top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 באוגוסט בעולם הרוק

עודכן: 2 בדצמ׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-5 באוגוסט (5.8) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי:

-"נעים מאד, אני פיטר גראנט, המנהל של להקת לד זפלין"...

- "אני לא בא אליך עם הבעיות שלי, נכון?"

(משיחה קצרה מאד בין פיטר גראנט לבוב דילן, במסיבה בלוס אנג'לס בשנת 1975)


ב-5 באוגוסט בשנת 1976 הופיע אריק קלפטון הופעה שערורייתית בבירמינגהם.


ואן מוריסון התארח על הבמה והשניים ביצעו שירים כמו STORMY MONDAY ו- ROCK ME BABY. אבל בהמשך ההופעה קלפטון איבד את זה וירה לקהל משפטים גזעניים להחריד.


הנה התמלול: "האם יש לנו זרים בקהל הלילה? אם כן, אנא הרימו ידיים... אז איפה אתם? ובכן איפה שכולכם נמצאים, אני חושב שעליכם פשוט לעזוב. לא סתם לעזוב את האולם, לעזוב את המדינה שלנו... אני לא רוצה אתכם כאן, באולם הזה או בארצי. תקשיבו לי, אנשים! אני חושב שאנחנו צריכים לשלוח את כולם בחזרה. עצרו את בריטניה מלהפוך למושבה שחורה. להוציא את הזרים. תוציאו את השפלות. חשוב לשמור את בריטניה לבנה... הפאות השחורות והשכונות והערבים והג'מייקנים לא שייכים כאן, אנחנו לא רוצים אותם כאן. זו אנגליה, זו מדינה לבנה. עלינו להבהיר להם שהם לא ברוכים הבאים אצלנו. אנגליה מיועדת לאנשים לבנים. זו בריטניה הגדולה, מדינה לבנה, מה קורה לנו, למען האמת? ... תזרקו אותם! תשמרו את בריטניה לבנה!".


והוא המשיך לעודד את הקהל לתמוך בפוליטיקאי הגזען, אינוק פאוואל.

פאוואל עורר כבר בשנות השישים שערורייה כשנאם בבירמינגהם (המקום בו התרחשה הופעתו של קלפטון) נגד המשך הכנסת מהגרים לאנגליה מאפריקה והקאריביים. קלפטון לא קלט את הבלגאן שעורר עם דבריו על הבמה ולעיתון מלודי מייקר אף אמר בזמנו שאינוק הוא נביא.


רק אחרי חודש, כשהדי האירוע לא שכחו ושמו של קלפטון עמד בסכנה, נאלץ הגיטריסט בלחץ הנהלתו לפרסם מכתב התנצלות במלודי מייקר. שם הוא הסביר ששתה יותר מדי וטען שלפני עלייתו לבמה דאג מישהו זר, שעמד שם, להעליב את פאטי, זוגתו. קלפטון לא הצליח לשחרר התנצלות מלאה במכתב זה כי חתם אותו במשפט: "אינוק הוא הפוליטיקאי המשוגע היחיד שיכול לנהל את המדינה הזו כראוי". זה היה קרוב להריסת כל הקריירה של קלפטון, לפחות באנגליה.


מאז הוא ביקש להסביר כי אינו גזען, אך יש שלא מוכנים לקבל את דבריו. בספרו האוטוביוגרפי כתב על התקרית כך: "אלו היו הערות של שיכור. מאז למדתי לשמור את דעותיי לעצמי, למרות שמה שאמרתי שם על הבמה לא נועד להיות גזעני. זו הייתה מתקפה שלי נגד ההתנהלות הממשלתית, המבוכה התרבותית וצפיפות היתר באנגליה שנבעה בבירור מפוליטיקה שהבסיס שלה היה תאוות כסף. לפני ההופעה הזו הייתי בג'מייקה וראיתי שם פרסומות בטלוויזיה שהבטיחו לתושבים 'חיים חדשים' באנגליה. אז ראיתי בשדה התעופה הית'רו משפחות רבות, שהגיעו ממערב הודו, ועברו השפלות מאנשי ההגירה, שלא הייתה להם כוונה להכניסם פנימה. זה היה מדכא לראות את זה. יכול גם להיות שההערה שלי על הבמה נבעה גם מהעובדה שפאטי ספגה השפלת ליגלוג מחבר במשפחת המלוכה הסעודית".


