top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 בנובמבר בעולם הרוק



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-4 בנובמבר (4.11) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "יצאתי מזיגי מהר מספיק כדי לא להיתפס לזה. לרוב דמויות הרוק שיוצרים יש בדרך כלל תוחלת חיים קצרה. אני לא חושב שהם עמידים אלבום אחר אלבום. לא רוצה שהם יהיו קריקטוריים מדי. העניין של זיגי היה שווה אלבום אחד או שניים, אז אחרי ALADDIN SANE נאלצתי להתחיל לחשוב מהר על מה אני רוצה לכתוב, שיצא כניסיון מופרך לעשות את 1984, אבל לא הצלחנו לקבל את הזכויות מגברת אורוול. היא ראתה את עבודתו של בעלה דרך זוג עיניים רציניות הרבה יותר ממה שאני מתאר לעצמי שראינו. כתבתי חצי מהדבר לפני שחשבתי, 'כדאי שאלך ואשאל אותה אם אני יכול להמשיך את זה'. אז עשיתי מהפך מהיר וזה הפך ל-DIAMOND DOGS" (דייויד בואי)


ב-4 בנובמבר בשנת 1963 - הביטלס משלהבים את האצולה!


ביום זה הופיעו הביטלס במופע השנתי מול משפחת המלוכה הבריטית, שהכנסותיו נתרמו לקרן למען האמנים הנזקקים. בתיאטרון 'הנסיך מוויילס' שבלונדון הופיעו תשעה עשר אמנים שונים ומגוונים כשלהקה אחת בלטה מעל כולם. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו ידעו כי האירוע הזה מוטל על כתפיהם בלבד וכי אנגליה כולה עוצרת את נשימתה לקראתו. שתי דקות לפני שבע וחצי בערב יצא לדרך האירוע שגם שודר באופן ישיר ברשת הטלוויזיה איי.טי.וי. הביטלס פצחו עם 'ממני אלייך' ואחריו נשמע קולו המתוח של פול כשהוא מציג את 'היא אוהבת אותך'. מחיאות כפיים מנומסות נשמעו ואחרי השיר ניגש שוב פול למיקרופון וניסה להצחיק את הקהל עם בדיחה קלילה. "השיר הבא מתוך ההצגה 'איש המוסיקה' וזה הוקלט גם על ידי הלהקה האמריקנית האהובה עלינו, סופי טאקר."


הקהל צחק בהנאה מההלצה המתוכננת שבאה על חשבונה של אותה סופי, הזמרת האמריקנית שנודעה גם בתואר 'המאמא הלוהטת האחרונה'. ביטחונו האישי של פול עלה והוא העניק ביצוע מקסים לשיר 'עד שהייתה זו את'. אחריו חיכה ג'ון לדעיכת מחיאות הכפיים וניגש להציג את השיר האחרון להערב, 'טוויסט וצעקה'. אז אמר למיקרופון 'אני מבקש מכם עזרה לביצוע השיר האחרון שלנו. האנשים שיושבים בכסאות הזולים, תמחאו כפיים. כל השאר, בבקשה תנענעו את התכשיטים שעליכם.' הקהל המופתע פרץ בצחוק רם ובמחיאות כפיים סוערות. ג'ון חייך בשובבות והמלכה האם אליזבת' נראתה מרוצה מאד. הביטלס פצחו בשיר המקפיץ, אחריו קדו קידה לקהל במושבים המוזלים ואז קדו קידה נוספת לכיוון אנשי האצולה. לאחר מכן ירדו מהבמה והותירו את מנחה הערב, דיקי הנדרסון, להגיד 'נכון הם נפלאים? כה מצליחים וכה צעירים. זה ממש מפחיד!'.


מה שנראה כהלצה ספונטנית של ג'ון הוסבר על ידי ג'ורג' בעיתון 'ליברפול אקו': "זו בדיחה שהוכנה על ידנו זמן רב מראש, כי לא רצינו להיראות כמו שאר האמנים שיבקשו מהקהל למחוא כפיים וזהו. אז ג'ון הציע שיגיד להם לנענע את התכשיטים." ג'ון הפך לגיבור האירוע ולמחרת פירסם עיתון דיילי מירור כי 'אתם חייבים להיות מרובעים גמורים אם אינכם אוהבים את הביטלס המטריפים, המרעישים, השמחים ויפי התואר'. ג'ון: "זו הייתה החוויה הגדולה ביותר עבורנו עד אז. היינו מתוחים מאד מאחורי הקלעים וחיכינו כשמונה שעות עד שעלינו לבמה."


רינגו: "אמרו שנראינו מפוחדים על הבמה אבל הפחד האמיתי קינן בנו עד הרגע בו התחלנו לנגן." שנים לאחר מכן הודה ג'ון ש'ממש התביישתי מהצורך להופיע שם. עשינו את זה פעם אחת ומאז ביקשו שנופיע שם כל שנה, אבל סירבנו. בריאן אפשטיין התחנן בפנינו שנופיע שם אבל עשינו את זה פעם אחת והספיק לנו.' אליסטייר טיילור: "ג'ון אמר לי אז, שאם בריאן חושב כי הם יבלו את שארית חייהם כך, כדאי שיתחיל לשכוח מזה." הסירוב להופיע שוב מול האצולה היה המרד הראשון של הביטלס כלהקה מול בריאן, שנפגע מזה קשות. בליבו ידע כי יש הגיון בדבריהם אך גם ידע כי יש מפלצת מלחיצה שעונה לשם מומנטום וחייבים להאכילה כל הזמן, פן תגווע ותמות.


הרצאות מוסיקה מרתקות על הביטלס ואחרים, להזמנה: 050-5616459

הספר "ביטלמאניה!" - עם סיפור הביטלס השלם ולראשונה בעברית.


ב-4 בנובמבר בשנת 1973 הופיעו להקות פינק פלויד וסופט מאשין במופע צדקה למען חברם, רוברט וויאט, שנפל מבניין קומות והפך למשותק ברגליו.


ההופעות נערכו באולם ההופעות RAINBOW בלונדון. סופט מאשין פתחה את הערב ולאחר הפסקה קלה הוחשך האולם, פעימות לב נשמעו ברמקולים ואחריהם צלילי הפתיחה המוכרים של 'הצד האפל של הירח'.


על הבמה, לצד הלהקה, היו גם הזמרות ויקי בראון, ליזה סטרייק, קלייר טורי (זו ששרה בהקלטה האולפנית של THE GREAT GIG IN THE SKY) כמו גם הסקסופוניסט דיק פרי, שניגן גם באלבום "הצד האפל של הירח". המלודי מייקר דיווח כי: 'זה היה ערב נפלא של שיתוף פעולה בעולם הרוק, שבו שתי הלהקות נתנו את

השירותים שלהן לסייע למתופף הנכה, רוברט וויאט. שעונים תקתקו בצורה מסתורית ובשלמות הדיוק של אנשי פינק פלויד שחרצו את הכלים החיים שלהם לתוך הסאונד המוקלט, כשברקע אורות, עשן ואפקטים תיאטרליים. מעל הראש היה בלון לבן ענק שייצג את הירח, שאליו הופנו זרקורים. בהמשך הקהל התרומם כדי לתת להם מחיאות כפיים. הם היו ראויים לפרס נובל או לפחות לאוסקר". לאחר ביצוע כל "הצד האפל של הירח" ניגנה פינק פלויד גם שני קטעים מתוך תקליט הפסקול שלה שיצא בשנה הקודמת - OBSCURED BY CLOUDS ו- WHEN YOU'RE IN.


המופע היה מוצלח והמנחה, ג'ון פיל, שמח לבשר שהאירוע הצליח לגייס 10,000 ליש"ט.


אבל זמן קצר לאחר מכן שלחה אמו של וויאט, הונר, מכתב למלודי מייקר: "אתם ודאי זוכרים, ואני לא אשכח לעולם, את מופעי הצדקה האחרונים שערכו פינק פלויד וסופט מאשין למען בני, רוברט, שנותר נכה לאחר תאונה. המחווה הנהדרת הזו הכניסה לקופה 10,000 ליש"ט, אבל רוברט יקבל רק 7,000 ליש"ט מכל זה, כי אלפיים ליש"ט הולכים למס הכנסה ועוד אלף ליש"ט למע"מ. כל לירה מהסכום חשובה לנו כי רוברט חייב לממן ציוד יקר שיעזור לו וגם בית חדש. הוא כבר לא משתכר מזה שמונה חודשים ונראה שגם לא ישתכר בעתיד הנראה לעין. בכל זאת הוא נאלץ לשלם מיסים וחבל שנחמדותם של אנשים נתונה לחסדי גופי ממשלה לא אנושיים".


להזמנת ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור האמיתי של פינק פלויד": 050-5616459


מי המנוול שרוכב על שמו של מארק בולאן?


ב-4 בנובמבר בשנת 1978, פורסם ברקורד מירור: "דוקומנט מטריד נחת לידיי, כזה שיכעיס מאד את מעריציו של מארק בולאן. דבר כזה מזכיר את הרוע שנמצא בביזנס הזה, שנע סביב מותו של בולאן. נדהמתי וכעסתי לקרוא את המכתב. היה לי קשה להאמין במה שנכתב בו.


אבל התמונה שצורפה לו הפכה את הסיפור לאמין. המכתב, אותו אני מצטט פה, נשלח על ידי ברנש בשם ג'ון בולאנולד, מנוטינגהם:


'אדון נכבד, ב-30 בספטמבר 1978 הגעתי למסיבה לזכרו של בולאן ובה נערכה הגרלה. הפרס הראשי בה היה מכנסי הופעה של מארק שנתרמו לאירוע על ידי אמו. הכסף ממכירה זו נועד להגיע לצדקה. אני לא אומר שהכסף לא הגיע לצדקה, אלא שהמכנסיים היקרים לא הגיעו לזוכה. נודע לנו שהזוכה קיבל מכנסיים מפוברקים, שנתפרו מאותו חומר ולפי אותה המידה. המכנסיים המקוריים נשמרו אצל אחד ממארגני האירוע. המנוולים שהפיקו את המסיבה, לא רק שעבדו עלינו, אלא גם על גברת פלד, אמו של מארק. אנא תפרסמו את מכתבי כדי שהזוכה במכנסיים המזוייפים יוכל ליצור קשר עם קים או מרילין ולדרוש את המכנסיים האמיתיים'.

