רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 באפריל (4.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "רוב ההופעות היום הן בישיבה אבל אני תמיד מנסה לגרום לקהל לקום, להרגיש חופשיים, להסתובב בכל מקום שהם רוצים. זה לא לזרז מצב של כאוס. זה... איך אתה יכול לשבת על הכיסא ולהיות מופגז בכל הקצב האינטנסיבי הזה ולא רוצה לבטא אותו פיזית בתנועה? אני אוהב שאנשים חופשיים, לא כבולים. כן, לא הופענו מזה הרבה זמן. כשלושה חודשים. ההופעה המתוכננת הבאה היא בזירת השוורים במקסיקו סיטי. ובזמן שאנחנו שם למטה אנחנו הולכים לעשות מופע של האו"ם באחד ממועדוני הלילה הגדולים של מקסיקו סיטי. אני זוכר שכמה מהטיולים המוזיקליים הטובים ביותר שעשינו אי פעם היו במועדונים. במועדון יש אווירה אחרת. הם יכולים לראות אותך מזיע ואתה יכול לראות אותם ויש הרבה פחות שטויות. במצב של הופעה, אי אפשר באמת להפסיד. אתה מקרב כל כך הרבה אנשים וזה לא כל כך משנה מה אתה עושה. במועדון אתה צריך להדליק אנשים מוזיקלית. אם זה לא עובד, כולם יודעים את זה" (ג'ים מוריסון בשנת 1969)

ב-4 באפריל בשנת 1969 נדהמו שלושה חברי להקת הקינקס לגלות דבר חדש ולא נעים על הבסיסט שלהם, פיט קוואיף.

זה היה כשהם פתחו את עיתון המוזיקה הבריטי NME, שיצא באותו יום, וגילו אותו מצולם שם עם להקה חדשה שהקים, שבזמן זה לא נודע עדיין שמה לתקשורת אך במהרה תתגלה בשם MAPLE OAK. קוואיף כבר איים בעבר לפרוש מהלהקה, אך הפעם נחרדו הם לגלות שהוא רציני.

"הקינקס התפרקו, אומר פיט קוואיף", זעקה הכותרת מתחת לתמונה. "קוואיף אומר שהוא לא יופיע יותר עם הקינקס וכבר הקים להקה חדשה", נכתב מתחת לזה. "לפי דבריו של קוואיף, להקת הקינקס התפרקה ביום שישי האחרון. מנהל הלהקה ממהר להכחיש את העניין כשטויות".

ריי דייויס, מנהיג הלהקה, התקשר לקוואיף והתחנן ממנו להישאר בקינקס על מנת להשלים את אלבומה הבא, שייקרא ARTHUR, כשהוא מבטיח לו שזה יהיה אלבום מיוחד ביותר. קוואיף לא השתכנע וחברי הקינקס המבוהלים התקשרו מהר לבסיסט אחר שהכירו בשם ג'ון דאלטון, שהסכים להצטרף.

פרישתו זו של קוואיף יצרה איבה כלפיו, בטענה שהוא נטש את הלהקה בדיוק בשלב מכריע. האחים, ריי ודייב דייויס, לא יסלחו לו מאז לשנים רבות. ריי אף אמר עליו: "פיט היה החובבן האמיתי בלהקה שלנו. הוא לא אוהב מוזיקה אמיתי. הוא היה החבר שלי והדבר העצוב הוא שהלהקה גרמה לנו לא להיות חברים יותר".

קוואיף הסביר בהמשך את פרישתו: "החלטתי על כך לאחר השלמת האלבום VILLAGE GREEN PRESERVATION SOCIETY (שיצא בשנת 1968). הייתי לחלוטין לא מרוצה מההתנהגות של האחים דייויס ומההנהלה של הלהקה וחברת התקליטים שלנו. חשתי כמוזיקאי מדרג ב' ששירותיו הושכרו ללהקה ולא הייתה לו אפשרות להביע את דעתו. הייתי זקוק לשינוי".

הזמנים השתנו כשקוואיף מת ביוני 2010 וריי דייויס אמר עליו, מיד לאחר מכן, ש"פיט היה הלב של הקינקס ולולא הוא, לא הייתי עומד פה היום".

ב-4 באפריל בשנת 1969 יצא באנגליה התקליטון BADGE של להקת CREAM (שנכתב על ידי ג'ורג' האריסון עם אריק קלפטון). צד ב' של התקליטון היה עם השיר WHAT A BRINGDOWN, שנכתב על ידי ג'ינג'ר בייקר. שני השירים יצאו גם בתקליט GOODBYE CREAM.

עיתון NME פרסם בביקורתו: "זה צליל כבד וטיפוסי של להקה זו - ולמעשה, אף כבד יותר, הודות לתרומתו המשמעותית של ג'ורג' האריסון פה".

