רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-5 במאי (5.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "התרומה של בריאן ג'ונס לרולינג סטונס בשנת 1968 הייתה מינימלית למדי. תרומתו ירדה כבר די הרבה זמן, כן. בריאן עבד איתי קשה מאוד בימים הראשונים של הרכבת הרולינג סטונס, ואני ובריאן באמת נכנסנו למהות של עניין שתי הגיטרות הזה, של לנסות לגרום להן לעבוד ביחד. כמעט יכולנו לקרוא את המחשבות זה של זה. אבל בריאן גם היה הקורבן הראשון של הטריפ להיות כוכב, והוא ירד מעניין הגיטרה מהר מאוד, במיוחד ברגע שמיק ואני התחלנו לכתוב שירים ביחד. אני חושב שהוא התרעם על זה מאוד, והתגובה שלו לזה הייתה להשקיע יותר זמן בלחפוף את השיער שלו מלהשקיע בזמן לעשות תקליט. למרות שאוסיף שהוא תרם בדרכים אחרות, כמו הוספת הצבעים השונים עם כלים אחרים. היה לו כישרון מדהים להיכנס לאולפן, ומה שלא היה שם, ואולי הוא מעולם לא נגע בכלי הזה בחייו לפני כן, אבל עד שהשיר הגיע לחצי הדרך, היה לו ריף, כמו הסיטאר ב-PAINT IT BLACK, או לפעמים פעמונים ומרימבות, כל הדברים האלו. אז הוא תרם רבות בהפיכת התקליטים של הרולינג סטונס לצבעים האקזוטיים הנוספים האלו" (קית' ריצ'רדס בשנת 1988)

ב-5 במאי בשנת 1973 יצא אלבום סולו לפול סיימון ושמו THERE GOES RHYMIN' SIMON.

אז הייתה זו תקופה בה לרדיו בי.בי.סי היו הנחיות נוקשות לגבי מה ששודר או לא. בשנת 1970 היה זה איסור על כל התייחסות לירית למוצר מסחרי שחייב את להקת הקינקס לשנות את המילים "קוקה קולה" ל"צ'רי קולה" כחריזה בלהיט "לולה". שלוש שנים מאוחר יותר, לא היה שום סיכוי שאותו תאגיד יאשר שיר בשם KODACHROME. זה השיר שפותח את האלבום הזה והוא נקרא על שם סרט הצילום 35 מ"מ של חברת הצילום קודאק. הסינגל יצא רק בארה"ב כי תחנות הרדיו באנגליה לא הסכימו לשדר שיר שיש בו פרסומת.

בתחילה קרא סיימון לשיר זה בשם COMING HOME, כשלפתע נכנס לראשו שם חדש. השיר הפך להכרה בדברים שצובעים את עולמנו וכיצד אנו ממסגרים את זיכרונותינו לקביעת ראיית העולם מצידנו. השיר הוקלט באולפני "מאסל שואלס" הידועים שבאלבמה.

סיימון תיכנן להקליט שם שיר אחר, TAKE ME DOWN TO MARDI GRAS, אבל מיומנות הנגנים המקומיים הותירה זמן להקלטת עוד שיר וכך נוצר שיר זה. דייויד הוד, הבסיסט שניגן בהקלטה: "כשפול נכנס בפעם הראשונה לאולפן, ראו על פניו כי הוא חושב את המקום לקטן ומסריח. הוא היה רגיל לאולפנים גדולים והנה נכנס עתה למקום שלא ציפה לו. התקרה דלפה מים והוא בטח חשב לעצמו כי עשה טעות איומה שהגיע לשם. אבל אחרי שני טייקים בלבד של השיר הוא הבין שההיפך הוא הנכון".

כשסיימון החל ליצור את האלבום, בספטמבר 72', ריצ'רד ניקסון ערך קמפיין לקדנציה שנייה בבית הלבן, כשהיקף המעורבות המלא שלו בווטרגייט, שלושה חודשים קודם לכן, עדיין לא היה ידוע. עם זאת, השמאל הליברלי, שסיימון ייצגו בבירור, שאל עוד ועוד שאלות, ובמקביל עדיין חיכה לתשובות על המשך נוכחותה של אמריקה בווייטנאם. היצירה AMERICAN TUNE התגבשה ככל שהסשנים להקלטת האלבום התקדמו. השיר מספר את סיפורו של אדם המטיל ספק בהבטחה האמריקנית, כשהוא חולם שפסל החירות הפליג לים. לחן השיר מבוסס על קוראל מאת יוהן סבסטיאן באך, כשסיימון מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית ורביעיית כלי מיתר.

בעיתון NME נכתב בביקורת שאלבום זה טוב מקודמו ומראה על התקדמות טובה.

ברולינג סטון נכתב ביקורת אז: "זה הוא הצעד השני ההגיוני בקריירת הקלטות הסולו של פול סיימון, והוא צעד בטוח להפליא. למרות הרגעים הקלילים וההומוריסטיים הרבים שלו, נושא הליבה של אלבומו הראשון, פול סיימון, היה מדכא: פחד מהמוות. מכיוון שהאלבום עסק בחרדה, הוא שידר חרדה והיה קשה לקבלו כבידור. זה לא נכון לגבי התקליט החדש. כמו קודמו, מדובר ביצירת אמנות ממומשת במלואה, של גאונות למעשה, אבל כזו שגם ניתנת להאזנה אינסופית בכל רמה. סיימון מעולם לא נשמע כל כך בטוח מבחינה ווקאלית. הוא מפגין בכמה מקומות כישורים פירוטכניים שמתקרבים לאלו של הארי נילסון ושל ג'ון לנון. החומר הוא מהמדרגה הגבוהה ביותר.

התקליט מראה, אחת ולתמיד, שסיימון הוא כעת המאסטר המוחלט של השיר הסיפורי העכשווי - אחד ממעט מאוד זמרים / כותבים המסוגלים להעניק חוכמה במשתמע כמו בהצהרה ישירה. כאן, אפילו יותר מאשר באלבום הראשון, סיימון מעביר בהצלחה את סוגי האהבה העמוקים ביותר מבלי להיות רטורי או סנטימנטלי מדי.

מבחינה נושאית, התקליט מייצג מחווה חיצונית סוחפת יותר מההתבוננות הפנימית של האלבום הראשון. סיימון העביר בניצחון את הרגישות שלו כמוזיקאי, כמשורר של הטרגדיה האמריקאית, ובעיקר כאיש משפחה. אצלו, קשרים משפחתיים, הנתפסים כתרופה, הם אולי התרופה היחידה להתפוררות נפשית בחברה חולה סופנית. כביטוי לאמונה של אדם אחד, לכן, זהו אלבום חיובי ביותר. האלמנט המוזיקלי החדש והראשי שסיימון בחר לעבוד איתו - אחד שהוא נמנע ממנו עד כה - הוא מוזיקה שחורה: מוטיבים של רית'ם אנד בלוז וגוספל משולבים בצורה מבריקה הן בכתיבה המלודית של סיימון והן במרקמים הנוצצים של עשרת השירים של האלבום.

מדובר פה במחזור שירים עשיר ומרגש, כזה שבו כל חיתוך משקף סדרה מתרחבת של שבירה. במבט לאור האלבום הראשון, נראה שסיימון בסופו של דבר אומר שקבלת המוות אפשרית רק באמצעות היכולת שלנו לכבד את הקשרים האנושיים שלנו, במיוחד אלו שנוצרו בתוך המבנה המשפחתי. רק באמצעות אישור הדדי של אהבה נוכל לגאול את כוחות הדמיון שלנו מייאוש ולהיות מסוגלים לחיות עם התמוטטות המבנה ה'משפחתי' הרחב יותר שהוא המולדת האמריקאית, מבלי שנישבר בעצמנו".

ב-5 במאי בשנת 1979 הופיע אלטון ג'ון בהיכל התרבות בתל אביב.

הוא עלה לבדו לבמה בבגדים צבעוניים ומבריקים ועם מגפיים בוהקים עם עקבים גבוהים. מאותו רגע הוא הופיע במשך שעתיים וחצי ושלהב את הקהל הישראלי.

נעמי רון הנהדרת, אז מלהיטון, נכחה במסיבת העיתונאים שהוא ערך פה ודיווחה כך: "אפשר היה לחשוב שחורף ירד על הארץ, כאשר אלטון ג'ון סופר-סטאר נכנס לאחד האולמות של מלון שרתון, בו התקיימה מסיבת העיתונאים לכבודו. הכוכב, שכנראה לא התרגש מן החום השורר בחוץ, לבש חולצת טריקו בצבע ורוד צועק, אפודה בצבע אפור-מבריק, מכנסיים כהים, מגפי-לאק שחורים גבוהי-עקב וכובע מצחייה מפוספס, שמנע כל אפשרות לבדוק כיצד נראה שיער-ראשו, אחרי ניתוח ההשתלה המפורסם שלו, אבל חשף פאות-לחיים ארוכות. בניגוד למסגרות-המשקפיים המשוגעות עמן הוא נוהג להצטלם מדי פעם, הוא בחר הפעם להופיע במשקפיים כהים-למחצה, עם מסגרת דקה וסולידית למדי בצבע אדום. על פרק יד ימינו ענד צמיד עבה של זהב ויהלומים, ועל זרת ידו השמאלית -- טבעת גדולה משובצת יהלומים.

אלטון ג'ון נכנס בחברת ארבעה מלווים: אמרגנו הארווי גולדסמית' ממושקף, מזוקן ושמנמן. המתופף שלו, ריי קופר -- רזה, מקריח, בעל הבעת-פנים סגפנית, לא-מגולה וחובש משקפיים עגולי מסגרת, אורה טבת מארגון ווראייטי, (לו מוקדשות הכנסות הקונצרטים), והמפיק שמואל צמח. הוא התיישב, לגם מים מינרליים, חייך ליושבים מולו והתחיל לענות בקצב מהיר ושוטף על השאלות שנזרקו לעברו בזו אחר זו. המצלמות תקתקו בהיסטריה, העיתונאים ואנשי הרדיו הראו בקיאות בחומר והטלוויזיה בלטה בהיעדרה. 'עמוס ארבל היה אמור להגיע', הסביר מישהו. לא ברור מה קרה לו.

אלטון ג'ון נשאל על הרגשתו לגבי הקונצרט הראשון שלו בארץ, שהתקיים יום אחד קודם לכן, וענה: 'לא ידעתי למה לצפות מצד הקהל הישראלי. הייתי מבולבל ועצַבני. אנשים שרו איתי וזה היה נפלא ונוגע ללב'.

על ישראל: 'לא ידעתי שלהיטים שלי הצליחו כאן. אחרי שמופיעים כמה פעמים באמריקה, יפן וכדומה, המקומות הללו הופכים למשעממים, וטוב לבוא להופיע במקומות חדשים, כמו ישראל, או רוסיה. לא, אני לא חושש מחרם ערבי בגלל הופעותיי בישראל. אני לא פוליטיקאי. המוסיקה היא התשובה. אם זאת, בשנתיים האחרונות דווקא התחלתי לחשוב על פוליטיקה'.

מזה שלוש שנים שאלטון ג'ון מופיע ללא תזמורת, עם פסנתר בלבד, ועל כך הוא אומר: 'אני נהנה יותר להופיע כך, כשרק ריי ואני על הבמה. אני לא צריך להביט בו, אני שומע אותו, וחוץ מזה פועל בינינו מעין חוש שישי, קשר סמוי. בלי תזמורת אני יכול להתרכז היטב רק בשירים שאני שר, בנגינה שלי. לפני כן מצאתי את עצמי מתוסכל, שואל את עצמי למה אני לא שר ומנגן יותר טוב. הצטרכתי אז לחלק את תשומת-הלב שלי לכל מה שקשור בהופעה של צוות גדול. אם כי כעת, כאשר עושים טעות, או בוי! שומעים את זה, ועוד איך'...".

ב-5 במאי בשנת 1971, פורסם ברקורד מירור הבריטי על להקת הצ'רצ'ילים:

"הלהקה הישראלית, ג'ריקו ג'ונס, תגיע לאנגליה ב-10 ביוני לכמה הופעות, שהראשונה בהן תיערך ב-11 ביוני בפאב HORSESHOE שבטוטנהם קורט רואד, שבלונדון. מקומות נוספים בהם תופיע הלהקה הם מועדון SPEAKEASY (ב-14 ביוני), בליברפול (ב-17 ביוני), במועדון המארקי (ב-20 ביוני) וב-SWANSEA (ב-25 ביוני). עם ביקור הלהקה, תוציא חברת 'איי אנד אם' את התקליט JUNKIES MONKEYS AND DONKEYS והלהקה תקליט אלבום חדש וגם תקליטון, בזמן שהותה פה". הסיפור המלא של הצ'רצ'ילים ורבים אחרים נמצא רק בספר אחד ושמו "רוק ישראלי 1973-1967". לפרטים ולרכישה, תלחצו פה.

הרצאות מרתקות ובלעדיות על הרוק הישראלי הישן, לפרטים והזמנה: 050-5616459

ב-5 במאי בשנת 1966 נחת בדוכני העיתונים שבאנגליה גיליון מס' 1,242 של מגזין הקומיקס לילדים BEANO. ביום הזה התייצבה להקתו של ג'ון מאייאל (עם הגיטריסט אריק קלפטון) לצילום עטיפה לתקליט. דבר הוביל לדבר וקלאסיקה נוצרה.

זה היה מוקדם בבוקר. אריק קלפטון עוד היה גמור מעייפות. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו אז הוא הלך לדוכן הסמוך ורכש את העותק החדש של הקומיקס הזה. במהלך הצילומים בלונדון הוא שלף את החוברת והחל לקרוא בה. הצלם היה דייויד ווג'ברי שתיקתק במצלמה והתמונה שלו עם הלהקה והחוברת הפכה לעטיפת תקליט חשובה ואף קיבלה את הכינוי THE BEANO COVER.

קלפטון בספרו האוטוביוגרפי: "ביום בו צילמו את זה לעטיפה, החלטתי ממש לא לשתף פעולה. שנאתי שמצלמים אותי וכדי לעצבן את כולם, קניתי עותק של קומיקס וקראתי בזה בעצבנות בזמן שהצלם צילם".

ב-5 במאי בשנת 1965 הודיע האורגניסט של האנימלס, אלן פרייס, שהוא פורש מהלהקה.

הסיבה הרשמית שניתנה לעזיבתו הפתאומית הייתה החשש שלו לטוס. סיבובי ההופעות בארה"ב, באוסטרליה ובמזרח הרחוק לא הותירו לו ברירה.

מצבו הגופני והנפשי של פרייס התדרדר עד כדי קריסה. הוא אמר לעיתונות הבריטית: "בואו נעשה את זה ברור. לא הייתה הרגשה רעה ביני לבין האחרים עם עזיבתי. הרופא שלי אבחן בי תשישות. הוא הזהיר אותי שאהרוס את עצמי אם לא אאט את הקצב. אני פשוט לא יכול לסבול את הלחצים של עולם הפופ יותר".

פרייס התעקש כי ניסה לספר למנהל הלהקה, מייק ג'פרי, על כוונתו להפסיק מזה מספר שבועות, אך זה התעלם ממנו. בבוקר לפני שהלהקה הייתה אמורה לצאת לסיבוב הופעות בשוודיה, יצא הוא מדירתו בלונדון ועלה על הרכבת לניוקאסל. כשהגיע שם לבית אמו, הוא נכנס למיטה וישן במשך 36 שעות. הוא היה תשוש.

חבריו ושאר העולם והעולם לא הבינו כיצד הוא יכול להתרחק מהתהילה והעושר שהחלו להיות מנת חלקה של הלהקה.

אף על פי שתשישות ופחד לטוס היו בהחלט הגורמים לעזוב את האנימלס, היו נושאים אחרים עמוקים יותר, כפי שפרייס אמר בשנת 1982 בראיון לבי.בי.סי: "האנימלס הייתה במקור הלהקה שלי, שנקראה 'אלן פרייס רית'ם אנד בלוז קומבו'. ואז, כשהחלטנו לנסות להצליח והגענו ללונדון, הפכנו אותה לגוף דמוקרטי כי כולם לקחו עבורה סיכון שווה. ניגנתי בפסנתר חשמלי מתוצרת וורליצר, שהיה מהמעטים ביותר בארץ באותה תקופה. היה לי את זה רק עשרה ימים, כשאחרי הופעה הותיר אותו העוזר שלנו על הבמה והכלי נגנב. בהיותנו עכשיו קבוצה שיתופית, ביקשתי מהחבר'ה לתמוך עמי כלכלית בהשגת כלי חדש כזה אך הם סירבו. הרגע בו חתמתי על ההמחאה לרכישת כלי חדש, ועל חשבוני בלבד, היה הרגע בו החלטתי לעזוב את הלהקה".

למרות אובדן חברם המייסד, שאר האנימלס טסו לשטוקהולם עם אורגניסט חדש, מיקי גלאגהר. פרייס נשאר ללקק את פצעיו והתחיל לבנות קריירה חדשה תחת שמו.

פרייס סיפר, בשנת 1967, לעיתון RAVE: "טיסות עלו לי בכל כך הרבה מתח. פשוט לא הצלחתי להתגבר

על הבעיה. כבר העליתי את הנושא לעזוב את הלהקה עם אריק, אבל הוא אמר לי שאם אעזוב הוא יעזוב גם. תמיד חליתי בדלקת שקדים והייתי במצב נורא עצבני. גם שתיתי הרבה. רציתי לעזוב את הכל. אבל הבעיה עם להקה שיתופית היא שיש ארבעה אנשים שתלויים בך. צריך לחשוב עליהם. אולי אם הייתה לי את ההזדמנות לקחת מנוחה ארוכה אז אולי הייתי בסדר. אבל זה פשוט לא היה אפשרי אז. בסוף החלטתי לעזוב

בלי לספר לאף אחד. זו הייתה החלטה קשה כי האנימלס לא היו סתם עוד להקה - הם היו יותר מזה. אבל הייתי באמצע התמוטטות פיזית ונפשית. הייתי חייב לחבר את עצמי. חשבתי להיכנס למכללה להכשרת מורים, או להיות קצין מבחן. רציתי לעשות עבודת פקידות בלבד. בסוף נראה היה שרצתי מסביב במעגלים שהולכים ופוחתים - אז החלטתי לחזור לעסקי המוזיקה. אנשים כתבו עלי בעיתוני המוזיקה ונראה היה שיש עניין רב בחזרה שלי לזירה. אבל הפעם הייתי נחוש לשלוט על מה שקורה איתי".

ב-5 במאי בשנת 1973, או ליתר דיוק בשעות הערב, ערך דייויד בואי מסיבה בביתו לכבוד חזרתו מסיבוב הופעות.

בין האורחים נצפו גם הפנטומימאי לינדסי קמפ, הגיטריסט מיק רונסון, חבר הילדות ג'ורג' אנדרווד (עם אשתו ברידג'ט), חברו פרדי בורטי, טכנאי ההקלטה קן סקוט ועוד.

גם טוני ויסקונטי, מפיק ההקלטות, הגיע למסיבה עם אשתו, הזמרת מארי הופקין, וזו הפעם הראשונה שהוא ובואי נפגשו מאז שסיימו את הכנת האלבום, 'האיש שראה את העולם', בשנת 1970.

המסיבה הזו גם מסמנת את סוף שהותו באותו בית אנגלי, בגלל שהמעריצים כבר ידעו שהוא גר שם ורבים מהם התמקמו מסביב כדי לתפוס עוד הצצה על האליל.

ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-5 במאי בשנת 1968 עשתה להקת בופאלו ספרינגפילד את הופעתה האחרונה לקראת פירוקה.

בשעות אחר הצהריים של יום זה נקבעה הלהקה לנגן במופע צדקה במועדון THE BLUE LAW שבפרבר בלוס אנג'לס (TORRANCE), לצד להקות כמו ג'פרסון איירפליין, BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY ועוד. חברי הלהקה, שהבינו כי יהיה זה לחוץ מדי בלוח הזמנים שלהם, החליטו לבטל הופעה זו ולהתמקד בהופעה האחרת שנקבעה להם ביום זה, בלונג ביץ', קליפורניה.

מעטים ביותר ידעו אז שכוונת הלהקה הייתה לקיים התחייבות זו ולהתפרק. כ-5,000 מעריצים הגיעו להופעה כשמנחה הערב, ג'ון קארפנטר, עלה לבמה והכריז: "בואו נמחא כפיים חזק ללהקה האמריקנית הטובה ביותר לדעתי - בופאלו ספרינגפילד!". עם ההכרזה עלו חברי הלהקה לבמה, חיברו במהרה את הגיטרות שלהם למגברים כשסטיבן סטילס פנה למיקרופון ואמר: "שלום לכולם. אנו בהחלט רוצים להודות לכם שהגעתם, כי זה הסוף למעשה". הקהל, שלא ידע שהלהקה הולכת להתפרק, החל להתבלבל ולעכל את הבשורה.

אז פצחה הלהקה בביצוע השיר ROCK AND ROLL WOMAN הנפלא כשלפתע קמו מאות מעריצים ונהרו אל קדמת הבמה, במטרה לעודד בפעם האחרונה את גיבוריהם. באמצע סולו הגיטרה של סטילס בשיר עלה לפתע איש אבטחה לבמה וחטף את המיקרופון במטרה לעצור את המופע, כשהוא צועק "עליכם לחזור למקומות שלכם! אחרת הבופאלו ספרינגפילד לא יופיעו פה עוד!". חברי הלהקה הפסיקו לנגן ונראו אובדי עצות.

הקהל חזר למקומו והלהקה חזרה לבצע את אותו שיר שהופסק באמצע. סטילס, ביחד עם ניל יאנג, שלחו צלילי גיטרה חשמלית מופלאים אל האוויר הפתוח, בעוד ריצ'י פיוריי ממשיך לתמוך בהם בנגינת ריף הגיטרה הקצבי בחשמלית שלו. לאחר עוד מספר שירים סיימה הלהקה את הופעתה עם צלילי פידבק מחרישי אוזניים מכוונים. כשאלו דעכו, ניגש סטילס למיקרופון ואמר "תבורכו". ג'ון קארפנטר עלה לבמה והכריז: "בופאלו ספרינגפילד, בפעם האחרונה!".

הקהל דרש עוד, אך לא היה עוד הדרן. זה נגמר כי מארגני האירוע, ג'ין האריס ולארי רוזנטל, כבר היו עסוקים בהגעה לאירוע הנוסף שלהם בלילה זה, במקום אחר בעיר, וסירבו לאפשר ללהקה לחזור לבמה. מאחורי הקלעים הביטו חברי הלהקה זה בזה, איחלו בהצלחה בדרך החדשה והנפרדת ולא נרשמה תחושת מרירות. לכולם, חוץ מלסטיבן סטילס, כבר היו תוכניות להמשך.

ב-5 במאי בשנת 1997 יצא תקליט חדש לפול מקרטני ושמו FLAMING PIE. כך הוא אמר עליו אז:

"יצאתי מהמסע של סדרת האנתולוגיה של הביטלס עם דחף לעשות מוזיקה חדשה. האנתולוגיה הייתה טובה מאוד עבורי כי היא הזכירה לי את הסטנדרטים של הביטלס ואת הסטנדרטים אליהם הגענו עם השירים. אז במובן מסוים זה היה קורס ריענון שקבע את המסגרת לאלבום הזה. הצפייה באנתולוגיה גם הזכירה לי את הזמן שלא לקח לנו לעשות אלבום ואת הכיף שהיה לנו כשעשינו אחד. הביטלס לא היו להקה רצינית... אז רציתי לנסות לחזור לחלק מזה; ליהנות קצת ולא להזיע. זו הייתה הרוח של יצירת האלבום הזה. אתה חייב לצחוק, כי זה רק אלבום. אז התקשרתי לחברים ובני משפחה ופשוט המשכנו ועשינו את זה. והיה לנו כיף להכין את זה. מקווה שתשמעו את זה בשירים".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "פרויקט האנתולוגיה של הביטלס השאיר בבירור את פול מקרטני במצב תודעתי רפלקטיבי. לעתים קרובות מדי בעבר, פירוש הדבר היה להשתכשך באמבטיית נוסטלגיה, אבל באלבום זה, המבט לאחור של מקרטני הוא חיפוש אמיתי - כאילו הוא לא בטוח מה הוא עלול למצוא שם. הבלבול מסבך את נקודת המבט הרגילה מדי שלו ומשווה לאלבום יתרון נחוץ.

מבחינה מוזיקלית, האלבום דל יותר מהאלבומים האחרונים של מקרטני. ג'ף לין וג'ורג' מרטין הם משתפי פעולה רגישים בהפקות המשותפות שלהם עם הזמר; והגיטריסט סטיב מילר מציג שרירים ועדינות בארבעה שירים. אפילו רינגו סטאר מופיע ב-BEAUTIFUL TONIGHT, שיר שהוא שותף בכתיבתו.

למרבה הצער, אין באלבום ממש חדשות, מבחינת מסרים. ובכל זאת, האלבום מוצא את מקרטני מתמודד עם היסטוריה, אישית וציבורית, בדרכים מסקרנות. כדמות שעיצבה את מהלך ההיסטוריה של הפופ, הוא יודע שהוא יכול להתחמק מלעשות פחות בימינו. אבל זה עם סיכון מצדו".

ב-5 במאי בשנת 1981 יצא תקליט חדש לטום פטי ושוברי הלבבות, HARD PROMISES.

טום פטי: "שאר חברי הלהקה יצאו לרדוף אחרי נשים בזמן שעסקתי בכתיבת השירים לתקליט הזה. הם נהנו מאוד ונהנים מפירות העבודה שלנו. באמת, אני זוכר את זה בתור זמן נחמד. כולנו קיבלנו מכוניות יפות והתחלנו לקנות בתים. היית יוצא מהחזרה, והיו חמש מכוניות שחורות ומבריקות - כולן היו שחורות משום מה. אבל, עבורי, רוב הלילות ורוב הימים היו מנוצלים לניסיון לכתוב שירים. ג'ימי לאווין חזר להפקה משותפת, אז זה אומר שהיינו משוחחים בטלפון הרבה, מדברים על המקום שבו אנחנו אמורים לקבוע את ההקלטות. היינו מאוד סקרנים איך להביא קול מהראש שלך לסליל הקלטה. זה לא תמיד היה כל כך פשוט. כל אמנות ההקלטה הפכה לעניין רב יותר. התחלנו לשנות ולהתנסות קצת בסגנון השיר, עם צלילים. אני חושב שהתקליט הזה נשמע כמו הרבה דברים שונים. זה יצא טוב. אם זה לא בדיוק מה שאנשים ציפו, זה עדיין הצליח.

