top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 בנובמבר בעולם הרוק

עודכן: 3 בדצמ׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-5 בנובמבר (5.11) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "חטפנו ביקורת רבה על הקארפנטרס וספגנו את זה, אבל מדי פעם הייתי פותח את הפה הגדול שלי על מישהו במהלך ראיון, כשלא הרגשתי שהביקורת ראויה. העניין הוא שזה היה קשור למה שייצגנו. לא ניסינו להרוס את עולם הרוק. אני אוהב רוק. פשוט עשינו את התקליטים שרצינו לעשות, וכך קרה שהרדיו היה מוכן לזה וזה עבד. אבל הם היו זורקים עלינו את הדוקרנים האלו, מצליפים בנו. אני לא אומר שכולם צריכים לאהוב את זה, אבל אף אחד לא יכול להגיד לי שהתקליטים שלנו לא טובים. מבקר אחד, לעולם לא אשכח, כתב על האלבום שלנו NOW AND THEN, שהסתיים בלחן של רנדי אדלמן בשם I CAN'T MAKE MUSIC. והבחור הזה כותב: 'האלבום מסתיים בשיר שממש מתאים להם'. ואני חושב, 'חכה רגע! אולי אתה לא אוהב את הסגנון של המוסיקה שלנו, אבל אל תגיד לי שאנחנו לא יכולים לעשות מוזיקה'. קארן ואני נועדנו לעבוד יחד. השירה שלה והאופן שבו הקולות שלנו התערבבו והעובדה שיכולתי לכתוב ולעבד הייתה אמורה להיות. השירים שם כדי להוכיח זאת. אבל קארן ואני נדפקנו בשנת 1975. הכל היה ללא הפסקה - סיורים עולמיים, הקלטות, צילומי טלוויזיה, מפגשי צילום, ראיונות. בדיוק באותה תקופה האנורקסיה של קארן התחילה להתבטא. זה באמת פגע בה בלאס וגאס בקיץ 1975. היא נאלצה להיכנס לבית החולים. הבחורה הזו יכלה לצאת לבמה ולשיר כמו שלא שרה מעולם. כולנו התפעלנו כי היא ירדה המון במשקל באותו זמן. בין ההופעות, היא הייתה גמורה, אבל כשהיא יצאה לבמה היא הייתה נהדרת. עדיין אין לי מושג מה גרם לאנורקסיה שלה. ההפרעה היא תעלומה. אישית, אני לא מאמין שהקריירה שלה קשורה לזה. קארן אהבה לשיר ולהקליט יותר מכל דבר בעולם" (ריצ'רד קארפנטר)


ב-5 בנובמבר בשנת 1979 ביקר רינגו סטאר את ג'ון לנון ויוקו אונו בביתם שבבניין דקוטה בניו יורק.


במהלך הפגישה המלבבת העניק לנון לחברו הקלטת דמו עם שיר שכתב לו במתנה, "החיים מתחילים בגיל 40", במטרה שיקליט אותו לאלבומו הבא. לו ג'ון ידע אז שהחיים יסתיימו בגיל 40...


ב-5 בנובמבר בשנת 1971 יצא אלבומה השלישי של להקת בארקליי ג'יימס הארבסט ושמו BARCLAY JAMES HARVEST AND OTHER SHORT STORIES.


SIDE 1

1. Medicine Man

2. Someone There You Know

3. Harry's Song

4. Ursula (The Swansea Song)

5. Little Lapwing


SIDE 2

1. Song With No Meaning

2. Blue John's Blues

3. The Poet

4. After The Day


הרעיון המקורי היה להוציא אותו כאלבום כפול, כפי שסיפר קלידן הלהקה, וולי וולסטנהולם, למלודי מייקר במאי 1971: "אלבום אחד אמור להיות רק עם ארבעתנו ואלבום נוסף יביא אותנו עם תזמורת גדולה". שבוע לאחר מכן התפרסמו דבריו של מתזמר הלהקה החדש, מרטין פורד, כי ההקלטות עם התזמורת יחלו בחודש יוני 1971 בניו יורק. חברת התקליטים HARVEST, שראתה את התקציב שיהיה עליה להוציא לפרויקט, שמה לזה סוף והורתה ללהקה להקליט עם תזמורת מקומית באולפני אבי רואד. וכמו כן, האלבום יהיה בודד ולא כפול.

כסא המפיק נחת על כתפיו של וולי וולר, לשעבר בסיסט להקת THE PRETTY THINGS, שפרש מהלהקה לטובת תחילת קריירה כמפיק וסיפר לי בהתכתבויות בינינו כמה הוא נהנה להפיק את זה. הוא לא הכיר את המוזיקה של בארקליי ג'יימס הארבסט והיה זה עבורו מסע בתולי, שבמהלכו הוא גם זכה לשיר בקולו המחוספס בשיר AFTER THE DAY.


ההקלטות לאלבום החלו ב-5 ביולי 1971, כשחברת התקליטים לחצה כבר מההתחלה לשמור על לוח זמנים מהודק ועל תקציב שפוי בהתאם. המתופף, מאל פריצ'ארד, הודה בהמשך למגזין המוזיקה "זיג זאג" שיש פה ושם דברים באלבום שהיו יכולים לצאת טוב יותר, לו ניתן יותר זמן להם.


עדיין, חברי הלהקה לא יכלו לוותר על הצליל הסימפוני שלהם והעסיקו את התזמורת הקבועה שלהם. ביחד הם יצרו אלבום נוסף ובו שירים מופלאים, כולל MEDICINE MAN הפותח והמרשים, ששר גיטריסט הלהקה, ג'ון ליס. חברי הלהקה לא היו מרוצים מהתוצאה האולפנית שיצאה באלבום ובהמשך בחרו להקליט אותו מחדש והגרסה הזו יצאה כצד ב' בתקליטון. ליס גם הביא לאלבום את הקטע המסיים, הדרמטי והאפוקליפטי, AFTER THE DAY.


הביקורות שפורסמו בזמנו בעיתוני המוזיקה המובילים בבריטניה היו בעיקר נלהבות, כמו זו של המלודי מייקר: "הנה, סופסוף, מגיע אלינו אלבומה השלישי של הלהקה הזו שלא מפסיקה לענג אותנו. ביחד עם התזמורת שלה, היא שוב הפיקה אלבום עם מוזיקה יצירתית ויפהפייה. שווה להשקיע את ה-2.40 ליש"ט לאלבום זה, גם בשל עיצוב העטיפה הנפתחת עם מילות השירים - שיחדיו מביאות תמונה שלמה. תקשיבו לאלבום באזניות שלכם. זה ייקח אתכם למקום אחר".


אז מי שלא מכיר את האלבום הזה, אני באמת חושב שמחכה לכם פה מתנה מיוחדת עם הקציר של בארקליי ג'יימס.


ב-5 בנובמבר בשנת 1970 הצטרף בריאן וילסון אל חבריו לביץ' בויז, על במת הויסקי א-גו-גו, שבלוס אנג'לס. וילסון פרש מזה כמה שנים מהופעות ותיפקד ככותב שיריה העיקרי של הלהקה והמפיק של צליליה.


כדי שנבין מה באמת קרה שם, הבה נלך אחורה, אל היום שלפני כן. אז הביץ' בויז הופיעו את ההופעה הראשונה שלהם שם, מאז ה-25 ביוני 1966. המקום הקטן היה מפוצץ באנשים, שהצטופפו בין השולחנות. אבל לא כולם אהבו את ההופעה. אחת מהם הייתה ג'ודי סימס, שדיווחה למלודי מייקר: "הם ניגנו כשעתיים והפליאו להפיק שעמום אחד גדול. זה מגוחך לחשוב שהם הוצגו בפנינו כלהקת סנסציה. בריאן עלה לבמה והוא נראה רזה ובריא יותר מזה זמן רב. הוא התיישב מאחורי פסנתר חשמלי ונראה שבקושי מנגן משהו. קארל וילסון הוא הכוח המניע והברור של הלהקה עכשיו והוא שר ומנגן בהתלהבות, שנראה כי חסרה לחבריו. דניס וילסון נראה שם כשהוא לא בנוח. הקשבה למוזיקה של הביץ' בויז היא תרגיל באיזון בין אינטלקט ורגש. זה היה כמו להקשיב לג'אז - אני יודעת שזה טוב אך זה לא נוגע בי. אבל כשהם שרו להיטי עבר, מצאתי את עצמי שרה אותם".


