רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-7 באוקטובר (7.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "עכשיו, כשכל השיט של היותי אליל כבר יצא מהעולם, אני יכול באמת לשיר" (רוברט פלאנט, בעיתון NME, שנת 1990).

ב-7 באוקטובר בשנת 1978 יצא תקליט הבכורה של להקת 'צרות צרורות' (או בשמה הידוע יותר, דייר סטרייטס).

SIDE 1

1. Down To The Waterline

2. Water Of Love

3. Setting Me Up

4. Six Blade Knife

5. Southbound Again

SIDE 2

1. Sultans Of Swing

2. In The Gallery

3. Wild West End

4. Lions

הכל החל ממארק נופפלר (או קנופלר, כפי שקראו לו בארץ וכנראה בטעות), שרצה מאד להקים, בחודשי הקיץ של 1977, להקה שתשרת את השירים שכתב. באותו זמן עסק בהוראת השפה האנגלית. לאחר נסיון קצר בהופעות פאבים, החליט להקים את הלהקה. הוא הביא את אחיו, דייב, כדי שינגן את גיטרת הליווי הכה חשובה לצליל הלהקה. דייב הביא עימו את הבסיסט ג'ון אילזלי, מאחר והשניים התגוררו אז באותה דירה. לדייב וג'ון לא היה נסיון בימתי רב אך ההתלהבות והנחישות חיפו על כך ובענק. את ההרכב השלים המתופף פיק ווית'רס, שהובא בהמלצתו של מארק. בתחילת הסבנטיז היה חבר בלהקת הרוק המתקדם SPRING ולאחר מכן עסק כמתופף בהקלטות של אחרים. הוא היה מתופף הבית של אולפני ROCKFIELD, שהיו בבעלותו של הגיטריסט דייב אדמונדס.

הרביעיה פצחה בחזרות מוזיקליות אינטנסיביות והצליחה לגרד 160 ליש"ט כדי להקליט הקלטת דמו ובה חמישה שירים. את ההקלטה שלחו לשדרן הרדיו, צ'רלי גילט, ששידר ברדיו לונדון תוכנית שבועית קבועה, בימי ראשון. גילט, שכבר הרכיב את רשימת השירים לשידור הקרוב, התלהב כל כך מההקלטה עד ששינה במקום את סדר השירים כדי להשחיל את שקיבל. זה היה אירוע משמעותי כי אנשי חברות תקליטים נהגו להקשיב לתוכניותיו של גילט כדי לצוד כשרונות. חברת 'פונוגראם' זכתה בלהקה והחתימה אותה בסוף 1977.

מארק, שבלט מאד עם גיטרת הפנדר סטראטוקאסטר האדומה שלו, סיפר באותה תקופה, לעיתון מלודי מייקר, את דעתו על סצנת הרוק שמסביב: "אין טעם לשאול אותי מה דעתי על הסקס פיסטולס. זה ממש לא רלוונטי. באנגליה יש כרגע מצב מוטעה בו אנשים חושבים שאם מישהו ניצב עם פסנתר על הבמה אז הוא ודאי מבצע מוזיקה רגישה. כך חושבים על גילברט אוסאליבן או אלטון ג'ון. הכל נעשה מעוות ואנשים מקבלים תמונה לא נכונה על המוזיקה. כמו שמכונות עשן על הבמה יוצרות ישר תדמית של רוק כבד. אנגליה לא מעכלת בקלות מוזיקה שהיא נטו. חייבים שם לקשר מוזיקה עם חפצים מסויימים".

בזמן שהלהקה עסקה בסיבוב הופעות לצד להקה אחרת ושמה 'ראשים מדברים', נערך חיפוש אחר מפיק מתאים לתקליט הבכורה. זו לא הייתה משימה קלה עבור להקה חדשה שניגנה מוזיקה לא אופנתית שכזו. מאף וינווד, אחיו של סטיבי, קיבל את המשימה ונכנס עם הלהקה לאולפני ההקלטה של חברת ISLAND, בה עבד, ברחוב BASING הלונדוני. הסשנים החלו ב-14 בפברואר, כשהשירים היו כבר ברפרטואר ההופעות החיות. היו גם שירים שלא נכללו בתקליט, כמו SACRED LOVE, REAL GIRL ו- EASTBOUND TRAIN, שיצא בהמשך כצד ב' של התקליטון SULTANS OF SWING.

