
כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 בפברואר (4.2) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "העסק התקדם מהימים בהם מיק ואני ישבנו פנים מול פנים עם גיטרה ורשמקול. כך זה היה עד האלבום EXILE ON MAIN STREET, כשאחריו כולם בחרו במקום אחר לחיות ומצאו עוד דרך עבודה. הרשו לי לנסח זאת כך: הייתי אומר, 'מיק, זה הולך ככה - 'סוסי פרא לא יכלו לגרור אותי משם.' אז זו הייתה חלוקת עבודה,עם מיק שממלא את המשפטים. יש מקרים כמו UNDERCOVER OF THE NIGHT או ROCK AND A HARD PLACE איפה שזה לגמרי השיר של מיק. ויש מקרים שבהם אני בא עם HAPPY שם אני אומר, 'זה הולך ככה. למעשה, מיק, אתה אפילו לא צריך לדעת על זה, כי אתה לא שר את השיר'. אבל תמיד חשבתי ששירים שנכתבו על ידי שני אנשים טובים מאלו נכתב על ידי אחד. אתה מקבל שם זווית נוספת. הדבר המעניין הוא מה שאתה אומר למישהו אחר, אפילו למיק, שמכיר אותי ממש טוב. והוא לוקח את זה משם. אתה מקבל את דעתו... אני אוהב בלדות. כמו כן, אתה לומד על כתיבת שירים משירים איטיים. אתה מקבל שיר רוק טוב יותר על ידי כתיבה איטית מלכתחילה, ותראה איפה הוא יכול ללכת. לפעמים זה ברור שזה לא יכול ללכת מהר, ואילו SYMPATHY FOR THE DEVIL התחיל כשיר בסגנון בוב דילן והסתיים כסמבה. אני רק זורק שירים ללהקה. השיר HAPPY לא התחיל כבלדה. למעשה, רק אני הייתי שם באולפן עם הסקסופוניסט בובי קיז והמפיק, ג'ימי מילר, כשהתחלנו עם השיר הזה" (קית' ריצ'רדס, בשנת 2002)
מכאב לב למיליונים: איך "שמועות" של פליטווד מאק הפך לאחד האלבומים הנמכרים ביותר אי פעם!
ב-4 בפברואר בשנת 1977 יצא האלבום RUMOURS של להקת פליטווד מאק וסיפור היחסים המתפוררים בין חברי הלהקה הוא שהביא את החומר ממנו עשויה ההצלחה הגדולה שלו.

התקליט RUMOURS נשאר מאז ועד היום אחד ההישגים המרשימים יותר של עולם הרוק והפופ. יש כאן את אחד משיאי הרוק האמריקני מהסבנטיז ושירים רבים פה הפכו מאז ללהיטים שמושמעים רבות בתחנות רדיו ברחבי העולם. המילים המרירות לרוב מושרות באופן מקצועי, כששורות ארוכות מאד של קוקאין מסתובבות סביבן ועמן הדוניזם הרסני. מלודיות כובשות, עם חטיבת קצב מושחזת וקולות הרמוניים מושלמים. להקת פליטווד מאק לא תצליח לחזור על שלמות תקליט זה. עבורה זה 'הצד האפל של הירח'.
סיפור התקליט די ידוע. זמרת הלהקה, סטיבי ניקס, הייתה בת זוגו של הגיטריסט, לינדסי באקינגהאם. אך מערכת היחסים של השניים התפוררה והשירים שהם הביאו לתקליט מסגירים זאת היטב. אם זה DREAMS החלומי אך כואב שלה ("עכשיו אתה שוב אומר שאתה צריך את החירות שלך...") לעומת GO YOUR OWN WAY בו מסלק באקינגהאם את אהובתו בכעס רב ממנו.
היא סיפרה: "אני זוכרת את הלילה שכתבתי את 'חלומות'. נכנסתי והגשתי קסטה של השיר ללינדסי. זה היה קשוח, רק אני שרתי סולו וניגנתי בפסנתר. למרות שהוא כעס עליי באותו זמן, לינדסי שמע את זה ואז הרים את מבטו אלי וחייך. מה שהתרחש בינינו היה עצוב. היינו זוגות שלא הצליחו לעבור. אבל, כמוזיקאים, עדיין כיבדנו אחד את השני - ויצאנו מזה עם כמה שירים מבריקים".
כריסטין מקווי: "השיר התפתח באופן מוזר. זה היה רק שלושה אקורדים ותו אחד ביד שמאל. חשבתי, זה ממש משעמם, אבל הגאונות של לינדסי נכנסה לתמונה והוא יצר שלושה קטעים מאקורדים זהים, מה שגרם לכל קטע להישמע שונה לחלוטין. הוא יצר את הרושם שיש חוט שעובר בכל העניין".
כיצד הצליחה הלהקה לשמור על מיקוד יצירתי באווירה שכזו? קשה באמת להבין, לאור העובדה שגם קלידנית הלהקה, כריסטין מקווי הנהדרת, נפרדה אז מהבסיסט, ג'ון מקווי אחרי שמונה שנות נישואים. טכנאי ההקלטה, קן קאילאט, סיפר כי ניקס ובאקינגהאם הקליטו את קולותיהם ההרמוניים יחדיו לסליל ההקלטה, אך כשטייק נעצר, הם ניגשו מיד להמטיר קללות זה על זו ואז חזרו לשיר יחדיו בטייק הבא. הזוג מקווי הפרוד שמר את רגשותיו בתוכו, מבלי להשתלח כך זה בזו. אם זה לא מספיק, מיק פליטווד המתופף גילה אז שאשתו ג'ני מנהלת רומן מאחורי גבו עם אחד מחבריו הקרובים. לא סתם חשבו הם לקרוא לתקליט זה בשם YESTERDAY'S GONE (לפי שורה מהשיר DON'T STOP, שכתבה כריסטין מקווי). ג'ון מקווי הוא שהציע לקרוא לתקליט בשם RUMOURS.
הלהקה החלה לעבוד על תקליט זה אחרי סיבוב הופעות מתיש בן חצי שנה, לקידום התקליט הקודם, שנקרא כשם הלהקה ונמכר היטב. ללא מפיק מוזיקלי חיצוני נגררו חמשת חברי הלהקה למסלול מטורף של מוזיקה וקוקאין, כשיום הקלטות שגרתי החל בשבע בערב עם ארוחת צהרים... אחר כך יוצאים למועדונים וכשחוזרים להקליט, בשעת לילה מאוחרת, היו הם שפוכים לחלוטין ומרירים זה כלפי זה. ניקס סיפרה בהמשך כי היא וחבריה עשו את המוזיקה הטובה ביותר כשהיו במצב הגרוע ביותר שלהם. באקינגהאם היה המנהיג המוזיקלי אז והוא זה שידע לקחת כל רעיון מוזיקלי ולהפכו לפנינת אנסמבל. לעיתים זה הביא לכך שהוא צעק ביקורות ארסיות על האחרים, בשל היותו פרפקציוניסט.
לעומת שיריהם של באקינגהאם וניקס, שהביאו את הצד האפל, היו אלו שיריה של כריסטין מקווי ששפכו אור חיובי ואופטימיות. השיר DON'T STOP נשמע שיר שמח ומעודד, ששנים לאחר מכן גם הפך חלק מקמפיין הבחירות לנשיאות, מטעם ביל קלינטון (הלהקה אף התאחדה אז לבצע זאת על הבמה לצידו). היא כתבה את השיר הזה על השארת העבר מאחור. היא וג'ון מקווי נפרדו, מה שהיווה השראה למילים. זה גרם לכמה רגעים מביכים, מכיוון שג'ון נאלץ לנגן שיר זה שנכתב עליו".
שירה השני בתקליט, YOU MAKE LOVING FUN, נכתב על האהבה החדשה שנכנסה לחייה, שבאה עם איש התאורה בהופעות הלהקה. אך האור כבה אצלו כשהשאר גילו אודות הרומן והחליטו לפטרו מעבודה עמם. את השיר OH DADDY היא כתבה על מיק פליטווד ותחושותיה כלפיו.
שיר נוסף שנכתב והוקלט במהלך ההכנות לתקליט אך לא נכנס לתוכו הוא SILVER SPRINGS, שכתבה ניקס ושוב מביא את זווית ראייתה על מערכת היחסים העכורה שלה עם באקינגהאם. השיר יצא בצידו השני של התקליטון עם השיר GO YOUR OWN WAY. לשמוע את שני צידי אותו התקליטון, כשיודעים את הסיפור, זו חוויה מעניינת. ניקס הביאה לתקליט לא רק את אכזבתה ממערכת יחסים זו כי אם גם את תחושותיה כלפי התמכרותה לקוקאין, עם השיר החותם GOLD DUST WOMAN. שיריו של באקינגהאם, כולל GO YOUR OWN WAY, NEVER GOING BACK AGAIN ו- SECOND HAND NEWS הפותח, הם החשוכים ביותר בתקליט.
השיר SECOND HAND NEWS נקרא במקור STRUMMER והיה דמו אקוסטי אבל כשבאקינגהאם שמע את השיר JIVE TALKIN של הבי ג'יז, הוא פנה להוסיף קצב לשיר זה שלו. כמו רבים מהשירים באלבום, השיר הזה מראה צד אפל יותר במילים. סטיבי ניקס: "כולנו ניסינו להיפרד וכשאתה נפרד ממישהו שאתה לא רוצה לראות אותו. אתה במיוחד לא רוצה לאכול איתו ארוחת בוקר למחרת בבוקר, לראות אותו כל היום וכל הלילה, וכל היום ביום שאחרי. אבל זה נמשך שלושה עשר חודשים וזה לקח כל פיסת כוח פנימי שהיה לנו. זה היה לנו מאוד קשה, כמו להיות בת ערובה באיראן, ובמידה מסוימת, לינדסי היה האייתוללה".
ואחד השירים האהובים יותר עלי בתקליט הוא השיר שפותח את צידו השני. זו יצירה משותפת של כל חברי הלהקה, היא נקראת בשם THE CHAIN והורכבה מרעיונות שונים שהביאו החברים (המרירים) והודבקו יחדיו.
והתוצאה הסופית של התקליט, עם ניקס ופליטווד המדגמנים יחדיו כרקדנים בעטיפתו, נמכרה מאז ביותר מארבעים מיליון עותקים.
אבל חלק מהביקורות בזמן אמת לא היו אוהדות. ברולינג סטון נכתבה בזמנו הביקורת הזו: "לרוקנרול יש הרגל רע וזה להיות בלתי צפוי. אתה אף פעם לא יכול לדעת מתי להקה תעבור את התהליך האלכימאי שיביא לזהב. מדיום הטרנספורמציה הוא כמעט תמיד בצורת סינגל להיט, אך מהפכים כאלה לרוב מציפים להקה לרעה והיא לא יכולה לעמוד בזה. אבל במקרה של פליטווד מק, עזיבתו של הגיטריסט בוב וולש, שהקטין את הלהקה לגרסאות חסרות טעם ויומרניות של סטנדרטים ישנים, הסתכמה בהפסקה הגדולה ביותר שהייתה להם אי פעם. עם זה ועם הצטרפותם של באקינגהאם וניקס, הפכה לפתע פליטווד מק הבריטית ללהקת פופ בקליפורניה; במקום בלוז ושירי רוק מאומצים הם החלו להוציא סינגלים ברורים וקליטים. תרומתו של באקינגהאם היא ההפתעה הגדולה, מכיוון שנראה בהתחלה כי ניקס היא המחצית החזקה של הצמד החדש. אבל השיר שלה, "ריאנון", טוב בהרבה מהשיר באלבום החדש, "חלומות", שהוא מנגינה נחמדה אך קלילה למדי, ושירתה המאנפפת היא הקול היחיד החלש בתקליט. המעבר של פליטווד מק מהבלוז הבריטי לפולק-רוק קליפורני אינו מוזר כמו שחלקכם חושבים. סצנת הבלוז המוקדמת של שנות השישים באנגליה קשורה למוזיקה כפרית אמריקאית כפרית כמו צליל הבלוז האורבני, שהיה ממילא בעיקר תשוקתו של כל גיטריסט. כריסטין מקווי קרובה הרבה יותר לזמרת כמו סנדי דני מאשר לכל אחת הזמרות הצועקות של אנגליה".
בעיתון STEREO REVIEW נכתב כך בביקורת בזמנו: "אלבום הקאמבק יוצא הדופן של פליטווד מק בשנה שעברה לא היה רק אחת ההפתעות המהנות של שנת 1976, אלא גם אחד החלקים המוצקים והמושכים ביותר של הפופ-רוק מאז שחר העשור. מבלי להתמכר לספקולציות הנרחבות לגבי הבעיות האישיות של הלהקה שכבר הופיעו בעיתונות הפופ, בואו נגיד שהאלבום החדש הוא אכזבה מובהקת. כריסטין מקווי, הכישרון היצירתי העיקרי של הלהקה, עברה למושב האחורי ונתנה לבאקינגהאם ולניקס להשתלט. יתר על כן, החלטת הלהקה להפיק את עצמה הפעם הייתה טעות, כי יותר מדי מהשירים כאן נשמעים כאילו נעשו בתא המהדהד של פיל ספקטור בתחתית הגרנד קניון, מה שיעיל במיוחד למי שרוצה לחבל בקול כמו של כריסטין. הרצועה היחידה המצליחה באמת כאן היא הלהיט GO YOUR OWN WAY של באקינגהאם וזה נראה די חסר טעם לשלם 7.98 דולר עבור מה שהוא בעצם אלבום של שיר אחד".
המציאות הטראגית של האלבום האחרון של להקת קווין במלואה.
ב-4 בפברואר בשנת 1991 יצא התקליט האחרון של פרדי מרקיורי עם להקת קווין, בעודו בחיים.

פרדי הופיע לאחרונה, על במה מול קהל עם להקת קווין, ב-9 באוגוסט 1986, בפסטיבל נבוורת'. אף אחד שם לא ידע כי זו הפעם האחרונה בה יראה את פרדי אוחז במיקרופון, עם הסטנד השבור, וימגנט אותם לגוף אחד ששר את הלהיטים הידועים והאהובים. אחרי הדרן שני ובו שרו כולם את 'אנחנו האלופים' נשמעו צלילי ההקלטה של 'אלוהים נצור את המלכה', שהלהקה הקליטה ב-1975 ומאז סיימה כך כמעט כל הופעה שלה (הרי בלייב אייד לא היה סיום זה). עם הצלילים נראה פרדי נטול החולצה כשהוא יורד מהבמה ללא שוב. 'זו לא הייתה מיטה של ורדים. לא היה זה שיט תענוגות. אני רואה בכך אתגר מול כל המין האנושי בו אינני עומד להפסיד'. כך שר מרקיורי בהדרן זה בפעם האחרונה כשלא נודע כי האתגר האמיתי והקשה מנשוא אורב מאחורי הדלת.
משנה זו הפך למתבודד בעיני הציבור, כשדחה בכל פעם שמועות על הידבקותו במחלה הקטלנית. מעריציו נאלצו להסתפק בהקלטות בעיקר בהקלטות אולפניות ששיחרר, הן כסולן או עם קווין. הוא פחד להתיש את עצמו, במצבו החדש.
לאחר הצלחת THE MIRACLE, התקליט הראשון שבא ללא סיבוב הופעות אחריו, חברי להקת קווין הבינו שהשעון מתקתק בעצבנות לקראת הסוף ומיהרו לעוד יצירה. רוג'ר טיילור: "הגענו לשוויץ, שם יש לנו סטודיו קטן משלנו, ועבדנו שם עם המפיק השותף, דייב ריצ'רדס, במשך כמה שבועות רק כדי לראות מה ייצא. זה בדרך כלל מה שאנחנו עושים. אנחנו בדרך כלל מוצאים שזה טוב מאוד לנגן ביחד בלי יותר מדי רעיונות קבועים. לעתים רחוקות מאוד יש לנו הרבה חומר כשאנחנו נכנסים לאולפן - יש רעיונות אבל הם לא מתגבשים עד שאנחנו מתחילים לעבוד על זה. בדרך כלל יש לנו יומיים או שלושה רק לנגן, למצוא צלילים, להרגיש אחד את השני שוב. אנחנו מקליטים את הגישושים ומוצאים שיש פיסות קטנות שבאמת יכולות לעבוד".
אחד הג'אמים שנחשבו כדאיים הפך לשיר הנושא האפי שמזכיר דברים כמו BOHEMIAN RHAPSODY ו- THE PROPHET'S SONG.
יצירה זו, שעקפה באורכה את רפסודיה בוהמית ואת היי ג'וד של הביטלס נחתה, בסוף ינואר, היישר במקום הראשון במצעד הבריטי. הישג מדהים בהתחשב בעובדה כי מדובר פה במסע מוזיקלי חסר פשרות ורחוק ביותר מתבניות הפופ. צלילי הבולרו הדרמטיים מובילים למפגן רוקי מרשים ביותר, שהחזיר את קווין כלהקה שיודעת לנגן רוק מאתגר כמו שעשתה בסבנטיז.
ובעוד קהל המאזינים מתרגל לצלילי רוק מטלטלת לפתע הספינה לכיוון אולם דרמטי אחר שמשפריץ צלילי פלמנקו אותנטיים, כולל הופעת אורח של הגיטריסט סטיב האו (מלהקת יס) שמפליא להעניק לקווין את נגיעת המיתרים הייחודית שלו. קווין נגעה כמעט בכל סגנון מוזיקה אפשרי - אבל פלמנקו?? זו הפעם הראשונה בה סגנון זה בא ביצירה של קווין וזה נשמע כה אמיתי עד שאני חש שאני נמצא במופע שכזה אי שם בספרד.
משם ממשיכה הספינה להיכל האופרה הכה אהוב של קווין, שמעריציה כבר שכחו כי מסוגלת לעשות.
עירבוב הקולות הכה אהוב מהעבר חוזר להציף במלוא עוצמתו ומחזיר לנושא הרוקי של השיר. מדובר פה במסע בן חמישה חלקים שונים שמתחבר לאחד הרגעים העוצמתיים ביותר בכל הקריירה של קווין. וזה עוד לפני שבכלל מתחילים לדבר על המילים שבשיר, שנכתבו ברובן על ידי מתופף הלהקה, רוג'ר טיילור אבל מתאימות לחלוטין למצבו הסופני של פרדי מרקיורי, ששר אותן בלהט שאין שני לו. הוא שר פה, בין השאר, על אלוהים שאינו מאמין בו יותר: 'חיינו מובלים על ידי מסורת, אמונה תפלה ודת מזויפת', הוא שר וממשיך משם אל 'אם יש אלוהים או סוג אחר של צדק מתחת לשמיים - תראה את עצמך, תהרוס את הפחדים שלנו ותוריד את המסכה'. לא זכור לי שהיו מילים כה עוצמתיות בשיר של קווין לפני כן.
התקליט הזה נכתב בצל כבד מאד של ידיעה על אדם ששרוי בשלביו הסופניים ממחלת האיידס, שבתקופה ההיא לא הייתה תרופה לה והיא נחשבה גזר דין מוות למי שחלה בה. זו הייתה עדיין תקופה בה האיידס נחשב בקרב הציבור הרחב ל'מחלה של הומואים ונרקומנים בלבד'. בהמשך יבין העולם כי זה ממש לא כך. מרקיורי כבר חי אז ארבע שנים עם הידיעה על מחלה זו שבגופו. לכן יש בתקליט הזה התמודדויות עם המוות ברבדים שונים. יש הכחשה, כעס, התמקחות - והמסע הזה נמשך עד הייאוש וההשלמה עם השיר החותם, THE SHOW MUST GO ON, שנכתב על ידי בריאן מאי אך פרדי מעניק פה את מופע חייו. השיר שאי אפשר להקשיב לו מבלי להתרגש ולהזיל דמעה. 'בתוכי הלב נשבר, האיפור שלי מתפורר אך החיוך נשאר'. זוהי הודעת הפרידה האמיתית מאיש שכל חייו ידע לתת שואו.
התקליט לקח כשנה לעשייתו, כשפרדי נאלץ פעמים רבות לקטוע הקלטות בשביל לישון או ללגום ויסקי כדי להקל על הכאב. כניגוד לגופו החלש שהפך צנום באופן מבהיל, קולו נשאר חזק כתמיד. התיאטרליות המופלאה שבו מוצגת גם בשיר I'M GOING SLIGHTLY MAD, שזכור לרבים גם בזכות הוידאו שצולם לו, כולל פינגווין אמיתי ושלל אפקטים שממחישים את הטירוף הזה. השיר עצמו בנוי עם מלודיה לא שגרתית ואקורדים מפתיעים שמוסיפים אי נינוחות מעניינת שמשקפת היטב את המילים.
מרקיורי מככב פה בכל שיר ושיר, אפילו שכמה מהם נוצרו בכלל עבור אלבומים אחרים. I CAN'T LIVE WITH YOU, נכתב למשל לאלבום סולו של בריאן מאי בעקבות פרידתו מאשתו הראשונה, כריסי. שיר נוסף, HEADLONG, גם נכתב לסולו של מאי אך פה, בניגוד לשירים הקודמים שציינתי, יש הישענות נוחה מדי על ריפים שחוקים וחבל. כך גם עם השיר HITMAN. אבל על כל שיר שכזה יש פצצה מתקתקת שמתפוצצת ישר בתוך הבטן. אחת שכזו באה גם בדמות THESE ARE THE DAYS OF OUR LIVES, שכתב טיילור ומרקיורי שר אותו כאילו נכתב היישר מליבו. 'אתם לא יכולים להחזיר את השעון לאחור, אתם לא יכולים להדוף את הגאות'. והקליפ, בו נראה מרקיורי שר למצלמה כשבסופו הוא שר 'אני עדיין אוהב אתכם', עם ברק בעיניים והשלמה על סופו הקרב ושוב הדמעה הזו שבעין שלי בכל פעם שאני צופה בזה. כמה אציל ואדיר היה האיש הזה.
שאר השירים בתקליט באו ממרקיורי, כמו ALL GOD'S PEOPLE, שהחל כרעיון מוזיקלי לפרויקט האופרה שלו, 'ברצלונה'. ויש את DON'T TRY SO HARD וגם את 'דליילה' שכתב על אחת החתולות הפרסיות שגדול בביתו. זה שיר שלא מתחבר לי לתקליט זה, מבחינה מוזיקלית, אלא מתאים יותר בתקליט סולו של פרדי. אבל כשמסתכלים על התמונה הכללית של התקליט כתמונה בחייו האחרונים של פרדי, אי אפשר להוציא ממנה את החתולים שכה אהב. אפילו בריאן מאי מצטרף בשיר עם הפקת צלילי מיאו בגיטרה שלו. ויש את BIJOU הקצרצר אך העוצמתי שאינני יכול באמת לתארו במילים. צריך להקשיב לזה. יש הרואים בקטע זה מכתב אהבה שכתב פרדי לבן זוגו, ג'ים האטון, כמו גם קינה לסיום הקשר המוזיקלי הנדיר של פרדי עם בריאן מאי.
בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת כך: "לצחוק? להתייפח? צריך לחשוב על כך. מה שבטוח זה הוואגנר של שנת 1991". בעיתון אן.אם.אי: "קווין כה ענקית כרגע שהיא חיה באולמות משובצי יהלומים בפלנטה אחרת. אבל אחרי עשרים שנה אני יכול להצהיר שלהקת קווין נשמעת לראשונה אנושית לחלוטין".
הרולינג סטון ציקצק בלשונו: "עם השיר ANOTHER ONE BITES THE DUST, שעמד בראש מצעדי הפופ לפני עשר שנים, הפכה קווין ללהקת המיינסטרים הראשונה שהבינה את פוטנציאל הרוק לצד המינימליזם של ההיפ הופ. אבל מאז שקעה הלהקה לדואטים סבירים עם דייויד בואי, מהלכי גרוב חלשים, מיתוס מטאלי ושירים שהפכו הדברים הכי מעצבנים ברדיו. אז לקרוא לאלבום החדש נצחון מאז האלבום 'המשחק' אולי לא אומר הרבה - ובכל זאת אין אפשרות לעקוף את מלאכת האלבום החדש. הבדרנים הוותיקים האלה נשמעים כמו החליטו להפסיק לנסות כל כך קשה והם סוף סוף מרוצים מהחלק שלהם. אב האלבום כל כך קל במשקלו שתשכחו אותו ברגע שזה נגמר, אבל אין בזה שום דבר ציני. בניגוד לרוב שרידי הרוק, החברים בלהקת קווין עדיין נלהבים למדי אבל הם פשוט זורקים אוכל על הקיר, ואם זה נדבק, אז בסדר. ואם זה לא נדבק, טוב, גם זה בסדר". עיתון זה, שכנראה לא אהב את קווין, גם לא טרח לשים תמונת שער עם פרדי בהמשך, כשנודע לעולם כי קולו נדם.
בפברואר 1991 נערכה מסיבה גדולה לכבוד צאת התקליט, שהיה הראשון של הלהקה בלייבל של חברת דיסני, שהפיקה מסיבה גדולה על ספינת פאר שהפליגה במימי קליפורניה. כאלפיים אנשי מוזיקה התגודדו על הספינה והתענגו על מזון משובח ויקר מאד. לוליינים, קוסמים ופנטומימאים בידרו את הנוכחים, כשהפעם הושמו החשפניות בצד. בלט בהיעדרו גם כוכב המסיבה, פרדי מרקיורי. בריאן מאי ורוג'ר טיילור, שהיו הנציגים של הלהקה שם, התפתלו קלות כשענו לשאלות של הכתבים שם. הם ידעו דבר, ששאר הנוכחים ליחשו אותו בסתר - פרדי גוסס מאיידס.
התקליט הזה בילה 37 שבועות במצעד המכירות הבריטי ואפשר לראות בו את המצבה המוזיקלית של פרדי מרקיורי האחד, היחיד והמיוחד. בעוד השירים צועדים במצעדים והקליפים מוקרנים ברשתות השונות, ליחשו השמועות בקצב מתגבר על פרדי, עד שב-23 בנובמבר 1991 נפרץ הסכר. אז שיחרר פרדי הודעה לתקשורת ובה הודיע כי הוא חולה איידס, כשיום למחרת כבר עזב את העולם, בגיל 45.

הרצאתי "לילה באופרה – הסיפור האמיתי של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
הלהקה הזו שנאה את האלבום ואת מי שהפיק אותו!
ב-4 בפברואר בשנת 1980 יצא אלבום ללהקת ראמונס ושמו END OF THE CENTURY. פיל ספקטור היה המפיק והוא גם דאג לשלוף אקדח מול הלהקה. האם חשבתם אחרת?

חברת התקליטים שהחתימה את להקת ראמונס, SIRE RECORDS, הייתה במרדף נואש אחר להיט והחליטה לצוות ללהקת הפאנק הנמרצת הזו דווקא את המפיק פיל ספקטור, ששמו הלך עדיין לפניו אך ההצלחות שלו נראו כבר הרחק מאחור.
כשהחלו הסשנים להקלטת האלבום כבר החל ספקטור להראות אי יציבות; הוא היה חמוש באקדחים ודרש מחברי הלהקה לעבוד ללא הרף ברוב הלילות, כשלעתים גרם להם לנגן את אותם הצלילים שוב ושוב. הייתה זו גישה מנוגדת לחלוטין להקלטת להקת פאנק בועטת. די די ראמון אף ראה את לוע אקדחו של המפיק מכוון אליו ברגע שרצה לצאת מהאולפן, לאחר עוד סשן מתיש. בסופו של דבר, התוצאות של ההקלטה לא השביעו את רצון חברי הלהקה.
האלבום הגיע רק למקום 44 בארה"ב. אמנם זה היה מקום גבוה יותר מכל אלבום אחר של הראמונס, אך מעריצים רבים ראו בו מוצר מפוברק ונטול השראה. אמינות הלהקה הוטלה בספק וג'וני ראמון הסביר שזה היה כמו מה שפול מקרטני הרגיש כלפי האלבום "לט איט בי" של הביטלס, אותו גם הפיק ספקטור. בשנת 2003 ירה ספקטור בביתו באקדחו והרג את לנה קלארקסון. הוא הורשע ברצח וג'וני ראמון כתב בספרו: "אני מופתע שהוא לא ירה במישהו כל שנה".
