top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 בדצמבר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-4 בדצמבר (4.12) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "חברת התקליטים השתגעה מהמוזיקה שהבאנו לה. אנשיה אמרו, 'צריך שיהיה לכם שם. כל דבר, אבל אתם צריכים לחשוב על משהו'. אמרנו, 'בסדר, נקרא לעצמנו THE CRACKERS'. והם אמרו: 'זה שם ממש חמוד ומתאים' כי הם חשבו על קרקרים או ביסקוויטים. אבל אחר כך הם חזרו ואמרו, 'לא, אתם לא יכולים לקרוא לעצמכם הקרקרים, כי יש לזה גם משמעות אחרת לגמרי'. בגלל הנגינה שלנו עם דילן, והשכונה הקטנה הזו שגרנו בה שנקראת וודסטוק, כולם קראו לנו הבאנד זה היה אנונימי ככל שיכולנו להיות. אז באנו לחברת התקליטים ואמרנו, 'טוב, אנחנו הבאנד'. הם אמרו, 'זה לא שם'. ואמרנו 'נכון'. חשבתי על להקה כמו סדנה קטנה - הבחור הזה מתקן את הרהיטים, הבחור ההוא דואג לזכוכית וזה עושה את הצנרת. לכל אחד יש את העבודה הקטנה שלו. זו הסיבה הכי גדולה שבגללה בחרתי לא לשיר. רציתי להיות הבמאי. נהניתי לומר, 'אתה יודע, למה שלא תנסה לשיר את זה כאן. כשנגיע לקטע הזה, אתה עולה בקולך. אז נשיר את המנגינה, והדמויות ישתנו, ואתה כאן תשיר את השורה השנייה'. זה הפך לחלק מהסגנון של הבאנד ונהניתי להיות המנהל, אבל לא הייתי הקפטן של הספינה. כל אחד עשה את שלו, וזה מה שהפך אותנו ללהקה אמיתית. היינו יחידה. ג'ון פוגרטי וקרידנס קלירווטר רווייבל לא היו להקה אמיתית. זה היה באמת ג'ון פוגרטי וכמה נגני ליווי. הבאנד הייתה להקה אמיתית" (הגיטריסט רובי רוברטסון)


ב-4 בדצמבר בשנת 1964 יצא באנגליה האלבום הרביעי של הביטלס, שנקרא BEATLES FOR SALE.


הנה מה שהיה לעיתון 'רקורד מירור' לפרסם עליו בביקורת שפורסמה באותו חודש:

"הפעם מגיע התקליט, של ארבעת המופלאים, עם עטיפה שנפתחת כספר והתקליט ממשיך את הקו המוסיקלי הנפלא של הבחורים. זה תקליט שוודאי ייכתב בספר ההיסטוריה של הפופ. תפקידי השירה פה לוהטים והנגינה מלאת עוצמה. כל השירים פה חשובים והאישיות של הלהקה מוטבעת בכל אחד מהם".


את הסיפור המלא על תקליט זה תמצאו בספרי השלישי, "ביטלמאניה!"


להזמנת הרצאותיי על הביטלס ועוד: 050-5616459


ב-4 בדצמבר בשנת 1965 יצא התקליט האמריקאי החמישי של הרולינג סטונס. כלומר, תקליט נוסף, שיצא בארה"ב עם סדר שירים שונה מזה שיצא באנגליה. שיריו נאספו מכמה מקורות ושמו הוא DECEMBER`S CHILDREN.


זה התקליט האחרון של הלהקה למשך כמה שנים עם שירי כיסוי, כשמיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס כתבו פה רק מחצית מהשירים. רוב השירים נלקחו ממה שהוקלט בלוס אנג'לס, בספטמבר 1965, למהדורה הבריטית של התקליט OUT OF OUR HEADS.


השירים פה הלכו רחוק, מבחינת זמן, עד לאוגוסט 1963, כשרבים מהם הופיעו קודם לכן בגרסאות הבריטיות של תקליטי הרולינג סטונס, אך נותרו הרחק מהקהל האמריקאי עד צאת DECEMBER`S CHILDREN, שהופק על ידי מנהל הלהקה אנדרו לוג אולדהם, שגם המציא את שמו בהתייחסו לחודש בו יצא. רק שיר אחד בתקליט זה לא יצא כלל לפני כן – LOOK WHAT YOU’VE DONE, שכתב מאדי ווטרס.



ב-4 בדצמבר בשנת 1956 נכנס אלביס פרסלי לאולפן ההקלטות 'סאן' יחד עם זוגתו מרלין אוונס, רקדנית שפגש בלאס ווגאס. זה יהיה יום היסטורי!


זה היה יום שלישי אחר הצהריים כשאלביס הסתובב עם המכונית וחנה מול האולפן. ברגע שנכנס, הוא מצא את קארל פרקינס ואת אחיו ג'יי וקלייטון, עם "פלוק" הולנד בתופים ובחור חדש עם שיער בלונדיני שהיה בפסנתר. הנוכחים עסקו אז בהאזנה להקלטות שעשו. אחרי ברכות כלליות מסביב, סאם פיליפס הכיר לאלביס את הפסנתרן. שמו היה ג'רי לי לואיס, הוא היה מלואיזיאנה, יצא לו סינגל חדש, הראשון שלו בחברת התקליטים של פיליפס, סאן רקורדס.


בסופו של דבר התפתח ג'אם סשן. פיליפס הבין שקורה פה משהו מעניין ומיהר להפעיל את מכשיר ההקלטה, שבכל מקרה היה כבר דלוק ומוכן לפעולה בסשן של פרקינס. פיליפס: "אמרתי לג'ק קלמנט, שגם היה בחדר הבקרה, 'בנאדם, בוא פשוט נקליט את זה. זה סוג התחושה, וכנראה אירוע, ש-מי יודע? ייתכן שלעולם לא יהיו לנו את האנשים האלו יחד שוב'...". פיליפס התקשר בשקיקה לג'וני קאש, אז הכוכב הגדול ביותר של סאן, שהופיע לזמן קצר עם אשתו. מאז טען קאש שהוא הגיע ראשון לאולפן, אך קולו לא נשמע בהקלטות שייצאו משם בהמשך. לכן דבריו הוטלו בספק ונשאלה השאלה האם הוא בכלל שר שם או רק הצטלם עם החבר'ה.