אבל כשעשינו את האלבום, דברים נעשו קשים בגלל שסיימנו את התהליך במאבק נוסף עם חברת התקליטים. נכנסתי לחנות תקליטים וראיתי את השלט הזה מאחורי הדלפק שאומר, 'בקרוב, טום פטי חדש ב-9.98 דולר'. התקשרתי לחברת התקליטים ואמרתי, 'מה נסגר עם זה? ראיתי את הפרסום במחיר מחירון של $9.98'. הם אומרים לי, 'אה, כן, אנחנו הולכים להעלות את זה. אנחנו יכולים להרוויח יותר כסף על האלבום הזה'. התחרפנתי. לא הייתי מוכן להעלות כך את המחיר נגד הקהל שלנו. סירבנו למסור את ההקלטות. הצהרתי הצהרות כמו, 'אני לא באמת צריך את הכסף הנוסף. אני לא מבין למה הם עושים זאת'. זה היה הדבר האחרון שרציתי, אבל חברת התקליטים ביקשה להשתמש בפופולריות שלנו כדי להעלות את מחירי התקליט. כמו

טיפש, עמדתי מולם ואמרתי, 'לא, אתם לא יכולים לעשות לנו את זה. זה יותר מדי כסף'. זה מצחיק עכשיו, אבל באותו זמן 9.98 דולר נראה סכום שערורייתי לתקליט. זה הפך להיות כאילו אני נלחם מול כל חברות התקליטים. העיתונות עשתה מזה עניין גדול, אבל אני לא יכול לומר שאי פעם ראיתי אמן אחר שהצטרף איתי ללחימה. זה היה יותר כמו, 'תנו לו להיות הכבשה המוקרבת, ונראה מה קורה ואם הוא יתחמק מזה'. אכן התחמקתי מזה אבל אני לא חושב שהייתי אותו בן אדם אחרי זה. אני חושב שזה היכה אותי די טוב. זה היה טראומטי וזה נמשך חודשים. אבל לבסוף הם נסוגו. אני מניח שהם חשבו שהם יגניבו את המחיר הגבוה יותר על מישהו אחר מאוחר יותר".

ב-5 במאי בשנת 1972 השתתפו ג'ון לנון ויוקו אונו, בפעם השנייה והאחרונה, בתוכנית האירוח הטלוויזיונית של דיק קאווט.

בניגוד לפעם הקודמת, הפעם השניים גם מבצעים מוסיקה חיה באולפן, ביחד עם להקת הליווי שלהם, ELEPHANT'S MEMORY. השירים שקהל הצופים באולפן ובבית זכה לראות הם WOMAN IS THE NIGGER OF THE WORLD (שההפקה ביקשה להורידו בעריכה של הפרק לקראת השידור, אך קאווט התעקש להשאירו) ואת WE'RE ALL WATER.

במהלך הראיון הביע לנון את תחושותיו השליליות נגד הטלוויזיה הבריטית והחמיא לג'ורג' האריסון, שהתארח אצל קאווט בעבר וקידם שם גם את תקליטון חג המולד שלו ושל יוקו. "זה ממש היה נחמד מצדו", אמר ג'ון. בראיון מספרים השניים גם על הבעיות שעמדו מולם בניסיון לקבל משמורת על בתה של יוקו, קיוקו.

יוקו, מצידה, גם ביקשה להשתמש בתוכנית כדי להעלות את המודעות לגיוס כספים לבית חולים לילדים בסייגון, שמטפל בילדים שנפגעו כתוצאה ממלחמת ויאטנם. לנון סיפר לקאווט גם שמצותתים לשיחות הטלפון שלו ושעוקבים אחריו.

בתכנית התארחו לצד לנון ואונו גם השחקנית שירלי מקליין והצופים הרבים שיבחו את הפרק הזה ועזרו לקאווט, שעמד בפני פיטורים מחברת הטלוויזיה בטענה שאין מספיק רייטינג אצלו, לקבל עוד כוח להמשך.

ב-5 במרץ בשנת 1976 יצא תקליט חדש ללהקת סלייד ושמו NOBODY'S FOOLS. התוצאה לא הביאה אז נחת ללהקה.

כתבת הרולינג סטון, סינת'יה בומאן, פרסמה בביקורתה אותו ב-6 במאי 1976: "אחרי שמונה אלבומים, קשה להיות סלחן ללהקת סלייד. למרות שהרכב הלהקה נשאר כמו שהיה, אף אחד מהמוזיקאים הכושלים האלה לוקח את האשמה בעצמו על יצירת דבר נוראי שכזה, שהוא פשוט ביזבוז של כסף – מצידם ומצד אלה שקונים את זה. אין בתקליט הזה שיר אחד שיכול להפוך ללהיט. המילים בשירים הן ברמה ירודה מאד. רוצים דוגמה? בבקשה: 'ג'ק וג'יל עלו לגבעה, חשבו שישיגו שם מים, הם נשארו שם זמן רב, עושים את מה שלא היו צריכים לעשות...'. עד עכשיו סיכמתי את הנקודות החיוביות שבתקליט. השירה של הלהקה נוראית. ההפקה מזעזעת. הדבר היחיד שהתקליט הזה יוכיח הוא שטיפשים אמיתיים הולכים בקרוב להיפרד מהכסף שלהם עבור הדבר הזה".

ברקורד מירור סברו אחרת: "השירים מציגים מגוון רחב. הדבר המיידי ששמתי לב אליו הוא העיבודים, שאפילו טובים מאלו של לד זפלין. זה לא אלבום של סינגלים והוא מציג שירים עמוקים ממה שציפיתי. אתם צודקים, בחורים - אתם לא טיפשים של אף אחד".

אבל בעיתון NME נכתב ש"האלבום הזה בינוני. אין בו הרבה עומק".

הגיטריסט, דייב היל, בספרו: "עד אז לא היה לנו תקליט שנשמע נכון ברדיו האמריקאי, אז החלטנו לפתור את העניין בתקליט הזה, כשהגענו להקליט אותו ברקורד פלאנט בניו יורק (בו הקלטנו בעבר את תקליטון חג המולד המצליח שלנו). זה לקח די הרבה זמן להקליט את התקליט, כי היינו נחושים לא למהר, אז היו לנו שישה שבועות של עבודה על זה. היינו ממש מרוצים עם מה שנעשה, אבל שוב זה בקושי הצליח בשוק האמריקאי. באנגליה המצב היה לא יותר טוב, מה שהבהיר שהיינו רחוקים משם כל כך הרבה זמן, שאנשים השאירו אותנו מאחור ועברו ללהקות אחרות. זה היה הרגע בו הספקות התחילו להופיע בתוך הלהקה, והתחלנו לאבד את המיקוד שלנו ולעיתים גם את המקצועיות שלנו. זה היה קשה לעבור מהחלק העליון לתחתית באמריקה ומבלי לראות אור בקצה המנהרה, ובלי צ'אס צ'אנדלר, המנהל שלנו, שם כל הזמן, לא היה מי שישמור עלינו. כשהוא הגיע בסוף לראות הופעה שלנו באמריקה, יכולנו לראות אותו בקהל, צופה בנו עם המבט הזה שלו כמו, אלוהים! מה קרה להם?' אחר כך הוא בא לחדר ההלבשה ואמר, 'הייתי צריך לפקוח עין עליכם. אתם מחליקים במדרון'..."

הלהקה עצמה נותרה גאה באלבום. גם המתופף דון פאוול וגם הזמר נודי הולדר העריכו אותו בתור התקליט האהוב עליהם. בראיון משנת 1987 אמר הולדר: "זה התקליט היחיד שאני באמת יכול לשבת בבית ולהקשיב לו מתחילתו ועד סופו." בראיון משנת 1976 אמר הבסיסט ג'ים לי: "אני באמת גאה באלבום ומאמין שזה האלבום הכי טוב שעשינו אי פעם. אין לי שיר אהוב במיוחד באלבום - אני אוהב את כולם".

ב-5 במאי בשנת 1949 נולד ביל וורד, שהיה המתופף של בלאק סאבאת' בהרכב הקלאסי ונותר מתופף חשוב מאד בעולם הרוק.

עם זאת, לא כך חשב אוזי אוסבורן; בשנת 2011, כשבלאק סאבאת' הכריזה על האיחוד שלה, כל ארבעת החברים המקוריים נכחו, מקרה נדיר בקרב הלהקות של תקופתם. אבל המתופף ביל וורד נפרד מהלהקה בשנת 2012, תוך דיבור שלו על חוזה "בלתי ניתן לחתימה". אוזי אוסבורן הגיב בפוסט בפייסבוק שוורד אינו כשיר לתופף.

שאר חברי בלאק סאבאת' הוציאו את תקליט הקאמבק המצליח שלהם, 13, עם המתופף בראד וילק, מלהקת רייג' אגיינסט דה מאשין. וורד שתק עד שלא יכל יותר.

הוא פרסם הודעה ובה ביקש מאוסבורן להתנצל על הצהרות "לא נכונות" שהשמיע עליו. "אין לי ציפיות שמשהו יגיע מזה", הוא אמר. "החלק שלי בזה הוא לתת למעריצים לדעת את האמת עליי. אם הוא מרגיש שטעה באחת מההצהרות שלו ואם הוא רוצה להתנצל, זה בסדר. ואולי אפילו נוכל לחדש את החברות שוב, אבל אני לא רוצה לחדש את הידידות איתו אם הוא יהיה ככה כל הזמן".

אוסבורן השיב אש למחרת הצהרתו של וורד, וטען שהמתופף לא טוב פיזית כדי להתחייב לסיבוב הופעות ושהלהקה החליטה להתקדם בלעדיו. "תפסיק לשחק את הקורבן ותהיה כנה עם עצמך ועם המעריצים שלנו", כתב הזמר.

וורד השיב לעניין בתקשורת: "אם אי פעם נעבור את המבוי הסתום הזה, ואי פעם אקבל התנצלות ישירות ממנו, אז ארצה לנגן עם בלאק סאבאת' כמו שעשיתי כל השנים. כיום אני לא יודע אם אני, טכנית, חבר בלהקה. כנראה אצטרך לשאול את המחלקה המשפטית שלי. אני בעצם לא בטוח. תמיד התייחסתי לעצמי כחבר בבלאק סאבאת', אז... במילים אחרות, לא עזבתי. אם הייתי עוזב את הלהקה, הייתי אומר בהצהרה שבעצם פרשתי.

כל העניין הכביד עליי; כולם רוצים לדבר איתי על זה. זה לא פתור, והייתי צריך לדבר על זה לפני שאוכל להפנות את הפוקוס למוזיקה שלי. בזה, יחד עם ההמולות האחרונות של פעילויות הלהקה, רציתי ליידע את המעריצים היכן אני נמצא לפני ששמועות נוספות יתחילו.

חברי הלהקה לא פנו אלי ישירות וזו אחת הסיבות שבגללן רציתי להיות קולני לגבי זה עכשיו. האדם היחיד שפנה אלי ישירות היה (הבסיסט) גיזר (באטלר), וזה היה לפני כמה שנים. הוא שאל אותי אם הוא יכול לעשות איתי עוד הופעה אחת, ואני בעצם אמרתי, 'טוב, כדאי שתשאל את שרון (אוסבורן)'. זו בעצם הייתה התשובה שלי. מצדי, זו לא הייתה תשובה טובה במיוחד, אבל באותו זמן, לא הייתי במצב רוח טוב מאד לגבי הדברים האלה.

יש כמה אמירות ספציפיות שחשבתי שהן ממש לא מציאותיות ופשוט ממש גסות נגדי. אני חושב שאם אי פעם תהיה מערכת יחסים עתידית, במיוחד עם אוזי, אז יהיה צורך לטפל בדברים האלו ולהבהיר אותם. הייתי רוצה שהוא יתקן את זה. ראיתי את הכותרת של אתמול, 'ביל וורד דורש התנצלות', ואני לא דורש כלום בכלל; אין לי ציפייה לקבל אי פעם תיקונים כלשהם, אבל אני אצטרך אותם כדי שאוכל להתקדם.

אחד הדברים הכואבים ביותר עבורי היה שאוזי טען בשנת 2012 שהייתי צריך לדבר עם הלהקה ולהודות שאני לא יכול לנגן יותר. אבל בעולם שלי, לא הייתה סיבה כזו לעשות את זה. הייתי מסוגל לחלוטין לנגן באולפן ובסיבוב הופעות.

מאז הם מדברים על האופי שלי ומאשימים אותי שאני הוא האשם, וזה לא נכון. אני כל כך נאמן. למעשה, זה כואב כשאני מדבר על זה. אני כל כך נאמן לבלאק סאבאת', ולעולם, לעולם, לעולם, בשום פנים ואופן, לא אכנס איתם למצב בתואנות שווא. טוני (איומי הגיטריסט) ואני מנגנים ביחד מאז שהיינו בני 16, למען השם.

האמת היא שהייתי בעודף משקל כדי לתופף על הבמה, אבל לא סבלתי מעודף משקל בשביל הקלטות האולפן. כל החבר'ה האלו יודעים שיש לי משטר אימונים ממש קפדני. באוגוסט 2011, התחלתי לרדת במשקל כי בשלב הזה חשבתי שתיכף נצא לסיבוב הופעות.

בחוזה שהם הציבו בפניי, לפני שקרה הפיצוץ, רציתי להרוויח קצת יותר כסף ממה שהוצע, עבור הופעות בפסטיבלים. אני חושב שזה היה איפשהו כמו 80,000 דולר לפסטיבלים, שאני יכול לשמוע את כולם מתנשפים עכשיו, אבל זה לא הרבה כסף כשאתה מנגן בפסטיבלים. ולכל שאר ההופעות, הייתי מוכן לנהל משא ומתן בצורה נכונה וראויה.

ואני רוצה להיכלל באיזו הוצאה לאור ולרצות שלשמי ודמותי יהיה חוזה בטוח. אנחנו רבנו עם עורכי הדין כדי לנסות לקבל חוזה נכון לשימוש בשמי ובדמותי. זה נמשך כבר שנים רבות. למרבה הצער, זה פשוט לא עבד. רציתי גם חלק קטן מהכנסות מכתיבת שירים. כי אם אתה מקליט, אתה כותב מוזיקה. אני לא מנגן ביטים. אני שונא לשחק ביטים. אני מתופף מוזיקלי. אני מתופף בעל חזון ואני כבר הרבה, הרבה, הרבה זמן ביקשתי הכרה. שום דבר ממה שביקשתי אינו מוגזם, שגוי או מוגזם. חשבתי שאני דווקא מאוד הגיוני.

עדיין ניסיתי לנהל משא ומתן גם אחרי שהם סגרו את הדלת בפניי. בינואר 2012, קיבלתי מכתב מההנהלה שלהם שאומר שהגעתי הכי רחוק שאני יכול להגיע, אבל פשוט הרגשתי עגום לחלוטין עם זה. אבל בכל זאת ניסיתי ליצור קשר עם כולם ולא הצלחתי. למרבה האירוניה, האדם היחיד שהתקשר אליי היה אוזי, שאמר, 'מתי תבוא? אתה חייב לבוא'. אבל אתה יודע, הבחור המסכן הזה כנראה אפילו לא ידע שהם סגרו בפניי את הדלת.

אם הייתי חותם על החוזה לאלבום החדש, לא הייתי מקבל שום פרסום על אותם שירים חדשים. ניסיתי לנהל משא ומתן, אפילו לאחוז קטן, אבל זה לא הגיע. זו העסקה החדשה בעסק: אם אתה מתופף, אין לך מזל.

סיבוב ההופעות שעשינו בשנת 2005 היה מהנה מאד, מבחינה מוזיקלית, אבל הלכתי משם לא שמח בגלל ההחלטות החוזיות שנאלצתי להיכנס אליהן. רציתי לנגן עם הלהקה. הם ידעו את זה, ולכן החלטתי לחתום על עוד חוזה שהוא לא כל כך נהדר. אמרתי לטוני, 'זהו. אני לא יכול להמשיך. אני לא יכול לעשות את זה יותר'. יצאתי מהסיבוב הזה בתחושה רעה.

מאז הרגשתי שהם בקטע של 'בואו נמצא כמה שיותר דברים ונאשים את ביל'. אז התחלתי בהדרגה את מה שאנו מכנים 'ניתוק' במונחי פיכחון. כשאתה אוהב מישהו, והוא מתחיל להגיד דברים לא נכונים ובאמת כואבים, אתה צריך להסיר את האהבה. כשאני אומר, 'להסיר את האהבה', זו לא אהבה שנעלמה, זו אהבה שהוכנסה למקום בטוח בתוכי. אז האהבה עדיין שם. זה פחות או יותר מה שעשיתי עד 2012.

אני פאקינג 32 שנים בלי משקה וחומר נרקוטי; למדתי לצחוק על זה שאני מפוכח ופשוט לא לסבול דברים שהם ממש לא מתאימים. אז זה הרגיש כאילו אוזי אוסבורן נכנס בי בכוונה. הוא ייסר אותי בפומבי. אילו הוא היה מדבר איתי בדלתיים סגורות, כנראה היינו מנהלים ויכוח טוב ואומרים, 'היי, תזדיין', אבל הוא עשה את זה בפומבי. אז אני משתמש באותו פורום שהוא השתמש בו. הוא יוצא בפומבי, אז אני גם בפומבי.

ביוני וביולי 2012 עברתי אובדן של ידידות יקרה. למעשה התאבלתי על אובדן חייו בחיי. זה היה נורא. בכיתי. זה היה ממש נורא. חשבתי, 'אלוהים אדירים, אני אפילו לא יודע מי האדם הזה יותר'.

לפני כמה שנים, אוזי אמר, 'אני לא שונא את ביל. אני אוהב את ביל. אבל לא יכולנו לגרום לאנשים לחכות. אני לא מאחל לו פגיעה. זו הייתה החלטה עסקית. היינו צריכים להמשיך עם זה'. ובכן, עבור מישהו שאוהב אותי, הוא בטוח שינה את דעתו בעניין הזה. אנשים שאוהבים זה את זה בדרך כלל לא מסתובבים ומשמיעים הערות על עודף משקל או מפקפקים בנאמנות שלי ללהקה. זה דברים די מרושעים.

חליתי באוקטובר 2013. הייתה לי מחלה של המעי הגס. אז הייתי במצב ממש גרוע; עמדתי למות. כשחתכו לי את הבטן, יש לי כמה צלקות עכשיו שאני יכול להראות לכולם. הלכתי לטיפול לבנות מחדש את שריר הלב, שאני מסתדר איתו ממש טוב. הם מנסים להחזיר אותי ל-70 אחוז של פעילות לב; כנראה חזרתי ל-50 אחוז עכשיו. אין לי ספק במוחי שאני מסוגל לתופף בבלאק סאבאת'. אני יודע שהם הציעו לי לנגן חצי מההופעה, ואני לא רוצה לנגן רק חצי מההופעה. אני מסוגל לנגן סט שלם של בלאק סאבאת'.

אין לי אג'נדות נסתרות. אין לי רצון להתווכח איתם או להיות מרושע או מוזר כלפיהם. יש כמה דברים שנאמרו; צריך לפנות אותם. צריך לטפל בהם לפני שאוכל להמשיך הלאה ולהרגיש בנוח להגיד, 'בסדר, בוא נחדש את הידידות שלנו'. אם הם לא רוצים ללכת בדרך הזו, זה בסדר. אני פשוט אומר את האמת ואני מוציא אותה לאור, ואני מקווה שהמעריצים יכולים להבין את זה. אני רק מנסה לתת דין וחשבון, פשוטו כמשמעו, לגבי המקום בו אני נמצא ורק מנסה להיות ישר".

שנה לאחר מכן הוא אמר: "אני לא יכול להרשות לעצמי לנטור טינה. אני לא יכול להרשות לעצמי לכעוס. אני לא יכול להרשות לעצמי את הדברים האלו מבחינה רוחנית או פיזית. אז ידעתי שאני חייב להיפטר מהם. אני שלם כרגע עם החבר'ה האלו. ההשקפה הכללית שלי כלפיהם היא לא של טינה. אני ממש ממש ממש ממש אוהב את הבחורים האלו. אני מאחל להם רק את הטוב ביותר, אני מאחל להם רק את הטוב ביותר בחייהם. כל יום אני מתפלל ומאחל להם בריאות ואושר ורק דברים טובים שיבואו עליהם.

בהתחלה הייתי ממש מוטרד אבל התקררתי הרבה. אני במקום אחר; המשכתי הלאה. אם הם ירצו שננגן ביחד, זה יהיה משהו שצריך לפתור. אבל אם הם ימשיכו הלאה מהרעיון הזה, אז זה בסדר, אני אתמוך בזה. אנחנו מזדקנים. אני אוהב אותם כבר הרבה זמן. אני אוהב את המוזיקה של בלאק סאבאת'...".

בונוס: החודש, מאי בשנת 1977, יצא (ללא תאריך מדויק יותר שידוע) תקליט חדש לסטיב מילר באנד, ששמו BOOK OF DREAMS.

ידוע שסטיב מילר לוקח כמה שנים בין אלבומים כדי להקליט את האלבום הבא, אבל אחד החריגים הבודדים לכלל זה היה ספר החלומות שלו מאז. עם אלבומו הקודם שיצא שנה קודם לכן, FLY LIKE AN EAGLE, שעדיין הצליח במצעדים, מילר הוציא סט שירים נוסף שהוקלט במהלך אותם סשנים להקלטת התקליט הקודם.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על תקליט זה: "יש כל כך הרבה דברים נחמדים שאתה יכול לומר על האלבום החדש של סטיב מילר. אפשר לומר, למשל, שהוא נשמע נהדר בווליום רם מאוד, עם המקצבים המלאים שלו שדוחפים אותך לסוג של חלל קריסטל בהיר. אפשר לדבר על כמה הסאונד פתוח, כמה נקבובי ועשיר הוא, וכמה קולו של מילר שטוף שמש וידידותי לגמרי. אתה יכול לדבר בלי סוף על השימוש המיומן בטכניקת הקלטה מודרנית כדי להשיג אפקטים מרקמיים מרגשים. אבל הדבר החשוב לומר, וצריך לעשות זאת מיד, הוא עד כמה המוזיקה הזו הייתה מתאימה בצורה מסנוורת אם היא הייתה משולבת עם סרטון פרסומת של פפסי.

לאלו שנחרדו מההתקדמות הניסיונות הגרוטסקיים יותר או פחות של הביץ' בויז לקאמבק יצירתי, ההצלחה המסחרית האחרונה של שורדי מסע כמו פיטר פרמפטון, פליטווד מק וסטיב מילר היא סימן משמח. זה אומר שרוק נינוח וטקסטים חסרי מחשבה עדיין יכולים להיות פה מלבד אנשי לוס אנג'לס כמו לינדה רונסטדט והאיגלס. מה שעומד על הפרק הוא העתיד של הרוק בכביש מהיר פתוח.

כשהביץ' בויז לא יציבים במגמת המציאות, זה תלוי באנשים כמו מילר לנסות את המוזיקה האוורירית חסרת הדעת שכל העולם רוצה ואפילו פול מקרטני לא יכול לספק אותה בכל פעם. אבל זה עסק מסובך; אתה לא יכול פשוט לחזור על הדברים הישנים של הביץ' בויז. הם הטיפו כיף לדור שהיה; מילר צריך להטיף כיף לדור שמתקרב.

למילר יש אינסטינקט קינון חזק. רעיון הכיף שלו הוא כנראה שילוב של בידוד כפרי ועצמאות וביתיות מאושרת. בתור כותרת של אלבום שכולל בעיקר שירים על אהבה, ספר החלומות שלו לא שונה בהרבה מתיבת תקווה. בשיר 'סווינגטאון', הוא מתחנן, "קדימה לרקוד/בואו נעשה קצת רומנטיקה'. בשירים אחרים הוא שר על הצורך בבית ועל הכאב שביציאה ממנו. ואז יש את TRUE FINE LOVE שבו הוא באמת משנה את הגובה שלו: 'אז קדימה מותק', הוא שר הפעם, 'אנחנו הולכים להקים משפחה'.

זה די מסכם את מה שיש למילר לומר. רוב האנרגיות שלו כנראה נכנסו לסאונד, ועם תוצאות טובות. במיטבה, המוזיקה של מילר תמיד הייתה עשירה, קצוצה ומאופיינת במומנטום עוצמתי שלא דומה לזה של פליטווד מק. במקרה הגרוע ביותר - כאשר הפריע לו דימוי סכיזואידי, חברי להקה שמתחלפים כגרביים והיעדר כל כך ברור של מטרה כלשהי לעבודתו - זה היה מרושל, חסר מטרה ומשעמם. אבל מילר החל לחלץ את עצמו מהשפל שלו עם הג'וקר בשנת 1973, ולאחר מכן הוא נקט בצעדים כדי להבטיח שהדברים ילכו כשורה.

למרות שתשעת האלבומים הראשונים שלו נדחסו לתקופה של שש שנים, הוא לקח את הזמן שלו להקליט לאחר מכן. כשהוא סוף סוף הוציא את FLY LIKE AN EAGLE, לפני 13 חודשים, זה השתגע בחנויות התקליטים. התקליט היה כל כך גדול עד ש'ספר החלומות', שלמעשה היה מתוכנן לצאת כבר בדצמבר האחרון, היה צריך להישמר במשך חודשים. עכשיו זה מגיע לרמת תקליט זהב; הצלחה חוזרת נראית בלתי נמנעת.

זה הגיוני כי הם בעצם אלבומים תאומים, שהוקלטו ברובם במהלך שלוש השנים שאחרי הג'וקר. הקודם הוא אולי קצת יותר חזק אבל אפילו על זה אפשר להתווכח. יש כאן את אותו ביטחון עצמי יציב, אותו ביטחון שהפך את התקליט הקודם לכל כך קל ליהנות ממנו. ברור שמילר יודע בדיוק מה הוא עושה. כל החלטת הפקה - כרגיל, הוא הפיק בעצמו - נעשתה כדי למקסם את ההשפעה הדרמטית של מה שמניע את רוב השירים האלה. המגע של המפיק קל ובטוח; הוא מבהיר את הצליל ומותח את הממדים המרחביים שלו. קולו של מילר, פתוח ומתבגר כתמיד, מגיע ורענן ומקפיץ. כל זה נותן לשירים סוג של משיכה פשוטה שאין לעמוד בפניה וכל כך חיונית לסגנונו של מילר.

מה שמילר הרוויח במהלך שלוש שנות היעדרותו מסצנת המוזיקה היה הביטחון להפיל את המסכות שלו. בתקליט FLY LIKE AN EAGLE זה היה האלבום הראשון שבו הוא לא הסתתר מאחורי סוג הפרסונה ובמקום זאת יש את דמותו של סטיב מילר ה'אמיתי' - איש חייכן שחושב לוותר על הפרארי שלו (לפי מגזין פיפל) בשביל טרקטור. סטיב מילר האמיתי רק רוצה להתיישב ולגדל ילדים ולחיות בפאר יוקרתי ולהראות שזה מהנה כמו לגלוש. כך גם מיליוני בני גילו. זה נחמד שהם מתאחדים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים