחסתי לאחד מהדרגשים בגובה העיניים של האוטובוס. האם יש צורה של זנות פחות נעימה, פחות נוחה, מאשר באמצע אחר הצהריים, באוטובוס טיולים ישן ומרעיש?


ריחות של גרביים מיוזעות ודיזל. אין אוויר. הייתי צריך להתגבר על זה; זה היה דברים של רמת בית ספר תיכון.

כשהגענו למינכן, עשינו צ'ק אין לתוך מלון הילטון. לא הייתה הופעה של דוראן באותו לילה, אז האמרגן המקומי הציע שנלך לראות את קול והכנופיה מופיעה בקרקס קרון. בטח נטלתי סמים לפני הקונצרט, כי כל מה שאני יכול לזכור זה טשטוש עם פעימה. עמדנו מאחור ויצאנו לפני הסוֹף. המשכנו למועדון לילה, השוגר שאק, ומי שם אם לא רוקסי מיוזיק?


זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את גיבורי ילדותי מאז שחיכיתי לקבל את החתימות שלהם מתחת לסוכך בכניסה של מלון הולידיי אין בבירמינגהם, לפני כשבע שנים, ב-1975. בריאן (פרי) ידע שאנחנו מעריצים והזמין אותנו להצטרף אליהם לשולחן שלהם, במחלקת VIP, לשמפניה.


זה היה צריך להיות רגע להתענג עליו ולחקוק אותו לנצח - שמוז להיות עם הלהקה שאהבתי כל כך הרבה זמן, עם הזדמנות להחליף מספרים, אולי לדבר על שיתוף פעולה עתידי - אבל התשוקה שלי לסמים הותירה אותי חסר מנוחה. לא יכולתי להישאר בשקט. מהבר לשירותים, חזרה לטרקלין ולשולחן ה-VIP, ואז שוב. אני לא הצליח להירגע. הצמא המתמיד שלי הצריך הרפיה. ואז הלילה הופך לשחור. חזרתי למלון בחדרו של רוג'ר (טיילור המתופף), והוא יושב על המיטה, מכוסה בדם, ומישהו אומר לי שהוא היה מעורב בקטטה במועדון. הוא בדיוק חזר מבית החולים.


מה קרה? איך פספסתי את זה? האם אמנדה לובשת לבן ועכשיו מטפלת בפצעיו? פתאום אני אכול קנאה בגלל תשומת הלב שרוג'ר מקבל מאמנדה. כל כך מקנא שכשאני יוצא מהחדר כדי לחזור לחדר שלי, אני מכה באגרופי הימני דרך גוף תאורה מזכוכית על הקיר. יש דם בכל מקום. יד ימין שלי. פאק! אני אמור להיות שיכור, אבל אני בהכרה מספיק כדי לדעת שאני בצרות גדולות.


אני הולך לחדר של אנדי ומעיר אותו. אני לא זוכר שהלכתי לבית החולים אבל הלכתי, והיו לי כמה תפרים. לא אוכל לנגן שוב במשך זמן מה. שאר התאריכים בגרמניה בוטלו וכולם טסו הביתה למחרת. כמעט שלושים שנה מאוחר יותר, הצלקת באצבע המורה הימנית שלי ברורה ועדיין כואבת לי כשמזג האוויר לח וקר. זה כמו אחד מאותם פצעי מלחמה ישנים שהוותיקים מדברים עליהם".


ב-4 באוקטובר בשנת 1968 יצא אלבום הבכורה של להקת ג'ת'רו טול ושמו THIS WAS.



SIDE 1

1. My Sunday Feeling

2. Some Day The Sun Won't Shine For You

3. Beggars Farm

4. Move On Alone

5. Serenade To A Cuckoo


SIDE 2

1. Dharma For One

2. It's Breaking Me Up

3. Cat's Squirrel

4. A Song For Jeffrey

5. Round


בשנת 1968 פרצה מגפה חדשה באנגליה. זהו גל הבלוז הלבן. זה נראה כי שנת 1967, שהייתה מאופיינת כשנת האל אס די והטריפים, מיצתה את עצמה מבחינת בריחה מהמציאות. אמנים רצו לחזור לסאונד השורשי ולא לברוח לאפקטים אולפניים מתוחכמים שקשה אחר כך לשחזרם על הבמה. הביטלס עשו אחרי 'מסע המיסתורין הקסום' את האלבום הלבן. הרולינג סטונס עשו אחרי THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST את BEGGARS BANQUET הבלוזי. להקות בלוז צצו באנגליה כמו פטריות אחרי הגשם. אחת שכזו הייתה להקת ג'ת'רו טול.


ב-3 בפברואר 1968 פורסם בעיתון רקורד מירור הבריטי: "להקת בלוז בריטית חדשה בשם ג'ת'רו טול חתמה על חוזה בסך 50,000 ליש"ט עם סוכנות בבעלות שני שותפים בשם אליס ורייט. כמו כן ניהלה הלהקה משא ומתן עיקש עד שחתמה על חוזה הקלטות לחמש שנים עם חברת התקליטים MGM. התקליטון הראשון של הלהקה, עם שיר מקורי ושמו SUNSHINE DAY, ייצא לאור באנגליה ב-16 בפברואר. בארה"ב ייצא התקליטון בלייבל ושמו MUSIC FACTORY. הלהקה כבר מתכננת להוציא אריך נגן בחודש הבא. אפשר לראות אותה בהופעה במועדון המארקי או במועדון ספיקאיזי".


הבעיה הגדולה של התקליטון הגיעה כשהמפיק שלו, דרק לורנס, לא הצליח להעביר בבירור את שם הלהקה החדש לעובד חברת התקליטים דרך שיחת הטלפון ביניהם. אותו עובד חשב כי שם הלהקה הוא JETHRO TOE. התקליטון יצא תחת השם השגוי, JETHRO TOE, והפך מאז לפולקלור בקטלוג הלהקה. עותקי פרומו מהתקליטו יצאו לפני כן עם השם השגוי. אז השאלה היא הכיצד לא תיקנו את השם כשהתקליטון הרשמי יצא. תשובה על כך בהמשך.


האשמה בעיוות השם משתנה מגירסה לגירסה. יש הטוענים שם כי דרק לורנס עצמו היה אשם כשחשב בעצמו ששם הלהקה הוא מה שהעביר בטלפון ההוא. אחרים תולים את האשם באותו עובד חברת התקליטים. בסיסט הלהקה, גלן קורניק, האשים את לורנס בכך שעיוות בכוונה את השם כי חשב שג'ת'רו טול זה לא שם מדליק. שגיאה נוספת בהדפסת התקליטון נערכה בקרדיט הכתיבה לשיר AEROPLANE. את השם איאן אנדרסון הדפיסו שם כראוי אך השם 'לן ברנארד' הוא עיוות שמו האמיתי של גלן קורניק - גלן ברנארד. את השם ברנארד החליף הבסיסט לקורניק, באופן רשמי, בחודש מאי בשנת 1969. השיר AEROPLANE הוא תוצר של הרכב קודם שהיה לאנדרסון וקורניק ביחד עם אורגניסט בשם ג'ון אוון. שם ההרכב היה THE JOHN EVAN SMASH. אותו אוון הצטרף בשלב מאוחר יותר כחבר קבוע וחשוב בג'ת'רו טול. על מנת לשוות לשיר AEROPLANE צליל של להקה חדשה הוחלט להוריד מהמיקס המקורי שלו את תפקידי כלי הנשיפה של חברי הלהקה ההיא - ניל ווילקינסון וניל וואלנטין.


להקת ג'ת'רו טול הוקמה כשבעלי מועדונים בלונדון פנו אל צמד בעלי סוכנות האמנים, כריס רייט וטרי אליס, לספק להם להקות שמנגנות בלוז. רייט ראה את הלהקה של ג'ון אוון במנצ'סטר ונזכר בניחוחות הבלוז שלה. אך ללהקה הייתה בעיה אחת - לא היה לה גיטריסט, כיאה ללהקת בלוז.


במקביל צפה חבר של אנדרסון, גיטריסט בשם מיק אברהאמס, בלהקתו ('המנוע של מקגרגור') בשלבי פירוקה. בלהקה הזו היה גם מתופף בשם קלייב באנקר. אנגרסון וקורניק ניגשו לאברהאמס, החמיאו לו על נגינתו וביקשו ממנו להצטרף אליהם. חזרות מוזיקליות נערכו להרכב החדש, כשהמתופף בארלימור בארו והקלידן ג'ון אוון פרשו. השניים האלה הפכו בהמשך למרכיב חשוב בג'ת'רו טול. קלייב באנקר הצטרף בתופים וההרכב הושלם. לאחר מספר נסיונות של שמות כושלים הגיעה הישועה מעובד בסוכנות האמנים של אליס ורייט, שלמד היסטוריה והציע את השם ג'ת'רו טול. השם של אותו חקלאי מהמאה ה-17 הוסכם בהתלהבות על ידי השאר. בשלב הזה החל אנדרסון לפתח סגנון נגינה ייחודי בחליל שלו תוך לבישת בגדים שנראים מוזנחים וגם עמידה על רגל אחת.


