top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 בינואר בעולם הרוק

עודכן: 6 בינו׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-6 בינואר (6.1) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "בחברת התקליטים STAX הייתה אווירה משפחתית. כולם הכירו את כולם. ג'ים, אחד הבעלים, היה בנקאי. הוא היה בא בערבים, אחרי שעות הבנק הפעילות. די מהר העסק שלו הצליח, אז ג'ים התפטר מהבנק. הוא היה איש שקט וצנוע, כמעט מופנם. נהגנו להקניט אותו. הכלי שלו היה החליל. ביקשתי ממנו שאקליט אלבום, והוא היה אומר, 'אייזק, הקול שלך יפה מדי'. ואז אל בל, שהיה ראש מחלקת הקידום, ואני לגמנו במשרד שני בקבוקי שמפניה. ואל אמר, 'אייזק, בוא נקליט אותך'. אני אומר, 'מתי?' והוא אומר, 'עכשיו'. אז אני אומר, 'קדימה'. אז אספנו כמה מהחבר'ה של האולפן ביחד - אל ג'קסון בתופים, בוקר טי ניגן באורגן, אני בפסנתר - ועשינו אלבום... לא לקחתי את אל ברצינות כי הייתי שיכור משמפניה. סיימנו את ההקלטה וכל אחד הלך לדרכו... כשלושה שבועות לאחר מכן, אל אמר, 'יש לך פגישה בסטודיו לצילום'. אני אומר, 'בשביל מה?' והוא אומר, 'עבור עטיפת האלבום' ואני אומר, 'אתה צוחק?' - ובכן, הוא לא צחק. התייצבתי אצל הצלם. שמו אותי עם טוקסידו, כובע ומקל. הייתי כל כך נבוך, אבל הרבה מבקרים

אהבו את זה, וזה שימש כהקדמה לתקליטים שלו כמו HOT BUTTERED SOUL ו-SHAFT, כל

הדברים המדהימים שקרו לי מאוחר יותר" (אייזק הייז)


ב-6 בינואר בשנת 1967 החלה להקת הדלתות סדרת הופעות בפילמור אודיטוריום בסן פרנסיסקו.



זו הייתה הפעם הראשונה בה חברי הלהקה הגיעו להופיע בסן פרנסיסקו והם לא היו לבד על הבמה בערב זה. לצדם הופיעו הלהקה THE YOUNG RASCALS ו-SOPWITH CAMEL. חברי הדלתות שהו במלון סוויס אמריקה ששכן בלב הסצנה השוקקת של העיר.


הדלתות בחרו לפתוח עם WHEN THE MUSIC'S OVER, שעדיין לא הוקלט לתקליט. למעשהף ההופעה הזו נערכה רק יומיים לאחר צאת תקליט הבכורה. שירים נוספים שבוצעו היוBREAK ON THROUGH, TAKE IT AS IT COMES ו-LIGHT MY FIRE. הייתה זו הופעה קצרה.


הגיטריסט, רובי קריגר, סיפר בספרו: "אחרי המופע הראשון שלנו באודיטוריום פילמור בסן פרנסיסקו, צעיר אחד ביקש לקחת כמה בלונים שהיו קשורים לאחד הרמקולים ליד הבמה. האמרגן, ביל גרהאם, רץ בכעס לעברו והפיל אותו אל הקרקע כשהוא צועק, 'אתה מנסה לגנוב את הבלונים הארורים שלי?!'... סן פרנסיסקו: עיר השלום והאהבה".


הקלידן, ריי מנזרק, בספרו: "באותו ערב היה הסט הראשון שלנו בסן פרנסיסקו. הפילמור, ארמון התענוגות של ביל גרהאם. היינו אקט הפתיחה מאחורי SOPWITH CAMEL והלהקה הראשית, ה-YOUNG RASCALS. עלינו לבמה מול קומץ מחיאות כפיים וכמה שריקות בוז מפוזרות. לאחר מכן באה ההכרזה של ביל גרה'ם, 'גבירותי ורבותיי, מלוס אנג'לס, קליפורניה...הדלתות!' אתם מבינים? סן פרנסיסקו לא אהבה את לוס אנג'לס וטענה כי זו עיר פלסטיק, לא עיר אמיתית. והנה להקה שהוצגה כמגיעה ממנה ועוד קוראת לעצמה הדלתות??? ובכן, כמה יומרני. היו קריאות בוז.


שמענו את זה, ולא אהבנו את זה. ג'ים לחש לי, בעודנו פונים לכלי הנגינה שלנו, 'בוא נתחיל עם WHEN THE MUSIC'S OVER. ניסיתי למחות. זה שיר איטי מדי, אנחנו חייבים לעשות משהו מהיר. ג'ים השיב, 'זה יעבוד, ריי. פשוט תנגן את הפתיחה. אתה יודע איך'. הוא פנה אל ג'ון ורובי, אמר להם שזה מה שננגן ולפני שהם הספיקו למחות, לחצתי את דוושת הווליום חזק ותקפתי את הקלידים. התווים החלו לנוע לתוך הקהל. זה היה חי וחשמלי. ישות בפני עצמה. קטע הפתיחה, עם העדינות שלו, שרף את דרכו לתוך הקהל. הנה לכם, סן פרנסיסקו! והם אהבו את זה... והם אהבו אותנו. בסיום היצירה נשמעו מחיאות כפיים פרועות וצעקות עונג. שריקות הבוז הוחלפו בצרחות התלהבות. הידד, התקבלנו".


ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-6 בינואר בשנת 1970 הופיעה הרביעיה החמה ביותר בשוק המוזיקה (קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג) ברויאל אלברט הול בלונדון.



עבור שניים מחבריה הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעו באנגליה וההתרגשות הייתה בשיאה. קהל ידוענים רב הגיע לאולם המפואר כדי לצפות בפלא.


פול מקרטני התיישב בכסאו ברויאל אלברט הול וביחד עם חמשת אלפים אחרים הוא עמד לחזות בהופעת הבכורה של הלהקה שרבים כינו אותה אז "הביטלס האמריקאים". (אחד מהם, גרהאם נאש, היה אנגלי, אבל למה להרוס כינוי קליט?).


חודשים קודם לכן, ג'ורג' האריסון ניסה להחתים אותם לאפל ועכשיו הם כוכבים בסיבוב הופעות באירופה. מערכת הסאונד המאסיבית שלהם, עם מתקן תאורה שתוכנן במיוחד עבורם, הגיעה ללונדון מארצות הברית באוניה. הארבעה שוכנו במלון דורצ'סטר בלונדון, שהתהדר בדרגת חמישה כוכבים. כל מה שדיוויד קרוסבי, סטיבן סטילס, גרהאם נאש וניל יאנג רצו, הם קיבלו לשם.


הם היו קצת עצבניים, עם סיבה מספקת. כל מבקרי העיתונים הגדולים ושלל הידוענים התכנסו כדי לבחון אותם באופן אישי. נאש, שגדל במנצ'סטר, ידע שכמה מבני ארצו היו סקפטיים כי הוא עזב את להקת ההוליס האהובה ואת מדינת הולדתו כדי להצטרף ללהקה החדשה הזו בלוס אנג'לס. לפני שהם התחילו את ההופעה, הם הרגיעו את העצבים שלהם על ידי התמכרות לאחד הטקסים שלהם לפני ההופעה, עישון ג'וינט משותף. כשקרוסבי, סטילס ונאש עלו לבמה (יאנג עלה אחר כך), קרוסבי היה מסטול ומתוח מאד.


החלק הראשון של ההופעה היה אקוסטי, כשהוילון מסתיר את ההפתעה של המשך הדרך - המתופף דאלאס טיילור והבסיסט גרג ריבס. עדיין, במשך כל המופע הם נותרו מתוחים, וזה הראה: הם החליפו ביניהם בדיחות והתעסקו בהפסקות ארוכות בין שירים. עם זאת נראה היה שלמעטים היה אכפת. הקהל של הרויאל אלברט הול צחק בהערצה מהבדיחות שלהם ומחא כפיים גם מההרמוניות הלא תמיד מדויקות ועד למראה הארבעה שמנסים להחליט איזה שיר לעשות הלאה. מוזר שהם לא קבעו רשימת שירים ברורה לפני שעלו לבמה.


הביקורת על מה שהיה שם פורסמה כמה ימים לאחר מכן בעיתון רקורד מירור: "יופי של דבר! רק כך אפשר לתאר את מה שהיה שם. הארבעה יצרו צלילים נפלאים גם בנגינת סולו וגם בנגינה קבוצתית. הערב החל באופן אקוסטי עם סוויטת ג'ודי בעלת העיניים הכחולות. סטילס הוא ששר את הקול המוביל בשיר הזה וכמה זה כיף לא להתחרש ממופע גדול. ניל יאנג הצטרף לשלושה בשיר השלישי אבל השיא ברגעים האקוסטיים נרשם כשסטילס ביצע שירים לבדו. זה היה נראה כאילו הארבעה לקחו את האלברט הול והפכו אותו לסלון הפרטי שלהם. בחלק החשמלי הצטרפו אליהם הבסיסט, גרג ריבס, והמתופף, דאלאס טיילור. למרות הצלילים הכבדים היה אפשר לשמוע כל הברה. התענגתי להקשיב לשיר של יאנג, THE LONER, עם גרהאם נאש באורגן ההאמונד. השיר DOWN BY THE RIVER נמשך כעשרים דקות של דרמה מוסיקלית משובחת. את המופע הם סיימו שוב, באופן אקוסטי, עם FIND THE COST OF FREEDOM. הביקורת היחידה שלי נמצאת בזמן הרב שלוקח להם לכוון את הגיטרות, אבל זה מתגמד לעומת מה שהם השאירו לנו שם".


ב-6 בינואר בשנת 1976 יצא האלבום הכפול והמצליח ביותר של פיטר פרמפטון, FRAMPTON COMES ALIVE. מוצר זה הפך את הזמר / גיטריסט הבריטי הזה למגה-כוכב. זו הייתה השנה שלו.



הרולינג סטון בביקורתו על התקליט:

"מדוע פרמפטון, שקרוב כל כך לתהילה, בוחר דווקא עכשיו להוציא אלבום כפול בהופעה כשעדיין ברור כי לא גיבש מספיק קהל סביבו? הוא אמר שהוא רצה לעשות פשוט תקליט שיסכם את ארבעת תקליטיו הראשונים בצורה האפקטיבית ביותר. ובהקלטה זו אנו מקבלים אנרגיה חזקה יותר בשירתו ובסגנון הנגינה החדש שאימץ בגיטרה שלו. לכן אולי זה דווקא לא נורא שהתקליט הזה יצא דווקא עכשיו. אחרי הכל, המנהל שלו, די אנת'וני, כבר הזניק כוכבים למעלה בעבר בזכות תקליטי הופעות. בתקליט הזה יש איזון נהדר של כל הכלים והלהקה שמאחוריו נשמעת מהודקת להפליא. למרות אופיו הרוקיסטי של פרמפטון, צידו השני של התקליט מוקדש לאופי אקוסטי. הגיטריסט השני פה מעניק רבדים חשובים כגיטריסט קצב. פרמפטון משתמש באפקטים שונים בצליל הגיטרה שלו מבלי לאבד באף אחד מהם את נוכחותו החיונית. מעניין לראות לאן הוא ייקח את עצמו מפה".


האלבום הפך להצלחה מסחררת באותה שנה וזיכה את נושא שמו בתקליט פלטינה. תחנות הרדיו לא הפסיקו לשדר את הביצועים החיים שלו לשירים כמו SHOW ME THE WAY (עם אפקט TALK BOX שחיבר לגיטרה שלו והפך בעזרתו את הצליל הזה לנחשק - כולל אפרים שמיר שהביא אותו לשירים כמו "נכון את יפה" ו"להיות כוכב או לפחות ירח"), BABY I LOVE YOUR WAY (שוודאי הרבה ילדים בעולם נוצרו בעת שצליליו נוגנו ברקע) ו- DO YOU FEEL LIKE WE DO, שתפס המון מהצד הרביעי בשל אורכו.


לרולינג סטון הוא אמר אז: "ישנתי כשדי אנתוני, המנהל שלי, התקשר ואמר לי שהגענו עם האלבום למקום הראשון. ממש התרגשתי. זה היה כל כך פנטסטי. התקשרתי להורים שלי באנגליה והערתי אותם בגלל הפרש השעות. לא בכיתי אבל בהחלט הייתי קרוב לזה. אני רועד כשאני מדבר על זה עכשיו. זה מאוד מאוד רגשי. אנשים קונים את החיים שלי כשהם קונים את התקליטים האלו. אני שונא להישמע עם ראש גדול או משהו, אבל זו המציאות של זה. פתאום כל מה שעשית אומר משהו לאנשים רבים. אני כותב על מה שקורה לי. הכל שם. לא יכולתי לעשות את זה אחרת". תקליט הסולו הראשון שלו היה באווירה נעימה מימי נישואיו הראשונים. התקליט שבא אחריו כבר היה מבט מדכא על הפרידה הזוגית.


לפני הגעת אלבום ההופעה הכפול, אף אחד מאלבומיו לא עבר את רף ה- 200,000 עותקים במכירות, והנה הכל השתנה, כשלצדו להקה מהודקת עם בוב מיי בקלידים וגיטרה, סטנלי שלדון בבס וג'ון סיומוס בתופים.

במקור היה אמור האלבום לצאת כתקליט בודד. "אמרו לי לשמור את זה בחבילה של תקליט אחד, כי הזמנים של אלבומי ההופעה הכפולים חלפו. הסכמתי, וערכתי את כל העניין לתקליט אחד עם שירי רוק חשמליים. אז ג'רי מוס, נשיא חברת התקליטים שלי, נכנס לאולפן והיה הרגע הגדול הזה שבו, אחרי שסיימתי להשמיע את האלבום היחיד, כולם הסתכלו עליי ואמרו, 'אפשר לשמוע את התקליט השני?'. אז מיד ניגשתי להכין את האלבום הכפול, כשהוספתי חומרים אקוסטיים, ואני שמח שזה יצא כך".


בתקשורת מיהרו אז לתייגו ככוכב רוק עשיר מאד. זה עצבן אותו: "הייתי רוצה שהאנשים יידעו שהנתון הזה לא קרוב לרווחים בפועל. הרבה אנשים ניגשו אליי ואמרו, 'האם באמת יש לך כל כך הרבה כסף?' ואני חייב לומר, 'לא, לא עליי, לא'. הם לא מבינים שהמון מהכסף שנכנס הולך לדברים אחרים שקשורים בשיווק שלי. אני לא ממש מבין כמה כסף יש לי. אני לא מתקשר כל חמש דקות ואומר, 'כמה יש לנו עכשיו?' אני לא רוצה לדעת". יחד עם הכסף הגיעו גם השבחים. כולם אוהבים סוס מנצח.


האלבום נמכר כלחמניות טריות והדבר סחרר את פרמפטון וגרם לו לעשות טעויות, עליהן סיפר בשנת 1979 לרולינג סטון: "עשיתי טעויות והייתי מאד מדוכדך מהן. מיהרו לתייג אותי אחרי אלבום ההופעה ההוא כאמן אמצע הדרך ורק עכשיו אני מתחיל לצאת מזה".


ב-6 בינואר בשנת 1973 התפרסמו דבריו של ג'ף לין (מלהקת אי.אל.או) ברקורד מירור הבריטי, בימים בהם הוא עדיין לא חשב על עצמו כמנהיג הלהקה:



"זו הפעם ראשונה שאני באמת עומד מול אנשים על הבמה ומנחה את המופע. אפילו עם להקת THE IDLE RACE בה הייתי, נהגתי להסתתר מאחורי המגברים. היום אני ממש אוהב את זה, להביא את הקהל למעורבות ולקבל קבלת פנים נחמדה. אף פעם לא באמת חשבתי על עצמי כמנהיג הלהקה. לרוב זה נגמר בהחלטות משותפות. אני מביא הרבה שירים ללהקה. אני מניח שהמילה האחרונה בלהקה היא שלי אבל כולם בלהקה באמת מעורבים ואפילו אם אלו הם השירים שלי, עדיין שאר הלהקה אחראית בהפיכתם למוצר הסופי.


מדהים איך הדברים הסתדרו בינינו בלהקה; לפני כן, שניים מנגני הקשת שלנו שמעו רק מוזיקה קלאסית ועכשיו הם קונים כמעט כל תקליט פופ שיוצא. הם ממש השתנו מאז שהצטרפו אלינו. בקרוב יוצא האלבום השני שלנו. עם האלבום הראשון שעשינו, לא ממש ידענו מה לעשות כשנכנסנו להקליט אותו באולפן. למרות שאני מרוצה ממנו, אני חושב שהוא נעשה באופן פזיז מדי. באמת, זה היה בעיקר רק השתעשעות אולפנית שלי עם רוי ווד. לא הייתה אז באמת להקה ואילו הפעם יש להקה אמיתית. אני חושב שהמילים שכתבתי לאלבום החדש הן מהטובות ביותר שלי. יש שר אחד בשם KUIAMA שמדבר על ילדה יתומה במלחמה. זה שיר באורך 11 דקות. בשיר הזה מדבר אליה חייל שהרג את אביה ואת אמה. יהיו רק חמישה שירים באלבום הזה אבל בכל אחד יש הרבה מה לשמוע. ערכנו חזרות במשך שבועות עד שנכנסנו לאולפן כשאנחנו מוכנים.


כיום יש אצלנו דגש על חטיבת הקצב, כשכלי הקשת לא משתלטים על העניין אלא 'צובעים' אותו. גם השירה שלי הפכה כבדה יותר. גם ההופעה שלנו השתנתה ואני שוקל להשתמש באפקטים מוקלטים מראש. גם תהיה יצירה אחת באורך 45 דקות שמחולקת לפרקים שונים. היצירה הזו תהיה חלק מהאלבום הכפול הבא שלנו. עדיין לא מצאתי את הרעיון הבסיסי לכתוב עליו את היצירה הזו.


בימים אלו אני גם מפיק להקה בשם THE THRILLS וגם כתבתי להם שיר פופ מטופש שאני מאד מרוצה ממנו".


ובכן, אותה יצירה באורך 45 ואותו אלבום כפול - לא יצאו לפועל.


ההרצאה "התזמורת המחשמלת - הסיפור של אי.אל.או" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450




ב-6 בינואר בשנת 2009 מת הגיטריסט המשפיע רון אשטון, שהיה חבר בלהקת הסטוג'ס.



שוטרים מצאו את גופתו לאחר שחבר התריע בפניהם שאשטון לא נראה כבר כמה ימים. אשטון, שאישיותו הידידותית נראתה ההיפך מסגנון הנגינה הרועש והמלוכלך שלו, גר בבית שאליו עבר במקור עם משפחתו בשנת 1963, ושם ערכו הסטוג'ס את החזרות הראשונות שלהם במרתף.


שלושה חברים בתיכון באן ארבור - רון אשטון, אחיו המתופף, סקוט והזמר ג'יימס אוסטרברג (שלימים שינה את שמו לאיגי פופ) היוו את הגרעין של מה שנקרא לראשונה "הסטוג'ס הפסיכדלים". בהשפעת הג'אז החופשי, הגראז'-רוק והבלוז של שיקגו, שני האלבומים הראשונים של הסטוג'ס היו ועדיין הם חלון הראווה הטוב ביותר של הסאונד של רון אשטון.


אחרי נקודת השיא של התקליט FUN HOUSE (שיצא בשנת 1970), הדברים הפכו מסובכים יותר. הבסיסט, דייב אלכסנדר, פוטר, והלהקה הופסקה על ידי חברת התקליטים שלה. בהמשך חזרה הלהקה בהרכב חדש ואשטון הורד בדרגה לנגן בס.


הסטוג'ס התפרקו שוב בשנת 1974. לאחר שהתקדמו מבדיחה רועשת ואנרכיסטית ללהקת רוק מצוינת ומשם נפלה בחזרה לבדיחה, כשהחברים בה היו שבורים ומכורים להרואין, מלבד אשטון האחראי.


בשנת 2003, לאחר שהמוזיקה של הסטוג'ס התגבשה בתנועת הפאנק שבאה בעקבותיה, ויותר מ-20 שנה מאז שאיגי פופ ואשטון נפגשו לראשונה, הלהקה התאחדה מחדש. מאז ועד השנה שעברה ואף הגיעה להופיע בישראל.


"למרות כל מי שהכיר אותו מאחורי החזית של מר מגניב ומוזר", נכתב בהצהרה שהוציאו הסטוג'ס, "הוא היה אדם טוב לב, אמיתי וחם שתמיד האמין שאנשים מתכוונים לטוב גם אם הם לא".


ב-6 בינואר בשנת 1946 נולד רוג'ר קית' בארט, הידוע יותר בכינויו סיד בארט. הוא הקים את להקת פינק פלויד והמציא את שמה הידוע. הוא גם ידוע כאחד הקורבנות המפורסמים יותר באנגליה של סם האל.אס.די. בארט, היהלום המטורף, מת בשנת 2006.



במרץ 1971 התראיין סיד בארט לעיתון מלודי מייקר. זה היה ראיון ראשון לאחר היעדרות של כשנה.


שאלה: מה עשית מאז שעזבת את פינק פלויד והוצאת שני אלבומים?

תשובה: אני צייר ולצערי יש לי מעט מדי זמן לצייר כפי שהייתי רוצה. יש שיחרור אמיתי בציור. אני עובד במרתף שבביתי.


שאלה: מה אתה מעדיף להיות? צייר? או מוזיקאי?

תשובה: צייר


שאלה: למה עזבת את פינק פלויד?

תשובה: "זה לא היה מצב של מלחמה. אני משער שפשוט לא התאמנו יותר זה לזה. היו לי רגעים נוראיים ופינק פלויד חשה את הצרה הזו. אולי משהו נכנס אז למוח שלי. אני לא יודע".


שאלה: ישנם סיפורים שנכנסת להתקפים בגלל סמים ובגלל זה הועפת מהלהקה?

תשובה: "אני לא יודע. כנראה לא הייתי מודע מספיק למה שקורה. אנשים העדיפו אותי עם גיטרה ועליה מדבקות נוצצות מאשר לראות אותי על הרצפה. כיום אני רוצה לחזור ולהופיע. יכולתי לצאת ולהופיע באופן אקוסטי אבל אני מעדיף מוסיקה חשמלית. יש כיום להקות מעניינות. אומרים לי שלהקת סלייד תהיה טובה מאד. אני רוצה לעשות תקליט שלישי משלי ונראה לי שהפעם אוכל להפיק אותו בעצמי".


ביוני 1971 פורסמה בביט אינסטרומנטל כתבה עליו: "בכל מהפכה גדולה נוצרים גיבורים אשר נהרגים לעתים קרובות על ידי האידיאלים עליהם הם נאבקו. המהפכה הפסיכדלית בשנים 1966-1967 לא הייתה יוצאת דופן. חלק מהגיבורים בה מתים וחלק עדיין חיים. ג'ימי הנדריקס, אל ווילסון, ג'ניס ג'ופלין ובריאן ג'ונס לא חיים. סיד בארט לא מת. עם זאת בארט הוא לא ממש האדם שהיה בימים הראשונים של 'המחתרת' כשפינק פלויד היו מלכי האסיד של הרוק הבריטי.


כעת שיערו קצוץ. במהלך הראיון הוא מדליק סיגריה משרידי הקודמת ומסובב את גלגלי עיניו במהירות מדהימה בזמן שהוא מדבר. 'בדיוק עזבתי רכבת ונאלצתי לשלם נסיעה נוראית במונית. באתי לחפש גיטרה. בוקר די מרגש בשבילי'. משהו בו גורם לך לחשוב שזה בהחלט יכול להיות נכון.


הדיבור שלו איטי ולא חושף. התשובה שניתנה לרוב אינה קשורה לשאלה שנשאלה. תחומים מסוימים בחייו הוא נמנע בזהירות מלהזכיר. 'זה היה רק ​​לפני שנתיים', הוא אומר על עזיבתו את פינק פלויד. 'יש דברים הרבה יותר מעניינים שקורים כרגע. יש תחושה של חופש'.


בשנתיים האלה הוא חזר לביתו בקיימברידג', שם הוא גר כיום במרתף. זמנו מושקע בהאזנה לתקליטים ובנגינת מוזיקה משלו. 'אני מנגן בעיקר בגיטרה', הוא אומר. 'זה מאוד נוח לנגן וזה לפעמים נהיה מאוד מעניין'.


נראה כי דעותיו על החיים בבית משתנות במהלך הראיון. 'קיימברידג' היא מקום שצריך להסתגל אליו', הוא אומר. 'התקשיתי. זה היה די חריג לחזור כי זה המקום בו גרתי וזה היה די משעמם, אז חתכתי את השיער'. בהמשך רגשותיו משתנים. 'זה די כיף', הוא מחייך. 'זה מקום נחמד לחיות בו באמת - מתחת לפני השטח'.

בארט, כמו אמני רוק אחרים, הוא מוצר של בית ספר לאמנות. שיריו, כמו ציורים, משמשים בעיקרו להעברת מצב רוח. במהלך הראיון הוא מדבר על 'התייחסות למצב רוח' כאשר הוא מתייחס ליצירתו. בעבודתו המוקלטת יש איכות עצלה - מצב תודעתי כמעט חלומי. השיר 'דומינוס' באלבומו השני הוא תיאור יפה של חוסר משמעות וניכור המושר בקול שנשמע עייף מן החיים.


'אני עדיין מאוהב בלהיות כוכב פופ באמת. בתור עבודה זה מאוד מעניין אבל מאוד קשה. זה מרגש. אתה מתעל הכל לדבר אחד וזה הופך לאמנות. אני לא באמת יודע אם פופ הוא צורת אמנות. אני צריך לחשוב על זה'...".


ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-6 בינואר בשנת 1975 ביטל ראש עיריית בוסטון, קווין ווייט, את הופעתה של להקת לד זפלין בבוסטון גארדן.



סטיב וייס, דובר הלהקה, אמר לתקשורת: "היום דווח בהרחבה כי גורמים רשמיים בבוסטון יכריזו בקרוב על ביטול המופע של לד זפלין שהיה מתוכנן ל-4 בפברואר. אם כן, זהו עניין של אכזבה גדולה לחברי הלהקה. בשבע שנות הופעות באמריקה, לד זפלין מעולם לא ביטלה קונצרט. זה מצער כי לפקידים בבוסטון יש כל כך מעט אמון בצעירים של בוסטון - אני לא חושב שיהיו בעיות אם המופע יתקיים.


יש לבוסטון משמעות מיוחדת עבור לד זפלין, שכן היא הייתה העיר הראשונה באמריקה שבה הלהקה הופיעה, בשנת 1968. אנחנו בודקים את האפשרות של החלפת התאריך של בוסטון במופע אחר במרחק נסיעה".

אז ניגשתי לבדוק את דבריו של הדובר ומסתבר שההופעה הראשונה של זפלין באמריקה הייתה בכלל בדנבר, ב-26 בדצמבר 1968...


אז מה קרה שם בבוסטון? מישהו פתח את הדלתות הנעולות של המתחם, כמה שעות לפני תחילת מכירת הכרטיסים, כדי שלא יהיה קר מדי לאנשים החושקים בכרטיס. עד מהרה פרצה מהומה והואנדליזם חגג עם כאלפיים איש שעשו את שלהם, תוך כדי זריקת בקבוקי בירה לעל כבר, שבירת כסאות, פריצה לחדרים וזריקת פסנתר יקר. כל הכרטיסים להופעה נמכרו הקהל התפזר, אבל לא לפני שגרם למתחם נזק אדיר שהכעיס את ראש עיריית בוסטון.


אף אחד לא יכול היה להאשים את ראש העיר באי הבנת כוחו של הרוק'נ'רול. עוד בשנת 1972 הוא התערב באופן אישי כדי לשחרר את הרולינג סטונס בכליאה. זה היה ב-18 ביולי כש-15,000 איש חיכו בבוסטון להופעת הסטונס. אבל מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס הסתכסכו עם צלם מקומי בוורוויק. המשטרה המקומית מיהרה לעצור את השניים, לפני שעלו למטוס לבוסטון. ראש העיר של בוסטון הבין שאי הגעת הסטונס להופעה תגרום למהומה והוא התקשר מיד לבקש לשחרר את השניים, כשהוא ערב להם אישית.


לכן ווייט החליט לרדת חזק על מתפרעי לד זפלין. לא רק שהוא ביטל את המופע שתוכנן ל-4 בפברואר, אלא הוא גם הודיע ​​שהלהקה לא תורשה להופיע בבוסטון בחמש השנים הבאות. ההיסטוריה מראה שלד זפלין לא חזרה להופיע בבוסטון כלל.


ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-6 בינואר בשנת 1967 יצא באנגליה תקליט הפסקול לסרט THE FAMILY WAY, עם מוזיקה מאת פול מקרטני וג'ורג' מרטין.



פול, שלא ידע לכתוב תווים (או לקרוא אותם) יצר מוזיקה אותה השמיע לג'ורג' מרטין וזה ניגש לכתוב תיזמור. הקטע הזה נקרא LOVE IN THE OPEN AIR. מרטין ידע שהפסקול זקוק לקטע באווירה של אהבה אבל שתהיה בו גם עצבות קלה. פול לא מיהר לספק את הבקשה של המפיק ורק כשזה הגיע לביתו ודרש ממנו להתעשת ולהביא משהו, פול ניגש למשימה ומסר לו את בסיס הקטע.


הפסקול לא היכה הדים במצעדי המכירות אך מקרטני זכה להוסיף למדף הפרסים שלו גם את פרס IVOR NOVELLO עבור הלחנת הקטע שציינתי.


ב-6 בינואר בשנת 1957 הופיע אלביס פרסלי בפעם השלישית והאחרונה בתוכנית האירוח של אד סאליבן.



המתח לקראת צילומי תכנית זו הרקיע שחקים, שאפילו מנהל של אלביס, קולונל טום פארקר, היה לחוץ באופן ניכר. אלביס היה מבואס לגמרי עח הוא ידע שסאליבן השמרן לא יתן לו הפעם לנוע פיזית על הבמה שלו. "לעזאזל! זו תכנית לכל המשפחה!" - נבח סאליבן בפעם הקודמת בה נענע אלביס את גופו והלהיט את הצעירות. הפעם הוראתו הייתה לצלם את אלביס מהמותניים ומעלה בשירים הקצביים.


ההופעה השלישית והאחרונה הזו של אלביס מכילה את הרגעים האגדיים שבהם הצנזורה של רשת CBS לא הרשה להראות את כל גופו.


אלביס איבד כל התלהבות מהופעתו שם והוא נשמע אומר, במהלך החזרה הגנרלית באולפן, "אני לא יכול לרקוד, אני לא יכול לשיר, אני לא ממש מוזיקאי טוב. אז, בשביל מה הם רוצים אותי פה?". הקולונל הקשוח לא מיהר לגשת ולעודד את אלביס שחש אומלל.


בצילומים הוא לבש חולצת קטיפה וגם עליונית מוזהבת שניתנה לו כמתנת חג מולד. פרצופו נראה מעט שונה ולא פחות יפה, הודות לניתוח אף קטן שעשה. מול המצלמות הוא נראה בטוח בעצמו ולפי בקשת ההפקה הטלוויזיונית, ביצע אלביס גם את שיר הגוספל PEACE IN THE VALLEY, שהפך קלאסיקה בקהילה השחורה כמו גם בקרב קהילות לבנות אז.


אבל זה היה הביצוע שלו ללהיטיו הקצביים שהסעיר את הקהל באולפן. הצרחות ומחיאות הכפיים לצופי הטלוויזיה על מה שאלביס עשה מחוץ לטווח המצלמה, וכמעט ערער את כוונת הצנזורה. שוב, האינטראקציה בין אלביס לקהל האולפן הוסיפה לעוצמת ההופעה שלו.


בסוף המופע, שהוכתר כהצלחה, פנה סאליבן לקהל ואמר בספונטניות מהולה בצביעות, בהתחשב באיסור שהטיל עליו: "זה הוא בחור טוב והגון. אנו רוצים להגיד לך, אלביס, שלא הייתה לנו חוויה מהנה יותר מזו, עם כל כוכב גדול אחר". לאחר הצילומים עלה אלביס לרכבת שלקחה אותו בחזרה לממפיס ולחגוג את יום הולדתו. זו הייתה ההופעה האחרונה של אלביס בטלוויזיה, עד לספיישל של פרנק סינטרה, שיצולם בשובו משירות בצבא.


ב-6 בינואר בשנת 1947 נולדה זמרת הפולק-רוק הבריטית החשובה, אלכסנדרה 'סנדי' דני



היא צברה לראשונה מוניטין של זמרת פולק כחברה בלהקת הסטרובס, שבשנת 1967 פעלה כלהקת פולק. במאי 1968 היא הצטרפה ללהקת פיירפורט קונבנשן, שנחשבה אז לתשובה של בריטניה לג'פרסון איירפליין. במהלך שלושת אלבומיה הראשונים עם הלהקה זו היא התפתחה בהתמדה כזמרת וגם כמלחינה. קול הסופרן הברור שלה וסגנונה הבימתי זיכה אותה במעריצים רבים.


בדצמבר 1969, בשיא הפופולריות שלה, היא עזבה את הלהקה כדי להקים להקה משלה, FOTHERINGAY, וכשזה לא הצליח להתלכד היא החלה בקריירת סולו מצליחה לסירוגין. בין 1974 ל-1976 היא הצטרפה מחדש לפיירפורט קונבנשן - אבל החיים האישיים שלה לא זרמו על מי מנוחות.


אפשר לומר שסנדי דני תהיה לנצח קשורה ללהקת פיירפורט קונבנשן, למרות שהיא הייתה חברה בלהקה רק למשך שנה וחצי. היא פרשה מהלהקה בסוף 1969 אחרי צאת אלבום המופת LIEGE AND LIEF. אך בניגוד למה שייעצו לה מסביב, היא החליטה לשים בצד את התחלת קריירת הסולו שלה ובמקום זה היא ייסדה את להקת FOTHERINGAY שהוקמה והתפרקה ב-1970 לאחר אלבום אחד.


אלבום הסולו הראשון שלה, THE NORTH STAR GRASSMAN AND THE RAVENS, נמכר היטב למעריצי פיירפורט קונבנשן אך לא הצליח במכירות מעבר לכך. זאת למרות שהיא זכתה במשך שנתיים רצופות בפרס הזמרת הטובה ביותר מטעם עיתון המוסיקה 'מלודי מייקר'. רוברט פלאנט, סולן לד זפלין, פגש אותה באחד מהטקסים האלו של המלודי מייקר. הוא מאד העריץ אותה ואזר אומץ להזמין אותה לשיר עמו בקטע של לד זפלין שנקרא THE BATTLE OF EVERMORE, שנכלל באלבומה הרביעי של להקתו.


בתקופה הזו היא אף הופיעה במופע עתיר הכוכבים הידועים אך הלא מצליח כל כך, שהיה הפקה תזמורתית של אופרת הרוק 'טומי' של להקת המי. אבל רבים שיערו כי דרכה של סנדי דני תעלה על דרך המלך, עם צמיחת זרם הזמרות היוצרות כמו קרול קינג וג'וני מיטשל. נראה כי גם לסנדי דני יש מקום בשוק הזה.

לכן זו הייתה תעלומה בגדר אנשי חברת התקליטים בנוגע לאי הצלחתו המסחרית של האלבום השני שלה כסולנית. הלחנים נראו להם כטובים ביותר של הזמרת עד כה, כשבאלבום הזה מנגנים גם ריצ'ארד תומפסון בגיטרה, פאט דונאלדסון בבס, וטימי דונאלד בתופים. שנתיים לאחר האלבום הזה חזרה סנדי דני כחברה בפיירפורט קונבנשן ממנה פרשה.


באמצע 1977 הייתה סנדי דני מאושרת וקורנת. היא הייתה בהריון ודיברה עם סובביה על חזרה לבמה, ממנה נעדרה מזה כשנה. לעיתון מלודי מייקר סיפרה אז: "למען האמת, נהניתי מכל רגע בתקופת המנוחה הזו שלי. הייתי זקוקה לרגיעה מעסקי המוזיקה. הייתי שקועה בדבר הזה מזה עשר שנים ובאופן בלתי פוסק. אנשים לא יודעים זאת כי אני לא מייצרת הרבה כותרות בעיתונים. אבל אפשר לומר שהשתגעתי בגלל כל זה. רק לאחרונה חזרתי לסוג של שפיות. רק אז הבנתי שאיבדתי את השפיות הזו שלי. עכשיו אני חשה שאני יכולה לרענן את ההתלהבות שלי. למשל, בשבוע הקודם הלכתי לפסנתר וניגנתי בו שלוש שעות ברציפות. כל מיני דברים ניגנתי בו. רק בשביל ההנאה שלי. הרגשתי פנטסטי. זו הפעם הראשונה שעשיתי דבר שכזה מתוך הנאה שלמה. לא מתוך צורך. אני חשה שאני רוצה לצאת להופעות. ברור שיש את עניין התינוקת, אך אני חשה שאני מוכנה. אם אתמקד רק במוזיקה - אהיה שמחה בהרבה ממה שהייתי עד כה. הרבה אנשים שביקרו את תקליטיי בעיתונים, חשו שאני שרה שירי קינה. אבל מה לעשות שאני לא פסנתרנית ואינני פאטס וולר. אני בהחלט לא רוצה לכתוב שירים אומללים. אם יוצא לי שיר עצוב - זה משפיע עליי מאד. נראה כי הכאב שהיה חלק מחיי זמן מה - נעלם".


אבל לא רק המוזיקה מילאה את חייה כי אם גם האלכוהול ששתתה והסמים שצרכה גם בעת הריונה, שהובילו ללידה מוקדמת מהצפוי (שלושה חודשים לפני הזמן) של הבת ג'ורג'יה, שנותרה בפגיית בית החולים ונאלצה לעבור תהליך גמילה. כשבסוף אספה אותה סנדי לביתה, המצב היה רע בין האם לבעלה.


הגיטריסט, ריצ'רד תומפסון (שגם היה איתה בפיירפורט קונבנשן): "בשלב הזה היא שתתה יותר, עשתה יותר סמים, והייתה לי הרגשה ממש רעה שתוצאה טראגית פוטנציאלית נמצאת על הפרק. סנדי הייתה בבלאגן אדיר". דני ניהלה סיבוב הופעות אחרון אחד בבריטניה באותו נובמבר של 1977, שלא הוכתר כמוצלח. במרץ שלאחר מכן היא לקחה את ג'ורג'יה לבקר את הוריה בקוטג' הנופש שלהם בקורנוול.


בסוף אותו חודש נפצעה סנדי כשמעדה בגרם מדרגות בעת ששהתה שם, נפלה ופגעה בראשה בחבטה גדולה ברצפה. מאז סבלה מכאבי ראש מתמשכים וקיבלה מרופא כדורים משככי כאבים, אותם בחרה לגמוע לקרבה עם אלכוהול – דבר שיכול להוביל לתוצאות הרסניות. היא סיפרה לחבריה שאמה סירבה לקחת אותה לבית החולים, כי לא רצתה להיראות עם בת שיכורה. כמה ימים לאחר נפילתה היא הופיעה במופע צדקה, אך מצבה האישי היה בכי רע. בעלה, טרבור לוקאס, שחשש מהתנהגותה הקשה, לקח את ג'ורג'יה, בבוקר ה-14 באפריל, ועלה על מטוס למלבורן, אוסטרליה, בכרטיס לכיוון אחד, מבלי ליידע את סנדי בדבר. באותו ערב התקשרה סנדי המבולבלת והכואבת לחברתה, מירנדה וורד, שבאה לאסוף אותה ולהסיע אותה חזרה ללונדון.


השתיים בילו את סוף השבוע בדירתה של וורד. ביום שני בבוקר, וורד הלכה לעבודה. היא קבעה לדני תור לרופא מאוחר יותר באותו אחר הצהריים והשאירה פתק, בו היא מבטיחה לחזור בזמן. היא גם ביקשה מחבר, ג'ון קול, להשגיח על סנדי. כשקול הגיע לדירה, הוא מצא את הזמרת מחוסרת הכרה למרגלות המדרגות. היא הובהלה לבית החולים כשהיא בתרדמת. כשמצבה לא השתפר, היא הועברה לרופא שהתמחה בפגיעות מוח.

ארבעה ימים לאחר שנמצאה מעולפת בביתה של מירנדה היא מתה, בגיל 31, כנראה כתוצאה מהנפילה ההיא במדרגות בבית הוריה בה נפגע ראשה.


ימים לאחר שהגיע לבית הוריו במלבורן, לוקאס טס חזרה ללונדון. בהגיעו לבית החולים, נאמר לו שאשתו מתה מוות מוחי. בדו"ח חוקר מקרי המוות נרשם מותה כ'דימום טראומטי באמצע המוח'.


זה סוף עצוב ועגום לאחת הזמרות הטובות יותר שצמחו מהזרם הפולקי הבריטי, שקולה נותר חי, מענג ומרגש עד עצם היום הזה, בקטלוג התקליטים שהותירה אחריה.


גם זה קרה ב-6 בינואר:



- בשנת 1981 הכריז עיתון THE TIMES הניו יורקי, "מארק צ'פמאן, המואשם ברצח ג'ון לנון, טען כי אינו אשם בהופעתו הקצרה היום בבית המשפט. עורך דינו מסר שהם יטענו על אי שפיות זמנית בעת שזה קרה. השופט הורה לצ'פמאן להיבדק על ידי שני פסיכיאטרים ופסיכולוג שיבדקו את מצבו. הוא כבר קיבל בדיקה פסיכיאטרית מקיפה בעודו מוחזק לאחר הרצח. עדיין מוזרמים לבית של ג'ון ויוקו המוני פרחים ומכתבים".

יומיים לאחר מכן סירב אנדי פיבלס, השדרן מרדיו הבי.בי.סי שראיין את לנון ממש לפני מותו, למכור את סיפורו תמורת 100,000 ליש"ט. הוא הודיע: "אני חש שזה לא יהיה נכון שאעשה כסף ממותו של ג'ון לנון. דחיתי כל המחאה שהגיעה לכיווני ממערכות עיתונים ואני מתכוון לתת את רווחי הספר שאפרסם עם הראיון שעשיתי איתו לצדקה מועדפת על יוקו. אנשים אמרו לי שאני מפספס את הזדמנות חיי ואני מודה שהיה בזה פיתוי, אבל כשאני רואה אנשים רבים אחרים שפתאום זוחלים מכל מיני חורים כדי למכור את סיפורם עם ג'ון, אני שמח שלא נכנעתי לזה. הראיון נעשה כחלק מעבודתי לבי.בי.סי ששילמו לי וזה מספיק".


- בשנת 1937 נולדה הזמרת דוריס טרוי. בין השאר היא הייתה חתומה בחברת 'אפל' של הביטלס והוציאה אלבום סולו עם מיטב הנגנים (ג'ורג' האריסון, אריק קלפטון ועוד). היא גם שרה קולות רקע באלבומים רבים של אחרים ומתה בגיל 67.


- בשנת 1987 עבר אלטון ג'ון ניתוח להסרת גידול ממיתרי קולו. אלטון, שנשמע צרוד, נאלץ לבטל את סיבוב ההופעות האמריקני שלו כדי לעבור את הניתוח, שבסופו קיבל את הבשורה הטובה, כי זה לא היה ממאיר.


- בשנת 1975 החלה להקת פינק פלויד להקליט תקליט חדש, לאחר שחבריה החליטו לגנוז רעיון שבו יקליטו אלבום כשאינם מנגנים בכלי נגינה, אלא בכל כלי אחר. התקליט החדש שלה ייקרא בשם WISH YOU WERE HERE.


- בשנת 1964 החלה להקת רולינג סטונס את סיבוב ההופעות הראשון שלה כלהקה מובילה. להקת החימום הייתה THE RONETTES. וביום זה בשנת 1993 פרש ממנה הבסיסט, ביל ווימן., כשהוא מסביר כי מבחינתו הלהקה סיימה את דרכה כפורצת דרך בעולם המוסיקה.


-בשנת 1956 הופיע אלביס פרסלי באולם התעמלות בבית ספר תיכון RANOLPH שבמיסיסיפי. זו הפעם האחרונה שהוא הופיע באולם קטן שכזה. בדיוק שנה לאחר מכן הוא התארח בפעם השלישית והאחרונה בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן. הפעם סאליבן השמרן לא ויתר ודרש לצלם את אלוויס רק מהמותניים ומעלה, כי תנועות רגליו היו משלהבות מדי. סאליבן אף הרחיק לכת ואמר בשידור שפרסלי הוא הכוכב שגרם לו להכי הרבה אי נעימות עד כה. בפרק זה שר אלביס שבעה שירים והצופים בבית לא הבינו, בגלל הצילום מהמותניים, מדוע הקהל באולפן צורח כל כך.


- בשנת 1977 העיפה חברת EMI את הסקס פיסטולס, כשהיא מעניקה לה 40,000 ליש"ט כדי לשחררה מהחוזה. חברת וירג'ין תהיה זו שתיקח את הלהקה הסוררת תחת חסותה.


- בשנת 2001 זכה הגיטריסט דייויד גילמור במשפט נגד אנדרו הרמן, שרשם את השם 'דייויד גילמור דוט קום' ככתובת אתר ממכר פריטי פינק פלויד. גילמור, שרצה שם זה לאתרו הרשמי, לא התרשם ומיהר לתבוע ולזכות.


- בשנת 1953 נולד מלקולם יאנג, הגיטריסט של להקת איי.סי.די.סי האוסטרלית. מלקולם היה המוח מאחורי להקה זו וסובביו סיפרו כי כל החלטה בה נקבעה על ידו. הוא מת בנובמבר 2017, לאחר שסבל מדמנציה.


- בשנת 1971 הופיע ניל יאנג בתיאטרון QUEEN ELIZABETH שבוואנקובר, קנדה וזו הפעם הראשונה שהופיע בקנדה, מקום הולדתו, מאז עזב משם בשנת 1965כדי להצטרף ללהקת בופאלו ספרינגפילד.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים



































































Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page