top of page

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 בפברואר בעולם הרוק

תמונת הסופר/ת: Noam RapaportNoam Rapaport

עודכן: לפני 7 ימים


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-5 בפברואר (5.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "המילה FUCK הייתה מושבתת זמנית בראשי כשנפגשתי עם הנסיך צ'ארלס. אשתי אמרה שם לקמילה פארקר בולס (חברתו של הנסיך צ'ארלס), 'אני חושבת שאת פאקינג נהדרת'. גלגלי העיניים שלי כמעט עפו לי מהראש. אמרתי, 'שרון, תשמרי על שפה ניאותה'. וקמילה פרקר בולס אמרה במבטא היוקרתי שלה, 'אה, זה בסדר גמור. אנחנו מקללים כאן די הרבה'. כשניגשתי למלכה, ניסיתי להחזיק את ידי בכיס. פחדתי שהיא תתעלף כשתראה את הקעקוע O-Z-Z-Y על האצבעות של יד שמאל שלי. היא אמרה, 'אני מבינה שאתה די פראי'. אני רק צחקתי צחוק נבוך. דבר אחד שמתי לב אליו - יש לה את העור היפה ביותר לאישה בגילה" (אוזי אוסבורן, בשנת 2002)


ב-5 בפברואר בשנת 1971 החלו חברי בלאק סאבאת' להקליט את אלבומם השלישי, שייקרא MASTER OF REALITY באולפני ISLAND שבלונדון.



הגיטריסט טוני איומי והבסיסט גיזר באטלר מצאו שיטה להישמע כבדים יותר מהרגיל באלבום הזה; שניהם כיוונו את מיתרי הגיטרות שלהם טון וחצי נמוך יותר מהמצב הרגיל.


המתופף, ביל וורד: "אני מאמין שהתקליט הזה היה הרבה יותר כבד מכל מה שניסינו בעבר. היה לנו הרבה יותר ביטחון ורצינו שזה ישתקף כמו שצריך. בשני התקליטים הקודמים, היה לנו כל כך מעט זמן שכל מה שיכולנו לעשות זה להקליט כלהקה חיה - זה היה הכוח שלנו, בכל מקרה. עשינו כל כך הרבה הופעות שהיינו מאוד מהודקים. אבל פה הייתה הפעם הראשונה שבה לא היו לנו הופעות, ויכולנו פשוט להתמקד בהפיכת האלבום לנקודת ציון עבורנו...


...אני לא אעמיד פנים שלא היו אלכוהול וסמים בסביבה, כי נכנסנו לדברים כאלה. אבל אז, עדיין הייתה לנו שליטה על ההרגלים האלו. יכולתי לשמור על צריכת השתייה והסמים שלי באולפן, אז זה לא השפיע על הנגינה שלי".


ב-5 בפברואר בשנת 1981 פרסם הרולינג סטון שלמרות שג'ון לנון נרצח - שמו עדיין חי מאד.



"לנון נעלם - גופתו נשרפה ב-10 בדצמבר - אבל החיים נמשכו. תוך ארבעים ושמונה שעות ממותו של לנון, שלבי סינגלטון, הבעלים היוזם של סאן רקורדס, הפיק, הדפיס ושלח 20,000 עותקים של סינגל עם שיר, 'ג'ון', מאת להקה בשם בקסטר, בקסטר ובקסטר. בעקבותיו באו מחוות מוזיקליות מיידיות נוספות כמו גם ספרים עליו.


הספר, STRAWBERRY FIELDS FOREVER - JOHN LENNON REMEMBER שנכתב תוך שישה ימים, היה על הדוכנים בזמן לחג המולד. האלבום 'פנטזיה כפולה' קפץ עשרה מקומות בשבוע אחד למקום הראשון במצעד האלבומים של הבילבורד, בעוד השיר JUST LIKE STARTING OVER עלה לראש מצעד הסינגלים. ברחבי הארץ מוכרות חנויות תקליטים עותקים רבים מאד של האלבום. בכירים בגפן רקורדס, חברת התקליטים של הלנונים, סירבו לומר כמה עותקים נמכרו מחשש להיראות נצלנים (החברה גם הפסיקה לפרסם את האלבום לאחר מותו של לנון).


אבל ג'ק דאגלס, מפיק התקליט, שיער למרבה הצער ש"זה מגיע לפלטינה בכל יום". אספני תקליטי לנון העלו את המחירים על תקליטי עבר שלו שלא נמכרו הרבה בחייו ('אלבום החתונה' ו'שתי בתולות' - שניהם עם יוקו).


ביום שני, 15 בדצמבר, שבוע לאחר מותו של לנון ויום לאחר ש-100,000 אנשים התאספו בסנטרל פארק בניו יורק כדי לקיים עשר דקות של שתיקה לזכרו, פרסמה יוקו אונו הצהרה. : 'ראיתי את ג'ון מחייך בשמיים. ראיתי צער משתנה לבהירות. ראיתי את כולנו הופכים למחשבה אחת'. על גבי בניין הדקוטה, דגל אמריקאי עדיין התנוסס בחצי התורן. בעוד יוקו נשארה בבידוד, שלה הרוצח הנאשם של בעלה, מארק דיוויד צ'פמן בן העשרים וחמש, עבר שלושים יום של הערכה פסיכיאטרית, תחילה בבית החולים בלוויו ולאחר מכן, כשהביטחון הפך לדאגה, בכלא ריקרס איילנד, שם התקבל עם איומי מוות ששורבטו על דופן התא שלו.

בהתחלה, צ'פמן סירב לאכול, בטענה שהוא חושש שמישהו ירעיל את האוכל שלו. הוא לא קרא, צפה בטלוויזיה או התקשר בטלפון, אבל שביתת הרעב שלו הסתיימה כמה שעות לאחר שאשתו של צ'פמן, גלוריה, אמרה לכתבים שדיברה עם בעלה רק לזמן קצר.


בנמל התעופה הית'רו בלונדון, אלטון ג'ון נתקל ביחידה מיוחדת של המשטרה לאחר שמתקשר אנונימי יצר קשר עם חברת התקליטים שלו שלוש פעמים בניסיון לברר את שעת הגעתו המדויקת של הזמר. רינגו סטאר, בתגובה לדיווחים לפיהם פול מקרטני, לינדה רונסטאדט ודיוויד בואי שכרו שומרי ראש, סירב ללכת בעקבותיו. כולנו פגיעים", אמר, "אבל מה אתה יכול לעשות?"


ב-5 בפברואר בשנת 1980 יצא תקליט חדש ללהקת הקיור ושמו BOYS DON'T CRY. זה למעשה מארז מחודש של האלבום THREE IMAGINARY KIDS.



זה הפך לתקליט הראשון של הלהקה בצפון אמריקה. כולל עטיפה עם תמונה לא אינפורמטיבית (כמו האלבום המקורי) עם שלושה עצי דקל בגדלים משתנים בסביבה מצרית שממש הציתה את האווירה של השיר KILLING AN ARAB. כדי להסביר, בעטיפה של THREE IMAGINARY BOYS הלהקה לא הופיעה על העטיפה אלא הייתה מיוצגת על ידי שלושה חפצים ביתיים: מנורה, מקרר קטן ושואב אבק. אפילו שמות השירים היו "דמיוניים", עם תמונות שונות במקום רשימת שירים מסורתית. הלהקה שנאה את הרעיון, אבל חברת התקליטים שלה קיבלה אז את רשות המילה האחרונה.


אז יש פה, במארז החדש, שמונה שירים מתוך THREE IMAGINARY BOYS בתוספת שלושה שירים מתקליטונים. ברשותכם אסביר על כמה מהשירים בתקליט זה.


קודם כל, על שיר הנושא הפותח. השיר הזה, שיצא במקור כתקליטון ביוני 1979, עוסק בשמירה על התדמית הגברית והסתרת הדמעות מאחורי העיניים. אחרי הכל, הלהקה הוקמה בפרבר לונדוני מרוט בשם קרולי, שם לא תמיד העריכו את הצד הרגיש של הבחורים. השיר הזה לא עבר חלק עם כמה מהבריונים הקשוחים שהגיעו להופעות אבל הלהקה נשארה בלתי מעורערת בגישה שלה ויצרה קשר חזק עם גדודי מעריצים.

השיר צמח מתוך התסכול של זמר הלהקה, רוברט סמית', מכך שציפו ממנו להתאים את עצמו לתפיסה מיושנת של גבריות. "כשגדלתי, היה עליי לחץ חברתי להתאים את עצמי להיות בצורה מסוימת ובתור נער אנגלי באותה תקופה, מעודדים אותך לא להראות את הרגשות שלך. ולא יכולתי שלא להראות את הרגשות שלי כשהייתי צעיר יותר. אף פעם לא מצאתי את זה מביך להראות את הרגשות שלי. לא יכולתי ממש להמשיך בלי להראות את הרגשות שלי - אתה צריך להיות זמר די משעמם כדי לעשות זאת".


שיר נוסף בצד זה של התקליט הוא SATURDAY NIGHT 10:15. כמו שירים רבים של הקיור, גם זה מוצא את רוברט סמית' שר על בדידות וייאוש. בשיר זה הזמן הוא מוצאי שבת והוא לבד במטבח שלו ומאזין לברז דולף בזמן שהוא מחכה לצלצול הטלפון. הוא כתב את המנגינה בגיל 16 בערב אומלל אחד, כשישב ליד שולחן המטבח והרגיש גמור לגמרי ושותה את הבירה של אביו. למעשה, זה השיר עמו קיבלה הלהקה חוזה הקלטה עם חברת התקליטים FICTION. מנהל החברה, כריס פארי, עסק בניירת משרדית כשברקע נשמעו הקלטות שהלהקה שלחה לו. השיר הזה משך את תשומת לבו.


וברור שאי אפשר שלא להתייחס לשיר KILLING AN ARAB, שהיה התקליטון הראשון של הלהקה ופה הוא פותח את הצד השני של התקליט. ובכן, השיר הזה הוא על מישהו שהרג ערבי בחוף וחושב על זה בדיעבד, מתבונן בגופה. זה נוצר בהשראת ספרו של אלבר קאמי, "הזר". זה לא שיר גזעני, כמו שרבים חשבו, אבל עדיין גרם להרבה מחלוקות כי אנשים רבים הניחו זאת בגלל שמו. הספר עוסק באקזיסטנציאליזם (גישה לפיה הפילוסופיה מתחילה באדם החי עצמו), והשם "להרוג ערבי" נלקח מקטע בספר בו הדמות הראשית חושבת על ריקנות החיים לאחר שהרגה אדם על חוף הים מסיבות שאינה יכולה להסביר.


לול טולהרסט, המתופף ומייסד הלהקה, אמר: "זה היה על ניכור ואקזיסטנציאליזם - דברים יותר רלוונטיים עבורנו אז. ברור שאירועים של שני העשורים האחרונים שינו את תפיסת המשמעות של השיר. אין בשיר דבר שקשור לגזענות או להרג בכלל".


בתחילה הוחתמה הקיור בלייבל הגרמני HANSA, אבל באותה חברה לא רצו שום קשר לשיר שהובא אליה. במקום להסתובב בכיוון מוזיקלי חדש כדי לרצות את אותה חברה, חברי הקיור ביקשו לשחרר אותם מהחוזה, ובצעד עסקי נבון, ביקשו גם את הזכויות על השיר הזה ושירים נוספים שהקליטו עבור החברה. כריס פארי, מחברת FICTION, זכה בקופה.


הוא העניק ללהקה מידה רבה של חופש שאיפשר לה לפרוץ דרך חדשה בז'אנר הרוק האלטרנטיבי. הוא הפיק את התקליטון והאלבום הראשון אבל אז איפשר לרוברט סמית' לקחת על עצמו את רוב חובות ההפקה ולקחת שליטה יצירתית על הלהקה.


ברולינג סטון האמריקאי נכתב אז בביקורת על התקליט הזה: "בספקטרום של להקות פוסט-פאנק בריטיות מודעות לעצמן, הקיור נופלת בצורה ישרה בין הארכיטקטוניקה המתוחכמת והמשוננת של WIRE לבין מוזיקת הפופ התמציתית של ה-UNDERTONES. הם משלבים מעט מכל אחד. אני מניח שזה אומר שהחבר'ה האלה ממוצעים ברמת הקולג'- כלומר עם ציונים בינוניים, וזה מתאים, מכיוון שהסינגל האנגלי הראשון שלהם ('להרוג ערבי') התבסס על רומן של אלבר קאמי. קשה להגיע להישג כזה מבלי להיקרא יומרני, אבל תקליט הבכורה האמריקאי של הקיור מוכיח שהם יכולים להתעלות פה ושם.


הסאונד הכבד של הקיור פועל כמו עדשה טלסקופית, ממקד ומגדיל. לכותב השירים רוברט סמית' יש כישרון לקלוז-אפים - אם במילים או בגיטרה. : בשיר 'אש בקהיר', הוא הופך דימוי למנטרה (השיער של חברתו בוער כמו אש בקהיר וזה וחוזר שוב ושוב על קצב ריקוד מגושם. אפקט הגיטרה של סמית' ב'להרוג ערבי' מתפצפץ דרך המיקס כמו ירי מהדהד בזמן שהוא שר, 'עומד על חוף עם אקדח ביד שלי / בוהה בים, בוהה בחול'.

ההפקה הצלולה של כריס פארי מפרידה בין הבס של מייקל דמפסי לבין התופים של לול טולהרסט, כאילו כדי לגדר נקודה גדולה של דממה במרכז. החללים הריקים מבליטים את הווריאציות הדינמיות של הלהקה.


לעזאזל, אם רוברט סמית' אי פעם יחליט לעזוב את הרוק'נ'רול, תחכה לו קריירה מצוינת ככותב תסריטים לסרטים".



ב-5 בפברואר בשנת 1929 נולד מתופף הסשנים הידוע מאד, האל בליין.



בליין היה חלק מקבוצה של מוזיקאי סשנים, שבתחילת שנות ה-60 החלו לשלוט בהקלטות הרוקנ'רול בלוס אנג'לס. יחד עם גיטריסטים כמו גלן קמפבל וטומי טדסקו, בסיסטים כמו קרול קיי וג'ו אוסבורן, וקלידנים כמו ליאון ראסל ודון רנדי, הוא ניגן באלפי הקלטות עד אמצע שנות ה-70.


הוא אמר כי הוא נתן לקבוצה זו את שמה, THE WRECKING CREW, למרות שקרול קיי התעקשה שבליין לא השתמש במונח הזה עד שנים לאחר שהמוזיקאים הפסיקו כבר לעבוד יחד.


כישוריו הביאו את המפיקים להשתמש בו כמתופף לעבודות האולפן של להקות שונות, שהחליפו את המתופפים הנחשבים שלהם בתיפופו. אחת הלהקות ההן הייתה הביץ' בויז, בה הוא תופף בהקלטות ולא דניס וילסון.


"קודם כל, דניס לא היה באמת מתופף," אמר בליין בשנת 2005. "כלומר, הם קנו לו תופים כי הם היו צריכים תופים בלהקה. אז הוא למד ככל שהם המשיכו. דניס לא כעס שתופפתי בהקלטות במקומו. למעשה הוא היה נרגש כי בזמן שעשיתי תקליטים של הביץ' בויז, הוא יצא לגלוש או לרכב על האופנוע שלו. במהלך היום, כשהרווחתי 35 או 40 דולרים, באותו לילה הוא הרוויח 35,000 דולרים בהופעה חיה".


עד תחילת שנות ה-60, בליין חשב על עצמו כמתופף ג'אז, אבל עבודתו באולפני לוס אנג'לס הפכה אותו, כמעט באופן בלעדי, למתופף המוכר של מוזיקת ​​הפופ. הוא מיעט להופיע בהופעות חיות. דוגמאות בודדות היו נסי סינטרה (כשהופיעה בלאס וגאס) וג'ון דנבר. הוא היה ונותר השפעה עצומה על אלפי מתופפים ברחבי העולם.


בליין מת במרץ 2019.


ב-5 בפברואר בשנת 2018 הכריז פול סיימון על סיבוב ההופעות האחרון שלו, שנקרא, כשם להיטו הוותיק, HOMEWARD BOUND.



סיימון אמר: "לא פעם תהיתי איך זה ירגיש להגיע לנקודה שבה אשקול להביא את קריירת ההופעות שלי לסוף טבעי. עכשיו אני יודע: זה מרגיש קצת מטריד, מגע מרגש ומשהו של הקלה".


החדשות מגיעות שבועיים לאחר שאלטון ג'ון הכריז על סיבוב ההופעות האחרון שלו, אבל בניגוד לאלטון, שיישאר בסיבוב הופעות עוד זמן רב, סיבוב ההופעות של סיימון הסתיים באותה שנה.


עורכי תקשורת הרגישו צורך עז לשימוש בכותרת המתבקשת, THE SOUNDS OF SILENCE בדיווחי החדשות.


סיבוב ההופעות הסתיים בהופעה בספטמבר בעיר הולדתו קווינס, ניו יורק.


ב-5 בפברואר בשנת 1971 יצא התקליט ONCE AGAIN והוא השני של להקת בארקליי ג'יימס הארווסט.



אי שם בסבנטיז פרסם אחד מעיתוני המוזיקה ביקורת על להקת 'בארקליי ג'יימס הארווסט' והציגה כ'המודי בלוז של האנשים העניים'. לא העריכו אותה כראוי וזלזלו ביצירתה והמבקרים היו די אדישים לתקליטיה. היום המצב נראה שונה ואלבום זה נחשב ליצירת מופת בקרב לא מעט חובבי מוזיקה.


להקת בארקליי ג'יימס הארווסט קמה כבר באמצע שנות השישים כלהקת רית'ם אנד בלוז. הגיטריסט ג'ון ליס והקלידן סטיוארט וולסטנהולם נפגשו כשלמדו יחד בבית הספר לאמנות. אחרי כמה גלגולים התייצב ההרכב לארבעה אנשים, שאימצו את השם BARCLAY JAMES HARVEST. השם הזה הוצע לאחר ששיחקו במשחק של הטלת שמות מתוך כובע. היה זה בעל בוטיק, ג'ון קרות'ר, שלקח אותם תחת חסותו והחל לממנם. הוא גם שיכן אותם בחווה מבודדת, מהמאה ה-16, אי שם בהרים האווריריים. שם החלה הלהקה לערוך ניסויים מוזיקליים ולמצוא את דרכה.


כבר בימיה הראשונים של הלהקה חבריה רכשו לעצמם מלוטרון. כפי שסיפר וולי הקלידן:

"כשהתחלנו את הלהקה, רצינו כלי שיעניק לנו קולות של תזמורת. המלוטרון היה הפתרון ובמהרה הפכנו לאחת הלהקות שמפורסמות בשימוש בו. התכנון המקורי ממש לא היה כזה. לא באנו בגישה של 'המודי בלוז השתמשו בו. קינג קרימזון השתמשו בו, אז גם אנחנו נשתמש בו'. השתמשנו במלוטרון במטרה להרחיב את הצליל שלנו אבל לא להיות הכלי המרכזי שלנו". המלוטרון שרכש ללהקה היה מדגם M300, שהיה שילוב בין דגם 'מארק 2' המפלצתי ו- 'M400' הקטן. הדגם הזה, למרות שנשמע נהדר, לא להצליח להימכר בכמויות כמו שני הדגמים ההם.


מיד לאחר מכן הוחתמה הלהקה לחברת התקליטים EMI. סינגל ראשון שוחרר בשם EARLY MORNING. הסינגל קיבל השמעות רבות מצד שדרן רדיו הבי בי סי, ג'ון פיל. לאחר עוד כמה סינגלים הוציאה הלהקה בשנת 1970 את אלבומה הראשון. מיד לאחריו יצאו ארבעת החברים למסע הופעות עם תזמורת סימפונית שלמה. דבר שגרם לה להפסדים כלכליים ניכרים. דבר נוסף שאפיין את הלהקה כבר מההתחלה היו העיבודים הנפלאים של המתזמר הצעיר בשם רוברט ג'ון גודפרי. התזמורים שלו הפכו לחלק בלתי נפרד מיצירתה המוקדמת של הלהקה. עד כדי כך שבשלב מאוחר יותר הוא תבע אותם על אי מתן קרדיט ביצירות האלה.

גם אלבום הבכורה עצמו לא זכה למכירות רבות כשיצא. הלהקה הבינה שהיא חייבת להמשיך את סיבוב ההופעות ללא תזמורת על מנת לשרוד. ב-9 באוקטובר 1970 החלו הסשנים להקלטת האלבום השני המצוין, ONCE AGAIN.


הקטע שפותח את האלבום הזה נקרא SHE DAID. יש בו מסך מלוטרון ערפילי, שמרמז לנו על יופיו הקרב ובא של כל התקליט. ואכן המוזיקה לא מאכזבת. השיר הזה מורכב משני שירים נפרדים שכתב בסיסט הלהקה, לס הולרויד. השיר הראשון, שממנו נלקחו הבתים המרכזיים, נקרא MISS BAILEY. והשיר השני, שמרכיב את הפיזמון, נקרא AND I WILL ALWAYS LOVE HER. וולסטנהולם הקלידן הוא זה שהציע לחברם יחד. באמצע השיר יש סולו חלילים שניגן אותם בהקלטה ליס הגיטריסט.


השיר השני' HAPPY OLD WORLD' נכתב על ידי וולסטנהולם בנוגע לחששות הזיהום התעשייתי על פני כדור הארץ.


במהלך השיר GALADRIEL, שחותם את צד א' של האלבום, נכח ג'ון לנון באולפן הסמוך באולפני אבי רואד. גיטרת האפיפון של לנון נשענה יום אחד על הקיר של אולפן מס' 2. זו הגיטרה שלנון ניגן עליה בהופעה של הביטלס על גג חברת APPLE ב-1969. ליס קיבל אישור להשתמש בגיטרה ועמה הוא הקליט את השיר הזה.

השיר שפותח את צד ב' של האלבום נקרא MOCKINGBIRD והוא הלהיט הגדול של האלבום. יש הרואים בו את ה- STAIRWAY TO HEAVEN של הלהקה הזו. הוא נכתב על ידי ג'ון ליס כבר ב-1968, בתקופה בה הוא פגש את אשתו לעתיד הוא גר אז בבית הוריה. המוטיב המוזיקלי של היצירה הזו נלקח מקטע ישן יותר שהלהקה הקליטה בשם POOLS OF BLUE. לאחר כמה נסיונות לא מוצלחים של הקלטה, השיר הובא שוב לסשנים של האלבום הזה כשהפעם הוא קיבל גיבוי של תזמור עשיר מצד גודפרי.. התוצאה הסופית נשמעה קסומה והפכה מאז לאחת הקלאסיקות של הלהקה הזו. יש בעיבוד של השיר הזה שיעור מאלף ביצירת דינמיקה מוזיקלית ראויה.


טכנאי האולפן שעבד על האלבום היה לא אחר מאשר אלן פארסונס הגדול, שעשה כאן עבודה נהדרת שגורמת לאלבום להישמע רענן גם כיום. הוא גם מנגן באלבום על JAW HARP, בקטע שחותם את האלבום - THE LADY LOVES.


האלבום ONCE AGAIN יצא בפברואר 1971 ומיד לאחר מכן יצא השיר MOCKINGBIRD (בגרסה ערוכה) על גבי תקליטון. אמנם האלבום לא נמכר בכמויות גדולות כשיצא אך הצליח לצבור לאורך השנים סטאטוס של דבר איכותי. ובצדק רב מאד. עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי ציין כי 'השירים בתקליט נכתבו עם רגש לא יאומן ועיבודים ששואפים לשלמות. זו פנינה של פשטות מוזיקלית, קולות דמויי מקהלה וצלילים מרחפים כצבעים בקליידוסקופ'.


בעיתון RECORD RETAILER לא התלהבו בזמנו בביקורת: "קשה לדמיין אלבום יותר מיותר מזה. יש פה ניפוח יתר עם אפקט מהדהד כה גדול שמעיף לעזאזל כל עומק שכנראה נועד להיות בו במקור".


בעיתון MUSIC NOW נכתב בביקורת: "זה תקליט פחות טוב מהראשון שלהם. יש רגעים בהם הם נשמעים טוב כמו קינג קרימזון הראשון ומצד שני יש דברים בהם הם נשמעים כקלישאת מודי בלוז. הלהקה מפעילה תזמורת אמיתי במקום מלוטרון, שזה נותן לה איכות טובה יותר".




ב-5 בפברואר בשנת 1944 נולד אל קופר, האיש שהביא ניצוצות מוזיקיים אדירים כמו להקת דם, יזע ודמעות ואלבום מדהים בשם SUPER SESSION. קופר הוציא הרבה אלבומים, אבל ברצוני ללכת דווקא לתחנה חשובה לו, לפני דם, יזע ודמעות וזה אלבום שעשה עם להקת BLUES PROJECT.



להקת BLUES PROJECT הניו יורקית הביאה סוג של חלוציות לעולם הבלוז-רוק של אמצע שנות השישים. חבריה רקחו לתוך התבשיל המוזיקלי אלמנטים של בלוז, פסיכדליה, ג'אז, פולק, מוזיקה קלאסית, מוזיקת נשמה וכמובן רוק. חבריה היו חמישה צעירים ממוצא יהודי שאהבו בלוז.


הגיטריסט דני קאלב היה חובב בלוז טהור. גיטריסט הליווי סטיב כץ היה לפני כן גיטריסט פולק. הבסיסט (ולעיתים חלילן) אנדי קולברג הגיע עם הכשרה במוזיקה קלאסית. המתופף רוי בלומנפלד הושפע מג'אז. הקלידן אל קופר אהב המון דברים.


האלבום PROJECTIONS נחשב לפסגת יצירת הלהקה וההקלטות נערכו במהלך אוקטובר 1966 בלוס אנג'לס כשטכנאי ההקלטה היה טום ווילסון האגדי. ארבעה שירים כתב אל קופר לאלבום הזה. אחד מהם נקרא I CAN'T KEEP FROM CRYING SOMETIMES שהיה ההקלטה הראשונה בעולם הרוק שהכילה כלי נגינה בשם ONDIOLINE, סוג של מקלדת סינטיסייזר מהסוג הכי קדום ופרימיטיבי - אבל עם סאונד מדליק אש.


פסגה נוספת באלבום הזה היא קטע שנקרא FLUTE THING. הקטע הזה הדגיש את כשרונו הנהדר של קולברג בחליל. בהופעות נהג קולברג להעביר את החליל דרך אפקטים חשמליים בעזרת פיק-אפ שהצמיד לו. כמו כן יש באלבום ביצוע נהדר לקטע של מאדי ווטרס בשם TWO TRAINS RUNNING.


האלבום PROJECTIONS יצא בסוף 1966 והגיע למקום ה-52 במצעד האמריקני. בסשנים לאלבום הקליטה הלהקה גם שיר שיצא רק כסינגל בשם WHERE THERE'S SMOKE THERE'S A FIRE. חברי הלהקה היו בטוחים שהשיר הזה יהפוך ללהיט ענק שיזניק אותם קדימה אך הרצוי התנגש עם המצוי המאכזב.


בנוסף, הלהקה הופיעה אז בכל מיני אירועים שלא תרמו להתקדמותה באופן משמעותי. זה כלל הופעות באורך 15 דקות, כמה פעמים ביום, בחבילת הופעות של שדרן הרדיו האמריקני MURRAY THE K, שכללה גם אמנים אחרים כמו CREAM ו- THE WHO. הזמן הקצר להופעה לא איפשר לפתח קשר משמעותי עם הקהל.


הכניסה הבאה לאולפן ההקלטות גרמה לקרע בין החברים, כשהשיר שהוקלט NO TIME LIKE THE RIGHT TIME (שכתב אל קופר) לא התאים מבחינה סגנונית לטעמו של קאלב, שרצה לנגן רק בלוז. קופר החליט לפרוש מהלהקה במאי 1967, אחרי שעבר התמוטטות עצבים ומריבות בלתי פוסקות עם שאר החברים בנוגע לכיוון המוזיקלי. הוא כתב כמה שירים שרצה לשים בהם חטיבת כלי נשיפה. כל זה נדחו בבוז על ידי קאלב.


בפסטיבל מונטריי, שנערך באמצע 1967, הרכיב קופר באופן ספונטני להקה שניגנה גם שיר של הבלוז פרוג'קט. אותם חברי להקה הגיעו לפסטיבל, ראו אותו על הבמה עם שיר שלהם והתעצבנו. אבל הוא המשיך קדימה, כשלצדו ניגנו הבסיסט הארווי ברוקס, הגיטריסט אלווין בישופ והמתופף בילי דייבנפורט.

קופר לקח את שיריו החדשים והקליט אותם עם להקה חדשה שהקים - להקת דם, יזע ודמעות.


ב-5 בפברואר בשנת 2008 מת בשנתו מהארישי מאהש יוגי בן ה-90, שפיתח שיטת מדיטציה משלו וסחף אחריו בסיקסטיז אנשים כחברי הביטלס, הביץ' בויז, דונובן ועוד. מה קרה בדיוק עם המהארישי והביטלס? פרטים רבים על כך תגלו בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"



ב-5 בפברואר בשנת 1964 פורסמו הדברים האלו בעיתון ליברפול אקו, על הביטלס:



ב-5 בפברואר בשנת 1957 הגיע כוכב הרוק'נ'רול הראשון, ביל היילי, שהיה ידוע בלהיטו 'רוק מסביב לשעון', לסאות'המפטון עם אוניית "קווין אליזבת' השניה". ההיסטריה הייתה אדירה סביבו.



לפני שהמוזיקה הבריטית פלשה למוזיקת רוק באמריקה, פלש לאנגליה הרוקר האמריקאי המכונן, ביל היילי, שהשפעתו על המוני רוקרים-בעתיד בלתי ניתנת לתיאור. הכוכב שלו אולי כבר דעך קצת בארצות הברית, אבל מעבר לים הוא התקבל במאניה על ידי מעריצים באנגליה. השתתפותו בסרט קולנוע עוררה מהומות בקרב בני נוער כשהוצג בבתי הקולנוע.


היילי בן ה-31 היה הרוקר האמריקאי הראשון שביקר בבריטניה. כשהספינה עגנה בסאות'המפטון, קהל של כ-5,000 מעריצים בא להריע לו.


מספר כוכבים בריטיים עתידיים ראו את היילי בסיבוב ההופעות שלקח את הזמר ולהקתו ברחבי אנגליה ולסקוטלנד ואירלנד, החל מה-6 בפברואר ועד ה--10 במרץ.


"הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי עקצוץ בעמוד השדרה שלי הייתה כשראיתי את ביל היילי ואת להקתו בטלוויזיה", סיפר פול מקרטני. "ואז הלכתי לראות אותם בהופעה. הכרטיס עלה 24 שילינג, ואני הייתי היחיד מבין חבריי שיכול היה ללכת מכיוון שאף אחד אחר לא הצליח לחסוך את הסכום הזה. אבל הייתי נחרץ לגבי זה... ידעתי שמשהו קורה כאן".


"הלידה של הרוק'נ'רול בשבילי?", פיט טאונסנד הסביר. "לראות את ביל היילי... אלוהים, הלהקה הזאת ידעה לשגע!"


גרהאם נאש אמר, "עדיין יש לי את הכרטיס מאז שהלכתי לראות את ביל היילי והשביטים שלו מנגנים במנצ'סטר, בפברואר 1957 - הקונצרט הראשון שלי אי פעם. במהלך השנים איבדתי בתים... איבדתי נשים... אבל לא איבדתי את הכרטיס הזה. זה כל כך חשוב לי".



ב-5 בפברואר בשנת 1972 הופיע הגיטריסט רורי גאלאגהר האירי ביחד עם להקתו בקולג' ב-LUTON. מהופעה זו יצאה גם הקלטה לתקליט ההופעה שלו, מאותה שנה, שנקרא LIVE IN EUROPE.



בהופעה נכח הצלם מיק רוק, שדיווח לרולינג סטון לאחר מכן: "לוטון זו עיירה קודרת. יש שיגידו שזו עיירה מתה. אבל אפילו עיירות קטנות אבודות כמו זו, 30 קילומטרים מקצה צפון מערב לונדון, מתקיימות עם אירועים משלהן. האירוע הלילה הוא במכללה הפוליטכנית המקומית.


התקליט LIVE IN EUROPE הוא אלבום הסולו השלישי של הגיטריסט הנערץ הזה, לאחר שהנהיג את שלישיית TASTE עד שנת 1970. הוא הוקלט בגרמניה, צרפת ואנגליה במהלך תקופה של שנה וחצי עמוסות בהופעות של גאלאגהר ולהקתו, שהורכבה מגרי מקאווי בבס ווילגר קאמבל בתופים.


בזכות אלבום ההופעה הזה הוא אף זכה בשנת 1972 בפרס הגיטריסט הטוב ביותר של עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי הנחשב. גאלאגהר קיבל את הבשורה הטובה הזו בזמן שהופיע בממפיס. הוא החליט לא לטרוח ולהגיע לטקס מתן הפרס מפני שההופעות החיות היו חשובות לו יותר. אך אנשי המלודי מייקר לקחו את העניין כצעד מתנשא של הגיטריסט. שנה לאחר מכן הפרס עבר ליאן אקרמן מלהקת פוקוס ההולנדית, שאמר על גאלאגהר שאמנם לא יצא להם להיפגש אך הוא מעריץ את נגינתו מאד.


אחיו, דונאל גאלאגהר, סיפר: "רורי היה נבוך מאד בקבלת הפרס הזה ממלודי מייקר. והאמת? הגיע לו לקבל את הפרס. קלפטון, אחד הגדולים אז, לא עבד אז כלל אלא הסתגר בביתו וניסה לחבוט בהתמכרותו להרואין. קיבלנו את הבשורה על הפרס הזה כשהיינו בסיבוב הופעות בממפיס. אני זוכר שהצעתי לרורי לדחות את התאריכים בממפיס כדי לטוס ולקבל את הפרס. רורי החליט שאינו רוצה לנוח על זרי הדפנה של פרס שיינתן בשנה הבאה למישהו אחר".


באירופה היה אז גאלאגהר שם דבר בקרב אוהבי גיטרות חשמליות אך בארה"ב לא הכירו אותו כמעט בכלל. אופן שירתו היה דבר שלא התקבל בברכה אצל כולם. היו כאלה שהעדיפו כי יעסיק זמר מקצועי בזמן שהוא מנגן. אבל בסופו של דבר, כשרורי ניגן - זו הייתה שירתו האמיתית.


רורי גלאגהר הוא הדבר הגדול ביותר שיצא מאירלנד מאז ואן מוריסון. 'זו עיירה מוזרה, זאת", הוא מהרהר ומקמט לאט את עיניו. "לא הייתי כאן מהימים הראשונים עם להקת TASTE".


זה היה לפני יותר מחמש שנים. במשך ארבע שנים הוא הוביל את TASTE, אחת הלהקות הצמודות והבלוזיות ביותר בסביבה, ובנה קהל נאמן בבריטניה ובאירופה. הביקור האחד של TASTE בארה"ב היה כהופעת חימום ללהקת בליינד פיית'. כאשר הלהקה התפצלה בשנה שעברה, הרבה אנשים הופתעו. אבל זה היה צריך להיות. 'אני והבנים פשוט רצינו לנגן דברים שונים. הם רצו לכתוב את המוזיקה שלהם; סוג של ג'אז פיוז'ן. הם הקימו להקה שבוע אחרי שנפרדנו. ברור שהם רצו לעשות משהו מהיר מאוד. הם לקחו את המנהל ואני נותרתי לבדי להתקדם הלאה'.


הוא נזהר מזינוק הפופולריות שלו. 'תאר לעצמך שאתה כוכב העל של השנה שעברה. נראה לי בזבוז לעבוד ולעבוד במשך שנים, לייצב את המוזיקה שלך ואז לעשות את זה גדול, כמו שיש אנשים שעושים, ופשוט להפוך לאיזושהי אישיות. אתה מנגן פחות, אתה מופיע פחות, אתה מסתובב פחות. זה הופך למשהו אחר לגמרי. אותה דמות של מוזיקאי צעיר בדימוס לא מעניינת אותי'.


גאלאגהר, בן 23, הוא אדם רציני, מבוגר וחכם משנותיו. הוא מכיר היטב את עסקיו, ולא מפתיע, הוא מוצא את זה חסר. 'העניין הוא לארגן כמה שאתה יכול בעצמך, להישאר מחוץ למערכת ככל שתוכל, ובכל זאת להיות נוכח מספיק כדי לארגן את ההופעות והתקליטים שלך. לפעמים חיכיתי יותר מדי זמן שאנשים אחרים יארגנו דברים עבורי ואז הייתי צריך להמשיך ולעשות את זה בכל מקרה'.


על הבמה גאלאגהר רועד ומזיע. פתאום במהלך שיר, הוא יזנק ממש ליד הבסיסט שלו, גרי מקאבוי, או המתופף, ווילגר קמפבל, וידחק בהם להמשיך. שרירי הפנים של רורי מתפתלים עם הגיטרה שלו. 'אם אני עושה משהו איטי, אני לא זז הרבה. אבל בלילות מסוימים אני יוצא לשם ויש כל כך הרבה התרגשות שיש לי אפשרות לזוז קצת'.


הוא ניגן שעתיים וחצי באותו הלילה בלוטון. במהלך ההופעה הוא קרע שישה מיתרים. 'מעולם לא קרעתי כל כך הרבה. לילה מוזר'.


הוא יושב מאחורי הקלעים, אחרי ההופעה, ובוהה מולו. הוא נראה עייף. הזיעה התייבשה על פניו. הוא מסיט את השיער מפניו. 'אני אוהב לנגן לאנשים. לפעמים אני קצת עצבני, מתוח, אבל זה הכל. אני מופיע מול אנשים מגיל תשע'.


במכונית בדרך חזרה ללונדון רורי נרגע. יש לו סיבה להרגיש טוב. הוא הקליט את הרצועות הראשונות לאלבום ההופעה החיה שלו. הוא במצב רוח לדבר. 'יהיו תיקונים אחד או שניים, אולי'.


למרות כל הכבוד שלו למוזיקאים המבוגרים, גאלאגהר רואה כמה דמויות עכשוויות חשובות לא פחות, אולי יותר מכך. 'יש מעטים שמראים לאן הכל הולך. אני באמת אוהב את ריי קודר וג'ון האמונד. הם חשובים הרבה יותר מכוכבי העל של הגיטרה. הם חוקרים הרבה יותר לעומק. ומאוד אהבתי את אל ווילסון עם להקת קאנד היט. חבל שהוא מעולם לא עשה אלבום משלו. נגינת הסלייד שלו והמפוחית שלו היו מאוד מיוחדות. פגשתי אותו פעם אחת. לא דיברנו הרבה. אבל הוא באמת תקוע במוחי. אני לא מתלהב מבחור שפשוט מנגן טוב על גיטרה. זה חייב להיות מעבר לזה'.


כשהמכונית ממהרת ללב לונדון, רורי מכונס עמוק יותר במושבו. הוא פונה לנהג שלו: 'זו הייתה עיר מוזרה, אתה יודע. מתי אי פעם קרעתי שישה מיתרים בלילה?'...".


ב-5 בפברואר בשנת 1979 יצא תקליט חדש לבי ג'יז ושמו SPIRITS HAVING FLOWN. לחובבי הלהקה מהסיקסטיז - זה כבר היה משהו אחר לגמרי. לחובבי הדיסקו של "שגעון המוזיקה" והפקות הסבנטיז המרהיבות - היה זה מוצר נחשק.



באותה תקופה כבר החלה הדיסקו לדעוך, כשרבים מתומכיו בעבר הפכו לדוברים נחרצים נגדו. עדיין, התקליט הזה של הבי ג'יז נמכר כלחמניות טריות. אז איך בדיוק אפשר להמשיך את מסלול הקריירה בהצלחה אחרי עשיית SATURDAY NIGHT FEVER, שהפך לרב מכר מטור:. תשאלו את הבי ג'יס!


במבט לאחור שנים מאוחר יותר, בארי גיב אמר על דעיכת הדיסקו: "נראה שיש נטייה לדחות אמנים מסוימים בסוף כל עשור לטובת העשור החדש ומה זה עלול להביא. תמיד היינו מטרה לזה".


האמת שהייתה נקודה צודקת מבחינתו פה; הסינגל TOO MUCH HEAVEN שיצא מהתקליט אינו קשור כלל לדיסקו. זו בלדת אהבה מבריקה שמזכירה את מוזיקת הנשמה משנים לפני כן. אין מה לעשות, האחים גיב ידעו לשיר ביחד והיטב (אפילו שבתקליט הזה, שהקשבתי לו לאחרונה, קולות הפלצט המוגזמים כבר הפכו אף מוגזמים יותר). על ההאשמות של יותר מדי פלצט, אמר בארי: "זה הוא באמת האלבום של המאזינים - אם אתם יכולים לסבול את הפלצטים מספיק זמן. אתם חייבים להקשיב לו ארבע או חמש פעמים כדי להבין אותו".


השיר שפותח את התקליט מכוון באופן ברור לרחבת הדיסקוטקים. זה הוא TRAGEDY שנכתב במיוחד לשוק המסחרי. הרי מדובר פה בכותבי שירים ממולחים. דרך אגב, אפקט הפיצוץ בשיא השיר הזה נעשה כשבארי גיב חפן את ידיו מול מיקרופון והשמיע רעש מתפוצץ עם פיו. כמה מהצלילים האלה שעשה עורבבו יחד, ויצרו את הבום הגדול שנשמע פה.


דרך אגב, השיר הזה ו- TOO MUCH HEAVEN נכתבו במהלך הפסקה בצילומי הסרט (הכושל), "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר". מעניין אם הבי ג'יז חשבו על הסרט כטרגדיה ואת זה שפכו לשיר.

"אנחנו מנסים להימנע מדיסקו", אמר אז בארי. "אנחנו שומרים על מקצבים מוצקים אבל אנחנו לא אומרים, 'היי, אתם חייבים לרקוד לצלילי השיר הזה'. אנחנו חייבים לשכנע את כולם שאנחנו כותבים כל מיני שירים. יש שקוראים לזה התמסחרות, אבל הדבר הכי קריטי היום הוא הסתגלות. אם אתה מסתגל, אתה נשאר בשטח. אם אתה לא, אתה תיעלם כשהקהל יישנה את דעתו".


בראיון אחר הוא אמר: "הצלחה יוצרת אנרגיה והיינו מאוד ברי מזל עם SATURDAY NIGHT FEVER ושירים שכתבנו אז לאמנים אחרים, כמו איבון אלימן. כך שהגענו לעבוד על התקליט הזה שלנו במרץ רב. היינו בגן העדן הזה של הפופ במשך כשנתיים. יש צד טוב וצד רע לזה. הצד הטוב הוא שאתה מקבל להיט ולא משנה מה, שיכול להיות מצב לא בריא. הצד הרע הוא שאתה לא יכול ללכת לקולנוע או למסעדה, ואנשים משתגעים מול נוכחותך. אלו לא החיים שרציתי. רק שיקפנו את מה שקורה סביבנו. היינו פתאום אנשים חיים בקערה של דג זהב ולא יכולנו לתפוס את החיים האמיתיים. לא יכולנו ללכת לבלות כמו פעם וללכת לשבת במועדון, איפה היינו מקבלים את הרעיונות שלנו... הכתיבה הפכה אחרת".


הקלידן הקבוע אז, בלו וויבר, סיפר שרוב תהליך ההקלטה עבור האלבום הזה היה סדרה קפדנית ומתישה של טייקים. "הייתי שם באולפן ימים, מנגן דברים שיכולים להיות מאות שירים שלי, ובסופו של דבר, פשוט מכינים מכל זה משהו טוב אחד".


מוריס גיב זכה לקרדיט כנגן בס באלבום, יחד עם "מוזיקאי אורח" הרולד קוארט. בזמנו הוא הסביר שלא היה מסוגל לנגן בס בגלל פציעה בגב. "הייתי צריך לשבת שם ולהגיד לנגן הבס מה לנגן. זה היה קשה", הוסיף. אבל מוריס הודה בהמשך שהוא עבר תקופה קריטית בחייו. שתיית האלכוהול שלו החלה בבוקר ונמשכה כל היום, כשהוא מחביא בקבוקים מהמשפחה והחברים שלו. "יכולתי לקום בבוקר וליהנות מסקוץ' וקולה לארוחת בוקר," הוא התוודה. "הייתי עושה נגינת בס באולפן ומאחורי הגב שלי בארי ורובין היו מביאים מישהו שימלא תפקיד שהייתי אמור לעשות. ניגנתי בסדר, אבל הם לא יכלו לסמוך עליי".


גם בארי וגם רובין הודו שכך הם אפשרו לאחיהם להמשיך לשתות, להעמיד פנים מול עצמו ומול העולם שלא הייתה לו בעיה עם אלכוהול.


במהלך העבודה, האלבום עבר שמות כמו SPIRITS ו- REACHIN' OUT, לפני שנבחר השם הסופי. זה היה שינוי בשם גם לאלבום וגם לשיר הנושא שבמקור נקרא PASSING THOUGHT. בארי גיב: "זה היה באמת ניסוי שלנו להתרחק מ- SATURDAY NIGHT FEVER, אבל לא ממש ידענו איך לעשות את זה, ניסינו לחזור לצורת החשיבה שהייתה לנו לפני האלבום ההוא. חיפשנו התמקדות, ושם התקליט ככותרת משקף את זה".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "במודעה לקידום התקליט נכתב שזה התקליט שהעולם חיכה לו. הרי ברור שהאלבום החדש של הבי ג'יז מייצג ניסיון מכוון לעצב פופ 'עולמי'. במקום להרחיב את הפופ-דיסקו האוורירי של האלבום הקודם שלהם, האחים גיב איחדו כמה סגנונות, שרק אחד מהם הוא דיסקו, כדי ליצור מוזיקה איטית ומשוכללת יותר. סוג של מוזיקת נשמה שפוגשת יורופופ. למרות שההפקה מרשימה, תקליט זה אינו חזק כקודמו וכישלונותיו מעידים על כך שהמיזוג המבריק של הלהקה של שירי אהבה ודיסקו למתבגרים עבור אלבום הפסקול משנת 1977 היה מקרי לפחות בחלקו. מההתחלה, ההזדווגות של הבי ג'יז של פופ ורית'ם אנד בלוז הייתה רעועה.


השיר TRAGEDY, נאמבר הריקוד המהיר ביותר של התקליט החדש, הוא מיני מלודרמה שדוהרת על מצע של לבה מסונטזת, אמנם הגימיק הוא חכם והלחן - אי אפשר לעמוד בפניו, אבל כל העניין קצת מודע לעצמו מכדי להמריא. למרות ש- TOO MUCH HEAVEN טעים כמו גלידת תות וכדי לחזק את הרושם הזה של שמיימיות, כשהבי ג'יז שילבו את השיר בתוכנית הטלוויזיה האחרונה עבור UNICEF, הם הובלו בפוקוס רך כמו מלאכים מאושרים שחזרו זה עתה מפגישה עם אלוהים.


החולשות של האלבום הזה הן שם נרדף לתפיסה העצמית המזוייפת והמגה-כוכבית של האחים גיב. רוב השירים מושרים בגובה הצליל המושלם, אבל הפלצט הקולקטיבי הנוקב של השלישייה (שנבנה סביב השירה הראשית של בארי) הוא כל כך חסר רחמים שהרגעים המעטים שבהם הקולות יורדים לגוון הטבעי שלהם מגיעים כהקלה. יש פה יללות צווחניות, נוקשות ומכניות שמייצרות מתח אך אינן אקספרסיביות מספיק כדי לשאת תקליט שלם. הצווחה המתכתית הזו נעשתה מושכת בעבר כי מצאה איזון מול הגילום המרגש של ג'ון טרבולטה את טוני מונרו הצעיר והמאבק שלו להכרה בסרט העניק גם משמעות נוקבת לפלצט, שהפך למטאפורה שמיעתית לרוח האדם החרדה: הצהרת תמימות, זעקה לעזרה, יבבה של נוסטלגיה.


היעדר סאבטקסט קולנועי של התקליט החדש גורם גם לבעיות עם המילים. החזרה להפשטות הליריות, בשילוב עם פלצטים מתעקשים כאלו, גורמת לאחים גיב להישמע (לא לגמרי בלי כוונה) כמו שלושה משגיחים אנדרואידים במקום בני אדם נורמליים.


ההצלחה הגדולה של התקליט היא בתחום ההפקה: הבי ג'יז מציעים תערובת מתוקה ועתידנית של יורופופ בסגנון אבבא, רית'ם אנד בלוז פוסט-מוטאון. ודיסקו של מיאמי, עם דגש גדול יותר על כלי נשיפה וסינטיסייזר. יחד עם דונה סאמר ואבבא, האחים גיב מגדירים את המיינסטרים המתפתח של פופ עידן החלל. המקבילה המוזיקלית של הגזמות הוליוודיות כמו מלחמת הכוכבים וסופרמן, הסגנון הבינלאומי הזה מעלה בצורה מטורפת אמונה עיוורת בטכנולוגיה, מתהדר במלאכותיות תוך שהוא מעודד את פנטזיות הילדות הפרועות ביותר שלנו של בריחה אל ארץ הצעצועים. המיתוס של הבי ג'יז - הם תמיד רצו להיות גדולים יותר מהביטלס, שאותם הם שיבטו במקור, ועכשיו הם, מבחינה מסחרית, מעניקים למוזיקה שלהם זכות משיחית, אם כי מושתקת במקצת. לא רק מעודדים אותנו לשחק עם (או לנסות להפוך) לצעצועים עתידניים, אלא לקבל את השלושה כדמויות שמיימיות. עם זאת, הפלצטים חותכים לשני כיוונים: אפילו כשהם נלהבים כמו רקטות בצינת החלל, הסערה שלהם מוציאה את הבכי מכולנו".


גם זה קרה ב-5 בפברואר:



- בשנת 1967 דיווח הצהובון הבריטי, NEWS OF THE WORLD, שמיק ג'אגר לקח אל.אס.די בביתם של חברי המודי בלוז שבאנגליה. ג'אגר התרעם על הידיעה ותבע את העיתון על הוצאת דיבה. כותרת הכתבה הייתה POP STARS AND DRUGS – FACTS THAT WILL SHOCK YOU. בכתבה הזו סומנו כוכבי רוק נוספים לג'אגר כמשתמשים בסמים.


- בשנת 2024 מת ממחלה מייק ראטלדג', קלידן להקת סופט מאשין. בן 81 במותו.


- בשנת 1968 בילתה להקת CREAM בקופנהאגן בצילומים לסרט דני שנקרא DET VAR EN LORDAG AFTEN. תרגום שם הסרט הוא 'בליל יום ראשון'. זה הוא סרט תקופתי על דור הפרחים והלהקה קיבלה 1000 ליש"ט עבור השתתפותה בשתי סצנות בו. סצנה אחת הראתה את הלהקה על משאית נוסעת כשהם מנגנים, עם פלייבק מלא, את השיר WORLD OF PAIN. סצנה שניה הראתה את חברי הלהקה באולם בו הם עשו תנועות נגינה ושירה לצלילי פלייבק השיר WE'RE GOING WRONG. אריק קלפטון וג'ק ברוס השתמשו לסרט בגיטרות שנצבעו עבורם במיוחד בצבעים פסיכדליים על ידי קבוצת מעצבים הולנדים בשם THE FOOL.


ב-5 בפברואר בשנת 1969 יצא באנגליה תקליט הפרידה הזה של להקת CREAM ושמו GOODBYE.



להקת צמרת זו הודיעה על פירוקה עוד לפני שהאלבום הכפול WHEELS OF FIRE יצא לחנויות. הדבר עורר אכזבה גדולה מאד בקרב חובבי הרוק של אז, שנדהמו מהאנרגיה החשמלית שהשלישייה הזו הרעיפה עליהם בזמן כה קצר. בכדי לעשות את זה כמו שצריך, הוחלט כי חברי הלהקה יעשו סיבוב הופעות אחרון בארה"ב ויוציאו אלבום אחד נוסף. המנהל של הלהקה, רוברט סטיגווד, תיכנן להוציא אלבום כפול נוסף שיורכב גם הוא מקטעי אולפן וקטעים מהופעות חיות. אך כמובן התיכנון שלו לא יצא לפועל. הלהקה כבר הייתה מותשת בשלב שבו הייתה אמורה להקליט את קטעי האולפן לאלבום הזה. לבסוף יצא אלבום יחיד שנשא את השם GOODBYE CREAM.


סיבוב ההופעות האחרון של הלהקה נשא בתוכו המון משקעים וכעסים אישיים בין חברי הלהקה. כל אחד מהם הגיע להופעות בנפרד ועזב מהן באותה הדרך. שלוש הקלטות האולפן שיצאו באלבום הזה הן, באופן מפתיע, מצוינות. מה שמראה כי למרות הבעיות האישיות ביניהם - שלושת חברי הלהקה ידעו ועוד איך לנגן ביחד גם במצבים קשים. שלושת קטעי ההופעה שבאלבום נלקחו מהופעה בלוס אנג'לס מה-19 באוקטובר 1968. קלפטון ניגן בהופעה הזו בגיטרת גיבסון מדגם FIREBIRD. שלושת קטעי האולפן הוקלטו באולפני WALLY HEIDER שבלוס אנג'לס באוקטובר ונמשכו באולפני IBC שבלונדון בנובמבר של 1968. חברי הלהקה רצו לסיים את האלבום הזה כמה שיותר מהר פליקס פאפאלארדי היה אחראי כאן על ההפקה, כמו בשני האלבומים הקודמים של הלהקה.


הקונספט היה ברור: כל חבר להקה מלחין שיר אחד לאלבום.


הקטע האולפני הראשון שבאלבום נקרא BADGE, שנכתב על ידי ג'ורג' האריסון עם אריק קלפטון. האריסון היה בתקופה הזו בתהליך יצירתי גבוה ביותר. חלק משיריו בתקופה הזו השתוו ברמתם לאלה של מקרטני ולנון, ולעיתים אף עקפו אותם. האריסון התפוצץ אז מכישרון כמו פרי שהבשיל. בשיר הזה הוא לקח מלודיה שקלפטון כתב והביא אותה לכדי שיר גמור.


האריסון גם מנגן כאן בגיטרה. הוא זה שמנגן את האקורדים החסומים שפותחים את השיר. קלפטון מצטרף להקלטה רק כשהוא מנגן את פירוק הצלילים הידוע שבאמצע, כשהגיטרה שלו עוברת דרך מגבר לזלי של אורגן האמונד. השם של השיר נוצר מטעות בקריאה של קלפטון, שראה את האריסון כותב את מילות השיר על נייר. קלפטון, שקרא בהיפוך את הנייר, ראה את המילה BRIDGE, שהיא בעגה המוזיקלית מעבר מוזיקלי בשיר שאינו בית או פזמון) כמילה BADGE. כששאל את האריסון לפשר המילה, האריסון צחק ותיקן אותו על טעותו. אך שם השיר נשאר על פי טעותו של קלפטון. גם רינגו סטאר עזר ביצירת השיר כשהגה את המשפט I TOLD YOU ABOUT THE SWANS THAT LIVE IN THE PARK. בכלל, מילות השיר מלכתחילה נכתבו ככאלה שלא אמורות לומר משהו מיוחד. חלקן נכתבו משיחה רוויית אלכוהול בין ג'ורג' האריסון לרינגו סטאר.


האריסון לא יכל לקבל קרדיט על שמו בתקליט בגלל שהיה חתום אז בחברת תקליטים אחרת (APPLE) ולכן קיבל קרדיט תחת הכינוי L'ANGELO MISTERIOSO. פאפאלארדי מנגן בשיר הזה את תפקידי הפסנתר והמלוטרון. השיר הזה הוקלט בסמוך לזמן בו הלהקה ניגנה את שתי הופעותיה האחרונות ברויאל אלברט הול שבאנגליה. ההופעות האלו היו סולד אאוט וצולמו לסרט בבימויו של טוני פאלמר.


השיר האולפני השני באלבום נכתב על ידי ג'ק ברוס ונקרא DOING THAT SCRAPYARD THING. דווקא השיר הזה קצת חלש לטעמי. ג'ק ברוס כתב המון שירים בתקופה הזו של CREAM ויכל בקלות לשלוף שיר טוב יותר. נו טוב, הבחור הוציא מיד אחר כך אלבום סולו בכורה שהראה בדיוק מה הוא כישרונו העצום כמלחין. השירה והפסנתר של ברוס הם שמובילים את השיר הזה פה. פאפאלארדי מנגן כאן במלוטרון. וקלפטון מנגן כאן גיטרה עם דיסטורשן שמתמזגת באופן יפה עם המלוטרון.


הזמן היה כה לחוץ לסיום האלבום עד שברוס נאלץ להשמיע לתמלילן פיט בראון את הלחן שלו דרך הטלפון. ברוס ציין לבראון בשיחה הזו שהשיר אמור להיות אוטוביוגרפי. בראון ניגש מיד למלאכה ושרבט כמה מילים על דרכו של מוזיקאי בדרכים בין הופעות באנגליה.


את הפיצוי על הלחן החלש של ברוס הביא ג'ינג'ר בייקר עם שירו WHAT A BRINGDOWN. בשיר הזה (שנשמע כמו גירסה מוקדמת ל- DO WHAT YOU LIKE של בליינד פיית') הבסיסט הוא פאפאלארדי, שנשמע כאן בנגינתו כמו ברוס, שמנגן בשיר הזה באורגן האמונד. יש כאן שירה נהדרת של קלפטון וברוס וגרוב מדליק במשקל ריתמי של חמישה רבעים.


אחד משירי ההופעה שיש באלבום הוא I'M SO GLAD, שנכתב על ידי סקיפ ג'יימס. כותב השיר מת ב-3 באוקטובר 1969 ממחלה ומיד לאחר מכן המנהל שלו הוציא הודעה לעיתון המלודי מייקר ובה ביקש להביע את תודתו המיוחדת לחברי CREAM על שכללו את השיר הזה באלבומם ואפשרו לג'יימס לקבל כספי תמלוגים שעזרו לו בשנה האחרונה והקשה בחייו לפני מותו.


עטיפת האלבום צולמה בלונדון, כשחברי הלהקה התבקשו ללבוש בה חליפות נוצצות עם כובעים ומקלות תואמים. שמות השירים נכתבו על גבי איורי מצבות, בכדי להראות לקהל הרחב שזהו אכן האלבום האחרון של הלהקה.


עיתון 'רקורד מירור' פרסם ביקורת על התקליט במרץ 1969: "מופע חי, שלא יישמע שוב, זה דבר אחד. מצד שני, כשהוא מוטבע על גבי תקליט להקשבה חוזרת - הריגוש כבר לא אותו דבר. שמים לב מיד שחסרים יסודות לבניין הזה. סך הכל מדובר במזכרת שווה אם כי אין כאן משהו מדהים שימלא אותנו באכזבה מרה על סיפור הלהקה שנגמר".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "עם כל הבלגן של להקת CREAM. אין ספק שג'ק, אריק וג'ינג'ר היו ראויים לסיום טוב יותר. זה הוא לא אלבום שווה במיוחד. המבקרים כנראה יקרעו את זה, בעוד שאפילו המעריצים האדוקים יצטרכו להתאכזב מעט. זה כמו הטייקון המפורסם פעם שמת כעני אלמוני; זו פשוט דרך רעה לצאת.


גרסת האולפן של I'M SO GLAD, שיצאה בתקליט הבכורה, עדיפה בהרבה על זו החיה. מנגינה שהייתה לשיר הזה אבדה כאשר ג'ק ואריק מתערבים במשחק צעקות. POLITICIAN לא היה שיר מבריק מדי מלכתחילה, וההקלטה החיה לא משתפרת מהגרסה המקורית. SITTIN' ON TOP OF THE WORLD הוא הטוב ביותר מבין הקטעים בהופעה חיה; הוא נשלט על ידי ג'ק עם קול משכנע ובס חריף. אריק נכנס עם הבזק גיטרה בסוף; הכל משתלב בחוזקה.


באשר לקטעי האולפן, הם נגועים באותה תקלה שהפריעה לגקטעי האולפן באלבום WHEELS OF FIRE. להקה זו הייתה הכי טובה בנגינה בלוז; עם זאת, אף אחד מהדברים שהיא כתבה לא היה בלוז. לפיכך, האם השירים עובדים או לא, זה תלוי במידה רבה בטעם של האדם. אם אתה חובב בלוז טהור, פשוט לא תאהב את אלו; עם זאת, אם אתה יכול להעריך כמה אפקטי אולפן, הם יהיו די ניתנים להאזנה.


יש כאן קצת נוסטלגיה; קנו את התקליט, האזינו לו ותלו את הפוסטר על הקיר שלכם. ותזילו דמעה שקטה - לא עבור אריק קלפטון, ג'ק ברוס או ג'ינג'ר בייקר, אלא עבור להקת CREAM. היו שלום".


גירסאות הדיסק של האלבום הוסיפו קטע בונוס שנקרא ANYONE FOR TENNIS. השיר הזה הוקלט במהלך הסשנים לאלבום WHEELS OF FIRE ונועד להיכלל בפסקול לסרט שנקרא THE SAVAGE SEVEN, שהיה סרט זול על חבורת אופנוענים. השיר הזה יצא כסינגל ונכשל במצעד, דבר שהוביל את הלהקה להחלטה לא להוציא יותר סינגלים.


בראיון שערך ג'ק ברוס לכתב העיתון NEW MUSICAL EXPRESS, ניק לוגאן, הוא גילה שג'ורג' האריסון הוא זה שמנגן בשיר BADGE. כמו כן הוא אף הוסיף ורמז בכתבה ההיא על קשר יותר מידידותי שנרקם בין קלפטון לאשתו של האריסון, פאטי בויד.


אבל זו כבר אופרת סבון אחרת לגמרי...


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 


הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459



©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page