ברולינג סטון נכתב בזמנו על האלבום: "כשהראמונס הוציאו את אלבומם הראשון בשנת 1976, הרדיו האמריקני התאגידי הגיב כאילו מישהו הקיא על שולחן ישיבת הנהלה. באופן מסוים, התגובה הזו הייתה מתאימה לחלוטין. אחרי הכל, זה היה הבוז המוחלט של הראמונס לרדיו רווי כוכבי העל של אמצע שנות השבעים, שאילץ את הקליעים האלו מקווינס להרים את הכלים שלהם מלכתחילה. הראמונס כיוונו את הבליץ הקולי הגס שלהם ישירות אל הלב האפל של כל מה שהיה מנופח ומשעמם בתעשיית הרוק הגדולה. מותו הרשמי של הפאנק הותיר את הראמונס בנטייה אמנותית. אין ספק שהם היו מודעים, כפי שציין פעם ניל יאנג, שהחלודה לעולם אינה ישנה. אבל בדיוק באותה מידה, הם לא ראו טעם פשוט להישרף, כמו הסקס פיסטולס. וכך, לאחר שהוציאה שלושה מהתקליטים המופלאים יותר של שנות השבעים - הלהקה החלה להתנסות בצליל שונה שלא היה מתקבל על הדעת בימי הזוהר של הפאנק. אם זה יוכיח את הישועה של הרדיו בעידן הרוק, נותר רק לחכות ולראות".

הוא הרעיד את העולם - אבל אף אחד לא ציפה לסוף הזה!
ב-4 בפברואר בשנת 1982 מת הזמר אלכס הארווי והוא בן 46 בלבד.

בחודש מאי של 1972 התחשמל על הבמה גיטריסט להקת STONE THE CROWS הבריטית, לס הארווי. באותה שנה הקים אחיו הגדול, אלכס הארווי, את להקתו שתהפוך במהלך שנות השבעים לאטרקציה מוזיקלית וויזואלית. כבר בחזרה הראשונה של הלהקה נכנס אלכס לחדר החזרות והכריז בקולי קולות שללהקה שלו יקראו THE SENSATIONAL ALEX HARVEY BAND. אלכס עצמו היה מבוגר מכדי להתחיל קריירה ככוכב רוק. אבל הוא הצליח, כש-15 שנה הפרידו בינו לבין גילאי המוזיקאים שבלהקתו. לפני כן הוא היה סוג של גיבור בסקוטלנד כשזכה בשנת 1957 בתחרות הכפיל של הזמר טומי סטיל ובשנת 1963 חרש את המבורג בהופעות. ומאוחר יותר הוא ניגן בהפקה של המחזמר 'שיער'. בין לבין הוא גם הספיק לעבוד כמאלף אריות.
האלבום הראשון של הלהקה, שנקרא FRAMED, יצא ב-1972 והיה יריית פתיחה טובה להרכב. אלבום זה הוקלט במשך שלושה ימים בלבד כשהשירים שבו הוקלטו כמו בהופעה חיה והמוזיקאים הרגישו שמשהו מיוחד קורה כאן. בשנת 1973 כבר שטף את אנגליה גל שנקרא GLAM ROCK. 'גלאם' בא מהמילה GLAMOROUS (זוהר). להקות כמו רוקסי מיוזיק, סלייד, קוקני רבל, טי רקס ואמנים כמו דייויד בואי קבעו את שנת 1973 כשנה זוהרת, לצד זרם הרוק המתקדם שזרם לידם. לכן הוחלט כי האלבום השני של אלכס ולהקתו יהיה מופק יותר וימשוך לכיוון ה'גלאם', כשחברי הלהקה החלו להתאפר וללבוש בגדים מיוחדים. הדבר עזר להם להיראות מיוחדים בהופעות החיות ובתוכניות הטלוויזיה. גיטריסט הלהקה, זאל קלמנסון, התחפש לליצן והוא עשה את עבודתו בצורה סופר משכנעת, בין השאר בגלל כישרונו הרב בפנטומימה.
מפיק חדש נכנס לתמונה בשם פיל ווינמן, שהוסיף להפקה תזמורים של כלי נשיפה וכלי מיתר. המטרה הייתה ליצור אלבום מיוחד. שוק הסינגלים לא עניין את הלהקה כל כך. לפיכך חלק מהשירים באלבום הפכו ליצירות ארוכות, כמו THE FAITH HEALER או LAST OF THE TEENAGE IDOLS. ושיר נוסף - GANG BANG - הכיל תוכן מיני בוטה ובמכוון.
השיר THE FAITH HEALER הוא שיר שנבנה בצורה איטית ומחשמלת, עם הגיטרה המדוייקת של קלמנסון וחטיבת הקצב של כריס גלן הבסיסט וטד מקאנה המתופף. כשאלכס שר CAN I PUT MY HANDS ON YOU הוא כל כך משכנע עד שאני בטוח שהוא יכול לרפא אותי דרך האוזניות. שיר הנושא של האלבום הוא עיבוד נהדר ליצירה של השנסיונר הבלגי, ז'אק ברל. קצב הטנגו המרנין הוסיף עוקץ לחוש ההומור השחור של אלכס. בכלל, אלכס היה איש מ-א-ד כריזמטי שלקח את נגניו למקומות מוזיקליים שלא הכירו קודם לכן. אולי הבדלי הגיל בין אלכס לחבריו ללהקה השפיע על כך שאלכס התייחס לחלק משיריו כאן במבט נוסטלגי בעוד שלאחרים זה היה משהו חדש לגמרי.
השיר LAST OF THE TEENAGE IDOLS מתייחס לתחרות הכפילים שאלכס זכה בה ב-1957. השיר VOMBO MARBLE EYE מתייחס לספרי הקומיקס הישנים שאלכס קרא כשהיה נער. השיר GIDDY UP A DING DONG היה להיט ישן מאד של פרדי בל, בתקופה בה מוזיקת הסקיפל הייתה באופנה (בסוף שנות החמישים). להקתו של אלכס הארווי החזיקה מעמד עד שנת 1977. בשנה הזו היא נשטפה החוצה כמו המון להקות אחרות אחרות עקב צונאמי הפאנק ששטף את אנגליה. הארווי פרש מהלהקה והותיר את השאר מתוסכלים מהחלטתו.
אני אישית מאד אוהב את הלהקה הזו שעשתה נפלאות במוזיקה וממליץ בחום על התיאטרון שחבריה הקימו באלבום הזה ובאחרים מאותה תקופה.
ב-4 בפברואר בשנת 2013 מת רג' פרסלי, הזמר הידוע של להקת הטרוגס (זו עם הלהיט WILD THING), בגיל 71 ולאחר מאבק בן שנה בסרטן הריאות.

עם הקול המחוספס ומלא ההבעה של פרסלי, ריפי גיטרה מלוכלכים ותופים בולטים, הטרוגס היו חלק מגל הלהקות הבריטיות שפלש לארה"ב באמצע הסיקסטיז. בשירים כמו WILD THING משנת 1966, הלהקה עזרה להגדיר את הרוק הגראז'י בשנות השישים והיוותה השראה למה שיתפתח כפאנק-רוק בשנות השבעים, כולל איגי פופ, הבאזקוקס וראמונס.
פרסלי נולד בשם רג'ינלד מוריס בול. אביו נהג לפרנסתו במשאיות להובלת חלב ואחר כך באוטובוסים, ואמו ניהלה בית קפה. הוא עזב את בית הספר בגיל 15 כדי לעבוד באתר בניה. בהמשך הוא פגש אישה צעירה ושמה ברנדה במסיבה וביקש ממנה להינשא לו. היא עשתה זאת ונשארה עמו עד מותו.
אז כיצד הוא הגיע לשם פרסלי? המנהל שלו שינה את שם משפחתו לפרסלי, אבל "שכח" לספר לו. הוא גילה זאת רק בקריאת מגזין. פרסלי הוקסם מתופעות מחוץ לכדור הארץ כמו צלחות מעופפות וכתב עליהן ספר. הוא טען שראה באופן אישי עצם בלתי מזוהה שכזה.
הטרוגס הוציאה 11 אלבומי אולפן במהלך השנים, יצאה לסיבובי הופעות לרוב, ופרסלי עמד בחזית הגלגולים שונים של הלהקה עד לשנה האחרונה בחייו, אז פרש ממנה לאחר שקיבל את האבחנה של הסרטן.
"דבר פראי, את גורמת ללב שלי לשיר," פרץ פרסלי בקול שדיבר באותה מידה כמו ששר ככל שהשיר הפך יותר מרמז: "דבר פרוע, אני חושב שאת מרגשת אותי / אבל אני רוצה לדעת בוודאות /אז קדימה ותחזיקי אותי חזק / (הפסקה) אני אוהב אותך".
לא סתם אמנים מג'ימי הנדריקס ועד ברוס ספרינגסטין ועד להקות גראז' בכל מקום עשו לשיר גרסאות משלהם. החושניות הצרופה של השיר, המונעת על ידי נהמתו של פרסלי, היא שהסעירה את המאזינים. הטרוגס היו כל מה שאימהות חששו שבנותיהן תמשכנה אליו.
אבל הצלחת הלהקה בארצות הברית הוגבלה על ידי מחלוקת בין חברות תקליטים על זכויות, ועל ידי העובדה שהלהקה לא עשתה סיבוב הופעות אמריקאי בשלב מוקדם בקריירה שלה. בבריטניה היו לה להיטים נוספים כמו CAN'T CONTROL MYSELF, WITH A GIRL LIKE YOU ו- LOVE IS ALL AROUND.
ויכוח שהיה ללהקה באולפן בשנת 1968, על איך לגשת לשיר, הוקלט בסתר והודלף למחתרת המוזיקה, שאהבה אותו - בחלקו בשל הקללות הנשפכות בו. ההקלטה הזו הפכה לקאלט בקרב חובבי ה"מאחורי הקלעים" של הצלילים והדינמיקה בלהקות מצליחות.
טרגדיה בהופעה של להקת ריינבאו!
ב-4 בפברואר בשנת 1978 פורסם ברקורד מירור כי מעריצה בת 18 של להקת ריינבאו נהרגה כשהקהל דהר לכיוון הבמה בסאפורו, יפן.

עד ראיה סיפר כי 7,000 איש רצו קדימה, החל מהישמע צלילי הפתיחה של המופע, עם הקלטת השיר 'אי שם מעבר לקשת', עם קולה של ג'ודי גארלנד. שבע השורות הראשונות נפלו מהלחץ כקוביות דומינו ושבעה מעריצים אחרים נפצעו. חברי הלהקה לא היו מודעים לאסון והמשיכו לנגן.
האירוע הטרגי קרה ב-27 בינואר 1978, במהלך הופעה במרכז הספורט NAKAJIMA בסאפורו, יפן. סטודנטית צעירה בשם ג'ונקו קוואהארדה איבדה את חייה, וכמה אחרים נפצעו כשהקהל זינק לעבר הבמה. בתגובה לטרגדיה הזו, במהלך הופעתה בבודוקאן בטוקיו, הלהקה עצרה את ההופעה כדי לכבד את המעריצה שמתה. חבר צוות יפני פנה לקהל, וביקש דקת דומייה. לאחר רגע הדממה, הגיטריסט ריצ'י בלקמור הקדיש יצירה מאולתרת לזכרה. אירוע קודר זה הטיל צל על סיבוב ההופעות של ריינבאו אז.
ב-4 בפברואר בשנת 1972 יצא באנגליה האלבום GRAVE NEW WORLD של להקת STRAWBS. זה היה התקליט הראשון שיצא אחרי עזיבתו של הקלידן ריק וויקמן את ההרכב לטובת להקת יס.

אחרי שהקלידן ריק ווייקמן עזב את הסטרובס, כדי להצטרף להקת יס, הוחלט בלהקת התותים הזו לשנות כיוון מוזיקלי. התוצאה באה עם תקליט זה שהיה הראשון עם הקלידן המחליף והיעיל, בלו וויבר, וגם מהאהובים ביותר על מעריצי הלהקה. יש בו שילוב של אלמנטים מעולם הפולק לצד ניחוחות רוק מתקדם עסיסיים.
תקליט זה מבוסס על חייו של אדם מלידתו ועד מותו ויש שקראו לו "הסרג'נט פפר של עולם הפולק-רוק". צלילי המלוטרון וההאמונד לא מעטים בו והוא הפך לתקליט הנמכר ביותר עד אז של הלהקה באנגליה. המפיק הקבוע, טוני ויסקונטי, לא יכל להשקיע את זמנו גם באלבום זה כי היה עסוק אז עם עמידה בדרישותיו של מארק בולאן, שהיה אז כוכב גדול עם להקת טי רקס. לכן הובא במקומו טום אליסון שעזר ללהקה להפיק בעצמה את התקליט.
בלו וויבר, לשעבר הלקידן בלהקת הפופ, אמן קורנר) חשש בתחילה להיכנס ללהקה כי ידע שריק ווייקמן הוא וירטואוז אמיתי. אבל חיבתו לבירה ומנות קארי שברו את הקרח והלהקה קיבלה אותו בחמימות, לאחר שהקשיבה גם כיצד הוא ניגן קטע של פסנתרן הג'אז, דייב ברובק. ווייקמן לקח עמו את המלוטרון שלו ולכן הסטרובס נאלצו לקנות שניים חדשים בשביל וויבר - למקרה שאחד יתקלקל.
העדות הראשונה להרכב החדש של הסטרובס הייתה עם השיר BENEDICTUS, שגם פותח את התקליט הזה. שיר זה, שנשמע ממש כתפילה, הוקלט באוקטובר 1971 ויצא כסינגל בנובמבר של אותה שנה כדי לעורר תיאבון למעריצים לקראת האלבום שיבוא בעקבותיו. זה אחד משיריה האהובים יותר של הלהקה בעיני מעריציה.
מנהיג הלהקה, דייב קאזינס: "התחברתי מאוד לספרים כמו ספר המתים הטיבטי וקניתי את ה- I CHING. אמרתי לספר, "לאן נמשיך מכאן עכשיו כשריק עזב את הלהקה?' וזרקתי את הקוביות, או מה שזה לא היה, והמילים לשיר 'בנדיקטוס' יצאו מהספר... זו הייתה התשובה שהספר נתן לי, אבל עכשיו אני לא מוצא אותן בשום מקום בו. השיר נכתב על דולצימר - בתקליט, אנשים חושבים שקו המנגינה באמצע מושמע בגיטרה מובילה, אבל למעשה זה דולצימר חשמלי שעובר דרך אפקט פאז".
אחרי פתיחה זו מגיע השיר הקצר HEY LITTLE MAN... THURSDAY'S CHILD שהוא יצירה אקוסטית קצרה ועדינה, כמעט כמו שיר ערש, המשקפת תמימות וילדות. אחרי זה בא השיר QUEEN OF DREAMS שנכתב ברימיני, איטליה, ולפי קאזינס "יש שם חוף לבן וארוך ומרהיב עם יער אורנים שממוסגר על ידי ההרים. ביער האורנים טיפסנו עד לתצפית ונראה היה שאנחנו צפים על צמרת העצים". השיר הכניס אלמנטים חדשים לרפרטואר של הסטרובס, עם השמעת צלילים לאחור.
השיר HEAVY DISGUISE הוא של הבסיסט ג'ון פורד ונועד במקור לקבל את הכותרת IRA MEETING BLUES. לפי ראיון עמו במלודי מייקר, באפריל 1972, השיר נוסה כשכל הלהקה ניגנה, אבל זה לא עבד כמו שצריך.
היצירה הבאה, NEW WORLD, היא ככל הנראה היצירה הדרמטית הידועה ביותר של הלהקה. זה נפתח עם גיטרת 12 מיתרים של קאזינס, ואחריה אקורדים מתפוצצים של מלוטרון. קאזינס: "כתבתי את זה על אירלנד אחרי שצפיתי בתוכנית בטלוויזיה וראיתי ילד קטן עומד בפינת רחוב עם רובה על הכתף וכובע פח קטן על הראש, ומסביבו הריסות של בניינים ודברים שרופים. לדבר כזה יש רושם עמוק עליי... שירים מהסוג הזה אני מוצא שאני כותב מהר מאוד, בעוד שירים אחרים לוקח עידנים לכתוב כי אני מאוד מודאג מהורדת המילים בצורה מושלמת. עם השירים האלו אני מתעניין בהשפעה של הדקה, ואם הייתי לוקח הרבה זמן לכתוב את זה, הייתי מאבד את האגרסיביות ואת הרגש". הצד הראשון נחתם עם HEY LITTLE MAN... WEDNESDAY'S CHILD, שהוא עוד הפסקה אקוסטית קצרה, בטון מלנכולי. הגיע הזמן להפוך את הצד של התקליט.
הצד השני נפתח בקולות א-קפלה של הסטרובס בשיר הנפלא THE FLOWER AND THE YOUNG MAN בו טוני הופר לקח את השירה הראשית על הרקע הנשלט על המקלדת. קאזינס הסביר מאוחר יותר: "כתבתי אז על רומן אהבה שהיה לי והסתרתי אותו בכוונה ממשפחתי כדי לא להרגיז אותה".
השיר השני בצד שני היה TOMORROW הקשה והמריר, עם קרדיט כתיבה ללהקה כולה. קאזינס הודה שנים לאחר מכן שהשיר נכתב על עזיבתו הפתאומית של ריק ווייקמן את הלהקה. אבל לא כל הרגעים בתקליט הזה מרירים. בהמשך יש את השיר AH ME, AH MY ובה קסם שובב המספק רגע קליל יותר ומהנה.
קאזינס: "האלבום הזה הוא באמת הכי טוב שעשינו. זו הייתה האווירה הכי נינוחה שהייתה לנו באולפן. לפני זה היה קצת מותח והאלבום האחרון היה מותח במיוחד כי בו כולם ניסו לעשות רושם אבל זה לא בהכרח התאים למגמה המוזיקלית והלירית הכללית... בעוד שהפעם אני חושב שכולם באמת הבנו במה מדובר בלהקה".
התקליט יצא עם אריזה יקרה במיוחד (למרות שהיא הייתה אמורה להימכר במחיר סטנדרטי), עם עטיפה משולשת, עם חוברת בת 12 עמודים בפנים, בעיצוב מפואר על ידי נייר טייגר. לכל שיר היה עמוד משלו בחוברת, עם איורים אטרקטיביים בסגנון חיתוך עץ, והעטיפה גם הציגה לראשונה את כיתוב שם הלהקה הייחודי שהפך מאז ללוגו הרשמי פחות או יותר שלה.
