רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-5 באפריל (5.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "ברור ששברתי הרבה גיטרות, והבאתי שמונה או תשע גיטרות כמו הגיטרה הספציפית הזו שהשתמשתי בה הלילה ויכולתי לשבור אותן ויש לי עוד הרבה כמוהן לעתיד. אבל פתאום החלטתי לפני שהמשכתי שאם יש מקום כלשהו בעולם שאני אמור להיות מסוגל לרדת מהבמה בלי לשבור גיטרה אם לא הייתי רוצה, זה יהיה בפילמור. החלטתי מראש שאני לא רוצה לנפץ את הגיטרה, אז לא, לא בגלל שאהבתי את זה או בגלל שהחלטתי שאני אפסיק לעשות את זה או כל דבר. פשוט החלטתי על המצב בפועל; זה הכריח אותי לראות אם יכולתי להתחמק מזה מראש. ואני חושב שבגלל זה השיר MY GENERATION לא התרומם ממש הלילה. לא באמת רציתי לעשות אותו הלילה. אפילו לא רציתי שאנשים יצפו שזה יקרה, לשבור גיטרה, כי פשוט לא התכוונתי לעשות את זה. הלילה, משום מה, אמרתי, 'אני לא מתכוון לשבור את זה' ואכן כך היה. ואני לא יודע איך, אני לא ממש יודע למה לא עשיתי זאת" (פיט טאונסנד בשנת 1968)

ב-5 באפריל בשנת 1972 יצא התקליט המשותף הראשון של דייויד קרוסבי וגרהאם נאש כצמד. האלבום הזה הוקדש לג'וני מיטשל, שהייתה לפני כן בת זוג של כל אחד מהם ותמיד עודדה אותם ביצירתם. נאש: "שנינו היינו חייבים לג'וני חוב רוחני עמוק, כי היא הייתה מאוד תומכת בי ובדיוויד. היא הייתה זרז אמיתי בהרבה מובנים".

לאחר הפיצול של להקת קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג (בקיץ של 1970) - המשיכו ניל יאנג וסטיבן סטילס לפרויקטים עצמאיים. קרוסבי ונאש, לעומתם, יצאו לסדרה של מופעים יחד בשנת 1971, והחליטו לקחת את השירים החדשים שיצרו לאולפן ההקלטות. הם עבדו יחד בעקביות לקראת הסוף של אותה שנת 1971 ואף תיכננו להוציא תקליטון לחג המולד עם גרסה שלהם לשיר URGE FOR GOING של חברתם הקרובה, ג'וני מיטשל. התקליטון הזה מעולם לא יצא, אבל קרוסבי ונאש חזרו לאולפני "וולי הידר" בלוס אנג'לס בתחילת 1972 ועשו תקליט שלם.

הסשנים לאלבום זה כללו נגנים אורחים בולטים כדייב מייסון וחברי הגרייטפול דד. עם זאת, רוב התמיכה המוזיקלית הגיעה מלהקה בשם THE SECTION, שתהפוך במהרה למבוקשת בהקלטות מקצועיות בחוף המערבי בשנות ה-70, ותופיע בעשרות אלבומים, בעיקר אלו של ג'יימס טיילור, קרול קינג וג'קסון בראון.

השירים המשיכו את האיכויות הגבוהות שסימנו את עבודתם של השניים בעבר, כאשר נאש כתב גם את הלהיט של האלבום (IMMIGRATION MAN) וקרוסבי בחן קטעי אווירה והתבוננות פנימה, כשהכל בתוך ההרמוניות הקוליות הרגילות של הצמד.

נאש נזכר: "ביום הולדתי השלושים (2 בפברואר 1972), לקחתי כמות עצומה של אסיד עם דייב מייסון. זה היה היסטרי. ואז נכנסתי לאולפן כדי לנסות לערוך מיקס לשיר WHERE WILL I BE של קרוסבי. הרגשתי מסטול לחלוטין ולכן עלו כמה רעיונות די מוזרים". קרוסבי הסכים. "אני גאה בדברים שעשיתי שם והדברים האחרים שלי שם מספיק מוזרים". נאש כלל ניסוי חי בן חמישים ושמונה שניות בשם BLACK NOTES שהוקלט בקרניגי הול לפני הופעה. "עם השיר הזה", אמר נאש, "ניסיתי להתמודד עם דברים עם נגנה רק בקלידים השחורים של הפסנתר, בלי להשתמש בקלידים הלבנים, וכתבתי שיר ממש במקום. ואם מישהו יכול היה לראות אותי על הבמה בקרניגי הול, רק חובט עם הידיים והמרפקים שלי על התווים השחורים וממציא שיר, הוא היה צריך להבין שגם הוא יכול לנגן ולכתוב שירים, כי בדיוק עשיתי את זה כך".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "לא דיוויד קרוסבי ולא גרהאם נאש יכולים להגיע לתהום כמו סטילס במקרה הגרוע שלו. אבל מצד שני, לא לקרוסבי ולא לנאש יש את היכולת לעלות באש, כפי שסטילס תמיד מאיים לעשות. שני החבר'ה האלה הם זמרי הרמוניה מומחים, אבל הם מתנדנדים לעבר הצד המתוק והקל, וקצת סוכר בדרך כלל עושה הרבה.

בנפרד, הם היו חלקים חשובים אך לא עיקריים של שתי להקות טובות, והם היו אחראים להרבה מוזיקה משובחת. יחד, הם נוטים להתקלקל, עם חולשות כמעט זהות. קרוסבי ונאש הציעו טונות של טכניקה, אבל לא הרבה אופי. בלי סטילס או יאנג, הבעיה צריכה להיות ברורה עוד יותר, אבל היא פשוט לא. התקליט של נאש-קרוסבי אינו אבן דרך, אבל הוא משהו יותר מסתם נעים בכמה מקומות. יש פחות הרמוניה ממה שהיית מצפה מהשניים האלו, ומה שיש כאן נשמע די נקי ולא מוגבר.

השירים של קרוסבי מאז GUINEVERE נטו להיות בעלי איכות חלקה עדינה. אז זה כאן, דרך ארבעת המנגינות הראשונות שלו. ואז מגיע 'שיר הקיר', שובר צורה, שיש לו את התחושה הקשה והרגשית מכל מה שהוא עשה מאז השיר LONG TIME GONE. הוא ונאש תוקפים את השיר במקום ללטף אותו, שינוי קצב מרענן. בדומה ל-SOUTHBOUND TRAIN של נאש, שמתחיל בצליל מפוחית כמו פרימיטיבי ומשפיע כמו של דילן - זה נהדר לשמוע את החבר'ה האלה עושים משהו פרימיטיבי מדי פעם. הקצוות הגסים של השיר נשארים כמו שהם, בניגוד ניכר. לטכניקת קרוסבי או נאש הרגילה".

למרות שתקליט זה לא היווה הצלחה מסחרית היסטרית, זה עדיין נחל הצלחה שגרמה לצמד החברים להמשיך להופיע יחדיו וגם באופן אקוסטי, עם גיטרות בלבד.

ב-5 באפריל בשנת 1971 הופיעה להקת שיקגו בפעם הראשונה באולם היוקרתי, קרניגי הול, בניו יורק. ההופעה הזו הוקלטה בשביל הוצאת תקליט מרובע שתיעד את הופעות הלהקה באותו שבוע באולם הזה.

