top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 באפריל בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-7 באפריל (7.4) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "ברוק'נ'רול, כשאני חושב על שני הצדדים של המטבע או איך שלא תרצו לקרוא לזה, אני לא באמת חושב על אלטון ג'ון. הוא לא עולה לי בראש, איכשהו. המראה שלו ראוותני, תמיד, אבל אני לא חושב עליו כעל דמות בימתית נשית. אני לא אומר שהוא לא היה רוקר נהדר. אבל הוא לא היה כל כך נשי בעיני. בוי ג'ורג' היה פרסונה נשית במובן מסוים - התנועות שלו וכן הלאה" (מיק ג'אגר בשנת 1995)


ב-7 באפריל בשנת 1978 יצא אלבום ההופעה THE LAST WALTZ של להקת הבאנד ואורחים ידועים שלה. תמיד יש בוואלס האחרון מין אלמנט של חמוץ ומתוק כאחד. יש בו את ההנאה בהשלמה לצד העגמומיות שבסיום. כך זה בדיוק עם האירוע הזה.



הלהקה הזו, שחבריה לא היו מוכרים לחוד, תפקדה כאחת הלהקות החשובות ביותר שפעלו אז בארה"ב. מדובר בחמישה חברים שעסקו יחדיו במוזיקה ולא היה נראה שיש להם מכנה משותף חוץ מזה. הם גרו בקומונה שהיה קשה לאנשים אחרים להיכנס אליה. האופנות השתנו מהסיקסטיז לסבנטיז אך לא הצליחו לפגוע בלהקת הלהקות. עד שהוחלט כי די.


כחודשיים לפני עריכת מופע הסיום המרהיב יצאה חברת התקליטים 'אריסטה' בהצהרה, שהחתימה את נגן הבס של הלהקה, ריק דאנקו, כאמן סולו. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו מהלהקה עשה צעד שכזה. כבסיסט, הוא לא היה מהמובילים בסצנה. כשנשאלו אנשים בנוגע לבסיסטים המועדפים עליהם, שמו לא עלה ברשימה המובילה. אך יכולותיו הווקאליות המיוחדות הן שמשכו את ראש אותה חברה, קלייב דייויס, להחתימו. קולו מלא הרגש הצליח לחדור להמון נשמות ולגרום להן להזיל דמעות. דייויס ראה זאת כביצת זהב עבורו ודאנקו כבר עמל על הרכבת הרכב שילווה אותו כסולן, שכלל גם את אחיו הצעיר. דאנקו: "אני לא מעוניין להפסיק את פעילות הלהקה הידועה שלי. אנחנו נמשיך להקליט אלבום פעם בשנה, אך אנחנו קיימים כבר כ-16 שנה והגיע הזמן לבדוק גם אפיקים חדשים".


המופע של הלהקה הפך להיות מפגש מחזור מרשים ביותר של האמנים הגדולים. השנה הזו לא הייתה מהמשובחות, עד כה, של הלהקה, שסבלה מביטולי הופעות, בעיות פנימיות ואיבוד אנרגיה. כ-5,000 איש נפרדו מ-25 דולר כדי לצפות במופע אחרון זה. בשעה תשע בערב עלה לבמה האמרגן ובעל האולם, ביל גרהאם, כדי להעניק נאום פתיחה קצר. במהלכו הסביר כי המופע יצולם למען שימורו. לאחר מכן עומעמו האורות וחברי הלהקה צעדו על הבמה, לקול מחיאות כפיים נלהבות ביותר מהקהל. שש מצלמות פעלו מתחת לקו הבמה, כדי לקלוט כל תנועה. הלהקה הפגינה הופעה מרשימה ביותר, מבחינה מוזיקלית. חברי הלהקה, שמוזיקה היא הערך העליון עבורה, לא נכנעו לטריקים ויזואליים והתמקדו בווירטואוזיות נדירה בהפקת צלילים מרגשים מכלי הנגינה שברשותם.


רובי רוברטסון, בספרו האוטוביוגרפי: "כשהתקשרתי לבוב דילן כדי לספר לו על המופע, הוא שאל 'האם זה הולך להיות כמו עוד מופע פרישה של פרנק סינטרה?' אז השבתי לו שממש לא אך הלהקה חייבת לחדול מלהופיע כעת כי אנחנו נמצאים באזור סכנה ומפחדים ממה שיקרה אם נמשיך. שאר חברי הלהקה לא התלהבו להביא את סקורסזה לפרויקט. אני הייתי היחיד שהתלהב מזה. זו הייתה אחריותי האישית".

הנה כמה אנקדוטות על מה שהלך שם על הבמה ומאחוריה: כשניל יאנג עלה לבמה, התנדנד מנחירו השמאלי כדור של אבקת קוקאין שטושטש על ידי סקורסזה בעת עריכת הסרט.


בוב דילן החליט, 15 דקות לפני זמן עלייתו לבמה, שהוא לא רוצה להופיע בגלל שלא רצה להצטלם לסרט הופעה בנוסף לסרטו RENALDO AND CLARA, שיצא גם הוא בשנת 1978. דילן לא היה מעוניין ששני סרטים בהשתתפותו יתחרו זה בזה בבתי הקולנוע. רק התערבותו של המפיק ביל גרהאם (שהיה הבעלים של האולם בו נערכה ההופעה) הביאה את דילן לסגת מסירובו. התנאי של דילן היה שרק שני השירים האחרונים מהופעתו בערב הזה יצולמו. ההנהלה של להקת THE BAND גייסה יותר מדי אמנים אורחים לערב הזה ולכן חשבה להשמיט את הופעתו של מאדי ווטרס כאורח. מתופף הלהקה, ליבון הלם, שמע על כך ואיים לא להופיע אם ווטרס לא ינגן איתם. לבסוף אמן הבלוז הידוע אכן עלה לנגן. אחד הרגעים היפים בסרט הוא כשאריק קלפטון מתחיל לנגן סולו גיטרה, בשיר FURTHER ON UP THE ROAD, ורצועת הגיטרה שלו נשמטת לפתע. רוברטסון, שקלט במהירות הברק את שהתרחש, לקח על עצמו להמשיך מיד את הסולו.

רוק אנד רול במיטבו!


רוברטסון: "כמה ימים לפני המופע השתכנתי במלון MIYAKO שבסן פרנסיסקו. בסוויטה שלי הייתה אמבטיה יפנית באמצע הסלון אבל הכי אהבתי שם את הפינה המיוחדת שנתנה לי השראה לכתוב מוזיקה. מאד קיוויתי לסיים לכתוב שם, לקראת המופע, שני קטעים שהתחלתי להלחין; EVANGELINE ו- THE LAST WALTZ THEME. קיוויתי שלא אפריע לשאר האורחים בנגינתי. לקראת המופע החלטתי לצבוע את גיטרת הפנדר סטראטוקסטר שלי (משנת 1959) בצבע ברונזה, ממש כמו שצובעים נעלי תינוקות. לא לקחתי בחשבון שזה יוסיף משקל לגיטרה אבל זה נראה נהדר. החלטנו לערוך חזרות עם כל האורחים של המופע שלנו, ברגע שהם מגיעים לעיר. אבל הבמה הייתה תפוסה להקמת תפאורה, תאורה ובדיקת המצלמות. אז כתוכנית חלופית, ערכנו חזרות בשני בתי מלון שבעיר. הלכתי לבדוק את התפתחות הקמת התפאורה ונדהמתי לראות שסקורסזה ממש בנה שם עיר על הבמה. זה היה אחד הדברים היפים ביותר שראיתי עד אז על במת רוק'נ'רול. ואן מוריסון הגיע היישר למופע עצמו ולכן נאלצנו ללמוד את השיר שלו, CARAVAN, בלעדיו. כשניל יאג שר את HELPLESS, הייתה זו ג'וני מיטשל ששרה קולות רקע מאחורי וילון. זאת כי היא הייתה אמורה לעלות בהמשך המופע ולא רצינו לגלות אותה לפני כן לקהל".


מי שחשב כי המופע היה רציף - ובכן, לאחר שעה ממנו נערכה הפסקה. הנגנים ירדו מהבמה ואליה עלו כמה משוררים מקומיים כדי להקריא את יצירותיהם. רוברטסון: "לפתע, במהלך ההפסקה, אני רואה את רון ווד ואת רינגו סטאר בחדר ההלבשה. חשבתי לעצמי שזה מטורף לא לשתפם, אז ביקשתי מהם לעלות בסיום המופע. כשסיימנו לנגן, קדנו קידה ובעיניי סרקתי את הקהל ולאחר מכן הבטתי בחבריי ללהקה. זה לא יכול להיות הסוף. מה שיש לנו לא ימות לעולם. כולנו נופפנו לשלום לקהל. ניגשתי למיקרופון ועם מעט כוח שעוד נשאר לי אמרתי 'לילה טוב ולהתראות'... האורחים שלנו לא נרגעו מהמופע והיו חייבים לנגן עוד, אז ערכנו למחרת כמה ג'אמים בחדרי מלון. אבל אני לא יכולתי לנגן יותר, אז פשוט התיישבתי על הרצפה והבטתי במה שקורה מסביבי. הייתי חייב להתאושש מההישג האדיר שלנו מאתמול. אני לא יודע אם אי פעם חשתי גאה בלהקה שלנו כמו באותו יום".



ה-7 באפריל בשנת 1962 היה יום משמעותי ביותר בהרכבת הרולינג סטונס.