גם דבריו של בריאן וילסון פורסמו אז במלודי מייקר: "זה היה טוב לעלות שוב פעם לבמה. בתחילה חשתי שהמון עיניים ננעצות בי. אז החלטתי לכייף". אבל הכיף נפסק באמצע ההופעה שלמחרת...


וילסון: "בלילה השני חשתי לפתע מסוחרר מהמגברים והצלילים. אחרי חצי שעה הבנתי שלא אוכל להמשיך. סחרחורת תקפה אותי והודעתי לחבריי שעליי לרדת. חשתי שאני הורג את עצמי. לא יכולתי לראות את הקהל והכל החשיך לי. עור התוף שלי כאב מאד וזה החמיר עם כל מכה חזקה של דניס בתוף שלו. האוזן הימנית הרגה אותי. ידעתי שאין ברירה וביקשתי מאשתי, מרילין, לעזור לי לרדת משם". הוא הובל משם למכונית והיישר לביתו.


כמה ימים לאחר מכן הוא סיפר למלודי מייקר: "אני בהחלט לא יכול לקרוא לעצמי מנהיג. אני לא יצירתי כפי שהייתי פעם ואני לא משתתף כמו פעם. אני כנראה סוג של זרוק. האמת שאני די שמח מהחיים בביתי. אחרי ההופעה בוויסקי התחלתי לחשוב על כתיבת שיר חדש. לא חשבתי על מילים עדיין, אך כנראה אקרא לו 'האיש הנבון נשאר בבית'. אני הוא האיש הנבון".


ב-5 בנובמבר בשנת 1971 הופיע אלביס פרסלי בבלומינגטון, מינסוטה. עם סיום ההופעה אמר הכרוז, אל דבורין, לקהל, "אלביס עזב את הבניין". הביטוי נכנס במהרה ללקסיקון התרבותי, ושימש לאותת לקהל בהופעות שאין סיכוי להדרן מהמלך.


ב-5 בנובמבר בשנת 2021 יצא אלבום חדש ללהקת אבבא ושמו VOYAGE.


ארבעת חברי הלהקה המצליחה, שמעריצים רבים התגעגעו אליהם ביחד עם השנים, החליטו לעשות אותו בזמן שהתכוננו להכנת מופע האוואטרים שלהם שנקרא ABBA VOYAGE. האוואטרים נקראו שם בשם ABBA-TARS. האלבום הזה הוא סיומת מלכותית, מוכרת וחדשה כאחד - ללא התנצלות או בושה. מעל הכל זה הוא סיום הולם לקריירה מדהימה ואולי זה מה שהכי חשוב.


ברולינג סטון העניקו לו ארבעה כוכבים עם ההסבר הבא: "לפני כמעט 40 שנה, להקת אבבא הייתה באולפן בפעם האחרונה, כדי להקליט בלדה טרגית בשם THE DAY BEFORE YOU CAME. הם ידעו שזו אמירת שלום; שני הזוגות בהרכב כבר התגרשו. אנייטה פלצקוג דיקלמה סיפור עגום על בידוד רגשי מוחלט, מילים שכתב בעלה לשעבר, כשהיא עושה קולות באולפן חשוך כשכל האורות כבויים. זה היה הדבר האחרון שהם הקליטו אי פעם. עד עכשיו.


אז איך לעזאזל זה קרה? הטרופרים השבדים רוכבים שוב עם VOYAGE, ומעולם לא היה סיפור קאמבק כמו זה: כל ארבעת החברים המקוריים של להקת פופ נהדרת, מתאחדים לאחר 40 שנה בנפרד, עם כל כוחותיהם במותניהם. האלבום הזה יהיה אירוע היסטורי מיוחד במינו גם אם השירים לא יצליחו - אבל זה אבבא וינטג' וזה מזכיר את הימים שבהם האלים הנורדים שלטו ברדיו, בשילוב שניים מהטרנדים החמים של הסבנטיז: שברון לב וחליפות מכנסיים משובצות פאייטים.


עבור ביורן, בני, אנה-פריד ואנייטה, אלבומם האחרון היה THE VISITORS משנת 1981 , אלבום קונספט קפוא של פרנויית סינת'-פופ וייאוש באמצע החיים. המנגינות שלהם שם עליצות וקופצניות על פני השטח כמו אלטון ג'ון, מה שהפך אותם למופע הנמכר ביותר בעולם, אבל עמוס ברמות של חרדה בסגנון של לאונרד כהן.


אבל מאז, מורשת אבבא רק המשיכה לפרוח. כל דור מתאהב בלהיטים שלהם מחדש. אתה לא יכול לדמיין את ג'וי דיוויז'ן או את הקיור או את בואי מתקופת ברלין בלי השיר SOS. הם לימדו את קורט קוביין איך לכתוב הוקס לשירים. כפי שאמר פיט טאונסנד לרולינג סטון, בשנת 1982, כשזעזע את העולם כשיצא כמעריץ של אבבא, 'אבבא הייתה אחת הלהקות הבינלאומיות הגדולות הראשונות שהתמודדו למעשה עם סוג של בעיות בגיל העמידה בכתיבת השירים שלהן'. והנה עכשיו, כשכולם עברו את גיל ה-70, הם לא בדיוק איבדו את התיאבון לפסקול של משבר רגשי.


כמו תמיד, ביורן אולבאוס ובני אנדרסון כותבים את השירים, אבל עכשיו הם משאירים את השירה לגברות. הם חיברו את האלבום בזמן שהם תיכננו את מקום המגורים ה'וירטואלי' שלהם בשנת 2022 בלונדון. לקונצרטים האלה לא יהיו הולוגרמות בלבד - במקום זאת, יש להם מה שבני וביורן מכנים 'אבבא-טארים'. זו הפתעה להחזיר את השבדים למשחק. אבל זו הפתעה גדולה ומתוקה יותר שהם חזרו כל כך מלאי חיוניות מוסיקלית. כל השנים האלה אחרי 'ווטרלו', אבבא עדיין מסרבת להיכנע".


ב-5 בנובמבר בשנת 1970 הופיעה להקת דרק והדומינוס (עם אריק קלפטון) בתוכנית הטלוויזיה של זמר הקאנטרי, ג'וני קאש.


המופע צולם באודיטוריום RYMAN שבנאשוויל. יחד עם קלפטון היו הפסנתרן בובי ויטלוק, הבסיסט קארל ריידל והמתופף ג'ים גורדון. הם פצחו בביצוע הבלוז IT'S TOO LATE, מאת צ'אק וויליס. לאחר מכן הצטרף קאש, עם גיטרה אקוסטית שנתלתה על גבו, כשהוא מרעיף תשבוחות על הופעת הלהקה. לאחר מכן הוסיף: "תקשיבו, אני חושב שאחד האמנים החשובים ביותר, שהשפיע על להקות רבות באנגליה, הגיע היישר מכאן".

קלפטון השיב: "כן, הרבה מוזיקאי בלוז ואנשים לבנים שאימצו את מוזיקת הקאנטרי, השפיעו על כולם. אני חושב שאחד מהם נמצא כאן בתוכנית. אולי נצרף אותו אלינו?".

קאש: "כן, גם אני חושב כך! קארל פרקינס!".


פרקינס מצטרף והחבורה פוצחת בביצוע נהדר לשיר MATCHBOX. קלפטון ולהקתו ניגנו גם את שיריהם, GOT TO GET BETTER IN A LITTLE WHILE ו- BLUES POWER - אך מצלמות הטלוויזיה כבו ורק מכשיר ההקלטה נותר לתעד את הביצועים.


בבית המלון שבנאשוויל סיפר קלפטון לכתב עיתון המוזיקה NME, שנכח עמו: "האמת היא שקיוויתי כי דוואן אולמן יבוא איתי להצטלם לתוכנית של ג'וני קאש. הוא יכל לשחרר אותי מנגינה, כדי להתרכז בשירה. גיטריסטים רבים מגיעים לחדרי פה והם כל כך טובים עד שאני מפחד להוציא את הגיטרה שלי מתיק הנשיאה שלה".