ג'ון אילזלי: "נתנו לנו שלושה שבועות לסיים את כל התקליט. בתחילה חשבנו שזה המון זמן אבל לקראת הסוף הבנו כי אנו צריכים שיוסיפו לנו עוד שבוע. אחרי ויכוחים רבים ניאותו לתת לנו את זה. הכרנו את כל השירים היטב, כי ביצענו אותם בהופעות, אבל באולפן נאלצנו לבנות אותם מההתחלה". וינווד ביקש כל הזמן מפיק ווית'רס המתופף להימנע ממעברי תופים ולשמור על הקצב. ווית'רס לא אהב את זה. עם זאת, לא נעשה נסיון לעבות את צליל הלהקה עם הפקה מנופחת יותר. זה חלק מהקסם הגדול של התקליט הזה, כשמבינים באיזו תקופה הוקלט. עד היום הוא נשמע כאחד הדברים הרעננים ביותר שיצאו מהלהקה הזו. השירים עצמם בעלי מלודיות ברורות וגישה מוזיקלית חכמה ביותר. שירי התקליט הושמו לפי סדר האירועים שהתרחשו בחייו של מארק. השיר הפותח, DOWN TO THE WATERLINE, הולך לימי ילדותו וזכרונותיו על נהר הטיין. לאחר מכן באים ארבעה שירים שמנציחים אהבות נכזבות שלו, שקשורות כנראה בהתפוררות נישואיו.

בשיר השני, WATER OF LOVE, הוא שר: "פעם הייתה לי אישה שיכולתי לומר שהיא שלי / פעם הייתה לי אישה אבל היא הלכה". בשיר SETTING ME UP הוא שר: "כל מה שרצית זה חלק מהאקשן / ועכשיו את מדברת איתי על גבר אחר". בשיר SIX BLADE KNIFE הוא שר: "לכל אחד יש סכין שנועד להיות מה שירצו - מחט מזרק, אישה או משהו שאינך יכול לראות". ובשיר שחותם את הצד הראשון, SOUTHBOUND TRAIN, הוא שר: "האישה הזו עכשיו עם המאהב שלה / לא רוצה לראותה לעולם".

הצד השני של התקליט נפתח בלהיט הגדול על הרכב ושמו 'המושלים בסווינג'. למי שתהה מי אלו 'גיטר ג'ורג' ו'הארי' שמוזכרים בשיר הזה, רבים חודשים כי הם הגיטריסטים ג'ורג' יאנג (אח של שני הפרחחים הקטנים שהקימו את איי.סי.די.סי*) והארי וואנדר. שניהם היו בלהקת הפופ EASYBEATS, שהייתה פופולארית מאד בסוף שנות השישים. מארק עבד בסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז ככתב מוזיקה לעיתון והכיר את הסצנה של עולם הרוק.

השיר IN THE GALLERY נכתב לאחר ביקור שערך מארק בתערוכת פיסול של חבר קרוב. ג'ון אילזלי, שנכח עימו שם, סיפר: "שנינו הסתובבנו שם ולא האמנו לכמות הזבל שהוצג שם כאומנות. זה היה נוראי. בדרך חזרה ראיתי את מארק כותב במחברתו בעצבנות. אחרי שעה כבר היו לו המילים לשיר הזה". שני השירים החותמים, WILD WEST END ו- LIONS, נכתבו ממש בסמוך לתחילת ההקלטות.

עם סיום ההקלטות נערכה מסיבה חגיגית, במסעדה בדרך פורטובלו שבלונדון, בה נכחו חברי הלהקה ונציגים מחברת התקליטים. היה להם בהחלט מה לחגוג אבל הצרות לא הסתיימו פה. ויכוחים רבים ניצתו בעניין עיצוב העטיפה. כשחברי הלהקה ראו את הציור שחברת התקליטים הציעה, הם פתחו בצעקות, אבל נאלצו להיכנע. התמונות של הארבעה, בצד האחורי של העטיפה, צולמו ביום קר מאד במחסן בדרום לונדון, בשעת שחר. הארבעה לא רצו כלל להצטלם אז והיו במצב רוח זועף מאד.

במאי 1978 יצא התקליטון עם השיר SULTANS OF SWING, כשבצידו השני שיר שלא נכלל בתקליט ושמו EASTBOUND TRAIN. ההצלחה לא הייתה גדולה והמוצר דישדש בעוד הלהקה עסקה בסיבוב הופעות באנגליה, שאחריו יצאה לסיבוב הופעות בשאר אירופה, כחימום ללהקת סטיקס.

