כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-5 בינואר (5.1) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "זה היה דרך טום ווילסון, מפיק בחברת התקליטים CBS, שפגשתי את בוב דילן. לטום הייתה השכלה בהרווארד, והוא הפיק הרבה ג'אז. אבל איכשהו הוא היה מפיק ב-CBS, והם נתנו לו את דילן. אני לא
יודע למה נתנו לו את דילן. זה מעבר להבנתי, אבל ושניהם הסתדרו די טוב. היה לי סוג של מערכת יחסים עם טום שבה יכולתי להיכנס אליו למשרד. בסוף, טום הזמין אותי לסשן של דילן, שהיה כמו סוף הדרך בשבילי. התאמנתי כל הלילה. הבאתי את הגיטרה שלי איתי. הגעתי שעה וחצי לפני שהסשן היה אמור להתחיל. נכנסתי, חיברתי את הגיטרה למגבר וחיכיתי לנגנים ולדילן... דילן נכנס פנימה. זה סוף החורף. יחד איתו נכנס מייק בלומפילד, והוא נשא עמו גיטרת פנדר טלקאסטר, ללא נרתיק גיטרה. הגיטרה פשוט הייתה תלויה עליו מכוסה בשלג וגשם. הם פשוט נכנסו, קיבלו מגבת לייבוש, התיישבו והתחילו להתחמם. בלומפילד התחיל לנגן והבנתי באותו רגע שאין לי סיכוי... אז ארזתי את הגיטרה שלי ונכנסתי לתא והתחלתי לצפות בסשן מבחוץ. בערך באמצע, הם עדיין לא התחילו הקלטות עדיין, הם גרמו לפול גריפין לעבור מאורגן לפסנתר. אני הלכתי לטום ווילסון ואמרתי, 'היי, אולי אני אנגן באורגן? יש לי רעיון נהדר בראש'. טום לא ממש אמר לא. הם התחילו להקליט. השיר היה ארוך מאוד, והלהקה ניגנה כל כך חזק שלא יכולתי לשמוע את האורגן. שמתי את ידי על המקלדת ולא שמעתי מה אני מנגן אבל ידעתי מספיק על מוזיקה כדי לדעת מה אני אמור לנגן. זה היה הטייק השלם הראשון של היום, וכאשר הם הלכו ביקשו לנגן עוד טייק, דילן אמר, 'תגבירו את האורגן'. טום ווילסון אמר, 'אבל הוא לא נגן אורגן'. אז דילן אמר, 'אל תגיד לי מי הוא נגן אורגן. פשוט תגביר את האורגן'. זה היה הטייק של LIKE A ROLLING STONE ופה הפכתי לנגן אורגן" (אל קופר)
ב-5 בינואר בשנת 1998 נהרג סוני בונו בן ה-62, בתאונת סקי.
יחד עם זוגתו, הזמרת שר, הזמר סוני בונו הביא למצעדים בשנות השישים מספר להיטים וביניהם I GOT YOU BABE משובב הנפש. בונו לא ניחן בקול מרשים לשירה אך הוא פיצה על כך בכריזמה רבה. הוא כתב גם את הלהיט "באנג באנג", אותו שרה אשתו לבדה, וגם היה שותף בכתיבת הלהיט NEEDLES AND PINS שביצעה בהצלחה להקת המחפשים.
בשנת 1974 התגרשו סוני ושר ולאחר כמה ניסיונות לרענן את הקריירה הוא הבין להמיר את במת המוזיקה לבמה אחרת – פוליטיקה. בשנת 1988 הוא נבחר לראש העיר של פאלם ספרינגס ובשנת 1994 זכה להיות חבר בקונגרס, שם התמקד בנושאים כאיכות הסביבה, הגירה ושאלות זכויות יוצרים. הוא יצא באופן פומבי נגד נישואים חד מיניים: "אני לא הומופוב ואני לא מתלהם משנאה. אני פשוט לא יכול להתמודד עם זה. זה הכל", הוא אמר.
מזה עשרים שנה נהג בונו לעסוק בספורט הסקי אבל סטיה אחת במסלול החלקה שכזה באתר הגלישה בלייק טאהו, ב-5 בינואר 1998, הפגישה אותו עם עץ והוא נהרג במקום, בגיל 62. משבושש להגיע החלו אשתו הרביעית ושני ילדיו, שנפשו איתו, לדאוג מאוד. חיפושים נערכו אחריו ולאחר ארבע שעות נמצאה גופתו בשלג.
אלמנתו מיהרה להגיב לתקשורת שמדובר בכדורים משככי כאבים שגרמו לשיפוט לקוי בעת הגלישה. שר נפרדה בדמעות, בטקס ההלוויה: "לא משנה כמה עוד אחיה, סוני יהיה תמיד האיש הכי בלתי נשכח שפגשתי". נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, ספד לו: "הבידור המשמח שלו זיכה אותו בידוענות, אך בוושינגטון הוא זכה לכבוד בכך שהיה שותף שנון וחכם בתהליכי קביעת ענייני מדיניות".
ב-5 בינואר בשנת 1969 יצא האלבום השני של תחיית קרידנס קלירווטר ושמו BAYOU COUNTRY.
קודם כל, הנה זכות הדיבור לבסיסט הלהקה, סטו קוק: "האלבום הזה משקף לחלוטין את מה שהלהקה הזו הייתה. הקלטנו אותו באופן חי באולפן כי הכרנו את השירים היטב, אחרי שביצענו אותם פעמים רבות במועדון ושמו "דינו וקרלוס". מעולם לא פגשתי שם את קרלוס אבל דינו היה שם כל הזמן. הופענו שם בקביעות פעם בשבוע. זה האלבום האחרון שהכרנו היטב את שיריו לפני שנכנסנו לאולפן להקליטם. אני אוהב את הצליל של האלבום הזה. יש בו את הצליל העשיר ביותר מכל אלבומי קרידנס. אחר כך כבר הקלטנו באולפנים אחרים והצליל האולפני שלנו נפגע בהתאם".
אז מה יש לנו באלבום המשובח הזה? ובכן, הוא נפתח עם הפגזה אדירה בדמות השיר BORN ON THE BAYOU, שאפשר לחוש בהקשבה לו את הבוץ שמרוח על מגפי ארבעת החברים שמנגנים אותו פה. כן, עד כדי כך.
סולן הלהקה, ג'ון פוגרטי, שכתב את השיר ושר בו בקולו המחשמל, לא באמת נולד באזור של נחל בוצי אלא בברקלי. את האווירה הבוצית הוא קיבל ממחקריו באנציקלופדיות השונות. פוגרטי: "השיר מדבר על ילדות רביעי ביולי. הנחתי את הסיפור באזור של ביצה שבה כמובן מעולם לא חייתי. ניסיתי לכתוב כסופר בלי גיטרה ביד, כשאני את הכל". המתופף, דאג קליפורד, ציין כי זה השיר האהוב עליו ביותר בלהקה.
השיר השני הוא BOOTLEG, ששמו כשם תעשיית התקליטים הפיראטיים שהחלה אז לצמוח. פוגרטי רצה להמחיש בשיר את הדברים הטובים בחיים שמגיעים דווקא באיכות ירודה. פוגרטי: "איך זה שהדברים שהכי רעים לנו, כמו גלידה, ממתקים ואלכוהול, הם המזיקים לנו ביותר? איך זה שהדברים שאנחנו לא צריכים לקחת הם הדברים שדווקא אנחנו הכי רוצים לקבל?".
צד א' של התקליט מסתיים עם קטע הבלוז GRAVEYARD TRAIN, שכול גם סולו מפוחית מפיו של פוגרטי. שמונה דקות ועוד קצת של יופי מוזיקלי.
צד ב' נפתח בסערה רוקיסטית עם GOOD GOLLY MISS MOLLY, הלהיט הותיק של ריצ'רד הקטן. חברי קרידנס יודעים לנגן את הרוק'נ'רול היטב! ואיך שפוגרטי שר? - זו מתנה מאלוהים.
אחריו אנחנו חוזרים לגרוב איטי ומהודק עם PENTHOUSE PAUPER שנע על תבנית הבלוז אבל עם הפתעות. "אם אהיה מהמר, אתם יודעים שלעולם לא אפסיד / ואם אהיה גיטריסט, אהיה חייב לנגן את הבלוז", שר פוגרטי והוא יודע היטב את מה שיוצא מפיו, כי הגיטרה שלו פורצת מיד לאחר מכן בסולו עם תחושה שרק הוא יודע לתת אותה.
אחרי זה מגיע הלהיט הגדול של האלבום ושמו PROUD MARY. ג'ון פוגרטי: "ברגע הראשון בו התחלנו לבצע חזרות על השיר הזה, חשתי כמו קול פורטר. זה נשמע לי מסוג השירים שמו"לים נהגו למכור כמותם לאמנים שונים. זה לא נשמע לי אז כשיר רוק".
פוגרטי: דמיינתי אז משרתת שעובדת בבית של עשירים. היא מגיעה לעבודה כל יום באוטובוס, מחזיקה את חיי העשירים ששוהים בבית ואז הולכת לדרכה בערב".
אך השיר לא הושלם עד שנת 1968 כשפתח את תיבת הדואר שלו ומצא שם מכתב שבישר לו כי הוא משוחרר משירות צבאי. פוגרטי ניסה זמן רב לצאת מהצבא והמעטפה שקיבל בדואר גרמה לו לחשוש מהגרוע מכל - צו גיוס. אך כשפתח את אותה מעטפה וראה מה יש בתוכה, חזרה השמש לזרוח מעל לראשו.
פוגרטי: "זה קרה בדיוק כשהתחוללה מלחמת ויאטנם וחשתי שאבן גדולה נגולה מעל ליבי. אני ממש יצאתי לגינת הבית ורקדתי לי ריקוד של שמחה. לאחר מכן נכנסתי הביתה וכל המשך השיר בא לי ברגע של השראה שנבעה משמחה". עלילת השיר הפכה מסיפורה של משרתת לסיפורה של אוניה בנהר.
הרעיון של האונייה בנהר הגיע דווקא מבסיסט הלהקה, סטו קוק. היה זה כשהלהקה צפתה בתוכנית טלוויזיה ושמה MAVERICK וקוק הכריז בקול את המשפט HEY RIVERBOAT, BLOW YOUR BELL.
שיר זה קיבל גרסאות כיסוי רבות, זמן קצר לאחר צאתו בתחילת 1969. אחת הידועות היא זו של אייק וטינה טרנר. פוגרטי: "הגרסה שלהם מהירה מדי. זה נשמע כמו פרודיה מצד אחד, אך אייק וטינה הפיחו שרוח חדשה בשיר הזה". למעשה, הגרסה של אייק וטינה גם זיכתה אותם בפרס הגראמי על הביצוע, בקטגוריית שיר הרית'ם אנד בלוז הטוב ביותר. עבור פוגרטי הייתה זו הפעם הכי קרובה שלו לגעת בפרס הנחשב הזה.
אבל שנים לאחר הצלחת השיר נכנס פוגרטי לתסבוכת משפטית עם חברת התקליטים של קרידנס ולכן סירב זמן רב לבצע את השיר בהופעותיו. היה זה בוב דילן ששכנע אותו, בשנת 1987, לנגן את השיר במהלך ג'אם ספונטני שהשניים השתתפו בו במועדון בלוס אנג'לס. כיצד דילן שכנע את פוגרטי? הוא אמר לו שאם לא יחזור לנגן את השיר, כולם יחשבו כי אייק וטינה הם אלה שיצרו את השיר הזה. לא היה צריך יותר מזה כדי להחזיר את גאוותה של מרי לבמה.
האלבום נחתם עם KEEP ON CHOOGLIN הקצבי שהמפוחית במהלכו סוערת ואחריה מגיע הגיטרה החשמלית האדירה הזו! לשמוע את זה בתקליט אמיתי (ויניל - אתם יודעים...) ובמערכת סאונד טובה, זו חוויה מסמרת שיער.
אז תגידו כיפאק היי לקרידנס, בימים בהם הארבעה עוד חייכו זה לזה וניגנו היטב ביחד.
ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט: "התקליט החדש של קרידנס סובל מתקלה אחת גדולה - חוסר עקביות. השירים הטובים הם טובים מאד; אבל הרעים פשוט לא מצליחים להתרומם.
הסאונד של הקבוצה מזכיר מאוד את זה של הסטונס המוקדמים - רוק נוקשה ומבוסס בלוז. ג'ון פוגרטי נושא את לפיד הלהקה עם הגיטרה המובילה שלו, בנוסף לעבודת הווקאלית והמפוחית הטובה שלו. הוא גם כתב את כל השירים המקוריים של קרידנס, ועיבד והפיק את האלבום. הוא כנראה ניקה את האולפן גם כשההקלטה הסתיימה.
למרות הדומיננטיות של ג'ון, ללהקה יש צליל כללי מוצק. סטו קוק בבס, האח טום פוגרטי בגיטרה קצב, ודאג קליפורד בתופים כולם מוזיקאים טובים; הם מניחים גיבוי כבד לפוגרטי, והתוצאה היא צליל מהודק מאוד.