קלפטון ניצל את שהותו בנאשוויל כדי לערוך קניות ורכש את הגיטרה שתקבל את הכינוי 'בלאקי' ותהיה הגיטרה היקרה לו ביותר. בשנת 2004 היא נמכרה על ידו, למטרות צדקה, במחיר מיליון דולר.


קלפטון על רכישת הגיטרה: "נכנסתי לחנות בשם SHO-BUD ובחלק האחורי שבה הייתה ערימה של גיטרות פנדר סטראטוקאסטר וטלקאסטר. כל אחת מהן עלתה כמאה דולר. כמעט לא ניגנו בהן כי כולם העדיפו את הגיטרות מתוצרת חברת גיבסון. אבל סטיבי ווינווד הוא שהכיר לי את האיכות של גיטרות הפנדר וכשהייתי בחנות, נזכרתי כי גם באדי גאי ניגן בכזו. אז קניתי שם כמה גיטרות פנדר ולקחתי את כולן לאנגליה. נתתי אחת לג'ורג' האריסון, אחת לסטיבי ווינווד ואחת לפיט טאונסנד. שמרתי לעצמי שלוש גיטרות ומאותן שלוש בניתי לי גיטרה אחת, שקראתי לה 'בלאקי'...".


ב-5 בנובמבר בשנת 1976 יצא אלבום פסקול לסרט בשם ALL THIS AND WORLD WAR 2, ששילב בין גרסאות כיסוי לשירי הביטלס עם סרטים ממלחמת העולם השניה. התוצאה? הזויה אך בהחלט מעניינת.


זה בהחלט סרט מוזר שגורם לתחושה מוזרה, כששירי הביטלס משולבים בסצנות מאותה מלחמה קשה. כמו, משל, כשהלך רדי שרה על THE FOOL ON THE HILL ורואים את היטלר נרגע לו. או כשמגיע השיר SUN KING ורואים את מטוסי הקמיקזה שטסים בשמיים לפרל הארבור. תהיו בטוחים שאלבום הפסקול הרוויח יותר כסף מאשר הסרט שהוצג בבתי הקולנוע. מה שבטוח, זה לא היה סרט משובב נפש כמו "צוללת צהובה". זה היה סרט אפל מאד ואף מצמרר.


הרעיון היה לספר את סיפור מלחמת העולם השנייה דרך המוזיקה של הביטלס. אבל למרות תקציב השיווק הגדול שהוקצה לו, הסרט הוצא מהקרנה בקולנועים לאחר שבועיים בלבד. היה זה פלופ מהדהד.

מאז נותר הסרט ברובו במעורפל ולא הרבה אנשים ממש שמעו עליו או זוכרים אותו. אלו שכן (כמוני) זוכרים את הסרט בעיקר מהפסקול שנכנס למצעדים והיה די פופולרי בסוף שנות ה-70.


יש פה ביצועי שירים עם פיטר גבריאל, שפרש שנה לפני כן מג'נסיס והגיח בסנונית סולו ראשונה עם 'שדות תות לנצח'. או ג'ף לין, שהביטלס היו מושא הערצתו ושר פה שני שירים שחוברו היטב. גם שותפו להקמת אי.אל.או, רוי ווד, שר בפרוייקט. ויש את להקת AMBROSIA (כשעדיין טבלה ברוק המתקדם) ששרה פה את שיר הנושא של הסרט MAGICAL MYSTERY TOUR (שבארצנו מתעקשים לקרוא לו 'מסע הקסם המסתורי' בעוד שמדובר למעשה במסע המיסתורין הקסום). ויש את הבי ג'יז, טינה טרנר, הבי ג'יז, בריאן פרי ואחרים, ששרים כולם ביטלס.


אז ניגשתי לארכיב שלי ושלפתי ביקורת מעיתון רולינג סטון: "אין לי מושג כיצד 28 שירים של הביטלס נקשרים למלחמת העולם השנייה. אני מתעב את הסרט. התזמור הוא קיטשי כצפוי, אבל כמה מהביצועים מפתיעים לטובה. הגרסה של אלטון ג'ון פה ,לשיר 'לוסי ברקיע היהלומים' טובה יותר מגרסתו הקודמת לשיר זה. רוד סטיוארט מעניק פה את אחד מביצועיו הגדולים ביותר, עם השיר GET BACK. קית' מון מפתיע ביותר בגרסתו לשיר WHEN I'M SIXTY FOUR. הדבר היחיד שאני יכול להשוות את המוצר הזה אליו הוא הגרסה המתוזמרת, של לו רייזנר, לשירי אופרת הרוק 'טומי'. הסיבה היחידה שאני מוצא לצאת האלבום הזה היא כי חג המולד מתקרב ובזמן הזה מוציאים כמה שיותר תקליטים".


ב-5 בנובמבר בשנת 1967 נסע רובין גיב (מלהקת הבי ג'יז) עם חברתו, מולי, ברכבת ללונדון, שנקלעה לתאונה קשה שהרגה 51 אנשים ופצעה המונים.


רובין גיב וחברתו בת ה-19, מולי הוליס, נסעו ברכבת כדי לבקר אצל הוריה; זו הייתה הזדמנות למר וגברת הוליס להכיר טוב יותר את החבר של בתם. "הם אנשים רגילים שמעולם לא היו להם בעבר קשרים עם סלבריטאים", אמרה מולי. "כשהם הבינו לראשונה שרובין מפורסם, הם היו מאוד המומים. אמי כל הזמן שאלה אותי, 'את בטוחה שהוא האדם המתאים לך?' רק שרובין היה כל כך שונה מכל חבר אחר שהיה לי". מזג האוויר היה נאה והזוג הצעיר בילה את אחר הצהריים בהליכה על החוף בשמש הסתיו. כשהערב התקרב, רובין ומולי התכוננו לחזור

ללונדון. באותו לילה, הוא היה צריך לראות את מנהל הבי ג'יז, רוברט סטיגווד, כדי לאסוף ממנו כמה הקלטות. אז הם עלו על הקרון ברכבת ללונדון, נושאים מזוודה, פודינג מעשה ידי אמה של מולי וכמה תפוחים למסע.


הנסיעה הייתה נעימה אבל כשהרכבת התקרבה ל-HITHER GREEN, לפתע חשו הנוסעים ברעידות. רובין פחד שמשהו קרה והושיט מיד את ידו לכבל האזעקה. "לפתע הקרון שלנו התהפך וראיתי פסי רכבת ממש קרובים לפנים שלי".


אז נכנסתי לארכיון העיתונות שלי, ניגשתי אל יום המחרת ושלפתי מספר פרטים על התאונה. תיכף נחזור גם לרובין גיב. מסתבר שהייתה זו פגיעה רצינית במסילת הרכבת שגרמה לרכבת, בקו HITHER GREEN, לסטות ולהתרסק בשעה רבע לשמונה בערב. רק הקטר נותר במקומו על הפסים.



הנהג ועוזרו נוקו מיד מכל אשמה ובעיתונים הבריטיים מיהרו לציין שזו תאונת הרכבת הקשה ביותר בעשר השנים האחרונות (מאז ה-4 בדצמבר 1957 בה התנגשו שתי רכבות). הגשם שירד לא ריחם והיקשה על החיפושים של כוחות ההצלה בשעות החשכה. רבים מהניצולים ישבו בהלם ומיררו בבכי על כאביהם ויותר על הפחד מלגלות כי יקיריהם שנסעו איתם ברכבת אינם בין החיים.


רובין מיהר לחלץ את מולי מהקרון הפגוע וחש לעזור לאנשים רבים שנזקקו בשטח לעזרה. הוא סיפר חודש לאחר מכן לרקורד מירור: "באותו רגע חשבתי על אלוהים. כי לא נפצעתי, תודה לאל, ולכן חשתי שתפקידי לעזור מיד לאחרים שנלכדו בהריסות. אבל תאונת הרכבת הזו השפיעה עליי מאד, בראיית החיים".