ג'ון אילזלי: "חברי סטיקס לא היו מוכנים לקבל את העובדה שהם היו גדולים בארה"ב אבל שום כלום במקומות אחרים. הופענו איתם שלוש פעמים לפני שהם החליטו לחתוך מהעניין ולחזור הביתה. חברי הלהקה ההיא היו ממש לא נגישים כבני אדם. הם אפילו לא אמרו שלום בלובי של המלון. זה היה פאתטי ואני חשתי מאוכזב מכך שהדביקו אותנו לחבורה שכזו". אבל כשהתקליט יצא - ההצלחה הגדולה החלה להתגלגל עם ארבעה מוזיקאים מוכשרים מאד על גבה. והתקליטון, SULTANS OF SWING החל להימכר ואף להגיע, באפריל 1979, למקום השמיני במצעד הבריטי. נראה כי, לעת עתה, הצרות הצרורות נשארו מאחור.

ב-7 באוקטובר בשנת 1963 הקליטה להקת הרולינג סטונס את השיר I WANNA BE YOUR MAN שכתבו ג'ון לנון ופול מקרטני.

"זה היה שיר סתמי", סיפר ג'ון לנון. "הגרסאות היחידות שהשיר קיבל הן שלנו ושל הרולינג סטונס וזה מראה כמה לא התאמצנו בכתיבתו. הרי לא ניתן לרולינג סטונס שיר טוב שלנו, נכון?".

פול מקרטני הוסיף: "הלכתי עם ג'ון ברחוב צ'רינג קרוס שבלונדון, כשלפתע עברה לידנו מונית ובתוכה ישבו מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס. הם קראו לנו אז ביקשנו מהם לאפשר לנו לנסוע איתם. הם הסכימו ובמהלך הנסיעה סיפר מיק שהם מקליטים ושאל האם יש לנו שירים לתת להם, אז החלטנו לתת להם את השיר של רינגו".

האמת היא שפול לא דייק כי לפי עדויות של ג'ון, חברים מהרולינג סטונס ומנהלם, אנדרו לוג אולדהאם היה זה דווקא האחרון שישב במונית בדרכו לאולפן מס' 51 שבסוהו.

קית' ריצ'רדס בספרו האוטוביוגרפי: "בספטמבר 1963 נתקלנו במחסור בשירים. לא היה לנו שיר שחשבנו כי יצליח להיכנס למצעד ולא היה דבר בחבית שירי הרית'ם אנד בלוז שיכל להציל את המצב. אנדרו נעלם מהסטודיו כדי לשוטט ולהרחיק את עצמו מהמצב העגמומי. אז נתקל בג'ון ופול שבדיוק יצאו ממונית בצ'רינג קרוס. הם שתו יחדיו והוא סיפר להם על המחסור בשירים. אז הם חזרו עמו לסטודיו ונתנו לנו שיר. היה לנו ברור כי זה יהיה להיט עוד לפני שהשניים עזבו את המקום".

באולפן נטל ג'ון את הגיטרה של ריצ'רדס ופול לקח מביל ווימן את הבס שלו, הפך אותה כדי לנגן בה כשמאלי והשניים הדגימו את השיר לחמשת האבנים. ג'אגר, שהריח שלאגר, הסכים להקליט את המתנה בהתלהבות רבה וקית' ריצ'רדס סיפר לעיתון ביט אינסטרומנטל ש'לא שיערנו כי הם יתנו לנו את אחד השירים הטובים שלהם, אבל זה רק מראה שאין באמת יריבות בין הלהקות הצפוניות לדרומיות, כפי שהתקשורת רוצה שתחשבו'.

על גירסת הסטונס לשיר נכתב בעיתון אן.אם אי כי 'למרות שזה שיר מבית היוצר של לנון ומקרטני, זה אינו אחד הטובים שלהם. הקצב בשיר ערמומי ומדבק, שזה דבר אידיאלי עם הסטונס. המילים חוזרות על עצמן והשירה לא מקצועית, אבל חוץ מזה מדובר בלהיט'.

ב-7 באוקטובר בשנת 1977 יצא באנגליה תקליטון של להקת קווין עם שני שירים, שהפכו מאז בלתי נפרדים, למרות שחברי הלהקה לא תיכננו שכך יהיה. אלו הם WE WILL ROCK YOU ו- WE ARE THE CHAMPIONS.