שם השיר BADGE לא קשור לתוכנו. קלפטון ראה במהופך את ההערות של ג'ורג' האריסון לשיר, וקרא לא נכון את המילה BRIDGE (גשר מוסיקלי) בתור BADGE. הוא חשב שזה מה שהאריסון קרא לשיר, אז הם השתמשו בו לזה. המילים לא נועדו להיות הגיוניות. רבות מהן נלקחו משיחות שיכורות שניהל האריסון עם רינגו סטאר (כולל המשפט על הברבורים בפארק). אפרופו האריסון, הוא גם ניגן בגיטרה בשיר כשהמפיק של הלהקה אז, פליקס פפלארדי, הוא שניגן בפסנתר ובמלוטרון בהקלטה. הצליל של הגיטרה באמצע השיר הגיע מקלפטון שהעביר את הגיטרה דרך מגבר לזלי של אורגן האמונד.

על השיר בצדו השני של התקליטון הגיב הסקסופוניסט רולנד קירק, כשהתייצב לפינת בליינד דייט של המלודי מייקר, בה הושמעו לו שירים חדשים מבלי שידע מי מבצע אותם: "זו אחת הלהקות הלבנות ההן. זו בטח להקת CREAM. אני אוהב כמה מהמקצבים שהיא עושה, אבל כשלהקות מנגנות קצב של חמישה רבעים, התוצאה היא לרוב לחוצה. זה טוב לנגן חומר שכזה אך ללהקות מהסוג הזה עדיף לנגן במקצב רגיל של ארבעה רבעים".

ב-4 באפריל בשנת 1975 יצא אלבומה היחיד של להקת ARMAGEDDON, בהנהגתו של קית' רלף (לשעבר מלהקות היארדבירדס ורנסאנס).

להקת 'ארמגדון' הקליטה אלבום אחד בלבד שהכי קל לתייגו כשילוב בין רוק כבד לרוק מתקדם. זה אלבום שאני אישית מוצא בו כוח רב. מה גם שזה היה אלבומו האחרון של קית' רלף, הזמר שהיה ביארדבירדס והקים את להקת רנסאנס. הוא התחשמל למוות זמן מה לאחר צאת האלבום הזה.

הרעיון להקמת ארמגדון הגיע בנובמבר של שנת 1973. הבסיסט לואיס קנאמו והגיטריסט מרטין פו חוו אז טרגדיה עם מותו של המתופף בלהקתם, STEAMHAMMER. קית' רלף היה אז המפיק בהקלטות של הלהקה ההיא. וכך שלושתם עמדו מול מצב בו הם רצו להמשיך הלאה. ואז פו, שידע כי רלף עובר לארה"ב, שאל אותו בצחוק אם יש לו קשרים טובים שם.

הבדיחה הגיעה לאזניו של רלף כמסר רציני וברור. הוא החליט אכן להפעיל את קשריו בלוס אנג'לס. הרעיון להקמת להקה קסם לרלף, שלא הצליח להקים להקה קבועה מאז שעזב את להקת רנסאנס, בה היה חבר במקור גם קנאמו הבסיסט. וכך, בשנת 1973, נפלה ההחלטה של כל קנאמו ופו להצטרף לרלף ולנסות את מזלם מעבר לים. קנאמו ארז מזוודה וגיטרת בס כמה ימים אחרי שאביו מת. היעד שלהם היה להגיע לקליפורניה. סנאמו ורלף זכרו ימים יפים שם כשהגיעו להופעות במסגרת רנסאנס.

כסף היה דבר שחסר להם מאד אך המטרה הייתה חשובה. רלף אמר לעיתון המוזיקה האמריקאי SCENE שהלהקה במקור פנתה לכמה חברות תקליטים אנגליות. "קיבלנו תגובה שלילית מאד בהתחלה. אף אחת מהחברות לא רצתה להחתים מישהו בגלל המחסור בויניל וקרטון באותו זמן". אבל למרות שמשבר הנפט של 1973 השפיע על ייצור הויניל, זה נראה יותר סביר להניח שאף חברה לא רצתה לקחת סיכון עם רלף. "אז חשבנו, לעזאזל עם זה, ניסע ישר להוליווד ונראה מה מתפתח שם".

עם כרטיסי טיסה מוזלים הם עזבו את אנגליה החורפית והגיעו לארה"ב החמה. שם הם קנו מכונית מסחרית חבוטה ונסעו ללוס אנג'לס כדי לממש את קשריו של רלף שם. אחד הקשרים האלה היה בחור בשם בוב גארסיה, שעבד אז בחברת התקליטים A&M.

גארסיה הציע ללהקה חדר חזרות מקצועי. אך הבעיה צצה כשהמתופף שהגיע איתם מאנגליה פשוט לא הצליח לתופף כראוי בארה"ב. פו החליט לפנות לחבר טוב שלו, המתופף איינסלי דונבאר, שהיה אז בסאן פרנסיסקו. המתופף היה באותה העת בתחילת חברותו בלהקת JOURNEY ולכן סירב להצעה. אך שיחת הטלפון לא הייתה לחינם. דונבאר הציע לפו את מספר הטלפון של המתופף בובי קאלדוול, שניגן לפני כן עם ג'וני ווינטר ולהקת CAPTAIN BEYOND. החיבור בין השלושה לקאלדוול היה מיידי.

הלהקה החדשה הוחתמה בחברת A & M אחרי שלקחה סיכון ולא חזרה לאנגליה עם כרטיסי טיסה שבינתיים פג תוקפם. ההימור השתלם. עם החוזה שנחתם ב-2 באפריל 1974, הדלת לכוכבות הרוק נפתחה עבור הלהקה. חברת התקליטים שילמה לה את השכירות, חלל להתאמן בו ושמה בצד תקציב לקראת שיווק גדול.

רלף, שחיפש שם ללהקתו, עלעל במילון ושם הוא מצא את השם ARMAGEDDON. מכאן בילו חברי הלהקה חצי שנה בהוליווד. האקלים ההוליוודי עזר במיוחד לרלף שתיפקד רק עם ריאה אחת וסבל עקב כך מאסטמה חמורה. הוא תמיד היה עם משאף צמוד בכיסו. אך אם מזג האוויר עזר לו, הרי שבתקופה ההיא הוא הסתבך עם עניינים שהיו קשורים לגרושתו ולילדיו. גם סמים לא עזרו לאחווה חיובית בלהקה. לזמן קצר היה נדמה שמדיטציה תעזור להרגיע את הדברים - אך לשווא

בסתיו של 1974 חזרה הרביעייה ללונדון על מנת להקליט את אלבום הבכורה שלה. הסשנים החלו באולפני OLYMPIC, שם רלף העניק תפקידי שירה מרשימים שלא נשמעו כמותם ממנו מזה זמן רב. באולפן הסמוך בזמן ההוא הקליטה להקת לד זפלין. ג'ימי פייג' הכיר היטב את רלף כי שניהם היו חברים בשנות השישים בלהקת היארדבירדס.

האלבום היחיד של 'ארמגדון' יצא בתקופה בה הרוק החל לקבל את המושג הלא-מחמיא ARENA ROCK. ולפיכך האלבום הזה נתפס בזמנו כפרודיה לא מוצלחת של רוק קלאסי. אנשים לא הבינו אותו בזמן אמת. כמו כן, חברי הלהקה לא יצאו לסיבוב הופעות בעקבות צאתו לחנויות. הופעות בודדות נרשמו במועדון זניח בלוס אנג'לס ביולי 1975. עטיפת התקליט משקפת היטב את המוזיקה שבתוכו. יש בה שדה קרב עם פצצות וארבעה חברי להקה במדי צבא ישנים. בעטיפה האחורית נראית הרביעייה כשהיא במצב מאובן בשדה קרב שפסק מלרעום.

מרגע זה והלאה החלה הדעיכה של הלהקה. קית' רלף נקרע בריבים מול גרושתו בנוגע למשמורת על ילדיהם. קאלדוול ופו בינתיים נאבקו בהתמכרותם להרואין.

ב-4 באפריל בשנת 1968 נרצח בירייה מנהיג התנועה לזכויות אזרחים אפרו-אמריקאים, מרטין לות'ר קינג ג'וניור, כשעמד במרפסת חדרו בבית מלון בממפיס.

זמן קצר לאחר מכן, באותו יום, שמעו על כך כמה מוזיקאים והחליטו להיפגש לג'אם ארוך אל תוך הלילה לזכרו. האמנים היו ג'ימי הנדריקס, בי בי קינג, באדי גיי, ג'וני מיטשל, אל קופר והגיטריסט טד נוג'נט (שהיה אז המנהיג של להקת AMBOY DUKES המצוינת). כולם הגיעו למועדון NEW GENERATION CLUB שבניו יורק וניגנו שם אל תוך הלילה.

יחד עמו הירצחו נרצח החלום של מיליונים רבים. אז פרצה אלימות ברחבי אמריקה. בעשרות ערים אפרו-אמריקאים הלכו על השתוללות חסרת רסן. למרות העוצר שהוחלט לקיימו בין ערביים עד עלות השחר, הזועמים יצאו לרחובות כשמטרתם להרוס ולבזוז. הֵם שרפו חנויות ונכסים וכל דבר אחר שמשך את תשומת לבם הזועמת. ואז הם נלחמו קרבות רחוב עם הצבא ועם המשטרה.

לוחם החופש נהרג מכדור בודד, כשעמד על המרפסת שלו במלון בממפיס, ואמריקה השחורה התפרצה. אחד המיליונים שהרגישו זעם על מותו של קינג היה הזמר המצליח, ג'יימס בראון. הוא נח בביתו לאחר שהשלים סיבוב הופעות קצר באפריקה כשלפתע שמע את החדשות.

ברגע שהתעשת, הדבר הראשון שעשה בראון היה להתקשר לתחנות הרדיו שהיו בבעלותו בנוקסוויל ובבולטימור וקרא למאזיניו להישאר בתוך הבית, להישאר רגועים ולכבד את מורשתו של קינג. לאחר מכן הוא הקליט מספר הודעות שחזרו על הבקשה הזו והורה למנהלי הרדיו שלו להשמיען במרווחי זמן קבועים לאורך היום והלילה. "אני מאמין שהייתה להן השפעה כלשהי", הוא כתב מאוחר יותר באוטוביוגרפיה שלו.

לבראון היה מעמד מצוין בקהילה השחורה. הוא היה ענק מוזיקלי, חלוץ באותה רמה כמו בני דורו הלבנים. הוא היה מנהיג.

הוא האמין בחלום האמריקאי. הוא רצה הצלחה עבור עצמו כמו שהוא רצה אותה בשביל אחרים. המסר שלו היה, "תראו, אם אני יכול לעשות את זה, גם אתם יכולים". העמדה הזו הפכה אותו מצד אחד לפופולרי, אם כי גם היו לו מתנגדים. בראון אהב וכיבד את קינג, אבל הוא לא תמיד הסכים עם הפילוסופיה שלו. שני אלו בילו פעם לילה בוויכוחים על הדרך הטובה ביותר לנוע קדימה. שניהם קראו את אותו עמוד אך קראו בו שורות שונות. בראון הכיר את קינג ומיד הבין את הכעס שייווצר על הירצחו. מצד שני, הוא האמין בתוקף שאקט אלימות בהפגנות לא ישיג דבר. המשימה שלו כעת הייתה לנסות לשמור על שלום.

למחרת מותו של קינג, בראון נסע לבוסטון לפי לוח זמנים להופעתו שם, בבוסטון גארדן. העיר הייתה מתוחה ודרוכה. המשמר הלאומי היה בכוננות. עם הגעתו, נאמר לבראון שראש עיריית בוסטון שקל את ביטול ההופעה. חבר מועצה שחור, תומס אטקינס, התווכח שצעד כזה עלול לעורר מחאות, אבל ראש העיר לא השתכנע.

רעיון אחר הועלה: שידור ההופעה של בראון בטלוויזיה. כך, אנשים יישארו בתוך הבית מול הטלוויזיות שלהם במקום לצאת לרחובות. ראש העיר חשב שזה רעיון טוב. זה הציב את בראון במצב מביך. הוא בדיוק הקליט ספיישל טלוויזיה. חלק מהחוזה קבע בבירור שהוא לא יכול להופיע בטלוויזיה לפני שידור הספיישל. בינתיים, כשבראון הגיע לאולם כדי לערוך באלאנס, הוא ראה את מעריציו בקופות דורשים החזרים. אם התוכנית אמורה להיות משודרת בשידור חי, למה לשלם עליה כסף? בראון כעס שהוא יפסיד כסף (60,000 דולר) ויופיע מול אולם ריק ואז הושגה פשרה; אם האנשים של בראון יכולים לנהל משא ומתן מחודש על חוזה הטלוויזיה שלו, ראש העיר יכסה את ההפסדים של הזמר.

ראש העיר הציג את בראון באותו לילה. בראון עלה לבמה ואמר לקהל: "בואו לא נעשה שום דבר כדי לבזות את ד"ר קינג. תישארו בבית. במיוחד הצעירים ביניכם. אני רוצה שתחשבו על מה שאתם עשים. תחשבו על מה שד"ר קינג עמד למענו". בין השירים דחף בראון עוד מסרים. "אני עדיין אח נשמה שלכם, ואתם אפשרתם לי להיות איש ממדרגה ראשונה. נהגתי לצחצח נעליים מול תחנות רדיו. עכשיו אני הבעלים של תחנות רדיו. אתם יודעים מה זה? זה כוח שחור".

ג'יימס בראון ריתק את הקהל. כשהסט הגיע לשיאו במהלך "אקט הגלימה" הדרמטי, מעריצים צעירים החלו למהר לבמה, ושוטרים לבנים רצו פנימה כדי להחזיר את הסדר על כנו. דחיפות החלו, ונראה היה שרגע המהומה שרבים ציפו לו הגיע סוף סוף. אבל בראון התערב במהירות. "אתם לא הוגנים כלפי עצמכם, כלפיי או הגזע שלכם", אמר לקהל. "עכשיו, אנחנו ביחד, או לא?". הקהל התרצה ובראון ירד לאחר מכן מהבמה כשהוא לוחץ ידיים עם האנשים מלפנים. הוא היה חלק מהקהל.

