כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-5 בספטמבר (5.9) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "הרגאיי האמיתי חייב לבוא מג'מייקה" (בוב מארלי, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1976)
ב-5 בספטמבר בשנת 1946 נולד הזמר הכי אופראי ברוק, פרדי מרקיורי (שמו האמיתי פארוק בולסרה).
אז, לכבוד זה, אספתי כמה ציטוטים שמרקיורי אמר בעבר, בראיונות, על הדרך שלו להצלחה:
"בהתחלה הייתי מוכן לרעוב, וזה מה שעשיתי, ופשוט הלכתי עם זה קדימה. אתה צריך להאמין בעצמך, לא משנה כמה זמן זה לוקח. ידעתי שלהקת קווין הולכת להיות ענקית - ואנחנו היינו. מעולם לא היה ספק במוחי. לעולם לא. פשוט ידעתי שנצליח ואמרתי לכל אחד ששאל, רק את זה. אם אתה אוהב את הציפוי מלמעלה, ואת כל הקישוטים, צריך להיות לך ביטחון כדי ללכת לקבל את זה. אז, כאשר קווין נוצרה לראשונה, כולנו כיוונו למשבצת העליונה ולא התכוונו בלהסתפק או בלהיות מרוצה מכל דבר פחות מזה. נקווה לטוב, ונפנה לפסגה. זו הדרך היחידה לגשת לזה. צריך הרבה ביטחון עצמי כדי לעלות בעסק הזה. זה מיותר להגיד שאתה לא צריך את זה. אם אחד מתחיל להגיד, 'אולי אני לא מספיק טוב, אולי עדיף שאסתפק במקום השני', ואז תשכחו מזה.
היינו מלאי ביטחון עצמי. אתה חייב לקבל את זה. אתה צריך להיות סוג של יהירות ונחישות מוחלטת, כמו גם
כל שאר הכישורים הברורים, כמו מוזיקה. יהירות היא דבר טוב מאוד כשאתה מתחיל, וזה אומר להגיד לעצמך שאתה תהיה בלהקהמספר אחת, לא להקה מספר שתיים. פשוט היה את זה בתוכנו. לכולנו היה גם אגו גדול מאוד.
הייתי ילד צעיר מאוד חסר ביטחון, כנראה בגלל שהייתי קצת מוגן. אני נולדתי בזנזיבר, שהייתה אז חלק מחבר העמים. אבא שלי עבד אז עבור הממשלה כעובד מדינה. לדוד שלי הייתה וילה בדאר-אס-סאלם, במרחק מטרים בלבד מהים, ובבוקר הייתי מתעורר על ידי המשרת. אוחז במיץ תפוזים, ממש הייתי יוצא אל החוף. במובן מסוים התמזל מזלי, אפילו בימים הראשונים. אני אוהב להיות מפונק, זה פשוט משהו שצמח איתי. גם אני הייתי ילד פג, אבל ההורים שלי היו מאוד קפדניים. הם חשבו שהפנימייה תעשה לי טוב. אז, כשהייתי בערך בן שבע, הוכנסתי לאחת כזו בהודו לזמן מה. הרקע הזה עזר לי הרבה, כי זה לימד אותי להסתדר בעצמי מגיל צעיר מאוד, ולהיות אחראי. זה היה מהפך של חינוך, שנראה שכן עבד, אני מניח.
כשגדלתי בהודו, ראיתי הרבה עוני. אתה יכול רק להרהר בעוני כשאתה שם. אם אתה שם, זה נורמה, זה באמת. אתה מצפה לקבצנים ברחוב ולדברים האלו. לאנשים שגרים שם, או אם אתה גדל שם, אתה בעצם מאמין שזו דרך החיים. הייתי בפנימייה אנגלית ושם הציבו לי גבולות, לאן לא יכולתי ללכת, והסתכלתי על זה ופשוט חשבתי שזה כמו שהודו. החיים שלי לא היו עשירים כמו שאנשים חושבים. זה היה ממעמד הביניים.
אבל אני מניח שאני נותן מראה של איש אמיד. אני אוהב את זה. אני עדיין. הכל חלק מאיך שאתה מרגיש ואיך אתה מקרין את עצמך.
כמובן שהיו תחושות של בדידות וגעגועים להוריי ולאחותי, אבל היית צריך לעשות מה שאמרו לך, אז הדבר ההגיוני היה להפיק מזה את המרב. הכניסו אותי לסביבה שבה הייתי צריך להסתדר בעצמי, אז הבנתי טוב איך להיות אחראי בגיל צעיר. בפנימייה למדתי איך להיות עצמאי ולא לסמוך על אף אחד אחר. כל הדברים שהם אומרים על פנימיות נכונים פחות או יותר, עם הבריונות וכל השאר. היה לי מנהל בית ספר מוזר שרדף אחרי, אבל זה לא זעזע אותי. היו זמנים שבהם הייתי צעיר ונאיבי. הייתי מאוהב במורה שם, והייתי עושה כל דבר עבורו. זה דבר שעוברים תלמידי בית ספר, והיה לי גם חלק מתעלולי בית ספר, אבל אני לא מתכוון לפרט יותר!
תיעבתי קריקט וריצה למרחקים ארוכים; הייתי חסר תועלת לחלוטין בשניהם. אבל יכולתי לרוץ, הייתי טוב בהוקי, והייתי פשוט מבריק בתחום האגרוף... תאמינו או לא. למדתי שיעורי פסנתר בבית הספר ובאמת
נהניתי מזה. זה היה עושה את אמא שלי מרוצה. היא דאגה שאני אעמוד בזה ועשיתי את זה עד כיתה ד' - לומד קלאסית, נגינה מעשית ותיאוריה. בהתחלה המשכתי את השיעורים כי ידעתי שהיא רוצה שאעשה זאת, אבל אז באמת התחלתי לאהוב לנגן. אני בעצם מנגן לפי אוזן ואני לא מצליח לקרוא תווים בכלל. אני לא צריך את זה. אני משאיר את זה לאחרים. זה לא כמו מוצרט, נכון? אני חושב שתמיד אהבתי לשיר. לא חשבתי
אז שאהפוך את המוזיקה לקריירה שלי. לא הסתכלתי על זה בצורה זו. כשהייתי קטן הייתי במקהלה ופשוט אהבתי לשיר. אני הייתי מחקה שירים של אלביס פרסלי, ואז פתאום הבנתי שאני יכול בעצם לכתוב שירים וליצור מוזיקה משלי - תקראו לזה מתנה טבעית, או מה שתגידו.
מאוחר יותר הלכתי לבית הספר לאמנות אילינג בלונדון, שנה אחרי שפיט טאונסנד, הגיטריסט של להקת המי, עזב. המוזיקה הייתה בצד לכל מה שעשינו ובית הספר היה כר גידול למוזיקאים. קיבלתי את התעודה ואז חשבתי שיש סיכוי שאהיה אמן עצמאי. עשיתי את זה כמה חודשים אבל אז חשב, 'אלוהים אדירים, עשיתי מספיק'. העניין פשוט לא היה שם עבורי ועניין המוזיקה פשוט גדל וגדל. הבנתי שמוזיקה היא הדבר הכי גדול
בחיי והחלטתי לנסות ולהתפרנס מזה. אני אחד מאותם אנשים שמאמינים בעשיית דברים שמעניינים אותך".