ביום זה פגשו מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס בפעם הראשונה את בריאן ג'ונס. זה קרה במועדון ג'אז בשם EALING. בריאן ג'ונס ניגן בגיטרה לצד הזמר פי.פי בונד (שהיה למעשה פול ג'ונס, בהמשך הזמר של להקת מנפרד מאן). הם מבצעים על הבמה קטעי בלוז של מאדי ווטרס ואלמור ג'יימס. ג'ונס, שהיה אובססיבי על אלמור ג'יימס, החליט לקרוא לעצמו בשם אלמו לואיס.


קית' ריצ'רדס: "ברגע שראיתי את בריאן ג'ונס מנגן שם, אמרתי 'מה לעזאזל?... הוא מנגן עם סלייד בגיטרה שלו!'. הפסנתרן בהופעה הזו היה איאן סטיוארט, בהמשך ממקימי הסטונס שיהפוך להיות העוזר המסור של חברי הלהקה.


ב-7 באפריל בשנת 1975 פרש הגיטריסט ריצ'י בלאקמור מלהקת דיפ פרפל, אחרי הופעה בפריס.



זו לא הייתה הפעם הראשונה בה בלאקמור רצה לפרוש מהלהקה. בסוף שנת 1971 הוא רצה להקים הרכב חדש עם המתופף של דיפ פרפל, איאן פייס, ועם הזמר / בסיסט של להקת THIN LIZZY, פיל ליינוט. בלאקמור אף חשב לקרוא לטריו הזה בשם BABY FACE. השלישיה הזו לא הצליחה להתרומם והוא חזר אז לסגולים.


בלאקמור לא היה מרוצה, החל משנת 1974, מהדרך המוזיקלית בה הלכה הלהקה. הוא כבר הכיר אז את הזמר, רוני ג'יימס דיו, וידע שברצונו לעשות עמו להקה חדשה. הוא הגיש את התפטרותו להנהלת דיפ פרפל והבטיח לקיים את ההופעות שנותרו, כשההופעה הזו בפריס היא האחרונה מהן.


זו הפעם האחרונה בה בלאקמור יופיע עם הרכב זה של דיפ פרפל, שרבים מכנים MARK III, ובו הזמר דייויד קוברדייל, הבסיסט / זמר גלן יוז, האורגניסט ג'ון לורד והמתופף איאן פייס. בסוף ההופעה נפרד קוברדייל מהקהל כך: "אנו מקוים לראותכם שוב מתישהו, בצורה כלשהי". על הבמה כבר היה זה בלאקמור שחשב קדימה וכשהוא ירד ממנה, הוא לא הסתכל לאחור.


בלאקמור סיים באותו לילה שבע שנים של חברות בדיפ פרפל. ארבעת הנותרים החליטו להמשיך בלעדיו.


ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616459



ב-7 באפריל בשנת 1971 יצא אלבום ההופעה הכפול של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג שנקרא FOUR (4) WAY STREET.



"אנחנו ממש גאים בזה - אנחנו אוהבים את האלבום הזה יותר מהאחרים שעשינו" (ניל יאנג, 1971)

"חשבתי שהאלבום הזה נוראי. כולנו חשבנו זאת". (סטיבן סטילס, 1974)


עם תחילתה של שנת 1971 התרוצצו השמועות כי הרביעיה הסנסציונית עם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג עומדת להתאחד, לאחר פירוקה המהיר. הדיבור בדבר איחוד החל לבעור עוד יותר עם יציאת אלבום זה, שהורכב מהקלטות של כמה הופעות שנערכו בשנת 1970. נאש וסטילס היו השניים שעבדו קשה להרכבת הפרויקט הזה, אך לרוב הם לא היו יחדיו באותו הזמן. כל אחד מהם עסק בפרויקטים אחרים והגיע רק כשנוצר לו זמן פנוי לכך. לרוב הם לא היו מסונכרנים לעבודה יחדיו.


טכנאי האולפן, שעבד עמם, סיפר: "זה היה פרויקט מתיש. אני הוא זה שהיה צריך לוודא שיש איזון בין כל הארבעה באלבום הזה. אני חושב שסיימתי את עריכתו כעשרים פעמים לפני שכל הארבעה נתנו את אישורם להוצאתו". התקליט יצא ומאז נשמעו קולות של חרטה מצד השמות שנושאים אותו.


סטיבן סטילס: "האלבום הזה לא יצא כמו שצריך כי היינו גאים מדי בעצמנו מכדי להיכנס לאולפן ולבצע תיקונים והעלאות. אני בעד לתקן באלבומי הופעות תפקידי שירה אם צריך. אין לי בעיה לרמות קצת בעניין, כדי לשמר אווירה מחשמלת. את הנעשה אין להשיב וברור לי שאנחנו מזייפים שם בקולותינו. אבל קרוסבי ניצב אז ואמר לי שאין סיכוי שהוא יבוא לאולפן כדי לתקן שירה כי מבחינתו הכל חייב להיות טהור. מבחינתי זה תקליט רע".


מה שהאלבום הזה מציג לקהל, מעבר לזיופים פה ושם - כפי שסטילס תיאר, זה מבנה המופע שהארבעה הציגו לקהל. בתחילה כמה קטעים אקוסטיים, לאחר מכן כמה קטעי סולו או דואטים, שפינו את מקומם למצגת חשמלית ומחשמלת. ולבסוף - חוזרים לפורמט האקוסטי.


המוצר הזה נמכר כלחמניות טריות ביותר לקהל, שהיה אז רעב לכל דבר שנשא את שם הסופרגרופ הזה, שכבר חדל מלהופיע. ניל יאנג כבר המשיך אז בדרכו, עם הצלחת AFTER THE GOLDRUSH. קרוסבי היה עסוק בהכנת סרט בשם FAMILY וסטילס היה עסוק בהקלטת אלבום הסולו השני שלו ועבד עם כל אדם שנקרה בדרכו - חוץ מהקולגות שלו להרכב זה. מה שהופך את שם התקליט הזה לכותרת מדויקת ביותר של התקופה בה יצא לאור.


גרהאם נאש בספרו האוטוביוגרפי: "עשינו הרבה דברים מדהימים במוזיקה בתקופה הקצרה הזו והחלטנו לשחרר את המיטב ממנה באלבום חי. הרווחנו סכום מדהים של 50,000 דולר ללילה ישבנו בראש המצעדים אבל אפילו עם כל זה, לא יכולנו להציל את עצמנו מהרס עצמי. האלבום זכה לביקורות בינוניות בעיקר. אף אחד מאיתנו לא היה מרוצה מאיך שזה נשמע: ספונטני ואותנטי, כלומר מדי פעם לא מכוון. סטיבן לחץ עלינו לתקן את הטעויות, בטענה שהאלבום עדיין יהיה חי כל עוד נשמור על התחושה החיה. אבל קרוסבי וניל התווכחו כל הזמן. זה היה צריך להיות טהור - והם ניצחו. למרות שהוא מכר מיליוני עותקים, האלבום לא בישר טובות לעתיד לטווח הארוך שלנו יחד. עם כל אחד מאיתנו בדרכו שלו, שמועות עפו לכל עבר: לא דיברנו אחד עם השני, זה היה הסוף של CSN, הסוף של CSNY, הסוף של התמימות, הסוף".


עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו: "בניגוד לבוטלגים המחרידים שיצאו פה ושם ללהקה הזו - האלבום החדש דווקא מפתיע וטוב. למה? כי הארבעה מצליחים לשיר פה מבלי לזייף. מה שתמיד הלך נגד הלהקה הזו בהופעות הוא הניסיון לשמר על הבמה את ההרמוניות הווקאליות המהודקות שבאלבומיה. הדבר יצר לרוב זיופים לא נעימים. בתקליט ההופעה הזה חסכו מאיתנו הרבה אי נעימויות עם הכללת קטעי סולו רבים. זו גם ההזדמנות להקשיב לקרב הגיטרות החשמליות הנפלא של יאנג וסטילס, נגני הליווי החדשים יחסית, המתופף ג'וני ברבאטה והבסיסט פאזי סמואלס, מנגנים היטב אך חסרים את הניצוץ. הדבר מבליט את המגבלה של ארבעת המובילים יחדיו, שנראה כי, לשם שינוי, הם לא עומדים פה זה בדרכו של האחר וכך כנראה הופכים את התקליט הזה לטוב שלהם יחדיו עד כה".


ב-7 באפריל בשנת 1978 יצא באנגליה תקליטון חדש לשלישיה חדשה. שם השלישיה הוא פוליס ושם השיר הוא ROXANNE.



רדיו בי.בי.סי מיהר להחרימו מהשמעה (בגלל תוכנו שמדבר על יחסים עם פרוצה) ובכך מנע את הצלחתו המיידית. רק כשנה לאחר מכן, כשפוליס הופיעה בארה"ב, תפס השיר ובענק.


השיר הזה עוסק בגבר שמתאהב בפרוצה, אומר לה שמגיע לה יותר טוב בחייה ושהיא צריכה למצוא מקצוע הגון יותר. סטינג, הזמר ובסיסט הלהקה, קיבל את הרעיון לכתיבת השיר לאחר שטייל ברובע החלונות האדומים של פריז כשהלהקה הייתה שם כדי לנגן במועדון שנקרא THE NASHVILLE. שם ראה את הפרוצות המזמינות ודמיין איך זה יהיה להתאהב באחת מהן. הוא בחר בשם רוקסן כי יש מאחוריו היסטוריה עשירה; רוקסן הייתה אשתו של אלכסנדר הגדול וחברתו של סיראנו דה ברז'רק.


זה היה השיר המשמעותי הראשון שיצא מפוליס, שנאבקה באותה תקופה לקבל הכרה. שנה קודם לכן, חבריה הוציאו את הסינגל FALL OUT, בלייבל עצמאי בבעלות, מיילס קופלנד, אחיו של המתופף סטיוארט קופלנד. התקליטון הזה היה פלופ רציני והלהקה הרגישה לחץ גדול לייצר משהו שירחיק אותה מהשפל.


כשהגיעה לאולפני SURREY SOUND, מחוץ ללונדון, בינואר 1978, זה היה עם גיטריסט חדש, אנדי סאמרס, כשהחבר המקורי הנרי פדובאני פרש מהלהקה. הם הקליטו את "רוקסן" עם המפיק נייג'ל גריי, שהיה בעל האולפן. סטינג אהב את השיר אבל לא חשב שהוא יהיה להיט, מכיוון שהוא היה הרבה יותר מהורהר מהחומרים האחרים שלהם. מיילס קופלנד חשב אחרת - הוא התרשם הרבה יותר מ"רוקסן" מאשר מכל דבר אחר שהוקלט באותם סשנים, והתעקש שזה יהיה הסינגל.


ב-7 באפריל בשנת 1981 ספגה להקת המי עוד טלטלה עם מותו של קיט לאמברט, האיש שהפך אותה לאחת הגדולות בעולם הרוק.



לאמברט בן ה-45 נפגע בראשו כשנפל במדרגות בבית אמו בבלומסברי וניסיונות להחיותו עלו בתוהו. מנהל להקת המי הנוכחי, ביל קורבישלי, אמר שלדעתו המשפחה בחרה לנתק את מכשיר ההחייאה.


היה זה לאמברט שגילה את להקת המי מיד לאחר שהוציאה תקליטון ראשון, I AM THE FACE, ועדיין תחת שמה הקודם, "המספרים הגבוהים". הוא עבד ישירות עם הלהקה עד הפקת הסרט 'טומי' ומנהיג הלהקה, פיט טאונסנד, אמר שהחדשות על מותו זעזעו אותו. טאונסנד ניסה להתחיל לעבוד עם לאמברט, באותו זמן, בכתיבת ספר על הלהקה.


זאת לאחר כמה שנים בהן נפרדו השניים, כי טאונסנד לא יכל יותר לעמוד מול ההתמכרות לסמים של המנטור הזה שלו. "קיט היה חבר טוב מהזמנים ההם ורבים יתגעגעו אליו", אמר טאונסנד לתקשורת.


ב-7 באפריל בשנת 1973 סיים פרנק זאפה הופעה באולם CIRCLE STAR בפניקס אריזונה, כשנודע לו כי אמו גילתה את אביו, פרנסיס, במיטתם וללא רוח חיים לאחר שחטף התקף לב.



שבועיים וחצי של הופעות בוטלו מיד לאחר מכן, כדי לאפשר לזאפה לטוס להלוויה ולסידורים שמסביב.

זאפה לא נהג לראות את הוריו באופן קבוע. הוא הזמין אותם כמה פעמים להופעותיו, אך אמו הגיעה, שמעה את הגסויות המילוליות והחליטה שלא להגיע יותר. זאפה בקושי הזכיר את אביו בראיונות עמו. היחסים ביניהם היו קרירים.


ב-7 באפריל בשנת 1969 יצא תקליטו השני של לאונרד כהן, SONGS FROM A ROOM.



למרות ההבטחה הגדולה, התקליט הזה לא הצליח להעפיל למקום גבוה במצעד הבילבורד האמריקני. באנגליה המצב היה שונה והתקליט התמקם שם במצעד המכירות במקום השני. ברקורד מירור הבריטי נכתב בביקורת על השיר הראשון בתקליט, BIRD ON A WIRE: "יש פה את העיבוד המעולה הרגיל שעוטף את הקול הכואב. זה כה יפה שאני חייב להודות שבכיתי כששמעתי את זה".


לאונרד כהן: "התחלתי לכתוב את השיר ביוון, כי לא היו חוטי חשמל באי בו גרתי זמן מסוים ושמו HYDRA. לא היו עמודי טלפון ולא היו טלפונים. לא היה שם חשמל, כשבשלב מסוים הם הכניסו את עמודי הטלפון האלו, כיום לא הייתם מבחינים בהם, אבל כשהם הועלו לראשונה, זה היה כל מה שעשיתי - לבהות דרך החלון בחוטי הטלפון האלו ולחשוב איך הציוויליזציה תפסה אותי בכל זאת ושלא אוכל להימלט. לא אוכל לחיות את חיי המאה ה-11 שחשבתי שמצאתי לעצמי. אז זו הייתה ההתחלה של השיר. ואז, כמובן, שמתי לב שציפורים מגיעות לחוטים וכך התחיל השיר הזה. 'כמו שיכור במקהלת חצות', זה גם דבר שמוגדר על האי בו גרתי. איפה שהשתיינים, כולל אני, היו עולים במדרגות. הייתה סובלנות רבה בקרב התושבים לכך מכיוון שזה יכול להיות באמצע הלילה. הייתם רואים שלושה בחורים עם זרועותיהם זה על זה, מועדים במדרגות ושרים בקול. אז התמונה הזו הגיעה מהאי: 'כמו שיכור במקהלת חצות'...".


כהן התקשה להקליט את השיר, שכן מעולם לא נשמעה בו כנות שלמה. כהוא נכנס לדיכאון מזה, ויתר וחזר לחדר המלון שלו. רק ארבעה ימים לפני סשן ההקלטות האחרון שנקבע, הוא השיג את מה שרצה. הוא ביקש מכולם, פרט לאנשים חיוניים, כולל המפיק בוב ג'ונסון, לעזוב את האולפן. "פשוט ידעתי שבאותו הרגע משהו עומד להתרחש", אמר כהן. "פשוט עשיתי את הקול לפני שהתחלתי את הגיטרה ושמעתי את עצמי שר את המשפט הראשון הזה, 'כמו ציפור...', וידעתי שהשיר יהיה אמיתי וחדש. הקשבתי לעצמי שר, וזה היה הפתעה עבורי. אז שמעתי את התשובה וידעתי שהיא נכונה". המפיק היה דייויד קרוסבי שניאות לעשות זאת לפי בקשתה של ג'וני מיטשל, שגם אותה הפיק והיה איתה ברומן. עבור קרוסבי היה זה ניסיון לא נעים להפיק את כהן, כי הוא לא ידע אז כיצד באמת להפיק אותו כראוי. הגרסה בהפקתו יצאה שנים לאחר מכן, כקטע בונוס ברימסטר הדיגיטלי של האלבום.


אז מה נכתב על התקליט בביקורות מזמן אמת? ובכן...

בעיתון EYE נכתב כך: "אחד מפריטי האספנות החמים ביותר כיום הוא ערכת השיווק שחברת התקליטים קולומביה עשתה לאלבום הזה. יש בה קופסה קטנה חומה שמכילה דברים שנמצאו בכיסיו של לאונרד; חתיכת מגנט, נר וודו בדמות מדונה שחורה, רפרודוקציות של פואמות בכתב ידו וכמה תמונות אישיות".


ברולינג סטון נכתב: "לא צריך הרבה הקשבה פה כדי לקבוע בוודאות שהבחור לא יודע לשיר. נקודה. ועדיין, התקליט הזה גודל עליכם. ואם תתנו לזה צ'אנס, תגלו שיש לו מה להציע. אבל לא תואשמו אם לא תמצאו את הזמן לזה. הקול של לאונרד מונוטוני. הוא פשוט מותח צליל אחד, למעלה ולמטה, באופן כרומטי. לרוב הוא לא ברור בשירתו וכשהוא מצליח לתת בהירות, אז הוא הופך משעמם. כשהוא לא ברור אז הוא מעצבן. המילים שלו הופכות משמעותיות ברגע שאתם קולטים שהוא שופך פה את סיפור חייו. זה כואב לשמוע את זה".

קחו, למשל, את השיר שמסיים את צדו הראשון של התקליט - SEEMS SO LONG AGO, NANCY. מסתבר שאותה ננסי הייתה דודתו של כהן שהתאבדה ביריית אקדח בשנת 1965, בגיל 22. היא בילתה שנים בבתי משוגעים ובגיל 20 ילדה תינוק אך אולצה על ידי משפחתה למסור אותו מיד לאימוץ.


בעיתון CIRCUS נכתב: "זה התקליט הטוב ביותר ששמענו מזה זמן רב. המילים של כהן בלתי נשכחות ושירתו ממש השתפרה. מפיק התקליט, בוב ג'ונסטון, עשה עבודה מצוינת".

מנקודת מבט כללית, כהן לא עושה כאן צעדים גדולים קדימה. אם נדמה לכם שתקליט הבכורה שלו הוא דלילה ו"חסכוני, הרי שהתקליט השני הזה נשמע כמו שיא המינימליזם. זה כנראה קשור לחילופי המפיקים. בוב ג'ונסטון לקח הרבה מהתזמור ושם אותו בצד, כמו גם את הקול הנשי המלווה שנשמע פה רק בשיר THE PARTISAN.


הטקסטים נוטים להסתבך ומתריסים עוד יותר מאשר בפעם הקודמת, עם מעט מאוד שירי אהבה כשאת מקומם תופסות פרשנויות חברתיות עם מסרים אנטי מלחמתיים.


ברור למדי שכהן הגביל את עצמו במודע, מרגע זה, למחנה מעריצים מוגבל, כי גורם החידוש נשחק והמוזיקה שלו לא באה להתחנף. אנשים שהתאהבו בסוזאן ובמריאן התקשו להזדהות עם האמן וכמו הרבה מקרים אחרים, גם התקליט הזה, שנחשב בעייתי בזמנו, הפך לקלאסיקה עם השנים.


פינת על החיים ועל המוות - 7 באפריל.



- בשנת 1950 נולד סטיב אליס, הזמר של להקת הפופ LOVE AFFAIR (זו שהיה לה גם את הלהיט EVERLASTING LOVE).


- בשנת 2013 מת מפיק התקליטים הידוע אנדי ג'ונס, שעבד עם כוכבים גדולים כמו הרולינג סטונס, לד זפלין ועוד. אנדי היה אחיו של מפיק מוסיקה אגדי אחר בשם גלין ג'ונס.


- בשנת 1946 נולד ביל קראוצמן, המתופף של להקת הגרייטפול דד.


- בשנת 1938 נולד המתופף של ג'פרסון איירפליין, ספנסר דריידן, שניגן ברוב האלבומים הידועים של הלהקה עד שנת 1969. הוא מת בשנת 2005. מתופף נוסף שנולד בתאריך זה, בשנת 1948, הוא דאלאס טיילור, שניגן עם אמנים רבים בסיקסטיז ובסבנטיז. ביניהם ואן מוריסון וגם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. הוא מת בשנת 2015. גם המתופף ברוס גארי מלהקת THE KNACK (זו עם הלהיט MY SHARONA) נולד ביום זה בשנת 1951. הוא מת בשנת 2006.


- בשנת 1978 יצא אלבום הבכורה של הזמר פרינס ושמו FOR YOU. עוד נשמע דברים גדולים מהנסיך הזה!


- בשנת 1949 נולד ג'ון אוטס, מהצמד הול ואוטס.


- בשנת 1943 נולד הגיטריסט הבריטי מיק אברהמס, שהקים ביחד עם איאן אנדרסון את ג'ת'רו טול. אברהמס פרש מהלהקה אחרי אלבום אחד והקים להקה משלו בשם BLODWYN PIG.


- בשנת 1920 נולד ראבי שנקאר, נגן הסיטאר האגדי ומאסטר המוזיקה ההודית השפיע רבות על רבים, ביניהם גם אחד ושמו ג'ורג' האריסון מהביטלס. הוא מת בשנת 2013.


- בשנת 1951 נולדה הזמרת ג'ניס איאן.


ב-7 באפריל בשנת 1969 יצא תקליטה השני והנפלא של להקת NAZZ, שנקרא NAZZ NAZZ והציב את שמו של טוד ראנדגרן ככישרון שכדאי מאד לשים לב אליו.



זה הוא אלבומה השני של הלהקה הזו, שהוקמה בפילדלפיה אך חבריה חשו כי האלבום הזה חייב להיות מוקלט באנגליה. ולא סתם באנגליה - אלא בלונדון! מרכז העניינים! אבל נסיון להקליט באולפני 'טריידנט' (בגלל שהביטלס הקליטו שם את היי ג'וד) הפך את ריגוש הלהקה לתיסכול, כשאיגוד המוזיקאים הבריטי נכנס לסיפור ועצר את התהליך. זאת כי מנהל הלהקה רשם אותה כ'להקה אינסטרומנטלית' בעוד שבפועל היה ברור שחבריה גם פוצחים בשירה באולפן.


ראנדגרן: "אולפני טריידנט היו חדשים אז ומאד התרגשנו להגיע לשם כדי להקליט. הצלחנו להקליט שם לילה אחד לפני שאיגוד המוזיקאים תפס אותנו. זה היה מצב מחורבן שגרם לנו לחזור בחזרה ללוס אנג'לס ולהקליט שם באולפני ID. הדבר החיובי היחיד שהיה לנו באותם ימים בלונדון הוא שהצלחנו לקנות לעצמנו בגדים אופנתיים ברחוב קארנבי".


כשארבעת חברי הלהקה נכנסו לאולפן בלוס אנג'לס, כדי להמשיך את עבודתם, ניצב מולם טכנאי הקלטה, שהפך ליד ימינו של ראנדגרן מאותו רגע למשך מספר שנים. זה היה ג'יימס לאו, שלפני כן תיפקד כזמר המוביל בלהקה הפסיכדלית והמשגעת, ELECTRIC PRUNES. לאו, שהיה מוזיקאי, ידע לנווט את רצונותיו מרחיקי הלכת של ראנדגרן באולפן.