מאוחר יותר הודה בראון שבמהלך המופע הוא בכה, שהדמעות זלגו במורד לחייו כשחשב על מרטין לותר קינג ועל הישגיו. בחוץ, הרחובות של בוסטון נותרו ריקים. התוכנית ששודרה מיד שוב עם סיומה. בראון התבקש על ידי ערים אחרות לבוא ולהופיע שם. הוא בחר בוושינגטון. הוא חשב שזו מחווה סמלית, גבר שחור שיוזמן לבית הלבן. כשהגיע, הוא לא האמין למראה עיניו. חלקים מהעיר נשרפו עד היסוד בהתפרעויות. אלפי חיילים חמושים סיירו ברחובות.

הוא הלך לתחנת טלוויזיה ואמר לאמריקה: "התשובה האמיתית לבעיות גזע במדינה זו היא חינוך, לא שריפה והרג. תהיה מישהו. מרטין היה הגיבור שלנו. יש לנו חובה לנסות להגשים את חלומו עם אחווה אמיתית. אלימות אינה הדרך".

בחודש שלאחר מכן בראון נענה להזמנה מהנשיא ג'ונסון לחזור לוושינגטון ולסעוד בבית הלבן. אחד מהדברים הראשונים שהנשיא אמר לבראון כשהם נפגשו היה: "האם לא קראו לך דוד תום על שעשית את זה?" "לא", ענה בראון. "למה לא?", שאל הנשיא. "כי אני לא אחד. היו איתי רבים", אמר ג'יימס בראון, אח הנשמה מספר אחד.

ב-4 באפריל בשנת 1972 הופיעה להקת אקספשן ההולנדית באמפיתאטרון באילת ולמחרת נחתה בפסטיבל עין גב מס' 29.

בפסח 1972 הגיעה לארצנו להקה הולנדית פופולרית מאד ושמה אקספשן. אותה להקה, בהנהגתו של האורגניסט, ריק ואן דר לינדן, הלהיבה (לרוב) את ההמון הישראלי בעיבודיה ליצירות קלאסיות (וגם עם קטע של ג'ת'רו טול ושמו DHARMA FOR ONE).

כשהגיע זמנה של הלהקה להופיע בתל אביב, ההתלהבות ממנה כבר הייתה בשיאה. זה היה בהיכל הספורט שביד אליהו. אבל היו שם כאלו שהתאכזבו מהצליל שבקע ממערכת ההגברה וערבב את כל המוזיקה לעיסה שקשה היה לשמוע אותה.

אם זה לא הספיק, באמצע ההופעה קרה דבר שלא נראה כמותו עד אז בהופעה בישראל; צוות טלוויזיה הולנדי, בראשותו של הבמאי ראלף ענבר, נכנס לפעולה ולפי מה שסוכם מראש, הושמעו ברמקולים צלילים אולפניים שלה בעוד חבריה על הבמה עושים מול הקהל והמצלמות "תזמורת בצורת" למען הצילום. הקהל הישראלי יצא מבולבל מאד מהרגע ההזוי הזה וכבר לא התלהב כל כך גם כשהמצלמות כובו והלהקה חזרה לנגן באופן חי. ב-7 באפריל נערכה הופעה בקולנוע קרן שבבאר שבע ולמחרת בבנייני האומה שבירושלים.

במהלך ביקור הלהקה בארץ התארחו החמישה גם בטבריה ונהנו ממימי הכנרת. ואן דר לינדן התוסס גם ביקש לראיין חברי קיבוץ מקומי מול המצלמות של ענבר וגם נראה הולך בדיזנגוף, בבגדיו הססגוניים שלא פעם גרמו לראשים להסתובב לכיוונו. צילומים נוספים נערכו בכיכר המדינה ובטיילת הים של תל אביב, כשחברי הלהקה נראים מנסים לבלוע את המצות עם בירה.

ב-4 באפריל בשנת 1972 יצא תקליטה השני של להקת ZZ TOP ושמו RIO GRANDE MUD.

שם האלבום נוצר בהשראת הריו גרנדה, הנהר שמהווה את הגבול בין מקסיקו לטקסס ופירושו בספרדית "נהר גדול".