התאריך שנקבע ליציאת העותקים הרשמיים של התקליטון נקבע על ידי חברת התקליטים ל- 23 בפברואר 1968, שישה ימים לאחר צאת עותקי הפרומו. זאת הסיבה מדוע לא היה מספיק זמן לתקן את עיוות שם הלהקה. עם המבוכה והבלגאן ששררו סביב זה צנח התקליטון כמטוס פגוע והתרסק על הקרקע. לאחר צאת התקליטון התנערה חברת MGM שנים רבות מהשירים האלה. כל ניסיון להוציא מהם את המאסטרים עלה בתוהו. לפיכך הם הועברו מתקליטון שמצבו היה פחות ממצויין. מההעברה הזו הם הופיעו גם בקופסה המהודרת של הלהקה שיצאה לפני שנים - 20TH ANNIVERSARY BOX SET. בשנות השבעים צצו עותקים מזויפים של התקליטון כשהפעם שם הלהקה הודפס באופן תקין. התקליטון המקורי נחשב כיום לנדיר מאד ומחירו בהתאם. לאחר זמן מה הוחלט בלהקה שכדאי להיפטר מדרק לורנס. מילות הפרידה של המפיק המפוטר היו: "תפסיקו להישמע כמו להקת כלי נשיפה סוג ב' ותכניסו רוק למוזיקה שלכם". לאיאן אנדרסון וחבריו לא היה קל להבין שחברת MGM היא היחידה שמתעניינת בהם אבל אף היא לא מסוגלת לבטא נכון את שמה.


בספטמבר 1968 הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון, שנקרא THIS WAS. שם האלבום הוא בגלל שאיאן אנדרסון הרגיש כבר אז שהמוזיקה פה היא משהו שיהפוך בעתיד למשהו מהעבר שממנו הלהקה תלך לכיוון אחר לגמרי. לכן הלהקה גם צולמה על עטיפת האלבום כמו רביעיית זקנים שנראית לא שייכת לתקופה ההיא של הצעירים. האלבום THIS WAS הוקלט באולפני SOUND TECHNIQUES בלונדון. ההקלטות נערכו בין ה-13 ביוני ועד 23 באוגוסט של 1968 ויש בו אלמנטים ברורים של בלוז וג'אז עם אילתורים. אך אנדרסון ידע כבר אז שהוא ידרוש בהמשך משמעת נוקשה יותר כדי ליצור מוזיקה ממושמעת ולא מוזיקה שמתפזרת עם אילתורים. הוא רצה מוזיקה שבנויה כמו תסריט.


באלבום הזה אפשר להרגיש היטב את מאבק הכוחות המוזיקלי בין אנדרסון לגיטריסט הלהקה, מיק אברהאמס. הראשון רצה ליצור מוזיקה מקורית והשני רצה להישען על תבניות הבלוז המוכרות, עד כדי חיקוי בריטי חיוור לבלוז האמיתי. השיר A SONG FOR JEFFREY מהאלבום יצא גם על גבי סינגל. הצד השני של התקליטון הכיל נעימה שלא נכללה באלבום, בשם ONE FOR JOHN GEE. ג'ון ג'י היה הבעלים של מועדון ההופעות MARQUEE הלונדוני. בסיסט הלהקה גלן קורניק ציין פעם בראיון שהאלבום הזה הוא מזויף לטעמו, כי הוא נעשה במכוון לשוק הבלוז-רוק כי בתקופה ההיא להקה שלא ידעה לנגן בלוז לא הייתה קיימת.

קורניק הוסיף שמכל חברי הלהקה, רק אברהאמס הגיטריסט באמת אהב את הבלוז. אך לטעמי האישי האלבום הזה דווקא נשמע רענן ומהנה מאד. יש כאן שירים שהלהקה המשיכה לנגנם בהופעות מאוחרות יותר.


זמן קצר אחרי שהאלבום הזה יצא - מיק אברהאמס פרש מהללהקה. הוא וקורניק לא סבלו זה את זה והיו רבים המון. אברהאמס לא רצה להופיע עם הלהקה בארצות אחרות חוץ מאנגליה ואף קבע אולטימטום שהוא מוכן להופיע רק שלושה ערבים בשבוע. שאר חברי הלהקה ראו בכך דבר בלתי אפשרי כי הם רצו להופיע כל יום. בערב ההופעה האחרון של ג'ת'רו טול עם אברהאמס הופיעה עוד להקה על הבמה. ללהקה השנייה קראו EARTH והגיטריסט שלה היה טוני איומי, שנשאל באותו ערב האם הוא מוכן להצטרף לג'ת'רו טול. לאחר מכן נסעו כל חברי ג'ת'רו טול ברכב לכיוון ביתו של אברהאמס. שם הם זרקו את הציוד שלו החוצה וצעקו עליו שהוא מפוטר. מיד לאחר מכן קיבל טוני איומי טלפון להגיע לאודישן בלונדון עבור הלהקה.


כשאיומי הגיע, הוא ראה בתור לנבחנים גם את הגיטריסט דייויד אוליסט, שבדיוק פוטר מלהקת THE NICE הנחשבת. הדבר הפחיד את הגיטריסט השמאלי המשופם והוא רצה לעזוב את המקום. בסוף הוא נשאר ואף קיבל את התפקיד, אך איומי לא ליקק דבש עם ג'ת'רו טול. הוא לא סבל את הצורה בה חברי הלהקה היו מנותקים זה מזה. כשהוא היה בלהקת EARTH - הוא אהב לבלות עם החברים שניגנו עמו והנה פה הוא נאלץ להתייצב על הבוקר לחזרות ולתפקד כמקצוען. הוא רצה לפרוש, אך שוכנע על ידי אנדרסון להישאר עוד קצת. מה שהוא לא ידע זה שאנדרסון הרחיק את עצמו בכוונה מחבריו ללהקה כדי שיוכל לנווט אותם כהלכה באופן מקצועי להיות להקה אמיתית.


איומי הסכים להישאר בלהקה עד ה-12 בדצמבר 1968 - הזמן שבו נערכו הצילומים לתוכנית 'קרקס הרוקנרול של הרולינג סטונס'. הרבה אנשים מהמי ומי של עולם המוזיקה היו בסט הצילומים. להקת הרולינג סטונס, להקת המי, אריק קלפטון, טאג' מאהאל, אריק קלפטון, מיץ' מיטשל, מריאן פייתפול, ג'ון לנון ועוד.. ג'ת'רו טול הצטלמו כשהם עושים תנועות נגינה על פלייבק מוכן של השיר A SONG FOR JEFFREY.


הלהקה הגיעה לתודעת הרולינג סטונס בזכות המתופף צ'ארלי ווטס, שראה אותה בהופעה והמליץ לחבריו ללהקה להביאה לתוכנית. במקור היה דיבור להביא לתוכנית הזו את לד זפלין, שבדיוק התחילה אז את צעדיה הראשונים. אך מיק ג'אגר שמע הקלטות דמו ראשונות של הלהקה ופסל אותה בטענה שהיא נשענת יותר מדי על סאונד של גיטרה. הוא הלך על ג'ת'רו טול במקום זפלין. אנדרסון נאלץ מיד לאחר צילומי התוכנית הזו לחפש גיטריסט חדש. בתחילה הוא הציע את התפקיד למיק טיילור, שדחה את ההצעה כי רצה להמשיך עם ג'ון מאייאל. לבסוף הוא גילה גיטריסט צעיר ולא מוכר בשם מרטין באר, שהפך מאז לגיטריסט הקבוע של הלהקה במשך עשרות שנים. מיק אברהאמס הקים מיד לאחר פרישתו מג'ת'רו טול את להקת BLODWYN PIG, עמה הקליט שני אלבומים ואחריהם המשיך בקריירת סולו.


בעיתון "דיסק אנד מיוזיק אקו", נכתב בביקורת על האלבום THIS WAS: "יש כמה רגעים ממש מרגשים באלבום. תוסיפו לזה נגינת חליל נהדרת. בהופעות חיות זו אחת הלהקות הטובות ביותר, אבל זה לא מורגש עד הסוף באלבום זה".


ב-4 באוקטובר בשנת 1968 החלה להקת CREAM את סיבוב הופעות הפרידה שלה לקראת הפירוק, באולם ALAMEDA COUNTY COLISEUM שבאוקלנד.



להקת החימום בערב הזה הייתה IT'S A BEAUTIFUL DAY ובמהלך שעות אחה"צ לקראת ההופעה ערכה הלהקה חזרה מוסיקלית על שירים חדשים לסיבוב ההופעות הזה. אלו הם השירים WHITE ROOM ו- DESERTED CITIES OF THE HEART. קלפטון, שנטש בתקופה הזו את גיטרת הגיבסון שצבועה בצבעים פסיכדליים, החליף בהופעה בין שלוש גיטרות: גיטרת גיבסון לס פול שניתנה לו במתנה מג'ורג' האריסון, גיטרת ES-335 ודגם FIREBIRD עם פיק-אפ אחד שקלפטון רכש באפריל של 1968.


בשלב זה הייתה להקה זו שם חם מאד בארה"ב וסיבוב זה נועד לשלשל כסף רב לקופות חברי הלהקה המסוכסכים והשואפים כבר להיפרד זה מזה.


ב-4 באוקטובר בשנת 1976 יצא תקליט חדש לאלטון ג'ון ושמו ROCK OF THE WESTIES. אבל, למרות הציפייה הגדולה – רבים רואים בזה תקליט פחות מוצלח שלו.



SIDE 1 1. Medley (Yell Help / Wednesday Night /Ugly) 2. Dan Dare (Pilot of the Future) 3. Island Girl 4. Grow Some Funk of Your Own 5. I Feel Like a Bullet (In the Gun of Robert Ford)


SIDE 2 1. Street Kids 2. Hard Luck Story 3. Feed Me 4. Billy Bones and the White Bird


הנה ביקורת שפורסמה אז, בעיתון להיטון הישראלי, על התקליט: "אלבומו המי יודע כמה של אליל הפופ התורן, אלטון ג'ון, המוציא אותם לשוק בתדירות גבוהה שאינה נותנת אפילו זמן לשמיעה יסודית. להיטותו של הזמר להפיק אלבומים בשרשרת במקום להתרכז בצורה רצינית במוזיקה עצמה, נותנת את אותותיה בתוכן הירוד של האלבום. תוכן שהולך ומאבד את איכותו מתקליט לתקליט. על אלבום זה ניתן לומר בפירוש שהוא פשוט גרוע ואינו מוסיף מאומה לשמו הטוב של אלטון ג'ון. הפנינה הבולטת היחידה באלבום היא הלהיט 'אני מרגיש כמו כדור אקדח'. שאר החומר משעמם וכולל פזמונים כמו 'נערת האי' ו'ילד הרחוב'. בהקלטה משתתפת להקתו הקבועה של אלטון ג'ון ואת התמלילים חיבר ברני טאופין".