הוא גם הסביר במלודי מייקר, שנים לאחר התקרית, את שקרה: "אין ספק שהאלכוהול דיבר, אבל גם עיצבן אותי אז לראות המוני ערבים סעודים שקונים בתים וקרקעות לרוב באנגליה. בג'מייקה ראיתי את הפרסומות שהבטיחו חיים מלאי שמש לזרים, אבל בהגיעם לאחר הבטחה זו, הם נתקלו בהשפלה איומה. הדבר הכי טוב שיכלו לקבל בעבודה היה כמוכר כרטיסים באוטובוס או לעבוד ברכבת התחתית של לונדון. אז חשבתי שאינוק בא נגד השחיתות הבריטית. חשבתי שהוא אמיץ לצאת כך. הרגשות שלי בעניין הזה לא ממש השתנו, למען האמת.


בריטניה טובה בהבאת אנשים אליה עם הבטחות ואז שמה אותם בגטאות. יש המון גזענות באנגליה ואין סיכוי שאהיה גזען. שנים לאחר מכן הופעתי עם דייר סטרייטס במופע למען מנדלה. אחד המפיקים שם ניגש אליי ואמר לי שזו ההזדמנות שלי להתנצל על מה שאמרתי. השבתי לו שהוא מתלוצץ. לא עשיתי זאת והאמת שמאד נעלבתי".


ב-5 באוגוסט בשנת 1966 יצא באנגליה התקליט המהפכני REVOLVER של הביטלס.


ג'ורג' האריסון מסר באחד מראיונותיו כי אינו רואה שוני רב בין תקליט זה וקודמו. אבל הצעד שנעשה בתקליט זה מרחיק לכת בהרבה מקודמו עם ארבעה ביטלס שזורקים את המאזינים, במסע שאורכו כשלושים וחמש דקות בלבד, לכאן, לשם ולכל מקום אפשרי ביניהם ומחוצה להם, מבחינת מוסיקה ותמלילים.

התוצאה באה כתקליט בעל מגוון הסגנונות הרחב ביותר עד אז בקטלוג הלהקה.


את הסיפור השלם על תקליט זה תמצאו בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



ב-5 באוגוסט בשנת 1969 מת בביתו בברומלי אביו של דייויד בואי, ג'ון ג'ונס בן ה-56, בגלל דלקת ריאות.


באותו זמן הקליט בואי באולפני טריידנט כשטלפון שהגיע לשם בישר לו את הבשורה הקשה. בואי פרץ בבכי בעוד חבריו להקלטה לא יודעים מה קרה לו. בשנת 1993 סיפר בואי: "זה היה בזמן בו התחלתי לגדול ולהבין שאצטרך להושיט את ידי קדימה כדי להתקרב אליו. הוא מת לי בזמן הגרוע ביותר. כי יש כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לו ולא נאמרו. היו לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותו. חשתי שלא השלמתי את הקשר שלי איתו. חשתי אבוד".


הרצאה על דייויד בואי ("סטאר מן") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-5 באוגוסט בשנת 2013 מת הקלידן ג'ורג' דיוק, שרבים זוכרים את השתתפותו החשובה בלהקתו של פרנק זאפה.


בנובמבר 1969 היה ג'ורג' דיוק עסוק בטריו שלו עם הכנר הצרפתי ז'אן לוק פונטי. הם הופיעו במועדון רוק בלוס אנג'לס בשם THEE EXPERIENCE. זה היה היום בו פרנק זאפה נכנס למועדון. דיוק, שהיה באותו זמן בעולם הג'אז, לא ידע מי זה פרנק זאפה, אך גונבה לאוזניו השמועה שנכנס למועדון מלחין חשוב. דיוק רצה להרשימ את האורח וניגן בפסנתר הפנדר-רודס החשמלי שלו עם רגליו, ראשו וכל איבר אחר שיכל לחשוב עליו. זאפה אהב את זה.


כחודש לאחר מכן היה דיוק בבית אמו לארוחת יום ראשון כשלפתע צלצל הטלפון. אמו ענתה וחזרה כשהיא אומרת לבנה, "יש מישהו בשם ZUPER שרוצה לדבר איתך". דיוק הבין מיד שמדובר בזאפה ורץ לטלפון. שם התבשר כי המלחין הידוע רוצה לצרפו ללהקת 'האמהות' שלו. דיוק, שלא הכיר את להקתו של זאפה, שאל: 'המי???'..


זאפה ענה מהצד השני שלא מדובר בלהקת 'המי' אלא ב'האמהות'. זה לא שינה לג'ורג' דיוק. הוא חשב שזאפה מותח אותו, אך זאפה שלח במהרה כרטיס טיסה לדיוק כדי להקליט את תקליטו CHUNGA'S REVENGE. דיוק, שהייתה זו הכניסה הראשונה שלו לעולם הרוק, ראה בזאפה איש רציני מאד במשימתו שדרש בקשיחות מכל הנגנים לנגן את תפקידיהם בשלמות. כן, הוא עצמו טעה פעמים רבות אבל אחרי הכל, הוא שילם לנגנים שעמו כדי שיתאמצו למענו.


דיוק נאלץ פעם אחת לקבל עונש מזאפה על הבמה, כשטעה באחד מתפקידיו. זאפה ניגש למיקרופון וסיפר לקהל, "ג'ורג' דיוק עשה טעות ולכן עכשיו ינגן את כל הקטע לבדו מול הקהל". דיוק נאלץ לנגן קטע מורכב ביותר כשהוא מזיע להביא את הביצוע המושלם.


דיוק עזב את זאפה ב-1970 אחרי הקלטת פסקול לסרט בשם 'מאתיים מוטלים'. סיבת עזיבתו הייתה לנגן עם גיבור הג'אז שלו, הסקסופוניסט קאנונבול אדרלי. זאפה התבאס אך הבין. בשנת 1973 חזר דיוק לזאפה, כי התשלום היה טוב יותר אצלו והוא נשאר שם עד שנת 1976.


ב-5 באוגוסט בשנת 1970 התארח המתופף ג'ון בונהאם (מלהקת לד זפלין) בהופעה של להקת הרוק האירית, SKID ROW (עם הגיטריסט גארי מור). ביחד הם ביצעו גרסה מאולתרת לשירים WHOLE LOTTA LOVE ו- GOT MY MOJO WORKING. ההופעה הייתה במועדון ויסקי א גו גו בלוס אנג'לס.


ב-5 באוגוסט בשנת 1983 נידון דייויד קרוסבי לחמש שנים בכלא בעוון אחזקת קוקאין ונשק.


הכל התחיל כשהוא נעצר במועדון לילה בדאלאס, באפריל 1982, על החזקת אקדח בקוטר 0.45 וקוקאין. למרות אורח חייו האקטיבי, מזה שנים, נגד מלחמה ואלימות, החל קרוסבי לשאת אקדח להגנה עצמית, לאחר שג'ון לנון נרצח בדצמבר 1980.

כחלק מניסיון להסדר טיעון, הוא נכנס למתקן גמילה בניו ג'רזי כמה חודשים לאחר מכן אבל ברח אחרי יומיים כי לא הורשה להחזיק שם כלי נגינה. הוא הורשע ונידון למאסר. "הם תפסו עליי רבע גרם של שאריות", אמר אז קרוסבי "בשביל זה אני הולך לבלות חמש שנים בכלא הממלכתי? בשביל רבע גרם?!".

כאשר הוא נעצר, קרוסבי היה מכור לקוקאין באופן שגרם לו לבזבז את כל הכסף שהרוויח לאורך השנים.

הניסיונות לערער על ההחלטה לא צלחו וב-6 במרץ 1986 הוא החל לרצות את עונשו. עם זאת, הוא שוחרר על תנאי חמישה חודשים לאחר מכן, ב-8 באוגוסט.


זמנו בכלא עזר לו להיגמל מקוקאין. קרוסבי: "החוויה שינתה את חיי. כך בעטתי בסמים. הדרך הגרועה ביותר לבעוט בסמים היא בכלא. הם לא נותנים לך אספירין שם. הם פשוט מסתכלים עליך וצועקים, 'היי, כוכב רוק! איך אתה מרגיש עכשיו?'. זה לא היה כיף בכלל".


ב-5 באוגוסט בשנת 1965, לפי כרטיסים שעוצבו באופן חובבני ונמכרו לאספנים פתיים שאינם בודקים עובדות, היו אמורים הביטלס להופיע באיצטדיון רמת גן. רבים האמינו כי אכן היה כך ואני אומר: "לא להתפתות לעסקאות בשטח".


רוצים לדעת מתי בדיוק היו אמורים הביטלס להופיע בישראל? התשובה, עם התאריכים, נמצאת רק בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!" - ממקור ישן ומהימן.


ב-5 באוגוסט בשנת 1965 הופיעה להקת הבירדס לראשונה בלונדון. ההופעה לא הייתה טובה, אבל בטח הייתם רוצים להיות שם. בואו לקרוא...