הלהקה חידדה את אלמנט הבלוז-רוק הקשוח שלה שיהפוך אותה ללהקה מפורסמת בזירה הזו בארה"ב. למרות שהאלבום לא הניב את להיטי הרדיו הגדולים שלה, הוא נחשב לעוד קלאסיקה מבית היוצר של שלושת החברים הנחושים. עבודת הגיטרה של בילי גיבונס זורחת להפליא, כשהיא נתמכת באהבה ובתשוקה על ידי הבס של דאסטי היל והתופים של פרנק בירד.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "ככל הנראה יש אלפי להקות ברחבי הארץ כמו זו שנותרו אהובות באזור שלהן כי הן כמעט ולא מנגנות בשום מקום שרחוק כמה מאות קילומטרים מהבית. עד כה הגבילה להקה זו את הופעותיה לטקסס מולדתה ולמדינות השכנות בדרום ובדרום מערב. זה בחלקו מסביר מדוע מעט מאזינים מחוץ לאזורים האלו שמעו עליה וזה באמת חבל, כי שני התקליטים שלה עד כה הם יצירות מוצקות שראויות לתשומת לב.

זו היא שלישיית בלוז שורשית הכוללת את הגיטריסט בילי גיבונס, נגן הבס דאסטי היל ופרנק בירד בתופים. כולם מבצעים מוכשרים ובעלי תושייה בצורה יוצאת דופן, אבל הייתי מהסס להגדיר חבר אחד כ'מנהיג', כי כל תרומה שלהם, בין אם בהלחנה, בעיבוד ובביצוע, היא חשובה ביותר. מטבעו של מבנה הלהקה, הגיטריסט גיבונס מופיע במרכז הפעולה בתדירות הגבוהה ביותר. הוא שר בקול מחוספס המזכיר את הסולן לשעבר של להקת SAVOY BROWN ומטפל בכל צלילי הסולו האינסטרומנטליים על ידי נגינה בגיטרה מובילה וגיטרת סלייד וגם במפוחית.

זה נשמע יותר כמו הרכב בלוז בריטי מאשר הרכב אמריקאי. הלהקה מוציאה בלוז חשמלי רוחש בסגנון לא רחוק מהבלוזברייקרס המקוריים של ג'ון מאייאל ומפליטווד מאק המוקדמים.

תשעה מתוך עשר השירים של התקליט נכתבו על ידי חברים שונים בלהקה וחמישה מהם נכתבו ביחד עם המפיק, ביל האם. כצפוי, הלהקה מדגישה את המוזיקה כשהמילים מתפקדות בעיקר ככאלמנט נלווה.

עם השמעות רדיו נרחבות יותר וקצת קידום, זי.זי טופ אכן יכולה להגיע לפסגה. זה הוא אלבום טוב לאנשים שנהנים מרוק'נ'רול בלתי מתפשר ובווליום בלתי מתפשר. אם הנעל הזו מתאימה, תנעלו אותה".

גם זה קרה ב-4 באפריל:

- בשנת 1970 חוותה להקת BRINSLEY SCHWARZ הבריטית מכה קשה. משרד השיווק של הלהקה שלח 133 עיתונאים בריטים במטוס לניו יורק על מנת לצפות בהופעת הלהקה, שחיממה אז את וואן מוריסון. הדבר הזה עלה למשרד 120,000 ליש"ט. אך מה שהתחיל כשיווק חדשני, יקר ומלהיב הפך במהרה לאסון. הלהקה תכננה לטוס מאנגליה לניו יורק כמה ימים לפני ההופעה בשביל לערוך שם חזרות לקראת ההופעה, אך בעיות דרכונים מנעו ממנה לטוס בזמן. העניין סודר רק בבוקר ההופעה עצמה וחברי הלהקה מיהרו לטוס. הם הגיעו שעות ספורות בלבד לפני ההופעה. במקביל, המטוס עם העיתונאים חיכה על הקרקע באנגליה, עם העיתונאים בתוכו, עקב תקלה טכנית. כשחבורת העיתונאים הגיעה לבסוף לניו יורק היא הייתה כה עצבנית ומתוחה מהחוויה עד שהיא פעלה בהתאם והעניקה ללהקה ביקורות שליליות וקטלניות על הופעתה.

- בשנת 1969 יצא באנגליה התקליטון MAN OF THE WORLD של להקת פליטווד מאק. זה הוא שיר אוטוביוגרפי שכתב גיטריסט הלהקה, פיטר גרין, שגם שר אותו. זה גם הסינגל היחיד של הלהקה שיצא בחברת התקליטים IMMEDIATE, שהייתה שייכת למנהלה לשעבר של להקת הרולינג סטונס, אנדרו לוג אולדהאם. צד ב' של התקליטון הזה בא עם שיר שכתב גיטריסט הלהקה, ג'רמי ספנסר, ונקרא SOMEBODY'S GONNA GET THEIR HEAD KICKED IN TONIGHT. הלייבל בתקליטון ציין את השיר הזה כמבוצע על ידי להקה בשם EARLE VINCE AND THE VALIANTS. זו הייתה כמובן להקת פליטווד מאק שהשתעשעה עם שם בדוי. בעיתון מלודי מייקר נכתב אז בביקורת על התקליטון: "זה ודאי מתגמל ללהקה לקבל הכרה נרחבת ועוד קהל והשיר החדש הזה כנראה יעשה את העבודה של מה שהלהיט לפניו ("אלבטרוס") עשה, רק שהפעם גם יש פה שירה". בעיתון NME נטען בביקורת שהשיר הזה פחות טוב מ"אלבטרוס" ושאין לו את הניצוץ המסחרי.

- בשנת 1966 נולד מייק סטאר, הבסיסט הראשון של להקת אליס אין צ'יינס. סטאר נהנה מהצלחת הלהקה בתחילת הניינטיז אך היה זה רגע בו הוא אמר שהוא פורש ממנה כשהדלת נסגרה אחריו. למחרת הוא התחרט על דבריו, ניגש לשלושת חבריו ללהקה ואמר להם שברצונו לחזור - הם לא הסכימו. סטאר מת, לאחר בלגאנים של סמים, במרץ 2011.

- בשנת 1974 החליטו פול ולינדה מקרטני לערוך ביקור פתע, בלוס אנג'לס, אצל בריאן וילסון, איש הביץ' בויז שהסתגר בביתו. הם הגיעו לאחוזתו ודפקו חזק בדלתו במשך יותר משעה, אבל וילסון סירב לענות לבקשתם. פול ולינדה ידעו שהוא נמצא בפנים, כי (לטענתם) הם שמעו אותו בפנים כשהוא בוכה בשקט. ללא מענה ממנו, הם התייאשו והמשיכו הלאה.

- בשנת 2008 זכה מנהיג להקת פרוקול הארום, גארי ברוקר, בערעור שהגיש נגד פסיקה קודמת, בבית משפט בלונדון, שזיכתה את מי שתבע אותו. התובע היה אורגניסט הלהקה בעבר, מאת'יו פישר, שתבע את ברוקר לקבלת קרדיט ותמלוגים על השיר A WHITER SHADE OF PALE. לטענתו, תפקיד האורגן שלו מהווה חלק בלתי נפרד מיצירת השיר. לטענתו, תפקיד האורגן שלו אלמותי ושהוא הפסיד עקב לקיחת הקרדיט ממנו כסף רב לאורך השנים, כי ברוקר הוא שחסם ממנו אפשרות לקבלת קרדיט זה. פסיקת הערעור המוצלח של ברוקר הוסיפה שפישר אמור לקבל מעתה קרדיט כשותף בכתיבה אך לא יקבל כספים באופן רטרואקטיבי מפני שחיכה המון שנים עד שהחליט לתבוע. השופט אמר, "מאת'יו פישר אשם בעיכוב מופרז ובלתי נסלח בתביעתו לתבוע בעלות משותפת לעניין משותף ביצירה". עורך הדין של פישר הודיע שהפעם הוא זה שיערער. ברוקר: "הייתי צריך לטפל בזה לפני 40 שנים ואני מקווה שעכשיו כל אחד ימשיך לדרכו". אבל למרות מילותיו, ברוקר המשיך להילחם נגד פישר והפעם בתהייה מי ישלם את הוצאות המשפט המתמשך שהסתכמו בחצי מיליון ליש"ט.

פינת על החיים ועל המוות - 4 באפריל.

בשנת 1948 נולד הבסיסט המקורי של האחים אולמן, בארי אוקלי, שמת בגיל 24 בגלל תאונת אופנוע.

בשנת 1948 נולד המתופף פיק ווית'רס, שידוע כמתופף של דייר סטרייטס. לפני הקמת הלהקה שנקראה על שם צרותיה הכלכליות, תופף ווית'רס גם בלהקת הרוק המתקדם SPRING, שהוציאה בשנת 1971 אלבום מעולה ועתיר מלוטרונים.

בשנת 1932 נולד מפיק התקליטים האמריקאי קלייב דייויס, שנחשב לאחד הגדולים ביותר בתעשיית המוזיקה האמריקנית.

בשנת 1952 נולד הגיטריסט גארי מור, שניגן בלהקת SKID ROW ומאז צבר ניסיון ותהילה כסולן וכגיטריסט בהרכבים כמו ליזי הרזה, קולוסיאום 2 ועוד. מור מת בפברואר 2011 במהלך חופשה בספרד עקב התקף לב שהגיע משתיית אלכוהול מופרזת. נטען אז בתקשורת כי גם סמים ופרוצה אחת היו עמו בחדר המלון כשנפרד מהעולם.

בשנת 1950 נולד פיפ פייל, המתופף הבריטי שניגן בלהקות הרוק המתקדם GONG, HATFIELD AND THE NORTH ו- NATIONAL HEALTH. הוא מת בשנת 2006.

בשנת 1952 נולד גיטריסט להקת סלייד, דייב היל, שידוע לא רק בגלל נגינת הגיטרה שלו אלא אף יותר בזכות תספורת ה"קליאופטרה" שלו שהשתלבה באופן מושלם עם סצנת הגלאם-רוק הבריטית של הסבנטיז. כשבסיסט הלהקה העיר לו על בגדיו ותספורתו, השיב היל בנחרצות: "אתה תתעסק בכתיבת השירים ואני אדאג למכור אותם".

בשנת 1915 נולד אמן הבלוז האגדי מאדי ווטרס, שהשפיע על המון מוזיקאים משנות השישים והשבעים. הוא מת ב-30 באפריל 1983.

בונוס: החודש, אפריל (לא ידוע בדיוק מתי) בשנת 1971, יצא התקליט BROKEN BARRICADES, של להקת פרוקול הארום.

עד אז נחשבה לפרוקול הארום לאחת שהצליל האופייני שלה הוא קלאסי, עם שילוב מושלם של פסנתר, אורגן האמונד ושירתו מלאת ההבעה של גארי ברוקר (שהוא הפסנתרן פה). אבל באלבום זה של הלהקה הוחלט להטות את חרטום הספינה לכיוון מוזיקה כבדה יותר. זה האלבום האחרון בו השתתף גיטריסט הלהקה, רובין טראוואר, לפני שיצא לקריירת סולו מרשימה. טראוואר העניק בתקליט זה נגינה מרשימה כמו גם מחווה משלו לג'ימי הנדריקס המנוח, בשיר ושמו SONG FOR A DREAMER.

פתיחת האלבום, עם השיר SIMPLE SISTER, היא פשוט נהדרת. הגיטרה של טראוואר, השירה של ברוקר ועיבוד כלי המיתר מעניק יופי של עיבוד. גם תופיו של בי ג'יי וילסון, אחד ממתופפי הרוק המשובחים אך הנשכחים של העבר, הולמים כאן בקצב נהדר.

כיום נחשב האלבום הזה ללא בולט בדיסקוגרפיה של להקה חשובה זו, אבל מי שצולל אליו זוכה לשכשוך בבריכה מופלאה ומרעננת.

בעיתון דיסק פורסם בזמנו בביקורת: "להקת פרוקול הארום עושה מה שלהקות רבות אחרות עושות כיום - להשתמש בהמון צלילים אלקטרוניים. אבל במקרה שלה, היא מוסיפה מספיק רגש כדי שזה יישמע נכון. יש בלהקה הזו גישה חסרת רסן למוזיקה ומדי פעם צצים כאן כלי קשת וכלי נשיפה שמוסיפים טעם טוב".

במלודי מייקר פורסם בזמנו: "עוד פיסת מוזיקה יפהפייה שאולי תמכור מספר עותקים באנגליה ואלפי עותקים מעבר לים, שם באמת מעריכים את הלהקה הזו. זה לא האלבום הטוב ביותר שלהם עד כה אבל המוזיקה באמת טובה וצריכה להישמע".

באותה תקופה היה חסר ללהקה קהל בריטי אוהד, כי הייתה תחושה שהיא מעדיפה לבדוק שווקים אחרים מעבר לים. היה לזה מחיר ביתי כבד. "אנחנו לא מקבלים הרבה דואר מעריצים", אמר אז ברוקר לעיתון CIRCUS, "אבל מה שאנחנו כן מקבלים הוא באמת אישי ומתגמל. אם היינו מקבלים רק עשרה או אחד עשר כאלו בשנה, זה היה שווה את זה. אנשים כתבו דברים אישיים".

"אני לא יכול לראות את היום בו הלהקה תתפצל - יש לנו עוד דרך ארוכה", כך אמר אז וילסון המתופף למלודי מייקר. "אני חושב שאנחנו מתרחקים משימוש באורגן, ובמיוחד באלבום החדש הפסנתר והגיטרה הם הכלים הראשיים".

אחרי תקליט זה פרש טראוואר מהלהקה. ברוקר אמר אז לעיתון NME: "טראוואר לא עזב כי הוא נדחק יותר קדימה כל הזמן. אין אורגן בתקליט האחרון שלנו והוא נשלט כמעט לחלוטין בגיטרה. זו הסיבה שבגללה הוא עזב, כי הוא הגיע למצב שהוא הבין, בתוך הלהקה, את כל האפשרויות הללו. הוא הגיע לשלב שבו הוא היה צריך לעשות משהו אחר. הוא היה צריך ללכת למקום אחר כדי לספק את עצמו. זאת אומרת, אם הוא היה נשמר ברקע, בתקליט הזה, אז הוא עדיין היה בלהקה כי הוא לא היה מגיע לנקודה שבה הוא גילה עד סוף הכנת האלבום הזה לאיזה כיוון הוא הולך ולמה הוא היה מסוגל".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459