הכשל העיקרי של השירים הרעים הוא חוסר מקוריות. GRAVEYARD TRAIN הוא חזרה על GLOOMY באלבום הראשון - שיר שלא היה שווה הרבה מלכתחילה, ו"השיר על הרכבת של בית הקברות שנמשך עד שמונה דקות ושלושים ושתיים שניות, פשוט משעמם. PENTHOUSE PAUPER דומה לשיר THE WORKING MAN, גם מהתקליט הראשון. המוזיקה והמילים טובות, אבל שמענו אותן בעבר. ויש עוד חזרות מטרידות.
בסך הכל, החומר בתקליט לא תמיד חזק, אבל הלהקה מנגנת עם מספיק תאווה כדי להתגבר על הבעיה הזו. עם החומר החזק יותר, היא מצוינת. עם זאת, נראה לי שהלהקה כמעט מיצתה את מלאי הבלוז-רוק שלה. בינתיים הכל טוב. אבל אני חושב (ומקווה) שנראה כיוונים חדשים באלבומים הקרובים שלה".
פוגרטי: "תמונת העטיפה המוזרה והמטושטשת של התקליט הייתה מתנה בלתי צפויה. עלינו להר טמלפאיס עם צלם והוא צילם את התמונה בזמן שעדשת הזום זזה. האם זו הייתה תאונה מבורכת? כשכתבתי את האלבום, ניסיתי לדמיין את העטיפה והתמונה הזאת תפסה את מצב הרוח בראשי. זה למעשה צולם לפני ההקלטות. המנהל שלנו רצה לקרוא לאלבום SWAMP FEVER. חשבתי שזה השם הכי נדוש בכל הזמנים".
לאן יוצאים לבלות הערב - 5 בינואר בשנת 1979.
יוני רכטר ויהודית רביץ ינגנו וישירו יחדיו ב'יד לבנים' שבחולון. שתי הצגות בערב.
מי שרוצה את שלמה ארצי - הוא יופיע הערב בצוותא בתשע בערב. האם הוא יבצע את השיר ״צוותא״? בואו להופעה ותראו.
נורית גלרון תחכה לכם במתנ"ס קיראון ומיקי גבריאלוב וקורין אלאל ישירו יחדיו בחצות בבית-הובן, דיזנגוף 93 ת"א
ומי שרוצה לכוון את מנהרת הזמן דווקא לשנת 1980, הערב יוצג המחזה 'טרמפ למוות', בבת דור שבתל אביב. בשעת חצות. בביקורות נכתב: חנה מרון: "כדאי לראות!" ש. בן פורת: "ניסיון מרתק.. גודש של כישרון".
ב-5 בינואר בשנת 1966 התייצבו הביטלס באולפני CTS כדי להקליט מחדש תפקידי נגינה ושירה לסרט שצולם בהופעתם באצטדיון SHEA בניו יורק. זאת כי צרחות המעריצות כיסו בהקלטה את צלילי הלהקה.
ב-5 בינואר בשנת 1979 יצא התקליט ARMED FORCES של אלביס קוסטלו והאטרקציות.
זה תקליטו השלישי של קוסטלו כאמן והשני עם להקתו הקבועה, כשהתוצרת המוזיקלית שהם מביאים ממקמת אותם צעד נוסף קדימה. האווירה היא מלחמתית, לא פעם בהסוואה מתוחכמת, ושם התקליט המקורי היה "פאשיזם רגשני". עכשיו התמונה ברורה יותר.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט (שהדפסתו האמריקנית הייתה קצת שונה, בסדר השירים, מההדפסה הבריטית): "זה אלבום שהוא קילר בכמה מובנים של המילה. קחו, למשל, את השיר OLIVER'S ARMY. המנגינה נשמעת בהירה וקופצנית, עם ריף מקלדת רועש וזה מספיק כדי לגרום לך לרצות לרקוד בחדר. אבל למעשה, זהו שיר זועם על אימפריאליזם וצבא, שנכתב על פי הדיווחים לאחר ביקור של קוסטלו בצפון אירלנד. ברוחו ועל פני השטח החביבים שלו, השיר הוא להיט. אתה יכול לשמוע את זה בדרך אחת, או אחרת, או שתיהן. נראה שלאלביס קוסטלו לא אכפת ממה שאנחנו עושים עם זה, וזה חלק לא קטן מהקסם שלו.
קוסטלו כותב שירים חמקמקים לפעמים, מפוצצים במשפטים שלא תמיד אפשר לתפוס. הוא שר על אלימות עם רומנטיקה תוססת, ועל אהבה עם רצח בלבו. הוא כותב יצירות קצרות ובוטות שלא מתיימרות להיות אמנותיות, למרות שהן כן, ולא דורשות שיתייחסו אליהן ברצינות, למרות שהן מדהימות ומהותיות יותר מכל מה שעולם הרוק הפיק מזה זמן רב. אתה נאלץ לקחת את זה או לעזוב את זה.
יש רק דרך אחת להאזין למוזיקה של אלביס קוסטלו: הדרך שלו. השירים כל כך קצרים והתמונות נחרטות באופן חזק ומהיר, ואז מוחלפות בחדשות אפילו חזקות יותר. יש עומס יתר של פיקחות על התקליט עם ביטויים מתוחכמים יותר ממה שתריסר שירים יכולים לשאת בדרך כלל. אבל הקצב המהיר מקל על זה.
השירים של קוסטלו צפופים כמו אלו פעם של בוב דילן, מונעים על ידי אמונתו של הזמר שאם השורה הזו לא תיגע בך, השיר הבא יצליח, והם דחוסים כל כך חזק שהם מתאימים לגילוי מחדש אינסופי. יש לו גם משהו כמו הפזיזות של דילן הצעיר, להיות לוהט דיו כדי לפשט כל דבר למען שורה טובה, ולהיות כותב טוב מספיק כדי להתחמק מזה. משחקי המילים שלו כל כך שערורייתיים שאי אפשר לעמוד בפניהם. ההפקה של ניק לאו משובחת, עם תופים שנשמעים כמכונת ירייה וזיקות רבות לסיקסטיז ולביטלס.
נכון לעכשיו, אלביס קוסטלו משמש מתווך נלהב ומוכשר בזעם, באמצע הדרך בין המכירות הרבות ביותר של הרוק לבין השוליים הכי זועמים של הגל החדש שלו. הוא רוצה להיות נועז, אבל הוא גם רוצה לרקוד. הוא היה רוצה לשקוע ולמכור תקליטים בו זמנית. הוא מודע לכל זה. אחרי הכל, זה רק רוק'נ'רול, אבל הוא לוקח את זה עד הקצה".