הרצאה על להקת קווין ("לילה באופרה") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,
ב-5 בספטמבר בשנת 1970 גילה ג'ימי הנדריקס לעיתון מלודי מייקר את תוכניותיו המוזיקליות לעתיד:
"הכל הפך למעגל שלם ואני עכשיו במקום בו התחלתי. כשסיבוב ההופעות האמריקני האחרון הסתיים, רציתי להתרחק לזמן מה ולשכוח את הכל. אז התחלתי לחשוב על העתיד. הניצוץ שנוצר על ידי הביטלס הגיע לסופו. משהו חדש עתיד לבוא, וג'ימי הנדריקס יהיה שם. אני רוצה להקים להקה גדולה עתירת מוזיקאים מוכשרים, שאוכל לנהל ולכתוב עבורה. זה יהיה משהו שבאמצעותו נפתח את מוחם של האנשים. אני אוהב את המוזיקה של שטראוס וואגנר. הם ממש טובים, ולדעתי הם הולכים להרכיב את הבסיס של המוזיקה שלי. זו תהיה מוזיקת שמיים מערבית ומתוקה. זו תהיה מוזיקת אופיום ותצטרכו להביא אופיום משלכם. אני מסכים שזה יכול להיות משהו בקווים דומים למוזיקה של פינק פלויד. הם לא יודעים זאת, אבל הם המדענים המטורפים של היום והגיל הזה".
למחרת צאת הגיליון, נערכה הופעתו המלאה האחרונה של הנדריקס לפני מותו.
ההרצאה "מועדון 27" והרצאות מוסיקה נוספות שלי, להזמנה: 050-5616459
ב-5 בספטמבר בשנת 2017 מת בגיל 79 הולגר שוקאי, מוזיקאי חשוב מאד שיצא מגרמניה והיה גם הבסיסט המייסד של להקת CAN.
אוקי, אם אתם לא מכירים את הלהקה הזו וברצונכם לבדוק במה מדובר - הנה מדריך קצר על כניסה בטוחה לעולם של CAN.
צעד ראשון - למתחילים, הנה מידע בסיסי; להקת קאן הייתה להקה גרמנית שנוסדה בקלן והתקופה המשמעותית שלה הייתה כשהיא הייתה ממובילות זרם הרוק המתקדם הגרמני, שנקרא קראוטרוק (KRAUTROCK). תקליט טוב להתחיל איתו את המסע הוא EGE BAMYASI, שיצא בשנת 1972, עטיפתו באה עם קופסת שימורי במיה והזמר בלהקה אז היה דאמו סוזוקי. שוקאי פורט בבס כשלצדו מנגנים הקלידן אירמיט שמידט, הגיטריסט מייקל קרולי והמתופף ג'קי ליבזיט.
צעד שני - אהבתם את EGE BAMYASI? אז זה הזמן לצעוד לעבר האלבום הכפול שיצא לפניו, בשנת 1971, ושמו TAGO MAGO. באלבום TAGO MAGO ישנם רגעים בהם מורגש כי להקת CAN דחפה את אפשרויות ההלחנה המוזיקלית מעבר למה שהיה מקובל אז בעולם הרוק. שעות ארוכות מאד הושקעו ליצירת האלבום. שעות של יצירתיות-שיא לצד קונפליקטים אדירים. חברי הלהקה היו ביקורתיים ביותר כלפי נגינתם ויצירתם. הסיבה לביקורות והתהיות באה מהרקעים השונים לגמרי מהם הגיעו חברי הלהקה. לכל אחד מהם היו רעיונות מוזיקליים שלא תמיד התקבלו בברכה על ידי האחרים.
הסשנים לאלבום הזה נערכו באולפני SCHLOSS NORVENICH ששכנו בתוך טירה ליד קלן. בעל הטירה, שהיה אספן אמנות, נתן לחברי הלהקה לשהות במקום שנה מבלי לשלם את שכר הדירה. שם הם למדו להכיר היטב זה את זה.
העריכה המיוחדת של המוזיקה באלבום כוללת גם רגעים מוזיקליים שנערכו לאו דווקא למטרת הקלטה במקור. שוקאי נהג להקליט בהיחבא ג'אמים שנערכו בטירה. לאחר מכן הוא ערך אותם למה ששומעים באלבום הזה. השילוב בין טייקים להקלטה לבין ג'אמים ספונטניים הוא אחד ממרכיבי הקסם באלבום. המוטיב של הקסם השחור על פי אליסטיר קראולי נהג לחזור בסשנים לאלבום, מה שיצר צליל וגישה אפלים.
הקטע הכי אהוב עליי באלבום הוא HALLELUWAH, שלוקח צד שלם עם 19 דקות מדהימות שלא משעממות לרגע. פשוט להקשיב ולהתמסר לגרוב המהפנט ולנסיוניות המרובה.
צעד שלישי - נלך אחורה בזמן לימים בהם היה בלהקה זמר אחר ולא דאמו סוזוקי. זה הוא מלקולם מוני, ששר בתקליט MONSTER MOVIE, שיצא בשנת 1969. מוני פרש מהלהקה בסוף הסיקסטיז עקב בעיות התנהגות קשות. יש הגורסים שהוא עבר התמוטטות עצבים. במופע אחד הוא לא הפסיק לצעוק רק שתי מילים: UPSTAIRS ו- DOWNSTAIRS. הבעיה הייתה שהוא צעק אותן במשך שלוש שעות ברציפות, גם כשחברי הלהקה האחרים כבר ירדו מהבמה.
מלוני סבר כי צבא ארה"ב מחפש אחריו והיה פרנואיד. הסיבה לפחד שלו הייתה כי הוא סירב להתגייס גיוס והיא גברה בכל פעם שראה את תמונתו עם הלהקה במגזינים גרמניים. הוא אף נעל את עצמו במשך ארבעה ימים ברציפות בארון. פסיכיאטר גרמני יעץ לו לחזור לארה"ב ולטפל בעצמו. כך מלוני עשה ויצא מהלהקה.
במאי 1970 מצאה את עצמה להקת CAN ללא סולן. אז היא הוזמנה להופיע במועדון BLOW UP במינכן. בהפסקה לפני ההופעה ישבו שוקאי וליבזיט ללגום קפה בבית קפה ברחוב שסמוך למועדון. לפתע הוסבה תשומת לבם לצעיר יפני שעסק כבדרן רחוב. אותו צעיר נשאל האם הוא מוכן להופיע עם הלהקה באותו ערב. קנג'י 'דאמו' סוזוקי ענה שכן.
צעד רביעי - יפה! הגעתם עד כאן... כל הכבוד! אז זה הזמן לתקליט SOUNDTRACKS, שיצא בשנת 1970 והוא הראשון עם סוזוקי. התקליט הזה אוסף בתוכו קטעי מוסיקה שהלהקה הכינה לכמה סרטים אז כשיש גם נציגות ווקאלית ממלקולם מוני. השיר MOTHER SKY הוא רוק ניסיוני מפיל לסתות. סוזוקי שר מילים לא ברורות לרוב. "לפעמים זה נשמע כצרפתית, גרמנית ואנגלית ביחד", הוא הסביר בהמשך.
צעד חמישי - טוב, אחרי שצלחתם את כל זה... הגיע הזמן למאסטרפיס משנת 1973 ושמו FUTURE DAYS. זה התקליט האחרון עם דאמו סוזוקי, שחשב שזה משעמם מדי ולא מופרע מספיק. זה גרם לו לעזוב את הלהקה. אבל התקליט הוא הרבה יותר ממה שסוזוקי חשב. בעיתון NME הבריטי נכתב אז בביקורת על התקליט: "יש פה יותר אנרגיה חיובית בסנטימטר מרובע מאשר אם ישפכו לתוכו שלוש חביות של אורז חום".
צעד שישי ואחרון - עכשיו אתם מוכנים להיכנס לאזור הפראי. אני מדבר על DELAY 1968 שהוקלט בשנת 1968 ויצא רק בשנת 1981. בשלב הזה תלכו גם על SOON OVER BABALUMA שיצא בשנת 1974.
ב-5 בספטמבר בשנת 1968 הקליט אריק קלפטון עם הביטלס את WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS. פרטים על הסשן נמצאים בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!" (בו הבאתי גם פרטים מיוחדים שפורסמו בזמן אמת על ההקלטה ההיא).
ב-5 בספטמבר בשנת 1969 שודרה תוכנית טלוויזיה צרפתית בשם TOUS EN SCENE, בה נהגו להתארח זה לצד זה אמנים מתחומים שונים באמנות. הפעם התארחה גם להקת לד זפלין.
לפי מגזין צרפתי בשם JUKEBOX ניגנה הלהקה במהלך הצילום גם את השירים GOOD TIMES BAD TIMES ו- WHOLE LOTTA LOVE, שלא שודרו. אם הדבר נכון, הרי שזו הפעם הראשונה בה השיר 'המון אהבה' בוצע באירופה.
לאחר צילומי התוכנית, ב-19 ביוני 1969, נקבעה ללהקה הופעת פרומו באותו ערב מול אנשי חברת תקליטים צרפתית שטיפלה בקטלוג שלה שם. ההופעה הייתה אמורה להיערך בתוך זירת איגרוף אך לבסוף בוטלה כי היה זה בלתי אפשרי להכניס לשם את ציוד הלהקה. ג'ימי פייג' רצה מאד להופיע שם כי חשק בפגישה עם בריז'יט בארדו, שהייתה אמורה להגיע לאירוע. דבר הביטול לא מנע מכמה עיתונים, כיאה לעיתונות אמינה במרכאות, לפרסם למחרת ביקורות מהללות על ההופעה בזירת האיגרוף שלא התקיימה. רוברט פלאנט וג'ון פול ג'ונס ניצלו את הערב שהתפנה להם והלכו למועדון לילה בשם ROCK AND ROLL CIRCUS. שם הם עלו לבמה לג'אם עם מארק טובלי וז'אק גראנדט, הגיטריסט והבסיסט של להקת הרוק הצרפתית VARIATIONS.
הרצאה על לד זפלין ("מדרגות לגן עדן") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-5 בספטמבר בשנת 1949 נולד הגיטריסט הבריטי הנהדר דייב 'קלם' קלמפסון, שהיה חבר בלהקות קולוסיאום, האמבל פיי, בייקרלו וניגן עבור אמנים ידועים רבים. אז הנה על אותה להקת בייקרלו שנראה כי רבים לא מכירים אותה.
להקת BAKERLOO הבריטית לא זכתה מעולם בהצלחה כלכלית גדולה. היא למעשה יכולה להיות מתוייגת תחת התואר "להקה שיכלה להיות ענקית...". אך היא התפרקה מיד לאחר צאת אלבום הבכורה שלה משנת 1969, וכיום היא זכורה בעיקר בגלל הגיטריסט דייב 'קלם' קלמפסון שהשתתף בה.
קלמפסון החל את דרכו המוזיקלית כשהחל ללמוד פסנתר בגיל חמש והמשיך בלימודיו עד גיל 15. הוא אף בילה זמן בתקופה ההיא בבית הספר המלכותי למוזיקה שבבירמינגהאם.. אך הוא הרגיש שם מחנק. לו הייתה לו אפשרות להתבטא מבחינה מוזיקלית. דרשו ממנו שם רק לנגן את מה שכתוב על דף התווים. החוויה הזו גרמה לו לרצות ולעוף משם.
הוא עזב את הפסנתר ועבר לגיטרה. הוא העריץ אז את אריק קלפטון ונגינתו בתקליט הידוע עם ג'ון מאייאל (האלבום שנקרא BLUESBREAKERS שעל עטיפתו נראה קלפטון כשהוא קורא חוברת קומיקס).
להקת בייקרלו נוסדה בשנת 1968 בשם THE BAKERLOO BLUES LINE, כשההרכב הראשון שלה כלל את קלמפסון בגיטרה ושירה, ג'ון הינץ' בתופים ובסיסט בשם דייב מייסון (שהוא לא מייסון הידוע של להקת טראפיק). מיד לאחר הקמת האלבום פיטרו קלמפסון והינץ' את מייסון והביאו במקומו בסיסט בשם טרי פול, שאותו פגש קלמפסון בדיסקוטק ובמהלך הפגישה הזו גילו שניהם את טעמם הזהה למוזיקה. בתחילה הם ניגנו הרבה קטעים של מאדי ווטרס אך מהר מאד הכניסו לנגינתם גם מוטיבים מעולם הג'אז והפופ, כמו למשל 'אלנור ריגבי' של הביטלס וגם שירים של ריי צ'ארלס או קטעי ג'אז של הוויבראפוניסט מילט ג'קסון.
הפריצה הגדולה של הלהקה באה כשמנהל המוזיקה, ג'ים סימפסון, צפה בהם בהופעה בבירמינגהאם. סימפסון, שהיה גם מוזיקאי שניגן חצוצרה בסגנון ג'אז, אירגן ללהקה חוזה ניהול עליו חתמו באוקטובר 1968.
עכשיו, כשמשרד שיווק מאחוריהם, החלו חברי הלהקה להופיע במועדוני בלוז וקולג'ים ברחבי אנגליה. כמו כן, בכל יום שלישי הם הופיעו באופן קבוע במועדון בבירמינגהם שנקרא HARRY'S BLUESHOUSE.
המועדון הזה משך אליו המון אנשים שהפכו מאוחר יותר לידועים.
בין אלה שהגיעו לצפות בלהקה בימי שלישי היו רוברט פלאנט, המתופף קוזי פאוואל, ספנסר דייויס, ג'ון בונהאם ודני קירוואן (הגיטריסט שהצטרף זמן מה לאחר מכן לפליטווד מאק). המועדון הזה היה גם המקום בו נערכו ההופעות הראשונות של לד זפלין וגם של להקה בשם EARTH, שהפכה מאוחר יותר להיקרא BLACK SABBATH.
בשלב מאוחר יותר חיממה להקת BAKERLOO את הופעת הבכורה של לד זפלין במועדון MARQUEE הלונדוני. זה היה ב-18 באוקטובר 1968.
ב-26 בנובמבר של 1968 חיממה בייקרלו באותו מועדון לונדוני את להקת ג'טרו טול. לאחר מכן הוזמן קלמפסון על ידי הבסיסט של ג'טרו טול, גלן קורניק, לבילוי משותף בפאב. באותו בילוי הציע קורניק לקלמפסון להחליף את הגיטריסט מיק אברהאמס שעמד לפרוש. קלמפסון דחה את ההצעה.
במקביל לתנופתה של הלהקה, חלו בה הרבה שינויים בעמדת המתופף.
ג'ון הינץ', המתופף המקורי, הוחלף בדצמבר 1968 על ידי טוני אוריילי (שהיה לפני כן בלהקת KOOBAS). אוריילי לא שרד זמן רב ובינואר 1969 הוא הוחלף על ידי פיט יורק (שניגן לפני כן בלהקתו של ספנסר דייויס). יורק פינה את עמדת התיפוף בפברואר 1969 לפולי פאלמר (שהיה לפני כן בלהקת BLOSSOM TOES9). גם פאלמר לא שרד את זה. המחליף שלו היה אמור להיות איאן וואלאס. אך וואלאס לא היה פנוי ועמדת התופים הועברה לקית בייקר.
בפברואר 1969 קיצרה הלהקה את שמה ל- BAKERLOO. באותה התקופה היא הופיעה במסגרת חבילת להקות שאירגן סימפסון עם להקת EARTH, להקת LOCOMOTIVE ולהקה בשם TEA AND SYMPHONY. למרות ששלישיית בייקרלו לא הייתה חתומה לחוזה הקלטה, היא הקליטה בזמן הזה את אלבומה הראשון והיחיד.
המפיק של האלבום היה גאס דאדג'ן. המטרה שלהם הייתה להציע את ההקלטות האלו לחברת תקליטים שתבוא אליהם עם ההצעה הטובה ביותר. הלייבל שזכה בהקלטות היה HARVEST (שהוא תת-לייבל פרוגרסיבי של חברת EMI). שם חתמה הלהקה את חוזה ההקלטות שלה.
הסינגל הראשון של הלהקה, DRIVING BACHWARDS (מהמילה BACH...), יצא לאור ביולי 1969. האלבום המלא יצא בהמשך השנה עם עטיפה ובה ציור של בניית קו הרכבת התחתית של תחנת BAKERLOO שבלונדון. עם יציאת האלבום החלו להגיע ביקורות אוהדות ביותר. חלק מהביקורות היללו את עבודת הגיטרה הנהדרת של קלמפסון.
עיתון RECORD MIRROR כתב בספטמבר 1969: "בזמים האלה שבהם הג'אז-רוק הוא דבר אופנתי מאד, להקת בייקרלו היא הרכב טוב יותר מהרבה אחרים בתחום. הם עושים שימוש נרחב בתפקידי כלי הקשב ג'אזיים עם שילוב חומר מוזיקלי בינוני למדי. אך סך הכל מדובר פה בלהקה שהיא באמת איכותית".
מיד לאחר צאת האלבום התפרקה הלהקה וקלמפסון החל לערוך חזרות להקמת שלישייה חדשה עם הבסיסט דייב פג והמתופף קוזי פאוואל. השלישייה הזו אף הופיעה שתי הופעות תחת השם BAKERLOO אך העניין התפוגג כשקלמפסון נטש את הספינה לטובת הצטרפות ללהקת קולוסיאום. לאחר פירוק 'בייקרלו' הקימו בייקר ופול את להקת MAY BLITZ. אך שני אלה פרשו מהלהקה עוד לפני שהקליטה את אלבומה הראשון. בייקר הצטרף מיד לאחר מכן ללהקת אוריה היפ והקליט עמה אלבום אחד בשם SALISBURY. משם הוא עבר לנגן בגילגול הראשון של להקת סופרטרמפ. פול הבסיסט עבר בינתיים לנגן עבור האורגניסט גרהאם בונד.
יום למחרת יום הולדתו, בשנת 2023, קלמפסון התייצב על הבמה בתל אביב, עם קולוסאום, והעניק הופעה בלתי נשכחת. אז זכיתי גם לאחל לו שם מזל טוב ולשאול אותו עוד כמה שאלות שעניינו אותי. הוא ענה על הכל בשמחה רבה.
גם זה קרה ב-5 בספטמבר:
- בשנת 1946 נולדו דין פורד (הסולן המקורי של להקת 'מרמלדה', שמת בסוף דצמבר 2018) והמתופף באדי מיילס, שמת בפברואר 2008. עוד שנולדו ביום זה היו המתופף ג'יימי אולדייקר (שידוע בעיקר בתיפופו עבור אריק קלפטון בסבנטיז). הוא מת ביולי 2020. בשנת 1952 נולד ריקי פאטאר שבסבנטיז היה חבר בלהקת הביץ' בויז ובהמשך שיחק תפקיד מוביל בסרט הפרודיה על הביטלס - THE RUTLES. מתופף נוסף שנולד היום הוא מיק אנדרווד, שבסיקסטיז תופף בלהקת EPISODE SIX והיה זה שהמליץ לריצ'י בלאקמור לבדוק את הזמר בלהקתו ששמו איאן גילאן. השאר היסטוריה. אנדרווד גם תופף בשנת 1970 בלהקת QUATERMASS. הוא מת ביולי 2024.
- בשנת 1966 טס ג'ון לנון להנובר כדי להצטלם לסרט באורך מלא של ריצ'רד לסטר בשם HOW I WON THE WAR. זו הייתה הפעם הראשונה בה לנון שם משקפי ראייה עגולים (שהיו אז סוג של משקפיים זולים מהביטוח הלאומי). לנון כה התלהב מהמשקפיים שהפך אותם מאז לסמל המסחרי שלו.
- בשנת 1968 נערך אירוע מכוניות מירוץ לצדקה בוומבלי שבלונדון. אחד המשתתפים היה מתופף להקת המי, קית' מון, שלא היה לו אז רשיון נהיגה.
- בשנת 1968 צילמו חברי THE DOORS קליפ באנגליה לתוכנית TOP OF THE POPS עם השיר HELLO I LOVE YOU.
- בשנת 1967 החלו חברי הביטלס להקליט באולפני EMI את השיר I AM THE WALRUS. היום הוקלטו 16 טייקים של הערוצים הבסיסיים.
- בשנת 1971 נפצע ג'יימס טיילור בידו הימנית לאחר שהתעסק עם מכונה בחווה שלו, במסצ'וסטס. פאניקה נרשמה במשרד הניהול של הזמר בניו יורק עם הטלפון שבישר את המקרה. אף היה חשש כי טיילור עלול לאבד את ידו. אך רופא שבדק אותו הרגיע כי זה פצע עמוק אך לא קריטי. הפציעה גרמה לדחיית שלושה מופעים סולד-אאוט בקרנגי הול.
- בשנת 1972 קיבלה להקת הרוק המתקדם הבריטית 'אמרסון, לייק ופאלמר' תקליט זהב על אלבומה הרביעי שנקרא TRILOGY.
- בשנת 1947 נולד מל קולינס, שניגן כלי נשיפה בלהקת קינג קרימזון. מאז הוא הפך לנשפן עסוק מאד. בין השאר ניגן עם קאמל, הפרויקט של אלן פארסונס, דייר סטרייטס ועוד.
- בשנת 1970 החלה ג'ניס ג'ופלין להקליט את שירו של כריס כריסטופרסון, ME AND BOOBY MCGEE.
- בשנת 1971 הופיעה להקת ווישבון אש באירוע בשטח פתוח באוסטין, טקסס. בעת הופעתה נרצח בעל דוכן נקניקיות שעבד שם ושמו פרנסיסקו קראסו בן ה-32. הרוצח היה לקוח שהתעצבן והאירוע הביא את הלהקה לכתוב שיר בשם ROCK'N'ROLL WIDOW.
- בשנת 1964 יצא בארה"ב התקליטון DO WAH DIDDY DIDDY של להקת מנפרד מאן הבריטית. הלהקה הופיעה באותו יום באירוע פרטי עבר לורד פישר ב- THETFORD, אנגליה.
- בשנת 1976 נפצע קשה גיטריסט להקת 'לינירד סקינירד', גארי רוסינגטון. הוא נרדם על ההגה ברכבו החדש ופגע בעץ ובבית. האירוע העניק השראה לכתיבת השיר THAT SMELL.
- בשנת 1971 הופיע ואן מוריסון באולפני PACIFIC HIGH בסן פרנסיסקו. ההקלטה הועברה לשידור בתחנת הרדיו KSAN.
- בשנת 2008 נמכרה גיטרת הפנדר סטרטוקאסטר הראשונה שג'ימי הנדריקס שרף על הבמה. הגיטרה נמכרה ב-575,000 דולר לאספן דניאל בוצ'ר - פחות מהסכום המקורי שציפו המוכרים לקבל עליה, מיליון דולר. זו אחת משתי הגיטרות היחידות שנשרפו על ידי הנדריקס - השנייה הייתה בפסטיבל הפופ של מונטריי בשנת 1967.
- מזל טוב בשנת 1969 לפרנק זאפה ולרעייתו גייל, שנולד להם בן. הם קראו לו דוויזיל ובהמשך הוא יהיה גיטריסט מצוין שידאג להופיע בהצלחה עם המוסיקה הרבה שכתב אביו.
- בשנת 1989 יצא אלבום שני ללהקת רוק מסיאטל, סאונדגארדן, ושמו LOUDER THAN LOVE. זה תקליט הגראנג' הראשון שיצא בחברת תקליטים גדולה (A&M).
ב-5 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט חדש ללהקת לינירד סקינירד ושמו SKYNYRD'S FIRST... AND LAST.
אלבום האוסף הזה תופס מקום מיוחד בהיסטוריה של הרוק הדרומי. זה הוא מבט רטרוספקטיבי על ההקלטות המוקדמות ביותר של הלהקה, לפני אלבום הבכורה שלה משנת 1973, שמשמשות כהשתקפות נוקבת למסע שלה, במיוחד בצל התרסקות המטוס הטראגית בשנת 1977 שגבתה את חייהם של חברי המפתח רוני ואן זאנט, סטיב גיינס וקאסי גיינס.
הקטעים פה הוקלטו בין 1970 ל-1972 באלבמה, בתקופה שבה הלהקה עדיין חיפשה את זהותה. למרות הכישרון הבלתי מעורער שהופגן במהלך ההקלטות הללו, הלהקה נאבקה להשיג חוזה תקליטים. ההקלטות המוקדמות הללו נגנזו כשסקינירד עברה ליישר קו עם המפיק אל קופר, שבסופו של דבר עזר לה לפרוץ את הדרך בשנת 1973.
ב-5 בספטמבר בשנת 2005 יצא אלבום חדש לרולינג סטונס ושמו A BIGGER BANG. הוא לא נמכר היטב בארה"ב, אך זה לא פגע במכירות סיבוב ההופעות שבא אחריו.
ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו אז: "בואו פשוט נודה בזה - זה לא אלבום רולינג סטונס טוב בהשוואה לעבודותיהם האחרונות. לא, זה הוא רק אלבום של רולינג סטונס משובחים, ללא התנצלויות הכרחיות, בפעם הראשונה מזה כמה עשורים.
16 השירים בדיסק הזה, אלבום האולפן הראשון שלהם מזה שמונה שנים, מסמנים את שיתוף הפעולה הקרוב ביותר בין מיק ג'אגר לקית' ריצ'רדס מזה עידנים - הם כתבו רבים מהם , קרובים מאד זה לזה, עם גיטרות אקוסטיות בזמן שחיכו שצ'רלי ווטס יחלים מהטיפול בסרטן בגרון. בין אם הם מונעים על ידי האחווה התחרותית הידועה לשמצה שלהם או בהשראת בן הזוג המבוגר יותר שלהם בלהקה עם איום מול תמותה, התוצאות נשמעות כמו מאמץ אמיתי של להקה - משוחררות, מרושעות וחיות.
המפתח כאן נובע מהכניעה לגרוב. רוב הרצועות בנויות סביב הניצוץ, שאין דומה לו, שנדלק כשהגיטרה של קית' והתופים של צ'רלי ננעלים בקצב. מעולם לא היה עוד צוות שיכול להניע להקה כמו השניים האלו, אבל בעבודה שלאחר שנות השבעים הקסם הזה נקבר בדרך כלל בתערובת. פה הסטונס חוזרים לעצמם בתור להקת הרוק הגדולה בעולם, ולא רק בתור המופע הכי גדול בעולם.
מיק וקית' תמיד אמרו שהם רוצים להזדקן כמו הבלוזמנים שהם מעריצים, ופה הם סוף סוף מבינים איך: האלבום מתענג על הבוגי של צ'אק ברי ומביא את הרית'ם אנד בלוז הקלאסי שתמיד היו נשמת אפם. הקול של ג'אגר לכל אורכו הוא נוקאאוט, עמוק ועוצמתי יותר ממה שנראה אפשרי אחרי ארבעים פלוס שנות טלטול של המיקרופון. עם זאת , הנושא באלבום, למרבה המזל, קצת פחות בוגר. האלבום נצמד בעיקר לטריטוריה מוכרת של הסטונס: להיות שבורי לב ושוברי לבבות, עם הרוע שנשים (ולפעמים, גברים) עושות.
על ידי החזרה לשורשים שלהם ואימוץ גילם, הסטנס הוציאו אלבום שהוא יורש ראוי שלהם. יצירות מופת. ג'אגר וריצ'רדס עדיין עומדים - זקנים נרגנים ובלוזיסטיים והם עונדים את התואר הזה היטב".
ב-5 בספטמבר בשנת 1975 יצא באנגליה תקליט חדש ללהקת ג'ת'רו טול ושמו MINSTREL IN THE GALLERY.
בשנת 1974 דווח בעיתון המוסיקה האמריקאי, HIT PARADER, כי מנהיג להקת ג'ת'רו טול, איאן אנדרסון, קנה לעצמו בית אך עדיין לא עבר להתגורר בו. במקום זה, אנדרסון מכר את דירתו הקודמת והחליט להתגורר בבית מלון במשך שנה. הצעד הזה הפך ליצירתי מאד עבור המנהיג שחיפש מקור השראה ליצירתו.
הוא אמר אז: "המוסיקה שלי נכתבת טוב יותר בבתי מלון מאשר במקום בו אני מעמיד פנים כאילו זה הבית שלי. אני לא חושב על מכירות תקליטים או למלא אצטדיונים בהופעות. מה שמעניין אותי זה ליצור תקליטים שמעניינים אותי. בשבילי זה די והותר". את שיריו החדשים כתב אנדרסון מסוף דצמבר 1974 ועד סוף ינואר 1975. חג המולד לא השבית את יצירתו ולא השכיח את העצבות והכעס שבעבעו בתוכו לדף היצירה.
התקליט MINSTREL IN THE GALLERY הוקלט באביב של 1975, באולפן הנייד החדש שהלהקה רכשה במונטה קארלו, צרפת. באולפן הזה הייתה קונסולה עם 24 ערוצים שהוצבה בתוך משאית. ההקלטות לאלבום נעשו בגלריה אמיתית, זו שמצולמת בעטיפת התקליט האחורית, והועברו משם לאולפן שחנה בחוץ. איאן אנדרסון ראה אז בעצמו את דמות הזמר הנודד שניצב לבדו על הבמה.
צורת ההקלטה הזו בגלריה באה לטובת הלהקה, שיכלה לסדר את כלי הנגינה שלה באיזה מיקום שרק רצתה. איאן אנדרסון, מנהיג הלהקה, ציין מאוחר יותר בראיון שזה אחד התקליטים הכי טובים מבחינת סאונד שג'ת'רו טול עשתה. אך עם זאת החלה הלהקה לחוות משברים אישיים. אם מעריצי הלהקה חיפשו בתקליט הזה דינמיקה קבוצתית - הם ודאי התקשו למצוא אותה כאן.
תמונות של אנדרסון וחברי להקתו שיקפו להקה קודרת וחסרת שימחה שנזקקה למנוחה הגונה. עד אז נראתה הלהקה חיונית וחיובית תמיד בתמונותיה וברושם הכללי שיצרה. הפעם נראה כי התשישות והמרירות חלחלו פנימה.
בסיסט הלהקה, ג'פרי האמונד האמונד, החל להישבר תחת הלחץ לנגן יצירות מורכבות. הוא לא היה בסיסט במהותו ונאלץ ללמוד באופן מתודי את הקטעים שאחרים בלהקה אמרו לו לנגן, כשהוא נאלץ לזכור אותם בעל פה כי לא קרא תווים. הוא בכלל היה צייר שנאלץ גם להיות בסיסט.
קלידן הלהקה, ג'ון אוון, החל לאבד את העניין בלהיות בלהקת רוק. הוא כבר לא אהב להקשיב לרוק וכל שרצה זה רק לנגן קטעים של בטהובן. התסכול הזה הוביל אותו לשתות אלכוהול מעבר לנורמה, דבר שהוביל לפירוק נישואיו. מתופף הלהקה, בארימור בארלו, חווה תסכולים משלו והביע את אי סיפוקו במריבות רבות שנהג לעשות עם שאר חברי הלהקה. הוא אמר מאוחר יותר להגנתו שהוא היה זה שנאלץ להיות הדובר של שאר חברי הלהקה ולהתמודד מול אנדרסון כשבא להציג לו את הבעיות של האחרים. בקיצור, הרמוניה לא שררה בלהקת ג'ת'רו טול בעת הכנת התקליט הזה.
התקליט הזה הוא הקוטבי ביותר מבחינת השילוב בין המוסיקה האקוסטית והחשמלית שבו. הניגודיות בין שני האלמנטים דומיננטית כאן מאד. האלבום האחרון בו נעשתה קוטביות שכזו היה AQUALUNG, שיצא ארבע שנים קודם לכן. כשאני מקשיב לתקליט הזה, אני יכול בקלות לקטלגו כפולק-רוק. בסגנון להקות כמו רנסאנס או פיירפורט קונבנשן.
יש בתקליט הזה הרגשת כתיבה אוטוביוגרפית מאת אנדרסון על אהבותיו, אמונותיו, תסכוליו וכו'. האלמנט הזה נשמע כבר בקטע הפתיחה של התקליט, שנושא את שמו. איאן אנדרסון נשמע מתלחשש עם עצמו כשלפתע מכריז קולו של דייוויד פאלמר, שהיה אז המתזמר של הלהקה, על הופעת הלהקה מול הלורד והליידי. גם בשיר זה יש ריף גיטרה כבד שהביא הגיטריסט מרטין באר.
משיר הנושא נלקח המאזין לזיג-זג מוסיקלי ומענג בין האקוסטי לחשמלי - בין קטעי סולו של אנדרסון לבין עבודת אנסמבל מהודקת.
צד ב' של התקליט מכיל יצירה ארוכה בשם ST BAKER MUSE, שמתארת התרחשויות בערב אחד ברחוב בייקר בלונדון. יש ביצירה הזו ארבעה פרקים. אנדרסון שזר ביצירה גם נקודות ממערכת יחסים שפרחה בתקופה ההיא בינו לבין בחורה בשם שונה לירויד. אחרי היצירה הזו מגיע קטע הסיום הקצר שנקרא GRACE. אנדרסון ציין אותו כאחד האהובים עליו.
שיר הנושא של התקליט יצא לאחר מכן, בגרסה ערוכה, על גבי תקליטון. צד ב' שלו הכיל קטע יפהפה שלא נכלל בתקליט בשם SUMMERDAY SANDS.
הנה ביקורת בעיתון להיטון על התקליט, שתורגם שם כ'פייטן ביציע': "האלבום התשיעי של להקת ג'טרו טול, הנקרא 'פייטן ביציע', הוא ללא ספק אחד הטובים ביצירותיהם. לאחר תקופה ארוכה של שפל, חזר איאן אנדרסון לעצמו, והקליט עם הלהקה אלבום במיטב המסורת של ג'טרו טול הישנים והטובים.
על צידו השני של האלבום יצירה שלמה ('המוזיאון של רחוב בייקר') שכמה מהמוטיבים שלה נשמעים גם ב'רקוויאם' שבצד הראשון. היצירה החדשה רחוקה מאד מלהיות יצירת רוק, כפי שהיה האלבום 'עבה כלבנה' ואת עיקרה מבצע איאן אנדרסון לבדו עם גיטרה אקוסטית וחלילים ללא ליווי הלהקה. הצד הראשון של התקליט נוטה יותר לכיוון הרוק. והפיזמון 'פייטן ביציע' הוא קצבי ביותר. אחד התקליטים המעולים שיצאו השנה".
לאחר צאת התקליט יצאה הלהקה לסיבוב הופעות במטרה לקדמו. כשהסיבוב הסתיים החליט ג'פרי האמונד-האמונד שהוא פורש. הוא הודיע על כוונתו לפרוש באופן מפתיע באחת מפגישות הלהקה הרגילות. הופעתו האחרונה עמה התרחשה ב-2 בנובמבר 1975 באת'נס בג'ורג'יה. הבסיסט המתוסכל הרגיש שהוא לא מצליח לבטא את עצמו מוסיקלית תחת שלטונו של אנדרסון והעדיף להמשיך את חייו כצייר. מאז התרוצצו אגדות אורבניות על כך שהוא שרף את בגדי ההופעה שלו על הבמה. דבר זה נשלל על ידו כהמצאה. הוא פרש מהלהקה, התחתן וחזר לחיים שקטים מאחורי קנבס יצירתו.
במקביל פצח איאן אנדרסון במשימה בהולה למציאת בסיסט אחר ונזכר בלהקת רוק מתקדם עם ניחוחות ספרדיים בשם CARMEN, שחיממה בתחילת 1975 את להקתו. בלהקה היה בסיסט בשם ג'ון גלאזקוק ששמח מאד להיענות להצעה להצטרף.
"מבחינה מוזיקלית, יש דברים די טובים בתקליט הזה", אמר אנדרסון. "אבל אני חושב שהלהקה סבלה אז. ג'פרי האמונד עזב זמן קצר לאחר מכן וג'ון (אוונס) ניגן בלי סוף מוזיקה קלאסית, לכאורה רחוקה מעולם הרוק וממה שג'ת'רו טול עסקה בו. הוא גם שתה יותר מדי, כנראה בגלל התמוטטות נישואים. הרבה דברים בלהקה התחילו להתפורר. בארי היה סיפור אחר לגמרי. ג'פרי הניח את הגיטרה שלו בשנת 1975 וזה היה סוף הקריירה המוסיקלית שלו".
הנה מה שג'פרי אמר בנושא: "אחרי שעזבתי, הלכתי לראות אותם כשהם הופיעו ליד המקום שבו גרתי. חוץ מזה, לא ממש נשארתי בקשר עם מה שהם עושים. באמת יש לי את החללים העצומים האלה של עשר שנים שבהם אין לי מושג מה קרה בג'ת'רו טול וזה יכול להיות די מביך לפעמים. אפילו בלי לדעת מי היה בלהקה בתקופות שונות בשנות השמונים".
ב-5 בספטמבר בשנת 1975 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
נתחיל בידיעת פייק ניוז על להקת בלאק סאבאת'.
ב-5 בספטמבר בשנת 1974 הופיעה להקת כוורת בקולנוע שניר בקריית שמונה. מי שלא הלך להופעה, יכל לראות בטלוויזיה את שלישיית קצת אחרת מופיעה בתוכנית "קלעים". למחרת נערכה הופעה של כוורת בקולנוע סביון בקריית ביאליק.
להזמנת הרצאה מדהימה שלי על להקת כוורת ועוד: 050-5616459
ב-5 בספטמבר בשנת 1945 נולד אל סטיוארט. את הסקירה שלי עליו אתחיל עם צליל שמהווה אחד השיאים הידועים ביצירתו.
פתיחת השיר 'שנת החתול', עם הפסנתר שנוגן על ידי השותף בכתיבת השיר, פיט ווד, היא פשוטה יחסית מבחינת לחן והרמוניה. אך הפשטות היא דבר גאוני כשזה בא טוב. והנה יש פה דוגמה לפשטות שהיא מושלמת. מסוג הלחנים שהרבה אמרו מאז: "שיט!! איך אני לא חשבתי על דבר שכזה?". פיט ווד מת בשנת 1993 בגיל 43, אבל הפסנתר שלו ממשיך לחיות היטב בשיר הזה.
אל סטיוארט הסקוטי החל את דרכו כאמן במועדוני פולק קטנים בלונדון והמורה הטוב שלו היה פול סיימון, שהגיע בשנת 1965 ללונדון. סיימון היה אז בתקופת פרידה מבן זוגו המוזיקלי, ארט גרפונקל, והגיע לאנגליה על מנת להופיע שם במועדוני פולק. הוא אף הקליט שם בשנה ההיא תקליט סולו וסטיוארט הצעיר הפך לחבר שלו ולמד להתבונן מקרוב בצורת היצירה שלו. ארבעת אלבומיו הראשונים, בשנים 1972-1967, קיבלו ביקורות טובות בעיתונות הבריטית. אלבומו השני מהם, LOVE CHRONICLES (משנת 1969) אף קיבל את תואר 'אלבום הפולק של השנה' בעיתון מלודי מייקר.
לפני שנמשיך, הנה כמה עובדות מעניינות על סטיוארט האמן בתחילת דרכו. בנובמבר של 1967 היה אל סטיוארט אנונימי למדי. באמתחתו היה סינגל אחד כושל בשם THE ELF, שנתיים של הופעות במועדון פולק קטן בסוהו בשם BUNJIES והופעות באולמות כה קטנים עד שאנשים שגרו באותו רחוב לא ידעו כלל על קיומם. בזמן ההוא חתם סטיוארט חוזה ניהול לאדם בשם רוי גסט, שהשיג לו מיד לאחר מכן חוזה הקלטה לחברת CBS. האלבום הראשון שלו, שנקרא BEDSITTER IMAGES, יצא בתקופה הזו. ההפקה של האלבום הייתה משמעותית עבור אמן פולק צנוע. דימויים של לונדון עברו כאן דרך תיזמורים מעניינים. במקור היה האלבום אמור להיקרא בשם ארוך במיוחד:
CONCERTO FOR FOLK SINGER AND ORCHESTRA AND NOTES TOWARDS A 24 HOUR CITY.
שם ארוך מדי, לא?
עבור סטיוארט היה האלבום הזה מופק מדי ובגלל שהאלבום כה מופק זה גם דרש יריית פתיחה גרנדיוזית בהתאם. לפיכך הוחלט שמעכשיו סטיוארט יזנח את הופעות הפולק הקטנות ויעבור להופיע במקומות גדולים כי רוי גסט, המנהל שהפיק את האלבום, החליט שהוא רוצה לשווק את הקליינט החדש שלו ובגדול. לכן הוא שכר את אולם הרויאל פסטיבל הול שבלונדון. בנוסף הוא שכר גם תזמורת של 35 נגנים, להקת קצב ואפילו רקדנית גו-גו.
הדבר נראה אבסורדי לגמרי לסטיוארט, שלא ראה מעולם לפני כן אולם בסדר גודל שכזה. בחזרה הגנרלית באולם הוא עבר במשך שעתיים על שיריו עם התזמורת והצליח איכשהו להשיג תוצאה למרות חוסר נסיונו והזמן שדחק בו. הוא נשמע אומר במהלך החזרה שהפרוייקט הזה הוא הימור אדיר בשבילו. או שיהיה הצלחה גדולה או שיזרוק אותו שנתיים אחורה.
הקונצרט נערך ב-3 בנובמבר 1967. הביקורות היו דווקא טובות.
עיתון הדיילי מייל דיווח כך: "המנצח של התזמורת, אלכסנדר פאריס, נקש שלוש פעמים עם מקל המנצחים שלו ו-35 נגני התזמורת היו מוכנים להתחיל. על הבמה עלה זמר הפולק בן ה-22 אל סטיוארט. התזמורת (שכללה כלי מיתר, נשיפה ונבל) התחברה היטב עם סטיוארט סתור השיער. הגיטרה המוגברת שלו התערבבה היטב עם צלילי התזמורת". במהלך המופע רקדה על הבמה סטודנטית לדרמה בת 18 בשם רומי יאנג. היא לבשה כותונת לילה והריקוד שלה עיטר את המילים שסטיוארט שר על הבמה. סטיוארט הרגיש שיש צורך במימד נוסף להמחיש את מילותיו . דבר שהוא מעבר ליכולותיו כזמר או לתזמורת כליווי ולפיכך בחר בריקוד. האולם היה מלא בשלושה רבעים של תכולתו ורוי גסט המנהל חילק 1500 כרטיסים לכל מי שראה לנכון להזמין. הכל נראה נהדר עד שהגיע לסטיוארט החשבון עבור כל הסיפור הזה. דבר שאילץ אותו להיפרד מ- 1,058 ליש"ט מכיסו. לקח לו שלוש שנים לכסות את הסכום הזה.
לאל סטיוארט כל הסיפור הזה היה כמו פנטזיה. חברת CBS החתימה אותו לא בגלל כשרונו אלא בגלל שרצתה להקה אחרת שהייתה חתומה אצל רוי גסט. זו הייתה להקת PICADDILY LINE. גסט הציב כתנאי לחברה שהוא יביא לה את הלהקה רק אם היא תחתים גם את סטיוארט. ההשראה להקליט אלבום בכורה עם תזמורת הגיע לסטיוארט כששמע את אלבומה של זמרת הפולק ג'ודי קולינס, שנקרא IN MY LIFE. אך הוא התאכזב מהתוצאה התזמורתית כשהאלבום שלו יצא. הוא הרגיש שהתזמורת הטביעה את כל מה שמסביבה.
האלבום BEDSITTER IMAGES לא היה רב מכר היסטרי אך הצליח למכור בחצי שנה 2,700 עותקים. חברת CBS העניקה לסטיוארט הארכת חוזה שהביאה להקלטת האלבום ZERO SHE FLIES בשנת 1970, שהפך לאלבום הראשון של סטיוארט שנכנס למצעד. אל סטיוארט נאלץ מיד לאחר ההרפתקה ברויאל פסטיבל הול לחזור להופעות הזעירות שלו במועדוני הפולק תמורת 10 ליש"ט ללילה. אך עדיין זה היה טוב יותר מבחינתו מאשר להיות גיטריסט מוביל בלהקת TONY BLACKBURN AND THE SABRES.
באלבומו השני החליט סטיוארט שהוא זונח את הפומפוזיות התזמורתית והולך לכיוון פולק-רוק שורשי יותר. שם האלבום הוא LOVE CHRONICLES והוא יצא באנגליה בספטמבר 1969. שלושה חברים מלהקת פיירפורט קונבנשן ניגנו עמו פה: אשלי האצ'ינס, סיימון ניקול וריצ'ארד תומפסון. שלושתם קיבלו כאן קרדיט בשמות בדויים בגלל שהיו חתומים אז לחברת תקליטים אחרת (חברת ISLAND). יצירת הנושא של האלבום, שמכילה את כל צד ב' של האלבום, כוללת נגינה של גיטריסט צעיר ומוכשר בשם ג'ימי פייג', שהיה אז בדיוק בין פירוק היארדבירדס להקמת לד זפלין. שילוב קולו של סטיוארט עם נגינת הגיטרה המופלאה של שניים מטובי הגיטריסטים באנגליה עובדת כאן נהדר. יצירת הנושא של צד ב' היא חלוצית לא בשל אורכה אלא בשל העובדה שהיא הראשונה שכללה את המילה FUCK באלבום בריטי, לפי הנטען. יש האומרים שסטיוארט הקליט בכוונה יצירה בת 18 דקות על מנת להשחיל לקראת סופה את המילה הזו, בהנחה שמנהלי חברת התקליטים כבר לא יטרחו להקשיב ליצירה עד הסוף. אך ציפיות ומציאות לחוד. מנהלי החברה אכן שמעו את המילה ולפיכך האלבום קיבל דחייה של כשנה ביציאתו. סטיוארט נלחם בכל כוחו נגד הצנזורה בטענה שהמילה חשובה ליצירתו.
בתקופה ההיא היה סטיוארט אמן לא מוכר כלל בארה"ב. שיווק תקליטיו אל מעבר לים לא היה קיים. הכל השתנה עם תקליט משנת 1974 (שגם חיים רומנו ניגן בו וסיפר לי מה בדיוק היה שם בסשנים) ואז החל סטיוארט לבנות קהל גם בארה"ב. אלבומו השישי, MODERN TIMES, עשה חייל במכירות כך שהייתה הרגשה כי בתקליטו הבא הוא יוכל אף להעפיל בנתוני המכירות.
עד כה נהג סטיוארט להקליט את כל המוזיקה לאלבומיו לפני שכתב להם את המילים. הוא עשה זאת כי ידע שרוב הכסף בהפקה הולך למוזיקאים שמנגנים. גם בתקליט YEAR OF THE CAT הוא השתמש באותה שיטה. כל הפלייבקים היו מוכנים לפני שהוא יצק להם מילים.
התקליט YEAR OF THE CAT הוקלט באולפני אבי רואד.
סטיוארט: "אי אפשר היה להימנע מההיסטוריה של המקום ההוא. אתה נמצא בחדר ומישהו אומר 'הם בדיוק הקליטו פה את יום בחיים. יום אחד פגשתי שם את לינדה מקרטני. ביום אחר פגשתי את אלן קלארק שהיה בהוליס". שנת החתול היא מושג באסטרולוגיה ויאטנמית. השנה הזו מתרחשת אחת ל-12 שנה. זו אמורה להיות שנה בה אין כלל לחץ. במקור הייתה זו האסטרולוגיה הסינית שציינה את 'שנת הארנב' אחת ל-12 שנה. הויאטמנים החליפו את הארנב בחתול. שנת החתול נפלה על 1975, שנה לפני צאת התקליט. כנראה סטיוארט כתב את השיר בידיעה הזו. הוא סיפר בראיון שהמושג 'שנת החתול' הוא ביטוי סלנג ליחסים רומנטיים, שמתוארים באופן מופלא על ידי כתיבתו הנהדרת.
במקור כתב סטיוארט את השיר עם מילים על נושא אחר לגמרי. הוא נזכר בקומיקאי הבריטי, טוני הנקוק, אותו ראה בהופעה בשנת 1966 באנגליה. ההופעה הייתה רעה מאד והנקוק היה נתון אחריה במצב רוח גרוע בהתאם. את מורת רוחו שפך האמן העצוב לקהל באומרו שהיה רע על הבמה ושהוא בכלל לא רוצה לעמוד שם. אך הקהל הגיב בצחוק רועם כי חשב שהנקוק משחק תפקיד קומי מולו. סטיוארט, שנכח שם, קלט לפתע שהאמן מדבר מליבו ברצינות תהומה וקשה.
הנקוק התאבד שנתיים לאחר מכן עם מנת יתר מכוונת. במקור קרא סטיוארט לשיר בשם FOOT IN THE STAGE אך הרגיש כי הוא מנצל טרגדיה של מישהו אחר בשביל שיר והחליט לשנות את המילים.
בנוגע לשיר הנושא, סטיוארט לא אהב את סולו הסקסופון שבו. זה היה רעיון של אלן פארסונס המפיק להקליט אותו.
סטיוארט: "סקסופונים נשמעו לי תמיד כמו פרות פצועות. מעולם לא אהבתי אותם. ההתנגדות שלי לסקסופון הגיעה מכך שהכלי הזה לא מתחבר עם פולק-רוק. אלן פארסונס אמר שנקליט את הסקסופון ונחשוב על זה. ישנתי על זה ובבוקר זה עדיין נשמע לי כמו פרה פצועה, אך כל האחרים אהבו את זה אז נאלצתי לוותר. חשבתי שזה גם כך השיר האחרון בתקליט ולכן אנשים לא יגיעו עד אליו".
התקליטון של סטיוארט, עם השיר הזה, הוא היחיד שלו שנכנס למצעד הבריטי. הכניסה למצעד אירעה ב-29 בינואר 1977. בשבוע השלישי לצעידתו הגיע למקום ה-31 (המקום הגבוה ביותר מבחינתו) ובסה"כ צעד השיר במצעד שישה שבועות.
עטיפת התקליט עוצבה בידי סטורם ת'ורגרסון מחברת HIPGNOSIS, שעיצבה עטיפות גם לפינק פלויד ולד זפלין. כשסטיוארט ראה את הרישום הראשוני לעטיפה הוא חשב כי הוא יפהפה אך לא היה לו מושג כיצד זה ייראה כעטיפה לתקליט.
בצד האחורי של העטיפה נראה סטיוארט בחליפה אופנתית לסבנטיז. הוא קנה את החליפה הזו לחתונה של חבר בשנת 1976 כששנה לאחר מכן הפכו החליפות הלבנות לדבר נחשק ואופנתי, בגלל ג'ון טרבולטה והסרט 'שיגעון המוזיקה'. סטיוארט סיפר כי לא לבש את החליפה מעולם לאחר שהצטלם עמה לעטיפה.
לסיום, אל סטיוארט דגל תמיד בשני עקרונות ביצירתו:
1. לכתוב תוכן בשירים שלא נכתב על ידי מישהו אחר בצורה זו או אחרת.
2. להשתמש במילים שלא קיבלו שימוש לפני כן בשירים.
עכשיו הכל ברור...
5 בספטמבר 1969. מועדון חדש נפתח במקום מועדון 'סוף המירוץ'. שמו הוא 'השעות הקטנות'. גם אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים שלו יופיעו שם. האווירה פסיכודלית.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.