ובכן, מדובר בלהקת שיקגו באחד מרגעיה הקלאסיים ביותר. אחרי שלושה אלבומים כפולים חשב הקהל כי לא ייצא יותר פורמט שכזה מטעמה. ואכן הקהל צדק, כי הפעם זה יצא בנפח גדול פי שניים. ולמרות שהלהקה מנגנת ושרה פה נהדר, השאלה הגדולה היא, האם לא היה עדיף לקצץ ולעשות מזה תקליט מרוכז ומדהים? מצד שני, מדוע לחתוך בבשר הכל כך חי? הרי יש פה מוצר שמכניס את המאזין למהות הלהקה אז - רוק מושחז ומהודק עם ניחוחות שאפתניים. להקת שיקגו התנגדה נחרצות למלחמת ויאטנם, כשבאלבום השלישי נראו החברים מצולמים עם קברים. וגם בתקליט זה דאגה להראות זאת עם שיר, שלא מופיע באף תקליט - 'שיר לריצ'רד וחבריו'. אותו ריצ'רד הוא נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון – לפני התפוצצות פרשת ווטרגייט ופרישתו המבישה.

להקת 'שיקגו', שהייתה ממובילות זרם רוק כלי הנשיפה, הביאה עימה מיזוג מעניין של רוק מושחז לצד אלמנטים של ג'אז ותבליני פרנק זאפה בין לבין. והכל מרופד עם שלושה זמרים נהדרים ששונים כל כך זה מזה - הגיטריסט פיטר קאת' עם קולו הנמוך והמחוספס. הקלידן רוברט לאם בקולו הנעים ופיטר סטרה הבסיסט בקולו הגבוה. נגינת האנסמבל של ההרכב הזה היא מרשימה, מהודקת ואף מפילת לסת בעוצמתה. שנים לאחר מכן כבר הפך הרכב זה לסכריני ומלוקק, אבל בתחילת הסבנטיז היה זה הרכב עם המון זיעה ותעוזה שדהר כרכבת ללא מעצורים. וההופעה בקרניגי הול ממחישה זאת היטב.

זה לא היה פשוט להפיק את האלבום הזה. קודם כל, לערוך שבוע שלם של הופעות במקום אחד היה צעד ובו סיכון רב. אחרי הכל, להקת שיקגו פעלה בעין הציבור רק כשנתיים ולסגור את האולם ההוא לשבוע שלם היה בזה סיכון כלכלי רב. כמו כן, להקליט הופעות חשמליות (עם כלי נשיפה רועמים) באקוסטיקה של קרניגי הול היה כירייה בחשכה. איש לא ידע איך זה באמת יישמע. המתופף, דני סראפין, בספרו: "למרות שזה היה מקום מדהים, היו לנו קשיי סאונד רציניים. האקוסטיקה בקרניגי הול לא הייתה מה שציפינו, ולמרות המאמצים הטובים ביותר של הטכנאים שלנו, הכל נשמע לא נכון. כלי הנשיפה נשמעו דקים ממש כמו משרוקית קאזו. תחילת האלבום הזה תמיד נשמעת רע באוזניי. העסק משתפר רק בהמשך".

אתם יכולים גם לשער מה הייתה תגובת אנשי חברת התקליטים כשנאמר להם שיהיה מזה אלבום מרובע. מבחינתם, היה מדובר בלהקה שדורשת יותר מדי – החל מאלבום בכורה כפול! חברי שיקגו נאלצו לחתום על הסכם שמבטיח שההפסדים מאלבום ההופעה, אם יהיו כאלו, יקוצצו מתמלוגיהם. וברור שכשהאלבום הזה יצא והצליח כל כך, בחברת התקליטים זקפו האנשים את קרדיט הסיכון וההצלחה לשמם.

ברולינג סטון נכתב בביקורת: "אם אתם אוהבים את שיקגו, אבל לא קניתם אף אחד מהתקליטים שלהם, זה בשבילכם. יש בערך חמישה צדדים עם שירים מועדפים משלושת האלבומים הקודמים שלהם. יש הרבה מנגינות חדשות ויש בערך 20 דקות של עידוד ושריקות מהקהל והרבה אמירות 'תודה' מהלהקה. המוזיקה די טובה, הלהקה כשירה ומהודקת. ובכל זאת, עורך אובייקטיבי עם זוג מספריים חד היה עוזר פה מאד.

הצלילים המוזיקליים של שיקגו מעט סתומים. רוב הלהקות עם נגינה של גיטרה-אורגן-כלי נשיפה-קצב מתייחסות לפחות לצליל השחור של סטאקס או ממפיס, אמצעי מדויק לארגון מוזיקלי המקצה פונקציה מסוימת מסוימת לכל קיבוץ כלים. רוב הקבוצות שטוענות שהן מוכוונות ג'אז מחדירות טעם של ג'אז למוזיקה שלהן, או באמצעות תפקידי נשיפה הרפתקניים הרמוניים וקצביים או באמצעות מידה מסוימת של חופש אינטראקטיבי והפתעה באלתור. אבל שיקגו, על פי רוב, נמנעת הן מגישת ממפיס והן מגישת הג'אז. זה לא מקרי שחבריה השיגו שיא מעורר קנאה עם מחרוזת להיטיה הרדיופוניים, כי נראה שהשורשים שלהם נטועים היטב ברדיו. מלבד טוויסט חכם מדי פעם בעיבודים, והמסר הפוליטי שלהם - תירשמו ותצביעו, תזרקו את ניקסון, תעצרו את הזיהום - לא צפוי לפגוע במי שמאזין לתחנות מתוכנתות של דרייק.

לפי הנוסחה של ממפיס, כלי הנשיפה צריכים לדחוף, להניע, לגלוון את הלהקה. לפי נוסחת הג'אז של הביג באנד, הם צריכים להוסיף עומק ולשדר עוצמה מסוימת. כאן, אצל שיקגו, הם בעיקר ממלאים חלל. המנגינות החדשות באלבום מנסות לפרוץ נוסחה הזו, ולעתים קרובות מצליחות. הלהקה נשמעת רעננה ויש רוח והתרגשות מאחוריה שניכרים מאוד. מדהים עד כמה הלהקה נשמעת תוססת כשכלי הנשיפה יוצאים מהעיבודים. הגיטריסט, טרי קאת', שמנגן עם הרבה מאוד אש אבל לא הרבה כושר המצאה בכל שמונת הצדדים של המארז, נכנס לכמה פידבקים ואפקטים מטורפים אחרים.

שיקגו כמובן נהנית לשחק, ואם חלקלקות והצלחה הן הקטע שלה, היא מוזמנת לעשות כך; ברור שהרבה אנשים יקשיבו, אפילו לשמונה צדדים רצופים שהיו, בעיני, מייאשים. אני כן חושב שזה פלילי עבור חברת קולומביה והמפיק ג'יימס וויליאם גרסיו לטפח את הנטיות היומרניות של הלהקה. נחוץ מפיק קשוח שמוכן לחלק את כישרונותיו הברורים להכנת תקליט בודד של חומר ערוך היטב, מושחז, אם הם רוצים שייקחו אותם ברצינות על ידי אנשים שיש להם היכרות מסוימת עם המסורת המוזיקלית, מקאונט בייסי ועד המאר-קיז, ג'ון קולטריין, אורנט קולמן ואלברט איילר".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "שיקגו לקחה סיכון מחושב עם המהדורה האחרונה שלה - תיעוד ממצה של הביצועים שלה בקרניגי הול בשנה שעברה. אני לא יכול לחשוב על אף אמן פופ (או להקה) אחר שהיה לו את החוצפה המוחלטת להוציא מארז של ארבעה (תספרו אותם, ארבעה!) תקליטים בחבילה אחת. אבל הנה זה, הנה הם. נכון לכתיבת שורות אלה, זה נמצא כמעט בראש מצעדי התקליטים הנמכרים ביותר. ההימור השתלם.