קאש טען בספרו האוטוביוגרפי: "בהחלט יש תחושה שקארל פרקינס עמד בצל של אלביס, ג'רי לי ואני. אפשר לראות את זה כשאנשים מדברים או כותבים על מה שנקרא 'רביעיית מיליון הדולר', הזמן היחיד למיטב ידיעתי שכולנו שרנו יחד. איכשהו נראה ששמו של קארל תמיד נמצא במקום האחרון ברשימת המשתתפים, אבל למעשה זה היה הסשן שלו באותו יום. אף אחד אחר לא הוזמן לאולפן. הייתי שם - הייתי הראשון שהגיע והאחרון שיצא, בניגוד למה שנכתב - אבל רק הייתי שם כדי לצפות בקארל עושה תקליט, עד אחר הצהריים, כשאלביס נכנס עם החברה שלו. בשלב הזה הסשן נעצר וכולנו התחלנו לצחוק ולשיר יחד. אז אלביס התיישב ליד הפסנתר, ואנחנו התחלנו לשיר שירי גוספל שכולנו הכרנו, ואז קצת שירים של ביל מונרו. אלביס רצה לשמוע שירים שביל כתב מלבד 'ירח כחול מקנטקי', והכרתי לו את כל הרפרטואר. אז, שוב בניגוד למה שכמה אנשים כתבו, הקול שלי בהחלט נוכח בהקלטה.


הקול שלי שם לא ברור, כי הייתי הכי רחוק מהמיקרופון ושרתי הרבה יותר גבוה ממה שעשיתי בדרך כלל, כדי להישאר בסולם עם אלביס, אבל אני מבטיח לכם, אני שם. אני שוכח בדיוק מתי ג'רי לי נכנס, אבל אני זוכר בבירור מתי אלביס הזמין אותו להשתלט על הפסנתר. זו הייתה הפעם הראשונה שאי פעם שמעתי את ג'רי לי והשתגעתי. הוא היה כה גדול ממה שאני זוכר, אלביס והחברה שלו נעלמו. אם אתם תוהים למה אלביס עזב מיד אחרי שג'רי לי התחיל לנגן, התשובה פשוטה: אף אחד, אפילו לא אלביס, אף פעם רצה לנגן אחרי ג'רי לי. ולא, אני לא זוכר את ג'רי לי אומר דבר מזלזל על אלביס. פשוט הייתה לו גישה".


פיליפס התקשר במהלך הסשן גם לבוב ג'ונסון העיתונאי שגרר עמו צלם. "מעולם לא היה לי זמן טוב יותר מאתמול אחר הצהריים", כתב ג'ונסון לעיתון למחרת, כשהוסיף: "אם סם פיליפס היה על המשמר, הוא היה מדליק את המכשיר להקליט באותו זמן בו החבורה המוכשרת הגיעה לשיר ביחד. הרביעייה הזו יכולה למכור מיליון!". המאמר הכיל את התצלום המפורסם מאז של פרסלי יושב ליד הפסנתר מוקף בלואיס, פרקינס וקאש (הגרסה הלא חתוכה של התמונה כוללת גם את מרילין אוונס).


במהלך הפגישה נכנסו ויצאו אנשים מהאולפן. אפשר לשמוע בהקלטה הערות של נשים וילדים לא מזוהים, טריקת דלתות ומוזיקאים עוזבים (האחים פרקינס יצאו די מוקדם בהליך). בסוף היום קיבל ג'רי לי לואיס הזדמנות להשוויץ באמת במרכולתו. "ג'רי, טוב שפגשתי אותך", אמר אלביס.


פיליפס: "אני חושב שהפגישה המקרית הזו הייתה חשובה מאוד לכל האנשים האלו, לא מכיוון שאחד היה גדול יותר מהאחר, זה היה כמו לבוא מאותו רחם".


ההקלטה הזו יצאה לראשונה לאור רק בשנת 1981. הרולינג סטון דיווח אז: "יחד עם גילוי התקליטון של הקווארימן (ההרכב שלפני הביטלס), עוד תקליט נדיר ושנוי במחלוקת צץ באנגליה. הפעם זו הקלטה אגדית של קוורטט מיליון הדולר. ההקלטות, שנחשבו מזה שנים רבות כאבודות, מציגות את הכוכבים החדשים אז כשהם שרים שירי גוספל ומחליפים תורות בנגינה בפסנתר. אומרים שהסליל המקורי מכיל כשעתיים של שירה ונגינה משם ולא יצא בארה"ב בגלל מריבה בין חברת סאן לחברת התקליטים בה היה חתום אלביס, RCA. ההקלטה נחה לה בארכיב של שלבי סינגלטון, הבעלים העכשווי של סאן רקורדס. בחג המולד האחרון החלו לצוץ בהולנד בוטלגים עם כמה קטעים מהסשן. באוגוסט השנה הוציאה חברת התקליטים, צ'רלי, הוצאה רשמית באנגליה. 'קיבלנו אישור משלבי להוציא את זה לאחר שהוא הבין שבוטלגים צצים עם זה', אמר נשיא חברת התקליטים צ'רלי.


'זה בולשיט', אמר שלבי. ' זו לא הוצאה רשמית. למעשה, חשבתי שזה בוטלג של בוטלג מחברת צ'רלי. אני מתכוון לתבוע אותם'. כשנשיא חברת צ'רלי שמע על זה הוא הגיב בהפתעה, 'זו הפעם הראשונה שאני שומע את זה. אין לי תגובה מעבר לזה'. לא מפתיע שהאלבום הזה נמכר היטב עם צאתו ושלבי סיכם את חשיבות הסשן כך – 'אפשר לשמוע שם משהו. זה הכל'...".


