top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 באוקטובר בעולם הרוק

עודכן: לפני 3 ימים



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-5 באוקטובר (5.10) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט (שחוגג גם יום הולדת)


הציטוט היומי: "אלוהים, הסבל שעברנו כדי להצטלם לעטיפת התקליט השלישי שלנו - אלוהים! נסה לדמיין כיצד באתי לשכנע את שאר החברים בלהקה לכסות את עצמם בוזלין ואז לשכב כשצינור מים משפריץ עלינו" (פרדי מרקיורי, בשנת 1974 לכתב NME)


ב-5 באוקטובר בשנת 1970 יצא תקליטה השלישי והאמיץ של להקת לד זפלין.


SIDE 1

1. Immigrant Song

2. Friends

3. Celebration Day

4. Since I've Been Loving You

5. Out On The Tiles


SIDE 2

1. Gallows Pole

2. Tangerine

3. That's The Way

4. Bron Y Aur Stomp

5. Hats Off To (Roy) Harper


כשהאלבום השלישי של לד זפלין יצא במקור, הורמו גבות רבות. אנשים תפסו אותו כאכזבה מוזיקלית כי ציפו לפצצה של רוק וקיבלו חבילה שהיא בחלקה הגדול אקוסטית. חלק מהמבקרים טענו כי זפלין החליטה לחקות כאן את קרוסבי, סטילס נאש ויאנג. גיטריסט הלהקה, ג'ימי פייג', נפגע עמוקות מהביקורות השליליות והחליט לא להעניק ראיונות לקידום האלבום. הפגיעה הזו הייתה גם הסיבה לכך שבאלבום הרביעי של להקתו כבר לא התנוסס שמה על העטיפה. פייג' החליט למכור את האלבום הרביעי על סמך המוזיקה בלבד. אך עם הזמן, האלבום השלישי הזה הפך אצל רבים לאחד הטובים שלה, אם לא הטוב ביותר (והאהוב יותר עליי מכל קטלוג הלהקה).


אבל קודם טיפה רקע; שנת 1969 הייתה שנה משמעותית מאד עבור לד זפלין. לוח ההופעות היה עמוס והאלבום השני, שנקרא LED ZEPPELIN II, הפך ללהיט מכירות היסטרי. אך עם ההצלחה הגיעה גם התשישות. שנת 1970 הייתה השנה בה חברי הלהקה היו אמורים לנוח ולמלא מצברים לקראת הפעילויות הבאות. לכן הוחלט על חופשה. הסולן רוברט פלאנט החליט לבלות את חופשתו ב- WALES, במקום מבודד בו נהגה לבלות משפחתו כשהיה ילד.


הקוטג' המבודד הזה נקרא BRON-Y-AUR ופלאנט שיכנע את ג'ימי פייג' וכמה אנשי צוות לבוא ולבלות עמו את חופשתו שם. הקוטג' היה מבודד וללא חשמל והאפשרות היחידה להפיק שם מוזיקה הייתה באופן אקוסטי. מדורות הוקמו שם כדי לחמם את הנוכחים ופייג' הסגפן העדיף לישון משום מה בחדר הכי קר במבנה. החופשה הזו לא תוכננה במקור להיות זמן לכתיבת שירים ומוזיקה, אך החוויה המבודדת הייתה מלאת השראה וההשפעה של המקום ניכרת היטב בכמה משירי האלבום השלישי.


לאחר שחלק מהשירים הולחנו בקוטג' ההוא, הגיעו ארבעת חברי הלהקה למבנה בשם HEADLEY GRANGE שנמצא בהאמפשיר. מזכירת המשרד של הלהקה, קרול בראון, היא שהציעה ללהקה לבדוק את המקום הזה, שהיה במקור מפעל עבודה מהמאה ה-18. היא ראתה מודעה על זה במגזין של נשים שקראה במשרד.


בשנת 1970 המקום הפך פופולרי בקרב להקות כחדר חזרות לקראת הקלטת אלבומים. אחד היתרונות שלו היה ריחוקו משכנים, מה שאיפשר ללהקות לנגן ללא הפרעה. המקום עצמו היה מוזנח וקר למדי. חולדות רצו מסביב ויש שטענו כי יש גם רוחות רפאים. הנתון האחרון ריתק והקסים ביותר את פייג'. זפלין שכרו לשם את האולפן הנייד של הרולינג סטונס והקליטו עמו שישה שירים לאלבום השלישי. שאר השירים הוקלטו באולפני אולימפיק ואיילנד בלונדון.


העטיפה המיוחדת לאלבום הזה יצאה במקור בצורת גלגל קרטון שמוצמד לעטיפה המרובעת הרגילה, שנחתכה במקומות שונים כך, כשהיו מסובבים את הגלגל הפנימי - התמונות שהודפסו עליו היו מופיעות במקומות שונים בחתכים. העיצוב נעשה על ידי ריצ'ארד דרו, שכינה את עצמו בשם ZACRON. תמונות הלהקה לעיצוב העטיפה נעשו לפני כן על ידי מרטין סלסברי, שקיבל עבור עבודתו 20 ליש"ט. ההשראה לרעיון הגלגל המסתובב הגיעה לפייג' מקטלוג גננות שעבד על טכניקה דומה של סיבוב גלגל כדי להראות איזו אדמה או מינרלים מתאימים לצמח מסוים. העטיפה הייתה יקרה להפקה ופייג' התאכזב מהעיצוב הסופי, כשראה אותו לראשונה. הציורים על העטיפה נראו לו כחוברת קומיקס זולה. מה שכן, ההוצאה המקורית של עטיפת הגלגל היא כיום פריט לאספנים.


עותקים נדירים ביותר הם אלו שחרוט עליהם בוויניל עצמו הכיתוב DO WHAT THOU WILT בצד אחד והכיתוב SO MOTE BE IT בצד השני. זה משפט שלקוח ממשנתו של מנהיג הקסם השחור, אליסטיר קראולי. פייג' היה תלמיד נלהב ביותר של קראולי והיה קונה באדיקות את ספריו ומחפש ללא הרף את העותקים הנדירים ביותר. פייג' אף קנה בשנות השבעים את אחוזתו של קראולי ששכנה על אגם לוך נס שבסקוטלנד.


עכשיו הרשו לי לספר לכם על שירי האלבום לפי הסדר:



צד א' -

מילות השיר הרוקי IMMIGRANT SONG נכתבו על ידי פלאנט בהשראת מופע שזפלין עשו באיסלנד ב-22 ביוני 1970. זפלין היו שם אורחי הכבוד התרבותיים של הממשל האיסלנדי, שהפיק אירוע ובו נציגים תרבותיים מכמה ארצות.


פלאנט: "כשהופענו שם, לא הצלחתי להירדם בלילה בגלל שהשמש זורחת שם 24 שעות ביממה. אז הראש שלי נדד לעולם הויקינגים, אוניות גדולות והבטן של ג'ון בונהאם". כמה ימים לאחר ההופעה באיסלנד בוצע שיר חדש זה בפסטיבל באת', כשמילות השיר היו עדיין שונות מהגירסה שבתקליט. נקודת המבט בשיר הזה היא של ויקינגים שחותרים מערבה מסקנדינביה לחפש ארץ חדשה. אפשר גם להרגיש כי זפלין הרגישו אז כויקינגים בעצמם עם מסע ההופעות שהביא אותם למקומות חדשים. אחד הביטויים שיש בשיר הפך מאז לכינוי קבוע בתיאור הלהקה - HAMMER OF THE GODS. השיר יצא כתקליטון בארה"ב בנובמבר 1970 והגיע שם למקום ה-16. הוא יצא כתקליטון גם במקומות אחרים בעולם אך באנגליה הוא לא יצא בשל המדיניות של הלהקה לא לשחרר שירים בפורמט כזה שם. "הם גם כך יקנו שם את התקליטים השלמים שלנו", הסביר מנהל הלהקה, פיטר גרנט.


את השיר השני בתקליט, FRIENDS, הלחין פייג' בזמן שישב במרפסת בביתו בברקשיר, שהיה ממוקם צמוד לנהר התמזה. במקור נקרא שיר זה בשם MY MY OH MY ובפתיחתו אפשר לשמוע את קולו של פיטר גרנט. פייג' השתמש בשיר הזה בגיטרה אקוסטית מדגם HARMONY SOVERIGN H-1260, כשג'ון בונהאם, המתופף, מנגן כאן בקונגס. זה גם אחד השירים היחידים בקטלוג של זפלין בו יש שימוש בנגני כלי מיתר, עם עיבוד נהדר מאת הבסיסט, ג'ון פול ג'ונס. השיר מסתיים עם צליל ארוך של סינטיסייזר שמשנה את הטון שלו על מנת להתאים לכניסת השיר השלישי - CELEBRATION DAY. פייג' ופלאנט הקליטו בבומביי, בשנת 1972, גירסה שונה ונהדרת לשיר FRIENDS ביחד עם התזמורת הסימפונית של בומביי. זה קרה במהלך טיול של שניהם להודו.


אותו סינטיסייזר, שקישר בין השירים, נועד לחפות על תקלה אולפנית שאירעה עקב מחיקת כמה תיבות תיפוף של בונהאם מתחילת השיר השלישי. הטכנאי שאשם בתקלה הזו היה גלין ג'ונס.


השיר הרביעי הוא אחד מקטעי הבלוז היפים והמצמררים ביותר שזפלין אי פעם הקליטו. שמו הוא SINCE I'VE BEEN LOVING YOU. גרסת האלבום הוקלטה באולפני איילנד באופן חי ביותר. כלומר כל הלהקה ניגנה יחד, כשג'ון פול ג'ונס מנגן את תפקידי הבס באורגן ההאמונד. אפשר לשמוע במהלך ההקלטה את דוושת הבס המרשרשת של בונהאם (איך לא דאגו לשמן אותה לפני כן? אבל היי... מבחינתי זה תורם לאותנטיות הביצוע). ג'ימי פייג' ניגן בשיר הזה בגיטרת הפנדר טלקאסטר. את הרעיון לשיר הזה שאלו (או שמא גנבו) חברי זפלין מקטע של להקת מובי גרייפ משנת 1968 שנקרא NEVER, מתוך האלבום GRAPE JAM. גם בשיר הזה יש קשר לניו יורק. כיצד? ג'ימי פייג' לקח את צלילי הפתיחה לשיר זה של זפלין משיר שהקליטו היארדבירדס (לפני שהצטרף אליהם) ושמו NEW YORK CITY BLUES.


התקליט כמובן ממשיך וכרגע נמשיך לדברים נוספים שקרו ב-5 באוקטובר בעולם הרוק.


ב-5 באוקטובר בשנת 1979 יצא תקליטה השני של להקת פוליס, ששמו REGGATA DE BLANC, שהניב להיטים כמו 'הודעה בבקבוק' ו'הולכים על הירח', כשמסביבם שירים נפלאים אחרים (וקטע נושא אינסטרומנטלי חזק).



SIDE 1

1. Message In A Bottle

2. Reggatta De Blanc

3. It's Alright For You

4. Bring On The Night

5. Deathwish


SIDE 2

1. Walking On The Moon

2. On Any Other Day

3. The Bed's Too Big Without You

4. Contact

5. Does Everyone Stare

6. No Time This Time


גיטריסט הלהקה, אנדי סאמרס, סיפר על התקליט בספרו האוטוביוגרפי: "הפעם היה קל יותר להקליט תקליט כי שלושתנו כבר אחזנו בזהות ברורה כלהקה, כמו גם בסאונד מקורי. סטינג הפך באופן ברור לכותב השירים המרכזי והביא איתו שירים נפלאים כמו MESSAGE IN A BOTTLE ו- BRING ON THE NIGHT. היה לנו תהליך בו למדנו את עיקר השיר ואז ניגשנו לעבד אותו כדי להביא אותו לצליל של פוליס, שהוא מהודק אך מאוורר. ההקלטות לתקליט זה באו עם ציפיה והתלהבות. בדיוק הפכנו להקה אמיתית וממש נהנינו לנגן יחדיו. כיאה לשלישיה, חיפוש צלילים נפל על כתפיי ואז מצאתי את עצמי מתעסק עם אפקטים כמו פליינג'ר, פייזר, קומפרסור, פאז שאת כולם העברתי דרך אפקט ושמו ECHOPLEX. השתמשתי בעיקר בגיטרת פנדר טלקאסטר כי היא הייתה זו שעבדה הכי טוב עבורי. הקלטת התקליט הספציפי הזה נשארה מאז כאחד הרגעים הטובים בהיסטוריה שלנו כלהקה".


סטיוארט קופלנד, "פשוט נכנסנו לאולפן ואמרנו, 'אוקי, למי יש את השיר הראשון לעבוד עליו היום?' אפילו לא התאמנו עליהם לפני שנכנסנו. כבר הכרנו היטב זה את זה".


סטינג: "זה המקום שבו הכל נדבק היטב. כל כך הרבה קרה בכתיבה ובשירה שלי, הנגינה של סטיוארט ואנדי, ופתאום הכל השתלב. היו לנו השפעות רגאיי אבל הכנסנו לזה את התשתית שלנו עד שזה היה חלק מהסאונד שלנו ואי אפשר באמת לקרוא לזה רגאיי יותר. זו הייתה בדיוק הדרך שבה ניגנו. אני חושב שהאלבום הזה היה הרגע המיוחד בשבילנו".


בניגוד לרצון חברת התקליטים, שרצתה לצייד את הלהקה המבטיחה באולפן גדול יותר ובמפיק מפורסם יותר, בחרו חברי פוליס להקליט שוב ​באולפן "סארי סאונד" עם נייג'ל גריי. התקציב הקטן (בין 6,000 ל-9,000 ליש"ט) כוסה בקלות מרווחי מכירות האלבום הקודם והבטיח כי לחברת התקליטים לא תהיה שליטה על יצירת מוזיקת ​​הלהקה. ההקלטות הלכו כה מהר שהלהקה ביטלה שבועיים נוספים באולפן שנקבעו לה.


השיר WALKING ON THE MOON החל להיכתב לאחר שסטינג בילה בפאב עם המלחין הגרמני, אברהרד שואנר. השניים שיתפו פעולה לפני כן באלבום נהדר של שואנר והפכו חברים קרובים. לאחר לילה של שתיית שנאפס מרובה, חזר סטינג השיכור לחדר המלון שלו במינכן, כשקצב מלודי חדש צץ בראשו. הוא החל למלמל איתו את המילים WALKING ROUND THE ROOM, בעודו מסתובב בחדר בנסיון לשמר את הרעיון. למחרת הוא הבין שהמילים על סיבובים בחדר הן מטופשות והחליט לשנות אותן להליכה על הירח. השיר, עם המילים הכביכול חלליות (שהן למעשה תחושותיו של סטינג בעת סיבוב הופעות) והמקצב האווירתי בהתאם, שודרו לא הרף גם ברדיו הישראלי. אני זוכר זאת היטב, כמו גם את הקליפ שראיתי בטלוויזיה בשחור לבן בביתי, עם שלושת חברי הלהקה שצולמו במרכז החלל ע"ש קנדי בפלורידה.


המתופף, סטיוארט קופלנד, השתמש בתיפופו בהקלטה ברכיב שנקרא ROLAND RE-201 SPACE ECHO אותו רכש בחנות כלי הנגינה המובילה "מאני'ס" בניו יורק. לאחר מכן טען קופלנד שלהקת U2 הושפעה ממה שהוא עשה בשיר והשתמשה גם היא ברכיב זה כדי ליצור את הצליל המיוחד שלה.


השיר MESSAGE IN A BOTTLE הוא על בחור תקוע באי נידח. יום אחד הוא מוצא בקבוק, מכניס אליו הודעה וזורק אותו לים בתקווה שמישהו ימצא אותו ויבוא להציל אותו. הוא מתרגש להתעורר בוקר אחד ולמצוא המון (מאה ביליון, לפי ספירתו) בקבוקים על החוף, ומוכיח שיש הרבה נפשות אחרות כמוהו. סטינג: "אני חושב שהמילים עדינות ומעוצבות כדי לגרום לאנשים להבין משהו ולא רק לשיר אותו. זו מטאפורה שמורכבת בצורה חכמה". אנדי סאמרס, סיפר כי זה השיר הטוב ביותר שלו בלהקה, מבחינת נגינת גיטרה. השיר הגיע למקום הראשון בבריטניה ב- 29 בספטמבר 1979 ונשאר בפסגה שלושה שבועות. בארה"ב זה היה פחות מוצלח והגיע רק למקום ה-74 במצעד.


סטינג על השיר, בספר השירים שלו: "הייתי מרוצה שכתבתי שיר עלילתי עם התחלה, אמצע ואיזו רזולוציה פילוסופית בפסוק הסופי. אם הייתי כותב שירים מתוחכם יותר, כנראה שהייתי מאיר את שינוי מצב הרוח הזה על ידי עריכת מודולציה של הפסוק השלישי לסולם אחר. אבל זה בכל מקרה עבד".


סטיוארט קופלנד הוסיף להקלטה הבסיסית כמה צלילי מצילות ותוף סנר. הוא התחרט על כך בהמשך. "פשוט הגזמתי. איפה אנדי (סאמרס) היה כשהיינו צריכים אותו? כי בדרך כלל אנדי היה זה שהגביל את הפינוק שלנו. כנראה שהוא יצא אז מהאולפן".


הראשון ששמע את ריף הגיטרה לשיר הזה לא היה אדם בכלל, אלא הכלב של סטינג. "נהגתי לנגן את זה שוב ושוב לכלב שלי בדירת המרתף שלי והוא היה בוהה בי במבט חסר תקווה שיכול להיות לכלבים כשהם מחכים להליכה שלהם בפארק. האם זה היה המראה חסר התקווה שעורר את הרעיון של הבקבוק? אני לא יודע, אבל השיר נשמע כמו להיט מהרגע הראשון. הכלב סוף סוף קיבל את ההליכה שלו, והשיר הזה היה הראשון שלנו בצמרת המצעד בבריטניה".


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "אותם אנשים ששללו את אלבום הבכורה של הפוליס - בהתייחסות לניצול השלישייה את הגל החדש - ימצאו הרבה באלבום זה כדי להצדיק האשמות על חזרה. הלהקה מפגינה שוב את אותה גישה ערמומית שהפגינה באלבום הראשון.


יש מספיק חיים בתקליט החדש בכדי לגרום לך לחשוד שתדמית המשטרה הזו היא של ניתוק עילי, כמו זה בדמותו של אייקון המוד שמגלם סטינג בסרט קוואדרופניה. שום דבר בתקליט הזה לא קליט מיד כמו 'רוקסן' של השנה שעברה, עם צחקוק המבוא ומקהלת הפופ-הרמוניה, אבל כמעט כל הלחנים לוכדים אותך בסופו של דבר. זוהי דוגמה מושלמת מדוע תמיד מצאתי את המשטרה פחות פוגענית ממעצר".



ב-5 באוקטובר בשנת 1968 יצא אלבום בלוז חשמלי שהדעות עליו חלוקות. האם זה תקליט בלוז אמיתי? האם זה גימיק? בואו לקרוא.


SIDE 1

1. I Just Want To Make Love To You

2. I'm Your Hoochie Coochie Man

3. Let's Spend the Night Together

4. She's Alright


SIDE 2

1. Mannish Boy

2. Herbert Harpers' Free Press News

3. Tom Cat

4. The Same Thing

תנעלו מגפי גומי טובים כי אנחנו נכנסים עכשיו לתוך ביצה חשמלית טעונה מאד. לקראת שנת 1968 ידע אמן הבלוז האגדי מאדי ווטרס בעיקר שנים קשות. הפופולריות שלו ירדה וכך גם הדרישה למוזיקה שלו. הסיבה הייתה בעיקר כי חברת התקליטים בה היה חתום, CHESS RECORDS, לא טיפלה בקידום המוזיקה שלו כמו שצריך. הוא נדחק בהדרגה לאחור במשך כעשרים שנה עם אלבומים שבקושי נמכרו. מצבו הכלכלי היה אז רעוע מאד. חברי הרולינג סטונס סיפרו שכשהגיעו להקליט באמצע שנות השישים באולפני CHESS הם נדהמו לראות את אליל הבלוז שלהם כשהוא צובע את קירות האולפן.

כל זאת עד שבשנת 1968 צץ רעיון למפיק מארשל צ'ס, שהיה בנו של מייסד חברת התקליטים בה היה חתום ווטרס. מארשל צ'ס הקים שנה לפני כן תת-לייבל בתוך חברת צ'ס בשם CADET CONCEPT RECORDS. האלבום הראשון שיצא שם היה הסנונית הראשונה של הלהקה הפסיכדלית המוערכת ROTARY CONNECTION. הצלחת האלבום הדליקה נורת רעיון ענקית לצ'ס. הוא החליט לחבר בין הלהקה הזו למאדי ווטרס וביחד ליצור אלבום שהוא בלוז פסיכדלי עדכני. כך תיכנן צ'ס להחיות את הקריירה הדועכת של ווטרס תוך הבאת המוזיקה שלו לקהל הצעיר של התקופה.

המוזיקה השורשית של ווטרס קיבלה חיים חדשים בזכות הוספת אורגן וסקסופון וגם אפקטים של גיטרה כמו ווא-ווא ו-FUZZ. גיטריסטים כמו ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון היו החלוצים שהפיצו את בשורתם לעולם הרוק. זאת למרות שפרנק זאפה הכיר את אפקט הווא-ווא עוד קודם לכן והוא זה שהכיר אותו לקלפטון, כשהשניים נפגשו, בעת שהות להקת CREAM בניו יורק להקלטת האלבום DISRAELI GEARS.

השם של התקליט ELECTRIC MUD נוצר בעיקר בגלל השימוש הרב שהמילה ELECTRIC קיבלה בתקופה ההיא בקרב קהל היעד הפסיכדלי. במקור יצא התקליט בשתי גרסאות של עטיפה; הגירסה המוכרת יותר היא הרקע הלבן עם הכיתוב השחור. הגרסה הפחות מוכרת היא גרסת הנגטיב עם רקע שחור וכיתוב בלבן.


מבקרי הבלוז הטהור קטלו את האלבום בשל היותו רחוק משורשי הבלוז וקרוב לאזור הפסיכדלי. אך ההצלחה האמיתית של האלבום הגיעה מאנגליה, שם הוא נחשב בזמנו לצעד מהפכני. המוזיקה הבלוזית השורשית בשילוב אפקטים פסיכדליים היוותה השפעה אדירה על הרבה להקות אנגליות מהתקופה ההיא. ווטרס הקליט שנה לאחר מכן את אלבום ההמשך שנקרא AFTER THE RAIN. האלבום הזה המשיך את הקו המוזיקלי של ELECTRIC MUD.

התקליט ELECTRIC MUD גרם לגל של אלבומים דומים עם אמני בלוז ישנים שברצונם (או ברצון המפיקים שנפלו עליהם) להתחבב על הדור הצעיר של שוחרי הרוק. בשנת 1969 הוציא HOWLIN WOLF אלבום בשם THE HOWLIN WOLF ALBUM. עטיפתו דמתה מאד לעטיפה של ELECTRIC MUD. רקע לבן עם כיתוב בשחור. גם זה היה תקליט שנועד לקרב אמן בלוז ישן לקהל החדש. על עטיפת אלבומו של האוולין וולף נכתב כך: THIS IS HOWLIN WOLF'S ALBUM. HE DOESN'T LIKE IT. HE DIDN'T LIKE HIS ELECTRIC GUITAR AT FIRST EITHER. הכיתוב הזה ממחיש היטב את ההרגשה הפנימית של אמני הבלוז הטהורים, כשהם נדרשים להקליט אלבום שהוא על טהרת הרוק. מה שבטוח, ELECTRIC MUD גרם למאדי ווטרס לצאת מביצת השיכחה היישר אל הביצה החשמלית...

ב-5 באוקטובר בשנת 1967 נעצרה בלונדון מאמה קאס אליוט, הזמרת של להקת THE MAMAS AND THE PAPAS.


קאס בילתה את הלילה בתא מעצר ולמחרת עמדה בבית נשפט באשמת גניבת שני מפתחות וזוג מגבות מבית מלון EMBASSY שבקנסינגטון. האשמה נגדה טענה שהדבר אירע כחצי שנה קודם לכן בלונדון, במלון QUEEN'S GATE TERRANCE. קאס שהתה עם מנהל להקתה, לו אדלר, בסאות'האמפטון כשלפתע הגיח בחור והושיט צו מעצר נגדה. שישה אנשים במדים התלוו אליו. קאס ואדלר נמלטו מיד למכונית שעמדה אז לרשותם וניסו להישאר בתוכה. אך השוטרים משכו חזק את הדלתות ושלפו משם את קאס אליהם.


לאחר מכן חיכו אדלר, שאר חברי האמהות והאבות והזמר סקוט מקנזי (שהיה ידוע בלהיט SAN FRANCISCO, שכתב לו ג'ון פיליפס - המנהיג של הלהקה) מחוץ לתחנת המשטרה בסאות'האמפטון. כולם שרו בהרמוניה את המילים FREE MAMA CASS. לאחר זמן מה הם קיבלו את הבשורה שקאס תועבר משם לתא מעצר בלונדון. המופע של הלהקה, שתוכנן באותו ערב ברויאל אלברט הול, התבטל.


בבית המשפט זוכתה קאס מכל אשמה, בגלל שלא היו הוכחות עובדתיות למעשיה. השופט הבהיר לה שהיא תצא מבית המשפט ללא שום כתם על שמה. מחוץ לבית המשפט הריעו לה חברי להקתה וחיבקו אותה ללא הרף. קאס ציינה מאוחר יותר לכלי התקשורת שהמשטרה בלונדון הייתה הוגנת כלפיה אך תא המעצר לא היה נעים.


ב-5 באוקטובר בשנת 1962 יצא התקליטון הראשון של הביטלס, עם השירים LOVE ME DO ו- PS I LOVE YOU.


תקליטון זה הסתובב במהירות ארבעים וחמישה סיבובים בדקה והציג לעולם הפופ שיר קליט עם חריזה בנאלית למדי. בריאן אפשטיין, מנהל הלהקה, ביקש מטוני בארו לכתוב לעיתונים מאמר לקידום הסינגל. כך הוא כתב: "אם נאשוויל היא עיר הזהב האמריקנית בתחום הקאנטרי, אז ליברפול היא אותו הדבר לאנגליה בתחום הקצב. והלהקה הבולטת שבה היא הביטלס, שעם שירה החדש אי אפשר להגיד שהיא העתק של האחים אברלי או הצלליות. 'הי סבתא, שמעת על הביטלס?' 'ברור ששמעתי. סבא שלך נהג לפזר עליהן אבקה כדי למנוע את כניסתן לבית'. 'לא, סבתא. ביטלס עם האות A!'. 'לא מעוניינת לשמוע יותר על החרקים שגורמים לי חלחלה. החרקים השחורים, הגדולים והמרושעים'. 'אבל הם לא שחורים, סבתא. הם לבנים והם בריטיים".


זה היה הסינגל הראשון של הביטלס לבני הנעורים והדי הכעס על פיטוריו של המתופף הקודם, פיט בסט, נמוגו מול ההישג החדש והמרשים וצליל המפוחית המיוחד של ג'ון לנון. בשיר, שכתב פול מקרטני ארבע שנים קודם לכן, שר הגיבור לאהובת לבו שנראה כי אינה מאוהבת בו בחזרה. הוא מבטיח לה שינהג בכנות שלמה בקשר ביניהם ובאמצע השיר מסגיר שהוא רוצה בעצם 'מישהי לאהוב, מישהי חדשה. מישהי לאהוב, מישהי כמוך'.


בצדו השני של הסינגל הופיע השיר "דרך אגב, אני אוהב אותך". בוב וולר, שהיה שדרן קבוע אז במועדון הקאברן: "הזמרת פגי לי הוציאה לפני כן שיר בשם 'דרך אגב, אני אוהבת אותך' וכנראה שהביטלס לא הכירו אותו. לכן התעקשתי שהשיר השני יהיה זה שיוביל את הסינגל, כדי למנוע בלבול מצד הקהל".


בהתחלה התקשה הסינגל לפלס את דרכו לתחנות הרדיו. תוכניות פופ היו מועטות וכל חברות התקליטים נלחמו על השמעת שיריהן. שידורי הרדיו של ה-BBC, שרבים באנגליה האזינו להם, העבירו מדי שבוע מצעד פזמונים ורון ריצ'רדס ידע כי הסינגל של הביטלס יצליח רק אם יושמע שם. הוא ניגש לחברו רון בלצ'ייר, שעבד שם, וביקש ממנו להשחיל את השיר לרשימת ההשמעה. בלצ'ייר הקשיב לשיר ואמר שלדעתו הביטלס נשמעים חובבניים מדי. גם שדרנים אחרים סברו כך.


אבל עותקים רבים מהסינגל נמכרו בליברפול והוא הגיע למקום ה-17 במצעד המכירות הבריטי. הסתובבה שמועה שאפשטיין רכש, כמנהל בכיר בחנות תקליטים מובילה בליברפול, 10,000 עותקים כדי להגביר את קצב המכירות. אפשטיין שלל את העניין בספרו אבל טוני בראמוול גילה אחרת: "הייתי בחנות ברגע בו הגיע המשלוח, בתחילת אוקטובר. נדהמתי לראות את הסבלים פורקים קרטון אחרי קרטון עם 10,000 עותקים מהסינגל החדש. בריאן הרגיע אותי ואמר שהם ייחטפו במהירות. הבדיחה היתה שאמו קוויני קנתה את כל העותקים והחביאה אותם היטב בביתה".


אמנם עדיין לא היה בסינגל הזה את הניצוץ לפריצת הביטלמאניה, אך מאז הוא נחשב לאבן דרך חשובה ביותר בסיפור הביטלס.





פינת "יום בחיי חיפושית" - ובכן, אנחנו ב-5 באוקטובר ובואו נראה מה עוד קרה לארבעת המופלאים:


1960: הופעה במועדון קייזרקלר בהמבורג. זו הפעם השניה בה הלהקה מופיעה שם.


1962: ביום זה הופיעו הביטלס באולם הנשפים של הקואופרטיב הול בנוניטון, וורוויקשייר. בראש התוכנית עמדה להקת הבית, באדי בריטיין ויורשי העצר. כמו כן, הופיעו הזמרת המקומית טניה דיי עם להקת הערפדים, ולהקת THE MIGHTY AVENGERS. לפני האירוע, לאחר שהביטלס העמידו את הציוד שלהם, התקיים ג'אם סשן מאולתר עם חברי הלהקה והריג'נטס. רינגו סטאר ומתופף הריג'נטס, בארני פיקויק, ניגנו בשתי ערכות תופים זו לצד זו, וג'ון לנון ניגן בגיטרה לצד באדי בריטיין והבסיסט שלו, פיט מיסט.


"אני זוכר את הערב שעבדנו שם בתור להקת חימום", סיפר טוני קאמבל מה- MIGHTY AVENGERS. "הלהקה העיקרית הגיעה בטנדר חום מסוג בדפורד דורמוביל שחנתה בחוץ. נכנסנו עם הציוד שלנו כדי למצוא ג'אם סשן שמתקיים עם רינגו ובארני פיקוק בתופים, לנון ובאדי בריטיין בגיטרות עם פיט מיסט בבס. ג'ורג' האריסון היה למעלה בחדר ההלבשה. שאלתי את פיט מיסט מאוחר יותר מי הלהקה, והוא אמר שאלו הביטלס.

אמרתי 'מי?', ופיט אמר לי שהם עבדו איתם במועדון סטאר קלאב בהמבורג, ושהם להקת הרית'ם אנד בלוז הכי גדולה שהוא ראה. זו הייתה מחמאה שהגיעה מפיט כי הוא היה מקצועי בעצמו כבר הרבה זמן, וניגן באחת הלהקות הטובות ביותר שהכרתי באותה תקופה, באדי בריטן ויורשי העצר. זה היה עידן להקת הצלליות, ורוב הלהקות התאימו את עצמן לסגנון הזה. הביטלס היו שונים, מרגשים, רועשים וגולמיים, עם קולות והרמוניות נהדרות, וגם נראו טוב. היו להם חליפות בצבע כהה שאני זוכר, אבל זה היה לפני 'התספורות'... הם היו כל כך מקצועיים וכבר אז ידעו להשתחוות בפני קהל, דבר מאוד זר לרובנו. למדנו הרבה יותר מאוחר את הערך של חזרות והצגה. אבי המנוח תמיד אמר שלמחרת בבוקר התלהבתי מלהקה בשם טיפשי ושהייתי שם כסף על היותה גדולה. לא הבנתי עד כמה גדולה היא".


1963: הופעה בגלזגו. זו ההופעה היחידה של הביטלס באולם ההופעות שם.


1968: הביטלס באולפני טריידנט, בלונדון, משש בערב עד אחת בלילה. עובדים על תוספות ומיקסים לשירים MARTHA MY DEAR ו- SAVOY TRUFFLE.


1969: ג'ון לנון באולפני EMI באבי רואד, לונדון. שם הוא עובד על מיקס לשירו COLD TURKEY.

1970: הסינגל של רינגו סטאר, עם השירים BEAUCOUPS OF BLUES ו- COOCHY COOCHY יוצא בארה"ב.


1971: ג'ורג' האריסון ביקש להילחם מול התקליטים הפיראטיים שהחלו לצוץ עם הקלטת המופע שלו למען בנגלה דש. הוא שיחרר הצהרה לתקשורת ובה הודיע שחברת אפל תוציא לאור בחודש הבא אלבום משולש עם שירי המופע וזאת חודש לפני תאריך היעד המקורי. בינתיים הושמו בחנויות התקליטים, שביקשו להילחם בבוטלגים, כרזות ובהן נכתב "תצילו ילדים רעבים. אל תקנו בוטלג".


1974: אלבום הסולו של מייק מגיר, אחיו של פול מקרטני, יוצא בהפקתו של פול. חברי להקת כנפיים מנגנים בו.


1984: יוצא בארה"ב סינגל של פול מקרטני עם השיר NO MORE LONELY NIGHTS. סולו הגיטרה בשיר הזה הוא של דייויד גילמור, מלהקת פינק פלויד. באותו יום יוצא שם תקליטון לג'ון לנון המנוח, EVERY MAN HAS A WOMAN WHO LOVES HIM.


ב-5 באוקטובר בשנת 1987 יצא התקליט TUNNEL OF LOVE, של ברוס ספרינגסטין. למי שציפה ל"נולד בארה"ב חלק 2", נכונה הפתעה.


SIDE 1

1. Aint Got You

2. Tougher Than The Rest

3. All That Heaven Will Allow

4. Spare Parts

5. Cautious Man

6. Walk Like A Man


SIDE 2

1. Tunnel Of Love

2. Two Faces

3. Brilliant Disguise

4. One Step Up

5. When You're Alone

6. Valentines Day


ספרינגסטין התחתן, לראשונה, שנתיים קודם לכן, אבל יש מעט סימנים של אושר ביתי בשירים של תקליט זה, שתאריך השחרור שלו מופיע לעתים קרובות כ-9 באוקטובר, אבל קטעי חדשות מהזמן ההוא מראים שה-5 באוקטובר הוא הנכון.


נישואים לא שינו את הגישה של ספרינגסטין לכתיבת שירים: במקום לכתוב על עצמו, הוא השתמש בדמויות כדי לספר את סיפוריו ורבות מהן נאבקות במערכות היחסים שלהן. האלבום הגיע למקום הראשון במקומות רבים, כולל ארה"ב ובריטניה, אבל מבחינת מכירות או התפעלות, הוא לא התקרב לקודמו.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "אז, ברוס ספרינגסטין פגש בחורה, התאהב, התחתן והכין אלבום שירים על מפגש עם בחורה, התאהבות ונישואין. ואם אתה חושב שזה כל כך חתוך ומיובש, אתה לא מכיר את ספרינגסטין. רחוק מלהיות סדרה של מזמורים לביתיות נעימה, מנהרת האהבה היא אוסף מעורער ומטריד של מבטים נוקשים על סכנות המחויבות. לפני עשור ומשהו, ספרינגסטין רכש מוניטין של רומנטיזציה לנושא שלו; באלבום הזה הוא אפילו לא עושה רומנטיקה לרומנטיקה.


התקליט הוא בדיוק המהלך הנכון עבור אמן שהצלחתו העצומה אישרה בצורה מפוארת את הפוטנציאל של הרוק'נ'רול האיצטדיוני אך גבתה מחיר מהזמר. התקליט הקודם מכר 12 מיליון עותקים בעיקר בגלל שזה היה הסוג הטוב ביותר של תקליט רוק'נ'רול מהורהר, קשוח, מיינסטרים - אבל גם בגלל שהוא פורש לא נכון והופשט יתר על המידה על ידי מאזינים שחיפשו סיסמאות ולא רעיונות. כשספרינגסטין יצא לדרך כדי לתמוך באלבום ההוא, הצליל שלו גדל, המחוות שלו גדולות יותר, הקהל שלו גדול יותר. הסט של חמישה תקליטי הופעה, שבא בעקבות אותו סיבוב הופעות, היה דרך מתאימה לסכם את ברוס ספרינגסטין, הבוס, אייקון הרוק האמריקאי.


אבל לאן הולכים משם? הניסיון לעלות עם אוסף נוסף של המנוני רוק היה מטופש מבחינה אמנותית; מצד שני, להגיב כמו שספרינגסטין הגיב לאחר ההצלחה פורצת הדרך של 'הנהר', ב-1980, עם תקליט תוצרת בית כל כך חריף כמו נברסקה - היה הופך מחווה מלאת השראה לנוסחה. אז מנהרת האהבה צועדת בדרך ביניים. האלבום מסודר בצורה האינטליגנטית ביותר שספרינגסטין עשה.


זהו אלבום פופ מגוון, בקנה מידה צנוע, בעל צליל מודרני; זו יצירה פחות שאפתנית מהקודמת אבל הסאונד הפשוט יותר שלה מתאים באופן מושלם לסיפורים האינטימיים יותר שספרינגסטין מספר. למרות שלעתים קרובות אפשר היה לשמוע את הזיעה בתקליטים הקודמים שלו, התקליט הזה הגיע במהירות מפתיעה ומרגיש לא מתאמץ ואלגנטי. באופן מכריע, זה מבטל את תהליך יצירת האלבומים המפרך של ספרינגסטין.


אבל אנרגיה ולא אלגנטיות היא מה שנמכר בתקליט הקודם. מנהרת האהבה המוקטנת היא אפוא הצעה מסחרית אופיינית יותר. השירים הם מהסוג שרבים מהאוהדים, בסיבובים האחרונים שלו, דיברו עליהם. מאזינים שפונים לספרינגסטין בשביל מחוות גדולות ורוק שואג ברדיו עלולים בהחלט להתבלבל או אפילו להתעצבן מהמיניאטורות היותר קודרות הללו.


בתחילה, התקליט נשמע לא רק צנוע אלא גם שובב, מסוחרר וקל משקל. ספרינגסטין מאוהב עד מעל הראש, משוכנע שהשמש תזרח כל עוד תהיה לו את האישה הנכונה לצידו. שלושת השירים הראשונים הם התחלה קלילה, רומנטית, מקסימה, ואז הכל מתרסק.


מנקודה זו ואילך, הזמנים קשים. מערכות היחסים מתפוררות כשהאמון מפנה מקום לבגידה והאשמה. בשיר הנושא, ספרינגסטין משמיע פחד שעומד בבסיס האלבום כולו: 'קל לשני אנשים לאבד אחד את השני במנהרת האהבה הזו'. זה אלבום על בדידות ובדידות בעיצומו של מה שהבטיח להיות אושר. רגע מרכזי מגיע כאשר הזמר מפסיק לחקור את אהובתו ופונה אל עצמו: 'אני רוצה לדעת אם זו את שאני לא סומך עליה / כי אני בטוח שאני לא סומך על עצמי'. זה אלבום שבו אפשר לשמוע את החינוך הקתולי של ספרינגסטין: שוב ושוב אוהבים מתפללים לגאולה, הרומנטיקה מתוארת כביטוי של חסדו של אלוהים, והאהבה מביאה איתה ספק ואשמה. ספרינגסטין כותב על ההבטחות שאנשים מבטיחים זה לזה ועל הדרך שבה הם מתנערים מההבטחות הללו, על החלומות הרומנטיים שחונכנו עליהם ועל השדים הפנימיים שחונקים את החלומות האלו. שדה הקרב עבר מהרחובות אל הסדינים, אך הקרב לא השתנה באופן משמעותי.


בשיר האחרון בתקליט, ספרינגסטין מאשר בשקט את תהילת ההתמדה. בשיר, הזמר נוסע בכביש מהיר ובודד וחושב על הבחורה שלו, מפחד לאבד אותה ולהתמודד עם כל חוסר הוודאות שצצה לאורך האלבום. לבסוף, הוא מושך בכתפיו את הספקות ומבקש: 'אז תחזיקי אותי קרוב, מותק, תגידי שאת לנצח שלי / ותגידי לי שאת תהיי האהבה האחת שלי'. זו חזרה חלקית לנאיביות הנוגעת ללב של שלושת השירים הראשונים של האלבום, אבל בשלב הזה, זה נשמע כמו נאיביות מכוונת.


יש פה מסע לא בטוח בכביש מהיר מסוכן וחשוך. האלבום לא גורם לזה להישמע כמו טיול קל - אבל אז, עבר זמן רב מאז שברוס ספרינגסטין כתב על נסיעות חינם מכל סוג שהוא. אחד מפלאי מנהרת האהבה הוא שבסופו של דבר הוא משכנע אותנו שהנסיעה המסתורית עשויה להיות שווה את המחיר".


ב-5 באוקטובר בשנת 1968 שכרה להקת המי אוטובוס קומותיים צבעוני כדי לייחצן את התקליטון שלה MAGIC BUS.


לתוכו הוכנסו אריה (מאולף - או שמא מסומם?), גור פילים, תוכי ודוגמניות מהסוכנות של אנני ווקר (שגם הייתה אחראית למציאת דוגמניות עירום לעטיפת התקליט ELECTRIC LADYLAND של ג'ימי הנדריקס). אך תעלול השיווק הזה לא עשה פלאים לתקליטון הזה במצעד הבריטי.


ב-5 באוקטובר בשנת 1973 יצא תקליט הסולו הראשון של מנהיג להקת רוקסי מיוזיק, הזמר בריאן פרי. שם התקליט הוא THESE FOOLISH THINGS והוא הורכב מגירסאות כיסוי.


SIDE 1

1. A Hard Rain's A-Gonna Fall

2. River Of Salt

3. Don't Ever Change

4. Piece Of My Heart

5. Baby I Don't Care

6. It's My Party

7. Don't Worry Baby


SIDE 2

1. Sympathy For The Devil

2. The Tracks Of My Tears

3. You Won't See Me

4. I Love How You Love Me

5. Loving You Is Sweeter Than Ever

6. These Foolish Things


בריאן פרי אמר אז על התקליט: "ויתרתי על הניסיון לרצות את כל האנשים כל הזמן. חלק יאהבו את זה מסיבה אחת, חלק מסיבה אחרת. ויש כנראה שלא יאהבו את זה מהסיבות הלא נכונות אם כי אני מקווה שהנקודה הכללית של זה תובן - ערך השעשוע שלו, אני חושב".


ב-5 באוקטובר בשנת 1979 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת קווין ושמו CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE.


את השיר הזה, שהינו קריצה אל הרוק'נ'רול הישן והטוב, כתב פרדי מרקיורי בזמן שעסק בגרמניה עם להקתו, באמצע אותה שנה, ברצף ההקלטות הראשון לתקליט THE GAME.



מרקיורי הגיע להקלטות במינכן עם המנהל הטכני הנאמן של הלהקה, פיטר "ראטי" היינס. לאחר יום של טרטורים בטיסה, בין השאר בגלל שביתה שנערכה בשדה התעופה הית'רו הלונדוני, התמקמו השניים בסוויטה במלון הילטון, לפני שהתכוונו ללכת לאולפן. בזמן שפרדי התקלח להתרעננות נחתה עליו לפתע השראה אדירה. הוא צעק בקול: "ראטי! בוא לפה מהר ותביא לי גיטרה!".


פרדי לא ידע לנגן אקורדים רבים בגיטרה אבל אלו שהוא כן ידע הספיקו לו לנגנם באמבטיה ולכתוב את השיר שהתחולל בראשו. השיר היה מוכן תוך כמה דקות והשניים יצאו לאולפני מיוזיקלנד - שם כבר חיכו להם רוג'ר טיילור, ג'ון דיקון וטכנאי ההקלטה מאק. בריאן מאי לא הגיע עדיין כי היה עסוק בעניינים משלו.


פרדי היה נחוש להקליט את השיר תיכף ומיד. מאק לחץ על כפתור ההקלטה ותוך פחות משעה כבר נוצרה הקלטת הבסיס. "מהר, לפני שבריאן יגיע ויעכב את התהליך!", צעק פרדי לשאר.


כשהגיע מאי לאולפן, הוא גילה שהשאר כבר הביאו לו שיר כמעט גמור. הוא נטל לידיו גיטרת פנדר טלקאסטר ויצר את הסולו הידוע באמצע. השיר, עם צליל שונה לחלוטין ממה שקווין עשו עד אז, הפך אהוב מאד בקרב המעריצים, מאז ועד היום ובמצעד הבריטי של אז הצליח לטפס למקום השני.


קיימת סברה גדולה כי פרדי כתב את השיר הזה כשבראשו התרוצצה דמותו של אלביס פרסלי מנענע הירכיים התזזיתי. מרקיורי: "ידוע שאני משרבט מילים באמצע הלילה בלי אפילו להדליק את האור. אני אוהב לחשוב שאני כותב שירים בהרבה דרכים, תלוי במצב הרוח שלי. את השיר CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE, למשל, כתבתי באמבטיה. לקח לי חמש או עשר דקות לכתוב את זה. בתוך האולפן, עשיתי את זה בגיטרה - שאני לא יכול לנגן בה,אבל זה היה די טוב כי הוגבלתי להכיר רק כמה אקורדים. זו משמעת טובה כי פשוט הייתי צריך לכתוב במסגרת קטנה של מה שידעתי. לא יכולתי לעבוד על יותר מדי אקורדים בגלל ההגבלה הזו, וכתוצאה מכך כתבתי שיר טוב - אני חושב. אם גם אני הייתי יודע הרבה אקורדים בגיטרה, אולי הייתי הורס את זה. לא עשיתי שום מאמץ להיות גיבור גיטרה כי אני לא יכול לנגן בגיטרה. זו האמת.


זה עבד ממש טוב כי בריאן זוכה לנגן את כל ההובלות האלה של מילוי גיטרה כמו גם הסולו הרגיל שלו. אני מוגבל במקצת במספר של אקורדים שאני מכיר. אני באמת רק לומד, אבל אני מקווה לנגן יותר בגיטרה

עתיד. השיר הזה לא אופייני לעבודה שלי, אבל זה בגלל ששום דבר לא אופייני לעבודה שלי. הקול שלי נשמע קצת כמו של אלביס פרסלי בשיר הזה. זה לא היה משהו שניסיתי לעשות, כמובן, זה היה צירוף מקרים טהור. אתה פשוט שר די נמוך, אז אתה מתקרב לאלביס, במיוחד עם שיר כזה מסוג שנות ה-50. לא אכפת לי לספר לכם שהחברה שלי חשבה שזה שיר כיסוי, אבל זה ממש לא נכון".


תקליטון זה הפך לראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי.


ב-5 באוקטובר בשנת 1973 היה יום אחרון באופוריה של מדינת ישראל. היה זה יום שישי בו נערכה מדינתנו ליום כיפור שקט שלא יקרה. ביום זה יצא באנגליה האלבום הכפול GOODBYE YELLOW BRICK ROAD של אלטון ג'ון. בארצנו הוא נמכר בזמנו במחיר 50 לירות. לא זול.


SIDE 1 1. Funeral for a Friend / Love Lies Bleeding 2. Candle in the Wind 3. Bennie and the Jets


SIDE 2 1. Goodbye Yellow Brick Road 2. This Song Has No Title 3. Grey Seal 4. Jamaica Jerk-Off 5. I've Seen That Movie Too


SIDE 3 1. Sweet Painted Lady 2. The Ballad of Danny Bailey (1909–34) 3. Dirty Little Girl 4. All the Young Girls Love Alice


SIDE 4 1. Your Sister Can't Twist (But She Can Rock 'n' Roll) 2. Saturday Night's Alright for Fighting 3. Roy Rogers 4. Social Disease 5. Harmony


תמלילן השירים, ברני טאופין, בספרו: "עיתונאי נבון שאל אותי פעם אם אני מודע לאיזה אלבום מלוכלך זה היה. ובכן, לא, למעשה לא היה לי מושג עד שהוא ציין זאת. אני רק חשבתי שזה היה שירה. היה יותר בשר על העצם בשירים שבאו לתאר אופורטוניסטים קשים ומקצועות מפוקפקים. בטוח, בחלק מהם היה אלמנט של נאיביות, וכן, ייתכן שכמה מהשירים לא היו הולמים, אבל בהשוואה למה שנאמר במוסיקת ראפ הארד-קור כיום, הם ידידותיים להפליא. למעשה, רק השיר HARMONEY, שסוגר את האלבום הזה, הוא שיר אהבה".


בעיתון להיטון נכתבה ביקורת עליו. הנה קטע ממנה: "אין ספק שלפנינו מונח אלבומו הטוב ביותר של הזמר-מלחין, אלטון ג'ון מאז אותו אלבום שחור עטיפה. פתיחתו של אלבום כפול זה מהממת ממש, למרות שקולו של הזמר אינו נשמע. קטע זה, 'לוויה לחבר', הינו אינסטרומנטלי בלבד ולראשונה מנסה אלטון ג'ון את כוחו בעוגב ובמוג הכל יכול. כשקטע זה מסתיים, אנו גולשים מיד אל 'אהבה שותתת דם' ומיד לאחר מכן בא 'נר ברוח', שכבר הפך ללהיט בינלאומי. שוב בא לידי ביטוי השיתוף הפורה בין אלטון לתמלילן ברני טאופין".


זה היה הרגע בו היה ברור לאלטון שאו שהוא יצליח לזנק לכוכבים או שיתרסק לקרקע עם תקליטו הבא. אז הוא ביקש להצהיר הצהרה מוזיקלית גדולה וברורה. התוצאה באה עם אלבום כפול שהיה כה מגוון, שזה הביא את אלטון לכנותו בקריצה על הביטלס, "האלבום הלבן שלי". 17 שירים שחולקו לארבעה צדדים של ויניל ועטיפה מושקעת ביותר. הקהל הרחב מיד התאהב בזה. כיום זה כבר אחד מאלבומיו החשובים ביותר ורגע מונומנטלי בקריירה שלו - רגע בו כל האלמנטים שעבדו על המוצר הזה היו בשיא כוחם.


במקור תוכנן אלבום זה להיות מוקלט בג'מייקה, באולפן בו הקליטו לפני כן חברי הרולינג סטונס את התקליט GOATS HEAD SOUP. אבל הרעיון נגנז והחבורה שבה להקליט בצרפת, כמו באלבומים הקודמים. כשהגיעו אלטון ונגניו לג'מאיקה, נתקלו בקשיים טכניים באולפן שנראה להם פרימיטיבי. רוב השירים באלבום זה נכתבו בג'מאיקה, כשאלטון וטאופין חוו פרץ יצירתיות רב שהביא להם מספיק חומר לאלבום כפול.


עבודת התיזמור, שהייתה שייכת בעבר לפול באקמאסטר, הועברה הפעם לדל ניומן, שסיפר מאוחר יותר כי קיבל את התפקיד מאחר ובאקמאסטר לא חש בטוב. ניומן נכנס לפרויקט כשאלטון והלהקה כבר החלו להקליט את השירים בצרפת. ניומן קיבל קלטות עם הקלטות דמו של השירים ומיהר לכתוב את רעיונותיו ולהגישם למעתיקי תווים מקצועיים (היה זה לפני עידן המחשבים, להזכירכם). לאחר שקיבל בחזרה את הפרטיטורות המועתקות, דאג לעבור עליהן ולבדוק אם אין בהן טעויות, כשלאחר מכן הביא אותן לתזמורת שחיכתה לו באולפן. אלטון היה כה נלהב ממה ששמע עד שהדביק נשיקה עסיסית על שפתיו של ניומן, כפי שהאחרון סיפר.


על אחד מלהיטי התקליט, CANDLE IN THE WIND, לא ידע אלטון את הסיפור האמיתי, עד שגילה שנים לאחר מכן, בחנות ספרים, ספר שכתב סופר רוסי בשם אלכסנדר סולצניצין. אלטון, שחשב בתחילה כי הספר נכתב על שם השיר שלו, נדהם לגלות כי הספר הודפס בשנת 1957 וכי טאופין לקח משם את המטאפורה לשיר. זה מראה כמה נפרדים היו אלטון וטאופין ביצירתם, אך עם זאת הכל התחבר אז באופן מושלם. שיר זה נודע כהומאז' לחייה של ומותה של מרילין מונרו, עד שהודבק לציון מותה של הנסיכה דיאנה.


יש באלבום הזה קריצה ברורה לזרם הגלאם-רוק הבריטי הנוצץ, עם הלהיט 'בני והג'טס'. טאופין סיפר כי כתב את השיר כשבראשו חשב על להקת בנות שכזו, שפועלת בעולם עתידני-רובוטי. לכן אלטון הציע לשיר 'ב..ב..ב..בני והג'טס', כדי שזה יישמע רובוטי. מה שכן, אלטון לא סימן כלל את השיר הזה כלהיט והיה בהלם כשזה הגיע למקום הראשון בארה"ב. את קולות הקהל בשיר הזה השתיל המפיק, גאס דאדג'ן, מהקלטת קהל של אלטון במופע שנערך, בשנת 1972, ב'רויאל פסטיבל הול'.


על פתיחת השיר המהממת (כפי שצויין בלהיטון) חשב אלטון, כשרצה לעשות מוזיקה שתנוגן בלוויה שלו. מה שכן, הסינטיסייזר בקטע זה נקרא ARP ולא מוג, והוא נוגן בידי המפיק דייויד הנצ'ל.


ואיך אפשר בלי שיר הנושא המושלם? טאופין סיפר כי לא זוכר כלל על מה כתב את השיר ואם מישהו יבוא ויגיד לו שזה נכתב על ידי מישהו אחר - הוא יאמין לכך. אבל מדובר פה בפיסת שלמות מוזיקלית מכל הבחינות. מהשירה של אלטון, נגינת הפסנתר, צליל ההפקה המושלם (כולל הלמות התופים המתוזמנות להפליא של נייג'ל אולסון), התזמור של דל ניומן והשירה ההרמונית של אולסון, הגיטריסט דייבי ג'ונסטון והבסיסט די מאריי. שלושת אלו ידעו להרכיב קולות הרמוניים מופלאים והם עשו זאת, בסוף תהליך הקלטת השירים. אלטון לא נכח, בכוונה, באולפן כשהם עשו זאת. הוא סמך עליהם לחלוטין כי ידע שיביאו תוצאה נהדרת מבלי שיהיה לצדם.


הנה כמה מילים על יצירת עטיפת התקליט המיוחדת:

הרעיון ליצירת העטיפה קרם עור וגידים כשאחד ממפיקי התקליט, סטיב בראון, התלהב מציור שעשה בזמנו אמן בשם איאן בק. מיד הוחלט שיש לפגוש את אותו אמן על מנת לגייסו לפרויקט. הזמן תיקתק באופן מלחיץ כי חברת התקליטים סימנה דד ליין ליציאת האלבום. שירי התקליט הוקלטו בתחילת 1973 בג׳מאייקה אך התוצאות היו רעות. אלטון וחבורתו נאלצו להתחיל הכל מחדש במאי. כך שבקושי נותר זמן על מנת להתעסק בענייני ההפקה שמסביב להקלטות. המעצב המשני לעטיפה, דייויד לארקהאם, מצא את עצמו טס מלוס אנג׳לס ללונדון על מנת לתפור שם בארבעה ימים את כל קונספט העטיפה לביצוע. זה כלל גם את העיצוב הפנימי של העטיפה עם מילות השירים. בזמן שלארקהאם טס לאנגליה נערכה שם פגישה של בראון עם בק, שבמהלכה הושמעו לאחרון כמה מהשירים שהוקלטו.


בק עבד שנה לפני כן על עטיפה לאלבום של ג׳ונתן קלי, שנקרא ׳חכו עד שהם ישנו את הרקע׳. אנשי ההפקה של אלטון אהבו כל כך את העיצוב עד שביקשו לקנות אותו מבק על מנת להשתמש בו שוב לעצמם, מה שנתפס כלא הגיוני. בק הציע לעשות משהו חדש לגמרי. הוא ידע ששימוש באותו עיצוב לשני תקליטים שונים יבלבל את הקהל. הרעיון המרכזי מאחורי העטיפה של קלי הראה קבוצת נערות שהופיעו בבאלט על הבמה בעוד איש הטכני של הבמה מרים ווילון מרקע של נוף טבעי לנוף תעשייתי. הקונספט הזה הוא מה שחילחל לעטיפה המוכרת של אלטון.


לארקהאם ידע היטב את מה שהוא רוצה לראות בעטיפה מהרגע בו התבשר על שם התקליט. בק מצידו ראה בראשו אלמנטים של סרטי הוליווד משנות השלושים והארבעים. בתחילת הסבנטיז הייתה תחייה של התרבות הזו. וכמובן שהקוסם מארץ עוץ היה מוטיב מרכזי בכל העניין. לארקהאם שירבט על דף קונספט לעטיפה והביאו לבק, שמשימתו הייתה לספק את ציוריו במשך שלושה ימים. במהלך הזמן הזה התבקש בק מההפקה להוסיף פסנתר וגם בובה של דובי, כי אלטון אהב מאד את הבובות מהסוג הזה. המגפיים האדומים של אלטון היו הכלאה של מגפי הפלטפורמות האופנתיים אז ביחד עם הנעליים האדומות של דורותי, הדמות המרכזית בקוסם מארץ עוץ.


בעטיפה הקדמית נראה אלטון כשהוא מקלף פינה שמתחתיה נמצא הלוגו של שמו כפי שהופיע באלבומו הקודם, ׳אל תירו בי כי אני רק הפסנתרן׳. הרעיון לזה הגיע מההנהלה של אלטון שרצתה להדגיש כי התקליט הזה הוא צעד חדש ומשמעותי של אלטון מאלבומו הקודם. הפוזיציה בה צוייר אלטון הגיעה מסדרת צילומים שקיבל בק, בה רואים רק את ראשו. בק ביקש מחבר שלו, מעצב אופנה בשם לזלי צ׳אפמן, שיעמוד בסטודיו בזמן שבק מצלם אותו בתנוחות עמידה שונות. צ׳אפמן לבש בעת הצילום ז׳אקט בייסבול עם הכיתוב של המילים ׳ניו יורק׳ עליו. בק החליט להוסיף ציור של אותו ז׳אקט לעטיפה. ובמקום המילים ׳ניו יורק׳ הוא כתב את שמו של הזמר.


במלודי מייקר נכתב בביקורת על האלבום בזמנו: "ושלום לך, אלטון ג'ון. הנה אתה מוכן לקפוץ למרומים ולנפץ מצעדים עם אוסף השירים הנפלא והחדש. אלטון וברני טאופין התעלו על עצמם עם אלבום כפול נועז, הרפתקני ומהנה".


בעיתון NME נכתב: "יש פה שפע שבקושי נמצא בתקליטים של אמנים אחרים בימינו. האלבום הזה רחוק מלהיות שטחי".


ברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "הבחורים האלו - הזמר/נגן הפסנתר אלטון ג'ון, התמלילן ברני טאופין והמפיק גאס דאדג'ן בהחלט מתענגים על הפנטזיה שלהם. ערב אחד בקיץ שעבר מצאתי את עצמי בחדר הקרנה בלוס אנג'לס עם כל אלו, בתוספת הגיטריסט, נגן הבס ושאר התקשורת העוקבת אחר אלטון. האירוע היה הקרנת הסרט אמריקן גראפיטי, סרט רצף החלומות של ג'ורג לוקאס על חיי נוער בעיירה בקליפורניה בשנת 1962. מהסצנה הראשונה ואילך, הצפייה במוזיקאים האנגלים שצפו בסרט הייתה מהנה כמעט כמו הסרט עצמו; מלתעותיהם נפלו ביחד בתדהמה והם לא רצו לפספס דבר. במובן מסוים זה היה נוגע ללב.


הפנטזיות של אלטון וברני אינן דבר חדש לחובבי הפופ. התקליטים המוקדמים שלהם הובילו אותנו עם חזיונות רוק רכים בריטיים מוצלחים של המיתוס המערבי האמריקני הסוער. אלטון היה זמר פופ מעולה, כתב מנגינות מרתקות לטקסטים המעניינים של טאופין, והיה לו מתופף, נייג'ל אולסון, שידע לעשות את העבודה.


האלבום החדש הזה הוא פשטידה פירותית גדולה שפשוט לא נאפתה, למרות כל הרצון שכן תהיה כזו. בגדול, אני יכול להעריך את המילים של ברני, אם כי שנאת הנשים השוררת במחזור השירים הזה היא מדהימה וגורמת לשירים של ג'אגר-ריצ'רדס להיראות יותר כמו אלו של קארן קרפנטר.


הפורמט של האלבום הוא שיקוף של אולם מוזיקה בריטי אולטרה-מודרני, עם מוזיקה בליווי שפע של פלאש מסונטז רוק ובדיקת הרגשות הפנימיים של כמה גרסאות שונות בפרסונה של אלטון ג'ון.


אז מה נעשה עם אלטון ג'ון? הוא יכול לשיר, לנגן, להדהים ולהוביל להקה, אך הוא אינו יכול להתארגן. המנגינות הטובות ביותר מוסתרות על ידי רגשות סוערים ורעים במיוחד. לא כל הפנטזיות כל כך ורודות. המכוערות בהן מאכלסות אלבום של בחור נחמד".


ב-5 באוקטובר בשנת 1966 העניקה ג'ניס ג'ופלין ראיון לעיתון קטן בשם MOJO NAVIGATOR. היא התבקשה אז להשוות את אולם ההופעות AVALON לאולם ההופעות FILLMORE. שניהם בבעלותו של ביל גרהאם. ג'ניס אמרה שהאבאלון היה המקום שבו ההמון בסן פרנסיסקו הולך לקבל זמן טוב, בעוד שהפילמור היה איפה שמלחים שיכורים הלכו להשכיב בחורות.


כאשר גרהאם, שכבר אסר על כתבי העיתון להיכנס לפילמור, קרא את הכתבה - הוא התפוצץ מזעם ונשבע לנקום. מספר שבועות מאוחר יותר, ג'ניס הגיעה לפילמור, מסוממת, כדי לראות הופעה של גיטריסט הבלוז, בי.בי קינג. גרהאם פגש אותה בראש המדרגות ופשוט הצביע על הדלת ואמר, "את לא נכנסת לפה". אז הוא התחיל לצרוח כשהוא זרק אותה למטה במדרגות."את לא טובה, לעזאזל", הוא שאג, כשהאנשים שהמתינו בתור הביטו בהשתאות. ג'ניס פרצה בבכי ורצה משם החוצה.


כשגרהאם הבין שייתכן שהוא הלך רחוק מדי על ידי השפלה פומבית של ג'ניס, הוא התגנב לחדר ההלבשה מאחורי הקלעים והתחבא בארון לצותת למה שהמוסיקאים האחרים, חברי להקת ELECTRIC FLAG שהופיעו שם, יגידו על התקרית. והם בהחלט דיברו נגדו. הוא שמע את הכל, פרץ החוצה מהארון והבטיח להתנקם בהם על כך.


ב-5 באוקטובר בשנת 1949 נולד בריאן קונולי, הזמר של להקת SWEET. הנה על אותה להקת גלאם-רוק בה היה חבר.


במרץ 1971 נכנס למצעד הבריטי שיר חדש של להקת גלאם-רוק חדשה ושמה SWEET (שבארץ מיהרו קרוא לה בשם "המתוקים"). היה זה השיר FUNNY, FUNNY והוא הפך הלהיט הראשון עבור הרביעיה שהיו חברים בה הזמר בריאן קונולי, הגיטריסט אנדי סקוט, הבסיסט סטיב פריסט (שמת לאחרונה) והמתופף מיק טאקר.


הרבה חושבים שהלהקה הזו הונדסה מבסיסה על ידי צמד יוצרי הלהיטים ניקי צ'ין ומייק צ'אפמן, אבל קונולי וטאקר כבר ניגנו יחדיו בלהקה בשנת 1968 שקראו לה WAINRIGHT'S GENTLEMEN והיא ניגנה בעיקר גרסאות כיסוי ללהיטי נשמה.


באותה שנה הקימו השניים את SWEET עם פריסט ומתופף בשם פרנק טורפקי והקליטו סינגל ראשון עם השיר SLOW MOTION. התקליטון נכשל לחלוטין. שלושה תקליטונים שבאו אחריו (הפעם דרך חברת התקליטים EMI) נכשלו גם הם. הלהקה הופיעה באנגליה וארצות אירופאיות נוספות ודאגה להחליף בינתיים את טורפקי במתופף מיק סטיוארט (במרץ 1969) ולאחר מכן במיק טאקר (אוקטובר 1970). בזמן הזה הם הגיעו לצמד צ'ין וצ'אפמן.


המטרה של צמד כותבי השירים הייתה אחת בלבד - לייצר להיטים, אבל הם לא מצאו הרכב מתאים לשאיפותיהם. הייתה זו מתנה מגן עדן עבורם לקבל את להקת סוויט, שהיה לה המראה הנכון והגישה הנכונה לסחוף קהל. הדבר היחיד שהיה חסר לחבריה הוא הכשרון לכתוב שירים בכמויות ולהפכם ללהיטים.


הלהיט הראשון, FUNNY FUNNY, כוון היישר לשוק להיטי הבאבל-גאם (שירי מסטיק) שהיה חזק מאד אז באנגליה. המטרה הייתה לספק לקהל הצעיר מוזיקה קליטה לרקוד איתה, עם הרמוניות ווקאליות בולטות. קונולי היה היחיד מהלהקה שהשתתף בשיר זה, כשכלי הנגינה בהקלטה סופקו על ידי נגני אולפן מיומנים. מרגע זה לא היה זמן לעצור. הדרישה הייתה לייצר להיט נוסף שימשיך את המומנטום של הצלחת הבכורה. אז הגיע השיר CO-CO, שנשמע כאילו הגיע מאי אקזוטי והגשים את השאיפה והגיע למקום השני במצעד. התנופה נעצרה קלות עם השיר ALEXANDER GRAHAM'S BELL, שהגיע רק למקום ה-33 המאכזב. הקהל רצה ללעוס מסטיק מתוק והשיר הזה לא התאים לו. אבל המצב השתפר עם השיר POPPA JOE, שהגיע במרץ 1972 למקום ה-11. הפעם כבר הובן מה הקהל רוצה והשיר הבא, LITTLE WILLY, הצליח להגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי, ביולי 1972.


השיר WIG WAM BAM יצא אחריו והגיע גם כן למקום הרביעי אבל הסינגל הבא הוא שהפך את ללהקת סוויט ללהקה מסעירה. היה זה השיר BLOCKBUSTER, שהגיע לצמרת המצעד, בתחילת 1973, עם צליל הסירנה והקצב הסוחף שבו. חברי הסוויט נכנסו לפאניקה כשנודע להם שדייויד בואי בדיוק הוציא אז את השיר THE JEAN GENIE ובו ריף גיטרה דומה לזה שבשירם, שנלקח מהביצוע של היארדבירדס את שירו של בו דידלי, I'M A MAN. אנדי סקוט ניסה לדרוש מצ'ין וצ'אפמן לא להוציא את התקליטון, מחשש שיגידו כי הסוויט מעתיקנים. צמד המפיקים לא התרגש, השיר יצא והוכיח ללהקת סוויט שעדיף לה לציית ולתת למומחים לעבוד.

מבקרי המוזיקה נהגו ללגלג על הלהקה, כשהם שוחטים לרוב את אלבומיה ושיריה. אבל כמות המעריצים רק תפחה מסינגל לסינגל. שירי הלהקה נמכרו היטב ברחבי העולם והכסף זרם היטב. בגרמניה הייתה הלהקה שם דבר, עם הופעתה הנוצצת והמאופרת ובה גם לבוש נשי, כיאה לזרם הגלאם-רוק. בהופעותיה נהגה הלהקה לבצע גם מחרוזת של שירי רוק'נ'רול ישנים. היא לא היחידה שנהגה אז לעשות כך בהופעות. גם להקות כמו דיפ פרפל, אוריה היפ ולד זפלין נהגו אז לפנק כך את הקהל.


ההצלחה נשמרה גם עם התקליטון HELL RAISER (מקום שני במצעד הבריטי, במאי 1973). ואז הגיע BALLROOM BLITZ המהיר שחולל סערה גם הוא. הנוסחה המשיכה לפעול ובהצלחה. עד מתי זה יימשך? חברי הלהקה החלו לחשוש ובצדק. הלהיטים עדיין המשיכו להגיע (TEEN AGE RAMP ו- FOX ON THE RUN, כשהמילה FOX מתכוונת לבחורה כסלנג ולא לשועל) והסוויט הופיעו רבות בתוכניות טלוויזיה של להיטים (כולל טופ אוף דה פופס הבריטי).


אבל הגלאם-רוק החל לגלות סימני עייפות באנגליה ואנשים רצו משהו אחר. להקת סוויט סיימה את דרכה עם צ'ין וצ'אפמן וביקשה מעתה להפיק את שיריה בעצמה. יקח זמן עד שלהקת סוויט תחזור בבטחה למצעד והפעם עם שיר נהדר בשם LOVE IS LIKE OXYGENE, שבתקליט LEVEL HEADED קיבל גירסה ארוכה (לדעתי, אפשר היה קצת לקצר אותה שם..) אבל עם הסינגל זה הגיע למקום התשיעי במצע, בפברואר 1978. מלחין השיר, אנדי סקוט, אף היה מועמד לפרס אייבור נובלו היוקרתי למלחינים, שנערך באנגליה, והפסיד לשיר "רחוב בייקר" של ג'רי ראפרטי. מכאן הלכה סוויט ודעכה.


קונולי פרש מהלהקה. הוא שתה בכבדות, בריאותו ירדה באופן דרמטי והוא היה על סף פשיטת רגל, כי רוב התמלוגים משירי העבר נכנסו לכיסי האנשים שכתבו אותם עבור להקתו לשעבר. בתחילת שנות התשעים הוציא הזמר את ההרכב שלו, תחת שם המותג הידוע, לדרך ונכנס לתחרות מול הסוויט של אנדי סקוט, אבל השימוש המוגזם באלכוהול פגע בהופעותיו. קונולי אפילו תכנן לשנות את סגנון המוזיקה לקאנטרי, והרגיש שכך זה עדיף לקולו, אבל זה היה מאוחר מדי כשסדרה של התקפי לב תקפה אותו. כשהוא נכה חלקית, קונולי מת בביתו, ב-9 בפברואר 1997, מאי ספיקת כליות, אבל לפני מותו הוא הצליח להגשים משאלה; לאחד את שלושת חבריו ללהקת סוויט המקורית, שישבו יחדיו מסביב למיטתו וחלקו עמו מרגעיו האחרונים. בעיתון THE STAGE הבריטי נכתב עם מותו: "לצערנו, כמה מורדים שורדים כדי להפוך לפרודיות אכזריות של מה שהיו. בריאן קונולי סבל מגורל כזה והישרדות אינה תמיד חברתו הטובה ביותר של האמן המופיע".


מי עוד נולדו ב-5 באוקטובר?


1943 - סטיב מילר - מנהיג הסטיב מילר בנד.

1947 - בריאן ג'ונסון - זמר להקת איי.סי.די.סי

1948 - ראסל מאאל - זמר להקת ספארקס.

1951 - בוב גלדוף - סולן להקת בומטאון ראטס, שחקן ראשי בסרט "החומה" ויוזם ה-LIVE AID וה-LIVE 8.


ב-5 באוקטובר בשנת 1973 יצא אלבום ממש לא קל ולא מתפשר של לו ריד ושמו BERLIN.


SIDE 1

1. Berlin

2. Lady Day

3. Men Of Good Fortune

4. Caroline Says I

5. How Do You Think It Feels

6. Oh, Jim


SIDE 2

1. Caroline Says II

2. The Bed

3. The Kids

4. Sad Song


"האלבום 'ברלין' של לו ריד הוא אסון, שלוקח את המאזין לדמיון מעוות ומנוון של פרנויה, סכיזופרניה, השפלה, אלימות הנגרמת בגלל גלולות והתאבדות. ישנם תקליטים מסוימות שמטרתם היא כל כך לפגוע, שהם יוצרים רצון לנקום נקמה פיזית באמנים המביאים אותם. התירוץ היחיד של ריד לביצועים מסוג זה (שלא באמת מבצע כמו שהוא מדבר וצועק על ההפקה הצולעת של בוב אזרין) הוא רצונו להביא את הזריקה האחרונה שלו בקריירה שפעם הייתה מבטיחה. שלום, לו". כך פורסם בדצמבר 1973 בביקורת על התקליט BERLIN בעיתון 'רולינג סטון'.


כיום מחשיבים רבים את התקליט BERLIN של לו ריד כאחת מיצירות המופת שלו. אך יש כאלה שעדיין לא מסוגלים לעכל את התוכן הנוראי-קשה שבו. העיתונאי לסטר באנגס תיאר את התקליט 'האלבום המדכא ביותר שקיים בעולם'. מה שמקשה את העניין הוא העובדה שכל זה בא בצורת הפקה יפהפייה שנועדה להכניס את המאזין פנימה מבלי שהוא מוכן נפשית למכה אותה הוא הולך לקבל. אולי אפילו לו ריד רצה להתרחק, עם ההפקה הזו של בוב אזרין, מהזוועה שהוא כתב כקו העלילתי של התקליט. אז על מה העלילה? זוהי מין אופרת-רוק על זוג בשם ג'ים וקרולין וכל הגורל המר שדבק בהם. סמים קשים, זנות, דיכאון, אלימות וגם מוות. אך עם זאת, העלילה לא תמיד ברורה לגמרי ומשאירה למאזין את יד הדמיון להשלים פערים.


זה מתחיל בשיר הנושא שהוא באווירה רומנטית עם ג'ים וקרולין מבלים יחדיו בבית קפה. אך עם הרומנטיקה יש כאן משהו שכבר נותן תחושה לדברים רעים שיתרחשו בהמשך. השיר LADY DAY מביא את דמותה של קרולין. בחורה שקמה לתחייה כשהיא שומעת מוזיקה. בייחוד כזו שבוקעת בברים. דרך אגב, LADY DAY היה כינוייה של זמרת הג'אז הנודעת בילי הולידיי. אך קרוליין הייתה נשמה חיה רק כששרה בברים את המוזיקה האהובה עליה. מחוץ לבאר היא הייתה בלגאן רגשי וחסר ביטחון לגמרי. השיר CAROLINE SAYS הוא סיפורו של ג'ים שמוצג בדרך בה קרוליין מתייחסת אליו. היא אכזרית ומרושעת כלפיו אך עדיין היא המלכה שלו. ג'ים עצמו גם מכור לסמים קשים.


בשיר OH JIM יש סצנה בה ג'ים מכה את קרוליין. היא בתגובה מפסיקה לאהוב אותו (בשיר CAROLINE SAYS II). לאחר מכן, בשיר THE KIDS, נלקחים ילדיה על ידי הרשויות בגלל התמכרותה לסמים הקשים. לקיחת הילדים ממנה משמחת את ג'ים : "לוקחים את הילדים הרחק / בגלל הדברים ששמעו כי היא עושה / סמל חיל האוויר השחור לא היה הראשון / וכל הסמים שהיא לקחה. כל אחד. כל אחד". קרוליין מחליטה להתאבד וחותכת את ורידיה וכך היא מדממת למוות בחדר בו נוצרו ילדיה עם ג'ים. הסצנה הזו מתוארת בשיר THE BED. שיר הסיום, SAD SONG, הוא חתימה מצוינת אך לא מספקת רגשית. בשיר הזה ג'ים מחליט שנמאס לו לבזבז את זמנו על הסיפור עם קרוליין. ג'ים מוסיף בשיר שמישהו אחר היה שובר לאהובתו הרעה את שתי הידיים. סיום עגום לעלילה קשה.


לו ריד אהב את הצליל הבריטי של אלבומיו. כך זה היה עם אלבום הבכורה שלו כסולן (בו השתתפו סטיב האו וריק וויקמן מלהקת יס) ובייחוד עם התקליט TRANSFORMER אותו הפיק לו דייויד בואי עם יד ימינו אז, מיק רונסון. וכך ריד טס שוב ללונדון על מנת לרקוח שם את התקליט הבא שלו שייקרא BERLIN. מה שכן, הפעם היה זה המפיק בוב אזרין שהחליט להביא לאולפן הבריטי נגנים ידועים שרובם בכלל אמריקאים. ביניהם הגיעו לאולפן גם כמה בריטים. ביניהם סטיב וינווד, הקלידן בלו וויבר (מלהקת THE STRAWBS) והמתופף איינסלי דנבאר.


בתחילת 1973 הוזמן גם ג'ק ברוס לאולפני MORGAN על מנת להקליט את הבס לאלבום הזה. ברוס זכר את הסשנים כזמן מעורפל עד מעורבל. לו ריד נהג למלמל אז באולפן מתוך הזיית הרואין. גם מפיק האלבום, בוב אזרין, היה אז מכור כבד לסם. אך התוצאה הסופית של האלבום הזה הרשימה מאד את ג'ק ברוס והוא הזמין את אזרין להפיק את אלבום הסולו הבא שלו. הוא אף טס לטורונטו על מנת להשמיע לאזרין את החומר החדש שכתב, אך המפיק לא היה מעוניין בחומר ששמע ודחה את ברוס על הסף.


הכנת התקליט BERLIN הייתה עבודה קשה מאד לאזרין וריד. כל יום באולפן היה מתוח יותר מקודמו. בתקופה ההיא התפרקו נישואיו עם בטי קרונסטאד. הפירוק הזה נתן לו בסיס ליצירת BERLIN. אימה של בטי הייתה בת 18 כשברחה מבעלה האלים. כתוצאה מכך הוחלט לקחת ממנה את בטי הקטנה. כשבטי שמעה על מות אימה בשלב מאוחר יותק - השתיים כלל לא דיברו זו עם זו. נדבך נוסף מחייו של ריד עצמו לעלילה היה שהוא עצמו נהג להכות את בטי אחרי שהיה שותה.


חברת התקליטים של ריד דרשה ממנו לספק להיטים והוא בתמורה הביא להם עשרה שירים קשים לעיכול. במקום להיט קיבלו אנשי החברה ההיא צרחות של ילדים. יש שמועות עקשניות שאלה היו ילדיו של אזרין המפיק. הוא שם אותם בחדר שהיו בו מיקרופונים וסיפר להם שאמא שלהם מתה. תגובת הילדים האמיתית נשמעת עד היום מבעיתה ביותר. בקופסת האנתולוגיה של ריד, BETWEEN THOUGHT AND EXPRESSION, נכתב בחוברת המצורפת שאזרין אכן השתמש בילדיו להקלטה. בתחילה הוא פנה לבנו בן השבע בבקשה לעזור לו בהקלטת תרגיל משחק של ילד שסיפרו לו שאימו נלקחה. שני טייקים עם הילד בן השבע לא היו משכנעים. בטייק השלישי הוכנס למשחק גם בנו בן השנתיים של המפיק. ואז שני הילדים החלו ביחד לצרוח בקול חזק שהפך למצמרר ביותר.


ריד הביא לחברת התקליטים מספיק חומר בשביל אלבום כפול. התגובה הראשונה של החברה הייתה לקצר את העניין לתקליט בודד. ריד עצמו הסביר מאוחר יותר שהמוזיקה הזו נועדה בכלל להיות כפסקול לסרט שלא נעשה. הוא אף הוסיף שהיה רוצה לראות את רומן פולנסקי עושה סרט מהמוזיקה הזו. לבסוף קיצר ריד את התקליט משבעים דקות לקצת מתחת לחמישים. אך התקליט כמובן נשחט בביקורות וגם בקרב קהל לא מועט.

ריד אמר שהיה חייב להוציא את התקליט הזה מראשו לסרט ההקלטה אחרת היה מתפוצץ. זה היה נראה בזמנו כצעד התאבדות אחרי הצלחה כה יפה עם התקליט TRANSFORMER ולהיטים שיצאו ממנו. אך ריד לא יכל לעצור את הדבר הזה שבער בו.


הגיטריסט סטיב האנטר סיפר על ההקלטה: "ברלין של לו ריד היה עבורי אלבום חשוב מבחינות רבות. עבדתי עם גאון, זה היה רק ​​האלבום השני בו ניגנתי וזה היה הטיול הראשון שלי לאנגליה (שהיה מאוד מרגש מכיוון שהייתי מעריץ גדול של הפלישה הבריטית משנות ה-60), והגעתי לעבודה עם ג'ק ברוס, סטיב ווינווד, ועוד. ציפיתי להיות עצבני - או אולי אפילו קצת מאוים - אבל התרגשתי לנגן עם החבר'ה האלה. אני חושב שזה היה נאיבי מצידי. פשוט המשכתי לחשוב איזו חוויה מדהימה זו תהיה. ידעתי גם שהחבר'ה האלה יבעטו לי בתחת וידחפו אותי קדימה לרמה חדשה, או שהם יתגלגלו מעלי וימשיכו הלאה - לא התעכבתי על החלק הזה כל כך!

התחלנו להקליט באולפני מורגן בלונדון, שם עבדה גם להקת יס.


בוב אזרין ואני למעשה שאלנו סיטאר מסטיב האו המאוד אדיב וחביב. אחד הדברים הרבים שלמדתי בברלין היה איך להקשיב למוזיקאים האחרים. היום שבו פגשתי שם את ג'ק ברוס בפעם הראשונה היה ממש מיוחד. הוא היה די שקט בהתחלה, אבל בהחלט איש המקצוע המושלם. למעשה, לו סיפר לי שג'ק ממש הרשים אותו כשביקש לראות את המילים לשיר הראשון שאנו הולכים להקליט. התחלתי לשים לב יותר לטקסטים בעצמי לאחר ששמעתי על כך. אם אתה יודע על מה השיר, הוא יכול להשפיע ולעורר השראה כיצד אתה מנגן את השיר - וזה שיעור יקר ערך.


כל האלבום הזה, לדעתי, הוא מיצירות האמנות שנכתבו בצורה המבריקה ביותר בהיסטוריה של הרוק, כך שקשה שיהיה לך שיר מועדף בו. אבל יש משהו ב- SAD SONG - מבחינה לירית ומוזיקלית - שבאמת הופך אותו לגאוני".


בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת בזמנו: "זוהי תשובתו של לו לכל המבקרים, כולל אני, שחשבו כי יציאתו האחרונה, טרנספורמטר , היא מטומטמת ופלילית ופוגענית ביחס לכשרונו. אין פה ניצוצות אלא רק סיפור בולט ומדכא של אמריקני ואשתו הגרמניה המרושעת.


זוהי התחייבות שאפתנית להפליא להקשיב לתקליט זה, וזה קרדיט לגאונות המוזרה של לו שהיא עובדת, בגדול. ההפקה של בוב אזרין באמת מפוארת. למען האמת, ג'ק ברוס וסטיבי ווינווד לא זכו למוזיקה כל כך טובה במשך שנים, והם מנגנים פה כמו שהם יודעים זאת. בי ג'יי וילסון, מלהקת פרוקול הארום, שמתופף בשני שירים, מעולה. אני מתחיל לחשוב שהוא הכי טוב שיש. ולו הוא עדיין אחד מהכישרונות הייחודיים והמשמעותיים ביותר של הרוק".


למרות היחס העוין כלפיו, הפך התקליט הזה לכוכב במצעד התקליטים הבריטי. באופן מסתורי יש גרסה אחת בלבד שמכילה יותר מוזיקה משאר הגרסאות. זוהי גרסת ה- EIGHT TRACK של האלבום שיש בה סולו פסנתר (בין השירים BERLIN ו- LADY DAY) שלא מופיע בשום מקום אחר. כשלו ריד הופיע עם היצירה, בשנת 2006, הוא מיקם את הסולו האבוד הזה במקום אחר, לפני השיר CAROLINE SAYS II, וכך נתן להבין שזה כנראה היה המקום המקורי של הסולו.


גם זה קרה ב-5 באוקטובר:


- בשנת 1958 הופיע קליף ריצ'ארד בפעם הראשונה עם להקת הצלליות. זה היה באולם VICTORIA בהנלי באנגליה.


- בשנת 1967 הקליט בריאן ג׳ונס מהרולינג סטונס שיר עם ג׳ימי הנדריקס. ההקלטה נערכה באולפני "אולימפיק" שבלונדון. שם השיר היה MY LITTLE ONE. המנהל של הנדריקס, צ׳אס צ׳אנדלר, הפיק את הסשן הזה.


- בשנת 1979 ביקרו חברי להקת אבבא בבית הלבן, בעת שעסקו בסיבוב ההופעות היחיד שלהם בארה"ב. בתו של הנשיא ג'ימי קארטר, איימי, הייתה נרגשת ביותר כי היא העריצה את הלהקה.


- בשנת 2011 מת הגיטריסט המשפיע ברט יאנש. בן 67 במותו. יאנש היה גיטריסט פולק בריטי שפעל רבות בסצנה ההיא באנגליה, השפיע על המון מוסיקאים (ביניהם ג'ימי פייג' מלד זפלין) ובסוף הסיקסטיז הקים את הלהקה הנהדרת, PENTANGLE.


- בשנת 1973 יצא אלבום ללהקת הרוק המתקדם הבריטית CARAVAN ושמו FOR GIRLS WHO GROW PLUMP IN THE NIGHT. אלבום זה סימן את חזרתו של הקלידן המייסד, דייב סינקלייר, ללהקה.


- בשנת 1975 הופיעו יחד שלושה חברים מלהקת THE WAILERS בפעם האחרונה. אלו הם בוב מארלי, פיטר טוש ובאני וויילר. ההופעה נערכה במופע צדקה שאירגן סטיבי וונדר בג'מייקה.


- בשנת 1970 קיבלה להקת סנטנה תקליט זהב עבור המכירות של אלבומה השני ABRAXAS. באותו ערב הופיעה הלהקה בטורונטו, קנדה.


- בשנת 1974 הגיע האלבום TUBULAR BELLS של מייק אולדפילד למקום הראשון במצעד הבריטי.


ב-5 באוקטובר בשנת 1973 היה יום אחרון של אופוריה במדינת ישראל. יום אחרון לפני שהאפור והשחור הפכו את הקערה על פיה... אז הנה מצעד התקליטים והתקליטונים שנמכרו בישראל ופורסם בדיוק ביום זה בשנה ההיא בלהיטון.


תקליטים:


כל הכיוונים (ALL DIRECTIONS) של להקת הפיתויים.

פסקול הסרט "הליידי שרה בלוז"

בראבאס של להקת BARRABAS (האמת שלתקליט קוראים בשם WILD SAFARI)

ציפורי אש - מהאווישנו אורקסטרה

טומי - הגירסה התזמורתית

הנה הולך סיימון החרזן - פול סיימון

או בוסו - מאנו דיבנגו

אל תירו בי, אני רק הפסנתרן - אלטון ג'ון

יצירת מופת - הפיתויים

דון מקלין - דון מקלין


תקליטונים:


שוב אתמול - הקארפנטרס

אלוהים אדירים, כריסטינה - צ'יקורי טיפ

זכרונות - להקת אדמה ואש

הורג אותי ברכות בשירו - רוברטה פלאק

הרמוניה - אנשים

קשרי סרט צהוב - שחר

מדוע איננו יכולים לחיות יחדיו? - טימי תומס

האם זה יסתובב במעגלים - בילי פרסטון

להיטי משפחת פארטרידג'

לאהוב - אן מרי דוד


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים


Comentários


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page