גם זה פורסם בעיתוני הפופ שיצאו ב-4 בפברואר 1967 - אז יצאתי לאסוף לכם את הפרטים הנדירים היישר מהגיליונות שברשותי.

- ג'ימי הנדריקס נהנה מההצלחה הרבה לה זוכה התקליטון שלו HEY JOE. "אנחנו מחליטים עכשיו אם לעשות להוציא סינגל חדש או אלבום קודם", אמר מנהלו צ'אס צ'אנדלר.
- מכת שודים רובצת לעתים קרובות על כוכבי פופ. השבוע נפגע סטיבי ווינווד כאשר הדרכון שלו נלקח ממכוניתו, בזמן שחנה בחוץ באוניברסיטת קרדיף. כמו כן נלקחו נגן תקליטים נייד ושני ז'קטים. חבר של סטיב: "איזה מעריץ טיפש כנראה מסתובב עם הדרכון של סטיב בכיס, וייקח לנו שלושה חודשים להשיג
אחר. אני מקווה שהמעריץ יחזיר את זה".
- להקת THE MOVE דחתה הצעה להופיע בקתדרלה בברמינגהם לצילומים לטלוויזיה של BBC, במסגרת טקס בכנסייה עם ארני וייז ושלושת המלכים. כאשר המפיק בארי אדג' שאל את הלהקה אז חבריה שאלו אם זה יהיה בסדר לחתוך את דמות השטן בכנסייה. אדג' הפנה את זה לבישוף שהשיב שאין סיכוי.

- צ'רלי ווטס, מתופף הרולינג סטונס, הביע את דעתו למלודי מייקר: "אנשים לקחו מוזיקה פופולרית היום וכמעט הפכו את זה לאמנות גבוהה. זה באמת מה שהביטלס עשו. כשאני אומר פופ, אני חושב על להקות, בנפרד מכמה מאוד אנשים שאוהבים קאט סטיבנס, דונובן ודילן. אני לא יודע לגבי המאנקיז. אני אוהב את התקליטים שלהם, אבל יש לי דבר אחד נגדם. הם מייצרים מוצר להמונים. הם נבחרו, והכל מיוצר עבורם. כל מה שבא מהביטלס - הם עשו בעצמם.
- ג'ון אנטוויסל, הבסיסט של להקת המי, התייצב לפינת בליינד דייט של מלודי מייקר, שם הושמעו לו שירים חדשנים מבלי שיידע את זהות המבצעים. כך הוא הגיב - על השיר STRANGE STREET AFFAIR UNDER BLUE של טים באקלי: "זה נשמע כמו משהו שנלקח מהתקליט ריבולבר של הביטלס. הקול של הזמר נוראי. נשמע כמו זמר זר. האם הוא צרפתי? עכשיו הם מטביעים אותו בהד. נשמע כמו ערבי ששר. אני לא יכול לשמוע אף אחת מהמילים פה. לא יודע מי זה, לא אוהב את זה, ואל תחשבו שזה יהיה להיט". על MELLOW YELLOW של דונובן: "זה דומה מדי ל-DAYDREAM של להקת הכפות המאוהבות. שמעתי את זה כל כך הרבה פעמים שאני לא אוהב את זה יותר. זה טוב כשיר מועדון. כבר שחקו את זה למוות במועדונים. לפחות אם זה נכנס למצעדים אז יפסיקו לנגן את זה במועדונים!"
- אריק ברדן, הזמר של להקת האנימלס, הודיע שהוא מתכוון לצמצם פעילות עם להקתו כדי להתמקד במשחק. "אני מתעייף מלהסתובב בדרכים. נמאס לי. לאחרונה הופענו רק כדי לקבל כסף לממן דברים אחרים שמעניינים אותנו. ברט בכרך ביקש ממני לא מזמן לשיר בשיר רוק'נ'רול שהוא כתב לסרט 'קאזינו רויאל'. אנחנו לא מופיעים בסרט אבל תשמעו אותנו בסצנה ממש מוזרה שם. יש לי תחושה שאוכל להרוויח כסף טוב ממשחק בסרטים". בינתיים, תוכנית הטלוויזיה לילדים CRACKERJACK החרימה את הסינגל החדש של הלהקה, WHEN I WAS YOUNG. נו טוב, ככה זה כשברדן שר "עישנתי את הסיגריה הראשונה שלי בגיל עשר ופגשתי את הבחורה הראשונה שלי בגיל 13. היא הייתה חומה ואני הייתי GREEN (טירון)".

- מיק ג'אגר לעיתון DISC על שירי המצעד הנוכחיים: "אני לא ממש אוהב את המאנקיז, אבל השיר I'M A BELIEVER די נחמד. השיר MATTHEW AND SON, של קאט סטיבנס, לא טוב כמו הקודם שלו. על הבמה, אני חושב שלהקת THE MOVE ממש טובה אבל אני לא אוהב את השיר החדש שלה שנקרא NIGHT OF FEAR. אין בו כלום. HEY JOE של ג'ימי הנדריקס פשוט נהדר! הלוואי ואני הייתי עושה את זה".
- מתופף להקת SMALL FACES, קני ג'ונס, הובהל לבית החולים כי נפצע בראשו במהלך הופעה של הלהקה באנגליה. זה היה לקראת סוף ההופעה כשהקהל פרץ קדימה והחלה תגרה שבמהלכה נזרקו חפצים לבמה. כוס בירה הכתה בראשו של ג'ונס וגרמה לו לדמם.
- בריאן ג'ונס, מהרולינג סטונס, למלודי מייקר: "התמונות האחרונות שלי שצולמו במדי נאצים היו בדיחה. באמת, אני מתכוון עם כל השיער הארוך הזה בנאצי מדים, אנשים לא יכלו לראות שזה דבר סאטירי? איך מישהו יכול להיעלב כשאני בצד שלו? אני לא אוהד נאצי. שמתי לב שלאחר מכן נראה פיטר אוטול באותו עיתון
לובש מדים גרמניים לסרט שהוא עושה. אבל אף אחד לא קטל אותו בגלל שהוא לבש את זה!... הייתי רוצה לראות את להקת THE MOVE בהופעה. הם באמת הרחבה של הרעיון שלנו לנפץ מוסכמות. עם השמדת מכשירי טלוויזיה, מכוניות וכו'. הנטייה של פיט טאונסנד לנפץ גיטרות היא פיזית ושחזור של מה שקורה במוחו - הלוואי והוא היה כותב ספר".
גם זה קרה ב-4 בפברואר:
- בשנת 1974 יצא בארה"ב התקליטון TIME של פינק פלויד. צד ב' של התקליטון הכיל את השיר US AND THEM. שני השירים נלקחו מהאלבום 'הצד האפל של הירח', שכבר יצא לאור כמעט שנה לפני כן. באותו יום יצא בארה"ב התקליטון BENNIE AND THE JETS, של אלטון ג'ון. השיר יצא לפני כן באלבום הכפול 'שלום לדרך הלבנים הצהובות'.
- בשנת 2003 יצאה הצהרה ממתופף להקת הדלתות לשעבר, ג'ון דנסמור, שביקש לתבוע את שני חבריו מהלהקה ההיא (הגיטריסט רובי קריגר והקלידן ריי מנזרק) שביקשו להרוויח כסף רב עם שימוש שם הלהקה והלוגו המקורי בהופעותיהם עם אנשים אחרים. עבור דנסמור היה זה צעד שרימה את המעריצים "הם יכולים להשתמש בכל שם אחר שיבחרו רק לא בשם הזה", הוא גרס. כמה שבועות לאחר מכן הגישו קריגר ומנזרק תביעה נגדו בסך ארבעים מיליון דולר!

- בשנת 1970 נערכה פגישת עסקים של חברי הרולינג סטונס, שנקבעה לפי דרישת רואי החשבון של הלהקה. בפגישה הזו נאמר ללהקה שהיא חייבת לעזוב את אנגליה כעיר מגורים בהקדם האפשרי, כדי להימלט מהמיסים הכבדים שבאנגליה.
- בשנת 1966 הופיעה להקת THE WHO בפעם הראשונה כלהקה הראשית ולא כלהקת חימום. ההופעה נערכה ב- ASTORIA ב- FINSBURY PARK.
- בשנת 2016 מת מוריס ווייט, המנהיג של להקת אדמה, רוח ואש. זאת לאחר תקופה בה סבל מפרקינסון. בן 74 במותו.
- בשנת 1992 יצא EP ללהקת אליס אין צ'יינס ושמו SAP.
- בשנת 1969 החליט פול מקרטני לפעול לבד מול החלטת חבריו לשכור את אלן קליין כמנהלם. הוא מינה את ג'ון איסטמן (אביה של לינדה, בת זוגו) ליועץ בחברת APPLE.
- בשנת 2017 הופיעה להקת בלאק סאבאת' את הופעתה האחרונה בסיבוב הפרידה שלה. המופע נערך בעיר ממנה הגיעו חבריה, בירמינגהם, ושיר הסיום היה 'פרנואיד', כמובן.
- בשנת 1966 יצא תקליטון חדש לרולינג סטונס עם השיר 19TH NERVOUS BREAKDOWN. שם השיר מתאר איך הזמר מיק ג'אגר הרגיש במהלך סיבוב הופעות בארה"ב בשנת 1965. הוא הסביר: "בדיוק עשינו חמישה שבועות של עבודה קדחתנית בארצות הברית ואמרתי, 'לא יודע מה אתכם בחורים, אבל אני מרגיש מוכן להתמוטטות העצבים התשע-עשרה שלי'. תפסנו את זה בבת אחת ככותרת של שיר סביר, ואז קית' ואני עבדנו על השיר". המילים הן התקפה על פרחחים מפונקים שנותנים להם הכל והם עדיין לא מרוצים. ג'אגר טרח להסביר שהשיר אינו אוטוביוגרפי. לגבי ההשראה הלירית, הוא אמר, "דברים שקורים סביבי - חיי היומיום כפי שאני רואה אותם. אנשים אומרים שאני תמיד שר על כדורים והתמוטטויות, לכן אני חייב להיות מכור - וזה מגוחך. יש אנשים שהם כל כך צרי אופקים שהם לא יודו לעצמם שזה באמת קורה לאנשים אחרים מלבד כוכבי פופ". שימו לב, יש כמה התייחסויות לסמים בשיר הזה. התקליטון בא גם עם הבלדה AS TEARS GO BY.
- בשנת 1968 עבדו חברי הביטלס באולפן ההקלטות על השיר ACROSS THE UNIVERSE. ג'ון ופול החליטו שהם רוצים קולות גבוהים ברקע ההקלטה ולכן הזמינו שתי נערות מחבורת המעריצים שחיכתה באופן קבוע מחוץ לאולפן. השתיים היו ליזי בראבו (בת 16) וגיילין פיז (בת 17).
- בשנת 2008 איחדו כוחות שלושה חברים מלהקת גרייטפול דד (פיל לש, בוב וויר ומיקי הארט) והופיעו בסאן פרנסיסקו במטרה לתמוך במסע הבחירות של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב.
- בשנת 1959, ויום אחד אחרי הטרגדיה שגבתה את חייהם של באדי הולי, ריצ'י ואלנס וביג בופר, הוחלט בחבילת האמנים, בה הופיעו השלושה, להמשיך את סיבוב ההופעות, שהגיע למסיבת חורף באיווה. האמנים החדשים שהוצבו מיד במקום שלושת הנספים היו פאביאן, פרנקי אבאלון וג'ימי קלאנטון, כשהזמר וויילון ג'נינגס שר שם את שיריו של הולי המנוח.
- ביום זה נולדו כמה מתופפים ידועים בעולם הרוק: ג'ון סטיל מלהקת האנימלס (בשנת 1941), פיל אהרט מלהקת קנזאס (בשנת 1951) וג'רי שירלי מלהקת האמבל פיי (בשנת 1952).
- בשנת 2000 הסגיר ביורן אולבאוס, מלהקת אבבא, שהארבעה דחו הצעה בסך ביליון דולרים לאחד את ההרכב.
- בשנת 1974 הופיעה להקת הסטוג'ס בבאר במישיגן, כשחברי כנופיה מקומית בשם 'העקרבים' החליטה לזרוק ביצים על הבמה ובעיקר לכיוונו של סולן ההרכב, איגי פופ, שלא הסכים לשתוק על כך אלא להילחם בסוררים תיכף ומיד. מבקר המוזיקה הנודע לסטר באנגס נמצא בהופעה ומדווח שלפני שקפץ לקהל, פופ עשה גרסה של 45 דקות של "לואי לואי" כדי ללגלג על העקרבים, והמציא מילים כדי לזלזל בהם. באנגס אמר שהמכות שמו קץ להופעה, אבל פופ טען מאוחר יותר שהוא ביצע את "לואי לואי" לאחר התקרית, ונשאר על הבמה מספיק זמן כדי לקיים את החוזה ולקבל תשלום. בהתחשב בכך שבאנגס סיקר את האירוע בצורה מקצועית ופופ נפגע בצורה חמורה, הזכרון של באנגס מחזיק יותר באמיתות משל פופ. למחרת, הלהקה הופיעה בתחנת הרדיו של דטרויט WABX-FM, ודירבנה את 'העקרבים' להתייצב בהופעה שלה ב-9 בפברואר ב'ארמון'. העקרבים אכן התייצבו והשליכו המון חפצים לעבר איגי, שעודד אותם. לאחר ההופעה, הסטוג'ס התפרקו.
- בשנת 2010 קבע שופט שתפקיד החליל שבלהיט DOWN UNDER של להקת MEN AT WORK גנוב מקלאסיקה אוסטרלית אחרת: שיר הילדים האוסטרלי KOOKABURRA. התביעה דרשה 60 אחוז מזכויות הפרסום; פסק הדין היה בשיעור של 5 אחוזים, רטרואקטיבית לשנת 2002, מה שנתן לאותה חברה תובעת כ-100,000 דולר. לדברי זמר הלהקה, קולין היי, שכר הטרחה בתיק הסתכם בכ-4.5 מיליון דולר, שכן הוא נלחם בו באגרסיביות. היי אמר לאחר פסק הדין: "אני אלך לקבר שלי בידיעה שהשיר שלנו הוא יצירה מקורית. במשך למעלה מ-20 שנה אף אחד לא שם לב להתייחסות לשיר הילדים ההוא. מי שכתבה אותו מעולם לא העלתה שום טענה שניכסנו לעצמנו חלק מהשיר שלה, והיא הייתה בחיים כש-DOWN UNDER היה להיט. כנראה שגם היא לא שמה לב". גרג האם, שהעניק את חלק החליל השנוי במחלוקת לשיר של להקת הפופ, אמר לעיתון של מלבורן : "זה יהיה איך שהשיר ייזכר, ואני שונא את זה. אני נורא מאוכזב שזאת הדרך שבה אני הולך להיזכר - מישהו שמעתיק משהו". לדברי קולין היי, הלחץ בתיק בית המשפט הוא שהוביל למותו של האם בגיל 58 בשנת 2012.
ב-4 בפברואר בשנת 1983 מתה הזמרת המופלאה, קארן קארפנטר, בגיל 32 בלבד.

בשנת 1971 ביטל מגזר גדול בקהילת הרוק את צמד הקארפנטרס כהרכב קל כנוצה, חסר חשיבות ומתאים להישמע במעליות של בתי מלון ושל בתי חולים. קארן וריצ'רד קארפנטר היו מסמלי אמריקה היפה – נקיים ובריאים. הנשיא ריצ'רד ניקסון אהב אותם מאוד – וזה עוד דבר שאוהבי הרוק לא אהבו לדעת.
קארן החזיקה באחד מהקולות המשובחים יותר שהיו. היה זה קול אלט גמיש שהתלבש להפליא עם צלילי הקלידים של אחיה המעבד, ריצ'רד. שניהם רצו להוכיח שהם לא רק מוצר מחוטא לגמרי ודאגו לפרסם הצהרות שם מסרו שאינם נמנעים מיחסי מין (עם אחרים...) ושאין להם בעיה עם עישון ושתיית אלכוהול - לצדם.
ריצ'רד היה המוזיקאי הברור של המשפחה, אך קארן הצעירה הוקסמה מענייני קצב ונמשכה לתיפוף כשהיא משכנעת את הוריה לרכוש לה מערכת תופים. בשנת 1964 היא הקימה עם אחיה, ועם נגן הבס, ווס ג'ייקובס, טריו ג'אז. השלושה זכו בחוזה הקלטה, במסגרת תחרות כישרונות, אך השירים שהקליטו נדחו על הסף. קארן ניסתה גם להתקבל ללהקת "המהדורה הראשונה", עם הבסיסט (ובהמשך האייקון) קני רוג'רס, אך לא צלחה את האודישן.
לבסוף שכנעו ריצ'רד וקארן את החצוצרן הידוע, הרב אלפרט, לאפשר להם להקליט אצלו, כשהשיר הראשון שיצא מהם היה גרסה ל- TICKET TO RIDE של הביטלס. מה שבא אחריו היה הטרמפולינה שהזניקה את השניים לכוכבות, עם השיר THEY LONG TO BE) CLOSE TO YOU), שבעבר העניקו הכותבים, האל דייויד וברט בכרך, לזמרת דיון וורוויק שלא הצליחה להביאו לדרגת להיט. הקארפנטרס עינגו בגרסתם מיליוני לבבות והשיר הושמע ללא הרף וזינק למקום הראשון בארה"ב.
ההצלחה הייתה גדולה ופרסי המוזיקה היוקרתיים נערמו, אבל קארן חייכה למצלמות רק כשהייתה חייבת לעשות כך. לחברתה הטובה, הזמרת אוליביה ניוטון ג'ון, היא אמרה שההצלחה לא שווה עבורה כשאין לה בית חם, עם בעל וילדים.
בסוף שנת 1975 זכתה קארן לככב במקום הרביעי במשאל שנערך בקרב קוראי מגזין פלייבוי, לדרג את המתופפים הטובים ביותר בשנה זו. לפניה ניצבו מתופפים במשקל כבד אך המתופף ג'ון בונהאם קרא את המשאל, נדהם לגלות שהיא מעליו והכריז בכעס, "נראה אותה מחזיקה עשר דקות בהופעה של לד זפלין... איזה בולשיט!"
שנתיים לפני כן היא תיארה את מנהגי אכילתה בסיבובי הופעות: "זה קשה לאכול כשאתה בדרכים. אני לא יכולה לשיר עם בטן מלאה. אחרי הופעה אני לא יכולה לאכול כי אז אלך לישון ואקום כבלון".