המבקרים (ואני מודה שגם אני) בדרך כלל לא מעריכים את האלבום הזה והאמת שזה מובן, כי הוא יצא זמן קצר אחרי אלבום קונספט אהוב, CAPTAIN FANTASTIC. ובהשוואה לתקליט ההוא, כל החומר כאן קליל ונשמע חסר משמעות. המנגינות פחות מורכבות, המילים פחות מרתקות ולעתים קרובות אפילו ירודות. מה קרה פה לברני טאופין, לעזאזל? אפילו תמונת העטיפה סתמית להחריד עם אלטון אחד לא מגולח שחמוש בשתי טבעות מזעזעות. איפה זה ואיפה הציור המרהיב והמושקע של האלבום הקודם. בתקופה זו של 1976 היה ברור שמה שהכתיב את היצירה של אלטון היה לחץ אדיר לשמר את המומנטום, לצד שורות קוקאין חסרות סוף וללא הגבלת תקציב. כמה חבל שלא קוזז קצת מתקציב הסמים כדי להשקיע יותר בעטיפה.


ההקלטות לתקליט ההמשך של קפטן פנטסטיק החלו בקאריבו ראנץ' בתחילת יולי, עם אלטון שקם כל בוקר ב-6:30, שעות לפני ששאר הלהקה שלו התעוררה. זאת כדי לעבוד לבדו מול הפסנתר. הוא ציפה לתקליט טוב, אבל הסמים הפילו את העסק. "היו הרבה סמים בזמנים ההם", אמר הגיטריסט, כיילב קוואי. "זה היה זמן מטורף לכולנו היה כסף לבזבז, אז בזבזנו אותו היטב".


אלטון העסיק להקלטות להקה חדשה לגמרי, לאחר שנפטר מנגני הליווי שהיו נאמנים לו מזה כמה שנים, ועזרו לו להגיע להצלחתו הגדולה (הבסיסט די מאריי והמתופף נייג'ל אולסון). היה נדמה שהלהקה החדשה בוערת מרוב תשוקת נגינה, והסשנים המוקדמים הוכחו פרודוקטיביים להפליא. הייתה אנרגיה חדשה. אבל שוב, הסמים היו בעיה. לא רק הם – גם הדינמיקה שקרתה שם בפנים.


כשהלהקה לא הקליטה, חבריה נהגו לבלות יחדיו במתחם ההקלטות המבודד. פסארלי, היה היוצא מן הכלל. אחר צהריים מאוחר אחד, כיילב ואשתו, פטרישיה, הלכו לבקר את הבסיסט - רק כדי למצוא שם את אשתו של טאופין, מקסין.


"ברני ומקסין, הקטע שלהם היה שהם התחתנו צעירים מאד, מקסין הייתה צעירה מדי," אמר הבסיסט. "יותר מדי כסף ויותר מדי תהילה. זה מספיק כדי לדפוק מישהו. אבל זה היה מה שהיה. ומקסין ואני ממש התחברנו, וזה הפך לרומן. היינו סמויים, אבל ברני בסופו של דבר גילה".


"כולנו היינו דפוקים אז", הודה ברני טאופין. "התקופה ההיא הייתה פחות או יותר פסגת ההתעללות האישית שלנו".


הרמוניית הלהקה נבחנה עוד יותר כאשר מסוק חג בסערה בשמי קולורדו התכולים, בדיוק כשההקלטות נכנסו להילוך גבוה. המסוק נחת ישירות מחוץ לאולפן ומתוכו יצאו עורכי דין לבושים בקפידה. "עצרו את הקסם, בנים," אמר אחד מהם ופתח תיק. "אנו צריכים לקבל את החתימות שלכם על החוזים האלו לסיבוב ההופעות בסתיו. "זה לא יכול לחכות קצת?", שאל כיילב. "אנחנו במצב קצת יצירתי הרגע". אבל עורכי הדין התעקשו ונוצר לחץ רב.


"מבחינה מוזיקלית, רק רציתי להפוך את הלהקה להישמע קצת יותר רועשת", אמר אלטון. "רציתי את זה כבד יותר". התוצאה באה עם תקליט שופע גרובים אך דליל במלודיות.


פסארלי הרגיש שבמהלך ההקלטה של התקליט אלטון "עבר כמה שינויים". נואש להישאר רזה באור הזרקורים של כוכבי הרוק, כך התקיים הזמר על תזונה לא לגמרי מזינה המורכבת כמעט אך ורק מאבוקדו ומשקה ד"ר פפר דיאט. בהחלט לא התפריט ששומר אנשים באיזון.


אלבום, שעבר שינויים שונים בבחירת שמו, במהלך ההכנות (מ-BOTTED AND BRAINED ל-STREET KIDS ועד IT`S BANANA TIME, הגיע לחנויות התקליטים עם מכירה מוקדמת של יותר ממיליון עותקים. הייתה זו הצלחה מסחרית מהרגע הראשון, אך במהרה הובן לרבים שהמלך הוא עירום. פיטר טאונסנד, מלהקת המי, אמר אז בציניות, "אלטון יכול לחרבן לבנים והקהל יקנה אותן בכמויות".


התקליט הוקדש לשני הנגנים שפוטרו, די מאריי ונייג'ל אולסון, אך הם ודאי לא חשו אז כה מוחמאים. למעשה, הפיטורים שברו לגמרי את רוחו של מאריי הבסיסט.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "אלטון ג'ון ממשיך לצמוח בפופולריות ואין סוף באופק. כמו אנשי השואו-ביזנס הגדולים ביותר, הוא מפגין אנרגיה פנומנלית, שיקול דעת מקצועי ממולח ואינסטינקט חזק לשימור עצמי - מתנות שאמורות להבטיח לו את מקומו ככוכב הפופ המובהק של הסבנטיז, כל עוד יחפוץ.

אבל מלבד העובדה שאלטון ג'ון הוא בדרן חי גדול, התקליטים שלו, למרות שהם חיוניים מבחינה מסחרית לאסטרטגיית הקריירה שלו, נראים יותר ויותר חסרי משמעות מבחינה אמנותית. התקליט החדש הוא בעיקר רוק עתיר אנרגיה המיוצר על ידי המפיק גאס דאדג'ון עם ברק אופייני. למרות שאנשי הלהקה של אלטון השתנו במקצת, דאדג'ון ואלטון שינו רק באופן שטחי את הסאונד הבסיסי של אלטון ג'ון, שהוא מכניסטי בצורה חלקה. הרוק רק מגביר את הקצב ומדגיש את המרקמים הצעירים של קלידים חשמליים וסינתיסייזרים על חשבון תזמור.


באשר לשירים החדשים של האלבום, הם בקושי משיגים את המטרה שלהם לספק את החידושים האחרונים בבוגי סינתטי. למרות שהחומר הזה יכול להיות נהדר בהופעה, זה לא מחזיק מעמד. השירים האלו, שממריאים מהסאונד הבסיסי של הסטונס, כולל פרודיות על העיסוק של הסטונס במין ואלימות בצורה כה נונשלנטית - עד שהנושאים באים פה נטולי חושניות, איום או ניואנסים פסיכולוגיים. אם השירה של אלטון מתקרבת לשירה של ג'אגר בליטוש טכני, זה על חשבון העדינות. בניגוד לג'אגר, שאותו הוא מחקה פעם אחר פעם, אלטון נשמע לגמרי לא מעורב בחומר שלו. אני מקווה שבאחד הימים הוא, ברני טאופין וגאס דאדג'ון יעשו את האלבום הנהדר שאני משוכנע שהם מסוגלים לו".


"זה יותר אלבום של ליקים טובים מאשר שירים טובים", הכריז בן אדמונדס בעיתון פונוגרף. "להקת הליווי נהדרת וודאי התקליט הבא יהיה מאד שמח".


לא כל ביקורת הייתה זורמת כמו האחרונה. ג'נט מסלין, מהניו יורק טיימס (אז נשאה למבקר והמפיק ג'ון לנדאו) כינתה את האלבום "מוצר חפוז, שטוח ומביך", תוך דירוג התקליט רק בכוכב אחד.


צ'ארלס מאריי מ-NME הביע זלזול דומה: "אלטון עשה הרבה מאוד תקליטים לאחרונה. האחרון שלו כל כך רעוע עד כדי כך שיתמוטט אם נשמתם עליו בכבדות. למרבה הצער, זה נשמע כאילו הוא נוצר כדי לעמוד במכסה; רק עוד אלבום של אלטון ג'ון. וזה מגניב; הרבה אנשים אוהבים אלבומי אלטון ג'ון. אני אוהב את אלבומי אלטון ג'ון הקודמים, אבל זה אחד שפשוט לא עושה צדק עם האיש הזה".


כשהוא חש חוסר הוגנות בביקורות הרעות הרבות, ג'ון טובלר, מעיתון זיגזג, לקח על עצמו להגן על התקליט. "מספר ביקורות החשיבו את האלבום הזה בטענה שהוא לא מחושב היטב, חפוז, לא ברמה ודברים אחרים דומים. אני תוהה, אני באמת תוהה, אם האנשים האלו באמת הקשיבו לאלבום, או במקום זאת הכינו סקירה על ראיות לא שמיעתיות, כי אני חייב לומר לכם שאני אכן עושה אוהב את האלבום הזה, ולמעשה אני אוהב אותו יותר ממה שאהבתי בתקליט הקודם. אל תאמינו לספקנים, תבדקו את זה עם האוזניים שלכם. קדימה, תמהרו לעשות זאת לפני שכל העותקים יאזלו".


התמלילן, ברני טאופין, בספרו: "זו הייתה להקה מרופטת שהתכנסה כדי להקליט בקיץ של 1975 את ROCK OF THE WESTIES. העצב הגולמי של האלבום ההוא אינו לטעם של כולם, אבל זה מעיד לחלוטין על החוטים החשופים שהניעו אותו. סמים התגנבו לאט למשוואה, התמכרות בהדרגה.. אלטון מודה בקלות שההתנסות הראשונה שלו בקוקאין הגיעה במהלך הגעתנו הראשונה לאולפן להקלטת אלבום בשם CARIBOU בתחילת 1974. זה לא זעזע מדי את העניין ולא פגע באלבום CAPTAIN FANTASTIC. עם זאת, עד שהגיע ROCK OF THE WESTIES, יחד עם הלהקה החדשה, התבשלה סופת שלגים והיא לא יצאה מההרים...


אם תשוו את החבורה בעלת המראה האופנתי בעטיפה הפנימית של התקליט CAPTAIN FANTASTIC לתמונה של החבורה בתקליט ROCK OF THE WESTIES, אתם תהיו עדים לסוג של טרנספורמציה שבטית. הפעם מצולמים אנשים שנראים סבירים יותר לפנות פקק של בולי עץ בנהר קולומביה. אני בטוח שכל חבר בלהקה החדשה הביא איתו בעיות משלו. אלכוהול וסמים היו החשודים העיקריים, אבל יחד עם זה היו

רומנים פגומים, נישואים כושלים ודיכאון הזוי שאני בטוח שנבע מפינוק יתר בכל הצורות. בצורה מוזרה, נגן הבס החדש שלנו, קני פסארלי, נכנס לרומן עם אשתי הראשונה הפרודה, לקח אותה לבית שלו בזמן שעבד על התקליט הזה שלנו. זה אולי פרוע ומלוכלך, אבל במקרה הזה גואל, שכן בכך הוא עשה לי את השירות העצום בהקלה על מה שהיה עבורי נישואים מדכאים להפליא. בתקריות אחרות, היו לנו כמה תאונות עם חברי להקה באופנועי שלג שונים.


נראה היה שמיני דרמות ואופרות סבון מתרחשות כל הזמן. זה היה כמו משחק שחמט ששוחק על ידי אנשים שונים. התככים המשוכללים בשילוב עם מנה לא בריאה של רחמים עצמיים הביאו למהלכים מוגברים ומסובכים יותר ממה שהם היו צריכים להיות. ברור שלקוקאין היה יד עצומה בזה, ובשילוב עם גראס קטלני ובורבון, שלא לדבר על הגובה של מתחם אולפן ההקלטה עם החמצן הדליל, התוצאה לא הייתה יפה. כולנו שיחקנו באש, אבל חלק נשרפו יותר מאחרים. בין אם זה היה דייבי ג'ונסטון על אסיד, אלטון במנת יתר של ואליום, או חברים אקראיים בלהקה המתנודדים כמו ג'ק ניקולסון בסיום הסרט 'הניצוץ'. כאילו אסירים ניהלו את בית הכלא. אני לא בטוח איך, אבל עם כל הטירוף הזה עדיין הצלחנו לעשות תקליט".


"יום בחיי חיפושית" - 4 באוקטובר



1960 - הופעת בכורה במועדון קייזרקלר בהמבורג, גרמניה. פול מקרטני: "המועדונים האלו היו די אלימים; לעתים קרובות ניתן היה להבחין באיזה לאום היו האנשים לפי ריח עשן הסיגריות שלהם. היית מריח סיגריה אנגלית וידעת שאולי יהיו לך בעיות. החבר'ה האנגלים היו מאוד בצד שלנו אבל ככל שהם השתכרו יותר, הם התחילו לחשוב שהם הבעלים של המועדון, אבל כמובן שהגרמנים לא אהבו את זה. אף אחד לא אוהב את זה. והיה מגיע שלב שהם היו נכנסים לריב עם מלצר. למלצרים הייתה משרוקית קטנה שאפשר להקפיץ איתה עוד מלצרים וכולם היו בחורים גדולי גוף. הם לא נבחרו בגלל יכולות השירות שלהם.


הורסט פאשר היה חבר טוב מאוד שלנו ושמרנו על הידידות. אני חושב שהדבר הכי מפתיע כנראה כשהכרנו את האנשים האלו, והכרנו אותם טוב מאוד, היה שהם באמת אהבו אותנו. הם אהבו אותנו כמו אחים. לעזוב את המבורג תמיד היה נורא, במיוחד מאוחר יותר כי התחלנו להיות קצת טובים וכולם יכלו לחוש שזו אולי הפעם האחרונה שהם יראו אותנו. כולם היו בוכים, שיכורים, 'אני אוהב אתכם כל כך, אתם כמו אחים שלי. קחו משקה'. גנגסטרים הם בחורים מאוד מאוד סנטימנטליים. עשינו מהם כמה חברים ממש טובים שלנו".


1962 - הופעת צהריים בליברפול


1963 - הופעת בכורה בתוכנית הטלוויזיה הבריטית READY STEADY GO. התוכנית צולמה בלונדון.


1966 - ג'ון לנון הגיע לקרבונרס בספרד כדי לשחק בצילומי הסרט 'איך ניצחתי במלחמה' עבור הבמאי ריצ'רד לסטר. ביום זה הצטרפו אליו רינגו סטאר ואשתו מורין, שנשארו שם עד לאחר יום הולדתו של לנון ב-9 באוקטובר. רינגו: "לקראת סוף 1966, כשג'ון היה בספרד בצילומי הסרט, הלכתי וביליתי איתו כי הוא היה בודד. באמת תמכנו מאוד אחד בשני. כולנו גרנו באותו בית ותמיד היה משהו לא בסדר בו - זה היה החלק הכי משעמם בו, והיה שם לוהט לעזאזל".


ב-4 באוקטובר בשנת 1970 מתה הליידי ששרה את ה(קוזמיק) בלוז - ג'ניס ג'ופלין.



לפני ג'ניס ג'ופלין לא היה מישהו כמו ג'ניס ג'ופלין. עולם הג'אז והבלוז הפיק זמרות ששרו בישירות דומה. גם עולם הפופ הניב כוכבות לפניה, כמו דאסטי ספרינגפילד וארית'ה פרנקלין, שזכו להערצה רבה על האומנות שלהם. אבל ג'ניס הייתה דבר אחר לגמרי. היא הייתה כוכבת רוק לבנה - מה שאומר שכתבו עליה בעיתונים והיא התראיינה רבות בטלוויזיה. כשנשאלה איך היא הגיעה להיות הזמרת בלהקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, היא אמרה ששכבה עם האיש שבא לבקש ממנה להצטרף.


למרות שזה היה נכון (ושם הבחור היה צ'ט הולמס, מנהל הלהקה) - איש מעולם לא שמע אישה מדברת אז כך ובטח לא בשביל פרסום. חלק מזה נראה כהצגה כשהיא נראתה לא מודעת למה שזה עשוי לומר עליה. היא התפארה במיניות שלה והייתה אחת מאותן כוכבות רוק שמצאה את עצמה מייצגת סוג חדש של אדם. על ידי פעולה פשוט של שיחות לתקשורת היא עוררה שאלות. אלו היו אותן שאלות שעברו בראש של הרבה הורים באמריקה, באמצע שנות השישים, כשהם סקרו את ילדיהם המתבגרים. שאלות כמו, למה אתם מתלבשים ככה? למה אתם לא יכולים להסתפר קצת? האם נטלתם סמים? מה זה שאמרתם הרגע? היי, האם זו הדרך של גברת צעירה לדבר?


ג'ניס לא הייתה רק דמות. היא הייתה אחת הזמרות המרשימות יותר שיצאו מארה"ב במהלך הסיקסטיז. היא חקוקה לנצח עבור אלו שראו אותה בהופעה בזמן אמת. לדור הצעיר יותר, שלא חווה אותה בזמן אמת, היא כבר כאגדה. היא נולדה ב-19 בינואר 1943 וגדלה בטקסס כילדה ונערה ביישנית. בגיל 17 היא גילתה את יכולתה לשיר. עם סיום לימודיה היא החלה לשיר במועדונים מזדמנים באזור שלה. בשנת 1962 נערכה ההקלטה הראשונה שלה - שירה בפרסומת לבנק מקומי.


היא הייתה ביטניקית מוזרה למראה בעיני המקומיים, שלא התאימה לאורח החיים במקום ובלטה בו ולא לטובה. הכתבה הראשונה עליה פורסמה בעיתון THE DAILY TEXAN (ב-27 ביולי 1962): "היא הולכת יחפה כשמתחשק לה, לובשת את מכנסי הליווייס לכיתה כי הם יותר נוחים, וסוחבת איתה את האוטוהארפ לכל מקום אליו היא הולכת, כדי שאם היא תקבל את הדחף לפרוץ בשירה אז זה יהיה שימושי. קוראים לה ג'ניס ג'ופלין והיא נראית כביטניקית. היא מנהלת בקנאות חיים חסרי מעצורים. היא לא טורחת לסדר את השיער שלה מדי שבוע, או ללבוש את האופנה הנשית האחרונה, וכשמתחשק לה לשיר, היא שרה בקול אלט תוסס. היא לא יכולה לקרוא תווים וקולה לא מאומן. אך נראה כי חוסר זה הוא נכס עבורה, שכן ג'ניס שרה בספונטניות מסוימת ותשוקה מסוימת שלעתים מתקשים לתפוס אצל קולות מעובדים.


