top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 בספטמבר בעולם הרוק

עודכן: 15 בנוב׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-6 בספטמבר (6.9) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "תקליטים של הופעות חיות זה תרמית - זו הדרך הזולה לעשות כסף" (ג'ון פוגרטי, מלהקת תחיית קרידנס קלירווטר, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1970)


ב-6 בספטמבר בשנת 1997 שר אלטון ג'ון, בשידור ישיר, את השיר CANDLE IN THE WIND, כשהוא משנה את הנושא בו ממרילין מונרו לנסיכה דיאנה ומביא מיליונים ברחבי העולם להזיל דמעות.


דיאנה, הנסיכה מוויילס, הייתה אחת המפורסמות הגדולות בעולם ודמות אהובה ביותר, כשאיבדה את חייה יחד עם בן זוגה, דודי פאיד בתאונת דרכים. זאת בעקבות מרדף פפראצי חסר רחמים אחריהם ברחובות פריס.

הפרידה שלה מהנסיך צ'רלס גרמה למלוכה הבריטית לעשות צעדים להתנער ממנה, אבל היא נשארה פופולרית מאוד בקרב הציבור וזכתה להלוויה טקסית מפוארת בכנסיית ווסטמינסטר אבי, בלונדון.


אלטון ג'ון היה חבר ותיק שלה ונתבקש לשיר באירוע, כשרק חודש לפני לכן, הוא ודיאנה השתתפו בהלוויה של חברם המשותף, מעצב האופנה ג'אני ורסאצ'ה.


אלטון הכאוב ביקש משותפו לכתיבת השירים, ברני טאופין, לשנות את המילים ללהיטם הוותיק וכאשר החל לשיר את השורה הראשונה, GOODBYE ENGLAND'S ROSE, קולו נסדק.


השיר נכתב במקור כמחווה למרילין מונרו, שגם מתה צעירה, והגרסה החדשה הגיעה, בשידור ישיר, לכ-2.5 מיליארד אנשים, ברחבי העולם, שצפו בהלוויה בטלוויזיה. כאשר השיר שוחרר כסינגל, שבוע לאחר מכן, הוא נמכר ביותר מ-600,000 עותקים ביום הראשון בבריטניה והפך במהרה לסינגל הנמכר ביותר בכל הזמנים בבריטניה. ההכנסות, שהן למעלה מ-38 מיליון ליש"ט, הועברו לקרן הזיכרון של דיאנה.


הביקוש לתקליטון, שיצא בפורמט דיסק דיגיטלי, היה חסר תקדים בחנויות ברחבי בריטניה. חברת התקליטים, מרקיורי, עבדה ללא הרף במפעלים בבריטניה ומחוצה לה כדי למלא את הביקוש האדיר, כשמנהלי חנויות תקליטים תיארו אותו כסינגל הנמכר ביותר בכל הזמנים. הביקוש הגיע מכל קשת הגילאים כשלקוחות לא רצו רק עותק אחד, אלא חמישה ואף עשרה.


אלטון סירב להשמיע את השיר שוב לאחר ההלוויה, ותחנות הרדיו הפסיקו להשמיע אותו, לאחר ארבעה שבועות, כדי לכבד את בקשתו. אלטון נשאר מקורב לבני המלוכה, ושנה לאחר הטקס זכה לתואר אבירות על עבודת הצדקה שלו.


ב-6 בספטמבר בשנת 1982 יצא תקליטו הרביעי של פיטר גבריאל. שמו ידוע כשם הזמר (כמו שלושת הקודמים) אך חברת התקליטים בארה"ב לא הסכימה לקרוא לעוד מוצר של גבריאל כך והחליטה לקרוא לתקליט זה בשם SECURITY.


SIDE 1

1. The Rhythm of the Heat 2. San Jacinto 3. I Have the Touch

4. The Family and the Fishing Net


SIDE 2 1. Shock the Monkey 2. Lay Your Hands on Me 3. Wallflower 4. Kiss of Life


בין יציאת תקליטו הקודם, משנת 1980, ועד צאת התקליט הרביעי הזה הפך פיטר גבריאל לחוקר נלהב של מקצבים מהעולם. זה לא היה רק הוא שעשה זאת. גם להקת ראשים מדברים הייתה שקועה בזה, יחד עם המפיק שלה, בריאן אינו. מוסיקת העולם השלישי הזרימה דם חדש לאופן היצירה שלהם. אלבום זה הוקלט באופן דיגיטלי, כשהמכשור שלו אלקטרוני ברובו עם דגימות נרחבות (באמצעות המכשיר FAIRLIGHT CMI החדש דאז) וכלי הקשה.


השירים ב"פיטר גבריאל 4" או "PG4" או "SECURITY" (תלוי איך בא לכם לקרוא לתקליט הזה) מכסים מגוון רחב של נושאים. THE RHYTHM OF THE HEAT מבוסס על ניסיונו של קרל יונג תוך התבוננות בקבוצת מתופפים אפריקאים. לא סתם שמו המקורי של השיר היה JUNG IN AFRICA. השיר SAN JACINTO משקף את הפחד והכאב שחווה אדם אינדיאני שרואה את תרבותו מוכה על ידי החברה הלבנה המודרנית. SHOCK THE MONKEY מדבר על קנאה וחרדות אישיות, למרות שיוחסו לו משמעויות שונות. גבריאל תיאר אותו כשיר אהבה פשוט, חוקר את הקנאה - כיצד ניתן לראות את הקוף עצמו כמטאפורה לחשדנות במערכת יחסים. ומבחינה מוזיקלית, הוא לקח את המוסיקה השחורה של חברת מוטאון כהשפעה, עם קצב בלתי פוסק. זה השיר הכי מרקיד של גבריאל עד אז וזה הראה לו את הפוטנציאל של לשאת מסר עם גרוב ולהרוויח הצלחה.


הזמר פיטר האמיל (איש להקת ואן דר גראף ג'נרייטור) הוסיף קולות רקע לשיר הזה, וסימן את הפעם הראשונה שהזוג תועד יחד, למרות כל השנים המוקדמות כששניהם עבדו בלהקותיהם תחת חברת התקליטים CHARISMA. בתקופת הקלטת התקליט הזה של גבריאל, האמיל כבר פירק את ואן דר גראף ועבד עם להקה קטנה ויצר אלבומי סולו. בזמן ההוא האמיל עבר להתגורר בבאת' ובכך הפך גם לשכן של גבריאל. למרות הידידות ביניהם, מעולם לא היה כל דיבור על שיתוף פעולה רשמי: "לא, אני חושב ששנינו אוהבים להיות

אלו ששולטים", האמיל אמר. "אני שמח לעבוד בשביל מישהו אחר בפרויקט 'שלו' כמובן, כמוסיקאי להשכרה... אבל אני יותר מדי בומבסטי, אגואיסט, מטורף כוח. ברור שהייתה יריבות בין ואן דר גראף לג'נסיס אבל לא ביני לבין פיטר. כבשנו עולמות באופן שונה והיו לשנינו, לדעתי, מטרות שונות. מה שאנחנו חולקים זה מנהל נהדר ושיטת עבודה נפוצה של 'קדימה, בואו נתחיל לעשות את זה כמו שצריך'. לא לקח זמן רב להקליט את השירה שלי פה. אני אוהב עבודה מהירה. כך גם היה בהמשך, כשהקלטתי עבורו את השיר הזה בשפה הגרמנית".


LAY YOUR HANDS ON ME עוסק בנושא של ריפוי, באמצעות אמון ו- THE FAMILY AND THE FISHING NET הוא שיר המשווה חתונה מודרנית להקרבת קורבן בוודו. השיר WALLFLOWER עוסק ביחס לאסירים פוליטיים באמריקה הלטינית במהלך שנות השמונים המוקדמות.


הנה מה שהיה לגבריאל לספר על האלבום: "העטיפה באלבום זה הייתה משהו שעבדתי עליו עם פסל בשם מלקולם פוינטר, שעבודתו נחשבה בעיניי לחזקה. הוא נהג לעשות את הדברים האלה של ראשים כהים מאוד. היה ספר שראיתי על עיוותים, כמו מראות בירידים שמשנות את הצורה של מי שמביט בהן, והתחלנו להשתמש בזה.


האלבום נעשה בפעם הראשונה שבאמת היה לי אולפן משלי וכשעשיתי משהו ממש טוב בו, הפרות היו באות ומלקקות את החלונות. זה תמיד היה סימן להערכה אמיתית. חלמתי כבר זמן מה על כלי שיכול לדגום דברים מהעולם האמיתי ולהפוך אותן לצלילים שאפשר לשחק איתם במקלדת. לארי פאסט אמר לי שהוא חשב ששמע שמועות על כלי כזה. זה עלה 10,000 ליש"ט שנראה כסכום אסטרונומי. הוא התרגש מאוד מהדבר הזה, שנקרא FAIRLIGHT, ובזבז הרבה זמן אחר כך לאסוף צלילים מעניינים ששימשו אחר כך בתקליט הזה. זה באמת היה אחד הדברים המרכזיים שנתנו לתקליט הזה צליל אחר".


אם עסקינן בלארי פאסט; הוא היה נגן הסינטיסייזרים של גבריאל במהלך עשר השנים הראשונות שלו מחוץ ללהקת ג'נסיס. פאסט נחשב בזמנו לאחד המוזיקאים המוכשרים ביותר בתחום המוזיקה האלקטרונית והבקיאות שלו בסינטיסייזרים יחד עם חקר צליל נשמעים היטב ביצירתו של גבריאל.


באופן אירוני, חברת התקליטים האמריקאית, גפן רקורדס, ביקשה להחתים בה הן את גבריאל והן את פיל קולינס כאמן סולו. זה נראה כהחלטה קשה, לאור העובדה שקולינס הפך לשם המסחרי יותר מהשניים בעוד גבריאל נשרך מאחור. אחרי הכל, תקליטו הרביעי דרש האזנה מרוכזת והוא לא נועד לככב במחוזות הפופ. יקחו עוד כארבע שנים עד שגבריאל יפרוץ כאמן שיודע למכור תקליטים - והרבה.


ב-6 בספטמבר בשנת 1978 נערכה מסיבה שהפיק פול מקרטני לכבוד 'שבוע באדי הולי', לציון יום הולדתו ה-42. היה זה גם אירוע שלא נגמר טוב...


מקרטני היה הבעלים של הזכויות לשיריו של הולי וערך בכל שנה מסיבה לציון יום הולדתו של הזמר המנוח, כשבשנה ההיא הייתה זו הפעם השלישית. נצפו שם גם מיקי דולנז (לשעבר מהמאנקיז), קרל פרקינס וגם מרי הופקין (אותה גילה פול לפני עשר שנים).


האורחים סעדו בהנאה במסעדת PEPPERMINT PARK, שבקובנט גארדן, שבלונדון. בהמשך תפתח שם סינת'יה לנון, גרושתו של ג'ון, את המסעדה היוקרתית LENNONS, שלא תחזיק מעמד.


בין האורחים הגיע גם מתופף להקת המי, קית' מון, שלא רצה ללכת לאירוע, אך חברתו אמרה שתלך איתו או בלעדיו לשם, הוא הסכים להצטרף. הנוכחים גם זכו, לאחר הארוחה, להקרנה מיוחדת של הסרט THE BUDDY HOLLY STORY, בכיכובו של גארי בוסי, בקולנוע אודיאון שבלסטר סקוור (בתמונה למעלה: מון וחברתו בכניסה לבית הקולנוע). היה זה יום לפני שהסרט הוקרן גם לקהל הרחב, במשך שבוע. מחוץ לקולנוע הבחין קית' מון בעיתונאי המלודי, מייקר רוי קאר, וחיבק אותו חזק. "הוא חיבק אותי במשך שתיים -שלוש דקות", אמר קאר, שהבחין שהמתופף בוכה. "אמרתי 'מה קרה?' והוא אמר, 'לא, לא, אתה פתאום מבין מי החברים שלך'...".


בתוך הקולנוע נראה מון נסער והתעקש שיעזבו באמצע. "הוא היה חסר מנוחה", אמרה אנט. "הוא אמר, 'אני לא רוצה לשבת פה. בואי נלך'. אז יצאנו משם".


השניים יצאו וחזרו במונית לדירה ששכר מון מהזמר הארי נילסן. זה לא ייגמר טוב...


ב-6 בספטמבר בשנת 1943 נולד רוג'ר ווטרס (לשעבר הזמר-בסיסט מלהקת פינק פלויד).


ווטרס העניק רבות לצליל והקונספט של פינק פלויד אך דעותיו המעוותות והחשוכות נגד ישראל עברו כל גבול. לדעתי, מדובר באיש רוק עשיר מדי, משועמם מדי, נרגן מדי, דימנטי ויוצר שהבין שיקבל כותרות רבות יותר כפרובוקטור אנטישמי מאשר כיוצר רלוונטי.


ב-6 בספטמבר בשנת 1994 מת ניקי הופקינס, הפסנתרן המופלא שניגן בהקלטות הביטלס, הרולינג סטונס, ג'ון לנון, הקינקס, המי, קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס ועוד.


הוא מת בבית החולים בנאשוויל, שם התגורר. הוא היה בן 50 והסיבה הייתה סיבוכים מניתוחי מעיים קודמים.

הופקינס החל את דרכו כחבר בלהקת הרוק הבריטית של הזמר (אם אפשר לקרוא לו כך) המוחצן לורד סאץ'. בשנות ה-60 החל לעבוד כמוזיקאי אולפן מבוקש ביותר. למרות שהקליט עם הביטלס בסינגל אחד בלבד, REVOLUTION (בו גם זכה לסולו אלמותי בפסנתר החשמלי וורליצר), הוא המשיך לנגן באלבומי סולו של כל ארבעת חברי הלהקה בנפרד. הוא סירב להצעות להצטרף לרולינג סטונס ולגלגול מוקדם של לד זפלין מכיוון שלא רצה לעזוב את עבודת הנגינה הרווחית באולפן.


הוא גם ניגן עבור הקינקס ומנהיגה, ריי דייויס, כתב עליו: "ניקי הופקינס נראה כל כך רזה וחיוור, כאילו זה עתה הוציאו אותו מטיפול נמרץ וגררו על אלונקה כדי שיוכל לנגן בפסנתר בשיר שלנו. הוא תמיד היה חולה, אפילו בילדותו. מחלה זו היא שדווקא שמה קץ לסיבוב ההופעות שלו בשנת 1963. עבודתו הטובה ביותר בתקופתו הקצרה עם הקינקס הייתה באלבום FACE TO FACE. כתבתי שיר בשם SESSION MAN, בהשראת ניקי. כשהקלטנו את LAZY AFTERNOON, המפיק התעקש שניקי יעתיק את סגנון הפסנתר שעשיתי, עם צלילים עוקבים. מוזיקאים אחרים היו נעלבים אבל נראה היה שניקי נכנס לסגנון שלי, והוא ניגן בדיוק כמו שעשיתי. בלי אגו. אולי זה היה הסוד שלו".


בשנת 1967 הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "הפסנתר המהפכני של ניקי הופקינס", ולאחר מכן הופיע לזמן קצר בלהקתו של ג'ף בק. לאחר מכן עבר הופקינס לצפון קליפורניה ועבד עם קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס, סטיב מילר באנד, הארי נילסן, ג'רי גרסיה וג'פרסון איירפליין, איתם גם הופיע בפסטיבל וודסטוק.

הופקינס, בניגוד למוזיקאים אחרים, לא ניסה להתהדר; הוא היה מנגן רק כשצריך, אבל הייתה לו את היכולת להפוך שיר רגיל לפנינה.


בשנות השבעים והשמונים הוא טס הלוך ושוב בין ניו יורק ללונדון כנגן אולפן והקליט שני אלבומי סולו נוספים. בשנת 1990 הוא פנה לכתיבת שירים והלחנה לקולנוע וטלוויזיה.


בריאותו הלקויה וסגנון חייו החלו להדביק אותו. ריי דייויס: "הפעם האחרונה שדיברתי עם ניקי הייתה בשנת 1988, אז התקשרתי לגבי האפשרות לעבוד שוב יחד. 'רק תגיד לי מתי', הוא אמר, 'ואני אגיע'. אבל קולו היה רחוק והוא נשמע כאחד שכבר לא מוכן להתחייב. נגני סשנים הם, על פי רוב, צללים אנונימיים מאחורי הכוכבים. הם עושים את עבודתם תמורת תשלום ואז עוזבים, לעתים רחוקות רואים את שמם בקרדיטים. הנגינה שלהם אף פעם לא בולטת, אבל אם מוציאים אותם מהמיקס, השיר לא נשמע אותו דבר. אתה מתגעגע אליהם רק כשהם לא שם".


ב-6 בספטמבר בשנת 1963 יצא באנגליה תקליטון מורחב שני של הביטלס.


תמונת העטיפה הקדמית צולמה על ידי אנגוס מקבין, ומילות העטיפה מאחור היו על ידי היחצ"ן, טוני בארו: "ארבעת השירים ב-EP הזה נבחרו מתוך ספר השירים של לנון ומקרטני. אם התיאור הזה נשמע קצת פומפוזי אולי אני יכול להציע לכם לשמור את העטיפה הזו לעשר שנים, להוציא אותה מהאוסף שלכם איפשהו באמצע 1973 ולכתוב לי מכתב מאוד מגעיל אם אנשי הפופ של שנות ה-70 לא ידברו בכבוד על לפחות שניים מהשירים הללו כ'דוגמאות מוקדמות לסטנדרטים מודרניים של קצב שנלקחו מתוך ספר השירים של לנון ומקרטני'.

ההצלחה של הביטלס כצוות מוביל, לא רחוקה בהרבה מייחודית. מה שהופך את ההיסטוריה של הרביעייה הזו לחסרת תקדים למדי היא העובדה ששניים מהבנים בה כותבים (עם קצב תפוקה שהוא פורה-פלוס!) את כל השירים שהביטלס לוקחים לראש מצעד הלהיטים. היו לנו כותבי שירים מצליחים בעבר, והיו לנו כוכבי הקלטות זהב בעבר, אבל שתי העובדות השונות לחלוטין מעולם לא השתלבו בצורה כל כך מבריקה של עשה זאת בעצמך.


למקרה שאתם עדיין מפקפקים בפסקת הפתיחה המנבאת שלי, עליכם לדעת שהאדונים לנון ומקרטני כתבו מספיק שירים כדי לשים אותם בסינגלים ואלבומים מעכשיו ועד 1973, גם אם כישרון ההלחנה שלהם יקמל וימות בעתיד!"


כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-6 בספטמבר בשנת 1990 מת טום פוגרטי בן ה-48, אחיו של ג'ון פוגרטי ששימש כגיטריסט הליווי של קרידנס קלירווטר רווייבל. הוא פרש בזעם מהלהקה עקב השתלטות יתר של אחיו על ההרכב שהוא עצמו הקים.



ב-13 בפברואר בשנת 1971, פורסם במלודי מייקר: "טום פוגרטי פרש מלהקת קרידנס קלירווטר רווייבל ושאר החברים בה ימשיכו כשלישיה. הסיבה לפרישה נעוצה בבעיות אישיות. דובר מטעם הלהקה ביקש למסור לעיתון שאין מריבה במחנה הלהקה".


טום פוגרטי היה אחיו הגדול של ג'ון פוגרטי, הקול והגיטרה של להקה זו. הוא הקים אותה אך חש כי נדחק הצידה על ידי האח הצעיר, ששר בתשוקה רבה את הלהיטים הרבים שכתב. בתחילת 1971 לא יכל טום לשאת זאת יותר ופרש. היה זה פחות מחודש לאחר צאת התקליט PENDULUM. בזמנו הצהיר לתקשורת כי הוא עושה צעד זה למען משפחתו, אבל בהמשך התברר כי היו עוד דברים שהובילו לזה.


"אני לא פורש ממוסיקה", הוא אמר עם פרישתו. "אני פשוט לא מעוניין יותר לצאת לסיבובי הופעות. הילדים שלי הם בני שמונה ושבע ויש לי תאומים בני שנה. זה הזמן בו הם זקוקים לאבא שיהיה לצדם. הם האחריות הראשונה שלי. לו יכולתי להקדיש זמן רב למשפחתי ועדיין להיות בלהקת קרידנס, הייתי עושה זאת בשמחה רבה. פתאום נחתה עליי ההבנה שאני לא עושה את כל מה שאני רוצה. הנה אני, אחיו הגדול של ג'ון, עומד בצד ולא מנהיג את הלהקה. זה מאוד תיסכל אותי. ג'ון תמיד היה יותר מוסיקלי משנינו ולכן הוא הפך להיות המנהיג". שנה לאחר מכן הוא אמר: "מאז שעזבתי את קרידנס, אני עושה עושה דברים שאני ממש נהנה מהם. אני קופץ למועדונים בסן פרנסיסקו ומנגן עם מי שנמצא שם. ניגנתי עם הגרייטפול דד ועם אלווין בישופ. הסצנה בסן פרנסיסקו נהדרת".


ג'ון פוגרטי הגיב על עזיבת אחיו את הלהקה: "זה שינוי גדול עבורנו, אבל שינוי זה דבר הכרחי במוסיקה. נמשיך כשלישיה ונתגעגע אליו".


לאחר פרישתו מקרידנס הקליט טום פוגרטי כמה אתקליטים עם להקה שהקים בשם RUBY. כשהתחתן בשנת 1980, נערכה בטקס הופעת איחוד נדירה של להקת קרידנס בהרכבה הידוע. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה לאיחוד שכזה. טום ניסה לשכנע את ג'ון להקים את הלהקה מחדש, אך ללא הצלחה. התמלוגים שזרמו אליו מיצירות העבר של קרידנס איפשרו לו ולמשפחתו לחיות ברוגע.


טום פוגרטי בשנת 1982: "חשתי לחץ אדיר בלהקה. קרידנס הייתה קיימת תשע שנים לפני שבאמת הצלחנו. שישים אחוז מהזמן ההוא היו איתי בקדמת הבמה. הייתי אז המנהיג, אבל המעריצים של קרידנס תמיד יראו בי רק את הבחור שעומד בצד ומנגן בגיטרת ליווי. אז לאחר שקיבלנו תקליט פלטינה נוסף, ביקשתי לשיר גם כן בלהקה. ג'ון לא היה מוכן להקשיב לזה ולכן פרשתי".


באוקטובר 1985 שלח טום פוגרטי מכתב זועם לאחיו ג'ון: "בדצמבר 1970 עזבתי את קרידנס מאותה סיבה שאני מראה לך כאן, באוקטובר 1985. הסיבה: הגישה שלך.


מעולם לא נתת לי (או לדאג קליפורד המתופף או סטו קוק הבסיסט) קרדיט בפומבי, בעיתונות או בכל צורת מדיה עבור התרומות המוסיקליות שלי לקרידנס. לפני שהפכנו להיות קרידנס, אני הייתי המפיק, הסולן וכותב השירים הראשי בלהקה שהייתה לנו. הכל צריך להתחיל איפשהו, אבל בגרסה המעוותת שלך להיסטוריה של הלהקה, אתה משמיט בנוחות את החלק של טומי פוגרטי, מה שגורם לאנשים להאמין בכך שעשית הכל ושאני רק הייתי במושב האחורי באוטו שלך.


פעם הייתה שותפות בכתיבת השירים שלנו. אתה זוכר את השמות שהמצאנו לעצמנו בשביל זה? - רן ווילד וטובי גרין? אף פעם לא ראיתי או שמעתי אותך מזכיר, אפילו פעם אחת, שאתה ואני כתבנו שירים ביחד או שחלקנו שירה מובילה עד 1966. במהלך התקופה של הלהקה, כשקראנו לעצמנו GOLLIWOGS ו- VISIONS, כתבתי שיר בשם WALK ON THE WATER. אני כתבתי את המילים ואת המנגינה, זה השיר שלי וזה גם נמצא בתקליט הראשון של קרידנס. שיתפתי אותו בקרדיט איתך בגלל השותפות שיצרנו בכתיבת שירים ("וויילד וגרין").


אמרת שקיבלתי את הרעיון לשיר הזה מאיזה שיר היפותטי שכתבת בשם TOMBSTONE EPITAPH. ובכן, אף פעם לא שמעתי את השיר הזה. אספר לך שקיבלתי את הרעיון למהלך האקורדים מ'בית השמש העולה' של אנימלס ואת המילים כתבתי בהשפעת שיר בשם MYSTIC EYES.


שוב, לא יכולת לעמוד בזה שלמישהו אחר בלהקה, חוץ ממך, היה כישרון, רצית את כל הקרדיט לעצמך. מעולם לא הזכרת את שותפות הכתיבה שלנו או את העסק שלי (זכור שאני כתבתי את החוזים שלנו, אספתי את הכסף, עשיתי את שיחות הטלפון, טיפלתי בספרי החשבונות וכו'). שוב, עדיין הובלת את כולם להאמין שעשית הכל... איפשהו לאורך הקו הפכת את הלהקה, מול התקשורת, ל'אני' (ג'ון) לא ל'אנחנו'. אז הנה לך - זו הסיבה שעזבתי!".


הבסיסט סטו קוק, בשנת 1997: "ברור שהיו בעיות בין שני האחים האלו. התחרותיות ביניהם תמיד צצה. דאג קליפורד (המתופף) ואני התבדחנו תמיד ששנינו תקועים בתוך הכריך של פוגרטי - תקועים בין שני האחים. הם היו שתי חתיכות הלחם שלחצו חזק עלינו, הבשר שהיה בפנים".


כשעבר טום פוגרטי ניתוח בגבו, הוא קיבל בטעות עירוי מדם נגוע באיידס. במהרה הידרדר מצבו והוא אושפז בבית חולים, באוגוסט 1990.האיידס גרם לקריסת המערכת החיסונית שלו קרסה. בוב פוגרטי, אחד מארבעת אחיו, מסר לתקשורת: "חשבנו שהוא יהיה בסדר, אבל לפתע הצטברו נוזלים בריאותיו וקשיי הנשימה שלו רק החמירו". רק דאג קליפורד המתופף דאג להקיע לבית החולים בקביעות ובילה שעות ארוכות ליד המיטה עם משפחתו של טום. ג'ון מעולם לא הגיע וטום פוגרטי מת ב-6 בספטמבר 1990, בגיל 48.


ג'ון פוגרטי בספרו: "ניסיתי להתפייס עם אחי, טום, הרבה זמן לפני שהוא מת. רציתי לעשות את זה איתו בשביל אמא שלנו. כמה קשה זה יכול להיות? עם שני האחים שמתפייסים ואמם שכל כך שמחה. אני חושב שכתבתי לו מכתב - 'זה יהיה חבל לא לעשות את זה בשביל אמא שלנו'. דיברנו בטלפון לפחות פעם אחת. אמרתי, 'טום, אני חושב שכל אחד מאיתנו צריך לרשום את כל הדברים שמכעיסים אותו. תרשום את הכל, תוציא את זה החוצה, ונדבר על זה'.


אז אני כותב מכתב והדבר הראשון שאני אומר הוא, 'קודם כל, טום, אתה תבעת אותי'. אני מקבל מכתב בחזרה בו הוא אומר, 'לא, לא תבעתי אותך'. הנימוק שלו היה שהוא ניגש לעורך הדין שלי ואמר, 'אני לא תובע את ג'ון יותר'. זה היה בשנת 1983, אבל הייתי צריך להתמודד עם התביעה הזו מאז 1978. זה אומר ללכת לפגישות בבית משפט, להיפגש עם עורך הדין שלי, לשלם לו היטב כדי להכין כתב הגנה ולהתמודד עם כל החרדה שמתלווה למערכת המשפטית. אלפים רבים של דולרים מאוחר יותר, טום החליט לבטל את התביעה.


בראש שלו זה אמר שהוא לא תבע אותי. אז שלחתי לו את עמוד השער של הגשת התביעה, שאמר 'טום פוגרטי נגד ג'ון פוגרטי'. לא חושב הגענו רחוק יותר מזה בשיחתנו. למרבה הצער, אמא שלנו מתה. הלכתי לראות את טום כמה פעמים בשנת 1990, זמן קצר לפני מותו. הוא היה מאוד רזה ושביר למראה. תמיד עם משקפי שמש, אפילו בתוך הבית. הוא היה די מנותק.


אפילו בפעם האחרונה שראיתי את טום, הוא עקץ אותי והייתי צריך לזנוח את ההיגיון כדי לנהל איתו שיחה. עשינו שיחת חולין. מה יכולתי לומר? הוא היה שביר, גוסס. אז הייתי החייל הטוב, האח המסור. טום מת והייתי עצוב שהחיים נלקחו ממנו. סלחתי לטום. אני לא כועס יותר. אני אוהב את אח שלי. בהחלט אהבתי את ימי המשפחה הישנים, כשהיינו ילדים. אני לא צריך ללעוס אסופה של תקריות מהעבר האפל שכבר לא משפיעות על כלום. זה נפתר, ואיכשהו טום יודע שזה בסדר, איפה שהוא נמצא".


ב-6 בספטמבר בשנת 1969 הופיעה להקת פליטווד מאק בבדפורדשייר.


זה היה פסטיבל שנערך יום אחד והופיעו בו גם הלהקות ECLECTION, EIRE APPARENT ו- JUNIORS EYES. על ההופעה קיבלה הלהקה ביקורת לא נלהבת, בעיתון DUNSTABLE GAZETTE: "הקהל השתגע ומחא כפיים על כל תנועה שלהקה זו עשתה. אבל אני לא חושב שהם היו טובים. אנשים רבים מסכימים איתי. מחיאות הכפיים הרמות הגיעו בעיקר מהצעירים שבאו לשמוע את הלהיטים. ובכן, הם ודאי התאכזבו כי הלהיטים לא נוגנו. במקום זה קיבלנו קטעי בלוז שדופים ואיתם חיקויים מיותרים של ג'רמי ספנסר את אלביס פרסלי. בכלל, ספנסר כל הזמן עלה וירד מהבמה. לא יודע מה הקטע איתו".


ב-6 בספטמבר בשנת 1974 יצא התקליט HALL OF THE MOUNTAIN GRILL, של להקת HAWKWIND (שבזמנו תורגם שמה בארצנו, "רוח נץ"). היה זה תקליט נגיש יותר של הלהקה המרחפת הזו.


SIDE 1

1. The Psychedelic Warlords (Disappear In Smoke)

2. Wind Of Change

3. D-Rider

4. Web Weaver


SIDE 2

1. You'd Better Believe It

2. Hall Of The Mountain Grill

3. Lost Johnny

4. Goat Willow

5. Paradox


כך נכתב אז בביקורת על התקליט ברולינג סטון: "התקליט הזה מסמן את התחלת הנחיתה של הלהקה בחזרה לכדור הארץ. אחרי הקשקושים הלא ברורים שהיו באלבום SPACE RITUAL, זה טוב לראות את הלהקה מספקת קולות ושירה אנושיים, ועוד עם מילים באנגלית (לא משנה כמה הן חסרות פשר). יש פה גם מלודיות והלהקה נשמעת יותר כמו פינק פלויד מאשר ההוקווינד שידענו. הקטע WEB WEAVER מוציא ממנה התפכחות שלא שמענו עד כה. זה התקליט הכי נגיש של הלהקה עד כה ואם היא תמשיך בקו זה, היא אפילו תתחיל למכור תקליטים".


ב-6 בספטמבר בשנת 1971 היה אמור להתראיין בריאן ווילסון (מהביץ' בויז), אך משהו לא טוב קרה.


כתב המגזין טיים, טימות'י טיילר, הגיע לביתו של ווילסון לאחר שהשניים קבעו ראיון, שיהיה הראשון של ווילסון מזה ארבע שנים. בריאן לא ירד במדרגות כדי לשבת עם אורחו. טיילר: "הפגישה הזו הייתה סוג של מבחן עבורו. הוא חשב שיוכל לעשות זאת, אך נכשל". בריאן הצליח להתקשר מחדרו לטיילר, שהמתין בחצר עם אחיו הצעיר של ווילסון וזמר הלהקה, קארל. בטלפון הוא מילמל לטיילר כמה משפטים: "אני מצטער. אינני יכול לרדת. אני חייב לחזור לישון. תן לי לדבר קצת בטלפון לפני שאפרוש שוב לשינה. מה אני עושה כיום? חוזר לעבד שירים. עושה זאת יותר מאשר לכתוב שירים חדשים. אני ממש מתרגש לקראת צאת השיר SURF'S UP כסינגל. טוב, אני חייב לחזור לישון".


ב-6 בספטמבר בשנת 1974 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:







וב-6 בספטמבר בשנת 1979 יצא להיטון עם התופינים האלו:


בסדר, לא בדיוק מנהיג. הוא הסקסופוניסט ג'ון האליוול והוא אכן הגיע אז לארצנו.


ולהיטון מתרגם באופן שגוי את המילה TUSK כ- TASK.



הזמר בעל הקול הצפצפני...


ב-6 בספטמבר בשנת 1969 הודיע ג'יימס בראון שבכוונתו לפרוש מהופעות חיות, לאחר הופעה בממפיס. "אני חש עייף", אמר לעיתונאי. "המוח שלי הפך כבד יותר. אני אפשרוש מהופעות עד ה-4 ביולי של השנה הבאה. כנראה אמשיך להקליט". הוא לא יממש את פרישתו.


ב-6 בספטמבר, בשנת 1970 - הנדריקס בפעם האחרונה!


ביום זה נערכה הופעתו המלאה האחרונה של ג'ימי הנדריקס לפני מותו, בפסטיבל 'אהבה ושלום' שנערך בגרמניה.


הנדריקס וחבורתו הגיעו לשם (FEHMARN) מברלין, יום לפני כן, כי נקבעו להופיע באותו ערב, אך הגשם הרב והרוחות המנשבות בחוזקה מנעו מהם לעלות לבמה. מנהל ההופעות של הנדריקס, ג'רי סטיקלס, מיהר לדרוש שההופעה תועבר למחרת או שהנדריקס לא יופיע כלל.


זה לא היה פסטיבל של שלום ואהבה אמיתיים, כי אנשים רבים בקהל דגלו באלימות והפגינו אותה כלפי הסביבה. ביניהם היו גם חברי כנופיות אופנועים קשוחות.


מתופף הלהקה של הנדריקס, מיץ' מיטשל: "שמענו שיש הרבה בלגאן שם. נסענו לשטח ההופעה ומישהו זרק לכיוון שלנו קרש עץ עם מסמרים, שפגע לאחד מהלהקה שלנו בראש".


ג'רי סטיקלס: "כשהגענו לבמה, נפגעתי משרשרת שזרק עליי חבר כנופיית מלאכי הגיהנום. זה היה אחד מהרגעים בהם רצינו רק להופיע ולסיים כמה שיותר מהר עם זה. כי ידענו שלא נצא משם כלל אם לא נופיע".


גם להקת קולוסיאום הופיעה שם והמתופף שלה, ג'ון הייסמן סיפר: "אני זוכר שירדתי מהאוטובוס שהסיע אותנו, עם המתופף של הנדריקס, מיץ' מיטשל. הגשם ירד ללא הפסקה וחיכינו שייפסק, אך זה לא נראה באופק. היה שם רק ים של בוץ. זה היה נורא. אני זוכר שברחנו בחזרה לאוטובוס וחיכינו שם עם ג'ימי, שהיה שקט מאד ומסוגר. הוא היה חולה ונראה עייף מאד. גם מיץ' לא נראה במיטבו".


למחרת התבהרו קצת השמיים והנדריקס יכל לעלות ולנגן, בשעת אחר הצהריים. אבל חלק מהקהל שרק לו בוז וצעק עליו שיילך הביתה. הנדריקס בלע רוק וניסה להראות שהכל בסדר, כשהוא מתנצל שלא הופיע ביום האתמול כמתוכנן. הוא הוסיף וביקש מהקהל שאם הם שורקים בוז, אז שזה לפחות יהיה בסולם המוזיקלי הנכון. אז הוא החל להופיע ושיריו התקבלו בחמימות.


למרות שבסיבוב ההופעות האחרון הזה של הנדריקס נרשמו גם הופעות מאכזבות, ההופעה הזו הייתה דווקא ממוקדת וטובה. הנדריקס העניק לקהל את להיטיו הישנים לצד כמה שירים חדשים, כמו FREEDOM ו- EZY RIDER.


אבל הטבע לא היטיב עם ההופעה ובאמצע הקטע RED HOUSE נפתחו שוב ארובות השמיים. זה לא הפסיק גם כשפנה משם לנגינת VOODOO CHILD, כשהקהל שם לא יודע שזו הפעם האחרונה שיישמעו אי פעם על פני כדור הארץ ביצועים חיים של כל שיר ושיר שהם מקבלים.


הסתיימה ההופעה, הנדריקס הודה לקהל וברח עם הרכב שחנה שם להמבורג ומשם טס ללונדון. אז הוחלט לקטוע את המשך סיבוב ההופעות, בגלל שהבסיסט, בילי קוקס, היה חולה מהסם שנטל.


ג'ימי הנדריקס לא יופיע יותר על הבמה כאמן מוביל. חדשות רעות מאד ארבו לו מעבר לפינה.


ב-6 בספטמבר בשנת 1989 יצא תקליט הבכורה של לני קרביץ. שמו הוא LET LOVE RULE וזה מלהיב ביותר, לחובב וינטג' מיוזיק שאני.


SIDE 1 1. Sittin' on Top of the World 2. Let Love Rule 3. Freedom Train 4. My Precious Love 5. I Build This Garden for Us


SIDE 2 1. Fear 2. Does Anybody Out There Even Care 3. Mr. Cab Driver 4. Rosemary 5. Be


זה היה בדיוק כמו שהמיינסטרים עמד לקבל בברכה את מוזיקת הגראנג' עם הגיטרות העכורות וההשקפה העגומה בתכנים הליריים, כשלני קרביץ איתגר את השליליות עם מסר פשוט בסגנון פ'אנק: תנו לאהבה לשלוט.


קרביץ לא השיג בקלות חוזה בחברת תקליטים עם שירי נשמה ופ'אנק בסגנון וינטג' עם מסרים על שלום ואהבה. חברות התקליטים, שהפנו לו את הגב, גם שמו לב לגזה המעורב שלו; אמו אפרו-אמריקאית שחומת עור ואביו יהודי לבן. חברות התקליטים התבלבלו ולא ידעו מה לעשות איתו מבחינה שיווקית.


בינתיים, התקשורת התעניינה בו רק בתור בעלה של השחקנית-דוגמנית, ליסה בונה, כוכבת הסיטקום הפופולרי מאד אז של ביל קוסבי (שהיה אז חביב ביותר על מיליוני צופים, לפני שנתגלו הזוועות אודותיו).

קרביץ ובונה שכרו לופט במנהטן התחתית ממוזיקאי שנהג לנגן עם בוב מארלי. יום אחד, בהתקף השראה, שירבט קרביץ את המשפט "תנו לאהבה לשלוט" על הקיר ליד המעלית בקומה שלו. לראות את הביטוי כל יום נתן לו את הרעיון להפוך אותו לשיר. הוא אמר לרולינג סטון: "נכנסתי לדירה, חטפתי גיטרה וכתבתי את השיר. זה פשוט פגע בי. אז הלכתי למחרת לאולפן, בניו ג'רזי, והקלטתי את זה. זה היה פשוט קסום. השיר הזה גילם הכל על המקום שבו הייתי מוזיקלית. היו בו גוונים של גוספל, רית'ם אנד בלוז ורוק פסיכדלי. בעיניי, זו הייתה החתימה של האלבום. זו הייתה תחילת חיי המוזיקליים. זה היה שלי. זה היה שייך לי".


השפעה ברורה על יצירת האלבום הזה באה מהתקליט INNERVISIONS, שהקליט סטיבי וונדר בשנת 1973. "אמרתי לטכנאי ההקלטה שלי שאני רוצה לעשות תקליט מסוג התקליט ההוא של סטיבי, כלומר מאוד אינטימי. אפשר לשמוע את החדר בתקליט הזה. אפשר לשמוע את הקירות. אפשר לשמוע את השתקפויות הקול של סטיבי. אין שום דבר בינך לבין סטיבי".


אותו טכנאי היה הנרי הירש, שגם ניגן קלידים ובס והיה שותף לרעיונות של קרביץ. השניים ימשיכו לעבוד יחד שנים לאחר מכן. בסופו של דבר הצליח קרביץ ליצור באזזז שהביא להחתמתו בחברת התקליטים, וירג'ין.

המבקרים לא היו בטוחים מה לעשות עם הזמר הזה, כשעיתון מלודי מייקר שאל האם כדאי להאמין ל"אמונה נאיבית בכוחה של אהבה כתשובה לבעיות העולם". אבל האופטימיות שלו מצאה קהל באירופה.


בשנת 1998 קרביץ אמר: "כשעשיתי את האלבום הזה, כולם אמרו שזה חרא נאיבי ועיתונאים היו שואלים, 'אתה לא מרגיש מצחיק לשיר על זה?' והייתי חושב מה היה קורה אם הייתי יושב פה ושר על השטן ואנסי ילדים, אז זה יהיה בסדר? אסור לך לשיר על אהבה".


עשרים שנה לאחר צאת האלבום הוא גילה: "מבחינתי, התקליט עדיין טרי בדיוק כפי שהיה כשהכנתי אותו. כשאני שומע הקלטה, אני יכול לזכור הכל מהחיים שלי באותה תקופה. הכל חוזר. אין לו סאונד של תקופה מסוימת. יש בו איכות נצחית - הוא בהחלט לא נשמע כאילו הוקלט בשנת 1989. מעולם לא השתלבתי. הייתי אמור להיות האיש השחור הזועם. אני זוכר שכשהתחלתי לעשות ראיונות, השאלה הגדולה הייתה 'למה אתה לא עושה היפ הופ?'...".


ברולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום אז: "לני קרביץ הפיק את זה וגם ניגן פה ברוב הכלים. הוא גם כתב את עשרת השירים, עם קצת עזרה מאשתו. אבל האובססיה שלו עם, מצד אחד, פרינס הפסיכדלי ומצד שני עם לנון מתקופת התקליט 'פלסטיק אונו בנד' - מביא בעיקר לתחושת חיקוי. עדיין הוא מצליח להלהיב עם שירים כמו I BUILT THIS GARDEN FOR US, בעל ארומת הסרג'נט פפר. עדיין, עם טכניקה מצוינת והשפעות טובות ברור - קרביץ טרם מצא את קולו".


כל מי שפיקפק אז בתקליט הבכורה הזה, ודאי אכל את הכובע כשהתקליט השני, MAMA SAID, יצא לחנויות.


בונוס: באותו חודש, ספטמבר בשנת 1968, החל הגיטריסט, פיטר גרין מלהקת פליטווד מאק, לכתוב את הטור האישי שלו בעיתון המוזיקה, ביט אינסטרומנטל:


"ראשית כל, עבור אנשים שלא מכירים אותי באופן אישי, אני מאוד בוטה, עד כדי כך, ואני לא אומר שום דבר שאני לא מתכוון אליו - וזה הולך גם מבחינה מוזיקלית. כל השירים שכתבתי הם סיפורים אמיתיים, אני לא שר בלוז כדי לשמור על מסורת ישנה, ​​אלא בגלל שזה מה שאני מרגיש. ככל הנראה, הבלוז המשמעותי ביותר מבין שירי הבלוז שלי הוא TRYING SO HARD TO FORGET, שאותו תוכלו לשמוע על גבי האלבום החדש של פליטווד מאק, MISTER WONDERFUL. בשיר יש גם את המפוחית ​​הנהדרת של דאסטר בנט. השיר מסכם את חיי בעבר ואת תחושות ההווה.


חשוב לי להבהיר נקודה, שאני לא קורא לעצמי מוזיקאי גדול. הגיטרה צריכה להיות הרחבה של השיר כדי לעזור להעביר את הדרך בה הזמר, כלומר אני, מרגיש. רוב האנשים שאומרים שהם רוצים להיות נגני בלוז, באמת מתכוונים שהם היו רוצים להיות גיטריסטים של רוק, קורעים מעלה ומטה את צוואר הגיטרה ומותירים אחריהם הרס. זה כיף גדול, אני חייב להודות. כולנו עושים את זה עכשיו. אבל בבקשה, בבקשה אל תקראו לזה בלוז פרוגרסיבי, בסדר?".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.




©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page