אין ספק שהנושא אטרקטיבי. ואכן, בנוסף לדיסקים, יש כרזה עצומה של הלהקה בפעולה, עוד שתי כרזות גדולות בלבד (אחת מהן של קרנגי הול), אלבום תמונות עם עשרים עמודים והסבר דרישות הרישום (עבור בני שמונה עשרה) בארצות הברית. באשר למוזיקה, היא מורכבת מרגעי השיא של הקונצרטים של שיקגו באפריל 1971 בקרניגי הול בניו יורק.

בניגוד לרבים מהמתחרים הבולטים שלה, שיקגו ממשיכה להשתפר ולהשתפר. הלהקה שמרה על תחושת שמחה בפעולת היצירה של המוזיקה שכמובן מועברת לקהל שלה - בוודאי למאזינים הנלהבים שהשתתפו במופעים ההם. אנרגיה היא כוח שמביא מוזיקת רוק לחיים. להקות רבות תאמו את ההצלחה של שיקגו, אבל כשהן לא מצליחות לעמוד בדרישה המתמשכת של המוזיקה שלהן להיצע בלתי נדלה של חיוניות פשוטה וגולמית, הן יכולות רק להישמע פרודיות על עצמן.

שיקגו, לעומת זאת, אפילו בתוכנית כמו זו שמתרכזת ברפרטואר מוכר (זה באמת אלבום "הלהיטים הכי גדולים"), משקיעה במנגינות שבטח ניגנה לפחות אלף פעם. בטח, הם יכולים להיות משעממים קצבית, והם יכולים אפילו לעשות זריקה רגשית זולה מדי פעם. אבל רוב הזמן הלהקה הזו מנגנת מוזיקת רוק טובה ונקייה וכנה -- בלי התייפייפות, בלי שטויות, בלי התעסקות יתר. סט של ארבעה תקליטים הוא הרבה מה לבקש מכל אחד לקנות, אבל זה שווה כל אגורה".

בעיתון CIRCUS נכתב אז: "מבקר אחד, בסקירת ארבעת התקליטים החיים של שיקגו, המליץ על צדדים שניים וחמש. עכשיו תחשוב על זה רגע. אנחנו לא הולכים להיות כל כך סלקטיביים. מה שנגיד הוא שכל מי שמעריך את שיקגו, יתענג על קופסת הממתקים הזו. מפתיעה יותר היא איכות הסאונד המשובחת שעוברת לאורך כל הדרך. אחרי כמה תקליטים מלוטשים ומוצלחים, שיקגו מנגנת עבור האנשים".

בעיתון HIT PARADER נכתב בביקורת: "זה הוקלט במהלך שבוע של סדרת הקונצרטים של הלהקה באולם המפורסם של ניו יורק (הפילמור של חובבי הקלאסיקה). ראשית המוזיקה: הרבה פריטים מוכרים כלולים באופן טבעי והם מקבלים את היתרון של התלהבות הקהל שמדגישה אותם. האריזה: בתור התחלה יש ארבעה תקליטים, כולם באים במחיר נמוך במיוחד, חוברת תמונות, כרזה וכרזה ענקית, בתוספת טבלת רישום בוחרים כדי לפנות לבני 18 ומעלה. מבחינה ויזואלית הכל מאוד נחמד, אבל היו יכולים לבוא עם פירוט טקסטואלי ממשי יותר, על הלהקה בת שבעה חברים. עם זאת, בסך הכל, אחת המהדורות היותר מרשימות של השנה".

ב-5 באפריל בשנת 1993 יצא אלבום חדש לדייויד בואי, BLACK TIE WHITE NOISE. זה אלבום הסולו הראשון שלו מאז NEVER LET ME DOWN שיצא בשנת 1987 ואכזב הרבה מעריצים.

בפברואר 1992 נודע לכל שלהקתו של דייויד בואי, טין מאשין, הגיע לסיום דרכה. לאחר ארבע שנים של שיתוף פעולה פורה, הרביעייה התפרקה אפילו בלי להודיע על כך ​​רשמית לעיתונות. "הלהקה הזו כאילו נעלמה", אמר הגיטריסט ריבס גברלס. "לא נפגשנו לדבר על זה, אלא זה פשוט קרס. היו כמה בעיות אישיות,

ואני חושב שבשלב מסוים דייויד הבין שהוא יכול פשוט לחזור להיות דיוויד בואי. הוא חזר להיות ביחד עם נייל רודג'רס, כי למרות שמכרנו משהו כמו שני מיליון תקליטים, היינו כישלון". הסוף של טין מאשין עלה בקנה אחד גם עם שינוי קיצוני בחייו של דיוויד בואי. באביב 1992 הוא עזב את אירופה ללוס אנג'לס לצד אשתו השנייה, אימן מוחמד עבדולמאג'יד.

בואי פגש במקור את אימן בשנת 1990 במהלך הצילומים לסרט של ריצ'רד שפרד, THE LINGUINI INCIDENT, שבו לאימן היה תפקיד קטן. זו הייתה אהבה ממבט ראשון בין בואי לשחקנית המתהווה והיפהפייה, עד כדי כך שאימן ליוותה את טין מאשין בהופעות באירופה בחודשי הסתיו של 1991. הוא הציע לה נישואין בפריס בסוף אוקטובר 1991 וזמן קצר לפני תחילת ההקלטה, בואי התחתן עם דוגמנית-העל אימן, בשוויץ. ימים לאחר מכן הם טסו ללוס אנג'לס כדי לחפש בתים חדשים, מגיעים לשם כשהעיר פרצה במהומות. בני הזוג ראו כי כך והשתקעו בניו יורק במקום זאת. רקע זה של שביעות רצון אישית וסכסוכים אזרחיים מנוגדים השפיע על יצירתו החדשה. ביוני, בני הזוג חגגו בפומבי את נישואיהם בפירנצה, עם רשימת אורחים מפורסמים ומסוק מלא במצלמות המרחפות מעל. בואי הלחין קטעים מוזיקליים במיוחד לאירוע שיגיעו גם כפתיחה והסיום של האלבום הזה.

עם זאת, יש באלבום הזה גם חתונה של רגעים מצמררים מהעבר של בואי; הוא מבצע בו גרסת כיסוי ללהיט הראשון של להקת CREAM שנקרא I FEEL FREE. בואי סיפר בעבר שהיה זה כשהלך לראות הופעה של אותה שלישייה מפורסמת בסיקסטיז כשלפתע השתלטה מחלת הנפש על אחיו למחצה, טרי ברנס. הזמר נאלץ לראות איך טרי משתטח לפתע על רצפת הרחוב וצורח שהוא רואה להבות יוצאות ממנה. זה מתחבר לשיר JUMP THEY SAY שבו הוא מביע את רגשותיו כלפי האח שהתאבד בקפיצה לפסי רכבת. כך שהאלבום הזה הוא שילוב של העבר עם העתיד של דייויד בואי.

עם NITE FLIGHTS מעניק הזמר הוקרה לשלישיית האחים ווקר ובמיוחד לזמר סקוט ווקר, שכה השפיע עליו ווקאלית. פשוט תקשיבו לאלבום שלהם, NITE FLIGHT, ותשמעו שם אלמנטים שבואי לקח לעצמו. בסופו של דבר, ב-BLACK TIE WHITE NOISE נראה היה שבואי רגוע יותר ופחות מטלטל את עצמו, כפי שעשה קצת לפני כן עם להקת טין מאשין.

ב-5 באפריל בשנת 1935 נולד מנהלה האגדי של להקת לד זפלין, פיטר גרנט, שידוע כאחד הקשוחים ביותר בתולדות עולם הרוק של הסבנטיז.