היא במיטבה עם שירי עם, להם היא נותנת עיבוד משלה. השאיפה הנוכחית של ג'ניס היא להיות זמרת עם, אם כי היא באמת מעדיפה את הבלוז. היא הופיעה ב-VENICE, קליפורניה, ובפורט ארתור, עיר מגוריה. אבל היא באמת התחילה לחשוב ברצינות על שירה כשהגיעה השנה לאוניברסיטה, כסטודנטית במגמת אמנות. לדבריה, אנשים באוסטין הם בהחלט יותר בעניין של מוסיקה עממית מאשר בערים אחרות בהן ביקרה. לאמיתו של דבר, חבר שכנע אותה לנגן באוטוהארפ. זה כלי מסוים שאיננו נראה לעתים קרובות כמו פסנתר או גיטרה. למען האמת, זה נפוץ בערך כמו גלוקנספיל. במבט ראשון זה נראה כמו ציתר, אבל ארוך יותר וצר ועם פחות מיתרים.


נכון לעכשיו, הקריירה של ג'ניס בתור שירה ונגינה אוטו-הארפיסטית נמצאת בשלבי ההתחלה. כיום היא הצלע הנשית בלהקה מקומית ששמה הוולר קריק בויז. השניים האחרים הם לני וויגינס ופאוול סט. ג'ון ג'וניור. כאשר הם לא נמצאים בכיתה או בבית, הבילוי המועדף על ג'ניס וחבריה הוא בדירה שהם מכנים בשם הגטו. הקירות מעוטרים בציורים מודרניים מקוריים שנעשו על ידי אמנים מקומיים, והריהוט מתריס ואפשר לכנותו שעטנז אמריקאי עכשווי. הדיבור סביב הגטו הוא כעל מקום לא מיושב ושאם אדם אינו מיושב, הוא חולה. בכל פעם שמישהו מקבל בהם את הדחף לקום ולעשות קטע מאולתר, הוא קם ועושה את זה, ואם פתאום מתחשק לו לצייר חתיכת אמנות מודרנית, הוא ממשיך ישר ועושה את זה. אם הוא מרגיש השראה לכתוב קטע של שירה, ביט או משהו אחר, הוא כותב".


בתיכון היא התלבשה שונה מכולן ובקושי היו לה חברים. היא הייתה שקטה, מופנמת ומאוד בודדה. טקסס לא היה מקום אידיאלי לאנשים כמותה ויותר מאוחר אמרה: "הם צחקו עליי ללא הרף. בצחוקם הם העיפו אותי מהכיתה, העיפו אותי מהעיר והעיפו אותי מהמדינה".


לאחר התיכון פנתה ג'ניס לשיר היכן שרק יכלה. היא הופיעה בקביעות במועדון ששכן באוסטין. ועדיין חשבה שקריירה בשירה זה דבר לא רציני ושקלה ברצינות להיות מורה. עד שיום אחד הגיע חבר ותיק שלה, צ'ט הלמס, והציע לה להצטרף אליו לסן פרנסיסקו. זה היה בשנת 1963. עולם חדש נפתח שם בפניה והיא הקימה שם צמד עם הגיטריסט יורמה קאוקונן (בהמשך הגיטריסט של ג'פרסון איירפליין). השניים שרו יחדיו שירי עם.


זמן קצר לאחר מכן החלה המחתרת לפעול היטב בסן פרנסיסקו. המוסיקה הפכה חשמלית והסמים הפכו מפתים יותר וחזקים יותר. ג'ניס הפכה נרקומנית ונאלצה לחזור לבית הוריה בטקסס כשהיא סובלת מתת משקל. אז שינתה את אורח חייה, נגמלה ותכננה להתחתן עם עובד חברת IBM. לאחר זמן קצר החתונה התבטלה. זה היה בשנת 1965.


בשנת 1966 התהפך גורלה של ג'ניס, כשמנהל להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, צ'ט הלמס, הבין כי חסר ללהקתו ציר נשי. להקות מצליחות שפעלו מסביבו הכילו את המרכיב הנשי הזה - אם זו להקת THE GREAT SOCIETY (עם גרייס סליק) או JEFFERSON AIRPLANE (עם סיין אנדרסון). הלמס הזעיק את ג'ופלין מטקסס למלא את החסר בלהקתו. זו הייתה הפעם הראשונה בה שרה ג'ופלין עם להקה חשמלית. הווליום והסמים הביאו אותה לאמץ גישה מחוספסת יותר לקולה. חברי הלהקה לא היו מוסיקאים מקצועיים שידעו באמת כיצד להשיג הידוק ומשמעת מוסיקליים על הבמה. גישתם הייתה בוסרית והבאתה של ג'ופלין העניקה להם יתד.


הלהקה החלה לעבוד בקביעות במועדון אבאלון, ב-10 ביוני 1966 ובמהרה הפכה ללהקת בית. בתחילה היה חוק ברור בלהקה; אסור לגעת בסמים כדי לא לפתות את ג'ניס ליפול. חוק זה נשבר במהרה. את החזרות ערכה הלהקה באורווה בסן פרנסיסקו כשלא פעם המשטרה הגיעה לשם לאחר תלונות שנתקבלו על מישהי שצורחת יותר מדי. היא שרה בפראות ובחופשיות רבה. הקול המם רבים ופיתה אותם להקשיב לה קשב רב.

ג'ניס סיפרה בשנת 1968: "צ'ט אמר לי שהאח הגדול מחפש זמרת, אז חשבתי לנסות. אני לא יודעת מה קרה. פשוט התפוצצתי. בחיים לא שרתי ככה. עמדתי במקום ושרתי. אבל אי אפשר לשיר ככה מול להקת רוק, עם כל הקצב והווליום. אתה צריך לשיר בקול ולהשתולל עם כל זה מאחוריך. זה קרה בפעם הראשונה, אבל אז נדלקתי על אוטיס רדינג, ופשוט נכנסתי לזה יותר מאי פעם. עכשיו, אני לא יודעת איך לבצע שירים בדרך אחרת. ניסיתי לקרר את עצמי ולא לצרוח, ויצאתי משם בלי להרגיש כלום”.


אחד האנשים שראו את הלהקה בהופעה היה המפיק פול רוטשילד, שהיה אז מפיק הבית בחברת התקליטים ELEKTRA. הוא ניגש לג'ניס והציע להפיק אותה. ג'ניס התלהבה ביותר, אך כשניגשה בתמימותה לספר את זה לחברי להקתה, הם כעסו עליה כי רוטשילד לא חפץ גם בהם. בסיסט הלהקה, פיטר אלבין, מיד הציב אולטימטום: "אם תחתמי על החוזה עם רוטשילד, אין לך יותר מקום בלהקה הזו". ג'ניס נבהלה ולא חתמה עם רוטשילד.


בתחילת 1967 הקליטה החבורה תקליט ראשון, ששמו כשם הלהקה. גיטריסט הלהקה, סאם אנדרו: "רצו להחתים אותנו, וצ'ט אמר שלא. כעבור כמה חודשים נפטרנו מצ'ט, מסיבה זו או אחרת זה לא הצליח. אחר כך נסענו לשיקגו וחתמנו, כי זה נשמע כל כך אטרקטיבי. היינו ילדים תמימים. היינו בשיקגו וזה היה כבד עלינו; הורו לנו להגיע מיד לאולפן ההקלטות, ולבוא לעורך דין וששירת את חברת התקליטים. ביקשנו ממנו 1,000 דולר, והוא אמר שלא. אמרנו, 'אז אולי 500?'. הוא אמר לא. ובכן, אפשר לקבל כרטיס טיסה הביתה? הוא אמר שאפילו לא אגורה אחת, ועד היום אין לנו אגורה אחת מהאלבום הזה.


התקליט לא יצא לאור אלא רק אחרי הופעתה המסחררת של ג'ופלין בפסטיבל מונטריי, ביוני 1967. התקליט עצמו היה לא אחיד ולא שיקף את החשמל בפסטיבל, שגרם לפיה של מאמה קאס להיפער לרווחה, בעת שצפתה בג'ופלין על הבמה. תקליט שני צץ בספטמבר 1967 בשם CHEAP THRILLS. תקליט הזה הכיר לקהל רוכשי התקליטים את האור האמיתי של הלהקה הזו. קולה של ג'ופלין הפך אף מחוספס יותר. כיום נחשב התקליט לקלאסיקה אמיתית, בין השאר בזכות עטיפתו המצוירת. בין השירים הידועים בו - גרסה לשירו הידוע של גרשווין - SUMMERTIME וביצוע מחשמל ל- BALL AND CHAIN. ואיך אפשר בלי PIECE OF MY HEART, שמביא את כשרונה של ג'ופלין במלוא הדרו.


באפריל, 1968, זמן קצר לאחר שג'ניס נחתה בניו יורק בפעם הראשונה, היא אמרה לעיתונאי נט הנטוף: "מעולם לא נראה לי שהייתי מסוגל לשלוט ברגשותיי ולהדחיק אותם. אמי הייתה מנסה לגרום לי להיות כמו כולם... ואף פעם לא הייתי. אבל לפני שנכנסתי ללהקה הזו, זה קרע את חיי. כאשר אתה מרגיש כל כך הרבה, יש לך ירידות איומות. תמיד הייתי קורבן לעצמי. אולי אני לא אחזיק מעמד כמו זמרים אחרים, אבל אני חושבת שאתה יכול להרוס את עצמך על ידי דאגה למחר. אנחנו מסתכלים לאחור על ההורים שלנו ורואים איך הם התייאשו והתפשרו ופתרו דברים עם מעט מאוד. אם זה לא היה בשביל המוסיקה, כנראה שהייתי גומרת את עצמי".


היה לה בטחון עצום כשקיבלה את הכל על הבמה, אבל מחוץ לבמה, באופן פרטי, נראה היה שהיא מאוד מפוחדת, ביישנית ומאוד תמימה בהרבה דברים. הקהל לא פעם דרש ממנה בהופעה כמות אנרגיה עצומה, הרבה יותר ממה שהגיעה לו, וג'ניס נתנה את כולה. אבל הקהל עדיין דרש ממנה יותר.


בנובמבר 1968 לא ניתן היה להתעלם מהשמועות על התפרקות הלהקה וההופעה האחרונה של ג'ניס עם ההרכב נערכה ב-1 בדצמבר, במועדון "פאמילי דוג". עם הפירוק צצו הלכלוכים, כפי שסיפר הבסיסט פיטר אלבין: "היא קיבלה את ההחלטה להיפרד מאיתנו בניו יורק. סוג ההופעה שהיא תוציא עכשיו יהיה בקטע שונה מזה של הלהקה. הייתי אומר שזה קטע של כוכבים, כי היא התייחסה לקהל כאילו היא היחידה על הבמה, וכלל לא התייחסה אלינו, חברי הלהקה”. הגיטריסט, סאם אנדרו, הבין את הצד של ג'ניס ועבר עמה ללהקה החדשה שהקימה ונקראה "הקוזמיק בלוז באנד". אבל הביקורות בזמנו לא עשו עמה ועם הרכבה החדש חסד.


ב-21 בדצמבר 1969, הופיעה ג'ניס ג'ופלין את הופעת הבכורה שלה, כאמנית סולנית. היה זה באירוע מיוחד שנערך בממפיס על ידי חברת התקליטים STAX / VOLT, מהחשובות שבחברות תקליטי מוסיקת הנשמה השחורה. ג'ופלין, שלא הייתה חתומה באותה חברה, הוזמנה להופיע שם כאורחת. זה היה אירוע משמעותי מאוד עבורה, כשעלתה לבמה עם להקתה החדשה, אבל לאחר המופע היא נשמעה אומרת, "נו, לפחות הם לא זרקו עליי כל מיני חפצים". ההרכב ערך חזרות רק שלושה ימים לפני הופעה זו. הגיטריסט, מייק בלומפילד, הוקפץ לתפקד כמנהל המוסיקלי ולהרים הופעה מוסיקלית מהודקת לזמרת הבלוז הלבנה. אבל הזמן תיקתק לרעת העניין, כי ג'ניס וחבריה החדשים נאלצו להתייצב בממפיס יום לפני ההופעה, כדי להראות את פרצופם במסיבת קוקטייל של חג המולד, שערך נשיא חברת התקליטים, ג'ים סטיוארט.


הייתה זו מסיבה אקסקלוסיבית שהאורחים בה נבחרו בקפידה. השולחנות היו עמוסים בתקרובת יקרה ובין הנוכחים נצפו מחשובי זמרי אותה חברת התקליטים, כמו גם צוות כותבי השירים בה (ביניהם גם אייזק הייז). גם להקת בוקר טי והאם ג'יז נכחה שם. ג'ניס וחבריה הגיעו למסיבה זו אבל בקושי עוררו עניין. האנשים במסיבה לא ידעו מי זו האישה הלבנה הזו. למחרת ערכה ג'ניס עם להקתה חזרה אחרונה. בלומפילד עודד אותם והידק כהלכה, כמה שיכל במסגרת המצב.


אבל ברגע שהאירוע החל ולהקת הבאר-קיז עלתה לבמה, עם התלבושת המופרעת ותנועות הריקוד המושלמות (שלא לדבר על הנגינה המחשמלת), היה ברור לג'ניס שיש פה בעיה והיא שלה. כיצד היא אמורה להופיע אחרי דבר משלהב שכזה?


אחרי הבאר-קיז עלו אמנים נוספים של "סטאקס" וחשמלו את הקהל היטב. חברי להקתה של ג'ניס הביטו מהצד עם עיניים פעורות ופנים חיוורות. לאחר הפסקה קלה עלתה לבמה להקת בוקר טי והאם ג'יז. זו הייתה להקת הבית של חברת "סטאקס" והקהל אהב כל צליל שיצא ממנה. אחר כך היה זה אדי פלויד ששר את KNOCK ON WOOD וסחט עוד אנרגיה מהקהל. ג'ניס הבינה שהקהל של ממפיס הוא לא הקהל של סן פרנסיסקו ושמתגבשת פה צרה.


ג'ניס שרה היטב על הבמה, אבל הקהל לא החזיר לה אהבה. כשסיימה את השיר השלישי ופנתה לרדת, לא נשמעו מחיאות כפיים ולא נשמע הדרן מצדה. מאחורי הקלעים ניגשו חברי להקתה של ג'ניס ההמומים, כדי לנסות ולהסביר לה שזו לא אשמתה. היא לא יכלה לשאת זאת החרפה ומיהרה לצאת משם מבוישת למלון לוריין, אותו מלון בו התנקשו קצת לפני כן במרטין לות'ר קינג.


באפריל 1969 פרסם עיתון רולינג סטון ידיעה קטנה: "כל הסערה המנופחת הזו סביב ג'ניס ג'ופלין עברה כל פרופורציה אפשרית, כשהרעיפו עליה מטרות קשות ביותר. אין זמרת שיכולה לשדר אורגזמה עם כל הברה שיוצאת מפיה. לא אדית פיאף. לא בילי הולידיי ולא ארית'ה פרנקלין. אבל משום מה מספרים כי ג'ניס עושה את זה. ראינו אותה בהופעה באולם ווינטרלנד. הלהקה שלה לא הייתה מהודקת אבל הצליחה לנגן משהו שהיה ליווי כלי טוב. ג'ניס הייתה באחד מרגעיה הטובים ביותר. היא שרה, צרחה, זעקה ועוד".


ב-21 באפריל הופיעה ג'ניס ברויאל אלברט הול שבלונדון. זו הייתה הופעה שהוכתרה כהצלחה אבל בבית המלון קרה לאחר מכן דבר מבהיל. הגיטריסט שלה, סאם אנדרו, החל להכחיל. הבעיה שגרמה לזה - הרואין. בעזרתה של ג'ניס מיהר הצלם בוב סיידרמן להפשיט את אנדרו ולהביאו מיד לחדר האמבטיה. שם הוא הושב באמבט שמולא במים. סיידרמן: "אמרנו לו כל הזמן 'תנשום, סאם! תנשום!'. הוא התנהג כילד קטן ואמר שיעצור את נשימתו עד שנלך משם". אבל אז הוא הפסיק להגיב. בחדר נכחה גם גרופי ושמה סוזי קרימצ'יז, שנהגה להתלוות לפרנק זאפה. היא הייתה מומחית במתן עזרה ראשונה לאנשים בעלי צרכים אך ידעה פחות את רזי העזרה הראשונה במקרים כמו זה. היא מיהרה לפשוט את תחתוניה ולהצליף בהם בפניו של אנדרו. היא העניקה לו טיפול שלא ראיתי מעולם שניתן למישהו שבזה הרגע נטל מנת יתר של הרואין". המזל שיחק לצדם והצבע הכחול בפניו של אנדרו פינה את מקומו לצבע חי יותר.


אבל נראה היה שג'ניס איבדה את כוחה כשהגיעה עם ההרכב לפסטיבל וודסטוק, שנערך באוגוסט. שכרה עמד על 7,500 דולר בלבד (לעומת ג'ימי הנדריקס שקיבל 18,000 דולר). למרות ההבטחה הגדולה היא ירדה מהבמה בעצב גדול כי חשה שאכזבה המונים בהופעתה.


בספטמבר יצא תקליט הסולו הראשון שלה - I GOT DEM OL' KOZMIC BLUES AGAIN, MAMA. האלמנט הבולט החדש בא עם עיבודים לכלי נשיפה בסגנון מוסיקת הנשמה האמריקאית. ג'ניס אהבה מאוד את הבלוז והרצון האמיתי שלה היה להיתפס כזמרת בלוז ולא כזמרת רוק. אבל לרוב היא שרה דווקא נגד הבלוז. לשיר את הבלוז היא דרך להתעלות מעל הכאב על ידי התמודדות איתו בכבוד, אבל ג'ניס רצתה לצרוח אותו כדי לקבל את הקהל. כשזה עבד לה - זו הייתה מתנה מגן עדן. אבל כשזה היה מוגזם - אנשים הפנו לה את הגב. וכשהיא ניסתה להתקדם ולהיות זמרת בשמה בלבד, ולא חלק מהרכב - היו שמיהרו לשים לה רגליים. היא תלתה המון תקוות בתקליט הסולו הזה שלה, אך מעטים מאוד שיבחו אותה על בחירת הנגנים שליוו אותה פה.


ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט הזה בזמנו: "ג'ניס מעולם לא נשמעה טוב יותר בתקליט, אבל לקח לי ארבע האזנות מלאות לפני שבאמת שמעתי אותה, כי הלהקה שלה ממש גרועה, החל מהעיבודים ועד לביצוע המוסיקה. בני הכלבות האלו לא יכולים לעשות שום דבר נכון. הם לא יכולים להיות כל כך גרועים, אתם אומרים? ובכן, הם מגמגמים כמו משהו שחברת התקליטים STAX הייתה דוחה מיד".


בנובמבר 1969 הגיעה ג'ניס ג'ופלין להופעה בטמפה, פלורידה. כוחות המשטרה היו ערוכים להפרות סדר מצידה, לאחר שג'ים מוריסון נחשד, כמה חודשים לפני כן, בהתערטלות פומבית על הבמה, במיאמי. הרשויות לא הסכימו לסבול עוד התנהגות שכזו וג'ופלין הפכה במהרה למטרה נוחה בעניין. ביולי 1969 היא הפתיעה, במהלך פסטיבל רוק באטלנטיק סיטי, כשפישקה את רגליה על הבמה והבהירה כי לא לבשה תחתונים באותו יום.


בטמפה היא עלתה להופיע אחרי בי.בי קינג. הקהל הראה התלהבות יתר והשוטרים החלו לדחוף אנשים בחזרה למקומותיהם. ג'ניס לא אהבה את שראתה וצרחה עליהם מהבמה שיעזבו אותם. בהמשך הסבירה לקהל שלה כי לא כדאי שיבדוק את סובלנות השוטרים, שמחכים להתפרצות שכזו. אבל הסבריה של ג'ניס תובלו בקללות שבערו באוזניו של מנהל האולם. הוא נתן הוראה לשוטרים שהחלו לפסוע לכיוון הבמה.


כששוטר בשם נאפולי עלה לבמה וצרח הוראות במגאפון שלו, ג'ניס, שניסתה לשיר, איבדה את קור רוחה. 'אל תתעסק עם האנשים שבקהל!', היא צרחה עליו. 'מה אתה כל כך מתוח? האם אתה קנית כמותם כרטיס למופע בחמישה דולר?'. הקהל הגיב בתשואות רמות ורקע ברגליו. בעל האולם כבר האדים לגמרי. למרות שלא נרשמו נזקים פיזיים במתחם, הוחלט להוריד את מתח החשמל שעל הבמה ולהפסיק את ההופעה. ג'ניס הודיעה לנאפולי כי תבעט בפרצופו ונעצרה במקום.


מה שמילא את החסר עבורה היה תפריט תזונתי שכלל לגימת כמויות מבהילות מבקבוק SOUTHERN COMFORT, שתמיד היה לצידה. היא נהגה לומר: "כשאני על הבמה אני עושה אהבה מול 10,000 איש אך לאחר מכן אני חוזרת לגמרי לבד לחדרי בבית המלון". השכר שלה גדל באופן משמעותי. אך את רוב הכסף היא השקיעה באלכוהול וסמים. רופא שבדק אותה בשנה הזו נדהם לגלות שהכבד שלה נפוח הרבה מעבר לנורמלי. היא הייתה רק בשנות העשרים אבל גופה הזדקן. לפני הקלטת אלבומה האחרון היא פירקה את להקתה והרכיבה צוות חדש של נגנים. היא קראה לה FULL TILT BOOGIE. בינתיים הגיעה לאוזניה הידיעה שג'ימי הנדריקס מת. "אסור לי למות השנה", היא הגיבה לרולינג סטון, "כי ג'ימי היה כוכב גדול יותר ממני בשנה זו...".


הקונספט של כלי הנשיפה ירד לטובת התמקדות בלהקה בעלת סאונד שורשי ורוקי יותר. הנגנים להרכב החדש נבחרו על ידי מנהלה של ג'ופלין, אלברט גרוסמן, והיא הייתה מאושרת מהבחירה. די לה מלנסות ולהוביל להקה. היא רצתה לחזור להיות חברה שווה כמו כולם. כל מי שראה אותם בפעולה הסכים שג'ניס סוף סוף הרכיבה להקה שתוכל לתמוך בה, שיכולה לספק את הדחיפה שהיא הרגישה שהיא כה צריכה. הופעתה האחרונה איתם הייתה ב-12 באוגוסט, באיצטדיון הרווארד.


כשקיבלה הזמנה להגיע לפגישת המחזור של בני כיתתה, בספטמבר 1970, היא קפצה על המציאה כדי להראות להם כיצד הברווזון המכוער שלהם הפך לברבור יפהפה.


הייתה זו פגישת המחזור העשירית שנערכה בתיכון ג'פרסון וג'ניס הביאה לשם, ללא ספק את האטרקציה הגדולה מכולן. היה זה ביקור ראשון שלה, מזה שלוש שנים, בעיר נעוריה והיא התלבשה לכבודו כמו שכוכבת רוק במעמדה אמורה להתלבש. לשערות ראשה הצמידה נוצות בצבע כחול וורוד, איתן יצרה את דמותה החדשה, שנקראה PEARL. בגדיה היו צבעוניים בשלל צבעי הקשת ואת ידיה עיטרו צמידים רבים. אולי רבים מדי.


ג'ניס לא חזרה לבית הוריה כדי ללון שם. ההורים לא האמינו בדרך הרוקית של הבת שלהם. הייתה להם סיבה. הם לא שמחו לראות כיצד ג'ניס נכנעת לסם ההרואין. לכן היא שכרה חדר בבית מלון קרוב והביאה לשם את כל כלי התקשורת כדי שיסקרו את האירוע.


לכתבים סיפרה כי האזור התרכך קצת מאז שעזבה אותו לאחרונה. עם זאת, היא ציינה שלא תחזור לגור שם כי במקום מגוריה הנוכחי, בסן פרנסיסקו, יש את האווירה החופשית ביותר מבחינת סקס, סמים ורוק'נ'רול.

העיתונאים המשיכו לשאול: "איך את מסתדרת עם הורייך?"


ג'ניס: "המצב משתפר. כשהייתי צעירה יותר, היה איזה רופא אחד שאמר לאמא שלי שאם אמשיך בדרך הזו אסיים בגיל 21 בכלא או במוסד למשוגעים. אז כשהגעתי לגיל 25 ויצא התקליט השני שלי, אמא שלחה לי מכתב איחולים על כך. תמיד היה להם אמון בי, אך הם חשבו שאני הולכת לכיוון לא טוב".


ג'ניס נפגשה בפגישת המחזור עם אנשים רבים שלא טרחו כלל לדבר איתה כמה שנים לפני כן. ביניהם גם כאלו שאף התעללו בה. הפעם היו הם מלאי כבוד והערכה אך זה נראה כבר מאוחר מדי. את נפשה הפגועה של ג'ניס כבר אי אפשר היה לשקם. היא כבר דהרה לתהום עם ברקסים שנשרפו ואינם פועלים יותר. אף אחד לא ידע, באותה פגישת מחזור, שבעוד פחות מחודש תמות אותה הגברת השברירית, החבולה והפגיעה, שרצתה כל כך שיאהבו אותה.


מצב רוחה היה מרומם לרוב בעת ההקלטות באולפן. שירים חדשים ומלאי עוצמה נשפכו לסלילי הטייפים. ביניהם גם גרסתה של ג'ניס לשירו של קריס קריסטופרסון, "אני ובובי מגי".


ב-30 בספטמבר היא הלכה להתראיין אצל הווארד סמית' – מה שיהיה הראיון האחרון שלה. "אני צריכה להתרגל לדברים רעים שכותבים עליי בעיתונים. כלפי חוץ אני מראה כאילו שלא אכפת לי מהמטומטמים האלו אבל בתוכי אני נפגעת אם מישהו לא אוהב אותי. אני יודעת שזה טפשי".


למחרת שהתה ג'ניס באולפן והחלה לשיר. חברי להקתה יצאו לאכול צהריים וסליל הטייפ התגלגל והקליט את שירתה לבדה. "הו לורד, אולי תקנה לי מרסדס בנז..." היא שרה. ההקלטות נמשכו בהצלחה עד שקרה משהו. אורגניסט הלהקה, קן פירסון: "אני הייתי האחרון לראותה בחיים. בילינו בבר והיא פנתה אליי ולשאר חבריי להרכב ואמרה לנו כמה היא אוהבת אותנו. משם נסענו למלון לנדמארק בו התאכסנו וכל אחד פנה לחדרו. למחרת חזרנו לאולפן, אך ג'ניס לא הגיעה".


ב-4 באוקטובר הייתה אמורה להקליט את שירתה לשיר BURIED ALIVE IN THE BLUES, שנכתב על ידי חברה, ניק גרייבנייט, שסיפר: "זה הסיפור העצוב ביותר בעולם. קיבלתי טלפון מפול רוטשילד המפיק שאמר לי שג'ניס הקליטה כמה שירים וחסר לה עוד אחד לאלבום שהוא מפיק לה. היו לי שירים שבדיוק כתבתי והתאימו לה מאוד. אז טסתי ללוס אנג'לס ולימדתי את הלהקה לנגן את השיר, ללא ג'ניס, שלימדתי אותה את המילים בנפרד. כולם אהבו את השיר ובתחושה נהדרת זו עזבתי את העיר". השמחה הפכה במהרה לעצב תהומי.

זה היה לקראת סיום ההקלטות על האלבום. השעון הצביע על שש בערב אך ג'ניס ג'ופלין לא הגיעה לאולפן ההקלטה, סאנסט סאונד. רוטשילד שלח את ג'ון קוק, מנהל הופעותיה אז, למלון לנדמארק מוטור כדי לראות מדוע היא לא עונה לטלפון. "מעולם לא דאגתי לה קודם לכן", אמר רוטשילד, "למרות שהיא איחרה פעמים רבות. בדרך כלל היא עצרה לקנות מכנסיים או משהו כזה. אולם ה-4 באוקטובר היה יום ראשון, והיו מעט מקומות פתוחים ללכת אליהם, אפילו בהוליווד. אפילו לג'ניס".


מלון לנדמארק היה בניין גדול בשדרת פרנקלין., ששכן לא הרחק מאולפן ההקלטה. זה היה המלון המועדף על אמנים מבקרים באזור. בלובי היו צמחי פלסטיק גדולים וכמה עיצובים פסיכדליים מעורפלים על קירותיו, אך גולת הכותרת בו היא סובלנות הצוות שעבד בו.


כשג'ון קוק הגיע לשם השעה הייתה כמעט שבע בערב. הוא הבחין במכוניתה של ג'ניס במגרש החניה, וכי הווילונות בחדר בקומה הראשונה שלה היו סגורים. היא לא ענתה לדלת של חדר מס' 105 כשהוא דפק בה, ואפילו לא כשהרים את קולו. הוא ירד ללובי, לדבר עם המנהל, ג'ק האגי, שהסכים שהם צריכים להיכנס לחדר. הם פרצו את הדלת וגילו את ג'ניס שוכבת תקועה בין המיטה ובין שידת הלילה, כשהיא לבושה בכותונת לילה קצרה. שפתיה היו מדממות כשהם הפכו אותה, והאף שלה נשבר. בידה היה שטר כסף.


קוק התקשר לרופא, ואז התקשר לעורך הדין של ג'ניס, רוברט גורדון. גורדון טען שהוא סרק את החדר בזהירות אך לא מצא סמים או אביזרי סמים. המשטרה הוזעקה. כשהגיעו בסביבות 21:00, גם הם לא מצאו סמים. אבל הם אמרו לעיתונאים שלג'ניס היו "סימני מחט טריים על זרועה, 10 עד 14 מהם על זרועה השמאלית".


המוות הגיע בתקופה יחסית טובה לזמרת. הייתה לה להקת ליווי חדשה מצוינת שעמה עמדה לסיים הקלטת תקליט. כמו כן היא הייתה מאורסת אז לסת' מורגן, בן למשפחת עשירים בניו יורק וסטודנט בברקלי. כשנשאלה מוקדם יותר באותה שנה, על ידי עיתון 'אן אם אי' הבריטי, על מותו של ג'ימי הנדריקס, ענתה: "אני לא יכולה למות בשנה הזו. כי הנדריקס היה כוכב גדול יותר ממני". ובכן, לא הצליח לה. ג'ניס עברה להתגורר במשכן הקבע של "מועדון 27".


עד שמהדורת החדשות בשעה 23:00 סיימה את הדיווח הקצר שלה, שיחות טלפון כבר הפיצו שמועות פרועות - ג'ניס נרצחה על ידי בחור קנאי, על ידי סוחר סמים, אפילו על ידי ה-CIA. לכל תיאוריה חדשה הצטרפו תומכים וכל אחת מהן הייתה חסרת בסיס. הבלבול לא עזר בדו"ח המקדים של חוקר מקרי המוות במחוז לוס אנג'לס, תומאס נוגוצ'י, שהתפרסם למחרת בבוקר. הוא אמר שהיא "מתה ממנת יתר של סמים", אך לא ציין במה מדובר - אלכוהול, כדורי שינה או משהו קשה יותר. אולם ביום שלישי דיווח נוגוצ'י כי ג'ניס הזריקה למעשה הרואין לזרועה השמאלית מספר שעות לפני מותה, וכי הייתה זו מנת יתר שהרגה אותה. הוא אמר כי תתקיים חקירה וכי "מדעני התנהגות" ינסו לקבוע אם זה היה אקט מכוון מצדה.


כשנשאל על פגיעות הפנים, אמר אחד הבלשים כי הם שללו את האפשרות לאלימות ושהיא יכלה לשבור את האף כשהתמוטטה. אולם השטר בידה נותר בגדר תעלומה.


עיתון להיטון דיווח עם טעות בעניין פסטיבל וודסטוק: "זמרת הבלוז האמריקאית, ג'ניס ג'ופלין, נמצאה השבוע ללא רוח חיים בדירתה שבהוליווד. סיבת מותה טרם הובררה. ג'ופלין, שהתפרסמה בשל קולה הצרחני, הייתה עד לפני כשנתיים סולנית להקת 'האח הגדול וחברת האם'. את פרסומה הגדול בארה"ב רכשה ג'ניס בעקבות הופעתה בפסטיבל וודסטוק". בעיתון עולם הקולנוע מיהרו לפרסם גם עם טעות: "ג'ניס ג'ופלין מתה באופן מסתורי בביתה".


נשיא חברת התקליטים שלה, קלייב דייויס, שמע על מותה ומיהר לאולפן כדי לבדוק אם יש מספיק חומר לאלבום שלה. היו מספיק הקלטות והאלבום PEARL יצא בפברואר 1971. הוא הפך רב מכר. מוסיקאים שעבדו רבות לצדה נעצבו אך לא הופתעו. זמרת להקת ג'פרסון איירפליין, גרייס סליק, הגיבה לעיתונאי אז: "אני חושבת שזה סוג של... טוב, לא נדוש בדיוק, אבל... למה להדפיס את כל הדברים האלו על מישהו שמת? היא הלכה, זה נגמר. אני מצטערת שהיא מתה, אבל... אם אמצא מה להגיד, אשלח לך, בסדר?".


גם הדיווחים על מצב הרוח של ג'ניס בשבועות האחרונים לחייה לא עזרו במיוחד. עורך הדין, רוברט גורדון, אמר כי ג'ניס ביקרה אצלו ב-1 באוקטובר, לעניינים עסקיים. "היא נראתה מאושרת מאוד. היא אמרה לי שהיא חושבת להתחתן. היא יצאה עם בחור בשם סת' מורגן במשך כמה חודשים. היא גם שמחה מאוד על האלבום שהיא מקליטה. היא שהתה בעיר כחודש כשהקליטה אותו, והיא התלהבה מהלהקה ומהשירה שלה. הלהקה קבעה סיבוב הופעות לנובמבר. מטרת פגישתה אצלי הייתה לחתום על צוואתה".


ג'ניס סיימה את ההקלטה בסביבות השעה 23:00 בשבת והלכה עם כמה מחברי להקתה למועדון "ברני'ס פוף". היא לגמה כמה משקאות ואז החזירה את נגן האורגן שלה למלון, אמרה לילה טוב והלכה לישון. האדם האחרון שראה את ג'ניס בחיים היה ג'ק האגי. הוא אמר למשטרה שהוא דיבר איתה בקצרה בשעה 01:00 לפני עלות בוקר יום ראשון וכי היא "נראתה עליזה".


ביום רביעי, 7 באוקטובר, נשרפה גופתה של ג'ניס ג'ופלין, על פי רצונה. טקס פרטי מאוד נערך לבני משפחתה הקרובים - הוריה, אחיה ואחותה, דודותיה, דודים ובני דודים. המיקום לא נמסר. לדברי גורדון, עורך דינה, המשפחה תחילה רצתה להחזיר את גופתה לפורט ארתור לקבורה, אך בהמשך נעתרה לבקשת בתם וכי אפרה של ג'ניס יפוזר בים מול מחוז מרין במועד בלתי מוגדר. "הם לא מרוצים מכך", אמר ג'ון קוק.


ב-11 בינואר יצא תקליטה האחרון, PEARL. הרולינג סטון פרסם בביקורתו אז: "המזל שלנו הוא שאלבומה האחרון של ג'ניס ג'ופלין הוא אלבום טוב. קולה, שנקטע בשל מותה, נמצא במצב מצוין כאן. להקת הליווי שלה פה היא בפירוש טובה יותר מלהקתה הקודמת". עיתון CIRCUS פרסם: "אני מהסס לקרוא לזה אלבומה האחרון של ג'ניס כי אני כל כך אוהב את כל הקודמים שלה. אך אין ספק שזה תקליטה הטוב ביותר. הלהיט שלה על בובי מגי רק מראה שג'ניס יכלה לשיר בעדינות ומתיקות ולא רק בחספוס וצרחות".


ב-26 באוקטובר נערכה מסיבה גדולה במועדון LION'S SHARE, בסאן אנסלמו שבקליפורניה, לחגוג את חייה של ג'ניס ג'ופלין. בצוואתה נכתב במפורש לקיים מסיבה לכבודה כשתמות. היא אף השאירה תקציב של 2,500 דולר לאירוע ורשימה של המשקאות המועדפים בו. למסיבה הגיעה אחותה של ג'ניס וגם חברים קרובים אחרים. עוגיות בראוניז חולקו בשמחה לנוכחים ובתוכן כמות נכבדת של חשיש. הנוכחים ידעו שבילוי עם ג'ניס הוא תמיד כיף גדול.


ב-4 באוקטובר בשנת 1976 נערכה בבית לסין, בתל אביב, הופעת הבכורה של להקה ישראלית חדשה ומתקדמת ששמה "חלום קוסמי".



אז מי בלהקה הזו?

יוסי מר-חיים (פסנתר, פסנתר חשמלי וסינטיסייזר) - לשעבר חבר בלהקת 'אינפרא אדום', שפעלה גם עם המשורר דוד אבידן.

אדר שכטר (אבישר) (אורגן) - לשעבר מלהקת 'קוסמוס'.

דני ווב (סינטיסייזר) - לשעבר מלהקת 'זורץ'.

גיל לדין (תופים) - לשעבר מלהקת 'קוסמוס'.

ברי סחרוף (גיטרה) - לשעבר מלהקת 'קוסמוס'.


הסגנון המוסיקלי של להקה זו הושפע רבות מלהקות כמו טאנג'רין דרים הגרמנית ובאמתחתה יצירה מוסיקלית ארוכה ושמה 'חלום מספר אחד'.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page