הנה תמונה נוספת מהסשן - עם חברתו של אלביס:


ב-4 בדצמבר בשנת 1970 יצא אלבום הסולו הראשון של רוברט וויאט, שנקרא END OF AN EAR, שזה סוג של קריצה על המילים END OF AN ERA (סוף תקופה).


למי שחושב כי מדובר במשהו בסגנון הקלאסיקה שלו, ROCK BOTTOM - אז זהו, שלא.


הכל החל כשחברת התקליטים CBS הציעה לכל אחד מחברי להקת סופט מאשין להקליט אלבום סולו. וויאט היה אז מאד מתוסכל מאד מהתפקיד שלו שצומצם בלהקה ההיא. הבסיסט, יו הופר: "״מייק (ראטלדג' הקלידן) ואני לא יכולנו לסבול את השירה של רוברט והוא נעשה פחות ופחות מרוצה מהדרך של מייק ראטלדג', הסקסופוניסט אלטון דין ושלי. התעלמנו מהרעיונות שלו. עד אז כבר לא יכולנו לסבול אותו והוא התייאש מאד.הוא לא היה מעז להציג בפנינו קטע מוזיקלי כי זה יהיה שיר, אז הוא התחיל לעשות דברים אחרים".


והתקליט שיצא לו היה רחוק ממה שחברת התקליטים ציפתה ממנו. וויאט: "'זה היה סוג של סטייה. חברת התקליטים חשבה בטיפשותה שאעשה תקליט פופ עם שירים בסגנון MOON IN JUNE. אבל עשיתי תקליט שגרם להם להתחרפן. אנשים בחברה חשבו שהשתגעתי, כשהשמעתי להם את התוצאה".


בהתחשב בתסכוליו של וויאט עם סופט מאשין, אין זה מפתיע שחברת התקליטים ציפתה לאלבום עם שירים ברורים ממנו. העטיפה אפילו הכריזה על רוברט כ"זמר פופ מובטל". וויאט אמנם לא רצה לנגן רק בתופים בסגנון הג'אז-רוק האינסטרומנטלי של סופט מאשין אבל גם, כך התברר, הוא לא רצה לשיר שירים אלא להשתמש בקולו ככלי נגינה כשלצדו נגנים-חברים שמעריכים יותר את יכולותיו מאשר חברי הלהקה שהקים שהפנו לו את גבם. כל המוזיקה נכתבה על ידו, חוץ מהקטע LAS VEGAS TANGO שנכתב על ידי מתזמר הג'אז הנוגע, גיל אוונס. הוא הקדיש קטעים לאחיו החורג מארק, לזמרת ברידג'ט סיינט ג'ון, לטרומבוניסט ניק אוונס, ללהקת קראוואן ולדייויד אלן (איש להקת גונג) וחברתו גילי סמית'.


עיתון 'מלודי מייקר' פרסם בביקורתו, יום לאחר צאת התקליט: "כל מה שאתם מצפים מהתקליט הזה, כנראה לא יתממש. בעיקרון מדובר פה באלתורים מוזיקליים קבוצתיים. לעיתים יש פה שימוש בלופים של מקצבים ומעליהם הקול החיוור, האנמי והמיילל שהוא רק של רוברט".


עיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' פרסם בביקורתו, ב-16 בינואר 1971: "יש פה הרבה מהאופי של וויאט. ההתפרצות הפתאומית של התופים, השירה עם אפקט הדיליי (אם כי אין פה יותר מדי רעשי פה, בהם מצטיין הוא לאחרונה). יש הרבה חופשיות במוזיקה שבתקליט הזה, אך היא חופשיות בעלת שליטה".


ב-4 בדצמבר בשנת 1967 נערכה תערוכת ציורים אותה הסכימו ג'ון לנון ופול מקרטני לממן.


יוצר התערוכה היה אחד מחבריו לשעבר של ג'ון בכיתת בית הספר לאמנויות בו למד, ג'ונת'ן הייג. בערב הפתיחה הזה היה פול בחוותו החדשה שבסקוטלנד ולכן ג'ון הגיע כשהוא מלווה בחבר אחר מילדותו, פיט שוטון. השניים עברו בין הציורים השונים ועיניהם חזו גם ביצירה אחת בה הייג צייר את הביטלס במדי סרג'נט פפר.


ב-4 בדצמבר בשנת 1980 שיחררו חברי להקת לד זפלין הנותרים, עם מנהלם, הצהרה רשמית לתקשורת:

"אנחנו רוצים להודיע שהחלטנו לא להמשיך יותר כלהקה. זאת מתוך הכבוד הרב שיש לנו לו ולמשפחתו וגם כי אנו חשים שג'ון בונהאם היה חלק מההרמוניה הבלתי ניתנת להפרדה מאיתנו".



ב-4 בדצמבר בשנת 1971 פרצה שריפה גדולה שגרמה לכתיבת שיר לוהט לא פחות, שהפך לקלאסיקה. אני מדבר על SMOKE ON THE WATER של דיפ פרפל.


באותו יום של תחילת דצמבר הגיעה הלהקה לאולם ה'קאזינו דה מונטרו' שבז'נווה שווייץ. המטרה הייתה לקחת את האולם למשך שבועיים על מנת להקליט שם את האלבום הבא כהופעה חיה ללא קהל. בלילה שלפני תחילת הסשנים אירח הקאזינו הופעה אחת אחרונה לפני שהאולם היה אמור לעבור לדיפ פרפל. ההופעה הייתה של פרנק זאפה ולהקת אמהות ההמצאה (בגילגול השני שלה) והיא החלה בשעה שתיים וחצי בצהריים. לקראת סוף ההופעה, במהלך ביצוע קטע של זאפה שנקרא 'קינג קונג', עסק קלידן הלהקה, דון פרסטון, בסולו סינטיסייזר, כשלפתע ירה אחד בקהל, שעמד מאחור, זיקוק בוער אל תקרת האולם, שהייתה עשויה מעץ. תוך זמן קצר החל גג האולם להתלקח. בפנים היו כ-3,000 איש.


אחד מהזמרים בלהקתו של זאפה, הווארד קיילאן: "מישהו בקהל צעק שיש אש. אז ניסיתי להצחיק ואמרתי למיקרופון שארתור בראון נמצא באולם. זה לא היה מצחיק. פרנק זאפה לא צחק והקהל נכנס לפאניקה".

זאפה, שקלט במהירות את חומרת המצב, כיוון את הקהל ברוגע לכיוון היציאה של האולם. חלק מהאנשים שברו חלונות ויצאו דרכם. היו פציעות רבות אך למרבה המזל אף אחד לא נהרג מהתקרית ההיא. הבניין של הקזינו נהרס לחלוטין, כולל כל ציוד הנגינה של זאפה ולהקתו.


קיילאן: "הצלחנו להימלט מהמקום ולקחו אותנו באוטובוס למלון. שם התאספנו כל הלהקה וזאפה אמר שזהו זה מבחינתו, סיבוב ההופעות נגמר והוא רוצה הביתה. מה?! לעזאזל, לא פרנק! תזכור, אנחנו מקבלים משכורת לפי כל הופעה ויש לנו עוד לא מעט הופעות ביומן. אנחנו נפסיד המון. התחננו בפניו שלא יוותר. בסוף נאלצנו לבטל הופעות".


לדיפ פרפל נוצרה בעיה ענקית עם מחסור במקום להקלטת אלבום.


בייאושם ניסו החברים להקליט במקום שנקרא PAVILLION אך הם הועפו משם בגלל הרעש העצום שבקע מכלי הנגינה שלהם. באותו מקום הם יצרו היסטוריה בצורת הקלטת ריף גיטרה של ריצ'י בלאקמור שנקרא אז בשם הזמני TITLE #1.


משם פנתה הלהקה להקליט במלון GRAND. שם הקשיבו חמשת החברים לקטע שהוקלט בפאביליון. הוא נשמע להם טוב אך לא היה להם מושג איזו מנגינה או מילים לכתוב עם זה. בסיסט הלהקה, רוג'ר גלובר, בא עם הרעיון לשם השיר SMOKE ON THE WATER לאחר שצפה בתמונה של העשן שהיתמר מהאולם השרוף על מי אגם ז'נבה. בתחילה הוא היסס להשתמש בשם זה לשיר כי חשש שאנשים יפרשו זאת כשיר על סמים. הרעיון הזה הפך לשיר שמספר את פרטי הגעת הלהקה לשווייץ, התקרית של השריפה והניצחון של החברים להקליט שם בכל זאת.


גלובר סיפר שנים לאחר מכן: "אני חושב שזה השיר הכי גדול שהיה ויהיה אי פעם לדיפ פרפל. תמיד מופעל עלינו לחץ לנגן אותו בהופעות. מבחינתנו זה לא השיר הכי טוב לנגן בהופעה אבל אנחנו חייבים לעשות אותו. הריגוש האמיתי שעושה את השיר קורה רק בזכות תגובת הקהל".


קלוד נובס, שאירגן את פסטיבל הג'אז בו קרתה השריפה: "חברי דיפ פרפל הביטו בתדהמה על מה שקרה וחששו שאיבדתי שם את הכל. אחרי כמה ימים הם הגיעו אליי כשבידם סליל הקלטה ואמרו לי שיש להם הפתעה קטנה בשבילי, שלא תופיע באלבום החדש. הקשבתי, נדהמתי ואמרתי להם שזה חייב להיות באלבום! כל פרט בשיר הזה מתאר באופן מדויק את מה שקרה שם. ומאז כולם מכירים אותי בתור 'פאנקי קלוד'...".


והנה עוד פרט טריוויה קטן ממני אליכם: ריף הגיטרה של בלאקמור בשיר זה לא היה מקורי. הוא לקח את זה משיר שהוקלט עם הזמרת הברזילאית, אסטרוד גילברטו, ששמו MARIA QUIET.


ההרצאה "עשן על המים - הסיפור של דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה: 050-5616459


וב-4 בדצמבר בשנת 1993 מת פרנק זאפה לאחר מאבק במחלת הסרטן.


בחייו, עד גיל 52 בו מת, זכה זאפה לשמוע ולקרוא תארים רבים ומגוונים שנקשרו לשמו. ביניהם גאון מוזיקלי, סאטיריקן, פורץ דרך, מכור לעבודה, תאב שליטה, מנהל להקה דיקטטורי ועוד. כל יצירתו הענקית, שיצאה במאות אלבומים, נמצאה אצלו תחת שלוש מילים: THE BIG NOTE. כלומר, כל יצירתו הייתה עבורו כתו מוזיקלי אחד גדול. הוא היה חדור מטרה ביצירתו ודמותו הפכה סמל לאיכות מוזיקלית גבוהה ומפתיעה ביותר.


כחודש לפני מותו הוציא תקליט מתוזמר בשם THE YELLOW SHARK, שעטיפתו הציגה אותו במחלתו. האלבום הוקלט בהופעה חיה בגרמניה ובאוסטריה, בשנת 1992, ונחשב בעיניי ליצירה לא פחות ממדהימה. למרות מחלתו, הצליח זאפה להגיע לשתי הופעות של ההרכב הזה בפרנקפורט ואף לנצח על שלוש מיצירותיו. זאפה היה נטול קטגוריות וגבולות. מי שרוצה להגדירו, יש רק הגדרה אחת שתתאים לו - 'המוזיקה של פרנק זאפה'.


בהופעותיו אהב לשלב את הקהל כחלק מיצירת המוזיקה הבימתית ובכך הפך כל הופעה שלו לאירוע מיוחד, בעל רגעים ספונטניים נפלאים. בשנות השישים והשבעים הוא נראה כאיש הכי נכון לעשן לידך ג'וינט מתקתק או להסניף שורת קוקאין, אך הוא היה ההיפך מזה לחלוטין. כמו כן אסר על חברי ההרכב שלו ליטול סמים, כל עוד הם עובדים אצלו ומקבלים ממנו משכורות, תוך שהם משרתים את יצירתו התובענית. עם הקושי במשמעת החריפה, מוזיקאים מופלאים עלו אליו לרגל כדי לנגן איתו.


זאפה היה מלחין אמריקני חשוב מאד מהמאה ה-20, אהוב בקרב חובבי המוזיקה הפופולרית ואאוטסיידר בקרב מלחינים קלאסיים. תיק העבודות העצום שהשאיר אחריו הינו בית ספר לגישה מוזיקלית יוצאת דופן. יש בה לכולם - לאוהבי המוזיקה הקלאסית הוא יצר והקליט עם תזמורות. לאוהבי הרוק הוא הנהיג להקות ויצר קטעים מורכבים. לאוהבי המוזיקה האלקטרונית הוא יצר והקליט עם סמפלר בשם סינקלווייר. הוא זכה לשבחים על האקלקטיות הסוחפת שלו.


זאפה דרש מנגניו ביצועי נגינה מהירים ומדויקים במיוחד, כמו גם את היכולת לאלתר ולהיות גמישים לעבור בין שירים בהבזק. וכן, הוא אהב מאד לנגן סולואים בגיטרה החשמלית שלו.


כשואצלב האוול, מעריץ של זאפה מאז שנות ה-60, הפך לנשיא הראשון של צ'כיה המודרנית בשנת 1989, הוזמן זאפה לייעץ לו בבניית עסקים בשוק הקפיטליסטי. בחודשים הראשונים של 1990 זאפה היה נציג צ'כיה במערב בענייני מסחר, תרבות ותיירות.


בשנות ה-80 פעל זאפה נגד המאמצים לצנזר מוזיקה פופולרית. הוא העיד בפני ועדת משנה של הסנאט בדיונים ב-1985 והסתבך שוב ושוב עם אלו שדגלו בהוספת תוויות אזהרה באלבומים, טקטיקה שתיאר כטיפול בקשקשים על ידי עריפת ראשים.



ב-4 בדצמבר בשנת 1987 יצא תקליט חדש. אחרי ההצלחה הענקית לה זכתה הלהקה בתקליטה הקודם, עם הלהיט I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS – מעריציה השתוקקו לדעת מה יהיה בתקליט INSIDE INFORMATION. ובכן...


השיר שסומן בו כלהיט המוביל היה SAY YOU WILL כשגם הפעם הגיטרה כבר הושמה בצד לטובת צלילי סינטיסייזר תקופתיים וחלקלקים. וכמו במקרים דומים מהעבר עם הלהקה, שיר שני שסומן מהתקליט בא בצורת בלדה, עם I DON’T WANT TO LIVE WITHOUT YOU.


זה היה האלבום האחרון שהציג את הרכב הליבה הקלאסי של הלהקה בשנות ה-80 עם הזמר לו גראם, הגיטריסט-זמר-קלידן מיק ג'ונס, הבסיסט ריק ווילס והמתופף דניס אליוט. שנה לאחר מכן פנו החברים לענייניהם. גראם הוציא אלבום סולו וג'ונס הפיק את בילי ג'ואל.


גראם בספרו: " מיק ואני היינו צמד כותבים פורה למדי, אבל זה השתנה כשהוא נעלם לפרקי זמן ארוכים לאחר סיום סיבוב ההופעות שלנו לקידום התקליט, אג'נט פרובוקטור. זה לקח שלוש שנים עד שהוצאנו את האלבום הבא שלנו, שזכה למעמד פלטינה, אבל גם שיקף שאנחנו היינו בירידה מבחינת הפופולריות. בפעם הראשונה, אחד האלבומים שלנו לא הצליח להגיע לטופ פייב.



מלבד שירה, תרמתי מעט מאוד לתקליט הזה. מיק כבר בחר את רעיונות השירים והלהקה הפכה עבורי פשוט למקום עבודה. הייתי מופיע, שר את השירים, ולובש את הכובע והמעיל ויוצא משם כמו לצאת ממשרד. עבדתי לפי השעון, בדיוק כמו שעשיתי לפני כל כך הרבה שנים כשהייתי עובד בחנות רהיטים ברוצ'סטר. לעשות מוסיקה עם מיק ופורינר כבר לא היו התשוקה שלי; זה היה העבודה שלי. הייתי אומלל כי כבר לא הרגשתי שאני תורם דבר משמעותי מלבד הקול שלי. מבחינה יצירתית, הייתי נעול בכלוב. השירה שלי הייתה פה אבל נשמה לא הייתה. בהחלט הרגשתי כאילו ימיי עם פורינר באו אל קיצם. ואם להיות כנה איתכם, לא יכולתי לחכות. ציפיתי לזה כמו גבר שעומד להתנתק מכבליו.


כשנערכה השקת התקליט, אמרתי למיק שאני לא רוצה לצאת לסיבובי הופעות לקדמו. זאת כי חשתי שלא היה לי מה לתרום לו. מיק כעס, אבל לא היה אכפת לי. עורך הדין שלי חיפש את החוזה שלי ולא ראה בו סעיף שדרש ממני להופיע. המנהל שלנו, התקשר אליי וביקש ממני לשקול מחדש. אמרתי, 'באד, ​​דיברתי איתך בהרבה הזדמנויות בזמן שהאלבום הזה הוקלט וסיפרתי ​​לך על החששות שלי. האלבום הזה הוא לא של פורינר. זה אלבום של מיק ג'ונס. זה הכיוון שהוא רוצה ללכת. זה לא מאמץ קבוצתי. מבחינה אמנותית, קיבלתי פירורים. בעצם הוזזתי הצידה מלהיות חבר יצירתי של הלהקה הזו, אז אני לא רואה סיבה לקדם את התקליט. אני אפילו לא אוהב את המוצר המוגמר. אני לא מרגיש שום קשר לזה בכלל'. בסופו של דבר נרגעתי ועשינו כמה הופעות, אבל הסיבוב הזה לא היה כמו סיבובי העבר של פורינר. ההתרגשות שיצרנו עם האלבומים המוקדמים שלנו המשיכה לדעוך. פשוט לא עשיתי זאת כמו להקת הרוק החדשה הזו שפעם היינו.