סוג של תעלולים שכזה חייב להיעצר. אני דוחק בחברי מועדון המעריצים של בולאן להקים ועדת חקירה רשמית ומיד. אחרת זכרונו של מארק יוכתם עם דבר שכזה".


ב-4 בנובמבר 1983 הוציא פול סיימון את האלבום HEARTS AND BONES, כששיר הנושא נכתב על אשתו הטריה, השחקנית קארי פישר. במקור שם התקליט היה THINK TOO MUCH, כשם אחד משיריו, שחולק לשני חלקים בו.


SIDE 1

1. Allergies

2. Hearts And Bones

3. When Numbers Get Serious

4. Think Too Much (b)

5. Song About The Moon


SIDE 2

1. Think Too Much (a)

2. Train In The Distance

3. Rene And Georgette Magritte With Their Dog After The War

4. Cars Are Cars

5. The Late Great Johnny Ace


התכנון המקורי היה להשלים את ההקלטות הבסיסיות לאלבום בתחילת 1983 ואז להביא את ארט גרפונקל, שחזר להופיע אז עם סיימון, כדי להוסיף את השירה שלו. ברגע שהוא קלט את האופי האישי של כמה מהשירים החדשים שלו, פול סיימון לא הצליח לדמיין אותם בתקליט של סיימון וגרפונקל.


החרדה של סיימון מהאלבום צצה בראיון עם הלוס אנג'לס טיימס. "כתבתי קבוצת שירים שנראית לי מאוד מיוחדת," הוא אמר בגילוי לב. "לא רציתי שזה יהיה סיימון וגרפונקל כי הרגשתי שזו היצירה שלי. זה לא היה קשור לארתור. אני חושב שבאופן מסוים הוא משפר את התקליטים שלי. הוא משמיע את הקול שלו שנעים יותר להרבה מאוד אנשים. אבל לא אכפת לי. זה מצב מוזר. אני בעצם רואה את עצמי כסופר, ואני לא רוצה לטשטש את הכתיבה שלי. אני חושב שהקול שלי הוא כלי טוב לכתיבה שלי גם עם הפגמים שלו".


דיבורים כאלה עוררו עצבנות מובנת בחברת התקליטים, שהייתה ברורה שתקבל תקליט של הצמד המפורסם. סיימון לא הסכים וביקש רשות להוציא את שיריו החדשים כאלבום סולו. חברת האחים וורנר הבינה שאין ברירה ואיפשרה לאמן שלה לעשות כדרכו.


סיימון היה צריך לספר לגרפונקל שהלבבות והעצמות לא הולכות להיות אלבום איחוד. הוא מסר את החדשות בשיחת טלפון שהדגימה את היכולת יוצאת הדופן של הזוג להפריד ידידות מעסקאות. בשיחה הוא אמר לגרפונקל שהוריד את צורך השירה שלו מהאלבום, ואז אמר לו שהוא מתחתן עם קארי והזמין אותו לטקס. גרפונקל הגיע והמסיבה נמשכה עד מאוחר בלילה, עם בילי ג'ואל שבידר את הנוכחים בפסנתר.


תשומת ליבו של סיימון פנתה למערכת היחסים שלו עם קארי פישר. למרות התחושה שלו שזוגיות עם מישהו בשואו ביזנס עשויה להיות יתרון, זה לא היה. כשסיימון התוודה לאדי פישר על כך שיש לו צרות עם בתו, ענה פישר, "מי אמר לך להתאהב בשחקנית?" אבל היו בעיות עמוקות יותר בין בני הזוג. עד 1983, קארי סבלה מבעיות סמים חמורות ואובחנה כסובלת מהפרעה דו קוטבית. הפרידה הייתה מהירה. התקליט שיצא הפך להיות מיוחד בקטלוג העשיר של אחד היוצרים האמריקאים החשובים יותר.


עד כמה שירי המפתח היו חזקים, צוות המכירות של חברת התקליטים דאג לגבי תגובה פוטנציאלית של מעריצים שציפו לסיימון וגרפונקל ביחד על גבי תקליט. בסקירה הנלהבת של האלבום התייחס הבילבורד לנקודה המדויקת, כשהוא מביע תקווה שהמוזיקה תספיק כדי לפתות את המעריצים שציפו לאלבום איחוד. האתגר השיווקי הזה היה מורכב מהיעדר סינגל להיט ברור מהאלבום. זה היה התקליט הראשון של סיימון, מזה המון זמן, שלא קיבל תקליט זהב. המכירות היו מאכזבות מאד. סיימון היה כל כך מזועזע כשהאלבום לא הצליח, במיוחד בעקבות ONE TRICK PONY, שגרם לו לפקפק ביכולת שלו להמשיך כאמן הקלטות מצליח. פול סיימון לא ידע אז שבעוד זמן מה הוא יחולל מהפכה תרבותית ומסחרית עם תקליטו הבא, גרייסלנד.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט (תוך מתן ארבעה כוכבים מתוך חמישה): "האלבום החדש של פול סיימון עוסק כולו בלב מול נפש, חשיבה מול תחושה, ואיך הדיכוטומיות הללו מפריעות ליצירת מוסיקה או אהבה. הוא מתייחס לנושא ישירות בשיר THINK TOO MUCH (שפעם היה הרעיון לשם של האלבום הזה), הוא הולך על זה בצורה מטפורית בשיר TRAIN IN THE DISTANCE, פותר את זה באופן זמני בשיר הנושא ומעצב מעין אגדה על כך ב'רנה וג'ורג'ט מגריט עם הכלב שלהם אחרי המלחמה'. השיר האחרון מדורג בין הטובים שסיימון כתב. הנה הם, צייר סוריאליסטי בלגי, הגברת שלו והכלב שלהם, רוקדים עירומים בחדר מלון, עושים סיבוב של חלונות ראווה ברחוב כריסטופר ועוד. עם זאת, בכל מקום בו הם הולכים, הם רדופים על ידי אנשים כמו הפינגווינים, ה-MOONGLOWS, האוריולס וחמשת הסאטינים.


זה שילוב מצחיק וקסום של דימויים שגם נוגע ללב, כי ברור שפול סיימון מזדהה עם דמותו של האמן המבוגר והמכובד שנפגע באופן בלתי הפיך עם להקות הדו-וופ האלה, 'המוזיקה האסורה העמוקה' שבמקור גרמה לו להתאהב ברוק'נ'רול.


בעידן מוקדם יותר, פול סיימון היה ודאי כותב מוסיקה לברודווי, מלאכה שדורשת משיר לספר סיפור או להגדיר דמות. אבל כמו כל צעיר בשנות החמישים, הוא התמכר לאנרגיה המינית הצרופה של רוק'נ'רול - לא כל כך בתחום החשמל מבוסס הגיטרה של צ'אק ברי, אלביס והביטלס, אלא הנשמה החולמנית של להקות שמנסות את הגעגועים הרומנטיים בגיל ההתבגרות שלהן. הצרה הייתה שסיימון היה חכם מדי לכל סוגי הרוק'נ'רול. המילים תמיד היו במקום הראשון עבורו, המוסיקה הייתה משנית, והרוק'נ'רול שאהב - הגיטרה הספרדית העדינה והרמוניות הדו-וופ הדחוסות - השתהה במרחק כמו אידיאל חסר גוף.


אותו קונפליקט בין החוטים האידיאליים והממשיים דרך שיריו על מערכות יחסים מזכיר ניתוחים קלאסיים שלאחר המוות כמו בשירים OVERS או על חמישים הדרכים לעזוב את המאהבת. סיימון תמיד היה טוב בכתיבה על סיום פרשיות אהבים, אולי בגלל שהוא חושב יותר מדי על הטעויות של בת זוגו וכמה מושלמת היא צריכה להיות. אבל השיר שבאמת הולך למרחקים הוא HEARTS AND BONES, שסיימון נתן לקארי פישר במתנה. תקליט זה נועד, לזמן מה, להיות אלבום של סיימון וגרפונקל. זה לא פחות טוב שזה לא. חבילת איחוד הייתה הופכת את האלבום לאירוע שונה ממה שהוא באמת. זה לא כל כך מטורף אחרי כל השנים האלה, כשהאמן זוכה להיות לבד, בכנות, בשקט של הלילה".


ב-4 בנובמבר בשנת 1979 יצא הסינגל WALKING ON THE MOON של להקת פוליס.


סטינג ביקר את מלחין האוונגרד הגרמני, אברהרד שונר, בתחילת 1979. לילה אחד הם יצאו לשתות שנאפס. סטינג חזר לחדר המלון שלו במינכן כשהוא שיכור, צנח על מיטתו והריף של השיר הזה נכנס לראשו. הוא קם והתחיל להסתובב בחדר כדי לנסות לנקות את ראשו, כשהוא ממלמל לעצמו, "מסתובב בחדר, מסתובב בחדר". למחרת בבוקר הוא רשם את הריף והחליט ש"הליכה מסביב לחדר" זו כותרת טיפשית אז הוא שינה את זה ל"ללכת על הירח". השיר מתרחש בחלל, אבל זו אלגוריה לאיך הרגיש סטינג כשהיה בדרכים, מרותק לחדרי מלון ובבמות.


"המצאתי מנגינה שהרגישה קלילה ואוורירית - למעשה, קלה יותר מהאוויר", נזכר סטינג בספר שיריו. "תשע שנים לפני כן, ניל ארמסטרונג הלך על הירח ואמר את המילים המפורסמות שכולם מצטטים על הצעדים הענקיים. GIANT STEPS הוא גם אחד מהלחנים האהובים עליי של סקסופוניסט הג'אז, ג'ון קולטריין. שירים נבנים על ידי גחמה, זיכרון פגום ואסוציאציה חופשית".


מתופף הלהקה, סטיוארט קופלנד, השתמש במכשיר רולנד RE-201 SPACE ECHO בשיר זה, מה שאיפשר לו ליצור עוד צליל, בנוסף לתיפופו, שמדגיש את אווירת הירח. "כל חזרה היא לא על התו המיידי שקדם לו, זו חזרה על התו שלפניו, מה שנותן את הסוג המעניין הזה של אפקט קצבי מתנודד. עשיתי את זה על התופים, ואנדי עשה את זה בגיטרה. שנים אחר כך, כולם עושים את זה – תבדקו עם יו 2 ותגלו שחלק מהסאונד שלהם הוא אפקט ההשהיה הזה".


ב-4 בנובמבר בשנת 1966 יצא באנגליה אוסף חדש ללהקת הרולינג סטונס

בארה"ב הוא יצא לפני כן בעטיפה שונה:


ב-4 בנובמבר בשנת 1956 נולד ג'יימס האנימן סקוט, הגיטריסט המקורי של הפריטנדרס.


יום לפני מותו, בגיל 25, הוא ביקר במועדון ושמו THE VENUE, בו נערך מופע צדקה למען שדרן רדיו לוקסמבורג, סטיוארט הנרי, שחלה בניוון שרירים. מתופף הלהקה, מרטין צ'יימברס, נכח גם הוא באירוע וסיפר לאחר מכן שחברו ללהקה סבל מכאבי ראש ולכן לא שתה אלכוהול.


בזמן ההוא נערכו דיונים בלהקה על העפתו של הבסיסט שבה, פיט פראנדון. הסיבה הייתה מחלוקת מוזיקלית ואישית. הלהקה החליטה למצוא בסיסט מחליף לסיבוב הופעות בבלגיה והשלמת הקלטת שיר חדש לתקליטון בשם BACK TO THE CHAIN GANG. הפער בין פראנדון לשאר הלהקה היה גדול מדי וסקוט הודיע כי עם פראנדון ישאר, הוא יעזוב. צליל הגיטרה של האנימן סקוט היה חלק בלתי נפרד מחותם הלהקה, כמו גם שירתה של הזמרת וחוד החנית, כריסי היינד. עבורה היה מעמד פיטוריו של פראנדון קשה מנשוא. הוא הראשון שהיא הכניסה ללהקתה. היא ידעה שהלהקה הזו חשובה לו ביותר בחייו. היינד: "אבל הוא כל הזמן שלל דברים שרצינו לעשות. הוא גם היה מסטול לרוב".


מנהל הלהקה, דייב היל, לקח על עצמו את משימת פיטוריו של פראנדון והודיע לו על כך ב-14 ביוני. יומיים לאחר מכן צעד צ'יימברס למשרדו של היל כדי לפגוש שם את האנימן סקוט ולדון בשלב הבא בלהקה. לפתע התקבלה שיחת טלפון במשרד ובחורה צעירה ביקשה להודיע בבהלה כי הגיטריסט של הלהקה נמצא מת בדירתה.


להאנימן סקוט היה קשה להתנהל עם הצלחתה של הלהקה. הוא הפך מכור לקוקאין. זמן מה לפני מותו ממנת יתר סיפר לרולינג סטון: "כשאתה ילד ורואה את הביטלס בטלוויזיה, אתה אומר לעצמך שברצונך להיות בדיוק כך. אבל כשאתה מגיע לשם, הכל נשאר אותו הדבר. אין שינוי".


דייב היל מיהר להודיע לתקשורת כי ליבה של הלהקה נעקר עם מותו.


ב-4 בנובמבר בשנת 1981 יצא האלבום MOB RULES (חוקי האספסוף) של להקת בלאק סאבאת'. זה האלבום הראשון ללא המתופף המקורי של הלהקה, ביל וורד. ההפקה משומנת, הזמר רוני ג'יימס דיו רועם כהרגלו, אך האם זו באמת בלאק סאבאת'? או שמא זו להקת עבר מעולה שהפכה לעוד להקת מטאל מודרנית המנסה לרכב על הגל?


SIDE 1

1. Turn Up The Night

2. Voodoo

3. The Sign Of The Southern Cross

4. E5150

5. The Mob Rules


SIDE 2

1. Country Girl

2. Slipping Away

3. Falling Off The Edge Of The World

4. Over And Over


הגיטריסט, טוני איומי: "בדצמבר 1980 הגענו לאחוזה שפעם הייתה שייכת לג'ון לנון. יש שם אולפן ובאנו להקליט שיר לסרט האנימציה, HEAVY METAL. רינגו סטאר קנה את המקום והשכיר אותו לאנשים כמונו, שיכלו ללכת לשם לכתוב, לעשות חזרות ולהקליט. הגענו לשם מיד אחרי שלנון נרצח, אז זה הרגיש ממש ממש מוזר. היינו שם שבוע והיה לנו הרבה זמן לבדוק את המקום. הסתכלנו מסביב בארונות: 'אה, מה יש שם? אה, עוד דיסקים מזהב!' בחדר השינה ראינו את המילה 'ג'ון' כתובה על מתג אור אחד ו'יוקו' בצד השני של כל צד של המיטה. זה היה די משונה. החדר בו התאמנו היה החדר הלבן שאתם תמיד רואים בסרטים הישנים האלו על ג'ון ויוקו. קיבלנו קצת אווירה טובה משם. את שאר האלבום כבר עשינו בלוס אנג'לס".


הציפיות היו גבוהות אך נפלו במהרה לנוכח הצלחתו של זמר הלהקה לשעבר, אוזי אוסבורן. קחו למשל את השמועה שאוזי החיה פגישה בשנת 1981 עם חברת התקליטים החדשה שלו, CBS, על ידי נגיסה בראש של יונה חיה - שמועה שהתבררה כנכונה. סאבאת' לא יכלו לספק כותרות כאלו, בלי אוזי. הם, מצדם, שרפו כספים, למעשה - מיליון פאונד - בבניית אולפן, רק כדי לגלות שהם לא מצליחים להפיק שם צליל גיטרה טוב. מה גם שהסמים הקשים היו חלק ממנת היום. אפילו מפיק האלבום, מרטין בירץ', נפל חזה. טוני איומי: "ברגע שזה קורה למפיק שלך, אז באמת נדפקת". כך שעצם העובדה שהתקליט הזה בכלל יצא היא נס.


במהרה נסדקה הנוסחה המצליחה של סאבאת' והפער ביןהזמר, רוני ג'יימס דיו, לשני חברי הלהקה המייסדים התרחב. דיו בספרו: "הרגשתי יותר ויותר מנוכר לטוני (איומי הגיטריסט) וגיזר (באטלר הבסיסט). אהבתי לעשן מריחואנה מדי פעם ולשתות בירה, אבל לא עשיתי קוקאין ולא היה לי זמן לסמים קשים. מבחינה חברתית היינו עכשיו נפרדים. ויני (אפיס, המתופף החדש) היה שם החבר הכי טוב שלי. טוני ואני התחלנו להתווכח הרבה ובסופו של דבר צרחנו אחד את השני. רמת חוסר האמון ההדדית יצאה מכלל שליטה".


גיטר באטלר הבסיסט בספרו: "ככל שחלף הזמן בהקלטת האלבום, הדברים התחילו להיות קטנוניים. רוני היה כל הזמן מתלונן על טוני מאחורי גבו - שהסולואים שלו היו ארוכים מדי, שהוא לא קיבל את ההצעות שלו. אם הגיטרה של טוני הייתה רועשת מדי, רוני היה אומר לי לספר לו. הייתי חושב, 'לך אתה לעזאזל תגיד לו!' אבל למרות המתח, באלבום האולפן העשירי שלנו היו הרבה רגעים טובים. זה לא היה טוב באופן עקבי כמו התקליט הקודם שלנו, HEAVEN AND HELL, אבל חלק מהשירים היו חזקים באותה מידה. כשהאלבום היה רגע לפני יציאה, רוני הודיע ​​לפתע שהוא רוצה 50 אחוז מהתמלוגים, כי הוא כתב את המילים ואת המנגינות ששר. זה היה מובן, אבללא כך עבדה הלהקה - תמיד היינו מחלקים את התמלוגים בארבעה כיוונים, ללא קשר למי היה אחראי על כתיבת השירים. אז התחילה הטינה באמת להיכנס. מבחינת רוני, הלהקה הייתה מתקשה או מתה בלעדיו. מבחינתי ומבחינת טוני, רוני היה עדיין מחפש עבודה בלעדינו".


למרות שטוני איומי ציין בספרו שהביקורות לתקליט היו חיוביות, הרולינג סטון פרסם אז ביקורת על התקליט והעניק לו כוכב אחד בלבד מחמישה: "לאחר הצלחת התקליט הקודם, 'גן עדן וגיהנום', הייתה סיבה להאמין שהזמר רוני ג'יימס דיו עשוי למשוך את בלאק סאבאת' ממחסום מטאל הכבד. זה לא קרה. התקליט החדש מוצא את הלהקה משעממת כתמיד. לא ברור את מי צריך להאשים בחגיגה הזו. המילים של דיו הן תפלות וקלישאתיות, אבל מכיוון שהשירה בדרך כלל קבורה במיקס, זה רק מטרד מינורי. הבס של גיזר באטלר רועם כמו משאית עמוסה מדי, הוא עסוק, עסוק, עסוק. אבל לא ממש עסוק כמו הגיטריסט טוני איומי, שמשתמש באלבום כהזדמנות להדגים כמה מהר הוא יכול לנגן. לגבי הילד החדש בהרכב, המתופף ויני אפיס, החבטות שלו כל כך חסרות השראה, שאתה צריך להאזין פעמיים ולשים לב אליו. אין פה רק ריפים עלובים ומילים מטומטמות אלא גם ביצועם בצורה גרועה ככל האפשר".


ב-4 בנובמבר בשנת 1970 יצא בארה"ב האלבום THE MAN WHO SOLD THE WORLD של דייויד בואי. באנגליה הוא יצא בתחילת 1971.


SIDE 1

1. The Width Of A Circle

2. All The Madmen

3. Black Country Rock

4. After All


SIDE 2

1. Running Gun Blues

2. Saviour Machine

3. She Shook Me Cold

4. The Man Who Sold The World

5. The Supermen


דייויד בואי, שנחשב אז לסוג של ONE HIT WONDER שלא מימש את הפוטנציאל המסחרי של SPACE ODDITY, רתח על שינוי השם המקורי שרקח לאלבום הזה, METROBOLIST. בעיניו, חברת התקליטים לא התייחסה לדרישתו ועשתה במוצר הזה כרצונה. כמו כן, בואי רצה שלאלבום תהיה עטיפה נפתחת, אך חברת התקליטים חשבה אחרת והעיפה מהעיצוב את שלל התמונות שהוא סיפק לה, כולל זו שהוא לבוש בה בשמלה. במקום זה סופקה לקהל האמריקני עטיפה מצוירת.



העטיפה המצוירת נוצרה על ידי מייק וולר, עם איש שאוחז ברובה, כשברקע מצוייר המוסד הסגור בו אושפז טרי, אחיו של בואי. אך כשוולר מסר את ציורו לחברת התקליטים, החליט בואי לשנותה בהרגשה שהציור הזה שופך יותר מדי אור על מצבו האישי של בואי ומשפחתו. בחברת התקליטים האמריקנית לא הנידו עפעף ומיהרו להוציא את האלבום עם ציורו של וולר, כדי שהאלבום כבר יהיה בחנויות כשבואי יגיע לביקורו המתוכנן בארה"ב, בתחילת 1971.


בתחילת 1970 זינקו להקות כמו בלאק סאבאת' ולד זפלין היו בעלייה, ודיוויד בואי הגיב בהקמת להקת רוק משלו וקרא לה THE HYPE (התרמית), שהתלבשה כגיבורי-על על הבמה. זה לא נמשך זמן רב וכמה שבועות אחרי הופעה מוקדמת, הוא כבר אמר למלודי מייקר שהוא מתכוון "לשמור על הלהקה ועל עצמי כשתי יחידות עבודה נפרדות".


ב-22 בפברואר 1970 הופיע דייויד בואי את הופעתו הראשונה עם להקה חדשה שהקים, באולם "ראונדהאוס" הלונדוני. באותו אירוע הופיעה גם להקות CARAVAN ו- GROUNDHOGS. ערב זה היה נקודת תפנית חשובה בקריירה של דייויד בואי ואולי אף בהתפתחות המוזיקה הפופולרית של תחילת הסבנטיז. כי בהופעה זו עלו בואי וחבריו בתחפושות נוצצות, מעשה ידיהן של אנג'י (אשתו של בואי) וליז הארטלי (חברתו של בסיסט הלהקה, טוני ויסקונטי).


כל חבר להקה קיבל דמות בימתית; בואי היה SPACEMAN, ויסקונטי היה HYPERMAN, הגיטריסט מיק רונסון היה GANGSTERMAN והמתופף ג'ון קיימברידג' היה COWBOYMAN. בקהל היה הגיטריסט טים רנוויק, שדחה הצעה להצטרף ללהקה. "חשבתי שזה לא מתאים לי", אמר ב-1998. "זה לא הרגיש לי נכון וזו כנראה הטעות הגדולה ביותר שעשיתי בחיי".


מנהלו אז של בואי, קן פיט, חש באווירה לא נעימה בהופעה: "לא היה טוב שם. אולי זה בגלל מריבה שפרצה בין דייויד ואנג'י. לא היה לי נעים להיות שם".


בעיתון מלודי מייקר דיווחו על הופעה של הלהקה הזו, שנערכה בספריית האומנות באסילדון (ב-28 בפברואר): "קוראים לה 'הלהקה החשמלית החדשה של דייויד בואי' למרות שהוא כבר החליט ביום הופעה זה לקרוא ללהקתו בשם THE HYPE. לצדו של בואי הופיעה שם ביום זה להקת הרוק המתקדם HIGH TIDE עליה אמר בואי יותר מאוחר למלודי מייקר: "אני חושב שיש ללהקה הזו רעיונות דינמיים ביותר. זו להקה נהדרת שיכולה להתחרות היטב בלהקה כמו הדלתות". בשלב הזה כבר רכש דייויד מכונית מסחרית כדי להסיע בה את נגניו וציוד הנגינה שלהם. השכן של בואי, טוני פרוסט, הופקד אחראי על הרכב".


לבואי היה קלף מנצח אמיתי מאחוריו בפעם הראשונה, עם הגיטריסט מיק רונסון, שנתן לשיריו יתרון ברור שמעולם לא היה בהם קודם - "האמנתי שכל צליל נקרע מהנשמה שלו", אמר בואי מאוחר יותר. הוא גם גילה איך למזג את אהבתו לדרמה ולספרות, כמו גם את המיניות הרעבתנית שלו מחוץ לבמה, לתוך המוזיקה שלו. "ההופעות שלי צריכות להיות חוויות תיאטרליות עבורי וגם עבור הקהל", הוא אמר לרולינג סטון. "אני לא רוצה לצאת מהפנטזיות שלי כדי לעלות לבמה - אני רוצה לקחת אותן איתי לבמה".


ב-19 במרץ 1970 התכוננו דייויד ואנג'י לקראת חתונתם שלמחרת. השניים בילו את אחר הצהריים בשוק קנסינגטון הלונדוני כדי לבחור לעצמם בגדים לאירוע. היא בחרה שמחה ארוכה ופרחונית והוא בחר לעצמו זוג מכנסי משי שחורים. בינתיים קיבל קן פיט שיחת טלפון נזעמת מאמו של בואי שלא הוזמנה לחתונה ודרשה לקבל פרטים כדי למהר ולהגיע. אבל פיט לא קיבל עדכון בדבר האירוע ולא יכל לעזור לה. היא לא תוותר.

למחרת נערכה החתונה, במשרד הרישום של ברומלי והשניים התייצבו שם עם שני עדים מטעמם; ג'ון האצ'ינסון וקלייר שנסטון. עם בואם לשם הופתעו הם לגלות שאמו של בואי, שלא הוזמנה, חיכתה להם במדרגות. הטקס ארך כרבע שעה כשבמהלכו נתבקש קיימברידג' לחתום על מסמך עדות ונחסם על ידי גברת ג'ונס שהתעקשה לחתום למען בנה החתן. קיימברידג' משך בכתפיו וצעד לאחור.


במקום טבעות נישואין ענדו השניים צמידים מצמר, שניתנו להם כמתנה מאחיה של אנג'י. טוני ויסקונטי, המפיק שעבד עם בואי, נתבקש להיות השושבין שלו אך לא יכל לעשות זאת כי בזמן החתונה הוא היה צריך לעבוד באולפן ההקלטה עם להקת הסטרובס. לאחר שהזוג הנשוי הטרי הצטלם מחוץ לבניין, עבור התקשורת המקומית, פנו כולם לפאב הקרוב, SWAN AND MITRE, ולגמו להנאתם משקאות. בהמשך היום ערכו דייויד ואנג'י מסיבה בביתם.


ב-30 במרץ הופיע בואי עם THE HYPE, במלון סטאר שבקרוידון. להקת החימום הייתה UGLY ROOM. ההופעות הבאות בוטלו בגלל שהוא רצה להתרכז בהקלטה וכתיבת שירים, כמו גם בגלל אי סיפוקו מצורת הניהול של מנהלו, קן פיט. למחרת ההופעה הגיע בואי למשרדו של פיט והודיע לו שמעתה ברצונו לנהל את עצמו. פיט הסביר בהמשך שחשב שבואי לא מדבר איתו בכנות ושמישהו אחר יעץ לו לעשות כך. הפגישה הסתיימה עם השארת פיט במשרת הניהול בתנאי שיתן לבואי 200 ליש"ט כמקדמה.


למחרת פגישה זו נפגש פיט עם המפיק של בואי, טוני ויסקונטי, כדי לדון בלו"ז ההקלטות לאלבומו הבא של בואי. באותה שיחה נאמר גם ששם האלבום הבא ייקרא MEMORY OF A FREE FESTIVAL. פיט וויסקונטי ידעו שהתקציב להקלטה לא רב ולכן ההקלטות ייקבעו בשעות הלילה המתות ובסופי שבוע.

לא היו לבואי זה מספיק שירים חדשים כדי להקליט, אז הוא החל לג'מג'ם עם חבריו החדשים בבית הוויקטוריאני שבו גר עם אשתו. צליל נדבק לצליל ורעיון לרעיון.


במקור תיכנן בואי להקליט את האלבום כשצד אחד בו אקוסטי והשני חשמלי, כדי לשקף דו קוטביות, כיאה לסכיזופרניה שלא הייתה זרה במשפחתו (אחיו למחצה, טרי ברנס, היה חולה בזה). אבל במהלך ההקלטות הוא התאבן, להפתעת המוזיקאים שלצדו, והמשימה נפלה על כתפי המפיק והבסיסט, טוני ויסקונטי, והגיטריסט החדש שלו, מיק רונסון. הם החליטו לזרוק לצד את קונספט שני הצדדים השונים ולרקוח אלבום אחיד וכבד יותר בגישתו. לא פעם הביע בואי חוסר חשק בעשיית התקליט ושותפיו נאלצו לגרור אותו למשימה. המתופף היה מיק וודמאנסי.


מוזיקאי נוסף שתרם את צליליו לאלבום היה ראלף מייס, שעבד למחייתו כצייד כשרונות וידע לנגן בסינטיסייזר מוג החדשני. מייס ניגן לראשונה עם בואי בתקליטון, MEMORY OF A FREE FESTIVAL.


ההקלטות לזה נערכו, ב-3 באפריל, באולפני ADVISION שבלונדון ולמקום הובא סינטיסייזר מוג גדול שהושכר מאולפן ההקלטות של המפיק ג'ורג' מרטין, AIR, והובל לשם על ידי עוזרו, כריס תומאס. מייס הוזמן לנגן בכלי המורכב הזה כי רונסון הסתבך כשניסה לנגן בו. בינתיים עסק מייס גם בקביעת חוזה הקלטה לבואי ולהקת THE HYPE שלו עם חברת התקליטים פיליפס ובאותו יום פורסם שאמו של בואי עוזבת, עם אחיו למחצה (המעורער בנפשו) טרי ברנס, את ביתם. "המעבר לבית חדש יהיה שינוי טוב עבורנו", אמרה גברת ג'ונס. "כך אוכל לחזור להיות גברת ג'ונס כי כרגע רבים קוראים לי גברת בואי!". הכתבה יצאה במקומון BROMLEY AND KENTISH TIMES תחת הכותרת "אמו של הכוכב עוזבת את העיר... כדי להחזיר את זהותה".


נוכחותו של טרי ברנס הייתה לכל אורך תהליך הכנת האלבום החדש; המצב הנפשי של טרי היה גם הסיבה מדוע סירב בואי להתנסות באל.אס.די, בתקופה בה הסם הזה היה אחת התגליות הגדולות והמלהיבות של תרבות סוף שנות השישים. בואי שמע כי הסם הזה עלול (ובצדק) לפתח סכיזופרניה אצל אלו שהמחלה רדומה בהם. הוא העריץ את טרי, שהיווה השפעה עצומה עליו וחשף אותו למוזיקה, פוליטיקה ושירה. אך בואי פחד מאד ללכת בעקבותיו של אחיו במסלול האפל. הוא ידע שיש במשפחתו עוד כמה שהמחלה הזו קיננה בהם והפחד חלחל היטב לאלבום זה. כנראה שלא סתם בואי התכחש לאלבום הזה במשך זמן רב. הוא הרגיש כי הוא זוחל לאורכו בתוך מנהרה חשוכה, מפחידה וכואבת מאד.


הייתה סיבה נוספת מדוע טרי היה השפעה גדולה על בואי בתקופת יצירת האלבום. טרי, שלא היה רצוי כל כך בבית הוריו בשל מחלתו, הוזמן על ידי אשתו של בואי (אנג'י) לגור עמם בביתם ושם הובטח לו מקלט מאימת המשפחה. אבל במהרה מצאו בואי ואשתו שחוויית השהות עם טרי מטלטלת ומתישה נפשית והחליטו לבסוף לשלוח אותו למוסד סגור בדרום לונדון, שנקרא CANE HILL.


השיר הראשון שבואי כתב על הנושא של הסכיזופרניה היה ALL THE MADMEN. מכאן זרמו שירים נוספים שהלכו באותו מסלול חשוך ומשוגע. המצב נראה לעין לאור העובדה שבואי התחתן ממש זמן קצר לפני כן עם אנג'י, אך בכל זאת באלבום הזה אין אף שיר אהבה.


ב-7 באפריל 1970 החליט המתופף של בואי, ג'ון קיימברידג', שדי לו. הוא אסף כסף לדלק ונסע בחזרה לעיר מגוריו. רונסון הציע במקומו את חברו המתופף, מיק וודמאנסי בן העשרים. בואי התקשר אליו ומיד קיבל תגובה חיובית מעבר לקו. בואי רצה אז לחקות את הקו המוזיקלי שרקח חברו, מארק בולאן, עם הצמד טירנוזאורוס רקס. הוא החל להופיע עם וודמאנסי, כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה והמתופף החדש יושב לצדו על השטיח ומכה בבונגוס.


ב-17 באפריל החלה העבודה האולפנית על התקליט הזה של בואי, באולפני ADVISON, שהיו אז יחסית זולים. פה החלה תקופה של חמישה שבועות שתמתח את העצבים של כל הנוגעים בדבר. בתקופה הזו היה בואי דכאוני ביותר, עישן המון קנאביס ולא קם ממיטתו לפני שלוש בצהריים.


במהרה הבין ויסקונטי שיש פה בעיה וכתב לקיימברידג' המתופף מכתב: "אנחנו ממשיכים להקליט, מתקרבים יותר זה לזה אבל המצב הכלכלי לא טוב ואנו גוועים ברעב. וודי (מיק וודמאנסי) חתך את אצבעו עם סכין ונזקק לשלושה תפרים. הוא לא יוכל לנגן למשך שבועיים ונאלצנו לבטל כמה סשנים וגם הופעה. דייויד ממש לחוץ כלכלית עכשיו. אז האם תוכל לשלוח לו את חמש הליש"ט שאתה חייב לו?".


בואי הבין שמצבו בכי רע ופנה לסיים את יחסיו עם קן פיט. ב-24 באפריל שלח בואי את אנג'י למשרד של קן פיט עם מכתב בידה. במכתב זה ביקש בואי לסיים את קשריו העסקיים עמו.


פיט: "במכתב הזה ביקש בואי שלא אהיה יותר מנהלו האישי ושהוא מבקש את אישורי בעניין תוך שבוע".

בואי: "דפרייס אמר לי שיוכל לשחרר אותי מחוזה הניהול עם פיט. אני פשוט ישבתי במשרד שלו ומיררתי בבכי. חשתי הקלה עצומה שמישהו היה כה נחוש בענייני".


ב-1 במאי 1970 חזרה החבורה לאולפני טריידנט בלונדון, כדי להמשיך להקליט. בקופסת סליל ההקלטה נכתב שהשיר שהקליטו נקרא SUCK. בהמשך הוא יקבל את השם SHE SHOOK ME COLD.


ארבעה ימים לאחר מכן החלה העבודה על שיר חדש, THE MAN WHO SOLD THE WORLD. ולא - זה לא השיר שחשבתם. מדובר בשם המקורי שבואי העניק לשיר SAVIOUR MACHINE, לפני שהחליט לשנות דברים. באותו יום הגיע לראיינו באולפן הכתב השבדי, בוס האנסון, שכינה אותו הבוב דילן של הסבנטיז. בואי קונן בפניו: "נפגע מההשוואה: "דילן הוא גיטריסט עלוב, שיריו משעממים ויש לו קול גרוע. בוא נעזוב את הנושא הזה. מה שאני עושה עכשיו הוא להקליט לעצמי ולא אכפת לי אם אנשים יאהבו את זה או לא. אין לי עניין להגיע למצעדים ולא אכפת לי אם לא ארוויח הרבה כסף".


למחרת סיים דייויד בואי את יחסיו העסקיים עם מנהלו, קן פיט. באותו יום נערכה פגישה בין השניים, כשעם בואי הגיע טוני דפרייס. קן פיט על הפגישה: "אמרתי שם שאין טעם להמשיך בניהולי את דייויד אם אינו מרוצה מזה. עם זאת, השקעתי בו המון כסף ודרשתי לקבל פיצויים על אובדן רווחים עתידיים. דפרייס הנהן בראשו ואמר שכרגע אין שום רווח עתידי ושהוא יצטרך לשקול את הדבר. עם זאת, הוא סבר שפיצוי מגיע לי על סמך רווחיי עם בואי עד אותה נקודה. אם הוא היה שואל אותי אם יש סכום מסוים שחשבתי עליו, הייתי ודאי אומר לו סכום צנוע בסך 2,000 ליש"ט. הוא לא שאל והפגישה הסתיימה, ואיתה גם ניהולי את דייויד. אחרי שהם יצאו מהמשרד, עמדתי ליד החלון וראיתי אותם צועדים ברחוב. חשתי הקלה עצומה באותו רגע. חשתי לעצמי שמעניין היה לדעת מה הן ציפיותיו של דייויד באותו רגע ממנהלו החדש, דפרייס".


ב-10 במאי קיבל בואי את פרס IVOR NOVELLO עבור השיר המקורי ביותר של השנה, עם SPACE ODDITY. האירוע נערך במועדון בלונדון בשם 'שיחת העיר', שבלסטר סקוור. ליוותה אותו בטקס התזמורת של לס ריד. האירוע הועבר בשידור לוויני ישיר לאוסטרליה ולחלק מארה"ב ואירופה. גם רדיו הבי.בי.סי שידר באופן ישיר את הצלילים. גם טום ג'ונס, פיטר סרסטאדט והביטלס, שכבר היו אז מפורקים ולא נכחו באירוע, זכו לפרס ביום הזה. אמנים נוספים שהופיעו שם היו פיטר סרסטאדט, חיל האוויר של ג'ינג'ר בייקר, סאנדי שו, המרמלדה, בלו מינק ודאסטי ספרינגפילד. לאחר האירוע הלכו דייויד ובת זוגו, אנג'י, לארוחת הערב החגיגית של המשתתפים. בואי חש שהוא רחוק מלחגוג באמת.


בשנת 1976 הוא סיפר בראיון לבי.בי.סי: "זה היה סיוט להקליט את האלבום ההוא שלי. ממש שנאתי את התהליך. מעולם לא עשיתי תקליט באופן שכזה והדבר ממש הפחיד אותי. חשתי שאינני חיוני. הקלטנו את זה באולפן עם שמונה ערוצים וזה היה נוצץ מדי עבורי. רציתי ארבעה ערוצים בלבד. גם נושא האלבום היה חושפני מדי, עם בעיות משפחתיות ואנלוגיות שנוצקו לתבניות של מדע בדיוני".


ההקלטות המשיכו אך בסופן קרה דבר שהביא לקרע גדול בין בואי וויסקונטי. זה היה ב-22 במאי, עם עריכת המיקסים לאלבום. בואי החליט, ברגע האחרון, להקליט את שירתו מחדש בשיר THE MAN WHO SOLD THE WORLD. הוא חש שיש לו רעיון טוב יותר להציע אבל נתקל בויסקונטי שרצה כבר לסיים את התהליך. ויסקונטי החליט שבואי מתיש אותו לחלוטין, כמו גם מנהלו החדש (טוני דפרייס) ובחר לעבור ממנו הלאה לטובת עבודה עם מארק בולאן. בואי היה מאד מאוכזב מזה והשניים לא התראו מאז למשך ארבע שנים.

גם מיק רונסון ומיק וודמאנסי ממש לא היו מרוצים. הם בקושי ראו כסף מעבודתם עם בואי אז. ההופעות איתו שברו את רוחם, כשמכונית המסחרית להופעות כבר לא פעלה והם נאלצו להידחס למונית (על חשבונם) עם כל הציוד בעוד בואי נוסע בנוחות רבה יותר במכוניתו. בדרכם להופעה בבירמינגהם החליטו השניים שדי להם והור לנהג להמשיך את נסיעתו לעיר שלהם, HULL, כדי שיפרקו את הציוד וישכחו מדייויד בואי, שנאלץ לעשות את ההופעה לבדו ולחפש נגנים אחרים.


בינתיים כבר היה האלבום מוכן ליציאה בארה"ב. כשהוא יצא, הביקורות שם דווקא היו מעודדות.

ברולינג סטון האמריקני נכתב בזמנו בביקורת: "...'יש האומרים שהנוף מטורף / אבל אתם יכולים לאמץ נקודת מבט אחרת / אז אם זה יותר מדי מעורפל / אתם יכולים לעזוב את חברי ואותי עם אדיו אוהב'. כך שר דיוויד בואי ב'האיש שמכר את העולם', ובכך מספק את הביקורת המשכנעת ביותר של העבודה האחרונה שלו - חוויה שהיא מסקרנת ככל שהיא מצמררת, אבל רק למאזין שחזק מספיק כדי לעמוד בסכיזופרניה שלו.


בואי עוסק לאורך האלבום הזה בדימויים אלכסוניים ומקוטעים שכמעט בלתי חדירים בנפרד אבל מעבירים באפקטיביות תחושה אירונית ומרירה של העולם, כאשר הם נקבצים יחד. מערכת היחסים האומללה שלו עם העולם מקורה בחוסר היכולת שלו לתפוס אותו בשפיות: 'אני מעדיף להישאר כאן עם כל המשוגעים / מאשר למות עם העצובים שמסתובבים חופשי'.


השימוש של המפיק, טוני ויסקונטי, באפקטים של הדהוד וטכניקות אחרות בקולו של בואי בא להשיג גוון מוזר ועל טבעי המזכיר רובוט (מה שאומר שלא שבואי שר באופן מכני, אלא שקולו מתכתי באופן מוזר מלכתחילה). זה מחזק את המילים המשוננות והמוזיקה של בואי, שמנוגנת בצורה כבדה להחריד על ידי רביעייה שמבריקה מדי פעם (שימו לב לגיטרה של מיק רונסון בשיר SHE SHOOK MR COLD) בהנחיית הבס המחליק בטירוף של ויסקונטי.


באלבום, שלמעט RUNNING GUN BLUES הסרקסטי חסר האונים, מצוין באופן אחיד, לפחות ארבע רצועות דורשות תשומת לב מיוחדת: השיר SAVIOUR MACHINE מדגים שבואי רחוק מלמצות את כישרונו לרוק מדע בדיוני מוסרי, אותו הביא בלהיט SPACE ODDITY. יש את AFTER ALL הדכאוני והכמעט בלתי נסבל שמכיל את הפזמון המוזר ביותר שאולי נהגה אי פעם - 'אוי, מאת ג'ינגו'. WIDTH OF A CIRCLE הוא גם שיר הזיה עם גוונים דתיים שמזכירים גם את דנטה וגם את אדם וחוה וגם צליל ענק. והשיר SHE SHOOK ME COLD מכיל כמה מהדימויים המיניים המוזרים ביותר שיצאו בתקליט.


אתם, יוצרי קולנוע צעירים שאפתניים בחוץ, שוקלים ודאי סרט מבריק בעל אוריינטציה פסיכולוגית מעוררת על ייאוש, ושוקלים את קווין איירס כמלחין בו ואז תחליטו בסופו של דבר על דיוויד בואי לעשות את הפסקול".

בואי רתח מזעם מהצורה בה יצא תקליטו בארה"ב, ששישה ימים לאחר מכן כבר דאג מנהלו, טוני דפרייס, לנסח מכתב לחברת התקליטים, שתטפל ביצירה באופן שונה באנגליה: "השיר החדש של דייויד לתקליטון (HOLY HOLY) כבר כמעט מוכן לגמרי והבנתי שהוא כבר דיבר אתכם ואינכם מעוניינים לקרוא לאלבום פה בשם זה. למרות, שאם התקליטון עם השיר יצליח - זה ודאי יגביר את מכירות התקליט השלם. זאת למרות שהשיר לא נמצא באלבום, היו כבר מקרים כאלו שעזרו למכירות ולכן אני מבקש מכם לשקול זאת שוב".

לא שוחררו סינגלים מהאלבום הזה שדעך ובואי אמר עליו שהוא "נמכר כמו עוגות חמות בבקנהאם, ולא בשום מקום אחר בעולם".


טרי ברנס ניסה להתאבד פעם אחת בקפיצה מחלון במוסד בו אושפז, אך ניצל. ב-16 בינואר 1985 הצליח טרי לברוח מהמוסד הסגור והגיע לתחנת SOUTH COULSDON שליד קרוידון. שם הוא הניח את ראשו על הפסים ונפרד מהעולם. בואי לא הגיע להלוויה אך שלח פרחים.


שיר הנושא של התקליט קיבל חיים חדשים כשלהקת נירוונה ביצעה אותו במופע אנפלאגד משנת 1994 (כולל סולו גיטרה זייפני של קורט קוביין). קהל חדש גילה שהשיר הזה הוא במקור של דייויד בואי ורבים נהרו שוב לגלות מי הוא האיש האמיתי שמכר את העולם.


ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה 050-5616459

גם זה קרה ב- 4 בנובמבר:


- בשנת 1976 נדחתה תחילת הופעתו של ברוס ספרינגסטין באיצטדיון PALLADIUM שבניו יורק עקב התראה על פצצה. ספרינגסטין התבדח שכנראה זה מנהלו לשעבר, מייק אפל, שהטמין את הפצצה. אפל וספרינגסטין התכתשו באותם ימים בתביעות משפטיות.


- בשנת 1968 הקליטה פינק פלויד את השיר POINT ME AT THE SKY ואת CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE באולפני EMI שבלונדון. השיר POINT ME AT THE SKY נכתב על ידי רוג'ר ווטרס ודייוויד גילמור ויצא על גבי סינגל בדצמבר 1968. הוא נכשל במצעדים והביא את הלהקה להבנה והחלטה שכדאי לה להתמקד בעשיית אלבומים בלבד.


- בשנת 1977 נעצר קית' מון (המתופף של המי) בפאריס. זאת אחרי שביקר את הרולינג סטונס בסשן הקלטה שם לקראת אלבומם SOME GIRLS. המתופף ההיפראקטיבי נעצר במלון ריץ עקב התנהגות לא הולמת ושהה לילה במעצר. הוא שוחרר בערבות על ידי עורכי הדין של הסטונס, בבוקר שלמחרת.


- בשנת 1977 נערכה בניו יורק הפרמיירה לסרט THE LAST WALTZ, שביים מרטין סקורסזה על הופעתה האחרונה של להקת THE BAND.


- בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד את הופעת הבכורה שלה בארה"ב. זה היה באולם בשם WINTERLAND שבסאן פרנסיסקו. באותו ערב הופיעו ריצ'י הייבנס וגם ג'ניס ג'ופלין עם BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY.


- בשנת 1965 הקליטה להקת 'האמהות והאבות' את השיר CALIFORNIA DREAMIN. סולו החליל המפורסם בשיר הזה נוצר והוקלט באופן ספונטני על ידי נגן ג'אז בשם באד שאנק. הוא היה בבניין אולפן ההקלטות, שמע את צלילי ההקלטה בוקעים מהאולפן והציע את עצמו לנגן בשיר. אז ג'ון פיליפס, שכתב את השיר, השמיע לו רעיון כללי לביצוע הסולו. שאנק אילתר את הסולו שלו בטייק אחד וזה מה שאנו מכירים ואוהבים עד היום...


- בשנת 1978 תבע הבסיסט גרג ריבס את מעסיקיו לשעבר ( קרוסבי סטילס נאש ויאנג) בסך מיליון דולר עבור תמלוגים שלטענתו לא שולמו לו על נגינתו באלבום DEJA VU, שיצא בשנת 1970.


- בשנת 1968 נערכה ההופעה האחרונה בהחלט של להקת CREAM בארה"ב. זה היה למעשה שתי הופעות, באותו יום, באודיטוריום רוד איילנד. הלהקה נפרדה מארה"ב ונותר לה רק להופיע בהמשך חודש זה ברויאל אלברט הול בלונדון.


- בשנת 1963 פרסם עיתון ניוזוויק שבוב דילן לא כתב את השיר BLOWIN IN THE WIND אלא קנה אותו ממורה ושמו לור וויאט. דילן מיהר לטעון שזה שיר שלו אך כמה מהסטודנטים של וויאט מיהרו לטעון שהם שמעו מפיו את השיר הזה עוד לפני שדילן שר אותו בפעם הראשונה. רק בשנת 1974 הודה וויאט שהוא שיקר.


- בשנת 1987 יצא תקליט הבכורה של שינאיד אוקונור, THE LION AND THE COBRA.


- בשנת 2016 מת אדי הארש, הקלידן של להקת BLACK CROWES, בגיל 59.


ב-4 בנובמבר בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקה מבטיחה מאד ושמה ALLMAN BROTHERS BAND.


SIDE 1

1. Don't Want You No More

2. It's Not My Cross To Bear

3. Black Hearted Woman

4. Trouble No More


SIDE 2

1. Every Hungry Woman

2. Dreams

3. Whipping Post


במודעת הפרסום לתקליט נכתב: "להקת האחים אולמן מנגנת רוק-בלוז עם אותה העוצמה שיש ללהקות הבריטיות אבל בתוספת צליל משלה. הלהקה כוללת את הגיטריסט המוביל דוואן אולמן, האורגניסט גרג אולמן, המתופפים בוץ' טראקס וג'יי ג'והנסון, הגיטריסט המוביל השני דיקי בטס והבסיסט ברי אוקלי.האלבום הראשון שלהם מראה מדוע כבר יש להם קהל נלהב ביותר".


האמת היא שבתקליט הזה נוצר דבר חדש בארה"ב, שהפך להיקרא בשם 'רוק דרומי' (SOUTHERN ROCK), כשמוסיקת הבלוז הפכה למשהו אחר ורענן. פה נמצא הרגע בו האחים אולמן פתחו את הדלת לשינוי הזה, שהשפיע מאד על העשור שבא אחריו, קרי הסבנטיז.


דוואן נולד ב-20 בנובמבר 1946 בנאשוויל. אביו נרצח על ידי טרמפיסט שאסף, כשהיה בן שלוש, ואחיו גרג היה בן שנתיים. בעקבות הטרגדיה החליטה אמם של השניים ללכת ללמוד כדי לעבוד ולהביא כסף הביתה. היא דאגה שהבנים ילמדו לנגן בפסנתר ובחצוצרה. גרג היה הראשון שהביא הביתה גיטרה, מכסף שהרוויח בחלוקת עיתונים. הוא סיפר על כך למגזין רולינג סטון: "עבדתי כל הקיץ עד שהגיעו הימים הקרים, בהם נאלצתי לשים כפפות על ידיי. יום אחד, בעודי עם כפפות על ידיי, נכנסתי לחנות מוזיקה והתאהבתי בגיטרה שהייתה שם. היא עלתה 21.95 דולר והמניאק שעבד שם לא רצה לתת לי לנגן בה. למחרת הגעתי וקניתי אותה. היא שינתה את חיי. הפסקתי לאכול, לשתות ולישון והתחלתי רק לנגן".


הגיטרה הזו הובילה לקונפליקט בין שני האחים. דוואן ניצל כל רגע בו גרג יצא מהבית כדי לקחת את הגיטרה ולנסות לנגן בה. השניים החלו לריב עליה. אמם הבינה את המצב וקנתה ביום ההולדת של כל אחד מהם גיטרה חשמלית. גרג אולמן: "את הגיטרה החשמלית הראשונה שלי קיבלתי ב-10 בנובמבר 1960, בשעה שלוש אחה"צ של יום שבת. יום הולדתו של דוואן הייתה בדצמבר, כך שהוא קיבל את שלו קצת אחריי".


בשנים שבאו לאחר מכן החלו שני האחים להתאהב במוזיקת הבלוז השורשית וגם ברית'ם אנד בלוז והצטרפו לנגינה בלהקות מקומיות עם שמות כמו THE KINGS, THE Y TEENS ו- THE SHUFFLERS.


ב-1963 הצטרפו השניים ללהקה בשם THE HOUSE ROCKERS, שליוותה זמר שחור. הדבר גרם למתיחות רבה במשפחה הדרומית שלהם, שלא ראתה זאת בעין יפה. דוואן סיפר על הלהקה הזו: "היינו בלהקה ההיא שהייתה מורכבת מגזעים שונים. היינו מעולים ויכולנו להצית בית שלם בשניה, עם המוזיקה שלנו. הייתי בן 16 וקיבלתי 41 דולר בשבוע. ביג טיים".


הלהקה הבאה של דוואן הייתה THE ESCORTS, בה הוא גם שר וגרג ניגן בה בגיטרת ליווי. הלהקה הזו הקליטה כמה דמואים כדי שבעלי מועדונים יקשיבו להם ויעסיקו אותה. הדמואים הורכבו מגרסאות כיסוי לשירים של הביטלס, הסטונס, רוי אורביסון ועוד. השיא של הלהקה הזו היה כשחיממה את הביץ' בויז. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1965, שינתה הלהקה את השמה ל- THE ALLMAN JOYS. גרג סיים אז את לימודיו בבית הספר. דוואן לא סיים בית ספר כי היה כה מחובר לגיטרה שפרש למענה, בגיל 15, מלימודים כדי להתמסר לאימונים בה. להקתם עבדה שבעה לילות בשבוע, עם שש הופעות קצרות בכל יום. לעיתים התיישב מאחורי התופים בחור בשם בוץ' טראקס, שניגן בלהקה אחרת בשם THE BITTER END.


הגורל האיר פנים ללהקה של האולמנים, כשבאחד הלילות הגיע למועדון באדי קילן, שהתלהב והחתימה לחברת התקליטים שלו, DIAL RECORDS. דמואים הוקלטו באוגוסט 1966, כולל שבעה שירים שגרג אולמן כתב. לבסוף יצא מהסיפור הזה תקליטון אחד בלבד, שדוואן כינה אותו, 'גירסה פסיכדלית נוראית לשיר SPOONFUL'. שירים נוספים שהוקלטו אז יצאו רק בשנת 1973 באוסף בשם EARLY ALLMAN.


קילן הקשיב לשירים שהוקלטו ויעץ ברצינות לחברי הלהקה להתחיל לחפש לעצמם עבודות יומיות ולעזוב את המוזיקה. בעקבות כישלון התקליטון התפרקה הלהקה ודוואן וגרג נסעו לכיוון אלבמה. שם פגשו עוד כמה מוזיקאים והקימו להקה נהדרת בשם THE HOUR GLASS. ביל מקווין צפה בהופעה והציע את שירותיו לניהול כשהתנאי שלו היה שחבריה יעברו ללוס אנג'לס ושם יהיה יותר קל להביא להם חוזה הקלטה.


למרות ההיסוסים בקרב חברי הלהקה, הם החליטו לעשות כדבריו, הגיעו ליעד החדש וחתמו חוזה מול חברת התקליטים 'ליברטי', שהתמחתה בזמרי שמאלץ מלאי סוכר. להקה כמו של האולמנים לא הייתה המומחיות שלה והדבר גרם לרטינה כלפי אותה חברה שגם התערבה בצד האמנותי. התקליט הראשון של הלהקה הוקלט באוגוסט 1967 ויצא באוקטובר. הוא הורכב בעיקר מגירסאות כיסוי לשירי פופ ונשמה.


הלהקה הקליטה תקליט שני בינואר 1968, בשם POWER OF LOVE. הפעם נכנסו לתקליט שבעה שירים מקוריים של גרג וזה התקליט הראשון שיצא לאולמנים גם באנגליה. הביקורות לא היו אוהדות. עיתון מלודי מייקר: "זה תקליט מדליק אך לא סנסציוני שמזכיר אלפי להקות אחרות שנשמעות כך".


גרג אולמן תיאר את האלבומים כך: "שני האלבומים האלה יצרו יחדיו את מה שהפך להיקרא THE SHIT SANDWICH".


בעוד הלהקה הייתה בלוס אנג'לס למד דוואן לנגן סלייד בגיטרה. הוא סיפר על כך ב-1971 לעיתון בשם GOOD TIMES: "שמעתי את ריי קודר מנגן כך לפני שלוש שנים והבנתי שזה הצליל שאני רוצה. התחלתי להישאב לתוך העניין הזה. השאר הסתכלו עליי בהתחלה ברחמנות וקיוו שאפסיק עם זה. אך אני השתפרתי ועכשיו זה כבר נשמע הרבה יותר טוב".


לחברי הלהקה נמאס מהשליטה של חברת התקליטים והם החליטו לשכור זמן אולפן משלהם באולפני FAME. ב-22 באפריל 1968 הקליטו החברים כמה שירים שמצאו חן בעיניהם וחזרו עם ההקלטה ללוס אנג'לס כדי להציגה למנהל שלהם. הוא דחה את ההקלטות בטענה שהן נוראיות ואין שום שימוש בהן.


חברי הלהקה המאוכזבים יצאו לסיבוב הופעות כדי לקדם את התקליט POWER OF LOVE, אך פירקו את להקתם זמן קצר לאחר מכן. דוואן חש מרירות מכל הסיפור. נמאס לו מלהיות בלהקות שגורמות לו תיסכולים וחזר לפלורידה. גרג נשאר בלוס אנג'לס וניסה לפצוח בקריירת סולו - לא במטרה אמנותית; הלהקה הייתה חייבת לחברת התקליטים 40,000 דולר ואיימה בתביעה משפטית, אלא אם כן זמר הלהקה יישאר - והצביעה על גרג, בכוונתה להצמיד אותו ללהקת נגנים מקצועיים. שאר חברי הלהקה קיללו את גרג, שנשאר שם, כי חשבו שהוא רוצה להישאר ולהצליח לבד, למרות שהוא ממש לא רצה בכך. בכך הוא מנע תביעה גדולה כשהוא נאלץ לשיר עם תזמורת גדולה בהקלטות וקיווה מאז שההקלטות ייקברו מתחת לאדמה מבלי לצוץ.


השיר הראשון שגרג הקליט, ביוני 1968, עם התזמורת היה D-I-V-O-R-C-E. שיר נוסף שהוקלט היה CHANGING OF THE GUARD והתקליטון הזה יצא תחת השם GREG ALLMAN AND THE HOUR GLASS. תקליטון נוסף מהעסקה הזו היה עם השירים I'VE BEEN TRYING ו- SILENTLY. שניהם הוקלטו באוגוסט 1967. כשגרג חזר לפלורידה, החלו שני האחים אולמן להתחבר למתופף בוץ' טראקס, שניגן אז בלהקה בשם 31st OF FEBRUARY.


טראקס הזמין את האולמנים להצטרף ללהקה ובגלל שלאולמנים עדיין היה חוזה מול חברת 'ליברטי' שמנע מהם להקליט בשמם עבור אחרים - עבודתם בהקלטה עם טראקס באה ללא קרדיט לשמם.


בעוד גרג ניסה לנוע קדימה, קיבל לפתע שיחת טלפון ובה נצטווה לחזור מיד לקליפורניה כדי להקליט אלבום נוסף של HOUR GLASS, או שהוא ייתבע בסך 48,000 דולר על הפרת חוזה. גרג חזר כדי להקליט אלבום, שעיבודיו כבר הוכנו מראש על ידי תזמורת גדולה. הוא סבל מכל רגע - "הם אמרו לי לעמוד בפינה ולשיר".


דוואן נשאר בג'קסונביל, פלורידה והחל להגיע באופן קבוע למועדון בשם THE SCENE. שם החל לג'מג'ם עם להקה מקומית בשם THE SECOND COMING. בלהקה ההיא היו הבסיסט בארי אוקלי והגיטריסט ריצ'ארד דיקי בטס, שניגן בתיאום מופלא עם הגיטריסט לארי ריינהארדט. עבודת גיטרות שכזו הפכה בהמשך לסימן ההיכר של להקת האחים אולמן. ריינהארדט, מצידו, ינגן בהמשך עם איירון באטרפליי ולהקת קפטיין ביונד.

דוואן לא הפך לחבר רשמי של אותה להקה וריק הול, הבעלים של האולפן בו הקליט בעבר, הפציר בו לחזור לאולפני "מאסל שואלס" כדי לעבוד אצלו כגיטריסט שכיר. דוואן הסכים והקליט שם לאמנים כמו ווילסון פיקט, שהפך לחבר קרוב שלו ואף כינה אותו SKYMAN. הכינוי של פיקט הפך בהמשך לבסיס עליו נוצר הכינוי הרשמי של דוואן, SKYDOG.


דוואן היה זה שהציע לפיקט להקליט גירסה משלו לשיר 'היי ג'וד' של הביטלס והגירסה הזו, עם נגינתו מלאת ההשראה של דוואן, הפכה לכרטיס הביקור שלו כנגן סשנים מושחז.


ריק הול כה התלהב מהנגינה של דוואן שהתקשר בהתרגשות לאיש חברת התקליטים 'אטלנטיק', ג'רי ווקסלר, כדי לבשר לו על כך. ווקסלר הקשיב לביצוע של היי ג'וד ורצה להחתים מיד את דוואן אצלו. הוא קנה את החוזה של דוואן תמורת 15,000 דולר ושאף שדוואן יצטרף כנגן שכיר בחברה חדשה שהקים בשם CAPRICORN. דוואן המשיך להקליט, כנגן סשנים, עבור אמנים כמו פרסי סלדג', ארתור קונלי, קינג קרטיס וארית'ה פרנקלין. הוא החל לעבוד על אלבום סולו משלו בפברואר 1969, שקיבל עזרה מוזיקלית מהבסיסט בארי אוקלי. ההקלטות היו בינוניות, כשדוואן ניסה גם לשיר בהן.


דוואן הבין שזה הזמן להקים להקה. הוא חזר לפלורידה כדי לצוד שם מוזיקאים ללהקה חדשה ושם מצא את המתופף ג'יימו ג'והנסון, שתופף עם אוטיס רדינג. הסשן הראשון בו ג'והנסון ניגן בתופים לצדו של בוץ' טראקס אירע ב-23 במרץ 1969, בבית של טראקס בו התגורר גם דיקי בטס. כל הנוכחים בחדר הבינו שיש פה משהו מיוחד, בחטיבת הקצב.


דוואן נעמד בדלת היציאה והכריז, "כל מי שנמצא בחדר הוא חבר בלהקה ומי שלא רוצה בכך, ייאלץ לעבור דרכי כדי לצאת!". בינתיים אץ דוואן לטלפון כדי להחזיר מיד את אחיו הצעיר הביתה. שלושה ימים לאחר מכן נחתם ההרכב הקלאסי של האחים אולמן.


הלהקה עברה למייקון והתגוררה יחדיו בבית ברחוב קולג' מספר 309. הם חיו שם ונהנו מהבחורות הסטודנטיות שקפצו לבקר מקולג' ווסליאן הסמוך. זמן קצר לאחר מכן החלו החברים להתגורר במקומות נפרדים, אך באותו אזור.


בסוף רחוב קולג' שכן בית קברות בשם 'רוז היל' ובטס נהג להגיע לשם בלילה, עם גיטרה אקוסטית, ולהלחין שירים. רבים מרעיונותיו שם נכנסו לאלבום הראשון של האחים אולמן. בבית הקברות הזה הוא גם כתב את הקטע שיגיע באלבומה השני של הלהקה, IN MEMORY OF ELIZABETH REED. כך נכתב על אחת המצבות שם. זאת למרות שדוואן אולמן אמר פעם לאחד הכתבים ששאלו אותו על שם השיר: "אהה, פשוט שכבנו עם בחורה מזדמנת על אחת המצבות בבית קברות". כך יוצרים אגדות. מה שכן, דוואן אולמן וברי אוקלי ייקברו שם, לאחר שיאבדו את חייהם בתאונות אופנוע, בשנים 1971 ו-1972.


תקליט הבכורה יצא אך לא הפך להצלחה מסחררת. חברי הלהקה חיו מהיד לפה. עוזר הלהקה, טוויגס, נזכר בשנת 1973 ברולינג סטון: "יום אחד קיבלנו הזמנה להופיע בפילמור ווסט שבלוס אנג'לס. בקושי היה לנו כסף להגיע לשם. כשהגענו לגשר הזהב, לא היה לנו מספיק כסף כדי לשלם את דמי המעבר בו. נאלצנו לרדת מהאוטו ולגרד כסף מאחרים שנסעו שם. הבטחנו להם כרטיס כניסה למופע בפילמור, אם יתנו לנו כסף".



התקליט נפתח בירייה אינסטרומנטלית אדירה, שהוקלטה במקור שנתיים קודם לכן על ידי ספנסר דייויס גרופ, בשם DON'T WANT YOU NO MORE. את הקטע הזה נהגו דיקי בטס וברי אוקלי לנגן בלהקתם הקודמת, SECOND COMING. זה מוביל לאחד הבלוזים-רוקיים הגדולים ביותר שאני שמעתי, NOT MY CROSS TO BEAR. צליל הגיטרות הינו בשרני ושתי מערכות התופים נשמעות טבעיות ביותר יחדיו. שירתו של גרג מראה כי לפנינו להקה עם המון נשמה ובראשה זמר עם קול נשמה מחוספס ועוצמתי.


מכאן אין קטע אחד חלש. זה רק הולך ומתעצם, עד שזה מגיע לשני השירים האחרונים, שהפכו לחותמת הברורה של הלהקה. הראשון שבהם, DREAMS, מציג בפנינו בלוזיות בשלושה רבעים, שנכתב על ידי גרג כששהה בלוס אנג'לס וחשב על חלומותיו שלא מתגשמים. גרג נכנס ללהקה של אחיו הגדול בזכות השיר הזה, כפי שכתב בספרו האוטוביוגרפי: "הצגתי להם את DREAMS והם מיד התחילו לנגן אותו. למדנו את השיר כפי שאתם מכירים אותו היום ומאותו רגע הפכתי לאח בלהקה".


הקטע החותם את התקליט, WHIPPING POST, נפתח במשקל ריתמי עם 11 שמיניות, שעם כניסת שירתו של גרג הופך לשש שמיניות. השיר מדבר על בחור שנבגד על ידי האישה שלו וחש חסר אונים כמי שנקשר לעמוד ההצלפה. כשנשאל גרג, שנים לאחר מכן, בעניין הקצב הלא סימטרי בשיר, השיב: "אינני יודע מה בדיוק עשיתי שם. פשוט נפלתי לתוך זה. אח שלי הסביר לי שאנחנו עושים את השיר במשקל הזה".


עטיפת התקליט צולמה בבניין שברחוב קולג' מספר 315, שבמייקון. ממש סמוך למקום בו התגוררה הלהקה כשעברה לשם. הצילום בעטיפה האחורית נלקח בבית הקברות 'רוז היל' והעטיפה הפנימית, הנפתחת, הציגה את חברי הלהקה, בערוץ נחל, כשהם עירומים ונהנים. ההנאה המוזיקלית היא כולה שלנו.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "האחים אולמן הם קבוצת בלוז לבנה (לא כולם - נ.ר) כבדה למדי. יש מעט במוזיקה שלהם שלא שמענו קודם, אבל גם הם וגם האלבום שלהם זה פגז.


עבור כל להקות הבלוז הלבן שמתפשטות היום, זה עדיין מעורר השראה כשהכתיבה האמיתית מגיעה עם הפקת צליל בלוז-רוק של אנרגיה טהורה, השראה ואהבה. האחים אולמן למדו היטב את הלקחים שלהם, והם מנגנים באותו דחף ושכנוע כמו המנטורים שלהם. כאשר שמתי את האלבום הזה לראשונה, התחילו צלילי הגיטרה הנקיים והמצלצלים שגרמו לצורת הבלוז החבוטה של ​​12 תיבות להיראות רעננה שוב. האחים אולמן יודעים מה הם עושים, ומרגישים את זה גם עמוק, והם מתקשרים מיד עם המאזין.


אחת המעלות של צורה פשוטה וסטנדרטית כמו הבלוז היא שכאשר מנגנים אותו נכון, זה מקום כל כך נוח לחזור אליו. כל האלבום הוא כזה. היית כאן אלף פעמים בעבר, וזה מרגיש כמו בית מרתק, כי האולמנים שולטים בצורה בעדינות נדירה, וגם בגלל שהבלוז שלהם גורם לך לרטוט מרגע מבריק אחד לאחר.


לכן פסגת האלבום עבורי היא השיר DREAMS, קינה יפהפייה וכואבת בקצב ואלס, על גבר שעולמו מתפורר כי 'אני מנותק על חלומות'. סיפור מוכר, אבל האופן שבו הוא נכתב ומועבר על ידי האולמנים הופך אותו למציאותי ואוניברסלי בצורה נוקבת.


זה אולי נראה מוזר להחיל את שם התואר 'מקסים' על אלבום כבד-לבן-בלוז, אבל זה מה שהתקליט הזה, באופן כה פרדוקסלי. לפעמים זה נשמע כמו מה שלד זפלין יכול היו להיות אם הם לא היו תלויים באקרובטיקה".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים































Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page