במלודי מייקר נכתב אז בביקורת: "יש פה פחות מתקפה ופחות אגרסיה. במקום זה אנו מקבלים מצגת נינוחה יותר של אנרגיה ודיוק, מהסוג שצץ מאמנים עם בטחון עצמי מוצדק. מי היום יוצר תקליט עם תריסר שירים שאין בהם אחד מיותר?".
ב-5 בינואר בשנת 1973 סימן ברוס ספרינגסטין את צעדו הראשון והמשמעותי בקריירה מרשימה ביותר, עם הוצאת תקליט בכורה.
שם התקליט הוא GREETINGS FROM ASBURY PARK N.J וברוס היה עדיין רחוק מהילת הרוק שאפפה אותו בהמשך, כשלסטר באנגס, מעיתון רולינג סטון, ניגש לכתוב ביקורת על תקליט זה:
"אתם זוכרים את פי.אף. סלואן? ודאי שאתם זוכרים. זה היה בימים בהם כל זמר פולק עם מפוחית נשטף בקדחת הדילן ובדק כמה הברות הוא יכול להכניס בכל משפט נתון. היה את טאנדין אלמר ודייויד בלו אבל אף אחד מהם ודומיהם לא הצליח להביס את מר סלואן, שהחל בכתיבת שירי SURF ונשאב לכתיבת שירים כמו EVE OF DESTRUCTION ו- SINS OF A FAMILY. כל השירים שכתב היו שטופים בשנאה. עכשיו אנחנו בשנת 1973 והדבר האחרון שאנחנו צריכים זה את פי.אף.סלואן. אבל הנה הוא ניצב פה שוב מולנו וקוראים לו הפעם ברוס ספרינגסטין, שבא להראות לנו כי הגיע מאחד האזורים הגרועים והכי לא מעניינים שבניו ג'רזי.
שומעים שלהקת THE BAND השפיעה עליו ויש בעיבודיו משהו מואן מוריסון. ברוס לוקח את שני האלמנטים ומערבב אותם למשהו לא מעניין. אבל זו רק ההתחלה. מה שמייחד את ברוס כיוצר גרוע הוא המילים שהוא כותב ושר. הוא דוחס כמות מילים גדולה יותר מכל אלבום אחר שיצא לאחרונה. כבר בשני המשפטים הראשונים בשיר הפתיחה שלו, שנקרא BLINDED BY THE LIGHT, הוא גורם למנת יתר חסרת אוויר, כשמשם הדברים רק הולכים ונהיים מורכבים יותר. כמה חבל ש- B.S (באנגס מתייחס לראשי התיבות של ברוס ספרינגסטין כשהוא מקשר אותם עם ראשי התיבות של 'בולשיט' - נ.ר) מראה לנו כי הוא לא שם קצוץ עלינו. הוא משחק איתנו משחקי מילים של 'תפוס כפי יכולתך' וזה מעצבן".
אותו עיתון הציב את התקליט הזה במקום ה-379 בדירוגו את 500 התקליטים הטובים בכל הזמנים. בתכל'ס, אני לא חובב דירוגים מהסוג הזה, כי הם לא משקפים את מה שהיה בזמן אמת, אבל משעשע לראותו מדורג שם ולהבין כי תקליט זה עשה דרך משמעותית מהיום בו הגיח לקהל מנומנם יחסית. לי ברור דבר אחד - כששאלתי עד כה אנשים על התקליט האהוב ביותר עליהם של ברוס, לא היה אחד מהם שהצביע על תקליט זה. אני חושב שזה אומר משהו. ועם זאת, נכון שבא לכם להקשיב לו כעת?
גם זה קרה ב- 5 בינואר:
- בשנת 1923 נולד סאם פיליפס, שידוע כאיש שפתח בממפיס אולפן הקלטות בו התגלה לראשונה אלביס פרסלי. האולפן של פיליפס הפך להיקרא בשם SUN והפך לאגדה.
- בשנת 1971 תפס בוב דילן מעריץ אובססיבי בשם איי ג'יי ווברמן, שחיטט בפחי הזבל שלו. ווברמן הוציא לאחר מכן ספר על דילן שהתבסס על מה שמצא בפחים.
- בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד במועדון MARQUEE הלונדוני. ביקורת על ההופעה במגזין QUEEN ציינה שגיטריסט הלהקה (סיד בארט) נראה מצוברח והמתופף לא הפסיק להלום באופן מונוטוני בתופים, בעוד האורות מסביב מרצדים. אותה ביקורת הוסיפה שאחרי עשרים דקות הפכה ההופעה למשעממת ביותר.
- בשנת 2016 נעצר דונלד פייגן, סולן ומייסד סטילי דן, על ידי משטרת ניו יורק והואשם בתקיפת אשתו בביתם. פייגן, הואשם כי דחף אותה למסגרת חלון משיש, והפיל אותה על הרצפה, בדירתם שבמנהטן.
- בשנת 1966 הופיעה להקת המי בתוכנית הטלוויזיה הבריטית של הבי.סי.סי, A WHOLE SCENE GOIN. חברי הלהקה עשו תנועות של 'כאילו לנגן' (או בעגה ישראלית מקצועית - תזמורת בצורת), בזמן שברקע הושמעו שיריהם, OUT IN THE STREET ו- IT'S NOT GOOT. גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, נשאל שאלות מהקהל שבאולפן, כשאחד שאל: "קראתי שאתה בדר"כ נוטל סמים. האם זה אומר שאתה בדר"כ מחוק על הבמה?" טאונסנד לא היסס וענה לו: "לא, זה אומר שכל הלהקה מחוקה ברוב שעות היממה".
- בשנת 1979 מת בסיסט הג'אז המופלא, צ'ארלס מינגוס. בן 56 במותו.
- בשנת 1974 הגיע בסיסט הרולינג סטונס, ביל ווימן, ללוס אנג'לס על מנת להתחיל את הקלטות אלבום הסולו הראשון שלו, שנקרא MONKEY GRIP. האלבום, שיצא בחודש יוני, היה אלבום סולו ראשון של חבר כלשהו בלהקה.
