רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 במאי (4.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אנחנו רואים הרבה אחד את השני רק כשאנחנו רוצים. אתה יודע שכשיש לך שכנים, אני מאמין שצריכות להיות לך גדרות גבוהות בין הבתים. לא בגלל שאתה לא אוהב את השכן, אלא בגלל שאתה צריך לבחור מתי אתה רוצה לראות אותו. ככה אנחנו. הנושא של איך להקות מתקשרות ביניהן מסקרן אותי, ראיתי כל כך הרבה להקות מעולות שהתפרקו כי הן חבריהן שנאו זה את זה. יש מקרים שבהם אנחנו שונאים אחד את השני, אבל למדנו לעקוף את זה. הדרך שבה אתה עוקף את זה היא לא לצלצל למנהל ולומר, אני שומע שכך וכך הוא עושה את זה. למדתי את הלקח, וכשאני מרגיש שמשהו קורה בכיוון הלא נכון, אני מצלצל למי שרלוונטי ובדרך כלל זה פרדי. זו מערכת יחסים מאוד מוזרה, אבל כשדברים נהיה גרועים מאוד ונראה שאנחנו עומדים להיפרד או מה שלא יהיה, אני מדבר עם פרדי ואומר, 'זה טיפשי, שנשוחח?' ואז בדרך כלל זה מסתדר, וזה מאוד חשוב לי" (בריאן מאי, מלהקת קווין, בשנת 1987)

ב-4 במאי בשנת 1990 התארחה אשתו לשעבר של דייויד בואי, אנג'י, בתוכנית הטלוויזיה של ג'ואן ריברס והטילה פצצה על שני זמרים ידועים, שאחד מהם היה האקס שלה.

מסתבר שאחד מסעיפי הגירושין בין אנג'י ובואי היה שתיקתה בעניינו למשך עשר שנים. בדיוק עברו עשר שנים והיא מיהרה לנצל את ההזדמנות ולספר, "תפסתי אותו כמה פעמים במיטה עם גברים. למעשה, הזמן הטוב ביותר שתפסתי אותו במיטה היה עם מיק ג'אגר והם בהחלט עשו את זה".

בספרה האוטוביוגרפי, שיצא בשנת 1993, היא ביקשה להסביר יותר: "אולי מיק עדיין קצת כועס על ההופעה שלי אצל ג'ואן ריברס, שם סיפרתי שמצאתי אותו ואת בעלי במיטה יחד. דיוויד ומיק הפכו מהר מאוד לחברים, וזה היה די משעשע עבור כולנו. הם תמיד התנשקו בטלפון ביחד כמו בני נוער, או הלכו לראות אחד את השני בסטודיו, או הזמינו זה את זה לשמוע את המיקסים שלהם. לא הייתי מעורבת במיוחד. הייתי בבית של מיק וביאנקה וניסיתי להיות ידידותית עם ביאנקה, אבל היא הייתה מאוד מסויגת. אני חושבת שלא היה לה נוח בגלל הידידות שלי עם מריאן פיית'פול. נו טוב, סבלתי אכזבות יותר גרועות.

לכן הביקורים שלי אצל ג'אגר היו נדירים. אני זוכרת רק שני ביקורים בבהירות: אחד כשהייתי שם בעסק כלשהו עבור דיוויד, ומיק עבד עם מיק טיילור על השיר שיהפוך להיות ANGIE, והשני למסיבת יום ההולדת של מיק: דייוויד היה אז בניו יורק, ואני הבאתי אליי הביתה, ברחוב אוקלי, את בריאן פרי. היו הרבה דברים מהסוג הזה במעגל שלנו. חברים נהגו להגיע ולישון אצלנו כל הזמן.

אולי בגלל זה פרצה סערה כזו של פרסום כאשר התארחתי אצל ג'ואן ריברס והזכרתי את הבוקר האחד ברחוב אוקלי כשנתקלתי בדיוויד ומיק כשהם חולקים מיטה. זה עתה טסתי חזרה ללונדון מניו יורק. נכנסתי לבית, נכנסתי למטבח, ודניאלה אמרה לי, 'אני חושבת שמיק ודיוויד ישנים למעלה'. אמרתי, 'אה, בסדר', והלכתי ופתחתי את דלת חדר השינה, ושם הם היו ישנים במיטה שלנו. שאלתי אותם אם הם רוצים קפה, והם אמרו שכן. וזה היה זה.

יש שתי דרכים להסתכל על האירוע הזה. האחת הייתה שזה היה רק סצנה לונדונית נורמלית לחלוטין: החברים הכי טובים מתנודדים הביתה שיכורים או מסוממים מאיזה מקום לילי או מסיבה או כל דבר אחר, פשטו את הבגדים שלהם איכשהו והתעלפו במיטה. הבוקר מגיע, אישה מגיעה עם משקה התעוררות, הנגאובר מתחיל, החיים מתחדשים.

אבל הו, לא. ג'ואן ריברס, וקהל האולפנים והטלוויזיה שלה, וכל בעל טור רכילות בעולם, זינק היישר אל המובן מאליו השני, שמאז שמיק ג'אגר נמצא במיטה עם דיוויד בואי, מיק חייב להיות הומו או דו מיני! ובכן, אם נניח בצד את השאלה למה לעזאזל זה היה צריך להיות חדשות לכל מי שהקדיש תשומת לב כלשהי לענייני הסטונס, במיוחד חילופי החברות והחברים המפותלים בין מיק, קית', ובריאן לפני שבריאן הגיע לתחתית בריכת השחייה הזו, אני ממש לא אוהבת את ההנחה האוטומטית שאם שני גברים יימצאו במיטה ביחד, משהו מיני חייב לקרות. זה כל כך מרובע, כל כך אמריקאי טיפוסי.

מצד שני, עם זאת, אני חושבת שההנחה הייתה נכונה. או לשים את זה אחרת, כשנכנסתי לחדר הזה ומצאתי את מיק ודיוויד יחד, הרגשתי לגמרי בטוחה שהם עשו סקס. זה היה כל כך ברור, למעשה, שאפילו לא שקלתי את האפשרות שהם לא. הדרך שבה הם התרוצצו יחד והעובדה שלמיק הייתה מיטה טובה לחלוטין משלו במרחק שלוש מאות מטרים בלבד מהמקום שבו הוא התעלף עירום עם דיוויד - הכל הצטבר בלית ברירה בראש שלי. אולי הייתי צריכה לחשוב, כי אז העיניים שלי היו רואות את ההוכחה למה שידעתי בלבי. אבל לא עשיתי זאת, אז אני לא יכולה לומר באופן סופי ששני אלו ממש הלכו על זה באותו לילה. בזמן שהם היו עדיין ערים יחד במיטה שלי, לא הייתי שם".

ב-4 במאי בשנת 1967 יצא באנגליה תקליטון לג'ימי הנדריקס אקספריינס. השיר המוביל בו הוא בלדה ושמה THE WIND CRIES MARY.

את השיר הזה כתב ג'ימי הנדריקס על חברתו אז, קאת'י מארי אצ'ינגהאם, לאחר שהשניים רבו על אופן הבישול שלה. היא התרגזה והחלה לזרוק מחבתות וסירים בזעם ולאחר מכן יצאה מדירתם בסערה ונשארה ללון את הלילה במקום אחר. כשחזרה, חיכו לה ג'ימי ושיר חדש שכתב.

היא סיפרה בשנת 2013: "הייתה לנו מריבה. כי ג'ימי לא אהב תפוחי אדמה בצורת פירה. זרקתי צלחות וכלי מטבח אחרים ויצאתי משם. למחרת באתי וחשתי מוחמאת מהשיר". הרבה חשבו מאז שהשיר מדבר על מריחואנה (כי כינוי אותו סם היה מארי ג'יין) אך אין הדבר נכון.

השיר הזה הוקלט בפברואר 1967. בסשן זה הקליט בתחילה את השיר FIRE המהיר ורק כשסיים את הקלטתו פנה להקליט באותו יום את השיר על מארי. מנהלו אז, צ'אס צ'אנדלר, סיפר: "נשארו לנו עשרים דקות באולפן, כי בימים ההם קבעתי הקלטות לשעתיים ולא יותר. לא היה לי כסף והייתי צריך לגרד אותו לזמנים הקצרים האלו. תמיד חיכה בחוץ מישהו להיכנס אחרינו לאולפן. אז הציג ג'ימי בביישנות את השיר החדש לחבריו ללהקה (הבסיסט נואל רדינג והמתופף מיץ' מיטשל). הם עברו מהר על השיר ואמרתי להם שאני ממש אוהב את מה שאני שומע. ההליך המהיר הזה הפך לתקליטונו השלישי של ג'ימי".

הנדריקס: "אני פשוט שומר מוזיקה בראש. זה אפילו לא יוצא לחבר'ה האחרים עד שמגיעים לאולפן. זה מה שקרה עם 'הרוח בוכה מארי'. המילים הגיעו קודם, והמוזיקה הייתה כל כך קלה לשים שם. כל העניין פשוט נמס יחד. זה הוקלט בערך בשני טייקים. הסברתי לנואל ומיץ' מה יש לי בראש, וניגנו את זה באולפן כדי שצ'אס יוכל לעשות באלאנס באולפן. ואז ניגנו את זה פעם אחת ושש דקות לאחר מכן השיר היה מוכן להקלטה אחרונה. אנחנו אף פעם לא עושים יותר מחמישה או שישה טייקים באולפן הקלטות. זה יקר מדי! כשאנחנו עושים תקליט או תקליטון, אנחנו מדברים על הרבה דברים, חוץ מהמוזיקה שאנחנו צריכים להקליט. אנחנו מספרים בדיחות, שותים ומעשנים. אז אנחנו במצב הרוח הנכון, ומתחילים. זה לא קל. אני אוהב יותר לנגן לפני קהל. אני יודע לנגן לפי איך שהם מגיבים, לפי התחושה עם הקהל. זה שם אותי במצב הרוח הנכון. אבל אין לך את זה באולפן. אני מאמין שאני יותר מוזיקאי מאשר כותב שירים. אני כותב את השירים שלי רק כי אני לא רוצה לעשות שירים של אנשים אחרים. צ'אס עוזר לי מדי פעם עם המילים. כשאני כותב שיר, הוא משנה כמה מילים כדי לגרום לשיר לצאת טוב יותר. אני לא מחשיב את עצמי ככותב שירים, אבל אני אשמח להיות מוכר ככזה".