"זה כמעט נראה כאילו הרכבת מתנפצת לרסיסים סביבנו", הוא נזכר מול עיתונאי אחר אז. "הרכבת עצרה לבסוף על צידה 1,400 מטרים מהמקום שבו היא ירדה מהמסילה". החקירה הרשמית תגלה כי המרחק האמיתי היה חצי ממה שרובין טען, אבל לאלו שהיו ברכבת היה נדמה שהקרון הנגרר המשיך עוד ועוד ועוד. דונלד פרוויס, נהג הרכבת, סיפר מאוחר יותר, בחקירת התאונה, ש"הנסיעה עד לשם לא הייתה שונה מבכל יום אחר. ב-HITHER GREEN זה פתאום קרה. לא ידעתי מה קרה. הכל קרה כל כך מהר. לא יכולתי להתחיל להבין מאיזה חלק של הרכבת באה התקלה. נראה היה שכל הדבר התרומם והיה פיצוץ אדיר". הנוסעים הושלכו כמו בובות סמרטוטים כשהקרונות התהפכו. הניצולים הזכירו שתיקה מוזרה לפני הצרחות מהפצועים והגוססים שחתכו בכאב את אוויר הלילה.


רובין גיב נזכר, "כשהרכבת עצרה לבסוף, היה רק ​​קול שריקה, ואז הגיעו הצרחות הצורבות. היה לנו מזל שהיינו בתא ליד החזית של הרכבת. יכול להיות שאני חייב את חיי להצלחת הלהקה. אם הלהיטים שלנו לא היו

מניבים כל כך הרבה כסף, לא הייתי יכול לקנות כרטיסים למחלקה הראשונה. רוב האנשים שמתו בתאונת הרכבת היו בתאים ממחלקה ב', שלא היה להם מסדרון להגן עליהם".


חמש דקות אחרי קריאות החירום הראשונות, האמבולנס הראשון הגיע. בסך הכל 33 אמבולנסים ו-28 מכבי האש של לונדון הגיעו למקום. כבאים הציבו סולמות ועזרו לקורבנות לרדת ממרומי הרכבת. "הם משכו 24 אנשים מקרון מחלקה ב' בגופם," נזכר רובין. "חלק היו מחוסרי הכרה; לחלקם לא היו רגליים. הרמתי פצוע קשה מאוד ואנשים בערך פי שלושה מהמשקל שלי אל מחוץ לתאים. לא היה שום דבר שמישהו יכל לעשות למען צעיר אחד, לכוד ללא תקנה בתוך ההריסות המעוותות, שצרח 'עזבו אותי. תנו לי למות' כשבסופו של דבר השתרר מכיוונו שקט".


רובין שנפצע אושפז לזמן קצר בבית החולים ושוחרר לאחר מכן למנוחה בבית הוריו. תאונת הרכבת השפיעה עליו לכתוב גם את השיר REALLY AND SINCERELY, שהקליטה הלהקה. "מאז ההתרסקות הפסקתי לדאוג יותר מדי על דברים קטנים וקטנוניים. להיות קרוב למוות כזה גרם לי להבין כמה זה חסר טעם להתלות מדי בעניינים של מה בכך. דברים שנראו לי כל כך חשובים קודם לכן איבדו את המשמעות שלהם. ועוד דבר - היו אנשים שראיתי בהם חברים שלי עד אז אבל אפילו כשהם ידעו שהייתי בהתרסקות איומה שבה יכולתי להיהרג בקלות כל כך, הם אפילו לא שאלו לשלומי. אני בהחלט בוחן את יחסינו מחדש עכשיו".


ב-5 בנובמבר בשנת 1941 נולד ארט גרפונקל. אז הנה על להיט שלו, משנת 1978, ללא פול סיימון לצדו. שם השיר – BRIGHT EYES.


זה היה בשנת 1972 כשריצ'רד אדמס כתב רומן, WATERSHIP DOWN, המספר את סיפורה של קבוצה קטנה של ארנבים שאינם מאושרים במקומם ומחליטים לפרוץ למקום אחר. הספר מגולל את האודיסיאה של הארנבים כשהם מחפשים בית חדש אך נתקלים בסכנות ובפיתויים בדרך. למרות ש-13 מוציאים לאור דחו בתחילה את הסיפור, בסוף הספר מעולם לא אזל מהדפוס, ובשנת 1978 הופק כסרט אנימציה. זה הוקרן גם בארצנו, בשם "גבעת ווטרשיפ".


השיר BRIGHT EYES נכתב על ידי הזמר והכותב הבריטי, מייק באט, ומושר בפסקול הסרט על ידי גרפונקל. באט רצה לכתוב את כל פסקול הסרט אך נדחה ועדיין זרק רעיונות פה ושם. אחד מהם בא עם השיר הזה. באט: "התבקשתי על ידי במאי הסרט לכתוב שיר על מוות. זה היה כל כך פשוט, ויצאתי מהפגישה וחשבתי, 'לעזאזל, איך אני עושה את זה?' איך כותבים על מוות, בלי שזה יהיה מטומטם, או אפילו מצחיק? ואז התחלתי להרהר ברעיון של המוות כדבר הכי חשוב שאנחנו חושבים עליו. מה קורה אחר כך? האם אנחנו מתים? ממשיכים הלאה? באים שוב? כל אחד חושב דברים שונים ולכן הפכתי את השיר לשאלה. לכן זה מתחיל: 'האם זה סוג של חלום? / צף החוצה על הגאות / בעקבות נהר המוות במורד הזרם / האם זה חלום?'.


אחרי כמה ימים של שוטטות בבית עם גבה מקומטת, התיישבתי ובאופן רגשי למדי כתבתי את השיר תוך כשעה. ישבתי ליד הפסנתר והמילים והמנגינה הגיעו פחות או יותר באותו זמן. כשאתה רואה אדם מת, העיניים שלו לא עושות כלום: אין שם כלום. עם אדם חי, יש ניצוץ, משהו מאחורי העיניים. איך זה יכול ללכת פתאום? לשם הגעתי, 'איך יכול להיות שאור בוער כל כך בהיר, פתאום נשרף כל כך חיוור?'


כשהמפיקים הגיעו אלי הביתה לשמוע את השיר, הם אמרו, 'אנחנו אוהבים אותו, האם היה לך מישהו בראש לשיר אותו?' ואמרתי, 'אשמח אם ארט גרפונקל יוכל לשיר אותו, אבל כמובן שזה לא יקרה, אז הנה רשימה של אנשים אחרים'. קולין בלנסטון מהזומביס היה במקום השני ברשימה, ואני במקום ה-10! אבל הם פשוט אמרו, 'נראה אם נוכל להשיג אותו'. אז הם שלחו את ההקלטת הדמו שלי לגרפונקל דרך מישהו בכיר ב-CBS ותוך יום הוא אמר כן...ותוך שבוע הוא ישב אצלי בסלון שר איתי את השיר. זה היה גדול".


למרות זאת, שיר זה לא הרשים את ריצ'רד אדמס. באט: "הוא אמר שהוא שונא את השיר. הוא ביסס את הסלידה שלו על ההנחה שזה שגוי עובדתית מול סיפורו – מה שלא היה נכון".


השיר שוחרר כסינגל, זכה להצלחה עצומה בבריטניה, נשאר במקום הראשון במצעד הבריטי במשך שישה שבועות ומכר למעלה ממיליון עותקים. גרפונקל יכל להמשיך וליהנות מההצלחה, אך התאבדות חברתו, בשנת 1979, הטילה עליו צל ענק שהפיל אותו לצד הדרך.


גם זה קרה ב-5 בנובמבר:


- בשנת 1967 הופיע קני רוג'רס לראשונה בטלוויזיה בארה"ב עם ההרכב הנהדר שלו שנקרא THE FIRST EDITION. זה היה בתכנית הטלוויזיה של האחים סמות'רס.


- בשנת 1947 נולד הזמר פיטר נון (הידוע אז בארצנו בשם פיטר חנון, כסולן של מתבודדי הרמן. ביום הולדתו, בשנת 1968, הוא התחתן, בכנסיה בלונדון, עם מירי שטראסר, אותה הכיר במועדון לילה במרכז העיר. מירי דוברת עברית שוטפת ואם אתם תוהים, הם מאז יחדיו ובאושר.


אפרופו מתבודדי הרמן, ביום זה בשנת 1963 חתמו החברים על חוזה, כך לפי ספרו של הארווי ליסברג: "במהלך השבועות הבאים הלכתי לראות אותם מתאמנים כל יום, בביתו של המתופף. לאט אבל בטוח ההרכב הקלאסי של מתבודדי הרמן התגבש. הייתי מוקסם מהרעיון להיות מנהל להקה. נדלקתי ממה שהיה בריאן אפשטיין עם הביטלס, כשהוא הופך להקה מקומית לתופעה כלל ארצית. קיבלתי השראה מברייאן בדיוק כמו מהביטלס עצמם. הוא היה מרקע דומה לי והנה הוא מנהל את הלהקה הגדולה ביותר. הוא היה פורץ דרך, שיצר את התבנית לניהול להקת פופ. הרגשתי שאם הוא יכול לעשות את זה, גם אני יכולתי. הייתי צריך קצת כסף כדי לקדם אותי, אז שאלתי שלושה חברים שלי אם הם היו מעוניינים להשקיע. כולם הסכימו להכניס 50 פאונד אז יכולתי לחזור ללהקה עם ההצעה שלי לנהל אותם. ב-5 בנובמבר 1963, חברי הלהקה חתמו איתי על חוזה לשלוש שנים. ישר התחלתי לקבוע להם תאריכים, בתחילה במקומות קרובים ואחר כך רחוק יותר".


- כמו כן, בשנת 1932 נולד אייק טרנר שהיה מפיק מוסיקלי כריזמטי אך גם קשוח מדי שאף הרביץ רבות וקשות לאשתו הזמרת, טינה טרנר. הוא מת בשנת 2007. גם גראם פארסונס נולד ב-5 בנובמבר בשנת 1946 אך מת בשנת 1973 וגופתו נחטפה ונשרפה על ידי חבריו, כחלק משבועה שערכו ביניהם.


- בשנת 1965 הוציאה להקת המי בארה"ב תקליטון עם השיר MY GENERATION.


- בשנת 1966 נחת השיר של להקת המאנקיז, "הרכבת האחרונה לקלארקסביל,, במקום הראשון בארה"ב.


- בשנת 1970 יצא תקליטון חדש בארה"ב ללד זפלין, עם IMMIGRANT SONG. צידו השני של התקליטון מכיל שיר, שלא יצא באף תקליט, ושמו HEY HEY WHAT CAN I DO.


- בשנת 1989 פגש הגיטריסט ריצ'י בלאקמור לראשונה בחורה בת 18 ושמה קאנדיס נייט. משם זה יהפוך לסיפור אהבה גדול, חתונה וגם עבודה בצוותא.


- בשנת 1974 הוציאה להקת איגלס תקליטון חדש עם השיר BEST OF MY LOVE.


- בשנת 1977 נעצר מנהל חנות תקליטים בנוטינגהם כי העז לשים בחלון הראווה פוסטר לקידום אריך הנגן של הסקס פיסטולס.


- בשנת 2014 נערכה ההלוויה של ג'ק ברוס. בין הנוכחים נצפו שם אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר, חבריו ללהקת CREAM.


- בשנת 1973 השתולל פיט טאונסנד מזעם על הבמה בניוקאסל, כי ההקלטה שהוכנה להתנגן עם להקת המי, על הבמה, הופעלה ללא סינכרון. טאונסנד לא יכל לכבוש את זעמו, ניגש לאחראי על הפעלת ההקלטה והרביץ לו. מיד לאחר מכן ניגש לציוד שהשמיע את אותה הקלטה ועקר אותו ממקומו. המופע נעצר אך חודש לאחר 15 דקות.


- בשנת 2005 תבע מייק לאב, זמר להקת הביץ' בויז, את המוח של הלהקה, בריאן ווילסון, שלטענת לאב "מנצל ללא בושה את השירים, הדמיון והסימן המסחרי של הביץ' בויז לקידום אלבומו SMiLE". התביעה נדחתה מאוחר יותר.


- בשנת 1979 התגרש מיק ג'אגר סופית מאשתו ביאנקה, שנהגה בתקופה ההיא לנקום בבעלה ולספר לכל עיתון אפשרי על בגידותיו בה.


- בשנת 1971 נפגש המתופף ג'ון הייסמן עם הקלידן דייב גרינסלייד ונגן כלי הנשיפה, דיק הקסטאל סמית, על מנת לבשר להם שהוא מפרק את להקת קולוסיאום אותה הנהיג. באותו יום ובאותה שנה נולד באוקספורד, אנגליה, ג'וני גרינווד, הגיטריסט של להקת רדיוהד.


- בשנת 2012 הוכרז הבניין בשדרת קומונוולת' 1325 בבוסטון, שבו חלקו חמשת חברי להקת אירוסמית' דירה בשנות ה-70, כנקודת ציון היסטורית. כדי לחגוג, הלהקה הופיעה בחינם מחוץ לבניין בפני אלפי מעריצים.


ב-5 בנובמבר בשנת 1972 יצא אלבום משולש חדש לגרייטפול דד ושמו EUROPE 72.


בדצמבר 1971 העלה ג'ורג' האריסון העלה את הקצב באלבומי ההופעה כשיצא עם סט של שלושה תקליטים המורכב מהופעות חיות שנעשו בקונצרט צדקה שארגן מוקדם יותר השנה, הקונצרט עבור בנגלדש. האריסון כבר היה בראש המצעדים כשהוציא את האלבום המשולש הראשון בעולם הרוק, שנה לפני כן ואחרי שהביטלס התפרקו.


עם האלבום המשולש החי שלהם, הגרייטפול דד החליטו לנסות לעשות גם דבר שכזה. למרות שהדד לא היו אז מה שהביטלס היו עבור ההמונים, בסופו של דבר הניסוי שלהם הצליח. זה הביא לשיחרור אלבומי הופעות משולשים בהמשך הסבנטיז - על ידי להקת יס, אמרסון לייק ופאלמר, להקת כנפיים ועוד. עדיין, סט משולש בהופעה היה דבר יקר מדי לרכישה עבור הדור הצעיר.


אבל זה לא הפריע לדד. לא רק שהמעריצים קנו את האלבום, אירופה 72', אלא גם עזרו לבסס את תופעת ההופעות החיות של הלהקה כדבר שאין להתעלם ממנו. קצת לפני צאת האלבום המשולש יצא אלבום כפול בהופעה לגרייטפול דד. האלבום הזה עקב אחר שני תקליטי הקאנטרי-רוק של הלהקה (AMERICAN BEAUTY ו- WORKINGMAN`S DEAD) שהביאו את הלהקה לקהל הרבה יותר רחב. האלבום החדש היה המצגת הטובה ביותר להסביר לקהל חדש זה על ההופעות, ולא רק על האופן בו הלהקה נשמעה באולפן.

בתחילה דרשו חברי הלהקה כי האלבום ייקרא SKULL FUCK, עד שהבינו בחוכמתם כי חברת התקליטים, שמוכנה להשקיע סכום כסף ניכר בקידומו, תמשוך ידיה מהדבר עם שם שכזה. בהמשך הסביר גיטריסט הלהקה, ג'רי גרסיה, כי השם היה פשוט בדיחה מטעמם וזהו. בסוף החליטה חברת התקליטים לקרוא לאלבום כשם הלהקה, אך זה היה זהה לשם תקליט הבכורה ויצר בלבול שהוביל לכינוי SKULL AND ROSES.


בעטיפה הפנימית קיבלו רוכשי התקליט הזמנה מהלהקה להתאגד ולשלוח את שמם וכתובתם כדי לקבל מידע על פעילות הלהקה. בנקודה זו החלה לצמוח תרבות הדד-הדס הידועה.


ועם תופעה זו הגיע האלבום המשולש בדיוק בזמן הנכון. כתב הרולינג סטון הדהד אז בביקורתו את התחושה של הרבה מעריצים כשכתב, "אני משוכנע שאלוהים ברא את הדד כדי שיוכלו לשמוע אותם בהופעה. אף אלבום לא יכול להחליף הופעה חיה של הדד". הפופולריות של האלבום במכללות (ובמקומות מעבר לכך) הבטיח שהדד לא יופיעו באולמות בהם יש מושב אחד פנוי. זה כנראה גם דרבן את מעריצי הלהקה להתחיל להקליט הופעות בתקווה לכלוא בהקלטותיהם ניצוצות חשובים. עשרות שנים אחרי שיצא, האלבום נשאר פופולרי מאד.


מזל טוב לפיטר האמיל (מלהקת ואן דר גראף ג'נרייטור), שנולד ב-5 בנובמבר בשנת 1948.


פיטר האמיל לעיתון NME, בשנת 1975:

"אני יכול להבין אנשים שממש שונאים את ואן דר גראף ג'נרייטור. אני יכול להבין אנשים שמבינים את הלהקה שלנו במובן מסוים ולא מעבר לו. אני יכול להבין אנשים שממש אוהבים את הלהקה כי המוזיקה היא בדיוק עבורם. לכן אני מוצא קושי לכתוב חומר ללהקה, כי מצד אחד חייבים להציג עמדה אישית אך באותו זמן גם להביא משהו שיכוון לקהל הרחב".


פיטר האמיל סיפר בשנת 1976 לעיתון "זיג זאג":

"הסיבה שלהקת ואן דר גראף התפרקה הייתה בגלל קומבינציה של כמה דברים, אבל כבר עבר זמן וקשה לי להיזכר מדוע זה קרה. אני זוכר שזו הייתה שרשרת משעממת של אירועים. אני בטוח שכולנו לא מסתכלים עכשיו לאחור ומצטערים על הפירוק. לדעתי, פשוט הגענו אז למיצוי".


הנה דברים שאמר האמיל, בשנת 1972, על הפירוק הראשון של להקתו.

"אל תקבלו את הרעיון שזה היה אחד מאותם פירוקים מכוערים, עם צעקות. אחרי הכל, נפגשנו גם אתמול ושתינו ביחד. היינו באמת להקה מיוחדת שפעלה מחוץ למערכת. כולנו גדלנו עם הלהקה הזו וחלק מאיתנו לא ניגן מעולם בלהקה אחרת. אבל אם נמשיך, זה לא יתאים למה שאנחנו באמת רוצים. אנחנו רוצים להשאיר את הלהקה כפי שהיא, כדי להגיד לאנשים - 'הנה היא. זה מה שעשינו'. אני חושב שדווקא היינו מצליחים יותר אילולא היינו מפרקים. העתיד נראה טוב. הוצאתי תקליט סולו בשנה הקודמת (FOOL'S MATE), כך שהייתי מוכן לפעול שוב במסגרת הלהקה. אבל ניסינו ליצור מוזיקה לאחרונה והדברים נתקעו. הבנתי שאין מנוס. עם זאת, קשה להסביר מדוע אנחנו באמת מתפרקים.


יו (בנטון הקלידן) חושב שהקסם שלנו פג. משהו מיוחד שהיה בין ארבעתנו נמוג. כולנו רצינו לקבל יותר שליטה. תמיד היינו להקה דמוקרטית, אך מרוב דמוקרטיה היו המון דברים שלא התקדמו. לא פעם הוחלט לא לעשות כלום מאשר לעשות משהו. השאר ציפו לקבל ממני מתישהו את בשורת הפירוק וזה קרה עם מכתבים ששלחתי לכל אחד מהם, ממש לפני שהיינו אמורים להתחיל להקליט אלבום חמישי. למרות שהם חשו כמוני, הם סברו שאני הוא שצריך להחליט מתי לפרק את העסק. מה גם שהחוזים שלנו, מול גופים חיצוניים, אמורים לפוג מיד ולו היינו ממשיכים - היינו צריכים לחתום יחד לעוד שלוש שנים. אם היינו ממשיכים, כנראה היינו הופכים לעוד להקה משעממת. עכשיו אקח כמה חודשים לבדוק מה עליי לעשות הלאה. בטח לא אמהר להקים להקה אחרת או לנגן עם אנשים אחרים, כי ישר ישוו את זה לוואן דר גראף. מבחינה מוזיקלית, אני רוצה לפתח הלאה את הקונספט של היצירה שעשינו, 'מגיפת שומרי המגדלור'...".


ב-5 בנובמבר בשנת 1971 יצא התקליט MADMAN ACROSS THE WATER של אלטון ג'ון. הוא לא התקבל בהצלחה מיידית כקודמיו.


SIDE 1

1. Tiny Dancer

2. Levon

3. Razor Face

4. Madman Across The Water


SIDE 2

1. Indian Sunset

2. Holiday Inn

3. Rotten Peaches

4. All the Nasties

5. Goodbye


שנת 1971 הייתה שנה מרכזית עבור אלטון ג'ון, שכבש את הציבור האמריקאי והבריטי, המבקרים וכל מה שביניהם. הכל שיקף את הפוטנציאל החדש שלו; עכשיו רק היה לו להמיר את כל זה לאלבום חדש מצליח. אלטון, אדם שכל הזמן עבד, הוציא לא רק אלבום אחד בשנה והלחץ היה לא רק עליו כי אם גם על סובביו.

הקולגה הראשון שסבל מההשלכות של השלב החדש הזה בקריירה של אלטון היה מתזמר השירים, פול באקמאסטר, והתקליט MADMAN ACROSS THE WATER היה ההקלטה האחרונה של אלטון בה הוא היה מעורב לחלוטין.


השמחה הייתה רבה אצל אלטון כשחזר לאולפני טריידנט בלונדון, ב-27 בפברואר 1971 להקליט רצועות חדשות לאלבומו הרביעי. למרות האמון שלו במתופף נייג'ל אולסון ובבסיסט די מארי, שהופיעו לצדו בנאמנות וביחד סחפו קהל רב אחריהם, שני הגברים לא נדרשו לנגן הרבה באלבום הזה ונמצאים רק בשיר אחד בו, ALL THE NASTIES. המפיק גאס דאדג'ן העדיף לקרוא לנגני אולפן אחרים. רק שני שירים הוקלטו ב-27 בפברואר: LEVON ו-GOODBYE. מפגש הקלטה זה הוגבל ליום אחד, מאחר ואלטון הופיע בברדפורד מאוחר יותר באותו ערב, והיו לו הופעות אחרות שצפויות לפני טיסה לארצות הברית לסיבוב הופעות שלישי, שתוכנן בין ה-2 באפריל ל-18 ביוני.


במהלך תקופה זו, יצאו שני אלבומים של אלטון: פסקול לסרט בשם FRIENDS, ב-5 במרץ, 1971, ואלבום בהופעה חיה, 11-17-70, שהוקלט באולפני ההקלטות A&R בנובמבר 1970, עבור תחנת הרדיו ניו יורק WABC ויצא באפריל 1971. האלבום החי הזה הגיע למקום האחד עשר בארצות הברית ולמקום העשרים באנגליה. אלטון הפך כעת לאמן רווחי, והמו"ל שלו, דיק ג'יימס, היה כעת בעמדת כוח לנהל משא ומתן על חוזה הפצה עם MCA RECORDS. החברה הבטיחה לאלטון מקדמה של 2 מיליון דולר, בכפוף להתחייבות לשבעה אלבומים, שהיו אמורים להימסר במהלך שבע השנים הקרובות. התקליט הראשון, לפי החוזה החדש הזה, אמור להיות MADMAN ACROSS THE WATER וההקלטות בשבילו התחדשו בדחיפות ב-9 באוגוסט 1971, שוב באולפני טריידנט. התנאים לא היו אידיאלים. שמונה עשרה שעות לפני ההתחלה, אלטון והמוזיקאים שלו היו על הבמה בפורטוגל. הם היו מותשים לחלוטין.


למרות הדחיפות של פגישות ההקלטה והמחסור היחסי של הכנה מוקדמת להן, יחד עם כמה מתחים סביב פול באקמאסטר, ההקלטה התקדמה במהירות והסתיימה תוך שלושה ימים בלבד. "הקלטנו את התקליט בארבעה ימים. זה היה אמור להיות חמישה, אבל הפסדנו יום בגלל פול באקמאסטר. הוא נשאר ער בלילה כדי לסיים את העיבודים - אני חושד בכמות מסוימת של סיוע כימי שהוא השתמש לזה - ואז הצליח להפיל בקבוק דיו על כל דפי התווים שהוא כתב. כעסתי. זו הייתה טעות יקרה, והפסקנו לעבוד יחד במשך עשרות שנים לאחר מכן". (לא מדויק, כי באקמאסטר חזר לעבוד עם אלטון לתקליט DON'T SHOOT ME - I'M ONLY THE PIANO PLAYER, שיצא בתחילת 1973, אבל בתפקיד מופחת בהרבה). "אפילו כשפול פישל, הוא פישל בצורה שהזכירה לך שהוא גאון".


כשהתקליט יצא, הוא נחשב בשוק התקליטים לסוג של כישלון ובקושי נכנס למצעד באנגליה, אולי בגלל שלא יצא מתוכו להיט גדול, אך במהלך השנים הוא הצליח לצבור כמה תקליטי פלטינה. יכול להיות שהסיבה לכישלון התקליט באה מהעובדה שאלטון הוציא הרבה תקליטים במשך תקופה קצרה ובכך קצת שרף את עצמו. התקליט הזה היה התקליט השישי שלו שיצא בטווח של שנתיים וחצי בלבד. היה זה הישג מדהים, אך אלטון החל לגלות עייפות, כפי שסיפר למלודי מייקר: "זה היה ממש לא קל להקליט אותו. אפילו אגיד שזה היה תהליך מכאיב. כל הדבר נעשה תחת לחץ אדיר וזה ממש עינה אותי. זה מדהים שהאלבום יצא בסוף בסדר".

התקליט הזה הוקלט באולפני TRIDENT שבלונדון במהלך 1971 עם קשת רחבה של נגנים והעיבודים לתזמורת של פול באקמאסטר. בניגוד לתקליטו השלם הקודם, TUMBLEWEED CONNECTION, אין פה מוטיב חוזר קונספטואלי ששזור לכל אורך האלבום. עם זאת, יש פה לא מעט רשמים של אלטון בעת שהותו בארה"ב בהופעות.


הקטע שפותח את התקליט, TINY DANCER, הוא קלאסיקה של אלטון לכל דבר. הכל פה יושב פיקס. הכתיבה של המילים, ההלחנה, הביצוע של הנגנים, את המילים כתב טאופין בהתבססו על רשמיו מגיחתו הראשונה לארה"ב. התיזמור וקולו של אלטון. נטען בעטיפת התקליט כי את השיר הזה כתב טאופין על חברתו אז (ובהמשך אשתו הראשונה), מקסין, שהייתה רקדנית. גם שנתיים לאחר מכן אמר טאופין, בראיון לרולינג סטון, שזה שיר על מקסין. אבל בהמשך התגלתה אמת שונה, כפי שהוא סיפר: "הגענו לקליפורניה בסתיו 1970, וניסיתי לתפוס את הרוח של אותה תקופה, עם הנשים שפגשנו - במיוחד בחנויות הבגדים במעלה ובמורד הסאנסט סטריפ שבלוס אנג'לס. הנשים היו חופשיות, סקסיות ונעו באופן קליל. זה היה שונה כל כך ממה שהייתי רגיל אליו באנגליה".


הנה עוד כמה דברים שסיפר טאופין על השיר, בספרו האוטוביוגרפי שיצא בשנת 2023: "ידידי הוותיק מאנגליה היה הצלם והמעצב היצירתי, דיוויד לארקהם. הוא היה מעורב מהימים הראשונים שלי ושל אלטון על כל עטיפות התקליטים שלנו. מ-EMPTY SKY ועד ROCK OF THE WESTIES. הוא צילם אותנו עוד כשהיינו כותבי שירים צעירים שעדיין דופקים על דלתות לחפש עבודה. דייוויד, שנפרד אז מאשתו ג'ניס, חי בביתי במהלך היעדרותי הממושכת. ג'ניס רקמה את עטיפת האלבום MADMAN ACROSS THE WATER והיוותה את ההשראה העיקרית לתופרת של הלהקה בשיר TINY DANCER, שיר המאכלס קומץ פרטים על נקבות בלוס אנג'לס: אם זו מלצרית במועדון ויסקי א גו גו, בחורה שעבדה בחנות נעליים בבוורלי הילס, וטרמפיסטית בכביש המהיר של חוף האוקיינוס ​​השקט. כמו כן, זה היה על המדרכה בלוס אנג'לס כשנתקלתי ב'ילדי אלוהים', קבוצת השוליים הדתית שהרחיקה את ג'רמי ספנסר, הגיטריסט של פליטווד מאק, והיוותה השראה למשפט

בשיר על פריקים של ישו שמחלקים כרטיסים לאלוהים".


השיר הוקלט ב-9 באוגוסט 1971, והאפשרות של הוספת גיטרת סטיל הועלתה. השעה הייתה 16:00, וסטיב בראון, טכנאי ההקלטה, מיהר ליצור קשר עם בי.ג'יי קול, מומחה בכלי ועובד קבוע באולפן של דיק ג'יימס, לאחר שניגן שם לעתים קרובות עם הלהקה שלו, COOCHISE. קול נענה להזמנה והופיע באולפן בשעה 23:00. בין הנגנים היו דיוויד גלובר, הבסיסט, ורוג'ר פופ, המתופף, שלבשו באולפן בגדי עבודה שהיו מכוסים במלט מהעבודה היומיומית שלהם באתר בניה. למעשה, גלובר ופופ עבדו שניהם באותו יום באתר בנייה כשהם נקראו ברגע האחרון לבוא להקלטה. הם לא היססו ויצאו מהעבודה ישר לסטודיו בלי להחליף בגדים או להתקלח. שערם היה מלא אבק מלט, אשר התקשה מזיעה, והייתה להם תחושה של משקל טון שרבץ עליהם בזמן שהם ניגנו. למרות התנאים הפחות אידיאליים הללו, עדיין היה להם הזמן להקליט שירים נוספים.


השיר TINY DANCER, שפותח את התקליט באופן מרשים, יצא על גבי תקליטון בזמנו אך לא היכה גלים גבוהים במצעד. בארה"ב הוא הגיע רק למקום ה-41 במצעד, אך מאז הפך לקלאסיקה מושלמת. הכשלון נבע כנראה מאורכו (כשש דקות). בכל אופן, לאחר ההקלטה הוצע לרוג'ר פופ המתופף לא לקבל שכר ובמקום זה לקבל תמלוגים גבוהים יותר. הוא בחר בשכר ולכן יצא משם רק עם 36 ליש"ט.


שיר נוסף שיצא על תקליטון הוא LEVON, שנטען כי נכתב על ליבון הלם, המתופף של להקת THE BAND. טאופין שלל זאת. גם הפעם נרשם כשלון במצעדים עם השיר הזה בפורמט התקליטון. בשיר זה, ברני טאופין מזכיר אדם מבוגר שנולד עני שמרוויח את לחמו כשהוא מוכר בלונים לאחר שנלחם במלחמה ללא שם. הבן שלו, ששמו הפרטי ישו, לא רוצה שום קשר לזה ומעדיף לראות בלון כזה עף איתו ולוקח אותו הרחק משם ומאביו. טאופין, בשנת 2013, לרולינג סטון: "בכנות, השיר נכתב כל כך מזמן שאני באמת לא יודע מה היה בראשי באותו זמן. זו הייתה כתיבה חופשית. זה לא דיוויד בואי שזורק מילים לתוך כובע ובוחר מהן. זו דרך אחרת לגמרי. אני חושב שגם בוב דילן עשה את זה. אלו היו רק שורות שיצאו מעניינות".


זה התקליט הראשון של אלטון בו ניגן גיטריסט צעיר בשם דייבי ג'ונסטון, שהיה חבר בלהקת הפולק-רוק MAGNA CARTA. ג'ונסטון הפך מאז לאחת הדמויות הידועות והקבועות יותר בנגני הליווי של אלטון. בתקליט הזה מנגנים מוזיקאים כמו הקלידן ריק וויקמן, הגיטריסט כריס ספדינג, המתופף טרי קוקס (שהיה אז חבר בלהקת הפולק-רוק PENTANGLE) והבסיסט הרבי פלאווארס. כמו כן יש כאן את דיאנה לואיס על סינטיסייזר מדגם ARP.


שיר הנושא של התקליט הוא פיסת קלאסיקה נהדרת נוספת. אלטון הקליט לפני כן גירסה שונה לשיר הזה עם גיטריסט חדש בנוף המוזיקה הבריטי בשם מיק רונסון, שהיה אז יד ימינו של דייויד בואי. הרבה חשבו בזמנו שהשיר הזה נכתב כל נשיא ארה"ב, ניקסון, ופרשת ווטרגייט בה הסתבך. גם הפעם טאופין שלל את הדבר ואמר שלא כתב את דמות המשוגע בהתבססו על מישהו מסוים. התיזמור בשיר הזה נעשה במלאכת מחשבת על ידי פול באקמאסטר ואפשר לשמוע בבירור את השפעת התיזמור של רוברט קירבי, בשיר I'VE SEEN THE MOVIE שהקליט אנדי רוברטס בשנת 1970 לאלבום הסולו השני שלו. אלטון העריץ את תזמוריו של קירבי מהתקופה ההיא ובמיוחד בשיריו של ניק דרייק. יש פה גם השפעות ברורות מגיבורו המוזיקלי, ליאון ראסל, בקטע ALL THE NASTIES, עם אווירת הגוספל שבו.


השיר שפותח את הצד השני של האלבום, INDIAN SUMMER, עתיר בדרמה ומדבר על ענייני אמריקנה. הוא ממש נשמע כאילו נזרק בטעות מהאלבום הקודם של אלטון, TUMBLEWEED CONNECTION, שדן בענייני המערב הפרוע ודברים הדומים לו. במילים של "שקיעה אינדיאנית", ברני טאופין שם את עצמו פה בנעליו של

לוחם אמריקאי. מוכה מלנכוליה, שמדמיין את הזמן כאשר גורלו ישתנה וכנראה יסתיים בתבוסה של הגברים הלבנים. לאחר שהושפע מביקור בשמורת אינדיאנית, המלל פה לא בהכרח היה כשיר מחאה, כפי שהיה במקרה של אמנים רבים בסוף שנות ה-60 או תחילת שנות ה-70, אך במקום זאת הוא רצה לספר סיפור עם קווי מתאר קולנועיים. זה מסביר חלק קטן של אי דיוקים, בעיקר בנוגע למותו של ג'רונימו מקליעי ירי. למעשה, ראש האפאצ'י נכנע לגנרל נלסון מיילס בשנת 1886 ומת מדלקת ריאות ב-1909, בגיל שבעים ותשע.


בעיתון NME הבריטי פורסם בביקורת על האלבום: "ידוע שזה טרנדי עכשיו לקטול את אלטון ג'ון אבל אני החלטתי להיות אובייקטיבי. ובכן, האלבום אינו טוב לצערי". במלודי מייקר (הבריטי גם הוא) נכתב בביקורת: "האלבום הזה לא בועט כקודמו. אבל העיבודים והטקסטורות שבו מעניינים יותר".


ברולינג סטון האמריקני נכתב אז כך: "המוזיקה של אלטון ג'ון חשובה לי מאוד, וכתוצאה מכך, אני לא מאושר מהאלבום הזה. זה תקליט עם נושא, על אלטון ג'ון באמריקה, שמוציא את הגרוע מכל מברני טאופין ומאלץ את אלטון לחזור לכישורים המלודיים שלו ולפעמים אלו חזקים מספיק כדי ליצור שיר, אבל לעתים קרובות מדי הם לא. אני עדיין אוהב את האלבום הזה, אבל האיכויות שהאירו עבורי את אלטון ג'ון מהעבר נשחקו, ואני נאלץ להסתכל מעבר לקסם ולראות זמר וכותב מילים שהם במצב די פגום.


התקליט מתחיל היטב עם TINY DANCER. יש בו את המנגינה העדינה, השירה הוירטואוזית והעיבוד החדשני שסימנו את אלטון ג'ון מאז YOUR SONG. למעשה, זה נשמע כמו YOUR SONG, עם איזה מנגינה מוכרת אחרת וכמה נגיעות חדשות כמו צליל של גיטרת סטיל. אבל זה בסדר; זה אולי אותו שיר, אבל זה שיר טוב.


השיר LEVON בולט ברדיו כי כל שיר של אלטון ג'ון היה עושה זאת. אבל, כאן אנחנו מתחילים להיתקל בבעיה מסובכת שמחמירה ככל שהאלבום ממשיך. כלומר, על מה לעזאזל הוא מדבר?

'ליבון מוכר בלונים מצוירים בעיר

העסק המשפחתי שלו משגשג

ישו מפוצץ בלונים כל היום

יושב על המרפסת צופה בהם עפים

וישו, הוא רוצה לנסוע לוונוס...'


כשמשהו מעורפל, אני אוהב לקבל את ההרגשה שהוא מתמודד עם משהו שקשה להגיע אליו, ולא רק משחק במילים. ברבים מהשירים של דילן המשמעות הייתה רחוקה מלהיות ברורה, אבל אפשר היה לחוש שיש שם משהו. והיו ביטויים שהבריקו גם אם המכלול לא נכנס למקומו. אני לא מקבל את ההרגשה הזאת כאן. ומהאזנה לשני האלבומים הראשונים, אני יודע שהשירים של ג'ון / טאופין שהכי אהבתי היו אלו שהבנתי. היה כוח בשירים האלו. LEVON נשמע טוב, אבל יכולתי להאזין לו במשך שנים ולעולם לא לדעת במה מדובר. וזה כן עושה את ההבדל.


עם RAZOR FACE, המצב משתפר גם אם אין לי מושג מה זה אומר. יש לו את אותו סוג של שירה מרחיקת טווח ופסנתר דופק שהיו בשימוש כל כך טוב בתקליטו הקודם, TUMBLEWEED CONNECTION. למרבה הצער, אחריו מגיעה יצירת הנושא, שהיא בעיני הדבר החלש ביותר, שמעמיד את האקרובטיקה של אלטון מול עיבוד המיתרים של פול באקמאסטר. אבל, שוב, מילות השיר מכשילות אותו. השיר עוסק באופן שטחי בטירוף, אבל הוא מלא בכל כך הרבה תמונות לא ברורות שזה שיר טוב רק אם לא מקשיבים לו יותר מדי.


צד שני קצת פחות נגיש. INDIAN SUNSET הוא סיפור, עם שירה טובה מעוררת של אלטון. הנושא, הטרגדיה של האינדיאני, כמעט מציף את השיר, אבל הוא מצליח לרגש. ואז, אבוי, מגיעה עוד חתיכת אמריקנה שנקראת HOLIDAY INN ועם מילים כמו, 'ואתה לא רואה כלום / עד שהיית במוטל כמו הולידיי אין'. אני מניח שלנושא בנאלי מגיעות מילים בנאליות, אבל למה לטרוח? השיר ROTTEN PEACHES הוא אלטון בסיסי טוב עם מנגינה טובה וקיר סאונד שממלא את החדר. אילו רק ידעתי מה הקשר בין אפרסקים רקובים לגעגועים הביתה, שנראה שזה הנושא.


רק בגזרת הסיום הקצרה, GOODBYE, אנחנו מקבלים הצצה למה שהיו אלטון וברני. זה שיר רודף ועצוב עם אלטון ופסנתר וכמה כלי קשת מתאימים. המנגינה שרה והמילים הן שירה. זה עצוב, אבל גורם לי להיות יותר עצוב שלא היו עוד דברים כאלה.


התקליט הזה לא באמת ירסק אף מעריץ של ג'ון, כי הוא שר באותה עוצמה וברק שהוא הראה מאז שהוא פרץ. אבל כנראה שגם זה לא ימשוך קדימה. זה הוא תקליט קשה, לפעמים צפוף עד בלתי אפשרי. אמריקה ראויה לסיפור טוב יותר מהתקליט הזה ואלטון ג'ון צריך סיפור טוב מזה כדי לשיר".


הקהל החל אז להפנות עורף לאלטון ונראה היה שההילה סביב שמו מתעמעמת. זה האלבום שסוגר תקופה עבורו. בפעם הבאה הוא כבר יביא לנו שלאגרים כמו ROCKET MAN וימריא שוב למעלה. אבל אל תוותרו על האלבום הזה שכתבתי לכם עליו. שימו אותו, תקשיבו לכל צליל והברה בו. נראה לי שתתאהבו בו.




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

































Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page