יש סיפור מצחיק לגבי גישת הרוק הרך שלקחנו. אחד השירים בתקליט היה הבלדה 'אני לא רוצה לחיות בלעדייך'. מיק היה כולו נרגש מזה, אבל חשבתי שזה שיר מסריח עד כדי כך שאפילו לא רציתי לשיר את זה. אז כשהגיע הזמן להקליט אותו, שרתי את זה בלי תשוקה, בלי אווירת לו גראם. והנה - למרות המאמצים שלי לחבל בשיר, הוא עלה כל הדרך במעלה המצעדים למקום ה-5. מוזר".



ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "כשתומס אדיסון אמר, 'גאונות היא אחוז השראה אחד ותשעים ותשעה אחוזי זיעה', הנקודה שלו הייתה שרוב האנשים שמו לב רק להשראה. לפורינר הייתה, פחות או יותר, בעיה הפוכה - האלבומים שלה תמיד היו מעוצבים כל כך להפליא עד שמאזינים רבים שמעו רק את המשטחים המנצנצים ואת הפזמונים המעוצבים היטב. הנשמה שאולי ארבה מתחת לזה, לעתים קרובות נעלמה מעיניהם ולא הוערכה דיה.


זאת עד שהתקליט הקודם, אייג'נט פרובוקטור, השתלט לחלוטין על העוצמות הנוקשות והפורמליות של הרוקרים בלהקה. הלהיט הגדול ביותר של פורינר, I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS, היה מבריק, שהוציא את הכימיה הפנימית של הלהקה מאיזון אפילו כשהיא ניצלה את האנרגיות הכי חיוניות שלה. זה עשוי להסביר מדוע הלהקה לא מנסה לעקוב אחר הלהיט הזה עם עוד מאותו דבר בתקליט החדש. אבל ההפתעה האמיתית היא לא שפורינר נמנעת מהמהלך המסחרי הברור אלא שהיא שומרת על התקדמות מבלי להתפשר על הסאונד שלה.


השירה של לו גראם היא שבסופו של דבר גורמת לשירים האלו לזרוח. הסוד האמיתי של השירה שלו הוא שהוא יודע בדיוק איך לעשות זאת לצד שאר חברי הלהקה. CAN`T WAIT היא בלדה מרתקת ששורפת לאט, שמוצאת את גראם קודם כל מהרהר בעצבנות, ואז מסתנכרן עם התופים של דניס אליוט כשהוא בונה אינטנסיביות עד שלבסוף מתפרץ ביללה נלהבת שמגדירה את סולו הגיטרה המבריק של ג'ונס. בהתחשב בכך שפורינר הייתה על סף פירוק כשנה לפני יציאת האלבום הזה, הרי שהוא הפתעה מבורכת ובסך הכל נעימה".


גם זה קרה ב-4 בדצמבר:


- בשנת 1944 נולד כריס הילמן, הבסיסט של להקת הבירדס. באותו יום ושנה נולד גם דניס ווילסון, המתופף של הביץ' בויז. שנתיים לפניהם, ביום זה, נולד בוב מוזלי מלהקת מובי גרייפ.


- בשנת 1969 עשה הנשיא האמריקני, ריצ'רד ניקסון, תרגיל הדמייה בטריפ אל.אס.די. הוא צפה בסרטי טריפים באולם מיוחד כשברקע נשמעה מוזיקת רוק. זה היה נסיון נואש שלו לנסות ולהבין את הדור הצעיר.


- בשנת 1945 נולד גיטריסט להקת הצ'רצ'ילים רוב האקסלי.


- בשנת 1988 הופיע רוי אורביסון בפעם האחרונה בחייו. זה היה באוהיו. הוא מת יומיים לאחר מכן מהתקף לב.


- בשנת 1974 הגיעו מיק טיילור ומיק ג'אגר מהרולינג סטונס לאולם האמרסמית' שבלונדון על מנת לצפות בהופעה של אריק קלפטון. שם הם היו אמורים גם לדון בסיטואציה של הודעה הפרישה של טיילור מהלהקה. ג'אגר ניסה שם לשכנע את טיילור להישאר בלהקה אך הגיטריסט היה נחוש בדעתו לעזוב. במסיבה שלאחר המופע נכח במקום הגיטריסט רון ווד. ג'אגר ניגש אליו ולחש באוזנו שטיילור עוזב והאם הוא היה מוכן להצטרף במקומו ללהקה. ווד, שחש אז עוד אחריות כלפי להקתו THE FACES, ענה שהוא לא יודע אך הוסיף לומר לג'אגר שבמידה וירגיש נואש במציאת גיטריסט - שיתקשר אליו.


- בשנת 1970 יצא אלבום הבכורה של להקת וישבון אש, שנקרא על שמה.


- בשנת 1965 הגיע השיר TURN TURN TURN, בביצוע הבירדס, למקום הראשון במצעד האמריקני. את השיר כתב פיט סיגר בהישענו על ספר קוהלת.


- בשנת 1951 נולד גארי רוסינגטון, הגיטריסט של להקת לינירד סקינירד. הוא מת במרץ 2023.


- בשנת 1970 יצא בישראל התקליט FRIENDS של להקת עוזי והסגנונות. הסיפור השלם אודותיו, כולל ראיונות עומק שערכתי עם חברי הלהקה ושאר תופינים נדירים, נמצא בספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967".


ב-4 בדצמבר בשנת 1976 מת הגיטריסט טומי בולין בן ה-25. מה בדיוק קרה שם? בואו לקרוא...


טומי בולין היה גיטריסט שסיחרר רבים כשניגן בגיטרה שלו באלבום "ספקטרום", מאת מתופף הג'אז-רוק, בילי קובהאם (אז חבר בלהקת "תזמורת מהאווישנו"). הוא גם היה חבר בלהקות ZEPHYR וג'יימס גאנג, כשבשנת 1975 קיבל את ההזמנה להצטרף לדיפ פרפל.


בולין: "אחרי ג'יימס גאנג לא היה לי הרבה מה לעשות ופשוט בזבזתי כסף בטירוף. לפתע קיבלתי טלפון מאיש הצוות של דיפ פרפל, ניק בל, ואחר כך התקשר אליי הזמר שלהם, דייויד קוברדייל. אין לי מושג מי המליץ להם עליי. הגעתי לאודישן ונראיתי סמרטוט, עם שקיות מתחת לעיניים. אז התחלתי לנגן משהו כדי לבחון אותם, ראיתי שהם מנגנים נהדר וברור שרציתי להצטרף.


טומי בולין קיבל את העבודה בלהקה המצליחה ובלאקמור אמר בעיתון SOUNDS: "בולין טוב מאד. הוא אחד מהטובים ביותר. אני חושב שהלהקה מאד תשמח איתו. הוא יודע לנגן נהדר בסגנונות כמו ג'אז ופ'אנק. אולי הם יהפכו איתו ללהקה אחרת לגמרי. אבל אני לא חושב שזה באמת יקרה. הם יודעים שאם הם יישנו כיוון, הם יהפכו לעוד להקת פ'אנק. נראה לי שהם יישארו בצד הרוקיסטי של הסיפור".


אבל לאחר הקלטת האלבום, "בואו תטעמו את הלהקה", היכה ההרואין חזק ובולין הפך יותר בלתי יציב. הוא הצליח להחביא מחברי הלהקה את התמכרותו, עד שהגיע הרגע לצאת לסיבוב הופעות והתמונה הגרועה נגלתה לעיני כל. בולין הפך במהרה לחבר קרוב ביותר של בסיסט הלהקה, גלן יוז, שהיה אז מכור כבד בעצמו.

התקליט "בואו תטעמו את הלהקה" יצא לאור, קיבל ביקורות חיוביות אך לא נלהבות ונכשל במכירות. סיבוב ההופעות העולמי נפתח באווירה טובה ולפני שהלהקה הגיעה ליפן, הוחלט לבצע גיחה ספונטנית להופעה בבירה האינדונזית, ג'קארטה. זה לא היה אזור רגיל להופעות רוק, אך הפיתוי להרוויח עוד כסף היה גדול מדי. לו רק ידעו החברים מה יביא להם המופע הזה, היו כולם מוותרים על הרווח וממשיכים ישר ליפן.


מנהל סיבוב ההופעות, רוק קוקסי, הבין כי הלהקה תופיע שם באולם שמכיל 7,000 מקומות. המפיק המקומי שלח מראש 11,000 דולר כמקדמה, כדי להראות את רצינותו. לבסוף, המקדמה הזו הפכה למשכורת הסופית. אבל זו הייתה הצרה הקטנה; כשהגיעה הלהקה לג'קארטה, גילה קוקסי כי הלהקה תופיע מול 125,000 איש, באיצטדיון הספורט. כמו כן נודע, לתדהמת הלהקה, כי נקבעה הופעה נוספת ביום שלמחרת וללא תשלום נוסף.


החברים הבינו שנכנסו לתסבוכת מול ההנהגה המקומית המיליטנטית והקשוחה, נאלצו להוריד את ראשם ולעשות את הנדרש. עשרות אלפי אנשים רמסו את הגדרות בנסיונם להיכנס להופעה בחינם והמשטרה עמדה בצד ולא עשתה דבר. אחרי הכל, דיפ פרפל הייתה להקת הרוק הראשונה שהגיע, מאנגליה או ארה"ב, לג'קארטה. הצבא איבטח את ההופעה כשמאות כלבי דוברמן תוקפניים תקפו בשיניהם אנשים בקהל.


הלהקה קיצרה כמה שירים מהופעתה ומיהרה לחזור למלון. בינתיים חישב קוקסי שהיו כ-100,000 איש בקהל והגיע למסקנה ששתי הופעות בסדר גודל שכזה שוות ללהקה הכנסה בסך 750,000 דולר. הוא דרש פגישה מיידית עם המפיק המקומי, שגלשה במהירות לויכוח סוער. בחדר אחר במלון, חדרו של הבסיסט גלן יוז, נערכה מסיבה עם כמה בחורות מקומיות. בין החוגגים היו גם איש הצוות הטכני של הלהקה, פאטסי קולינס, והמאבטח פאדי קלהאם.


לפתע התעצבן קולינס והיכה את קלהאם וגם את עוזרו האישי של יוז, ניל סלייבן, שהיה שם. מיד לאחר מכן הוא יצא מהחדר בסערה כדי לעלות לחדרו והמסיבה המשיכה בלעדיו. הדבר הבא שקולינס ראה זה פיר עמוק של מעלית. הואצנח, פגע בכמה צינורות מים והפיצוץ גרם לאנשים לחשוב כי פצצה הופעלה במלון. מים רותחים החלו להרטיב את תקרת הלובי של המלון, כשצינורות עבים יותר של מים בלמו את נפילתו בקומה השלישית.


קולינס ההמום והפצוע מאד הצליח לבעוט בדלת הקומה, כשהוא מדמם ומלא כוויות. לרוע מזלו, הייתה הדלת נעולה ונפל שוב, מגובה שלוש קומות לקומת הקרקע. באופן מדהים, הוא קם על רגליו, פתח את דלת המעלית, דידה בכוחותיו האחרונים ללובי, זעק שיקחו אותו לבית החולים, התמוטט ומת מפציעות פנימיות ומכוויות. שוטרים ואנשי צבא צבאו על המלון ומיהרו לעצור את יוז, סלייבן וקלהאם כאנשים האחרונים שראו אותו בחיים ובריא. גם קוקסי המנהל הושלך לכלא והמילה "רצח" ריחפה באוויר.


גלן יוז: "הדבר הבא היה שארבעתנו עומדים מול אדם שנראה כאחיו המטורף של אידי אמין. הוא גילגל בידו אקדח והייתי בטוח שהוא יירה בנו. זה היה הסוף מבחינתי, כשלפתע פרצו לחדר שתי פרוצות שבילו איתנו לפני כן וסיפרו שקולינס נפל במעלית". מאז משוכנעים חברי הלהקה שקולינס נדחף למותו במעלית. יוז: "היו צריכים כמה אנשים לאחוז בקולינס, איש אבטחה מיומן היטב, ולזרוק אותו לתוך הפיר של המעלית שלא הייתה בשימוש. הוצאתי מהכלא כדי לעשות את ההופעה השניה, עם שוטר מקומי שכל הזמן כיוון אליי את הנשק שלו בזמן שניגנתי".


להקת דיפ פרפל ניגנה כארבעים דקות בלבד, עם ראשים מושפלים ודמעות בעיניים. זה לא היה הסוף לצרות. גרסה אחת מספרת שבולין לא הצליח להשיג הרואין טוב בג'קארטה, הזריק לידו סם באיכות גרועה וידו הפכה משותקת כמעט לגמרי. בגרסה אחרת מספר יוז: "היה שם רופא שנתן לטומי (בולין) מורפין והוא נרדם למשך שמונה שעות על היד שלו, בתנוחה שגרמה לה להשתתק". אורגניסט הלהקה, ג'ון לורד: "הוא אמר לנו שהוא נרדם על היד הזו ובגלל זה היא רדומה. אנחנו האמנו לו".



גלן יוז: "עם הצליל האחרון הושלכתי בחזרה לכלא". כסף רב שולם מכיס הלהקה לאמרגן המקומי, שהצליח לחלץ את החבורה מאחורי הסורגים היישר למטוס הפרטי, רק כדי לגלות שכמה מצמיגיו חסרים. "אם אתם רוצים לטוס, עליכם לשלם כסף" – נמסר לחבורה ההמומה. אלפי דולרים התעופפו בחזרה מכיס הלהקה לחמדנים המקומיים, שניאותו לספק את ציוד שדה התעופה להחלפת הצמיגים אך אסרו על עובדי השדה לבצע את התקנת הצמיגים ומילויים באוויר. עוזר הטייס וכמה מאנשי צוות הלהקה נאלצו לעשות זאת במקומם. הצמיגים הוחלפו והמטוס מיהר לטוס משם עם להקה ובה גיטריסט עם יד משותקת, לארבע הופעות מאכזבות בטוקיו.


הלהקה איכשהו החזיקה מעמד עד הופעתה האחרונה, ב-15 במרץ 1976, בתאטרון אמפייר בליברפול. גלן יוז ניגש בסוף ההופעה למיקרופון ולתדהמת האחרים אמר לקהל: "אני כה מצטער שלא ניגנו היטב, כי אנחנו עייפים וסובלים מג'ט לג". לורד, שידע כי הלהקה לא ראויה למחיאות כפיים סוערות באותו ערב, רתח מזעם מאחורי האורגן שלו לשמע "גלן המסטול שדיבר בשם כולנו ולא בשם עצמו בלבד. ירדתי אל מאחורי הקלעים והחלטתי שזהו זה. הלהקה מתפרקת". לורד, המתופף איאן פייס והזמר דייויד קוברדייל לחצו ידיים וקבעו ביניהם את סיום הלהקה. טומי בולין וגלן יוז לא נתבשרו כי זה הסוף והמשיכו לדרכם עם התקווה של הקלטת תקליט חדש וסיבוב הופעות נוסף.


טומי בולין טס לארה"ב ומיהר להרכיב להקת ליווי כדי לחמם את הופעותיו של הגיטריסט ג'ף בק. משם, ולפני שהוכרז רשמית על פירוקה של דיפ פרפל, הוא אמר: "אני לא יודע איפה כל זה עומד. הם לא התקשרו אליי מאז סיום סיבוב ההופעות. הם אפילו לא שלחו לי מכתב. אני מרגיש שההנהלה של הלהקה ניצלה אותי, כי אם אכפת לך מבנאדם, אתה לא עושה לו דברים כאלו".


לאחר הופעה ראשונה ומוצלחת במיאמי, ב-3 בדצמבר 1976, חזר בולין למלון ניופורט ושם נהנה מלגימת משקאות בבאר עם חברים. קצת לאחר השעה אחת בלילה הוא הלך לחדר של המאבטח שלו, כדי להתייעץ עמו בעניין השקעה בחברת לימוזינות. השניים הלכו, עם חבר שלישי, לחדרו של בולין כדי להמשיך את השיחה. כשעה לאחר מכן הוא איבד את ההכרה בגלל שהשתמש בהרואין. הוא הובהל על ידי השניים לאמבטיה ושם חזר קצת הצבע לפניו ונשימתו נראתה להם תקינה והם השכיבוהו במיטתו. מאוחר יותר הם בדקו את שלומו וגילו כי אינו מגיב להם. כשהתקשרו בבהלה לרופא המלון, הוא הודיע להם כי עליהם לקחתו מיד לבית החולים. מחשש שהדבר יתפרסם והם יואשמו בהריגתו, אבל הם החליטו להשאיר את הגיטריסט בחדרו כשהוא מתעוות ונחנק. כשהאמבולנס הוזעק, כל שנותר לפרמדיקים לעשות הוא לקבוע את שעת מותו של בולין בן ה-25.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים































































©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page