ברשותכם אתחיל עם השיר הקצבי שכתב גיטריסט הלהקה, בריאן מאי. "בום... בום... צ'ה! בום... בום... צ'ה... כך זה נפתח. ומאז טוענים כל מיני אנשים שזה הוא שיר הראפ הראשון. אני, אישית, לא ממהר לקבוע זאת. אז כיצד בא הרעיון לכתיבתו?

ב-29 במאי 1977 הופיעה להקת קווין באולם ניו בינגלי בסטאפורד. האולם, שכבר לא קיים יותר, נודע בזמנו כמקום פעיל להופעות רוק של אמנים גדולים. בהופעה הזו עמד כל הקהל על הרגליים ושר עם פרדי מרקיורי. מאי: "זה היה אחד המופעים שאתה ממש אוהב כאמן מופיע. זה היה כה מיוזע וחם וכולם תרמו לאווירה המלהיבה. ואנחנו סיפקנו את המוזיקה. זה לא היה נפוץ בזמנו - ללכת להופעה כדי לשיר עם האמן. בהופעה ההיא, הקהל לא הפסיק לשיר".

לאחר סיום ההופעה חזרו ארבעת חברי הלהקה לחדר ההלבשה. שם הם שמעו שהקהל ממשיך לשיר לעברת את "לעולם לא תצעדו לבד". אפקט השירה הזה נחת מיד על קווין. באותו זמן כבר הוחלט לצמצם בהפקות אופראיות גרנדיוזיות לטובת שירים ישירים יותר שיעודדו את שיתוף הקהל, למחוא כפיים לפי הקצב ולשיר בקול ניחר. את הרעיון לשיר זה קיבל מאי כשחלם חלום וכשהציג את רעיונו לפרדי, האחרון מיד אהב את זה.

במילות השיר בא מאי לתאר שלושה גלגולים של אדם. בבית הראשון הוא מתאר ילד שסבור שבאפשרותו לשנות את העולם. בבית השני מתואר בחור שרגיל לשנות את העולם ובבית השלישי מתואר איש זקן שנכנע להבנה שלא יוכל לעשות זאת.

בזמן הקלטת השיר שטפה את אנגליה תופעה מוזיקלית (או משהו כזה) שנקראה פאנק. בתפיסה קוצנית וכועסת זו נתפסה גם להקת קווין כלהקת דינוזואורים מנופחים.

קווין עסקו באולפני WESSEX בהקלטת השיר כשלפתע נכנס בסיסט להקת הסקס פיסטולס, סיד וישס, שלא התאפק מלהפריע ולשאול את מרקיורי, "נו, האם כבר הבאת את הבאלט להמונים?". זאת כי פרדי אמר לפני כן לתקשורת שזו היא אחת משאיפותיו. "קראתי לו משהו בסגנון סיימון האכזרי ודחפתי אותו משם", הודה פרדי מאוחר יותר. רוג'ר טיילור, מתופף הלהקה, הודה מאוחר יותר כי וישס נהג באולפן כאידיוט גמור.

אבל הסקס פיסטולס היו חייבים להגיד תודה אמיתית לחברי קווין, שביטלו את הגעתם לתוכנית האירוח הטלוויזיונית של ביל גראנדי. אז חברת אי.אם.איי, בה הייתה קווין חתומה, החליטה לשלוח להקה אחרת שהחתימה. זו הייתה כמובן הסקס פיסטולס והקללות שחבריה המטירו על המנחה, שעודד אותם לעשות כך, עלתה לו בקריירה הטלוויזיונית שלו.

הקצב של רקיעות הרגליים ומחיאות הכפיים נוצר באולפן ובכוונה כקצב צבאי, כדי שהקהל יוכל לשחזרו בקלות. ארבעת חברי הלהקה התיישבו באולפן על שרפרפים, כשמיקרופונים כוונו לרגליהם וידיהם. הם לא היחידים; כל מי שהיה יכול באולפן להגיע ולתרום קצב, הוכנס למסיבה. כך תיאר עוזר טכנאי ההקלטה הצעיר, אני טרנר: "בשעת ערב מוקדמת הם הביאו לאולפן אותי, את בטי מחלקת התה וכל מי שעוד היה פנוי. כולנו עשינו את הקצב הזה - טייק אחרי טייק. עד שזה הצליח להישמע אחיד".