הוא דרש לקבל תמיד 90 אחוז מרווחי מכירות הכרטיסים בהופעות וגם ידע לטפל אישית בבעלי חנויות שמכרו בוטלגים של הלהקה. נו טוב, הוא עסק לפני לד זפלין גם באיגרוף. הוא מת מהתקף לב ב-21 בנובמבר 1995.

היו שראו בגישה שלו תוקפנות עקובה מדם. אחרים זיהו בו כשרון שהפך את הרוק לעסק גלובלי עם תגמולים אדירים בהתאם. הוא עבד קשה מאחורי הקלעים, והתווכח עם אמרגנים והתכסך אישית עם יצרני בוטלגים. הוא מעולם לא החמיץ הופעה והוא אף פעם לא החמיץ טריק מספר הניהול שלו. בניגוד למנהלים רבים, הוא מעולם לא התפתה להתערב במוסיקה או באופן ההופעה של הלהקה שניהל.

ההצלחה הענקית של לד זפלין העניקה לגרנט את הכבוד, המעמד והכוח שהוא השתוקק להם מאז ילדותו הקשוחה. שום דבר לא הכעיס אותו יותר מאשר אנשים שניסו להשתלט על הטריטוריה שלו. זו הייתה גישה לא תמיד קלה להבין. הוא היה מנהל קשוח בהחלט. אם מישהו אי פעם היה צריך תזכורת, הוא היה אומר: "אם אני אצא להופעה ומישהו יילך לעשות משהו לאחד האמנים שלי, אז אני אדרוך עליו, בלי לחשוב על זה אפילו".

עם זאת, כמו גברים קשוחים רבים, היה לו גם צד עדין. הוא היה אדם מלא בניגודים. היה לו חוש הומור מפותח והוא היה תרבותי שהפגין תשוקה אמיתית לעתיקות ויצירות אמנות. אבל הספיקה מילה אחת לא במקום כדי לגרום לו להתפוצץ - כמו הזפלין שנראה בעטיפת התקליט הראשון של הלהקה אותה ניהל.

באוקטובר 1968 טס גרנט לארה"ב כדי להביא לארבעת החברים בלהקה החדשה שלו עסקה עם חברת תקליטים. הייתה זו חברת אטלנטיק היוקרתית שהסכימה להחתים מבלי לראות או לשמוע את הלהקה, כשהיא מסתמכת רק על דבריו של גרנט. הוא חזר לאנגליה, דחף את הלהקה שלו לאולפן, ושבוע לאחר מכן היה תקליט הבכורה מוכן.

העסקה הענקית שהוא עשה עם חברת אטלנטיק לא גרמה לגרנט להשיג את ההזמנות להופעות שכה רצה באנגליה. לא פעם היו תלונות שזה היה רועש מדי. בעצתו, לד זפלין ויתרה על חג מולד חמים בקרב המשפחה וטסה להופעות בארה"ב.

"כשהשגתי את זפלין", הוא אמר, "הכרתי את אמריקה היטב". גרנט לא הגיע עם בחוריו לשם ובמקומו שלח את מנהל הדרכים החדש, ריצ'רד קול. לד זפלין צברה תאוצה ובמהרה נודע גרנט כדוחף חזק כדי להגדיל את ההכנסות של אמני רוק שבניהולו.

כשלד זפלין התפרקה, בשנת 1980 בגלל מותו של ג'ון בונהאם המתופף, לא חזר גרנט לנהל אמנים אחרים. עם זאת, מה שהוא עשה עבור בחוריו, בעמדת ניהולו, הפך לאבן דרך בבניית מערך ניהול אמני רוק.

ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-5 באפריל בשנת 1968 יצא תקליטון לסיימון וגרפונקל עם השיר MRS ROBINSON.

זה נכתב עבור הסרט "הבוגר", בכיכובה של אן בנקרופט בתור גברת רובינסון, אישה בגיל העמידה שמפתה את דסטין הופמן הצעיר ממנה בהרבה. בנקרופט, שמתה ב-2005, הייתה בעלת קריירה קולנועית ארוכה ומצליחה, אך היא ידועה בעיקר בזכות חלקה בסרט זה. לגבי השורה המפורסמת, "לאן נעלמת ג'ו דימאג'יו?": דימאג'יו היה שחקן בייסבול כוכב של הניו יורק יאנקיז שהיה נשוי לזמן קצר למרילין מונרו. סיימון השתמש בו כדי לייצג את גיבורי העבר. דימאג'יו קצת התעצבן כששמע את זה, מכיוון שהוא עדיין חי מאוד למרות שפרש מבייסבול בשנת 1951, אבל הוא הבין שהוא הפך לסמל חדש של דור חדש בגלל הצלחת השיר הזה.

סיימון, שהוא מעריץ ענק של היאנקיז, הסביר: "השורה של ג'ו דימאג'יו נכתבה מיד בהתחלה. ואני לא יודע למה ומאיפה זה בא. זה נראה כל כך מוזר, כאילו זה לא שייך לשיר ההוא ואז, אני לא יודע, זה היה כל כך מעניין שפשוט שמרנו את זה. אז זו אחת השורות הכי מוכרות שכתבתי אי פעם". אבל האמת שפול סיימון היה מעריץ הרבה יותר גדול של מיקי מנטל מאשר ג'ו דימאג'יו וכנשאל על ידי מנטל מדוע הוא לא הוזכר בשיר במקום דימאג'יו, סיימון ענה, "זה רק עניין של הברות כדי להתאים מילה לפי הקצב". כשדימאג'יו מת ב-1999, סיימון כתב מאמר מערכת עליו בניו יורק טיימס, זמן קצר לאחר מותו.

סיימון התחיל לכתוב את השיר בתור "גברת רוזוולט", והייתה לו בדיוק את השורה, "הנה לך, גברת רוזוולט" כאשר שינה את זה ל"גברת רובינסון" כדי שיתאים לעלילת הסרט. כשמייק ניקולס עשה את הסרט הזה, הוא השתמש בשלושה שירים קיימים של סיימון וגרפונקל וקיווה שפול סיימון יכתוב כמה שירים מקוריים לסרט, אבל סיבוב הופעות ועבודה על אלבום שעתיד לצאת השאירו אותו סחוט. ניקולס החליט להשתמש בשירים קיימים אבל באמת רצה ששיר חדש ישמש כפסקול. ארט גרפונקל שמע את סיימון עובד על "גברת רוזוולט", והזכיר זאת בפני ניקולס, שהבין שלשם יש אותו מספר הברות כמו "גברת רובינסון". נואש לשיר, ניקולס ביקש מסיימון לשנות אותו ל"גברת רובינסון" ולכתוב את השאר. סיימון החליט לנסות. לפי ארט גרפונקל, ייתכן שהשיר הזה מעולם לא היה מוקלט אלמלא ניקולס. גרפונקל אמר שבאותו זמן, המנגינה הייתה "שיר של מה בכך שהיינו עומדים לזרוק", אבל כשניקולס שמע את הגרסה המוקדמת הזו, הוא שמע בה משהו וביקש מסיימון לעבד אותה לסרט. "האינטליגנציה שלו אפשרה לו להשתחרר ולעשות את כל הבחירות השונות והמדהימות האלה", אמר גרפונקל על ניקולס, שמת ב-2014.

ב-5 באפריל 1974יצא תקליט חדש ללהקת ופולחן הצדפה הכחולה. שמו הוא SECRET TREATIES.

כשמזכירים כיום את להקת "פולחן הצדפה הכחולה", מיד עולה, כסוג של התניה, המערכון הגאוני ב'סאטרדיי נייט לייב' עם כריסטופר הוקן האדיר בתפקיד המפיק של הלהקה, ברוס דיקנסון, שדורש MORE COWBELL!!!

כשהלהקה הניו יורקית הזו החלה לצעוד את צעדיה הראשונים, היו רבים שצקצקו בלשונם שמדובר פה בחבורת נגנים שמנגנת 'ריפים' ולא יותר מזה. בהתאם לכך, ספגו חבריה ביקורות רעות על תקליטיהם - דבר שהכניס את הלהקה למועדון מכובד עם להקות כמו בלאק סאבאת', גראנד פאנק ואוריה היפ. להקות שהמבקרים אהבו לשנוא והקהל נמשך אליהן בכמויות רבות.

רוב הלהקות בסבנטיז היו צריכות לצידן מנהל נחוש כדי להתקדם. גם לפולחן הצדפה הכחולה היה כזה וקראו לו סנדי פרלמן, שעסק לפני כן כמבקר מוזיקה בניו יורק. הוא זה שגילה את הלהקה ומיתג אותה כהכלאה בין רוק בסיסי לפלירטוטים עם הקסם השחור. הוא גם זה שכתב את רוב מילות שירי הלהקה והפיק את אלבומיה. הוא האמין בלב שלם ברוק הכבד ולמלודי מייקר סיפר, בשנת 1974, כי הלהקה האהובה עליו היא בלאק סאבאת'. אחרים שכתבו אז מילים לשירי הלהקה היו ריצ'ארד מלצר ופאטי סמית', לפני שהפכה לאושיית רוק בעצמה.

חברי הלהקה, באותה שנה, הורכבו מהגיטריסט דונלד רוזנר, הזמר אריק בלום, הקלידן אלן לנייר והאחים אלברט בוצ'ארד (תופים) וג'ו בוצ'ארד (בס).בתחילה הם קראו לעצמם SOFT WHITE UNDERBELLY. מדוע? כי כך החליט בשנת 1967 פרלמן כשנסע להנאתו בברוקלין וחשב כי כך יקרא ללהקה שיקים. לאחר מכן ניגש למשימת מציאת נגנים. פרלמן הינדס את הלהקה לפי רצונו. שלושה נגנים, שהמשיכו עמו גם לאחר מכן, היו רוזנר, אלברט בוצ'ארד ולנייר, שחתמו על חוזה עם חברת התקליטים ELEKTRA.

במסגרת חוזה זו, ותחת שם פסיכודלי זה, הקליטו אלבום שלא יצא בזמנו לאור. לאחר מכן הוחלף הזמר בלהקה וגם האלבום השני, שהוקלט עבור אותה חברה, לא יצא. בינתיים שינתה הלהקה את שמה ל- STALK FOREST. בשנת 1970 נפרדו דרכי הלהקה וחברת התקליטים. בשלב הזה הצטרף אליהם אריק בלום עם ג'ו בוצ'ארד. ההרכב החדש חתם על חוזה עם חברת CBS, תוך שינוי שמם ל'פולחן הצדפה הכחולה' (או העצובה - תלוי את מי שואלים). במקור היה זה שם של שיר שכתב פרלמן אך לא הוקלט. השיר הזה הפך, באלבומה השלישי של הלהקה (SECRET TREATIES) לרצועה השנייה בצד הראשון ושמה SUBHUMAN.

משנת 1970 החלה הלהקה להופיע בנחישות ולצבור לעצמה קהל אוהדים. הם השתמשו בתדמית של רוקרים בביגוד עור. כל אלבום שהוציאו זכה לקיטונות של בוז. אבל הלהקה לא ויתרה. נכון לשנת 1974 מכרו אלבומי הלהקה כמאתיים אלף יחידות, אך בגלל שהמכירה הייתה איטית, לא ניצבו אלו במצעדי המכירות. פרלמן והלהקה השתדלו גם לא לבזבז כסף מיותר על הוצאות של אולפני הקלטה. לכן האלבומים הוקלטו באווירה חיה באולפן, עם הוספת כלי נגינה פה ושם, לאחר מכן.

זריקות עידוד קיבלו מהלהקות אותן חיממו, כמו האחים אולמן או בלאק סאבאת'. צעירים רבים נמשכו להופעות הלהקה בגלל האנרגיה שקיבלו מהבמה.

בעיתון המוזיקה CREEM נכתב בזמנו על התקליט: "ההפתעות והדקויות עשויות להפוך את הלהקה הזו לראשונה שיצאה מעבר למטאל הכבד". ובעיתון רולינג סטון נכתב: "הלהקה הזו חולקת את אותה תכונה שיש ללהקות קאלט אחרות מניו יורק; חוש הומור מיוחד והיכולת להביא רוק עם המון פאר".

אני מצטרף לרשימת הממליצים. שימו ווליום. והקטע האהוב עליי בתקליט? ASTRONOMY. ללא ספק!!! וזה לפני ההצלחה הגדולה של DON'T FEAR THE REAPER.

גם זה קרה ב-5 באפריל:

- בשנת 1955 התחתן ריי צ'ארלס עם אשתו השנייה, דלה. הזוג התגרש בשנת 1977.

- בשנת 2012 מת ג'ים מארשל, האיש שאחראי להפיכת עולם הרוק למקום רועש יותר עם המצאת מגברי ה- MARSHALL שלו. בן 88 במותו. רשימת המוזיקאים שהשתמשו במגברים שלו היא ארוכה ביותר.

- בשנת 1961 הופיע בוב דילן בפעם הראשונה כאמן שמקבל משכורת בעבור הופעתו. זה היה ב- LOEB MUSIC CENTER שבאוניברסיטה בניו יורק. בקהל חובב מוזיקת הפולק הייתה גם חברתו העתידית של דילן, סוזי רוטולו.

- בשנת 1970 הופיע הקלידן ג’ון אוון, בפעם הראשונה, עם ג’ת’רו טול, בגרמניה. אוון, שחתם חוזה לשנת ניסיון אחת, ישאר בלהקה עד שנת 1979.

- בשנת 1968 יצא תקליטון חדש ללהקת SMALL FACES, עם השיר LAZY SUNDAY. השיר נחל הצלחה אדירה גם הוא. אך הצלחתו גרמה לצרות אחרות. הלהקה לא רצתה כלל שזה ייצא כסינגל. חבריה האמינו שצעד כזה יהרוס את תדמיתם ויתייג אותם כלהקת פופ קלילה בעוד שהם רצו להיחשב כמוזיקאים רציניים. השיר הזה הוקלט ללא שום מחשבה להפוך אותו למשהו גדול. למעשה השיר התחיל כבדיחה. בתחילה הביא סטיב מאריוט את השיר לאולפן כשבראשו מתרוצץ הלחן בקצב איטי בהרבה ממה שהוקלט בסוף. חברי הלהקה הפכו אותו באולפן לסוג של בדיחה פרטית והקליטו אותו כך. יש בו אפילו צליל של הורדת מים בשירותים שהוקלט באולפן אחרי שמאריוט שר את השורה WHILE YOU FLUSH OUT THE MOON. אך אנדרו לוג אולדהאם, מנהל חברת התקליטים שלהם, לקח את הבדיחה ברצינות. הוא החליט לקחת את המאסטר ולהוציאו לשוק ללא קבלת אישור מהלהקה ששהתה אז בסיבוב הופעות בגרמניה ונדהמה לפתוח את עיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר ולגלות שדברים נעשו מאחורי גבם. בגלל הצעד הזה החלו להיראות בקרב הקהל בהופעות לא מעט נערות צרחניות שהפריעו ללהקה יותר משהועילו.

- בשנת 1951 נולד הגיטריסט הישראלי החשוב, חיים רומנו. הוא סיפר לי ה-מ-ו-ן דברים חשובים על מה שעשה עם הצ'רצ'ילים, אריק איינשטיין, שמוליק קראוס, אריאל זילבר ועוד. כל זה נמצא בספר שכתבתי על הרוק הישראלי.

- בשנת 1962 הופיעה להקת הביטלס הופעה מיוחדת במועדון CAVERN שבליברפול. בחלק הראשון של ההופעה לבשו החברים את בגדי העור עמם נהגו להופיע בעבר. בחלק השני של המופע הם עלו לבמה עם המראה החדש של החליפות התואמות.

- בשנת 1950 נולדה אנייטה פאלסקוג, הצד הבלונדיני הנשי של להקת ABBA.

- בשנת 2022 נדחתה תביעה שהגישה אלמנתו של כותב השירים ז'אק לוי - שהיה שותף בכתיבת השיר "הוריקן" ושירים אחרים באלבומו של בוב דילן DESIRE, שיצא בשנת 1976. התביעה הייתה נגד דילן בבית משפט לערעורים בניו יורק. זה היה בינואר 2021 כשהגישה אלמנתו של לוי, קלאודיה, את התיק לראשונה לאחר שהתפרסמה הידיעה שדילן מכר את כל קטלוג כתיבת השירים שלו הכולל יותר מ-600 שירים ל-UMPG. היא טענה שמגיע לה חלק ממכירת הקטלוג הענקית האחרונה שעשה דילן לחברת יוניברסל - כלומר, 7.25 מיליון דולר ממכירת ה-300 מיליון דולר שלו - אך שופט קבע באוגוסט כי לוי חתם על ויתור זכויותיו לפני שנים. מחלקת הערעור של ניו יורק אישרה כעת את פסק הדין הזה ומסרה: "שום דבר שהוגש על ידי התובעים בנוגע למנהגים ופרקטיקה של תעשיית המוזיקה תומך בקריאה אחרת, או אפילו מעיד על אי בהירות בשפה החוזית הרלוונטית". עורך דין המייצג אותו אמר: "אנו שמחים שבית המשפט דחה שוב את הניסיון העצוב הזה להרוויח ממכירת הקטלוג האחרונה של בוב".

- בשנת 1995 התאבדה חברתו לשעבר של ג'ימי הנדריקס, מוניקה דמרמן. זה קרה יומיים אחרי שהפסידה בבית משפט לחברה נוספת של הגיטריסט, קאתי אצ'ינגהאם. דמרמן הייתה זו שהחזיקה בבעלותה עד שנת 1993 את גיטרת הפנדר סטראטוקסטר השחורה של הנדריקס, שכינה אותה בשם BLACK BEAUTY.

- בשנת 1962 קיבל ווסלי רוז, המנהל האישי של צמד 'האחים אברלי', מכתב בו נאמר לו שהשניים מפטרים אותו מתפקידו זה.

- בשנת 1946 נולדה ג'יין אשר, בת זוגו של פול מקרטני בשנות השישים. היחסים ביניהם לא תמיד היו על הגובה וזה בא לידי ביטוי בשירים שכתב פול לביטלס - YOU WON'T SEE ME ו-I'M LOOKING THROUGH YOU. עדיין, לקרובי הזוג היה בטוח שהם עומדים להתחתן עד שג'יין חזרה יום אחד מעבודתה כשחקנית בחו"ל ותפסה את פול במיטה בביתם עם מישהי אחרת (פרנסי שוורץ). שנים לאחר מכן הוא הודה שהוא פחד מאד מעניין החתונה. באותו רגע של תפיסה מביכה היא יצאה מהבית ושלחה את אמה לאסוף את חפציה. היא התחתנה, מאוחר יותר, עם הקריקטוריסט ג'ראלד סקארף, שידוע בעיקר באיוריו בפרויקט THE WALL של פינק פלויד. כמו כן היא הפכה לידוענית בריטית בזכות עצמה. מאז שנפרדה מפול, סירבה ג'יין לספר לתקשורת על היחסים שהיו לה עמו. היא גם לא הוציאה ספר מזיכרונותיה ובספרו, MANY YEARS FROM NOW, כתב פול שהוא אסיר לה תודה על כך שהיא היחידה ששומרת על הפרטיות של מה שהיה ביניהם, בעוד כל אדם אחר שהיה במחיצתו מיהר להוציא על זה ספר או לרוץ למערכות העיתונים.

- בשנת 1941 נולד דייב סוורביק, הכנר מלהקת FAIRPORT CONVENTION. הוא מת ביוני 2016.

- בשנת 1962 הקליט קליף ריצ'ארד באולפני EMI שבלונדון את השיר SUMMER HOLIDAY. אך זו לא הגרסה שהפכה אחר כך ללהיט הגדול שלו.

- בשנת 1964 הצטלמו הביטלס לסצנת הפתיחה בסרטם הראשון, "לילה של יום מפרך", כשהם בורחים מעדר מעריצות בתחנת הרכבת מרילבון שבלונדון.

- בשנת 1984 נערכה הלווייתו של הזמר מארווין גאי, שנרצח ביריות על ידי אביו. הלוויה הייתה בבית הקברות FOREST LAWN שבלוס אנג'לס.

- בשנת 1942 נולד אלן קלארק, הסולן המקורי של להקת THE HOLLIES.

- בשנת 1975 נולדה בת לסטיבי וונדר. שמה הוא איישה זאקיה וונדר והיא השפיעה עליו לכתוב את השיר ISN'T SHE LOVELY.

- בשנת 1971 סיימה להקת בלאק סאבאת' את ההקלטות לאלבומי השלישי, MASTER OF REALITY, באולפני ISLAND בלונדון.

- בשנת 2021, בראיון ל"גרדיאן "הבריטי, חשפו אחיו של מייקל ג'קסון כי מלך הפופ המנוח נהג לעטות על עצמו שפע תחפושות יוצאות דופן כדי להימנע מזיהויו בציבור, כשאפילו התלבש לפעמים כהומלס. "מייקל הכניס את עצמו לתוך קופסה. וזה היה קשה לו. חייו ככוכב הקשו עליו לנהל חיים ציבוריים. זה מדהים. אם מייקל היה יוצא החוצה, תוך כמה שניות אנשים היו מפסיקים לעשות את מה שהם עושים. בגלל זה הוא התחיל ללבוש תחפושות". מרלון נזכר בפעם שבה נתקל במייקל בחנות תקליטים כשהוא "לבוש כמו הומלס. הבגדים שלו היו מלוכלכים, היו לו שיניים מזויפות, הייתה לו פאת אפרו, הנעליים שלו היו מלוכלכות, החולצה שלו קרועה, אבל הוא קונה את כל התקליטים המעולים שמצא שם. בכל פעם שאני נכנס ללאס וגאס באוטובוס, אני רואה את מייקל לידי, כי פניו תמיד נמצאים על לוח מודעות ענק. אז אני שואל אותו 'מה קורה, אחי?'...".

- ב-5 באפריל איבדנו כמה אנשי רוק: בשנת 2002 מת מסמים סולנה של להקת אליס אין צ'יינס, ליין סטיילי. בן 34 במותו. בשנת 1981 מת מסמים בגיל 38 בוב (״הדוב״) הייט, הזמר של להקת CANNED HEAT. בשנת 1994 התאבד קורט קוביין, המנהיג של להקת נירוונה, בגיל 27. בשנת 1998 מת בתאונת דרכים המתופף קוזי פאוואל. הסיפורים המטלטלים על מותם, עם הרבה פרטי מידע נדירים, נמצאים בספר שכתבתי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום".

ב-5 באפריל בשנת 1929 נולד מפיק המוזיקה האגדי, ג'ו מיק. בין השאר, הוא היה זה שהפיק את הקטע TELSTAR של ה- TORNADOS בשנת 1962. זה היה השיר שהפך בפעם הראשונה הרכב בריטי להיות בצמרת המצעד האמריקאי. מיק התאבד בירייה ב-3 בפברואר 1967, לאחר שירה למוות בבעלת הדירה בה התגורר.

המפיק הבריטי, רוברט ג׳ורג׳ ג׳ו מיק, הוא אגדה מוסיקלית והמצאותיו המוסיקליות הפכו אבן דרך בעולם

ההפקות. היה זה בשנות החמישים כשמיק החל לפעול כשמסביבו עולם מוסיקלי שמרני. זה היה בימים

בהם כל ההקלטות נעשו בטייק אחד בלבד, ללא הוספת שירה או צלילים וללא שאר פעלולים. מיק חי את

עולם ההפקות מסביב לשעון כשהוא תר אחר הצליל החדש.

היה זה רגע סובייטי אחד שהביא לו את הניצוץ לתהילה אמיתית; בשנת 1957 שלחו הרוסים לוויין לחלל

ובתוכו הכלבה לייקה, ששעות לאחר שיגורה מצאה את מותה. הלוויין שלח לכדור הארץ צילומים של

הירח והמירוץ של רוסיה נגד ארה״ב, לכיבוש הלבנה, יצא לדרך. מיק מצא בהרפתקה החללית הזו

קונספט מעניין להפקת מוסיקה מיוחדת ועתירת אפקטים מהחלל, או ליתר דיוק אפקטים שנוצרו עם

קשיות וכוסות מלאות מים ליצירת בועות, הורדת מים באסלת השירותים ועוד. את כל אלו הוא עטף

באפקטים אולפניים מרחיקי לכת.

הניסיונות שלו הפכו ללהיט אינסטרומנטלי ענק בשם "טלסטאר", שנקרא על שם הלווין ששוגר לחלל ביולי 1962. הקטע של מיק יצא חודש לאחר מכן עם להקת הטורנדוס. צליל אורגן הקלאוויוליין נשמע אז חדשני ביותר והשמועה השגויה טענה שמדובר בצלילים אמיתיים ששוגרו מכדור הארץ ללוויין טלסטאר והוחזרו ממנו לאולפן ההקלטות.

"טלסטאר" הגיע למקום הראשון באנגליה וגם נחל הצלחה אדירה מעבר לים. אבל המומנטום לא נמשך זמן רב ומיק מצא את עצמו מדשדש במקום להוביל. חייו האישיים הפכו למערבולת והוא נעצר בשנת 1963 בעוון 'ייבוא' (המונח ששימש אז ל'שידול') שחשף את נטייתו הסודית למין הגברי, שהייתה אז אסורה לפי החוק הבריטי. בתעשייה המוסיקלית היה זה סוד גלוי אבל התגלית התפוצצה כרימון בפני בני משפחתו.

עם החדשות המסעירות צצו ניסיונות סחיטה ממאהבים קודמים, ששחררו את הפרנויה הסמויה שקיננה בו. בכאבו הרב הוא החל לערוך ניסויים עם נטילת גלולות וההזיות שחווה העצימו את אמונתו שאחרים גונבים את הגימיקים המוסיקליים שלו. הוא היה בטוח שעוקבים אחריו לכל מקום ושהוא כשלון מהלך. המוות העסיק אותו רבות והוא נהג להקליט קולות בבתי קברות כדי להביא את קול המתים. ניסיונו ליצור קשר עם רוחו של באדי הולי המנוח הפך לאובססיה אישית שלו.

בבוקר יום השנה השמיני למותו של באדי הולי (3 בפברואר 1967) היה נתון מיק במצב רוח לוחמני. מצבו הכלכלי היה בכי רע והוא עמד במטבח הדירה שלו בצפון לונדון, כאשר פטריק פינק, עוזר האולפן שהקים

בקומה העליונה וכינה בשם "האמבטיה", הגיע לשם לעוד יום של עבודה. מיק סיים את ארוחת הבוקר שלו בשתיקה לפני שנעלם לאולפן שבקומה העליונה. לדירה נכנסה אז בעלת הבית, ויולט שנטון בת ה-52, במטרה לגבות את תשלום השכירות שמגיע לה.

היא עלתה במדרגות לאולפן ופינק נשאר בקומה התחתונה. לפתע פרצה מריבה קולנית בין השניים שהופסקה עם קול ירי. שנטון נורתה בגבה, נפלה במדרגות ונחתה ללא רוח חיים למרגלותיו של פינק ההמום. בעוד הוא מנסה להבין מה לעזאזל קרה פה, כיוון מיק בן ה-37 את האקדח, שהיה בבעלות בסיסט הטורנדוס, היינץ ברט, וירה בראשו. שכן שהיה שם סיפר: "שמעתי יריה ומיד לאחר מכן ראיתי בחור צעיר שרץ משם החוצה וצעק שהייתה תאונה".

המשטרה הגיעה במהירות לזירה ומיהרה להפנות אצבע מאשימה כלפי פינק, אך בדיקה מהירה גילתה

שהאקדח נקי מטביעות אצבעותיו. זה פשוט היה סוף טרגי ומיותר של שני אנשים. בנתיחת גופתו של מיק,

שביצע הפתולוג פרנסיס קאמפ, נתגלו שרידים של סם שלדבריו גורם לתחושות עיוות המציאות. פינק מסר

אז שמיק היה מוטרד מאוד מעסק מוצרי החשמל שהפעילה שנטון עם בעלה בבניין. "הוא היה בטוח שמצוטטים לו משם ומנסים לגנוב את רעיונותיו", אמר העוזר.

בעיתון עולם הקולנוע נכתב בזמנו: "ג׳ו מיק, מחבר הפזמונים המוכשר, מצא את מותו בחדר בו עסק בזמנו

בחיבור להיטים לזמרים כמו היינץ, להקת הטורנדוס ולהקת חלות הדבש. הוא נמצא הרוג מירייה. מיק היה

מודאג לאחרונה בשל עסקיו. רק לפני שנה אמר לאחר מידידיו: 'אני אדם עשיר למדי וברצוני להפוך למיליונר, אבל זהו ביזנס לא בטוח׳. לאחר שהעסקים הידרדרו והלכו, לא מצא מיק מוצא אחר מאשר הירייה".

בונוס: החודש, אפריל (לא ידוע בדיוק מתי) בשנת 1970, יצא תקליט חדש ללהקת הבי ג'יז ושמו CUCUMBER CASTLE. להקה? בעצם לא... אלא צמד.

תחילת שנות ה-70 הביאה תחושה של שינוי בנוף המוזיקה הפופולרית, ועבור הבי ג'יז, התקופה הזו סימנה צומת דרכים משמעותי בקריירה שלהם. אלבום האולפן השביעי שלהם, עליו אני ממקד את הפוסט הזה, עומד כערך ייחודי בדיסקוגרפיה הנרחבת של המותג מסיבה בולטת: זהו התקליט היחיד של הבי ג'יז שאינו כולל תרומות מוקלטות של רובין גיב. היעדרות זו סימנה מיד שינוי בדינמיקה של הלהקה, ורמז על מתחים אישיים שאפיינו את התקופה הזו עבור הלהקה.  

קשה להיות שלושה אחים בריב. היה ברור שחילוקי הדעות של רובין עם חברי הלהקה האחרים היו כבדים, כי בראיונות מסוימים אמרו חברי הלהקה שאלמלא קשרי המשפחה, הוא לא היה חוזר בכלל. מה שהוא עשה, בסופו של דבר, לאחר שהוציא אלבום סולו לא מוצלח מבחינה מסחרית וניסיון להקליט תקליט שני שנגנז – זה את הדבר הטבעי, כדי לשמר לעצמו קריירה מוזיקלית.