לאו: "טוד הזהיר אותי כבר מלכתחילה שהעבודה על התקליט הזה תדרוש ממני המון שעות עבודה ליליות". ראנדגרן הפך להיות חוד החנית של הלהקה. בעוד ששלושת האחרים השתכנו בחדר אחד בבית מלון, הוא התגורר בדירה אחרת ובה כתב את המוזיקה.


המוזה המוזיקלית שלו הגיעה מהיוצרת / פסנתרנית / זמרת, לורה נירו, אותה העריץ מאד. אבל הסגנון המוזיקלי הזה לא מצא חן בעיני זמר הלהקה (והקלידן שבה), רוברט 'סטוקי' אנטוני ולא פעם פרץ ריב קשה ביניהם בגלל זה.


לאו: "טוד היה טוטאלי בהכנת התקליט הזה. הוא היה מתוסכל מאד משאר חבריו ללהקה כי הוא ניצב צעד אחד לפניהם בכל דבר. אני הבנתי מיד שמולי עומד כישרון מיוחד. הוא ידע לנגן בכל דבר. עד כדי כך שהיה יכול לקחת לידיו סקסופון וללמוד לנגן בו תוך עשר דקות. ראיתי אותו לא פעם מתאפק מלקחת את כלי הנגינה של חבריו ולנגן בהם בעצמו בהקלטות, במקום לטרוח ולהסביר להם מה לעשות. אותו דבר היה מבחינת תפקידי השירה".


השם המקורי שהוצע לתקליט זה היה FUNGO BAT וזה היה אמור להיות אלבום כפול. לכולם היה ברור אז שזה יהיה המאסטרפיס של הלהקה או חבל התליה שלה, כשאין אפשרות ביניים. ראנדגרן נהנה למתוח את מגבלות האולפן עד למקסימום האפשרי ואף מעבר לו. הוא ראה בתהליך הכנת התקליט כשעשוע במגרש משחקים.


עם סיום ההקלטות בלוס אנג'לס עברו חברי הלהקה לניו יורק, כדי להקליט שם תוספות אחרונות. ראנדגרן, שהיה חסר ידע בתיאוריית התזמור, נטל לידיו את משימת העיבודים לתזמורת, מול עיניו המשתאות של ג'יימס לאו. זה בא לידי ביטוי בקטע הארוך שחותם את התקליט, שנקרא A BEAUTIFUL SONG.

לאו: "לילה אחד, לפני שניגשנו להקליט את כלי המיתר והנשיפה בשיר הזה, שאלתי את טוד מה ינוגן שם. הוא ענה לי שאינו יודע ולכן ילך עכשיו לביתו כדי לכתוב את כל התפקידים. הוא קנה ספר של תאוריית התזמור ועמו ניגש למשימה. למחרת כבר הגיע עם תפקידים כתובים. נותרתי בהלם".


חברי התזמורת שהגיעו לבצע את עבודתם נדהמו / נחרדו מהדפים שהוצבו מולם. היו בהם שבירות חוקי תזמור למכביר. אבל כל ההתמרמרות נפסקה כשהם ניגנו את מה שנכתב והבינו שיש פה דבר מיוחד שנכתב על ידי בחור שלא מאמין בפחד.


אבל למרות שלראנדגרן לא היו מגבלות משלו, חברת התקליטים באה והגבילה את כל הפרויקט לתקליט בודד. הוא התבאס עוד יותר כשגילה ששלושת חבריו ללהקה אישרו את ההחלטה הזו וחש כי הם בגדו בו. הקרע היה בלתי נמנע. הוא מאס בהם והם מאסו חזרה בדיקטטורה שלו. ימי הלהקה היו ספורים והתקליט שיצא הפך למאסטרפיס ולחבל תליה בו זמנית.


בעיתון CHANGES האמריקני נכתב עליו, ביוני 1969: "ברגע שתוציאו את התקליט הזה מעטיפתו, הוויניל בצבע האדמדם מכריז שמשהו שונה הולך להישמע פה. ואכן זה בדיוק כך. צליל ההפקה בוקע מיד כדבר מיוחד. השירים זורמים זה אחר זה עם אפקטים מרהיבים. הלהקה הזו מרשימה ווקאלית ובנגינה. הכי חשוב, זה הצליל שלה. זה צליל רענן, מקורי ומוצק".


בשנת 2006 יצא לאור דיסק כפול שאיגד את התקליט הזה עם כל שאר הסשנים שהוקלטו ולא יצאו כאלבום כפול. כמו כן נכללו בו שירים שמצאו את מקומם בתקליט השלישי של הלהקה, NAZZ III, שהיה מין אסופת קטעים ולא יצירה של להקה. הדיסק הכפול הזה מומלץ על ידי בחום לוהט.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Комментарии


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page