על המשפט בשיר, THE TRAFFIC LIGHTS TURN OUT BLUE TOMORROW, אמר הנדריקס: "זה אומר כאילו מחר הכל יהיה עצוב. BLUE פירושו להרגיש רע. במילים אחרות, כמו למשל אם אתה עושה את הדברים היומיומיים שלך כמו ללכת מעבר לרחוב או משהו כזה, אז במקום שהרמזורים יהיו אדומים וירוקים, ובכן, הם כחולים, כי זה בראש שלך. זה סיפור על פרידה. רק בחור ובחורה שנפרדים, זה הכל. ואפילו כשאתה רק אומר דבר אחד, אתה אומר משהו כזה. אין משמעויות נסתרות, זה בדיוק איך שאתה אומר את זה, מבטא את המילים. שמחתי שהשיר הזה, שהיה חשוב לי מאוד, לא היה להיט גדול. לא הייתי רוצה שזה יהיה להיט כמו כל דבר של דייב די ולהקתו".

ב-4 במאי בשנת 1967 יצא באנגליה תקליטון של הקינקס עם השיר היפהפה WATERLOO SUNSET.

כותב השיר ומנהיג הלהקה, ריי דייויס, סיפר שנים לאחר מכן לרולינג סטון: "השיר הזה הוקלט במהירות בבוקר אחד, באחד הסשנים האווירתיים ביותר שלנו. יש לי הקלטה של הסשן ובה נשמעים הצלילים לפני שניגשנו לנגן את השיר. פיט קוואיף הבסיסט ניגן בבס כמה צלילים מיצירה קלאסית והקלידן, ניקי הופקינס, ניגן קטע משיר שנקרא 'ליזה', אותו נהגנו לבצע בהופעותינו. היו באולפן דברים קטנים שעזרו לנו להשתחל לביצוע המיוחד שבא מיד לאחר מכן. כשכתבתי את השיר הזה, לא יכולתי להקשיב למוסיקה, חוץ מתקליט הלהיטים של פרנק סינטרה, בוב דילן ויוהן סבסטיאן באך. שילוב מוזר שעשה את העבודה".

את השיר הזה כתב ריי על אירוע משמעותי בחייו כילד. הוא אושפז בבית חולים ולמעשה כמעט מת שם. הוא היה מחובר למכונה גדולה כשיום אחד חלם סיוט ובמהלכו הוא ניתק את עצמו מהמכונה. שתי אחיות חיברו אותו בחזרה למכונה ואז הבינו שהוא צריך לראות גם נוף נורמלי ולא רק את חדר בית החולים. זאת כדי שיתייצב מצבו. לכן הן נהגו להוביל אותו עם עגלת בית החולים למרפסת שהשקיפה על נהר התמזה. והנוף הזה שראה חזר למחשבתו כשכתב את השיר המופלא הזה.

אבל קיימת גרסה נוספת למקור כתיבת השיר והיא שדייויס נהג לחצות את גשר ווטרלו שבלונדון כשהיה סטודנט לבית ספר לאומנויות. ואת השיר כתב מנקודת מבט של בחור שמביט מחלונו לכיוון הגשר ורואה זוג נאהבים שנפגש עליו. הוא תיאר את השיר כ"שיר רומנטי על הדור ששייך לאחותי המבוגרת. זה שיר דמיוני על אחותי שנפגשת עם בחור והשניים מתכננים ללכת ולגור בארץ אחרת". במקום אחר סיפר ריי כי השיר נכתב על טרי וג'ודי, שני שחקנים גדולים בזמנו. מאז נטען כי אולי מדובר בשחקנים טרנס סטאמפ וג'ולי כריסטי.

בכל אופן, ריי דאג לבלבל את הציבור עם המון פרטים שלא נותנים תמונה אחת ברורה על מקור כתיבת השיר.

בשנת 2009 הוא סיפר גם: "השיר הזה נכתב במקור כעמדתי על מות עולם הקצב של ליברפול, שנקרא MERSEAYBEAT. אבל אז חשתי כי ווטרלו היא מקום משמעותי בחיי. כשהייתי ילד אושפזתי בבית החולים סיינט ת'ומס. מהחדר בו שכבתי נהגתי להשקיף על הנהר. השיר גם נכתב על זיכרון שלי בו אמי ואבי לקחו אותי לפסטיבל. והשיר נכתב גם על זיכרונות שהיו לי עם אשתי בזמנו, ראסה".

הבנתם את התמונה והיא שאין תמונה ברורה, אבל מה שבאמת ברור הוא שהשיר הזה הוא אחד היפים יותר שנכתבו והוקלטו בסיקסטיז ובכלל.

ב-4 במאי בשנת 1973 יצא אלבום משולש בהופעה חיה של להקת הרוק המתקדם המובילה, יס. שמו הוא YESSONGS.

אלבום זה, שבא עם עטיפה מרהיבה של הצייר רוג'ר דין ועם סאונד הקלטה די מאכזב ללהקה בדרג גבוה שכזה, מורכב מהקלטות מסיבובי ההופעות העולמיים, בין פברואר לדצמבר 1972.

בשנת 1972 היה עולם הרוק המתקדם גדול מהחיים, טרם הוחלף על ידי זרם הפאנק. צעירים הלכו אז למופעים כשהם משתוקקים לשמוע יצירות בנות 20 דקות. האלבום YESSONGS תופס את להקת יס בשיא העוצמה המוזיקלית והפופולריות שלה.

מעניין גם לגלות שהאלבום הזה מכיל את מתופף העבר של הלהקה, ביל ברופורד, לצד הקלטות עם מתופף ההווה שלהם אז, אלן ווייט (שהיה "הבחור החדש בשכונה", ומאז, באורח פלא, הוא עדיין נתפס ככזה).

"האלבום הזה מסמל עבורנו סוף עידן", אמר אז הקלידן ריק ווייקמן לרולינג סטון. "בשנים האחרונות היינו במחזור מתמשך של עבודה קשה שבה אנחנו מסתובבים בהופעות, מקליטים אלבום חדש, שוב יוצאים לדרכים כדי לקדם אותו, ואז מקליטים עוד אלבום. זה יכול להימשך עוד ועוד. אחרי סיבוב ההופעות הזה שלנו עכשיו אנחנו נחזור לאנגליה לחמישה חודשים כדי לעשות חזרות ולהקליט את האלבום הבא, שבתקווה יהיה קונספט של אלבום כפול. בפעם הבאה שנצא לסיבוב, ההופעות שלנו יהיו מורכבות רק מאיתנו. אנחנו דיברנו על השמעת סט של שלוש עד ארבע שעות, מה שכנראה רק ייתן לנו זמן לבצע את האלבום החדש ואת CLOSE TO THE EDGE. העתיד מאוד מרגש עבורי".

עיתון רולינג סטון פרסם אז בביקורתו: "להקת יס סובלת מכך שיש בה יותר מדי כישרונות. הסגנונות המוזיקליים השונים של חמשת הנגנים אינם יכולים להשתלב בקלות כגישה אחידה. עם זאת, זהו אלבומם הטוב ביותר מזה זמן מה, עדיף בהרבה על אלבומי האולפן CLOSE TO THE EDGE ו- FRAGILE.

סולן הלהקה הוא ג'ון אנדרסון, זמר מבורך בקול מיוחד בעל מנעד. בצד השלילי, הוא כותב את מילות השירים של הלהקה שהן מהונדסות ולפעמים חסרות טעם. זה היה ג'ון שדחק בשאר חברי הלהקה (במיוחד ריק ווייקמן, קלידים) לסולו ארוך יותר, כפועל יוצא של הערצתו לסולנים כמו קית' אמרסון וג'ון מקלפלין.

השיר PERPETUAL CHANGE הוא אולי הטוב ביותר באלבום; הלהקה משתמשת בו בדינמיקה כדי לבנות קרשנדו מלא רגש. למרבה הצער, השיר מסתיים בסולו תופים מוריד שיא ומונוטוני. השיר I'VE SEEN ALL GOOD PEOPLE היה יכול להיות טוב יותר אם הבס והתופים לא היו בקול רם כל כך במהלך הקטע האקוסטי. הם מסיחים את הדעת מהרגש. אבל הגרסה החיה של ROUNDABOUT נשמעת מרגשת יותר מהמקור והשיר AND YOU AND I די ממריץ.

למעשה, אם העניין שלנו לא היה מופנה באופן עקבי לסולואים, שבאופן אידיאלי ניתן היה לצמצם את אורכם ומספרם בעריכה, והייתי יכול להמליץ ​​על YESSONGS ללא סייג. אך אי אפשר לעשות זאת כאשר השירים היפים מופרעים ללא הרף על ידי קטעי סולו בכלי יחיד שמוסיפים רק אורך לתזמון האלבום ושום דבר לכוח המוזיקה של להקת יס".

האמת? אני מסכים עם הביקורת הזו בעניין הסולואים המוגזמים. אבל גם איכות צליל ההקלטה מבאסת אותי. זה באמת מדהים אותי לחשוב כיצד הלהקה, שבאלבומי האולפן שלה שקדה על כל פרט ופרט, נתנה לאיכות שכזו לצאת לאור. זה מזכיר לי אלבום הופעה חיה משולש אחר, וגם כן של להקת פרוגרסיבית, שאיכות הקלטתו מבאסת. אני מדבר על WELCOME BACK MY FRIENDS TO THE SHOW THAT NEVER ENDS, של להקת אמרסון, לייק ופאלמר.

האלבום YESSONGS הביא עמו גם סרט קולנועי ובו צילומי הלהקה בהופעה עם קטעים ממנו. גם שם, לצערי, האיכות לא טובה, אבל עדיין, עם הוויז'ואל, יש פה דוקומנט תקופתי מעניין. הגיטריסט סטיב האו בספרו: "זה היה אלבום משולש מצליח מאוד ברחבי העולם, שנמכר בצורה מדהימה בגרמניה. ניסינו לערוך מיקס לשלושת התקליטים בו כמו שעושים לאלבום אולפן, וזה לקח חודשים של עבודה, למטה באולפני ADVISION. אבל נשבענו שלעולם לא נחזור על החוויה. בעתיד, טכנאי עצמאי אחד יישכר כדי לעשות מיקס עם קלט מחברים בלהקה, אשר פירושו שהוא נשאר עצמאי למדי וצריך רק אישור להקה לפני כן למאסטרינג ויציאה לחנויות. זה שחרר אותנו מעבודה קולקטיבית אינטנסיבית וכך הוצאנו אינספור תקליטי הופעות בדרך זו".

אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459

ב-4 במאי בשנת 1982 יצא תקליט חדש ללהקת קווין, שהרים גבות רבות בקרב מעריצי ארמון המלוכה. שמו הוא HOT SPACE. לא תאמינו מה קרה שם, בעת הכנתו. בואו לקרוא...

שנה לפני כן הייתה להקת קווין על גג העולם. ההצלחה האדירה של אוסף להיטיה הראשון, כמו גם תקליטונה עם דייויד בואי ('תחת לחץ') הציבו אותה שוב בצמרת. אבל כשיוצא אוסף להיטים שכזה, ברור כי נמתח קו בין עבר לעתיד. וגם התקליטון הנהדר הזה עם בואי הבליט את העובדה כי חברי להקת קווין מושכים לכיוונים שונים. מה יהיה עכשיו? כיצד קווין יסתגלו לשינוי הסגנון המוזיקלי הכללי בעולם? עדיין, רבים לא ייחלו לתשובה כמו התקליט HOT SPACE שהפך לנקודת שפל ברורה והקהל הרחב בחר לקטול להקה שהלכה על קו אחר ממה שציפו ממנה.

הפעם הוחלט כי צליל הריקודים במועדונים יהיה הקו המנחה. הבסיסט ג'ון דיקון שמח להצטרף לדעתו של פרדי מרקיורי בעניין מול שני דוגלי-הרוק בחבורה, הגיטריסט בריאן מאי והמתופף רוג'ר טיילור, שלא שמחו ממה שקורה. לשניים לא הייתה האפשרות למחות מול הצלחה פנומנלית של השיר ANOTHER ONE BITES THE DUST, שהביא מיליוני מעריצים חדשים ללהקה.

להקת קווין חזרה למינכן כדי להקליט את האלבום הזה. רוג'ר טיילור המתופף הוציא אלבום סולו ('כיף בחלל', שבניגוד לסרט רפסודיה בוהמית היה הראשון מהארבעה להוציא תקליט משלו) והתחושה הייתה כי הנה תיכף יוציאו הארבעה יחדיו עוד תקליט משובח. אבל העניינים הידרדרו במהרה. האולפן ('מיוזיקלנד') שכן במרתפו של מלון ענקי ודיכא את הנוגעים בדבר. 'הבניין הזה היה ידוע, בשל גובהו הרב, כמקום האידיאלי עבור אנשים להתאבד מהגג', הסביר בריאן מאי. חודשים עברו עימם שם כשכל יום מוסיף מתח נוסף. ימי שנות השבעים נראו כעבר רחוק ואת מקומם תפסה שנת 1982 שסימנה את קו התפר הברור בין עולם הרוק הישן לפופ המסונטז.

בתקליטיה הראשונים התגאתה קווין כי אין כלל שימוש בסינטיסייזרים בהפקותיה. בשנת 1980 כבר קיבל המכשיר האלקטרוני שימוש נרחב כשבשנת 1982 נוספו אליו גם, רחמנא לצלן, מכונות תופים. תוסיפו לזה סולן עם שפם טרי יחסית ומיניות נטענת שאפילו נשמעת גונחת באופן מביך באחד השירים (BODY LANGUAGE)- והרי לכם מטרה נוחה לחיצים רעילים. חברי הלהקה חוו משברים ברורים מול מרקיורי, שהעסיק אז מנהל אישי ושמו פול פרנטר. "פרנטר רצה שהמוזיקה שלנו תישמע כפסקול כניסתו למועדון של גייז", הסגיר טיילור בראיון עימו לבי.בי.סי, "ואני ממש לא רציתי את זה".

פרנטר תיעב גיטריסטים וראה בבריאן מאי גיטריסט כזה שפג תוקפו. מאי, מצידו, תקף את ג'ון דיקון על שירי הפ'אנק שהביא ובהם שום דבר עבורו לנגן, כמו למשל BACK CHAT או COOL CAT, כשהאחרון גם קיבל ניסיון עם קולות רקע מגרונו של דייויד בואי, שביקש בסוף להשמיט את קולו משם רגע אחד לפני שהתקליט יצא ויצר פניקה אדירה. דיקון לא פעם תקף את מאי כי סגנון הגיטרה שלו לא מתאים לשירייו. הריבים ביניהם הגיעו לצעקות.

השעות הקשות באולפן עברו גם עם שימוש רב בקוקאין, שלא היה קשה ללהקה כמו קווין להשיגו ובכמויות רבות. פרדי מרקיורי נשאב למקום בו הוא לא חש מאושר ושאר חברי הלהקה הרגישו זאת היטב. כשנשאל האם הוא נזהר לאור המגיפה החדשה שהחלה להסתובב ועדיין לא כינו אותה בשם איידס, הוא ענה, "אני עושה הכל עם כולם וזה לא מזיז לי". אחד ממאהביו של פרדי אז, בחור מניו ג'רזי ושמו ביל ריד, הסיח את דעתו של הזמר באולפן ומחוצה לו. הימים בהם הקליטו הארבעה יחדיו את התקליט THE GAME חלפו. המשחק נגמר ועתה לא נראו הארבעה יחדיו באולפן, כשבכל פעם נמצאים שניים או שלושה מהם והאלמנט המשלים נעדר.

זמנים אפלים הגיעו. השיר BODY LANGUAGE היה כמנת חימום לקראת אריך הנגן. עם המקצב האלקטרוני שבו והנהמות, רבים תהו להיכן ברח גליליאו פיגרו. גם סרטון הוידאו שצורף לשיר היה קשה לעיכול עבור אלו שראו בקווין להקת רוק. עבור בריאן מאי היה זה כחבל שנכרך סביב צווארו כדי להובילו בכניעה לעבר מוזיקה בתחום שהוא ממש לא רצה להיות קשור אליו. עטיפת התקליט שיקפה היטב את מה שקרה. פרדי מרקיורי וג'ון דיקון מצוירים בדרג הגבוה ואילו רוג'ר טיילור ובריאן מאי מצוירים בדרג התחתון.

להקת קווין כבר לא ניסתה לתעתע בקהל עם דו מיניות, כפי שעשתה בתקופת תקליטיה הראשונים. עתה יש בלהקה אנשים נשואים עם ילדים. הייתה אחריות ומאי וטיילור הבינו כי שליטתם התרופפה ובאופן גס. כשיצא התקליט, רבים התאכזבו והתחלחלו מתוצרת שכיום נשמעת דווקא רעננה יותר מבעבר. המכירות היו חלשות והתהיות בנוגע להצלחתה האמנותית של קווין החלו לנקר. גם שיר לזכר ג'ון לנון המנוח, בדמות LIFE IS REAL, התחבא בביישנות מאחורי פרצי הפ'אנק האלקטרוני, שמוצג כבר בפתיחת התקליט עם STAYING POWER (כולל נגן אורח בדמות מפיק המוזיקה האגדי, אריף מרדין, שסיפק חצוצרה). גם שיר נוסף שהוקלט באותם סשנים, ויצא בסוף רק כצד ב' של תקליטון - SOUL BROTHER - לא הציל את המצב.

בריאן מאי סיפק כמה שירי רוק, בצורת DANCER או PUT OUT THE FIRE וגם בלדה בדמות LAS PALABRAS DE AMOR, שיצאה אף היא כתקליטון אך לא ממש היכתה גלים. את השיר הזה כתב מאי כמחווה למעריצי הלהקה בדרום אמריקה, שקיבלו אותם באהבה אדירה בסיבוב הופעות בשנת 1981. את השיר קידמו חברי הלהקה בתוכנית הלהיטים הטלוויזיונית הבריטית, 'טופ אוף דה פופס', ונראו קפואים לעומת הימים בהם רתחו יחדיו והשפריצו זיקוקים לכל עבר.

טיילור הודה אז כי יש בתקליט מספר שירים שהוא ממש לא אוהב. המעריצים האדוקים של קווין לא קיבלו את השינוי והגיעו לא פעם למופעי הלהקה עם שלטים ובהם נכתב, "הדיסקו שלכם מסריח". פרדי ניסה להשיב להם מהבמה, "אתם יודעים שזה רק תקליט מזורגג אחד. אנשים כל כך מתלהמים עליו". הסדקים החלו להיפער בבניין המלוכה וישיבות להקה העלו את השאלה, האם יש טעם להישאר יחדיו?

ברקורד מירור נכתב בזמנו על התקליט הזה: "בהתחלה אתם תשנאו את התקליט הזה ותתהו מה לעזאזל קווין מתעסקת עם צליל פ'אנקי לבן. ותשאלו גם היכן נקבר בריאן מאי? אבל אז פתאום יכה בכם הברק! עוד שתי הקשבות ותבינו שהמסיבה לא נגמרה, אלא האווירה שבה השתנתה.

מארז הלהיטים שיצא לקווין אשתקד ודאי שיטה ברבים להאמין שהלהקה תישאר בנישה הנוחה לה. אבל התקליט החדש אינו כזה. והשיר UNDER PRESSURE, הלהיט ההוא עם דייויד בואי, אינו משקף אותו. בהקשבה ראשונה זה נדמה שבריאן מאי אבוד. זאת עד ששמים לב לצלילי גיטרה שונים ועדינים יותר שבאים ממנו.

חלק מהמעריצים הלא גמישים של הלהקה יתפלצו מהתקליט הזה. אבל הם צריכים להודות ללהקה האהובה עליהם שהיא לא עומדת במקום ומרקיבה. יש על ההתחלה את לד זפלין שפוגשים את אנשי הכפר, בשיר STAYING POWER, עם חטיבת כלי נשיפה מובילה ושירה בנויה לתלפיות של פרדי. לעיתים יש תחושה, בהמשך האלבום, שקווין מותחת יותר מדי את הגבול. שיר המחווה לג'ון לנון, LIFE IS REAL, ניצל משעמום בזכות המילים שבו. בסופו של דבר, יש פה סגנונות חדשים בעולם חדש של ערכים. אתם תאהבו את זה".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "להקת קווין תמיד שלטה בסאונד על חשבון נשמה. הנגינה התזמורתית של בריאן מאי תמיד העניקה ללהקה את אלמנט הרוק שלה. אבל בתקליט החדש יש בעיקר התרברבות ריקנית. השיר BACK CHAT נשמע כמו מוזיקה מתאימה לדיסקוטק עם רחבת ריקודים מקרח".

פרדי מרקיורי: "אני חושב שהתקליט הזה היה אחד הסיכונים הגדולים ביותר שלקחנו, אבל אנשים יכולים להתייחס אליו כמשהו שהוא מחוץ לנורמה. כל מצב הדאנס/פ'אנק הזה היה בעצם הרעיון שלי וזה כמובן לא הצליח כל כך".

רוג'ר טיילור, כרוקר אמיתי שמכבד את עצמו, נתן את פסק הדין בנושא התקליט הזה: "זה היה חרא מוחלט".

 ההרצאה "לילה באופרה – הסיפור האמיתי של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-4 במאי בשנת 1970 נהרגו ארבעה סטודנטים לא חמושים באוניברסיטת KENT שבאוהיו מירי שביצעו אנשי המשמר הלאומי אמריקני.

כמה ימים לפני כן הכריז נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, שהצבא האמריקני יחריף את מלחמת ויאטנם עם כניסתו גם לקמבודיה. היו רבים שמחו נגד המלחמה וביקשו להפסיקה. בקמפוסים רבים מחו סטודנטים נגד ניקסון והמלחמה. מיליונים שבתו מעבודתם ועניין המחאה הפך לשיחת היום.

ביום שישי, מעט לפני חצות, כ-500 סטודנטים השתוללו במרכז קנט וניפצו חלונות. שוטרי העיר הוקפצו לתפקיד. חמישה שוטרים ו-14 אזרחים נפצעו באורח קל. שבעה סטודנטים נעצרו בגין הפרת סדר. למחרת התחדשה ההפגנה בסביבות השעה 8 בערב. כ-500 אנשי המשמר הלאומי נשלחו לקנט כדי להחזיר מפגינים ששרפו את בניין בקמפוס עד היסוד. סטודנטים חתכו צינורות כיבוי והמשטרה עצרה 33 מהם בגין הפרות. למחרת, כשהאלימות פרצה בסביבות 20:00 בלילה השלישי, הוזעקו שוטרים רבים. סטודנטים צעדו שוב למטה העיר וכ-200 מהם ישבו בצומת הרחובות מיין ולינקולן. המפגינים נהדפו לבסוף עם גז מדמיע. 62 נעצרו בגין הפרות.

למחרת, ב-4 במאי, נאספו כאלפיים איש באוניברסיטת קנט. חיילי המשמר הוזעקו למקום ובשעת צהריים פתחו באש. מדוע בוצע הירי באמת? הדבר נותר כתעלומה עד היום אך היה ברור כי יש אדם אחד שאחראי לזה - ריצ'רד ניקסון, שהגיב בזמנו בקרירות על ההרוגים: "כאשר חילוקי דעות הופכים לאלימות זה מזמין טרגדיה".

החדשות והתמונות על הטרגדיה הנוראית הציפו באותו יום את כל כלי התקשורת בארה"ב. סטודנטים נראו מבוהלים וכועסים, דם של קורבנות נראה על המשטח, כשסטודנט אף לקח דגל וטבל אותו באחת מהשלוליות האדומות. ניל יאנג ודייויד קרוסבי היו באותו זמן יחדיו בסאן פרנסיסקו והרגישו כיצד הכעס מתחיל לבעבע חזק בתוכם עם המראות והדיווחים מהתקשורת. יאנג קם לבסוף, הלך להתבודד קצת וחזר עם שיר ביד.

זמן קצר לאחר מכן נפגשו יאנג וקרוסבי בלוס אנג'לס ביחד עם סטיבן סטילס, שהגיע מאנגליה, גרהאם נאש, הבסיסט פאזי סאמואלס ומתופף חדש להרכב בשם ג'וני ברבטה. רביעיית CSNY כבר הייתה מפורקת אך הדחף להקליט את השיר הזה היה חזק מהפירוק. בתחילה הציע קרוסבי שהמתופף להקלטה יהיה ראס קאנקל אך סטילס ונאש רצו את ברבטה, שהיה קודם לכן בלהקת THE TURTLES.

וכך הקליטה הרביעייה המאוחדת, עם חטיבת קצב חדשה, את השיר OHIO. השיר הוקלט באולפני RECORD PLANT והסשן הזה הוגדר אצל כל הנוכחים כסשן טעון באמוציות. בסוף הקלטת השיר פרץ קרוסבי בבכי מר. קרוסבי: "מה שניל יאנג עשה, עם השמת שמו של ניקסון בשיר כאחראי לדבר, זה הדבר האמיץ ביותר שראיתי מכיוונו". יאנג יכל להיעצר על ידי הממשל באשמת בגידה (למרות היותו קנדי ולא אמריקני). בסוף הייתה זו חירות חופש הביטוי שניצחה.

ניל יאנג כתב על השיר הזה באלבום אוסף שלו, שנקרא DECADE, את הדברים הבאים: "זה לא יאמן שהייתי צריך לכתוב את השיר הזה. זה אפילו אירוני שאני רכבתי פה על גב ארבעת הסטודנטים שמתו על מנת ליצור מוזיקה. אך זה השיר הטוב ביותר שכתבתי לרביעייה שלנו". רק טרגדיה כה קשה הצליחה לחבר יחדיו, ולו לרגע קט, את ארבעת החברים ליצירה אחת קצרה אך מאד משמעותית, שהוקלטה ב-21 במאי 1970 באולפני RECORD PLANT שבהוליווד. המונח TIN SOLDIERS, שיאנג הציב בתחילת השיר, מתייחס לחיילים הממושמעים של ניקסון, שפועלים לפי גחמות הבוס ללא שום שיקול דעת משלהם.

"חיילי צעצוע וניקסון באים

אנחנו סופסוף לבדנו

הקיץ אני שומע את הלמות התוף

ארבעה מתים באוהיו.

חייבים לרדת לעומק העניין

כי חיילים יורים בנו

זה היה צריך להיעשות ממזמן.

ומה אם היכרת אותה

ומצאת אותה מתה על הקרקע?

איך תוכל לברוח בהיותך יודע?"

ג'רי קאסייל, שהיה אז סטודנט שם, סיפר שנים לאחר מכן: "הייתי חבר שם בקבוצה אנטי מלחמתית שניסתה לשקם את הדמוקרטיה בזמן בו ניקסון דרך עליה בשיטתיות. ההפגנה באותו יום נסבה סביב הדרישה להניא את ניקסון מכניסת ארה"ב, במסגרת מלחמת ויאטנם, לקמבודיה. ניקסון ניסה להסתיר זאת מהציבור, אך אנו גילינו את מניעיו יום אחד לפני ההפגנה הגדולה. ניקסון פשוט החליט והלך על זה, מבלי לבקש אישור מהקונגרס. הוא עשה את זה על דעת עצמו בלבד. אז התאגדנו 3,500 סטודנטים בשעת צהרים. המושל של אוהיו היה דווקא בעד המלחמה ודאג להציב יום לפני כן משמר כבד, כי חש שתקרא תסיסה על כך.

הוא כבר התכונן כך שחקק חוק שישעה את כל מי שיעז לצאת בקמפוס נגד החלטת ניקסון. וכך, בזמן שהתאגדנו שם, באו מולנו אנשי המשמר וצעקו שכולנו נלך לכלא על זה. התחלנו לצעוק והם החזירו בגז מדמיע. לא האמנו כי בנשק של המשמר יש תחמושת חיה. אבל לפתע הם יצרו שורה. הראשון בהם כרע ברך והשני נעמד לידו ושניהם פשוט ירו לכיווננו. והם הרגו ארבעה סטודנטים, כששניים מהם כלל לא היו מעורבים בהפגנה אלא פשוט נקלעו לשם, כשיצאו משיעור. כדורים החלו לשרוק לכל הכיוונים. זה היה נראה כאילו החיילים יורים במטווח. אחד הכדורים שחלפו מעלינו המשיך ופגע בגבו של סטודנט שבדיוק בא להיכנס למכוניתו. הדבר הותיר אותו נכה לכל החיים.

בקיץ שלפני היום הזה הכרתי שני חברים חדשים בקמפוס - ג'פרי מילר ואליסון קראוס, שנהרגו בירי הזה. כשראיתי את אליסון שוכבת על הבטן עם פצע יציאה בגב - כמעט והתעלפתי במקום. צנחתי על הדשא לידה ולא הצלחתי לזוז. הייתי בהלם. הממשל וגם התקשורת ניסו לטייח ולשקר כמה שאפשר בעניין. זה מדהים כמה הצליחו במשימתם זו. נראה כי המטרה היא לטשטש את העניין כדי לא לפגוע בחלום החירות האמריקאית וכך לגרום להיעלמותו".

סטודנט נוסף, אלן קאנפורה, סיפר: "ביום הזה הסתובבתי שם עם דגל שחור כדי להביע את מחאתי על ניקסון. זה היה עשרה ימים אחרי שנכחתי בהלוויה של חבר קרוב שלי שנהרג בויאטנם. הייתי ממש קרוב לחיילי המשמר, שירו 67 יריות במשך 13 שניות קטלניות. נוריתי במרפק הימני שלי. שרדתי כי קפצתי מיד מאחורי העץ היחידי שראיתי לידי. זמן קצר לאחר מכן נסעתי באוהיו עם עוד כמה חברים ששרדו את האירוע. לפתע שמענו ברדיו שיר חדש של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. זה ריגש אותנו עד דמעות".

הסינגל עם השיר הזה יצא עשרה ימים לאחר הטרגדיה ההיא.

באותו יום של ההרג באוניברסיטה למדו שם כמה אנשים שהפכו לאחר מכן למוזיקאים בעצמם. כריסי היינד למדה שם והקימה כמה שנים לאחר מכן את להקת THE PRETENDERS. גם שני חברים שהקימו לאחר מכן את ההרכב DEVO למדו שם באותו יום. להקת DEVO אף הקליטה גרסה משלה לשיר הזה בשנת 2002.

לחיילים שנלחמו באותו הזמן של 1970 בוויאטנם היה קשה מאד לשמוע את השיר הזה כשהתנגן באוזניהם. מבחינתם, להילחם עבור נשיא שמאפשר הרג שכזה של אנשים שמחו נגד המלחמה היה דבר בלתי נסבל.

ב-4 במאי בשנת 1973, נבהל פרנק זאפה מלהקה אחרת וניגש לשנות במהירות את אופן ההופעה שלו.

הופעות החימום להופעותיו של זאפה היו אז מגוונות למדי, והאמנים המחממים היו מוכרים בדרך כלל לקהל של זאפה. לדברי כמה מעריצים, אחת מחוויות ההופעות הטובות ביותר הייתה כאשר חיממה להקת הפיוז'ן, מהאווישנו אורקסטרה, בראשות ג'ון מקלאפלין, שמונה הופעות של זאפה באביב של 1973.

משתתפי ההופעה בטורונטו, ב-4 במאי 1973, זוכרים פתיחה ביצועית יוצאת דופן של מהאווישנו, שהייתה חזק כמו בתקליטם השני, BIRDS OF FIRE, שיצא בתחילת אותה שנה. זאפה הקשיב לפתיחה שלהם ונבהל מהעוצמה המוזיקלית. הוא לא רצה שמופע החימום יתעלה עליו, אז הוא שינה את הסט שלו כך שיכלול חלקים ארוכים יותר, עם המון מקום עבורו לאלתר.

נגן הבס שלו, טום פאולר, דיווח שזאפה כתב אז לעתים קרובות מנגינות על המקום, בהשראת המקצבים המאתגרים של מהאווישנו אורקסטרה. "אני זוכר שהופענו בספקטרום בפילדלפיה שזה אולם כדורסל עם חדרי הלבשה למעלה. הייתי שם למטה והקשבתי למהאווישנו ואז עליתי למעלה ושם מצאתי את פרנק כותב בצורה מוזרה מנגינות על המקום שהושפעו מאוד מדברים שמקלאפלין עשה".

ב-4 במאי בשנת 1987 מת איש הבלוז, פול באטרפילד, כשהוא רק בן 44.

משיכתו של הזמר ואיש הבלוז האמריקני-יהודי, פול באטרפילד, לבלוז החלה בגיל 16, כשהקשיב למאסטרים השחורים של הסגנון. הוא אימץ לחיקו את המפוחית והחל ללמוד לנשוף בה כהלכה, כשהמודל שלו היה וולטר הקטן, שהיה מחלוצי המשתמשים במפוחית שהוגברה באופן חשמלי. "לא אני בחרתי במפוחית – היא בחרה בי", נהג להגיד לסובביו.

בשנת 1963 הוא הקים את "להקת הבלוז של פול באטרפילד", כשהוא מעסיק בה נגנים לבנים ושחורים יחדיו. הלהקה הפכה במהרה, באמצע שנות השישים, לאטרקציה בימתית חמה באמריקה וקיבלה הצעה להקליט אלבום בחברת התקליטים ELEKTRA. אבל היה זה אלבומה השני של הלהקה, EAST WEST, שמשך את תשומת הלב הרבה, כשיצא באוגוסט 1966.

למרות שהלהקה עשתה כמה תקליטים נהדרים, היא חוותה יותר מדי טלטלות ושינויים שהיקשו על נסיעה בטוחה במסלול הקריירה. באטרפילד הופיע לסירוגין עד תחילת שנות השמונים, כשהתמכר להרואין. בערך באותה תקופה הוא היה המום לשמוע על מותו של עמיתו לשעבר בלהקתו, מייק בלומפילד.

כשחזר לבמה בתחילת 1987, היה נדמה שהוא כשיר לפעולה, אך לקרוביו היה ידוע מזה זמן שהוא משתמש רבות בסמים ובאלכוהול שפגעו באיברי העיכול שלו. עד שנמצא על ידי מנהלו ללא רוח חיים, במטבח ביתו שבהוליווד.

גם זה קרה ב-4 במאי:

- בשנת 1937 נולד הגיטריסט דיק דייל (שידוע בעיקר כגיטריסט מוזיקת SURF). שמו האמיתי הוא ריצ'ארד אנטוני מונסור. סיגנון נגינתו המהיר היווה השראה אדירה על גיטריסטים רבים וידועים. הוא מת בשנת 2019 בגיל 83.

- בשנת 1968 ביטלה להקת ביץ' בויז מופע משותף שהיה אמור להיות לה עם הגורו מאהרישי מאהש יוגי באולם SINGER BOWL. לאולם הגיעו יותר שוטרי אבטחה מאשר אנשים בקהל. ליתר דיוק, 800 איש בלבד הגיעו לאולם שהכיל 16,000 איש. סיבוב ההופעות המשותף של הגורו והלהקה היה אכזבה גדולה. המהארישי לא היווה את מוקד המשיכה שלו ציפה סולן הלהקה, מייק לאב.

- בשנת 1949 נולד זאל קלמינסון, הגיטרסיט בעל תחפושת הליצן בלהקתו של אלכס הארווי משנות השבעים.

- בשנת 1982 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת דוראן דוראן, עם השיר HUNGRY LIKE THE WOLF.

- בשנת 1964 נוסדה בבירמינגהם להקת המודי בלוז. ריי ת'ומאס, דני ליין ומייק פינדר הקימו את ההרכב על קונספט הרית'ם אנד בלוז ובשם שונה - THE M&B FIVE.

- בשנת 1973 פתחה להקת לד זפלין את מסע ההופעות עם תואר הלהקה הרווחית ביותר לשנה זו.

- בשנת 1969 הגיעו הזמר אל סטיוארט וחברתו מנדי למסיבה בביתו של הזמר ג'ון מרטין. מסיבה זו תשפיע על סטיוארט לכתוב שיר בשם NIGHT OF THE 4TH OF MAY.

- בשנת 1968 הופיעה להקת STEPPENWOLF לראשונה בטלוויזיה אמריקנית עם השיר BORN TO BE WILD. זה היה בתוכנית AMERICAN BANDSTAND.

- בשנת 1942 נולד רוני בונד, המתופף של להקת הטרוגס (עם הלהיט WILD THING).

- בשנת 1979 יצא תקליט חדש לפרנק זאפה, ORCHESTRAL FAVOURITES. זאפה לא אישר את הוצאת התקליט הזה אך חברת התקליטים, שהסתכסכה עמו אז, דאגה להוציאו בכל זאת ועם מעט שיווק מצדה.

- בשנת 1974 הגיע הביצוע של להקת גראנד פאנק את השיר THE LOCO-MOTION למקום הראשון במצעד האמריקני. ביצוע זה גרם למעריצי הלהקה לפנות למחנות השונים; היו כאלו שאהבו את זה ואחרים תיעבו.

- בשנת 1923 נולד המתופף של להקת SPIRIT, אד קסידי, שהיה גם סמל הלהקה עם קרחתו המנצנצת. כמו כן, הוא היה אביו החורג של גיטריסט הלהקה, רנדי קליפורניה. הוא מת ב-6 בדצמבר 2013.

- בשנת 1982 עלתה קבוצת הכדורגל ווטפורד, בהנהגתו של היו"ר אלטון ג'ון, שהשקיע בה רבות, לליגה הראשונה של הכדורגל האנגלי עם ניצחון על ורקסהאם. הקבוצה הייתה בליגה הרביעית הנמוכה כאשר אלטון נכנס לתפקיד היו"ר בשנת 1976.