- בשנת 1984 יצא בארה"ב תקליטון חדש לג'ון לנון, שכבר לא היה אז בחיים. זה בא עם השיר NOBODY TOLD ME. לנון כתב את השיר הזה בשנת 1976 עם השם הזמני EVERYBODY'S TALKIN, NOBODY TALKIN והקליט אותו בסשנים לאלבומו DOUBLE FANTASY משנת 1980, אך החליט לא לכלול אותו ובמקום זאת נתן אותו לחברו ללהקת הביטלס, רינגו סטאר. רינגו התכוון להקליט את השיר לאלבומו משנת 1981, STOP AND SMELL THE ROSES, אבל כאשר לנון נורה ונהרג, ב-8 בדצמבר 1980, הוא לא חש בנוח להקליט אותו. ההקלטה של לנון נכללה בסוף בתקליט MILK AND HONEY - אלבום המורכב משירים שהוקלטו במהלך הסשנים של DOUBLE FANTASY אך הושמו בצד. זה היה להיט גדול לאחר המוות, שהגיע לטופ 10 גם בארה"ב וגם בבריטניה.
- בשנת 1998 מת הבסיסט קן פוסי, שניגן בלהקת LOVE האמריקנית המעולה. סיבת המוות הייתה סרטן במוח. בן 55 במותו. גם אריק היידוק, הבסיסט המקורי של ההוליס, מת ביום זה בשנת 2019. מצד שני, ביום זה בשנת 1949 נולד כריס סטיין, הגיטריסט של להקת בלונדי.
- בשנת 2004 נורה ריי דייוויס (המנהיג של להקת הקינקס) ברגלו במהלך חופשה בניו אורלינס. הוא נורה לאחר שרדף אחרי שני בחורים שגנבו את הארנק של חברתו. אחד השודדים נעצר וריי ישיר על האירוע בשירו, THE BIG GUY.
- בשנת 1979 הפך פסקול הסרט 'שגעון המוזיקה' (SATURDAY NIGHT FEVER) לרב המכר הנמכר ביותר בהיסטוריה, עד אז. הפסקול יצא כחודש לפני צאת הסרט ובכך הצליח לשווק היטב את הסרט, בכיכובו של ג'ון טרבולטה, שאנשים נהרו בכמויות אדירות לראותו מפזז על הרחבה החשמלית בחליפתו הלבנה.
ב-5 בינואר בשנת 1973 יצא תקליט הבכורה של להקת איירוסמית'. אתחיל בביקורת שפורסמה בעיתון SOUNDS על האלבום.
"זה רוק'נ'רול מחוספס ונועז. למרבה הצער, הכל נעשה בעבר על ידי אינספור להקות. עם זאת, אין זו סיבה שאירוסמית' לא אמורה גם היא להתנסות בזה. הלהקה מונה חמישה חברים ולסולן הראשי, סטיבן טיילר, יש נגיעה מוגדרת בקולו מבית הספר של פול רודג'רס. קצב האלבום מהיר, ודי עקבי, אך מאט בשיר השלישי עם מנגינה שנקראת DREAM ON. הקול של טיילר וצלילי הגיטרות מקנים איזון יפה. צד שני ממשיך עם עוד שלושה רוקרים המציגים עוד כמה מעבודות הגיטרה המשובחות של ג'ו פרי. הלהקה מתארת את המוזיקה שלהם כ'רית'ם אנד בלוז עם הרבה עידון', ובמסורת הרית'ם אנד בלוז האמיתית הם סוגרים את האלבום עם הגרסה שלהם ל- WALKIN' THE DOG. אני חייב להתוודות שמעולם לא שמעתי את הלהקה לפני כן אבל אני אוהב אותם. האלבום השני שלהם ייצא ב 29 בנובמבר, ואם הוא טוב יותר, או טוב כמו זה, אני חושב שכולנו נשמע עליהם הרבה יותר".
עד כאן הביקורת. טיילר אהב מאד רוק'נ'רול טוב, אך לא פעם הרוק הזה גם גרם לו לבכות, כפי שסיפר על מקרה שקרה לו אי שם בשנת 1969, כשבא לראות הופעה של לד זפלין בבוסטון: "בכיתי פעמיים בלילה הזה. הפעם הראשונה הייתה כי זפלין היו כבדים בטירוף. לא הייתה לי אפשרות רגשית אחרת להביע לנוכח המעמד. הפעם השנייה שבכיתי באותו אירוע הייתה כשג׳ימי פייג׳ יצא מחדר ההלבשה, עם הבחורה איתה גרתי עד אותו רגע בניו יורק".
עכשיו, ברשותכם, אתמקד באותו להיט, מהאלבום הראשון, שנקרא DREAM ON. זה היה הסינגל הראשון שהלהקה הוציאה, בשנת 1973. טיילר עבד על השיר לסירוגין במשך כשש שנים, הוא הצליח להשלים את זה בעזרת שאר הלהקה. פריצת דרך הגיעה כשטיילר קנה מקלדת RMI בכסף שמצא במזוודה מחוץ למקום בו שהתה הלהקה. "אירוע המזוודה" הפך לחלק מסיפורי הפולקלור של הלהקה. טיילר לא אמר לחבריו ללהקה שהוא מצא סכום גדול של כסף וכשגנגסטרים הגיעו לחפש אותו, הוא המשיך לשחק את הלא יודע.
אביו של טיילר היה מוזיקאי שעבר הכשרה קלאסית, וכשסטיבן היה בן שלוש, הוא נהג לשכב מתחת לפסנתר ולהאזין לנגינה של אביו. בספרו כתב הזמר: "שם קיבלתי את מהלך האקורדים של השיר הזה".
על השיר DREAM ON אמר טיילר: "זה על הרעב להיות מישהו. תחלום עד שהחלומות שלך יתגשמו. הוא הוסיף, "השיר הזה מסכם את החרא שאתה אוכל כשאתה בלהקה חדשה. רוב המבקרים שחטו את האלבום הראשון שלנו ואמרו שאנחנו מחקים את הסטונס. השיר הזה משקף את הכעס שלי על העיתונות, שעדיין קיים בי".
זה היה השיר שהציל את אירוסמית' מקבלת בעיטה מחברת התקליטים שלה. אלבומה הראשון לא נמכר מכיוון שחברת התקליטים לא קידמה אותו והעדיפה להתמקד באלבום הבכורה של ברוס ספרינגסטין. הנהלת הלהקה התעקשה להוציא את DREAM ON כסינגל. הטריק הצליח, השיר (עם צלילי המלוטרון שטיילר ניגן) זכה להשמעות והלהקה נשארה בחברת התקליטים. השיר לא הפך להיט ענק אז, אבל סימן הבטחה גדולה. רק כשיצא שוב, בסוף 1975, הוא זכה להצלחה רבה.
גיטריסט הלהקה המוביל, ג'ו פרי, לא אהב את השיר הזה. "בעיניי הרוק'נ'רול עוסק באנרגיה והעלאת מופע. אלה הדברים שמשכו אותי לרוק והנה השיר הזה הוא בלדה. לא ממש הערכתי את המוזיקליות שבו עד מאוחר יותר, אבל ידעתי שזה שיר נהדר ולכן הכנסנו אותו לסט שלנו. אבל אם נאלצנו לבצע הופעות קצרות - השיר הזה לא היה בפנים, כי העדפתי להתמקד בשירים קצביים".
סטיבן טיילר סיפר שזה היה השיר היחיד באלבום הראשון של הלהקה בו השתמש בקולו "האמיתי". הוא היה חסר ביטחון באשר לקולו אז. בהמשך זה כמובן השתנה.
ה-5 בינואר בשנת 1976 היה יום עצוב במחנה הביטלס.
כי זה היום בו נורה למוות העוזר המסור מאד שהיה להם, מאל אוונס. רבים מכירים את ג'ורג' מרטין ובריאן אפשטיין כאנשים שהיו לצד הביטלס, אך לולא מאל אוונס, שהיה לצידם גם הוא בכל רגע נתון מההתחלה ועד הסוף, הדברים היו נראים אחרת.
מאלקולם אוונס, שעבד לפני כן למחייתו כטכנאי טלפונים, פסע יום אחד ברחוב בליברפול כשלפתע שמע צלילי מוסיקה שבקעו מכיוון מועדון שהיה ממוקם במרתף. היה זה מועדון 'קאוורן' והלהקה הייתה הביטלס. הוא הסתקרן, נכנס פנימה ומאז עשה הסבה מקצועית כעוזר הביטלס. אבל מאז שנת 1970 הביטלס כבר לא היו קיימים ומאל אוונס שקע למסלול של שדים וצריכת קוקאין רבה. החלום שלו היה להוציא את ספרו האוטוביוגרפי.
בתחילת דצמבר 1975 החל אוונס לעבוד ג'ואי מולנד. הגיטריסט שהיה פעם בלהקת באדפינגר (שאוונס החתים אותה לחברת אפל של הביטלס). מולאנד הנהיג אז להקה חדשה בשם NATURAL GAS ואוונס קיווה מאד שההקלטות שהם יעשו בלוס אנג'לס יניבו פירות טובים. כמה ימים לאחר מכן, ב- 14 בדצמבר, קיבל אוונס שיחת טלפון מפול מקרטני. לאחר מכן כתב אוונס שהא ממש נלהב מההזמנה להצטרף לסיבוב ההופעות של חברו משכבר הימים. "אני מרגיש שהחברות שלנו חזקה כתמיד. אני בהחלט מעריץ את כל מה שהוא עשה. הוא אדם ראוי להערצה ומכובד מאד במקצוע שבחר". אבל המסלול של חייו שאב אותו למטה. הוא התגעגע לאשתו, לילי, והיה במצב מדוכדך ביותר מאחר והיא הגישה בקשה להתגרש ממנו, בחג המולד של 1975.
ב-3 בינואר 1976 הוא התקשר לטום אוונס, מלהקת באדפינגר. "אם יקרה לי משהו," הוא אמר לו, "אתה יכול לטפל בלילי?” ואז, באותו ערב, מאל ביקש מחברתו, פראן יוז בת ה-26, להיות עדה לכתיבת צוואתו. המסמך צלל לפסים בעייתיים. "בבקשה תסלחו לי. אהבתי את העולם, אבל אני לא יכול להתמודד".
פראן ואוונס גרו בדירת דופלקס שכורה בלוס אנג'לס כשב-5 בינואר היא התקשרה לג'ון הורני, שעבד עם אוונס אז על כתיבת ספר שנושאו הוא הביטלס. הורני, שהגיע במהירות לדירה, סיפר לאחר מכן כי מצא את אוונס מסומם, מטושטש ובוכה באופן קיצוני. בשיחה זו ביקש אוונס מהורני שיגיד לג'ואן לינרד, שעבדה עימם על הספר, ששניהם ימשיכו את המשימה בלעדיו. לאחר מכן עלו שני הגברים לחדר השינה שבקומה השניה, כששם שלף לפתע אוונס רובה לא טעון, שהורני ניסה להוציא מידיו אך ללא הצלחה.
יוז התקשרה למשטרה וביקשה שיגיעו בדחיפות כי בן זוגה לקח ואליום וכעת הוא מנופף ברובה באופן מסוכן. ארבעה שוטרים הוזנקו למקום כששניים מהם, דייויד קרמפה בן השלושים ורוברט בראנון בן ה-27, עלו לקומה השנייה. ברגע בו אוונס ראה את השוטרים, כיוון לעברם את הרובה. השוטרים צעקו לו להניח את הרובה אך הוא סירב וספג שישה קליעים מהם שהרגו אותו במקום.
גופתו נשרפה ב-7 בינואר כשבטקס ההלוויה נכח הזמר הארי נילסן, אך לא היה שם מישהו מהביטלס.
בואו לגלות עוד הרבה על מאל אוונס בספר הביטלס השלם היחיד בעברית - "ביטלמאניה!"
ב-5 בינואר בשנת 1976 יצא האלבום DESIRE של בוב דילן.
באלבום זה יצר דילן סאונד חדש ורענן. יום אחד הוא נסע בדרכים, כשנתקל בנגנית כינור בעלת מראה אקזוטי. שמה היה סקארלט ריברה. הוא נדלק עליה והזמין אותה לחזרה מוזיקלית איתו באולפן שלו. היא הסכימה, הגיעה, שלפה את הכינור והחלה לעבוד עם דילן על שירים חדשים שכתב. היא ודילן לבד באולפן.
הכימיה המוזיקלית בינה לבין דילן נוצרה באופן מיידי. בהתחלה דילן ניגן בגיטרה אקוסטית ובהמשך החזרה הוא עבר לפסנתר וניסה לנגן את אותם השירים באופן שונה.
בוב דילן החל בזמן הזה לשיר כשההברות של מילותיו מודגשות באופן ברור. זה נשמע כדילן שונה לעומת הדילן של השנים הקודמות. ליצירתו החדשה הוא הביא קונספט שירה ברור וחד. אחרי החזרה עם ריברה, דילן הציע לה להתלוות אליו לראות הופעה של איש הבלוז, מאדי ווטרס. דילן נראה נלהב כל הערב מהתגלית החדשה שלו וריברה חשה באותו רגע שחייה השתנו.
דילן נהג אז לבלות בפאבים שקרובים לביתו ואהב לעלות לבמה ולג'מג'ם עם כל מי שהגיע לשם וניגן. בחור נוסף שנהג להגיע למקום היה נגן בס בשם רוב סטונר, שהייתה לו אז להקה משלו בשם ROCKIN ROBIN AND THE REBELS. סטונר ודילן הכירו עוד משנת 1971 כשנפגשו בסן פרנסיסקו. דילן הכיר את סאונד הבס של סטונר והעריך את הידע המוזיקלי שלו. הפעם הוא ידע שהוא רוצה את סטונר בלהקה החדשה שהוא מקים.
הוא גם מצא פרטנר יעיל לכתיבת שירים עמו. זה היה ז'אק לוי והשותפות היצירתית בין שניהם תרמה ליצירת קונספט כתיבה בסגנון 'מספרי סיפורים'. זו הייתה הפעם הראשונה שדילן כתב שירים באופן שווה עם שותף.
דבר נוסף שהיה חדש עבורו אז היה השימוש בספר מיוחד שעזר לו בכתיבת מילים. זה היה ספר של חרוזים וכשדילן נתקל בו לראשונה, הוא הצהיר מיד שספר כזה היה חוסך לו זמן רב של כאבי ראש בחיפוש אחר החרוז המתאים.
שיר שכתוב היטב בצורת סיפור הוא הקטע שפותח את האלבום, HURRICANE. זה סיפור על מתאגרף לשעבר בשם רובין 'הוריקן' קרטר, שנקלע ב-17 ביוני 1966 לסצנת רצח בבאר בפטרסון, ניו ג'רזי, בה נמצא אשם ביחד עם חברו ג'ון ארטיס ברציחת שלושה אנשים לבנים. הרצח נראה על פניו כרצח ממניעי גזע וכל אחד מהשניים נידון לארבעה מאסרי עולם.
המקרה של קרטר מורכב ומלא בתקלות משפטיות. עדי ראיה תיארו שני גברים שחורים כרוצחים והמשטרה שלפה את קרטר ואת ארטיס, שהיו שחורים, אך לא התאימו לתיאור הרוצחים. הם שוחררו, וקרטר חידש את קריירת האגרוף שלו, אך כעבור חודשיים הוא וארטיס הואשמו שוב ברציחות כשגורלם היה תלוי בעדותם של ארתור בראדלי ואלפרד בלו, שני גברים לבנים עם עבר פלילי, שהיו בדרכם לשדוד מפעל והפכו עדים לירי. קרטר נשפט ל -30 שנות מאסר עולם וארטיס נידון ל-15 שנים בכלא. בראדלי ובלו קיבלו עונשים מופחתים על פשעיהם.
בכלא עבד קרטר ללא הפסקה לספר את סיפורו כדי להרוויח את חירותו. רבים הזדהו עם מטרתו, כולל סופר שעזר לו לפרסם את האוטוביוגרפיה שלו, שפורסמה בשנת 1974. קרטר שלח עותק לדילן, שגילה עניין רב והגיע לבקרו בבית הכלא RADWAY שבניו ג'רזי. השניים מצאו שפה משותפת וניהלו שיחות שנמשכו שעות ארוכות ובמהלכן כתב דילן נקודות עניין במחברתו. המטרה שלו הייתה להביא את סיפורו של קרטר לקהל הרחב ואולי כך להשיג לו שחרור אל העולם החופשי.
דילן דאג במהלך סיבוב ההופעות שלו לאחר מכן לערוך מופעי צדקה עבור קרטר, שקיבל בזכות ההכרה הציבורית משפט חוזר בשנת 1976.
השיר ROMANCE IN DURANGO מספר על פורע חוק שבורח עם אהובתו מזרועות החוק כשברקע הנופים האקזוטיים של מקסיקו.
השיר BLACK DIAMOND BAY מספר על קריסתו של אי קטן מנקודת מבטו של אדם שצופה מחדרו במלון על האי הזה. סוף השיר מגלה שאותו איש למעשה צפה בטלוויזיה בכתבה על רעידת אדמה קשה.
תחילת ההקלטות לאלבום DESIRE היו מבולבלות עבור האמן והאנשים שמסביבו. דילן היה אמנם כותב שירים ומבצע נהדר, אך העיבוד המוסיקלי לא היה הצד החזק אצלו. וכך הוא נכנס לאולפן עם 21 נגנים שחיכו לו שם כדי להתחיל את ההקלטה. חמישה גיטריסטים חיכו לו שם. ביניהם גם אריק קלפטון. היה כאוס באולפן ללא שליטה. קלפטון ראה שהוא לא ממש נחוץ והחליט לעזוב. אך לא לפני שהביע בפני דילן את דעתו האישית שצריך לצמצם באופן משמעותי את הרכב הנגנים לאלבום הזה. דילן, שכתב פה ערימה של שירים אישיים יפהפיים, חיפש באופן לא נחוץ את הסאונד הגדול עם מאסת כלי הנגינה. שיקול מוטעה.
הסשן הראשון הזה (עם קלפטון) הניב גרסה מקפיצה של השיר 'הוריקן'. שלושה גיטריסטים ניגנו בו זמנית, בנוסף לחצוצרות וסקסופונים. אחד הגיטריסטים היה דייב מייסון (שהיה לפני כן בלהקת טראפיק והיה חבר לדקה וחצי בדרק והדומינוס עם קלפטון). הכאוס היה מוחלט.
ריברה הכנרית, שלא היה לה שום ניסיון אולפני לפני כן, מצאה קושי רב בסשן הזה. בייחוד אחרי שעבדה עם דילן באופן אינטימי על השירים האלה. זו הייתה הפתעה לא נעימה ומציפה עבורה. דילן החל להבין שמשהו לא בסדר בתמונה. וכך הוא החל לצמצם את הרכב הנגנים עד שהגיע לצליל החדש והרענן שאני מכירים באלבום DESIRE. את עמדת התופים איכלסה כל קשת מתופפי הסשנים הידועים, עד שדילן בחר במתופף בשם האווי ווית'.
וכך, עם ההרכב החדש הוא הקליט מחדש את שיריו החדשים והבין שגילה מכרה של זהב. הצליל נשמע כה זך, אנרגטי ואף צועני. משהו שלא נשמע ממנו עד כה. חמישה שירים מהאלבום הוקלטו בסשן הראשון של ההרכב המצומצם. טייק אחר טייק הוכתרו כמוצלחים.
השיר שחותם את האלבום נקרא SARA והוא על אשתו של דילן, עמה התחתן בשנת 1965. אך בזמן הכתיבה של השיר הזה האווירה ביניהם משכה לכיוון של גירושים. זהו אחד השירים הבודדים עד כה בו דילן כתב באופן חשוף לגמרי על עצמו מבלי להסתתר מאחורי דימויים. בשיר הזה הוא נשמע כאחד שמנסה נואשות להתפייס עם אהובתו. באותו יום של ההקלטה הזו הגיע דילן לאולפן כשהוא תשוש נפשית אחרי יום שלם בבית המשפט, בו נאלץ לתת עדות אופי עבור מנהל חברת התקליטים, קלייב דייויס. בנוגע לשרה - דילן התגרש ממנה (באופן מכוער למדי) בשנת 1977.
יש הרואים בשיר ONE MORE CUP OF COFFEE שיקוף נוסף ליחסיו העכורים עם שרה. השיר מספר על בחורה צוענייה שאהובה חייב לעזוב אותה בכדי ללכת אל העמק שלמטה. אמילו האריס היא זו ששרה את קולות הרקע בשיר הזה. בתקופה הזו החלה האריס לצמוח כאמנית קאנטרי, אחרי שיתוף פעולה מוצלח שלה עם הזמר גראם פארסונס, בו הייתה גם מאוהבת עד מותו. האריס הוציאה שנה אחרי DEIRE אלבום סולו שלה שקטף את פרס הגראמי.
דילן לא הכיר את אמילו האריס היוצרת. היא הובאה לאולפן על ידי איש מחברת התקליטים COLUMBIA, שאהב את יצירתה וידע שדילן מחפש זמרת ליווי. האריס לא הכירה את השירים שהוצבו לפניה באולפן ונאלצה לשיר אותם באופן ספונטני כשהיא עוקבת אחרי שפתיו של דילן ביחד עם דף המילים שניצב מולה. והחיפוש שלה אחרי שירתו הוא שהגיע לתקליט ועזר לאווירה הלא מהודקת אך מיוחדת הזו. קסם ספונטני.
שיר נוסף שנראה כאחד שנכתב על יחסיו הרעועים של דילן עם שרה היה ISIS. השיר נדבר על בחור שעוזב את אשתו ויוצא למסע על גבי סוס פוני. בדרך הוא פוגש בדמות נוספת ושניהם תרים אחרי אוצר. בשלב מסוים במסע מתחילים הגעגועים של אותו איש לאשתו שעזב. הדמות שהצטרפה אליו למסע מתה לפתע והוא ממשיך לבדו בחיפושים. בסוף הוא מגיע למקום בו אמור להיות האוצר ומגלה שם קבר ריק. ברוב ייאושו ותסכולו הוא גורר את גופת חברו המת לתוך הקבר ומחליט לרכב בחזרה לכיוון המקום אותו נטש בהתחלה. אישתו הנטושה מקבל אותו בחזרה.
כשדילן חזר להקשיב להקלטות שנעשו, הוא היה מרוצה. היה לו קלף חזק מאד ביד, אחרי האלבום BLOOD ON THE TRACKS.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "זה הוא אלבום מאוד מיוחד, למרות שהגישה האנטי-מוזיקלית של בוב דילן מונעת ממנו גדולות. עם זאת, איכשהו, האנטי-מוזיקה של דילן מאוד מפתה. הבעיות האמיתיות עם התקליט הזה טמונות בתחומים אחרים.
מה שהכי בולט בתקליט הוא שזהו מאמץ כל כך שיתופי. דילן עובד צמוד עם המוזיקאים והזמרים הללו - ביניהם, הכנרת סקרלט ריברה, הבסיסט רוב סטונר והמתופף הווארד ווית' (מצוות הרולינג ת'אנדר), אבל זה עדיין האלבום של דילן. לו הייתה ניתנת לקבוצה הזדמנות להקליט ביתר זהירות, התקליט היה יכול להיות שובר הקופות ששובר שיאים.
לא לגמרי ברור מה תרם ז'אק לוי לשירים. במובנים רבים, הם מתאימים לעבודות אחרות של דילן. אבל ההומור שחסר מאז ג'ון ווסלי הארדינג נמצא כאן בשפע והדימויים הם המפותחים ביותר מאז NEW MORNING. מצד שני, יש פה לא מעט חריזה מאולצת.
אבל הכי קשה לקבוע מי אחראי לשינוי המשמעותי ביותר בכתיבתו של דילן, שמתבטא בשירים הנוגעים לנשים. בעבר, דילן זיהה רק שני סוגים של נשים: "מלאכיות", שתפקידן היה להציל את הגבר (מהנשים עצמן לעתים קרובות), ו"כלבות", שתפקידן היה לאכזב אותו, אם לא בניסיונות גלויים. הכלבות נהנו מתקופת השיא שלהן בתקופת השיר JUST LIKE A WOMAN, כמובן, והחזרה הבולטת שלהן ב- BLOOD ON THE TRACKS הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך שהאלבום ההוא נחשב לחזרה של דילן לתור הזהב. המלאכות שלטו מקו הרקיע של נאשוויל ועד PLANET WAVES, ויש סיבה להאמין שדילן עדיין מחזיק במשהו מהחזון הזה.
אבל עיקר השירים הם סיוטים, חזיונות של אדם שבורח ממשהו שהוא לא יכול להגדיר, או סיפורים אחרים על הפחד כשאין לאן לפנות.
התיעוד רק מדשדש, למעשה, כאשר הוא מנסה לכתוב או לשכתב היסטוריה אמיתית. אני מאמין לווידוי של דילן בשיר SARA, אבל אני לא סומך עליו. השיר HURRICANE הוא הגדרה. כל העניין לא סביר מדי עבור החיים האמיתיים, אם כי זה אכן קרה. דילן אפילו שר במידה של חוסר אמון, ובסופו של דבר, הזעם שלו די חסר אונים.
בעיה זו מציגה את עצמה בצורה המפורשת והמסורבלת ביותר בשיר על ג'ואי, שיר הלל לג'ואי גאלו, המאפיונר שדיכא מהומה באטיקה ולאחר מכן, עם שחרורו, זירז, עם אחיו, את מלחמת האספסוף המודרנית האכזרית ביותר. דילן היה כמובן רוצה לכתוב בלדה על פורעי חוק, וליצור מעין בילי הנער מבריון מודרני.
מפוקפק ככל שיהיה, השיר על ג'ואי מפתה מוזיקלית. הפזמון שלו הוא אולי הזכור ביותר באלבום, ויש תשוקה בשירה ובנגינה מרוממת. זה מספק איזושהי מידה לכוחו המתמשך של דילן ככותב שירים ומחפיץ מיתוסים. יש כאלה מאיתנו שתמיד יאמינו שדילן מדשדש עד שהוא יחזור לרוק'נ'רול הלוהט שהניע את עבודתו באמצע הסיקסטיז, בדיוק כמו שיש כאלה שלעולם לא יאהבו באמת את המוזיקה שלו שוב. בעודו כותב אלבום מלא בהוריקנים, מבחן הכישרון של בוב דילן הוא באמת שכולנו ממשיכים להקשיב ולקוות לעתיד טוב יותר".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459