שם התקליט הזה הצית מיד עניין בקרב מעריצים ותיקים, שכן זה היה גם שמו של שיר שהופיע בתקליט הבכורה הבריטי שלהם משנת 1967. הפעם מדובר בספיישל טלוויזיה בעל אותו שם. רוברט סטיגווד, מנהל הלהקה, זיהה הזדמנות להרחיב את ההיקף האמנותי עם הפקה זו. הפרויקט, שנועד בתחילה כפיילוט לסדרה קומית התפתח בסופו של דבר לסרט טלוויזיה חד פעמי. אולי ההפקה נתקלה באתגרים או פשרות נדרשות. למעשה, ספיישל עם זה תוכנן כבר בשנת 1967 אך לא יצא לפועל.

השירים לפרויקט-תקליט-סרט נמשכו מספר חודשים בשנת 1969, מה-7 במאי עד ה-26 בספטמבר, למעט הרצועה "IOIO", לרוב באולפני IBC בלונדון. הקלטת אלבום ללא חבר מפתח, רובין גיב – שהסתכסך עם שני אחיו בגלל בחירת שיר כתקליטון – הייתה מאתגרת עבור החברים הנותרים, בארי ומוריס גיב. העובדה שהשיר בתקליט ששמו IOIO הוקלט הרבה קודם, בשנת 1968, רק חיזקה זאת.  

כמה מוזיקאים בולטים תרמו ליצירת התקליט . קולין פיטרסן, מתופף הלהקה, ניגן במספר שירים ואף הצטלם פה ושם לסרט אבל עם זאת, כהונתו בבי ג'יז הגיעה לסיומה במהלך הצילומים של ספיישל הטלוויזיה, מה שהוביל לפיטוריו ולרצונו לתבוע את הלהקה. המתופף סיפר ש"אמרתי לבארי שאני לא רוצה להיות במערכוני הקומדיה כי לא חשבתי שהם מצחיקים במיוחד. לבארי לא היו בעיות עם זה". בכך, הוא ביקש להבהיר שפיטוריו לא נבעו בגלל הסרט הזה.

כתוצאה מכך, טרי קוקס מלהקת פנטאנגל, גויס לנגן בתופים בשירים הנותרים. וינס מלוני, שהיה הגיטריסט של הלהקה בשנת 1968, כמובן תרם נגינה בגיטרת קצב בשיר IOIO. מוריס גיב הציג את הרבגוניות שלו על ידי נגינה במגוון רחב של כלים באלבום, כולל גיטרה בס, פסנתר, אורגן ומלוטרון.

למרות הגיחה הזו של שני הבי ג'יז לסגנונות הפולק והקאנטרי (למשל בשיר THE LORD או SWEETHEART), האלבום שמר על אלמנטים של רגישות הפופ המיוחדת של הבי ג'יז, עם הפקה תזמורתית מנופחת (כמו למשל בשיר I WAS THE CHILD). אבל משהו היה חסר פה – רובין גיב. זה אולי מופק מדי וקיטשי יתר על המידה, אבל בכל מקרה, האחים עדיין שומרים על כישרון מדהים לכתיבת מנגינות פופ קליטות. בידיים אחרות, עם הפקה אחרת, זו אולי הייתה יצירת מופת של פופ. אבל גם במצב הנוכחי, רק צריך להתרגל לרמה הסכרינית, ואז המנגינות הטובות יופיעו - ויש כאן לא מעט רעיונות מבריקים.

למרות הבלגאן הפנימי, האחים גיב אכן התאחדו בסופו של דבר כשלישיה מאוחר יותר במאי 1970. האחים הבינו שהם הכי טובים ביחד. והתקליט עם מבצר המלפפון הזה נותר שובה לב, אם כי אולי פחות מפורסם, בתוך הקטלוג הנרחב של הבי ג'יז. ללא ספק, הדבר הכי מגניב בתקליט הזה הוא תמונת העטיפה הקדמית, המדמיינת את האחים כאבירים, והעטיפה האחורית, שמציגה אותם כמלכים. נו, זה תמיד עדיף מאשר לראותם בהמשך כלהקה שהיא אינה שלהם – להקתו של סרג'נט פפר בסרט מעופש. האמת? עדיין, מעטים חוזרים להקשיב לתקליט הזה. אולי זה לא סתם שהשיר-בלדה הראשון בו נקרא IF ONLY I HAD MY MIND ON SOMETHING ELSE. היש יותר סימבולי מזה כדי לשקף את המצב של שני האחים גיב אז?

בונוס: החודש, אפריל (לא ידוע מתי) בשנת 1970 יצא תקליט עם הקלטות הופעה (משנת 1968) ללהקת CREAM. שמו הוא LIVE CREAM והלהקה עצמה כבר הייתה אז מתה.

טוב, כאן נכנסים אנשי חברת התקליטים בכל הכוח. ללהקה לא היה שום קשר לתקליט הזה, כמובן, והם אפילו לא יכלו לשלוט בבחירת הקטעים - או כנראה שפשוט לא היה כבר אכפת להם. למרבה המזל, מה שיש פה לא רע בכלל. יש רק ארבעה קטעי הופעה (כיאה ללהקה שאהבה לאלתר סולואים...) בתוספת קטע אולפן בשם LAWDY MAMA שהוא למעשה גרסה מוקדמת לשיר STRANGE BREW עם מילים שונות.

עם זאת, מעניין לראות את תהליך העבודה של הלהקה דרך קטע זה... א) הקלטת נעימת בלוז פשוטה עם מנגינה גנרית. ב) עיבוד מחדש של הלחן לשלב שבו הוא בקושי משתלב עם המילים - הן מבחינה אטמוספרית והן מבחינה מוזיקלית. ג) כתיבת מנגינה ווקאלית שונה ומילים שונות. ככה, אנחנו מתחילים בארה"ב ומסיימים בבריטניה.

לגבי החומר בהופעה, יש שני קטעים קצרים ושניים ארוכים, הכל כדי לגרום הנאה למעריץ המושבע. הקטעים הארוכים הם NSU (כעשר דקות) ו-SWEET WINE, עם סולו ארוך באמצע שישאיר אנשים באדרנלין או ירדים אותם (אני באסכולה השניה, לצערי...). ועדיין - הקטע הראשון מהשניים מדליק לאללה. השני? המממ... נשמע שהלהקה איבדה קיטור מתישהו פה אבל המשיכה עוד ועוד.

הקטע SLEEPY TIME TIME נמשך פחות משבע דקות, אבל בקושי מתגבר על מקבילו האולפני ולא מוסיף דבר למקביל המסוים הזה - רק שירה מרושלת יותר. לגבי ROLLIN AND TUMBLIN, ובכן - זה יותר גרוע מהמקור, מכיוון שג'ק ברוס לא מסוגל לשחזר פה על הבמה את סגנון המפוחית המפורסם שלו והיעדר תוספות אולפניות הופך את זה למייגע ככל האפשר. אפילו ג'ינג'ר בייקר, שמחזיק את הקצב בשצף קצב, לא מצליח להציל את הדבר.

אז זה הוא תקליט וינטג' למעריצים האדוקים יותר של CREAM שלא יכולים לקבל מספיק מאלתורים של קלפטון/ברוס. מה שבטוח - הסאונד שלהם ביחד היה מיוחד והמוזיקה מוקלטת היטב. וכן, בשנת 1970 השם של קלפטון היה מספיק חזק כדי למכור חומרים ישנים יותר. וכן, בשנת 1972 יצא תקליט הופעה נוסף של הלהקה. אחרי הכל - קלפטון היה אז בהקפאה בגלל התמכרות להרואין וחברת התקליטים רצתה עוד כסף משמו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459