אחד מרגעי המפנה קרה באוגוסט של אותה שנה, כשקארן ראתה צילום שלה ובו בטנה בולטת קצת. היא שכרה מאמן אישי אך במקום לרזות היא בנתה שרירים וכלפי חוץ נדמה היה לה שאינה מתקדמת למקום הרצוי. היא פיטרה את מאמנה והחלה להתעמל לבד, כשהיא מקצצת בתזונה שלה. אנשים החלו להחמיא לה על צורתה אך היא לה הסתפקה בזה. סובביה החלו להבין כי הדיאטה שלה יוצאת משליטה. בשנת 1975 היא כבר הייתה שדופה וכדי להסוות זאת ריפדה את עצמה בביגוד אך העצמות החלו לבלוט החוצה. הקהל שבא לראותה בהופעות לא האמין למראה עיניו.
בסוף אותה שנה פרסם עיתון להיטון: "ריצ'רד קארפנטר הכחיש בתוקף את השמועות כאילו אחותו חולה בסרטן. השמועות נפוצו לאחר שקארן אושפזה בבית החולים והקארפנטרס ביטלו את כל הופעותיהם לחודש הקרוב. 'קארן סובלת מתשישות גופנית קיצונית', הצהיר ריצ'רד במסיבת עיתונאים מיוחדת שכינס בלונדון ובה ביקש להסביר את ביטול ההופעות באנגליה. 'היא איבדה עשרה ק"ג ממשקלה. השמועות בדבר מחלת הסרטן הדהימו אותי. מלבד עומס ההופעות שהתיש אותה, קארן החליטה פתאום שהיא שמנה מדי ועשתה דיאטה חריפה. היא הגיעה למצב שבו הייתה אוכלת ארוחה קלה אחת ביום'...".
אף אחד לא ידע מסביב לקארן מה היא אנורקסיה נרבוזה. היה זה מושג שהם טרם נחשפו לו. קארן הפכה מותשת בין ההופעות והאנרגיה התוססת שכה אפיינה אותה בעבר התנדפה. בינואר 1976 דיווח להיטון: "קארן קארפנטר הודיעה כי תפרוש בקרוב מפעילות בעולם הפופ. קארן חלתה בתחילת 1975 במחלה שהוגדרה כאנושה. היא נראית כשלד. בעת ההופעה האחרונה של הצמד בלוס אנג'לס התמוטטה קארן על הבמה והתעלפה לעיני הצופים".
תחת השגחתה של האם, אגנס, ישנה קארן כ-15 שעות ביממה. האנורקסיה והבולימיה נרבוזה כרסמו בה. באותה תקופה בעייתית היא מצאה אהבה חדשה; טום בריס בן ה-39. השניים תיכננו להתחתן במהרה אבל ימים לפני הטקס המיוחל הוא הטיל פצצה כשעבר סירוס. היא חשה נבגדת כי הוא ידע שהיא רוצה להקים משפחה. היא דרשה לבטל את החתונה והתקשרה בבכי מר לבשר זאת לאמה, אבל אגנס הקשוחה הייתה נחרצת בדעתה: "את תאכלי עכשיו את הדייסה שבישלת. כל ההזמנות כבר נשלחו וכל ההכנות כבר נעשו. אין לך ברירה אלא להתחתן".
קארן התחתנה וכלפי חוץ היה נדמה לרוב שבעלה הוא מיליונר. הוא נסע במכוניות פאר והקרין אורח חיים נוצץ, אך זמן מה לאחר שנישאו הוא ביקש ממנה הרבה כסף ולאחר מכן הגיעו גם ההתעללויות מצדו בה. בנובמבר 1981 היא הגישה בקשה לגט ופנתה לתרפיה בניסיון לרפא את מצבה, אך ללא הואיל. בספטמבר 1982 היא חשה שסחרחורות תוקפות אותה בקביעות. היא הובהלה לבית החולים ולאחר שבועות יצאה משם כשהיא שוקלת טיפה יותר אך מצבה הפיזי ירוד.
ב-17 בדצמבר 1982 היא הופיעה את הופעתה האחרונה בהחלט; זו הייתה הופעה אינטימית בבית ספר בקליפורניה ושם היא שרה עבור התאומים של פרנדה לפלר (המאפרת והספרית שלה) - אשלי ואנדרו וחבריהם לכיתה. "מעולם לא חלמתי שזו תהיה הפעם האחרונה - אף פעם, לעולם, לעולם לא", אמרה פרנדה. "איך זה יכול להיות אפשרי? אבל זה היה. היא הייתה כל כך רזה. פשוט לא נשאר ממנה כלום". אד לפלר, בעלה של פרנדה, היה מודאג לגבי קארן, בהתחשב באשפוז טראומטי שעברה לאחרונה בבית חולים בניו יורק, וניסה לשכנע אותה לא לעשות את ההופעה. "אבל היא רצתה לעשות את זה בשביל הילדים הקטנים", פרנדה הסבירה. "חוץ מהילדים שלנו, לילדים האלה לא היה מושג מי היא הייתה. בשבילם היא הייתה פשוט גברת נחמדה שבאה לשיר”.
קארן השברירית ישבה על במה בקצה אחד של אולם קטן לפני קהל של ארבעים או חמישים ילדים המתבוננים בתשומת לב. כפי שפרנדה נזכרה, השמחה של קארן הייתה מורגשת ביום הזה. "היא אהבה לשיר יותר מכל דבר בעולם", היא אמרה. "היא הייתה אמא טבעית. אם החיים היו שונים וחביבים יותר, אני יודעת שהייתה לה משפחה נפלאה. זה היה חשוב לה כל כך, והיא הייתה מצטיינת בזה ואוהבת את המשפחה שלה באותה אהבה שהיא נתנה לכל הופעה שהיא אי פעם נתנה. היא לא ידעה דרך אחרת חוץ משלמות".
ב-3 בפברואר 1983 הייתה אמורה קארן להיפגש עם אוליביה ניוטון ג'ון, אבל אמה הטילה וטו בעניין והורתה לה לבוא להיות איתה. קארן צייתה. למחרת היא ירדה לקומה התחתונה בבית האם והפעילה את הקומקום כדי להכין קפה. אז עלתה בחזרה למעלה כדי להתלבש. אמה הכינה את הקפה וצעקה לבתה שתבוא ללגום ממנו. לא נשמע מענה והיא התקשרה לקומה העליונה. צלצול הטלפון נשמע בחדרה של קארן אך השיחה לא נענתה. אגנס קארפנטר עלתה למעלה וקראה בשם בתה. לא נשמעה תשובה. היא נכנסה לחדר ומצאה את קארן השברירית ללא תזוזה כשהיא שוכבת עירומה על הרצפה ומבטה קפוא. בבכי מר הזעיקה האם אמבולנס. האבחנה לא איחרה מלהגיע; קארן קארפנטר הרעילה את גופה עם הסירופ המכייח IPECAC שנועד ליזום הקאות. היא נטלה זאת במינון מסוכן מבלי לדעת שזה יגרום נזק אדיר ללב ולשרירים.
ריצ'רד: "חשדתי שמשהו לא בסדר, אבל לא האמנתי לרגע אחד שמדובר פה במחלה. היא לא נראתה לי חולה אלא רק רזה מדי. חשבתי שפשוט צריך להגיד לה לאכול יותר וזהו. לא ידעתי שחולי אנורקסיה נרבוזה שומעים עצות כאלה כמו אלכוהוליסטים שאומרים להם פשוט להפסיק לשתות. מסתבר שמי שחולה במחלה זו מסרב להאמין שאינו בריא ושהוא זקוק לטיפול. בשבועות לפני מותה היא נראתה חלושה באופן קיצוני. היא הייתה הרוסה לגמרי".
ריצ'רד קיבל את השיחה ההיסטרית מאמו, נסע מיד לשם וכשנכנס עם רכבו לרחוב וראה את כוחות ההצלה יוצאים מהבית עם האלונקה, הוא פרץ בבכי מר. הוא ידע שאחותו הקטנה לא תשיר איתו יותר.
ב-17 במרץ 1983 פורסמה ידיעה קטנטנה ברולינג סטון: "בזמן שגיליון זה עמד לצאת להדפסה, קארן קארפנטר מתה בקליפורניה בגיל 32. נתיחה לאחר המוות לא הצליחה לקבוע את הסיבה המדויקת למותה. זה ידוע שהיא סבלה ממקרה חמור של אנורקסיה בשנים האחרונות. כצמד הקארפנטרס, היא ואחיה ריצ'רד היו אחראים לשרשרת להיטים בסבנטיז. דיווח מלא בגליון הבא". הדיווח המובטח לא הגיע לקוראי העיתון בגיליון הבא וגם לא בשנים רבות שלאחר מכן.
במלודי מייקר נכתב: "בליל שישי האחרון התווסף שמה של קארן לרשימה ההולכת וגדלה של מקרי מוות מהתקף לב, שסבלו אנשים בני 30 בעולם המוזיקה. קארן עברה לאחרונה לדירה משלה בלוס אנג'לס, בעקבות פירוק נישואיה משנת 1980 לאיש העסקים טום בריס. הסיבה שניתנה על ידי גברת קארפנטר הייתה חוסר היכולת של בתה להדוף מעליה את מחלת האנורקסיה נרבוזה, 'מחלת הרזון'. מחלה זו הביאה לביטול סיבוב הופעות בריטי וקארן הייתה מרותקת למיטה כחודשיים עד שהתקף לב מסיבי הוא שהרג אותה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459