הציפייה הבריטית הייתה גבוהה מאד ללהקה האמריקאית הזו. ההופעה הראשונה ביום הזה נערכה באולם FAIRFIELD HALLS שבקרוידון, דרום לונדון. אך ההופעה לוותה בבעיות טכניות שלא פעם גרמו לאי אפשרות שמיעת קולות חברי הלהקה בשירתם. אחרי ההופעה הזו מיהרו החברים להופעה נוספת. הפעם במרכז לונדון, במועדון BLAISES שבקנסינגטון.


מבקר עיתון בריטי זעם על איחור הלהקה בחצי שעה והוסיף כי חבורת המוזיקאים השעירים העניקה לקהל חסר הסבלנות קטע פתיחה שבא בצורת כמה דקות של כיוון כלים. במהלך ההופעה נשמעו חברי הלהקה דנים בין השירים באיזה שיר להמשיך את ההופעה. דייויד קרוסבי חש פחד כשגילה כי בקהל יש הרבה מוזיקאים ידועים כמו ג'ון לנון ובריאן ג'ונס.


הבמה הייתה כה קטנה עד שקרוסבי ורוג'ר מגווין, שני הגיטריסטים בלהקה, נאלצו לנגן דרך מגבר אחד.

השילוב הזה העניק להם סאונד רע להפליא. גרהאם נאש, שהיה אז בלהקת ההוליס, נכח באותו ערב ונדהם לגלות שחברי הבירדס שלפו ללא היסוס ג'וינט על הבמה והעבירו אותו ביניהם. הוא ידע שבלהקתו לעולם לא יעזו לעשות דבר שכזה.


ב-5 באוגוסט בשנת 1972 נערך באיצטדיון וומבלי בלונדון פסטיבל רוק משנות החמישים, בו הופיעו אלילי הרוק מהתקופה ההיא - ביל היילי, צ'אק ברי, ריצ'רד הקטן, בו דידלי וג'רי לי לואיס. מיק ג'אגר נכח שם ואף עזר בהנחיה.


מסוף שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-70, אמני רוק'נ'רול רבים משנות ה-50 חוו תחיית קריירה גדולה עקב עלייה זמנית במוזיקה שלהם. התחייה עמדה בסימן סדרה של קונצרטים מרכזיים בארצות הברית, והתפשטה גם לאירופה שם אירועים כמו המופע בוומבלי משכו אלפי מעריצים שיצאו לראות את האמנים שמאחורי המוזיקה. אז פנו מפיקי פסטיבל האי ווייט להקים משהו שונה - פסטיבל החייאת הרוק'נ'רול השורשי.


המופע כלל הופעות של בו דידלי, ג'רי לי לואיס, ריצ'רד הקטן, וביל היילי והקומטס שלו; היילי היה הזמנה ברגע האחרון וככזו לא הוזכר על כמה מהפוסטרים של האירוע.


אבל אמני הרוק'נ'רול החלוצים ההם לא עלו ראשונים לבמה והקהל חש שהוא לא מקבל את שביקש. הלהקה האמריקאית MC5 לא הייתה יותר מדי פופולרית בקרב הקהל הבריטי שזיכה אותה במטח של פחיות בירה ובקבוקי יין ריקים. גם גארי גליטר, אמן בריטי נוצץ ובעתיד פדופיל מורשע, לא נצץ שם והקהל הראה לו את דעתו. כמו כן, הלהקה החדשה של רוי ווד, שפרש מאי.אל.או והקים את WIZZARD כמה שבועות לפני הפסטיבל, עשתה את הופעת הבכורה שלה בוומבלי. עדיין, זה לא הרוק'נ'רול האמיתי של פעם. באופן מוזר, נכתב בפוסטרים שגם להקת THE MOVE (להקתו הישנה של רוי ווד) תופיע בפסטיבל - אך זה לא קרה. במתחם נכח גם מנהל הסקס פיסטולס העתידי, מלקולם מקלארן, ומכר חולצות בדוכן.


העסק השתפר עם עלייתו של בו דידלי לבמה, עם הגיטרה המרובעת שלו ועם מקצבים שהזריקו התלהבות. עדיין, רבים תהו שמא זה רוק'נ'רול אמיתי או פשוט רית'ם אנד בלוז משובח. אחריו עלה ג'רי לי לואיס ופה החל באמת פסטיבל הרוק'נ'רול האמיתי. הקהל השתגע לראות את האליל הזה בהופעה חיה, עם כל סגנון הנגינה המוטרף והמטריף שלו בפסנתר.


אחר כך עלה ביל היילי, שעבור מעריצי הרוק'נ'רול המושבעים זה היה מופע חובה אך עבור מי שפחות מושבע זה היה מופע חסר ביצים. ריצ'רד הקטן החל את הופעתו באופן מלכותי "אנחנו לא שוכפלנו ואנחנו רוצים להראות לכם שאנחנו עדיין טובים" הוא אמר לקהל. הוא העניק להם את טוטי פרוטי ואת לוסיל ונדמה היה שהערב הזה שלו לגמרי. אבל משהו פתאום קרה שהמיס את הכל. "אני רוצה ארבעה אנשים שיעלו לבמה לרקוד", הוא אמר בהתלהבות. זו הייתה טעות כי כל פרחח גברי ומוחצן ניסה עם אותה קריאה להגיע אל הבמה.


ריצ'רד הקטן נראה לפתע אבוד וניסה למשוך תשומת לב בבגדיו הנוצצים ולא במוסיקה שלו. ברגע זה נראה היה שחלק מהקהל כבר איבד עניין בפסטיבל. קולות בוז נשמעו לעבר הבמה. הקהל כבר רצה את הדבר הבא - צ'אק ברי. כשהחלו צלילי הפתיחה של ROLL OVER BEETHOVEN זה היה סימן לכל הקהל לרקוד. צ'אק ברי שלט בזירה וברור שהוא ביצע את הליכת הברווז המפורסמת שלו. הקהל הדליק נרות עבורו וצ'אק ברי היה זה שבאמת הדליק את וומבלי באותו לילה.


ב-5 באוגוסט בשנת 1973 הופיעה להקת הרוק המתקדם ההולנדית, פוקוס, בסנטרל פארק, בניו יורק.


כתב הרולינג סטון היה שם ודיווח בעיתון: "לפוקוס יש רק להיט אחד, HOCUS POCUS, אך עדיין נחטפו כל הכרטיסים להופעה בפסטיבל המוסיקה בסנטרל פארק. בגלל זה נוספה להם עוד הופעה שם. חברי הלהקה עינגו את הקהל בצלילים וקיבלו מחיאות כפיים סוערות. החברים אינם אנשי במה - הם בקושי דיברו חוץ מלהגיד תודה - והחומר שלהם בעיקר אינסטרומנטלי. אבל ההופעה שהם נתנו הייתה מלהיבה, וירטואוזית ועם תחושה שמדובר במשהו שהוא יותר מרוק".


ב-5 באוגוסט בשנת 2023 מת קרל דייויס, שכתב עם פול מקרטני יצירה קלאסית בשם "ליברפול אורטוריו". בן 86 במותו.


פול כתב לזכרו ברשתות החברתיות: "נעצבתי מאד לשמוע שחבר שלי, קרל דייויס, מת. קרל ואני כתבנו יחד את 'ליברפול אורטוריו'. זה היה המיזם הקלאסי הראשון שלי באורך מלא ומאד נהניתי לעבוד איתו כדי שזה יקרה. הייתי מגיע אליו הביתה והיינו מתחילים לכתוב. הייתי מציע רעיון והוא היה רושם אותו על נייר בכתב היד, מה שהקל עליו להשמיע לי את הרעיון, וכך התקדמנו. הוא היה איש מאוד מיומן וכיף להיות איתו. ההתלהבות שלו הייתה מדבקת ביותר ונהנינו מאוד בתקופה שעבדנו יחד.


כשבאנו לבצע את היצירה בקתדרלת ליברפול, זה היה מאוד מרגש עבורי כי נכשלתי פעם באודישן למקהלה בקתדרלה ולחזור לשם עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית של ליברפול והסולנים האדירים דאם קירי טה קאנאווה, סר ווילארד ווייט, סאלי ברג'ס, ג'רי האדלי ומקהלה גדולה לערב מיוחד מאוד. נהניתי מאוד מהזמן שלי עם קרל ושולח את אהבתי ותנחומיי לאשתו המקסימה, ג'ין, ולבנותיהם האנה וג'סי. באהבה, פול".


ב-5 באוגוסט בשנת 1970 הייתה אמורה להקת דרק והדומינוס להופיע בצרפת. מה קרה שם וכיצד זה השפיע בהמשך על צורת אלבומה של הלהקה? בואו לקרוא...

הקלידן, בובי ויטלוק, בספרו: "לאחר שניגנו רק כמה הופעות בבריטניה יצאנו לדרום צרפת, לעיירה בשם ביוט. עמדנו לנגן שם בפסטיבל פופנליה שאורגן על ידי חברת התקליטים BYG. פינק פלויד וסופט מאשין גם היו אמורות לנגן שם. הגענו יום קודם והתארחנו בבית חווה שהיה שייך לכמה חברים של האמרגן. למרבה הצער, האירוע בוטל אחרי כמה שעות כשכמה מהפכנים רדיקליים שרפו את הבמה והרסו את הציוד. יצאנו מהדלת כשקיבלנו את החדשות על השריפה. אז מעולם לא הופענו בצרפת. פשוט העברנו את הזמן וניגנו בבית החווה, שהיה בניין אבן לבן ישן מאוד באזור הכפרי שהיה בבעלות אמן צרפתי בשם פרנדסן-דה שונברג, שבנו נקרא אמיל. היה גם סטודיו לאמנות בחלק האחורי של המקום הזה. זו ממש לא הייתה חווה עובדת עם בעלי חיים, היו רק כמה תרנגולות וברווזים. למעשה, החיות היחידות שם היו אנחנו.


כשההופעה בוטלה, פתאום היה לנו כל הזמן הזה בידיים ואין מה לעשות עד שיצאנו. אז פשוט בילינו בבית החווה ושתינו וויסקי. הדבר הבא שאתה יודע, אריק (קלפטון) שלף את המנדרקס. המסיבה רק התחילה להתגבש. היינו רק אנחנו וברוס מקסקיל, מנהל ההופעות שלנו. אמיל בא מדי פעם רק כדי לבדוק ולראות אם אנחנו צריכים משהו. היה לנו את כל הבית לעצמנו ועמדנו לנצל את הפריבילגיה לרעה עד הסוף. המנדרקס האלו היו מדהימים בשילוב עם אלכוהול.


מישהו, אני חושב שזה היה אריק, זרק את הביצה הראשונה, אבל אחרי שהוא עשה זאת הן התחילו לעוף

בכל מקום. היו המון ביצים בסלסלה גדולה על שולחן המטבח, טריות מהבוקר מהתרנגולות. המארח ניסה להפוך את המקום למבורך עבורנו כמו שהוא יכל אבל קרב הביצים עבר בכל הבית, מבפנים ומבחוץ. זה היינו בעיקר אריק ואני, אבל קרל (ריידל הבסיסט) וג'ים (גורדון המתופף) לא יצאו משם ללא פגע. קרל היה מהסוג השקט, אבל ג'ים היה מוכן לכל דבר בכל עת. אני זוכר שנכנסתי לחדר של קרל והוא פשוט ישב שם על המיטה וקרא ספר. זרקתי ביצה לכיוונו וקראתי בשמו. הוא הרים את ראשו וזה פגע בו ממש במצח והתפוצץ על פניו. כולנו היינו מכוסים לגמרי בביצים גולמיות. זה היה בכל מקום. אף חדר, קיר או תקרה לא נמלטו מהביצים.

אחרי שנרגענו - וזה היה רק בגלל שנגמרו לנו הביצים - לא האמנו למה עשינו זה עתה לאיש הזה והבית המקסים. אריק ואני עמדנו בכניסה הקדמית כשאמיל נכנס. הוא הסתכל עלינו וחייך כשהוא מניד בראשו, אבל לא אמר מילה. היינו נבוכים לחלוטין ממה שעשינו זה עתה. למעשה זה לא היה כל כך בשביל מה שעשינו, אבל יותר מזה שנתפסנו על חם. הוא היה מאוד מנומס ולא אמר דבר על מה שעשינו, מה שגרם לנו להרגיש הרבה יותר גרוע. התחלנו לנקות את זה והוא אמר לנו, 'אני אביא את עוזרת הבית לנקות את הבלגן הזה. אל תדאגו בקשר לזה'.


אחר כך הוא ביקש שנלך אחריו לסטודיו האמנות, למרות שעדיין היינו מכוסים עם ביצים. לא הצלחתי להבין את הבחור הזה. זה עתה הרסנו את בית אביו והוא היה רגוע ככל שניתן, כאילו כלום לא קרה. הוא אמר שאביו אמר לו לתת לנו לבחור את כל יצירות האמנות שלו שם בסטודיו שלו. אריק הלך ישר לציור שמן שנראה כמו פטי (בויד, אשתו של ג'ורג' האריסון שהוא היה מאוהב בה) והרים אותו. כולנו הסתכלנו בזה ונדהמנו מהדמיון. אביו של אמיל הפך לאמן מפורסם. והדמיון שהוא הציג בציור השמן שלו שנראה כל כך כמו פטי הפך לתמונה שמיליוני אנשים הגיעו אליה בעטיפת האלבום שלנו, LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS".



ב-5 באוגוסט בשנת 1966 הופיע ג'ימי פייג' בפעם הראשונה בחייו בארה"ב. זה היה במינסוטה. פייג' תיפקד אז כבסיסט של להקת היארדבירדס. הוא עוד יכבוש בהמשך ארה"ב, עם לד זפלין שלו.


ב-5 באוגוסט בשנת 1992 מת ג'ף פורקארו בן ה-38, מתופף להקת "טוטו" האמריקאית שגם ניגן ברבה הפקות של אמנים ידועים אחרים (ביניהם סטילי דן, פינק פלויד, ברוס ספרינגסטין, מייקל ג'קסון ועוד).


עם להקת טוטו, שהוקמה בשנת 1977, ידע פורקארו הצלחה אדירה, עם להיטים כמו HOLD THE LINE, AFRICA ו- ROSANNA. המתופף התמוטט בעת שעבד בגינת ביתו שבפרברי לוס אנג'לס ובתחילה לא הובן למה זה קרה. "אני מאמין שהמוות נגרם בגלל חומרי הדברה בגינתו", אמר מנהלו לתקשורת לאחר שהתייעץ עם רופא בעניין.


הרופא האמין שחומרי ההדברה הפעילו איכשהו תגובה אלרגית ופורקארו סבל מדום לב. אשתו, סוזן, ושלושת בניהם הקטנים - מיילס, ניקו וכריס - היו בבית באותו זמן.


זמן קצר לאחר מכן פורסם דו"ח הנתיחה שגילה כי מדובר בהתקף לב שנבע גם בגלל סם הקוקאין, בו השתמש פורקארו למשך תקופה ארוכה. הדבר סתר את טענת קרוביו של המתופף, שהוא מת בגלל תגובה אלרגית לחומרי הדברה. דובר הלהקה, מייקל ג'נסן, מסר מיד עם גילוי הממצאים החדשים: "אנו מצטערים שג'ף הלך מאיתנו ומקווים שזה לא יחבל בחיים הנפלאים והקריירה שהיו לו. ג'ף היה מוסיקאי ואדם נפלא וכך הוא ראוי להיזכר".


פורקארו היה אמור לצאת לסיבוב הופעות עם להקת טוטו לקידום אלבומה החדש, אבל כל זה נגדע באותו יום בגינה.




ב-5 באוגוסט בשנת 1975 נערך מופע מעניין בבמת הקונכיה האקוסטית בפארק הירקון, בתל אביב. בין האמנים: עוזי פוקס והסגנונות, להקת האריות, להקת זינגלה ולהקת קליידוסקופ (עם גרי אקשטיין). הכניסה ללא תשלום.


הרצאות על רוק ישראלי והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה: 050-5616459


ב-5 באוגוסט בשנת 1975 חתם סטיבי וונדר חוזה על סכום הכסף הגדול ביותר שניתן עד כה לאמן בודד - 13 מיליון דולר. החוזה היה לשבע שנים עבור שבעה אלבומים מצידו בתקופה ההיא.


ב-5 באוגוסט בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקת הסטוג'ס (THE STOOGES).


יש קלאסיקות שלא מסומנות כך בזמן אמת. דוגמה ברורה היא עם האלבום הזה. בסשן הראשון לאלבום, הגיעו חברי הלהקה לאולפן עם מגברי מארשאל שכפתור הווליום שלהם קיבל סיבוב עד לספרה 10 המקסימלית. ג'ון קייל, שהפיק את האלבום, צרח עליהם באולפן להנמיך מיד כי אסור להם לנגן בווליום שכזה באולפן. אך זו הייתה הדרך היחידה בה ידעו לנגן חברי הסטוג'ס, כי רק עם הווליום הגבוה הם קיבלו הטענה חשמלית שגרמה להם לתפקד כגוף מוסיקלי מושחז שכזה. לאחר שקייל צעק עליהם, החליטו ארבעת החברים לעשות שביתה באולפן. הם חדלו מלנגן ופרשו לפינה באולפן ובה התיישבו והחלו להעלות ענני חשיש עצומים.

קייל הבין שנוצרה בעיה והחליט להגיע עמם לפשרה, שבמידה והמגברים יוחלשו לסיפרה 9, הוא לא יתערב להם בהקלטה.


אך המיקס שקייל ערך לאחר מכן לאלבום הבכורה נראה לחברי הלהקה כניסיון אמנותי שחיבל במוסיקה. לכן זמר הלהקה, שאז כינה את עצמו בשם איגי סטוג' (לפני שיהיה איגי פופ), החליט לערוך מיקס בעצמו לתקליט. עם המיקס הזה הוא דהר למשרדי ELEKTRA על מנת לספק להם את המאסטר שלו.


האלבום הראשון של הלהקה, שיצא בשנת 1969, הוא שילוב מנצח של תיכנון מוקדם וספונטאניות. איגי פופ: "עטיפת התקליט מציגה אותי כאידיוט המושלם. אני ממש פחדתי שיצלמו אותנו כמו להקה אחרת בחברת התקליטים, הדלתות - וזה בדיוק מה שקרה! הם הביאו את הצלם ג'ואל ברודסקי ואני חשתי שהם לא מבינים את הלהקה שלי אלא רק רוצים לתייג אותה כמו שבא להם. בסוף לא הייתה לי ברירה".


התקליט לא נמכר בכמויות רבות ופילדס מיהר לשלוח מכתב להולצמן בעניין: "החדשות הטובות הן שיש לנו תקליט נהדר. לא מושלם אבל נהדר. התגובה כלפיו בסדר גמור כך שבזה נוכל לטפוח לעצמו על השכם. יש דרך בה נוכל לקדמו בעולם הפרוגרסיבי. עם קצת מילה ברחוב וקצת פרסום מאיתנו, זה יהיה אלבום שיגיע ל-100,000 עותקים במכירות. זה לא קשה להגיע לשם עם תקליט כה טוב. לכן צריך למהר ולהוציא גם תקליטון. לפי דעתי כדאי ללכת על השיר שנקרא 1969".


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "כפי שכולנו זוכרים, בשנת 1957, הוכח באופן סופי כי קיים קשר סיבתי בין רוק'נ'רול לעבריינות נוער. תקליט זו הוא רק עוד מסמך התומך בתזה זו. הסטוג'ס, לשעבר הסטוג'ס הפסיכדליים, מגיעים מאן ארבור, מישיגן, שם הם עושים דברים בעלי עוצמה גבוהה- עם מוזיקה בעלת עוצמה גבוהה, שימוש בסמים בעוצמה גבוהה, פאקינג רב עוצמה. הסטוג'ס נהגו לחלוק בית עם להקה מקומית אחרת שהיא מאוד דומה להם בשם MC5.


התמונה על עטיפת האלבום מראה שהסטוג'ס הם ארבעה בחורים נחמדים. הם לא נראים כל כך חכמים אבל ודאי כל ילדי התיכון מבינים אותם. שלושה מהם מנגנים בגיטרה, בס ותופים, בעוד איגי שר בסגנון גרוע בעליל. כלי הנגינה נשמעים כאילו ניגנו בהם רק במשך חודשיים. הם פשוט אוהבים וואה-ווה ופאז בדיוק כמו רוב להקות החובבנים האחרות. ואני סוג של אוהב את זה!


אמנם הם מבאסים, והם יודעים את זה, אז הם זורקים את העובדה לפנים שלך ואומרים 'אז מה? אנחנו פשוט נהנים'. הם פולטים אנרגיה גולמית המזכירה את ההקלטות הבריטיות המוקדמות ביותר - כמו שני התקליטים הראשונים של הקינקס. הכיף מדבק, וזה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב הדברים שיוצאים בימינו.


המפיק ג'ון קייל, חבר לשעבר במחתרת הקטיפה, סחט מהם כל מה שהוא יכול, והוא עשה עבודה מצוינת. המקום היחיד שבו האלבום נופל, והוא נופל בחבטה מהדהדת הוא בשיר WE WILL FALL, שהוא תרגיל של עשר דקות לשעמום שהורס את הצד הראשון של התקליט. כל השאר תפור עליכם. וזכרו כמובן שהוא תקליט חזק, משעמם, חסר טעם, חסר דמיון, ילדותי, מגעיל...."


האלבום הזה קיבל יחס אדיש מאד מצד הקהל הרחב. רק בדטרויט, המקום ממנו הם הגיעו, המוסיקה קיבלה הד ראוי. כתוצאה מהמכירות הנמוכות הוחלט בחברת התקליטים להוציא את האלבום הזה מהקטלוג של חברת התקליטים, אך עם הזמן צץ קהל רב, כולל לא מעט פאנקיסטים, ששמעו עליו וביקש לרכשו. כמעט כל נגן פאנק ראה באלבום הזה אבן יסוד שאין לדלג מעליה.


שירים כמו I WANNA BE YOUR DOG או NO FUN נחשבים כיום לקלאסיקות רוק. מומלץ מאד לשים את המגבר שלכם על הספרה 10. אם השכנים יצעקו, תחלישו למספר 9 - לא פחות.




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


댓글


댓글 작성이 차단되었습니다.
©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page