ב-4 במאי בשנת 1977 יצא תקליט הופעה חדש ללהקת הביטלס - AT THE HOLLYWOOD BOWL.

חברת התקליטים האמריקנית קפיטול, שהייתה אחראית על קטלוג הביטלס בארה"ב, הקליטה את הביטלס פעמיים ב'הוליווד בול' שבלוס אנג'לס. פעם אחת ב-1964 ופעם שניה ב-1965. המטרה בכל פעם הייתה להוציא תקליט בהופעה של הלהקה.

אך ההקלטות נשארו במחסנים עד שצצו לפתע עם תקליט בשם THE BEATLES AT THE HOLLYWOOD BOWL. בתקליט הזה יש שישה שירים משנת 1964 ושבעה מההופעה השניה ב-1965. במקור תוכנן התקליט לצאת ב-16 במאי 1977 אך חברת התקליטים מיהרה להקדים את הוצאתו כדי להילחם בתחנות הרדיו שהחלו להשמיע הקלטות בוטלג מההופעות האלו. השינוי הפתאומי בתאריך היציאה גרם לפגיעה במערכת השיווקית של החברה לקראת הוצאת התקליט. אנשי מפעל התקליטים של החברה היו בדיוק באמצע הכנת עותקים של האלבום BOOK OF DREAMS של 'סטיב מילר בנד'. להפתעתם וחרדתם הם התבשרו שעליהם להכין במקביל ומיד עותקים מהתקליט הזה של הביטלס.

כשהבינה החברה שלא תעמוד בזמן עם ייצור כל העותקים, היא פנתה בבקשה לחברת התקליטים DECCA (שידועה בעיקר כחברה שדחתה את הביטלס בשנת 1962) שתעזור לה לעשות זאת במפעליה.

התקליט הזה הצליח להגיע למקום השני במצעד האמריקני. התקליט היחיד שחסם אותו מהגעה לפסגה היה RUMOURS של פליטווד מאק. עיתון המוזיקה BILLBOARD פרסם ביקורת חיובית על התקליט וציין שזהו דוקומנט חשוב ואמיתי של הביטלס. צרחות הקהל היו, מבחינת כתב הביקורת, חלק חשוב מאד מהמוזיקה והאווירה.

ההופעה משנת 1964 נערכה ב-23 באוגוסט. כל 17,256 הכרטיסים נמכרו מראש בפחות משלוש שעות.

ההקלטה של ההופעה הופקה על ידי אחד מקודקודי חברת קפיטול, ויל גילמור. טכנאי ההקלטה היה עוזרו של ג'ורג' מרטין, יו דייויס. מרטין עצמו נכח באולם באותו יום אך לא סייע להקלטה כי לא היה חבר באיגוד המפיקים האמריקני. כל המוזיקה והאווירה הוקלטו על מכשיר של שלושה ערוצים בלבד. השירה הייתה בערוץ אחד. גיטרות בערוץ השני ובס ותופים בערוץ השלישי. המיקרופונים של השירה קלטו גם את הצלילים שבקעו ממגברי הגיטרות.

גילמור המפיק התפלל שרעש הקהל לא יפריע לו בהקלטתו, אך הרעש הצווחני הבלתי פוסט ובלתי נסבל חדר בקלות להקלטה. הרעש היה כה חזק שמנוע של מטוס לא היה נשמע כלל לו טס מעל המקום.

ג'ורג' מרטין וחברת EMI הבריטית לא היו נלהבים להוציא אז תקליט בהופעה של הביטלס. מרטין ציין כי הקלטה בהופעה של הביטלס לא תשתווה כלל למה שהוא השיג באולפן. וחברת EMI הייתה בטוחה שקהל רוכשי התקליטים לא ירצה לקנות תקליט בהופעה כשהשירים עצמם נמצאים באיכות טובה יותר בתקליטים הרגילים. אך חברת קפיטול הייתה שונה בדעתה כי ידעה שהקהל האמריקני שונה מהקהל הבריטי מבחינת צריכת תקליטים ושתקליט כזה יהיה בשבילם מזכרת טובה מביקור הלהקה שם.

חברי הביטלס עצמם אמרו בראיונות שתקליט כזה טוב כמזכרת אישית אך לא לקהל הרחב. לבסוף היו אלה הביטלס עם ג'ורג' מרטין שחסמו את הוצאת התקליט ב-1964. איכות ההקלטה היא הגורם העיקרי לכך מבחינתם. חברת קפיטול, שלא אהבה לבזבז משאבים לעשיית כסף, השתמשה בקטע מההקלטה הזו בתקליט דוקומנטרי שהוציאה ב-23 בנובמבר 1964 בשם THE BEATLES STORY.

ההקלטה הבאה בהוליווד בול נעשתה בשתי הופעות, ב-29 וה-30 באוגוסט 1965. גילמור היה שוב זה שהפיק גם הפעם את ההקלטה וג'ורג' מרטין לא היה נוכח. תקלות טכניות לא היו חסרות הפעם. הכבל שחיבר את המיקרופונים של פול וג'ורג' לקונסולת ההקלטה לא חובר כראוי במהלך שלושת השירים הראשונים. ברמקולים של האולם עצמו נשמעו קולותיהם אך בהקלטה נשמע רק קולו של ג'ון. גם מגבר גיטרת הבס של מקרטני עשה צרות. עוזר הלהקה, מאל אוונס, נאלץ כמה פעמים לעלות לבמה בזמן ההופעה ולנסות לתקן את העניין. אך חברת CAPITOL לא היססה וערכה את מה שנראה לה סביר ותכננה להוציא את התקליט ב-1966, לקראת חג המולד. גם הפעם המוצר לא יצא לשוק.

בשנת 1976 קיבלה חברת קפיטול חזקה מחודשת על קטלוג הלהקה ואחד הדברים הראשונים שחשבה היה להוציא תקליט בהופעה חיה עם הביטלס. נשיא החברה, בשקאר מנון, פנה לג'ורג' מרטין בניסיון לשכנעו לקחת חלק בפרויקט. הפעם מרטין גילה עניין באווירה המחוספסת והמחשמלת שנגלתה לאוזניו מההקלטה.

הוא לקח את המאסטר עם שלושת הערוצים לאולפני AIR שבבעלותו בלונדון. שם הוא העביר את ההקלטה, ביחד עם הטכנאי ג'ף אמריק, למיקסר של 24 ערוצים לפני עריכת מיקס מחודש. בינואר 1977 הסתיימה העבודה של מרטין והמאסטר הערוך נשלח לחברת קפיטול.

פול, בזמנו, על התקליט: "לא הקשבתי לזה. ג'ף אמריק כל הזמן אומר לי שזה דווקא טוב. זה לא מעניין אותי. יש לי המון הקלטות כמו זו באוסף הפרטי שלי. אבל בטח שמעתי את ההופעה בהוליווד בול מתישהו, כי הרי אני אחד מאלו שעשו אותה".

ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-4 במאי בשנת 1973 יצא בארה"ב התקליט RED ROSE SPEEDWAY של פול מקרטני ולהקת כנפיים.

היה זה בתקופה בה נוצרה התעניינות מחודשת רבה מאד סביב הביטלס שהתבטאה בהוצאת האלבומים הכפולים עם להיטי הלהקה, שנקראו (לא באופן רשמי) בשמות 'האלבום האדום' ו'האלבום הכחול'. שבוע לאחר צאת שני האוספים האלה יצא הסינגל MY LOVE של מקרטני. באנגליה יצא האלבום הזה ב-4 במאי 1973.

מקרטני רצה בשנת 1972 להרחיב את ההרכב שלו, וצירף נגן גיטרה חשמלית מעולה בשם הנרי מקולוק, שהגיע אחרי שלוש שנים בהן הופיע עם ג'ו קוקר. הגיטריסט הנרגש נדהם לגלות שהשיר הראשון שהוא נאלץ להקליט עם מקרטני זה שיר שנקרא GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH. השיר יצא על גבי סינגל שהוחרם לגמרי מהשמעות ברדיו בי בי סי הבריטי. מקולוק, שהוא אירי במוצאו, נאלץ לבלוע את הרוק שלו ולנגן. הוא לא רצה להיות פעיל פוליטי. הוא רצה רק להמשיך ליהנות מחיי הרוק'נ'רול עם אחד המוזיקאים הגדולים בעולם, והנה הוא נאלץ לייצג עמדה פוליטית שקשורה בו.

אם זה לא היה מספיק בשביל הגיטריסט החדש, הרי שמיד לאחר מכן הוא נאלץ לנגן בעיבוד שמאלצי לשיר הילדים MARY HAD A LITTLE LAMB. מקרטני הרגיע אותו באומרו שזו פשוט התחייבות קטנה שלו לבת שלו מרי, שאהבה מאד את השיר הזה. הוא הוסיף שאחרי זה העסק יהפוך לרציני יותר.

אין מה להתווכח, למקרטני היה אומץ רב בכל מה שעשה. כולל לקחת את ההרכב הזה ש WINGS לסיבוב באוניברסיטאות ברחבי אנגליה, כשכולם נוסעים יחד באוטובוס ששכרו במיוחד. האוטובוס נצבע בצבעים פסיכדליים. ככה כל הלהקה נסעה יחדיו עם נשותיהם וילדיהם, כשפול לעתים רבות הוא זה שנהג. מקרטני לקח את רעיון "מסע הקסם המסתורי" והפך אותו למציאות. כמו שאמרתי - הוא איש אמיץ ולכן יש לקבל גם את הכישלונות שלו באהבה רבה. כי ככה אמור להתנהג אמן אמיתי שמכבד את עצמו.

כשהלהקה הגיעה לעיר מסוימת, מקרטני בדק אם יש אוניברסיטה שמעוניינת בהופעה. וכך הוא סגר אז הופעות. הסטודנטים לא ידעו לקראת איזו הופעה הם הולכים, עד שהבינו שמולם מנגן למעשה אחד המוזיקאים הגדולים בעולם. גם שכר ההופעה (שלא היה גבוה...) חולק שווה בשווה בין כל הנגנים (כולל מקרטני עצמו).

המתחים לא אחרו להגיע, כשמקולוק ציין בפני מקרטני שאולי הגיע הזמן להוסיף קלידן רציני במקום לינדה, שלא ידעה כלל לנגן אך הופקדה על עמדת הקלידים וניגנה תפקידים מינימליים שפול לימד אותה.

דבר נוסף שהעיב על סיבוב ההופעות היה מעצרם של פול, לינדה והמתופף דני סיוול. זה בעקבות מעטפה שנשלחה אליהם מלונדון ובתוכה סמים. מי ששלח את המעטפה לא טיפל בה כראוי וכשהיא הגיעה לסניף הדואר המקומי אליו נשלחה. הדבק שחתם את המעטפה נחלש והציצו מתוכה החומרים המפלילים. דני סיוול נעצר בגלל שעל המעטפה צוין שמו בלבד. העונש שלהם היה קנס של 1,800 דולר לכל אחד מהם.

הסשנים לאלבום נערכו בין מרץ לדצמבר 1972 בכמה אולפני הקלטות בלונדון. פול הפיק את האלבום כשהפעם הוא לא העניק קרדיט הפקה שווה לאשתו, לינדה, כפי שעשה בפעמים הקודמות. אך פול הערמומי דאג לכתוב שכל השירים נכתבו על ידי MCCARTNEY (מבלי לציין אם זה הוא או לינדה).

התכנון המקורי היה להוציא את RED ROSE SPEEDWAY כאלבום כפול. אך אנשים בחברת EMI יעצו למקרטני לקצץ אותו לאלבום בודד. זאת כנראה בשל נתוני המכירות הזעומים של התקליט הקודם, WILD LIFE, ושל שלושת הסינגלים האחרונים שהוא הוציא. מקרטני תכנן לכלול באלבום הכפול גם שירים שהוקלטו במהלך הסשנים לאלבומו השני, RAM.

ההחלטה לצמצם את התקליט לבודד אכזבה גם את שאר חברי הלהקה. דני ליין ראה כיצד השיר שלו, I WOULD ONLY SMILE, הוצא עקב כך מרשימת השירים לתקליט. כך קרה גם לשיר I LIE AROUND בו ליין שר סולו. גם שיר של לינדה בשם SEASIDE WOMAN קיבל גורל דומה. מקולוק הגיטריסט התבאס כשראה שמקרטני בחר לאלבום הבודד דווקא את השירים הקלילים יותר. הוא ציפה שהאלבום הכפול יראה את הצד הרוקי של הלהקה. השירים שנכנסו לבסוף לאלבום מציעים מגוון מעניין של סגנונות.

האלבום עצמו אינו מושלם. יש לו את הבעיות שלו אך התמונה הכוללת דווקא מדברת לטובתו. הבעיה הגדולה ביותר שלו היא, שאלבום נוסף של WINGS שיצא באותה שנה (BAND ON THE RUNׂ) הפך הצלחה היסטרית ביותר וגרם לאלבום הזה לשבת בפינה בבושת פנים.

זה למעשה אלבומו המופק הראשון של מקרטני. אלבום שבא עם עטיפה של הפקה אולפנית. כך שזה יכול להיחשב כאלבום הראשון שהוא תשובה של פול לאלבומים המופקים שיצאו לשני חבריו מהביטלס, ג'ורג' האריסון וג'ון לנון (שניהם עבדו אז עם מפיק העל פיל ספקטור). תקליט זה עדיין נחשב כאלבום מעבר של מקרטני לקראת הצלחתו הגדולה. ולכן הרבה נוהגים לתייג אותו כאלבום בינוני וחסר ניצוץ.

התקליט נפתח בשיר BIG BARN BED, שמקרטני הציג קטע קצרצר ביותר ממנו בחלק מהשיר RAM ON שיצא בצד ב' של התקליט RAM. הסינגל שיצא מהאלבום, MY LOVE, הוא אחד השירים היפים ביותר שיש למקרטני (והוא כמובן הוקדש אשתו, לינדה). זה השיר שגרם לאלבום להימכר היטב. ניצוץ מיוחד בשיר הזה הוא סולו הגיטרה החשמלית של מקולוק. זה אחד הסולואים היפים ביותר שיש. אך הסולו היפה הזה הוביל זמן קצר לאחר מכן לסצנה לא נעימה. פרץ ריב בין מקרטני למקולוק. הגיטריסט האשים את הבוס שלו כי הוא לא מאפשר לנגנים האחרים להתבטא ושהוא למעשה השליט היחיד בהרכב. הגיטריסט האירי סיים את דבריו, ארז את המגבר שלו ונסע משם ללונדון. הוא לא חזר יותר להרכב.

המתופף דני סיוול מיהר לעזוב גם כן. הטענה שלו הייתה כי לא ייתכן שהוא יעבוד עבור מוזיקאי בקנה מידה כה גדול וירוויח גרושים. הוא הודיע על עזיבתו בטלפון לפול, שניה לפני שהם היו אמורים לטוס לניגריה על מנת להתחיל בהקלטת האלבום BAND ON THE RUN. מקרטני כמובן רתח מזעם. הוא צרח על סיוול בטלפון והחליט שהוא הולך להוכיח לשני המוזיקאים שעזבו אותו כי הוא לא צריך אותם בכלל. והשאר היסטוריה.

נחזור לעוד כמה משירי האלבום: השיר GET ON THE RIGHT THING נכתב והוקלט עוד בתקופת RAM. כשהגיע תורו להיות מוקלט שוב לאלבום הזה, מקרטני סירב להוציאו בטענה שתפקיד השירה שלו לא נשמע משכנע מספיק. דני ליין שכנע אותו שזה נשמע נהדר וכך השיר נכלל באלבום.

צד א' של התקליט מסתיים עם השיר LITTLE LAMB DRAGONFLY שגם הוא נוצר עוד מתקופת ההקלטות של RAM. השיר הזה היה מחווה של פול לאחד הכבשים שבחוותו בסקוטלנד. אותו כבש גסס שם כשפול ולינדה ניסו להצילו במשך לילה שלם אך ללא הצלחה.

צד ב' של התקליט נפתח בעוד שיר על חיה. שם השיר הוא SINGLE PIGEON.

התקליט מסתיים במחרוזת של כמה שירים, אם כי הפעם אין את האיכות הגבוהה של המחרוזת שפיארה את האלבום ABBEY ROAD של הביטלס.

שיר נוסף שהוקלט במהלך הסשנים לאלבום ולא נכלל בו, הוא שיר הנושא לפסקול של ג'יימס בונד, LIVE AND LET DIE. השיר הזה (בהפקתו של ג'ורג' מרטין) נכלל בתקליט הפסקול של הסרט.

עיתון המוזיקה 'דיסק' פרסם באפריל 1973 ביקורת על התקליט: "חלק ממנו הוא טוב. חלק אחר הוא רע. חלק חוזר על עצמו וחלק מלודי. בעודי מקשיב לתקליט הזה עוברת בראשי מחשבה על המוזיקאים שעשו דברים מדהימים והפכו מרוסנים. אולי בעתיד אתאהב באלבום הזה. אולי יש לו רבדים שלא גיליתי. אני באמת מקווה כי עכשיו אני לא מוצא אותם".

בעיתון NME פורסם אז בביקורת: "התקליט הזה הוא הטוב ביותר שמקרטני הוציא מאז פירוק הביטלס ונראה כי זה גם הדבר הטוב ביותר שיעשה במסגרת הלהקה הנוכחית שלו. הוא הוכיח היטב את הנקודה שלו פה. נראה כי בזכות האלבום הזה הוא יצליח בעתיד להסתכל לאחור על שלוש שנות קריירת סולו, לאחר הביטלס, מבלי להתבייש - דבר שלנון כנראה לא יצליח לעשות".

פול מקרטני: "התקליט הזה היה למעשה רפרטואר ההופעה החיה שלנו אז. זה אלבום בסדר. יש לו את הרגעים שלו".

דני ליין: "תמיד חשבתי שהתקליט הזה היה יכול להיות נהדר כאלבום כפול ולהציג באופן ברור יותר את הלהקה שעמדה מאחוריו. אבל כשיצא כתקליט בודד חשתי סוג של אכזבה כלפיו".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "כאשר שודר ספיישל הטלוויזיה של פול מקרטני, לפני מספר שבועות, אחת המטרות לכאורה הייתה לספק הצצה חצי ביוגרפית לאדם הפנימי, מעין 'להכיר אותו', במילותיה של הודעה לעיתונות. במקום זאת, התוכנית הוכיחה את עצמה כבלתי אישית במקרה הטוב, כאשר מקרטני מרוחק מהמצלמה ומספק דיוקן לא קרוב ואינטימי. למרבה האירוניה, הרגעים המרתקים ביותר שם היו כאשר עוברי אורח התבקשו לשיר קטעים משירי הביטלס, ואם ההפקה שלאחר מכן לא עשתה דבר כדי לרפא את בעיית התדמית המתמשכת של מקרטני, זה בוודאי לא עזר להצעות המוזיקליות שלו, שנראו רגילות ומאכזבות.

עם זאת, הטלוויזיה כמדיום דורשת תשומת לב, והמוזיקה של פול מקרטני נוטה להתפורר בבדיקה ממושכת. הוא אינו כותב מילים אינטנסיבי במיוחד, מעדיף במקום זאת לבחור את המילים שלו לפי צליל ולהרגיש לבד, ונראה שהלחנים שלו - במיוחד בחומר אופטימי יותר - מטופחים באמצעות הסתמכות בסיסית על ריף שמסתובב. מבחינה מתמטית זה לא מוסיף כלום, אבל ברדיו ובאמצעות האזנות חוזרות ונשנות, כוחו של שילוב פשוט זה עולה בהתמדה, כך שמה שנמסר לבסוף לקהל הוא שיר הפופ המעודן, הנעים, הנגיש ללא ריכוז שמביא מכירות תקליטים, ללא התנצלויות באמצע הדרך.

למעשה, אם פול מדגים משהו עם האלבום הזה, זה טמון במיומנות שלו כמעבד, במיקום הכלים שלו וברצף התנועות שהוא חורץ בתוך כל מנגינה נתונה. זה בטח לא בסדר הגודל הפזמונים הביטלסיים האלו, אבל לאחר זמן מה אתה עלול למצוא את עצמך מחכה לדמות הגיטרה הבתולית ההיא, לקריאת הביניים בתוף, לשטיפת הרמוניות הרקע שנקבעות בקפידה בכל יצירה. אל תטעו, למרות שהשירים נזקפים לזכותם של משפחת מקרטני, ולמרות שלהקת כנפיים עובדת במידה מעוררת הערצה של איפוק מאופק, זה באמת האלבום של פול. הוא שולט בו בצורה שלא הייתה כך מאז תחילת קריירת הסולו שלו, והתוצאות הן לטובה. הקול שלו מצוין באופן עקבי, הבס שלו מספק את הכיוון לרוב היצירות המעוטרות יותר.

עם זאת, המחרוזת שתופסת 11 דקות של הצד השני, מורכבת מארבעה שירים הקשורים זה לזה בקושי. קו העלילה מבוסס באופן רופף על המסורת של מערכת יחסים בין בנים לבנות והלחנים עצמם מקסימים מספיק בצורה קלת משקל. אבל אחת עשרה דקות? לא רק שניתן היה לדחוס בקלות את התערובת לקטע בודד עם אובדן מועט של טעם נרטיבי, אלא שהאפקט נטו של חיבור כל הביצים הללו בסל אחד רק מדגיש את החוסר האישי שלהם בכל דבר שדומה לתפזורת.

שאר האלבום מביא את מקרטני טוב ומוכשר, לא הכי טוב וגם לא הכי גרוע שלו, אבל חומר שבנוי בצורה מוצקה עם כשרון ליצירת פנינים מהבטוח והמוכר. למרות הלהיטים וההחמצות הצפויות, אני מוצא את התקליט הזה כמוצר המקרטני המלבב ביותר שניתן לנו מאז מות הביטלס. לאחר ניסויים רבים כיצד להציג את עצמו בצורה הטובה ביותר, כנראה שפול החל בתהליך של התיישבות, של עבודה במסגרת להקה שנראית יציבה לפחות לתקופה הקרובה. סיבוב הופעות אמריקאי אמור לעזור בעניינים, אם שום דבר אחר יעניק לו נגישות רבה יותר לקהל שלו, וההידוק המורגש של החזון המוזיקלי שלו אמור להגביר אותו משם. לגבי הפרטים של האלבום האחרון הזה, די לומר שסבא של פול היה אוהב את זה. אחרי הכל, זה נקי מאוד".

למרות שכביכול זה היה אמור להיות אלבום של להקת כנפיים, על עטיפת התקליט מצולם רק פול. לינדה היא זו שצילמה את התמונה. שם הלהקה כלל לא נמצא על העטיפה הקדמית. חברת התקליטים האמריקנית CAPITOL לא לקחה סיכונים והנפיקה מדבקה כחולה שציינה את הכיתוב "פול מקרטני וכנפיים". הדבר בא להראות בסופו של דבר מי הבוס כאן. להקה אמיתית? לא בדיוק. עטיפת התקליט האחורית המקורית הכילה כיתוב בברייל שנאמר בו WE LOVE YA BABY, שהוקדש במיוחד לסטיבי וונדר, אותו פול העריץ.

והנה המצעד בגלי צה"ל מה-4 במאי בשנת 1983:

בונוס: החודש, מאי בשנת 1967 פורסם במלודי מייקר מכתב מאת הקורא פיטר וורן משפילד:

"נדהמתי לגלות כמה עילגים הם חברי להקת פינק פלויד בראיון שראיתי עמם בבי.בי.סי. המראיין הצליח לגחך עליהם בקול רם והם לא הצליחו להגן על עצמם כראוי. עד אותו רגע החשבתי אותם כחוד החנית של המחתרת אבל מעתה לא".

זה היה כשפינק פלויד התארחה זמן מה לפני כן בתוכנית טלוויזיה ושמה LOOK OF THE WEEK. חברי הלהקה נפלו טרף קל לידיו של מנחה התוכנית, הנס קלר.

קלר: "פינק פלויד - אתם הולכים לשמוע אותם בעוד דקה ואני לא רוצה לשפוט אותם לפני שתראו ותשמעו אותם. אחר כך נדבר עליהם, אבל ארבע נקודות מהירות אני רוצה להעלות לפני שתשמעו אותם.

הראשונה היא שמה ששמעתם בהתחלה, אותו קצת קצר, שניות ספורות אלו, הם באמת כל מה שאני יכול לשמוע בהם, כלומר לדעתי, יש חזרה מתמדת ונשמע לי שהם קצת משעממים". (קלר התייחס לקטע ששמו POW R TOC H).

"הנקודה השנייה שלי היא שהם נורא קולניים. לא יכולתם לחוש בכך ממקלטי הטלוויזיה שלכם שלך כמו שזה היה באולם המלכה אליזבת' כשהם הופיעו שם ביום שישי. אני אשאל אותם על כך בבואנו לדבר.

הנקודה השלישית שלי היא שאולי אני קצת יותר מדי מוזיקאי מכדי להעריך אותם. נקודה מספר ארבע, יש להם קהל. ואנשים שיש להם קהל צריכים להישמע. אולי זו אשמתי שאני לא מעריך אותם".

(הלהקה מבצעת באולפן את ASTRONOMY DOMINE ואז ניגשים רוג'ר ווטרס וסיד בארט לדבר עם קלר).

קלר: "ברצוני לפנות קודם לרוג'ר. אני רוצה לשאול שאלה מהותית אחת. למה הכל צריך להיות כל כך חזק? בכנות, זה רועש מדי עבורי. במקרה גדלתי על מוזיקה של רביעיית כלי מיתר שהיא קצת יותר רכה. אז למה זה צריך להיות כל כך חזק אצלכם?".

ווטרס: "ובכן, אני לא חושב שזה צריך להיות. אבל אני מתכוון, ככה אנחנו אוהבים את זה. לא גדלנו על מוזיקת רביעיית המיתרים אז אני מניח שזו יכולה להיות אחת הסיבות לכך. זה לא נשמע לנו נורא חזק".

קלר: "לא כל מי שלא גדל על רביעיית מיתרים הופך לקבוצת פופ רועשת, נכון? לכן הסיבות שלך לא משכנעות לחלוטין. אבל אני מקבל שאתה אוהב את זה. מה שאתה אומר זה שאם מישהו מתחסן מפני סוג כזה של צליל יתכן שיתקשה להעריך סוגי צלילים רכים יותר. מה אתה אומר על זה, סיד? כן? לא?".

בארט: "אני לא חושב שזה נכון".

קלר: "לא"

בארט: "אנחנו לא צריכים לנגן את המוזיקה באופן רועש כדי שיקשיבו לנו. למעשה, לעיתים זה ממש שקט אצלנו. באופן אישי, אני אוהב מוזיקה שקטה כמו מוזיקה רועשת. אנו מופיעים באולמות גדולים אז יש צורך גם לנגן בעוצמה חזקה. וכשאנשים רוקדים, הווליום סוחף זאת".

קלר: "ובכן, זה מעניין. אמרת 'כשאנשים רוקדים'. הרי התחלתם כלהקה שמלווה ריקודים, נכון?".

בארט: "כן, אתה יכול להגיד כך".

קלר: "ואיך הפכתם ללהקת קונצרטים?"

ווטרס: "ובכן, עשינו בינתיים רק שני קונצרטים. את רוב המופעים שלנו אנו עושים באולמות ריקודים. זו הסצנה כרגע. אותם אולמות לא טובים להקשבה מרוכזת למוזיקה. עבור רבים מהווה שם המוזיקה פסקול להתנועע לו".

קלר: "האם שני המופעים שעשיתם כקונצרטים הצליחו?"

בארט: "כן, אני חושב שכן".

קלר: "האם חשתם בעוינות כלפי היצירה שלכם?"

ווטרס: "כן. זה מגיע בעיקר מהתקשורת הלאומית. מעיתונאים שקוטלים באופן מקצועי, כמו מארב פיטמן".

קלר: "האם אתם נוהגים באגרסיביות כלפי הקהל שלכם?"

ווטרס: "ממש לא"

קלר: "למרות כל הרעש שלכם?"

ווטרס: "לחלוטין לא"

בארט: "אין דבר שאנו עושים שאמור לגרום לקהל לא לאהוב אותנו"

קלר: "אתם לא נוהגים בקהל שלכם כבטיפול בהלם?"

בארט: "בהחלט לא. יש החושבים שאנו בכוונה מנסים לעשות זאת אבל אין זה כך".

קלר (פונה לקהל): "ובכן, הנה לכם. אתם יכולים להגיש עכשיו את דעתכם. לדעתי מדובר בקצת רגרסיה לילדות. אבל אחרי הכל - מדוע שלא יהיה כך?"

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459