"השיר WE ARE THE CHAMPIONS היה הדבר השחצני ביותר שכתבתי מעולם", הודה פרדי בראיון. "חשבתי על משחק כדורגל כשכתבתי זאת. רציתי שיר שהקהל ישתתף בו והוא כוון בכוונה להמונים. ברור שלא חשבתי על התקשורת כשכתבתי את השיר. אפשר לראות זאת כהומאז' שלי לשיר MY WAY. הגענו להצלחה ולנחלה וזה בהחלט לא היה קל. קשה לי להאמין שעד כה לא ניסה משהו לכתוב שיר שיאפיל עליו".

בתחילה לא כולם אהבו את הרעיון. בריאן מאי: "הייתי בהלם כשפרדי הציג בפניי את השיר. לא האמנתי שהוא רוצה שנעמוד כך ונשיר שאנחנו האלופים. כך, מול כל הלהקות האחרות ומול כל אנשי העולם? אבל פרדי מיהר להסביר שזה לא שיר שלנו נגד כולם אלא שיר בו כולם שרים ביחד שהם ואנחנו אלופים כקבוצה. עדיין היו לי ספקות ואמרתי לו שהוא לא יכול לעשות את זה כי יהרגו אותו. הוא השיב לי שאפשר ועוד איך".

במהרה הפך השיר, עם צאתו, להמנון ספורט שקבוצות רבות אימצו לחיקן. ולהקת קווין? היא הפכה להיות אלופת העולם.

ב-7 באוקטובר בשנת 1968 הרתיח הזמר חוזה פליסיאנו את הקהל באיצטדיון בייסבול במשחק החמישי לגביע בין דטרויט לסיינט לואיס. זה כמעט חיסל את הקריירה שלו. מה קרה שם? בואו לקרוא.

באותו זמן היה לפליסיאנו להיט עם ביצועו הקליל את LIGHT MY FIRE של הדלתות. אז הוחלט לפתוח את הדלת בפניו ולהזמינו לבצע את ההמנון הלאומי במשחק החשוב ההוא. פליסיאנו ידע שהמעמד יכול להזניק את הקריירה שלו.

לאחר שמנחה הטקס הציג אותו, החל פליסיאנו לפרוט בגיטרה שלו.

אבל שומו שמיים! מה קורה פה? מה הוא עושה, לעזאזל?? מדוע הוא שר את המלודיה באופן שנשמע כאלתור שמתאים יותר לעולם הג'אז? איש לא הצליח לשיר איתו את השיר. פיהם, שביקש לשיר את השיר שחרוט בלבם, נותר פעור פה. רבים בקהל תמהו ממה שקלטו אזניהם. אחרים מיהרו לכעוס. עבורם זה היה כרמיסת הדגל האמריקני או חילול קבר קדוש. פליסיאנו, עיוור מלידה, לא ראה מה מתחולל מסביב, אך עם סיום ביצועו לא חסך הקהל ביקורת.

"אחרי ששרתי את זה, זה היה ממש מוזר לשמוע שצועקים לי בוז בקול רם. לא ידעתי מה קרה", סיפר פליסיאנו שנים לאחר מכן. רבים שצפו בשידור הישיר בביתם, חלצו את נעליהם מרגליהם וזרקו אותן לעבר מסך הטלוויזיה לאות כעס ומחאה.

בעוד שחלק מהמעריצים של פליסיאנו נהנו מהגרסה השונה הזו, רבים מבוגרים יותר חשבו שזה לא מכבד את המעמד. בתקופה שבה ארה"ב התפרקה בגלל מעורבות המדינה בווייטנאם, אנשים תפסו את ביצוע ההמנון של פליסיאנו כמחאה מתריסה. פליסיאנו הסביר: "דווקא להיפך. עשיתי את זה כדי להראות את הערכתי לאמריקה על מה שהיא עשתה בשבילי. אני אוהב את המדינה הזו". הממשל אף שקל לגרש את פליסיאנו מהמדינה, אך ברור שלא יכל לעשות זאת.

המחלוקת כמעט והרגה את הקריירה המתפתחת שלו. תחנות רדיו רבות סירבו לשדר את שיריו ולהזמין את הופעותיו. "הייתי קצת בדיכאון, אם להגיד לך את האמת. התייחסו אליי כמצורע". הוא המשיך להופיע בקמפוסים, מועדוני ג'אז ופסטיבלי מוזיקה.

לפתע קרה משהו אחר: האלתור של פליסיאנו את ההמנון פתח את הדלת לחבורה של אנשים אחרים עם גרסאות משלהם: ג'ימי הנדריקס ביצע בפסטיבל וודסטוק בשנת 1969, את גירסת הגיטרה שלו ובה דווקא כן הייתה ביקורת נוקבת על מלחמת ויאטנם.

פליסיאנו. "הדבר היחיד שאני יכול להגיד על כל הגרסאות האלה של אמנים אחרים שעשו את ההמנון הוא שהם לא היו עושים את זה אם לא הייתי עושה את זה - ואני שמח שעשיתי את זה".

גם זה קרה ב-7 באוקטובר.

- בשנת 1967 דחו חברי הביטלס הצעה של מיליון דולר להופעה נוספת באיצטדיון SHEA שבניו יורק. מגיש ההצעה היה סיד ברנשטיין, שהביא לראשונה את הלהקה לארה"ב ומאז דאג אחת לכמה שנים להגיש לחבריה הצעות מפתות להתאחד תמורת סכומים מטורפים.

- בשנת 1975 קיבל ג'ון לנון אישור לא להיות מגורש מארה"ב, לפי צו של שופט בבית המשפט העליון בניו יורק. בהחלטה בת 24 העמודים, השופט הוציא אזהרה חריפה כי "בתי המשפט לא יתנו לגירוש סלקטיבי המבוסס על נימוקים פוליטיים סודיים". זה רמז על מסמכים ממשלתיים שהוגשו לבית המשפט, המצביעים על כך שממשל ניקסון החל בהליכי גירוש נגד לנון בשנת 1972 מחשש שהביטל לשעבר יופיע בארצות הברית כדי לקדם התנגדות לנשיא דאז.

- בשנת 1944 נולדה הזמרת / יוצרת הבריטית המופלאה אך הטראגית, ג'ודי סיל. היא מתה בגלל סמים בגיל 35.

- בשנת 1986 יצא סינגל חדש ללהקת פוליס ובו גירסה חדשה ללהיט DON’T STAND SO CLOSE TO ME. המטרה של השלושה הייתה להקליט כמה להיטי עבר, באופן שונה. אבל יום לפני תחילת ההקלטות שבר המתופף, סטיוארט קופלנד, את כתפו בתאונת רכיבה על סוס, כך שהוא נאלץ לתכנת את התופים עם תוכנת מחשב ולא באופן חי. הוא ובסיסט-זמר הלהקה, סטינג, רבו באולפן כי כל אחד מהם העדיף מכונת תופים אחרת. בסוף קופלנד ניצח בוויכוח אך הכריז גם שזה הקש ששבר את גב הגמל והודיע שמבחינתו אין טעם להמשיך בעבודה על הפרויקט עם שירים נוספים. האמת? אני מעדיף את הגרסה המקורית של השיר שיצא.

- בשנת 1968 נכנסה להקת הבירדס להקליט עם מפיק חדש, בוב ג'ונסטון, שלשמו נזקף קרדיט של הקלטת אמנים כמו בוב דילן, סיימון וגרפונקל וג'וני קאש. המפיק הקודם של הלהקה, גארי אושר, נכנס למריבות עם חברת התקליטים, קולומביה, ונאלץ לעזוב. חברת התקליטים שאלה את חברי הבירדס מי ברצונם שיפיק אותם. גיטריסט הלהקה, רוג'ר מגווין, ענה שברצונו לקבל את בוב דילן או ג'וני קאש. חברת התקליטים, שידעה כי שני אלו לא זמינים למשימה שכזו, הביאה את מי שהפיק אותם. אך כבר מהסשן הראשון הזה היה ברור כי ג'ונסטון הוא לא האיש האידיאלי. הוא היה רגיל לעבוד עם אמנים בעלי חזון וכושר הנהגה, תוך כדי שהוא מתרווח בכסאו באולפן ונותן להם לנווט את תהליך ההקלטה. עם הבירדס נתקל ג'ונסטון בלהקה שלא ידעה לנווט לבדה את התהליך והבין שאופי עבודתו האולפנית צריך להשתנות בהתאם.

- בשנת 1982 נידון ג'ימי פייג' לשנת מאסר על תנאי באשמת אחזקת קוקאין.

- בשנת 1949 נולד דייויד הופ, הבסיסט המקורי הנהדר של להקת קנזס. הוא פרש מהלהקה בשנות השמונים ומזה שנים הוא כומר.

- בשנת 1945 נולד קווין גודלי, המתופף המקורי של להקת עשרה סי.סי ובהמשך מפיק ויוצר סרטוני מוסיקה מוביל.

- בשנת 1968 נולד ת'ום יורק, הזמר של להקת רדיוהד.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים