כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-7 בדצמבר (7.12) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני כותב בראש. אני שומע הכל בראש. אני חושב קודם במונחים של טקסטורות וצלילים. לקח לי כל השנים האלה להבין שאני לא נכנס לכתיבת יצירה מוזיקלית עד שהיא נשמעת לי בראש. כשאני מעלה את הצלילים האלה בטייפ, אני מתחיל לסדר אותם מחדש לאיזשהו דפוס הרמוני. ברגע שיש לי את התבנית ההרמונית, אני מאלתר עליה. אולי אלך לגיטרה כדי להבין טכנית באיזה סולם אני נמצא. כשהכל בסדר, זה יוצא מוזיקלי. אם משהו אחר כבוי עם ההרמוניה או הסולמות, אז אולי הנחת היסוד כבויה. או שאני מכניס מנגינה לא מתאימה, או שלא בניתי את הטקסטורות שלי כמו שצריך... בכל פעם שעשיתי תקליט שלא היה תקליט טוב, בדרך כלל יש בו הרבה שקרים. אני חושב שמשהו לא בסדר בו, אבל אז אני מקבל מידע מוטעה. אנשים אחרים שאני מאמין בדעותיהם אומרים שזה טוב. ובגלל שאני לא יודע איך לפתור את הבעיה, אני ממשיך ואז אני מגלה כשהבחור ברחוב אומר, 'שמע, זה רע'... הרבה מכתיבת השירים שלי היא אינסטינקט שאני לא יכול להסביר. אני לא יכול להגיד לאף אחד למה זה מגיע. זה פשוט מגיע... כשעבדתי על 'גרייסלנד', חשבתי, 'אם אני לא אעשה את זה מעניין, אני לא אגרום לדור שלי לשים לב'. הם לא שמים לב יותר לתקליטים. הם היו בנקודה מסוימת, בוודאי בתקופה של 'גשר על מים סוערים', אבל הם כבר לא מסתכלים על תקליטים כדי שיאירו את חייהם. אז חשבתי, 'אם אני לא אהפוך את התקליט הזה למעניין, אף אחד לא יקשיב לו'... מבין האנשים שאני מכיר, אף אחד לא אומר, 'אני לא יכול לחכות לאלבום הבא של זה או ההוא'. פעם אנשים לא יכלו לחכות לאלבום הבא של הביטלס, או לאלבום הבא של הסטונס. אז עם 'גרייסלנד' חשבתי, 'זה באמת זה. אם אני לא אעשה את זה באמת מעניין, אז, טוב, אולי זה ימכור חצי מיליון אלבומים, אבל לא תהיה לי שום השפעה על החשיבה" (פול סיימון)
ב-7 בדצמבר בשנת 1967 הגיע זמר הנשמה, אוטיס רדינג, לאולפן שהכיר כבר כה טוב (STAX) כשבאמתחתו "שיר המיליונים", לטענתו.
בחדר הבקרה הוא שר את המלודיה של DOCK OF THE BAY למפיק הבית והגיטריסט, סטיב קרופר, שהציע לו לכתוב מילים על ניסיונו האישי. אז צצו משפטים כמו "עזבתי את ביתי בג'ורג'יה / ונסעתי לכיוון המפרץ של סן פרנסיסקו / אין לי בשביל מה לחיות / כנראה שום דבר לא יקרה בדרכי". מספיק מילים נכתבו להקלטה וביחד עם רדינג ניגנו קרופר ושאר חברי להקת הבית, בוקר טי והאם ג'יז.
רדינג שר את הבתים והמעברים, כשהוא גם שורק במקום בו טרם הספיק לכתוב מילים, בידיעה שהמשימה תושלם בהמשך. כלי הנשיפה נוספו להקלטה ביום שלמחרת ורדינג, שהתכונן לקראת סיבוב הופעות, קפץ לבקר וצפה בתהליך ההקלטה. טכנאי ההקלטה, רון קאפון: "בידו היו המבורגר ומיץ תפוזים. הוא אמר לכולם להתראות ויצא עם הבטחה שיחזור".
רדינג יצא לטיסה להופעה וזה היה יומו האחרון בחיים...
ב-7 בדצמבר בשנת 2016 מת גרג לייק, הבסיסט והזמר בלהקות קינג קרימזון ואמרסון, לייק ופאלמר. בן 69 במותו מסרטן.
אז כדי לציין את מותו ואת זה שחג המולד מתקרב, הנה פרטים שאספתי על הלהיט שלו, I BELIEVE IN FATHER CHRISTMAS, שהוקלט בשנת 1974 וחיכה עד שיצא לאור בנובמבר 1975, כשאת מילותיו כתב פיט סינפילד (שהיה עם לייק לפני כן בקינג קרימזון).
לייק: "עבורי כילד, חג המולד היה הדימוי החזותי של שלום עלי אדמות ורצון טוב בין אנשים. זה היה סמל הנדיבות וההרגשה הטובה וכל הדברים האלה. זה מה שלדעתי חג המולד הוא כל העניין".
סוף השיר בא עם ציטוט מלחן היצירה LIEUTENANT KIJE SUITE מאת סרגיי פרוקופייב. היה זה קית' אמרסון שבא עם הרעיון לזה בעת שלייק עבד על השיר איתו ועם קארל פאלמר. אמרסון ביצע את היצירה הזו עוד כשהיה בלהקת הנייס.
"כתבתי את זה בביתי במערב לונדון", סיפר לייק שנים לאחר מכן. "כיוונתי את המיתר התחתון של הגיטרה שלי ממי לרה וקיבלתי את תפקיד הגיטרה ששומעים בתקליטון. לא ידעתי על מה אכתוב את השיר ויצאתי לנסוע יום אחד כשהלחן שיצרתי מתנגן בראשי. פתאום עלה בדעתי שהמנגינה של JINGLE BELLS מתאימה לזה וחשבתי, 'אה ... מעניין אם זה יכול להיות שיר על חג המולד! אז פניתי לפיט סינפילד והמשכנו משם".
סינפילד: "חלק מהשיר התבסס על דבר ממשי שקרה בחיי כשהייתי בן שמונה, וירדתי למטה לראות את עץ חג המולד הנפלא הזה שאמי עשתה. הייתי הילד הקטן ההוא ואז זה עובר משם לדבר רחב יותר, על איך שוטפים את המוח של אנשים כדי לקבל משהו. אז חשבתי, 'זה נהיה קצת מדכא. מוטב שיהיה לי בית מלא תקווה ושיהיה עליז בסוף'. אז סובבתי את כל העניין, עם השורה האחרונה, 'חג המולד שאתה מקבל, מגיע לך', שהיה קריצה על המשפט 'הממשלה שאתה מקבל, מגיעה לך'. לא בהכרח הסברתי את כל הפוליטיקה או את המחשבות שמאחוריה. זה לא משהו אנטי דתי. אני מניח שזה דבר הומניסטי. זה בטח לא שיר חג מולד שבוקע מפיו של אתאיסט, כמו שחלק אמרו".
לייק: "זה מזעזע אותי לשמוע כשאנשים אומרים שזה לא נכון פוליטית לדבר על חג המולד".
לייק גם צילם, בשנת 1974, קליפ לשיר הזה בארצנו (במערות של ים המלח) וגם זכה לבקר פה באתרים שונים (כולל רביצה מהנה בכפר של רפי נלסון). צילומים נוספים נערכו במצריים. קליפ זה שודר רבות באנגליה וגרם לשיר לטפס מעלה מעלה במצעד המכירות. לייק: "מישהו הצית את הרעיון ללכת לצלם את השיר בישראל. לחשוב על כך היה משהו מפחיד בראשי אז, עד שקמתי ועשיתי את זה. בישראל טיפסנו על הר והייתה ירידה של מאות מטרים, עם תהום משני הצדדים. והשביל היה כנראה רק שני מטרים. זה נשמע הרבה, שני מטרים, אבל כשיש תהום בכל צד, זה היה מפחיד מאוד. זה מה שהיינו צריכים לעשות, היינו צריכים לחצות את ההר כדי לעבור למקום שבו המערות היו. אז נכנסתי למערות שהיו קטנטנות בגודל של חדר אמבטיה. שם נמצאו המגילות בצנצנות חרס וזה מאות מטרים במעלה צוק. אהדרך היחידה להגיע לשם, חוץ מהליכה מפחידה, היא להשתלשל ממסוק או משהו כזה. הצוקים לבנים ובוהקים מאוד וחייבים להיות מגיר או חומר כלשהו, מלח, אני מאמין, זה מה שהם, מים המלח. והשמש כל כך בוהקת. בחור שהיה איתנו טיגן ביצה על סלע. הוא פיצח ביצה על סלע והיא מטוגנה מיד. בגלל החום האדיר. השמש הייתה כל כך אכזרית.
אחר כך נסענו למדבר לצלם עם הבדואים. זה היה מרתק, כי מישהו שהיה לו קשר איתם קבע לפגוש אותם באמצע המדבר. יצאנו לשם והיינו אמורים לפגוש אותם בשעה 11:00 בבוקר. נסענו לאמצע המדבר הזה, לנווה המדבר הזה עם עצי דקל ובריכת מים קטנה, מעיין מים. יכולתי לראות בכל כיוון עד לאופק. לא היה שם אלא דיונות חול עד כמה שהעין ראתה. וכך הגיעה השעה 10:45 וחיכינו, והסתכלתי לאורך המדבר. לא היו בדואים.
אמרתי לאיש הביטחון, 'איפה הבדואים?' הוא אמר, 'אל תדאג, הם יהיו כאן'. אמרתי, 'כן, אבל תראה, אני יכול לראות ממש עד האופק, ואין בדואים. איך לדעתך הם יגיעו מהאופק לכאן בעוד 15 דקות?'. הוא אמר, 'מה שאתה לא יודע זה שהבדואים לא עוברים מעל דיונות חול. הם נכנסים בין הגבעות, כך שלעולם לא תראה אותם. הם תמיד נמצאים בדיונות החול עד שהם מגיעים למרחק של אולי 100 מטר ממך ואז אתה רואה אותם. מכיוון שהם הולכים בין לבין, הם לעולם לא עוברים על דיונת חול. זה יותר מדי מאמץ, אתה מבין'. בסופו של דבר הם הופיעו ונראו האנשים הכי יפים למראה, עם שיניים לבנות כפנינים ושיזופים כהים. הם הצטלמו, ניגנתי בגיטרה והם הקשיבו בשמחה. זה היה דבר מדהים".
מה שמנע מהשיר להגיע למקום הראשון במצעד הבריטי היה השיר "רפסודיה בוהמית" של להקת קווין.
ב-7 בדצמבר בשנת 1984 יצא אלבום חדש ללהקת פורינר. שמו הוא AGENT PROVOCATEUR, הוא הניב להיטים אך הייתה זו גם שירת הברבור המצליח. העסק נשבר.
לאחר הצלחת אלבומה הרביעי של הלהקה נעשו ניסיונות לחבור, להקלטות האלבום הבא, עם המפיק טרבור הורן. הניסיון לא הצליח בסופו של דבר והלהקה המשיכה הלאה.
אחד מטכנאי ההקלטה אז סיפר: "אלו היו סשנים מתישים ומרגיזים. מיק ג'ונס, שהוא המנהיג, לא הופיע שעות על גבי שעות, וכך ברור שזה באמת היה במטרה להאט את התהליך כי השירים לא היו מוכנים באמת. בזמן שהאלבום הגיע לשלב המיקס, המילים של השירים עדיין נכתבו! דברים השתנו עד הרגע האחרון, וזה מה שלקח הרבה זמן. זו הסיבה שאני לא רוצה להיכנס לאולפן כשמישהו רוצה לכתוב שם את הדברים, זה פשוט לוקח יותר מדי זמן וזה לא שווה את זה, זה לא יוצא כמו שצריך. אי אפשר לכתוב כמו שצריך באולפן כי אתה בלחץ. איך אתה באמת יכול להיות יצירתי כשאתה צופה בשעון שמסתובב ושורף את הכסף?".
הזמר, לו גראם, בספרו: "כשסוף סוף חזרנו הביתה מסיורים בינלאומיים לקידום התקליט הרביעי, לקראת סוף 1982, היינו סחוטים רגשית, פיזית ונפשית. הדבר האחרון שמישהו מאיתנו רצה היה להיות מכורבל באולפן ולנסות לכתוב ולהקליט חומר חדש בכל זמן בקרוב. מנהלי חברת התקליטים שלנו התלהבו מההצלחה חסרת התקדים שלנו, הבין את חוסר הרצון שלנו לחזור לאולפן לזמן מה ותכננו אסטרטגיה אחרת עבורנו. במקום לדאוג להקלטה, הם רצו שנצא למגה סיבוב נוסף מאוחר יותר באותה שנה. החשיבה הייתה שהרכבנו מאגר עמוק של להיטים וכדאי לנו לרכוב על הגל הזה כל עוד יכולנו, ואז לחזור להקלטה.
כתוצאה מכך, עברנו כמעט שלוש שנים לפני ששחררנו את התקליט שלנו, בדצמבר 1984. לאחר התאוששות מהתשישות של סיבוב ההופעות העולמי חזרנו לאנגליה לעבודה קצרה עם המפיק טרבור הורן, שדרש שנקליט איתו באנגליה, אבל זה לא הסתדר. מהר מאוד גילינו שהוא היה מעוניין יותר לפקוח עין על הלהקות האנגליות שלו, כמו פרנקי הולך להוליווד, מאשר לעבוד איתנו. זה פצע אותנו בגלל בזבוז הזמן והכסף שלנו וחזרנו לארצות הברית.
אחד החסרונות העצומים בלהיות אמן הקלטות מצליח הוא שאתה תמיד מתמודד עם השאלה, 'מה הדבר הבא? מה הלאה? מה הלאה?" אין הרבה זמן להתענג על דברים, לנשום, לנוח על זרי הדפנה. אתה צריך להמשיך להאכיל את המפלצת שיצרת, להמשיך להוציא את הלהיטים. לקח לנו הרבה זמן לטעון את המצברים שלנו, וכשחזרנו ליצור מוסיקה חדשה, זה הפך להיות ברור שהדינמיקה השתנתה. כשמיק ואני סוף סוף חזרנו לכתוב, התחלתי לדאוג לגבי הכיוון אליו פנתה הלהקה. היינו להקת הארד-רוק, ועכשיו נראה שמיק התכוון לרכך אותנו עם יותר בלדות ופחות קצוות משוננים. סיימנו את התקליט הרביעי עם שיר רך אמיתי, 'מחכה לנערה כמוך', שזכה להצלחה מסחרית. ועכשיו מיק דיבר על השקת האלבום החמישי שלנו עם בלדה נוספת, I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS.
בשלב מסוים, אמרתי לו שאני לא מרגיש בנוח עם זה מבחינה פילוסופית, שאנחנו מוכרים את נשמתנו. זה היה סנטימנט שלי שנתמך על ידי הבסיסט שלנו, ריק ווילס. נראה שלמיק לא היה אכפת. הוא פשוט דחה את החששות שלנו. 'אתה חייב ללכת עם הזרימה', הוא אמר לי. 'זה עולם חדש בחוץ, ועלינו להסתגל אליו. עדיין יש לנו את שיר הרוק הזה ואת שיר הרוק ההוא'. אמרתי לו, 'מיק, הטיפול והזמן בלהיטי הרוק שלנו מושקע כעת בבלדות. אל תבין אותי לא נכון. 'מחכה לבחורה כמוך' זה יופי של שיר - שיר ממש מעולה - אבל הוא הוקם הצליח בגלל להיטי הרוק שהיו לנו. האם זה הכיוון שאליו הולכים? אני רוצה לדעת כי אנחנו עושים נזק בלתי הפיך לתדמית הרוקית שלנו'.
הוא התחיל להיות מאוד הגנתי. הוא אמר שכל הלהקות עוברות שלבים, וזה היה שלב שעברנו. אמרתי לו שאנו בסיכון לאבד את קהל המעריצים שלנו אם נעשה מהלך כה דרמטי. ככל שניסיתי לטעון את הטענה שלי, הבנתי שאני דופק את ראשי בקיר. הוא קיבל החלטה חשובה לגבי העתיד של הלהקה מבלי להתחשב בי. בדיעבד, זו הייתה נקודת מפנה במערכת היחסים שלנו. שיתוף הפעולה הפורה שלנו קרס בגלל התכתיבים שלו. בהדרגה, זה הפך לדרך שלו או לעוף משם.
האלבום זכה להצלחה מסחרית, ומכר יותר משלושה מיליון עותקים. שמחתי שאחד משירי הרוק שלנו מהאלבום, THAT WAS YESTERDAY, זכה להצלחה.
מיק ג'ונס על THAT WAS YESTERDAY: "זה הוא שיר על מערכת יחסים שנכשלה, שאתה עדיין נאחז בה. אתה עדיין מרגיש שיש סיכוי להחיות אותה. חלק מהשירים האלו דורשים ממש לחפור עמוק, ולפעמים הם מביאים לידי ביטוי רגעים מאוד כואבים שהיו לך. הרבה מהשירים שכתבתי מתוך סוג כזה של רגש מביאים אותי עד דמעות. הם כואבים להיזכר".
מיק ג'ונס על I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS: "זה התחיל ברמה אישית יותר. עברתי הרבה מערכות יחסים שבסופו של דבר נכשלו, ועדיין חיפשתי משהו שבאמת יכול להחזיק מעמד. וזה גם לקח חיים משלו. זה הפך יותר לתחושה אוניברסלית. התאמתי את זה במהלך ההקלטה שלו, ובסופו של דבר שמתי בו מקהלת גוספל. פתאום הבנתי שכתבתי כמעט שיר רוחני, כמעט שיר גוספל. לפעמים, אתה מרגיש כאילו לא היה לך שום קשר לזה, באמת. אתה פשוט מעלה את זה על הנייר, או מעלה מנגינה שתוציא את המשמעות של השיר החוצה, תוציא את הרגש בשיר".
מקהלת המיסה של ניו ג'רזי הובאה לשיר את קולות הליווי, והפכה למקהלת הגוספל הראשונה שהופיעה בלהיט פופ משהגיע למקום הראשון. מיק ג'ונס ידע שהוא רוצה מקהלה בשיר ומצא את מקהלת המיסה של ניו ג'רזי כי היה להם עורך דין משותף. לדברי ג'ונס, בניסיונותיה הראשונים של המקהלה לשיר את תפקידה באולפן לא היה הקסם, אבל אז הם התאספו במעגל, אמרו תפילה והביאו ביצוע מושלם בטייק הבא.
מערכת היחסים של ג'ונס שהציתה את השיר הזה הייתה עם אשתו לעתיד אז, אן דקסטר-ג'ונס. היא הייתה נשואה בעבר ללורנס רונסון, מו"ל מוסיקלי שגילה את הלהקה הבריטית זוכת האירוויזיון, באקס פיז.
לו גראם: "בכל פעם שהשלמנו אלבום, מיק ואני היינו יושבים ומסכמים את יחס התמלוגים עבור כל שיר. היינו עולים עם אחוז המבוסס על מה שכל אחד תרם לו מבחינת המילים, הלחן והעריכה של השיר. היינו קובעים קרדיטים לכתיבה, שלמעשה כל שיר הסתיימו בקרדיט של מיק ולרוב גם שלי. בשלושת האלבומים הראשונים שלנו, כל סשן כזה כנראה נמשך כ-10 דקות מקסימום. אולם דברים החלו להשתנות במהלך המשא ומתן לתקליט הרביעי. למרות שתרמתי כמעט באותה מידה לשיר URGENT, מיק לא רצה לתת לי קרדיט. התמקחנו על זה זמן מה לפני שהוא יצא לדרכו. לא הייתי נרגש מההסכם. ומנקודה זו ואילך, לא בטחתי במיק. המשא ומתן שלי איתו לעולם לא הלך שוב בצורה חלקה.
המשא ומתן שלנו הגיע לשפל כשהגיע הזמן לחלק את הקרדיט עבור השירים באלבום הבא. פיתחנו מערכת שבה הוא ואני ישבנו, רק שנינו, ורשמנו איזה אחוז הרגשנו שכל אחד מאיתנו תרם לכל שיר. אז היינו מחליפים את פיסות הנייר המקופלות ומדברים. 'אני מקווה שזה לא הולך להיות קשה', אמר מיק כשהתיישבנו בחדר המנוחה של הסטודיו של האולפן בסוף 1984 כדי להחליט מי יקבל מה מהאלבום החמישי שלנו. כפי שהתברר, זה היה מאוד קשה, עם אי הסכמה גדולה.
כשהגיע הזמן לקבוע את האחוזים עבור I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS, כתבתי 'מיק 60; אני 40'. הוא רשם מה לדעתו הוגן מצדו והחלפנו את פיסות הנייר. כשהוא קרא את הפתק שלי, הוא מיד התמרמר. לאחר מכן הסתכלתי על הפתק שלו וקראתי בחוסר אמון, 'אני 95, לו גראם - 5'. רתחתי מזעם. 'ואני עוד נדיב עם זה', הוא אמר לי. רציתי לזנק מעבר לשולחן ולחנוק אותו. הוא לא זז מעמדתו. הוא היה תקיף. 'מיק, בילינו שבועות בעבודה על השיר הזה, ואני תרמתי הרבה מעבר לחמישה אחוז', אמרתי. 'אז אם כבר - תיקח את הכל, בן זונה'..."
עמדתו הקשוחה עלתה לי מיליוני דולרים, אבל מעבר לכך זה שלח לי מסר חזק שאני כבר לא שותף רציני בלהקה הזו. זו הייתה הלהקה של מיק ואני הייתי לא יותר מסולן שהוא דרש".
התקליט שיצא לא הפך לאהוב בעיני כל מבקרי המוסיקה.
בביקורת ב-עיתון CREEM נכתב: "הנה הטיול האחרון שלהם אל תוך הלסתות הפעורות של הבינוניות המרסקת, הבנים שלנו ממשיכים להיאבק במשבר זהות עיקש מדי - האם להיות סטטוס קוו? או לד זפלין? או להסתפק בלהיות גרסה כבדה יותר של להקת שיקגו? איזו בחירה מתנדנדת, הא? כך או כך הם מפסידים והתקליט הזה פשוט נתקע כתבוסה משעממת".
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "בדרך כלל פורינר מגיעה ומנחיתה עלינו כמה להיטים. הפעם יש רק אחד, אבל זה השיר הכי מעורר השראה עד כה שיצא מהלהקה- עם שירה מהפנטת של לו גראם וקולות רקע נהדרים של מקהלה מניו ג'רסי. בנוגע לשאר השירים; נראה שפורינר בלבלה את הקהל שלה עם הכנסת כלי הקשה אלקטרוניים. נראה שמיק ג'ונס, מקצוען אמיתי, יצליח לתקן את זה בפעם הבאה".
ב-7 בדצמבר בשנת 1964 ניסה בריאן ווילסון, מהביץ' בויז, לעשות צעד נמהר כדי לייצב את מצבו המעורער נפשית. מה הוא עשה? בואו לקרוא...
הוא התחתן בספונטניות ביום זה, בלוס אנג'לס, עם מרילין רובל בת ה-16. אבל לרוע המזל, זה לא יעזור לו להתייצב ושישה עשר ימים לאחר חתונה זו הוא יחטוף את התמוטטות העצבים הראשונה שלו.
זה היה בתחילת סיבוב הופעות בארה"ב לביץ' בויז. הצרות החלו מיד בהתחלה; חמש דקות לאחר המראת המטוס עם הלהקה, מלוס אנג'לס ליוסטון, פורץ בריאן בבכי תמרורים וכובש את פניו בכרית. קולות של צריחות מבהילות בוקעים ממנו. הוא זז בכסא שלו ללא הפסקה וללא שליטה. נסיונות של חבריו ללהקה, קרל ווילסון ואל ג'רדין, להרגיעו עלו בתוהו.
בריאן ווילסון: "לפני ההמראה אמרתי שלום למרילין וידעתי שאנו לא מסתדרים. המטוס היה באוויר רק חמש דקות כשפניתי לאל ג'רדין ואמרתי לו שאני הולך להתרסק בכל שניה. הוא אמר לי להירגע, אבל לא יכולתי והתחלתי לצרוח לתוך הכרית".
אל ג'רדין לעיתון NME: "ממש פחדנו ממנו באותו רגע. ברור שהוא התמוטט. לא חווינו מעולם דבר שכזה". דניס ווילסון סיפר במלודי מייקר שהוא היה מפוחד ביותר בטיסה. לעומתם, הזמר מייק לאב לא זכר כלל את התקרית כשנשאל ברולינג סטון: "אני לא יודע אם זה בגלל שלא ישבתי שם איתם. יכול להיות שישבתי בחלק אחר של המטוס".
עם נחיתת המטוס בלוס אנג'לס דרש בריאן לחזור מיד ללוס אנג'לס, אך הגיע עם שאר הלהקה למלון ושם הצליח להתאושש קצת. הוא הופיע ביוסטון וחזר מיד לאחר מכן לבדו ללוס אנג'לס.
בריאן ווילסון: "לא רציתי לראות אף אחד חוץ מאשר את אמא שלי. היא חיכתה לי בשדה התעופה וברגע שראיתי אותה פרצתי בבכי. היא אספה אותי אליה ובביתה אמרתי לה דברים שלא אמרתי לאיש. היא יישרה אותי. זו הייתה ההתמוטטות הראשונה משלוש שחוויתי. שאר הביץ' בויז סיימו את הסיבוב בלעדיי".
בריאן ווילסון לא יופיע יותר על הבמה למשך 12 שנים אבל הלחץ עליו, לספק להיטים, נותר. בהמשך, זה יתנגש עם רצונו להתקדם מוזיקלית ויוביל להתמוטטות נוספת.
ב-7 בדצמבר בשנת 1973 יצא אלבום כפול ללהקת יס, שהרים לא מעט גבות. חלק ראו בו מאסטרפיס עתיר חזון ואחרים ראו בו שטות גמורה שמו הוא TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS וזה אחד האלבומים היותר אהובים עליי של להקה פרוגרסיבית זו.
כשהם עדיין נהנים טרי מההצלחה של תקליטם הקודם, CLOSE TO THE EDGE, החלו חמשת חברי הלהקה (עם המתופף החדש, אלן ווייט, במקום ביל ברופורדג שפרש) לעבוד על ארבע יצירות ארוכות שיחולקו
משני צידי האלבום החדש. התוצאה הסופית הייתה אלבום כפול עם ארבע סוויטות, כעשרים דקות בצד. זה יותר מדי? ובכן, האלבום זכה בתקליט זהב עוד לפני שהגיע לחנויות, הודות ל-75,000 עותקים שנמכרו בהזמנה מוקדמת. מבקרי המוזיקה, שאהבהו עד אז את יס, מצאו את עצמם מעקמים את האף לנוכח המוצר החדש. כריס וולש, מעיתון מלודי מייקר, האשים את הלהקה שעפה מדי על כנפי ההתלהבות שנוצרה על ידי
קונצנזוס שהושג עם האלבום הקודם, תוך הערכת יתר של יכולות החברים כמעבדים ומלחינים. המילים יוהרה ומגלומניה קיבלו לא פעם שימוש אז.
סולן הלהקה, ג'ון אנדרסון, מצא זמן לספר אז כמה סודות לעיתון רקורד מירור הבריטי: "אנחנו מאד אוהבים את המוזיקה שלנו. זה כמו תינוק שאנחנו מגדלים ומוודאים שלא יגדל באופן הלא רצוי. הרבה מהמוזיקה שלנו באה מג'אמים שאנו עורכים, שבהם אנחנו מושפעים ממוטיבים של אמנים אחרים שאנו אוהבים. כמו, למשל, פרנק זאפה ומהאווישנו אורקסטרה. התקליט החדש שלנו לא נועד לספק למעריצים שלנו את אותם צלילים שכבר עשינו.
אני לא מצפה מאנשים שקנו את CLOSE TO THE EDGE לפני חצי שנה, שיקנו אותו שוב במעטפת שונה. אבל עבור המעריצים שלנו זה ודאי כמו האופן בו חשתי כלפי הביטלס. אני רצתי וקניתי כל תקליטון חג מולד שלהם, למרות שידעתי שיש בהם בעיקר זבל. אספתי אותם רק כי ידעתי שהביטלס מדברים בהם. לעולם לא אנסה לשים אותנו במקום של הביטלס.
אנחנו לא נספק לקהל תקליטים בהם ישמעו אותנו מדברים. היחיד ששווה להקשיב לדבריו הוא הקלידן שלנו, ריק וויקמן. וגם זה כדאי לעשות רק אחרי שמשקים אותו בכמה כוסות בירה. הרבה אנשים אוהבים את חוש ההומור, אם כי אני פחות מתחבר לזה. המוזיקה שלנו לא צריכה את הבדיחות של ריק. אנשים חושבים שהוא איש מאד נעלה, בגלל הגלימות הנוצצות שלו. אבל אחרי שמכירים אותו, מגלים שאין הרבה קשר בין ריק האמיתי לגלימות שלו, אם כי הוא כמובן קלידן מבריק. את הרעיון לאלבום החדש יצרתי עם סטיב האו, הגיטריסט שלנו. זה יהיה אלבום כפול. היינו חייבים לעשות את CLOSE TO THE EDGE כדי לבדוק אם ביכולתנו להגיע למצב בו נקליט ארבע יצירות ארוכות לאלבום כפול. כרגע אנחנו נמצאים בצד החופשי ביותר של המוזיקה שלנו עד כה".
בתחילת שנת 1973 עמדה להקת יס מול פרשת דרכים לא קלה; זו הייתה השנה הכי עמוסה שלה, הכי מצליחה שלה וגם השנה בה החלו להיראות סדקים בגוף הלהקה. כמה חודשים לפני כן שיחררה הלהקה את אלבומה החמישי, CLOSE TO THE EDGE, שהפך להיות רב מכר עולמי ואף נחשב לתקליט הרוק המתקדם החשוב של השנה ההיא. אך עוד לפני שהאלבום יצא, ספגה יס מכה קשה - המתופף הווירטואוז שלה, ביל ברופורד, החליט לפרוש רגע לפני שהאלבום יצא. ברופורד, בעל נפש האמן, החליט לוותר על הכסף הגדול שידע שיגיע לו בעקבות מסע ההופעות של האלבום שסיים להקליטו ופרש לטובת הצטרפות להרכב חדש לגמרי של קינג קרימזון.
הלהקה, עדיין המומה מעזיבתו של ברופורד, פנתה למתופף הראשון שנכח באולפן ההקלטות. זה היה אלן ווייט, שבא לבקר את חברו הטוב ג'ון אנדרסון וקיבל על עצמו באותה שניה משימה קשה ביותר - להחליף את ברופורד. ווייט נאלץ ללמוד ביומיים רפרטואר שלם של להקה בכדי להצטרף אליהם כחבר מן המניין לסיבוב הופעות נרחב.
בנוסף, יס הופיעה נון סטופ בשנת 1972 ותחילת 1973. דבר שגרם לתשישות לא קלה בקרב חברי הלהקה. וכך חבריה הגיעו להקלטות אלבום האולפן השישי. ג'ון אנדרסון, סולן הלהקה, חיפש מוטיב מרכזי לבניית יצירה מוזיקלית רחבת יריעה לאלבום החדש. בחדר מלון בטוקיו בו התאכסן במהלך סיבוב הופעות הלהקה ביפן, הוא נתקל בספר שנקרא AUTOBIOGRAPHY OF A YOGI מאת פרמאהאנסה יוגנאנדה. הספר ניתן לו במתנה על ידי נגן כלי ההקשה ג'יימי מיר, אותו פגש בחתונתו של ביל ברופורד. מיר היה אחד הנגנים בהרכב החדש של קרימזון אליו הצטרף ברופורד. הספר מתאר את חוויותיו הרוחניות של המחבר הן בתרבות המזרח והן בתרבות המערב.
אנדרסון עילעל בספר ונחת על עמוד 83 בו מתוארות ארבע רמות רוחניות בתרבות ההודית והחליט ליצור ארבעה צדדים של תקליט שישקפו את מה שקרא בעמוד הזה. יש לציין שמאז אותה התבטאות אומללה של אנדרסון על עטיפת התקליט הכפול, בה ציין שהוא רק עילעל בספר ולא קרא בו באדיקות, הפכה אותו בעיני רבים ליוצר לא רציני ומבקרי מוזיקה רבים שחטו את האלבום בהתאם. לא רק הם. כלפי חוץ נראה אז שהלהקה שלמה בדרכה.
חברי הלהקה נראו מחייכים יחדיו בתמונות והחברים לא הפסיקו לקבל פרסים מעיתוני מוזיקה נחשבים, ביחד ולחוד. כשהגיע הזמן להתחיל בהקלטות צצה מחלוקת בין חברי הלהקה האם להקליט את האלבום באולפן בעיר או לנסוע לאולפן שנמצא בכפר. ג'ון אנדרסון וריק וויקמן רצו להקליט בכפר. כריס ווייט וסטיב האו רצו להקליט בעיר. בסוף הוחלט שהאלבום יוקלט באולפני MORGAN.
ההחלטה לנטוש את אולפני ADVISION, היכן שהוקלטו כל האלבומים הקודמים, באה בעיקר מהעובדה שאולפני מורגן היו הראשונים לייבא לאנגליה מכשיר הקלטה עם 24 ערוצים. בדרך זו הלהקה יכלה לנצל שמונה ערוצים יותר מאשר 16 ערוצי הקלטה שעמדו לרשותה עד אז. אבל המכונות התבררו כלא אמינות מה שהפך את תהליך ההקלטה למסובך יותר.
וויקמן הגיע בתחילת הסשנים ראשון לאולפן ופנה לכיוון הבאר הפרטי שם על מנת לשתות. זאת עד שאחד מאנשי צוות ההפקה ניגש אליו ופניו הביעו דאגה. כשוויקמן שאל אם הכל בסדר, אותו איש הפקה לקח אותו לאולפן עצמו ושם התגלה מחזה מוזר מאד. חדר האולפן קושט לגמרי בתפאורה של חווה חקלאית עם חבילות גדולות של קש, עשב, גדרות לבנות מפלסטיק ואף מודל גדול של פרה מקרטון. כל הקלידים של וויקמן הוצבו על ערמות חציר. וויקמן סיפר שהוא המוזיקאי היחיד שנאלץ אחר כך לשלוח את הקלידים שלו לתיקון בגלל מושבות של כינים שחלחלו פנימה. כל רעיון הקישוט באולפן הגיע ממוחו של איש אחד - ג'ון אנדרסון. הסולן סיפר שהוא בכלל רצה להקליט את האלבום בתוך יער באמצע הלילה. שאר חברי הלהקה אמרו לו: "יאללה, לך תחפש לך חיים וצא מהסרט...". הפרה מהקרטון החזיקה מעמד בדיוק יומיים עד שמישהו ריסס עליה בספריי. למרות כל זאת, הצליחה הלהקה להקליט יצירה מוזיקלית מיוחדת ובלתי מתפשרת.
יש כאן אלמנטים של מוזיקת פולק ואף מוזיקת פיוז'ן בסגנון להקת מהאווישנו אוקסטרה. ניתן לשמוע שהבסיסט כריס סקווייר הושפע אז מבסיסטים כמו ריק ליירד וסטאנלי קלארק. סטיב האו הגיטריסט מפאר את האלבום עם תפקידי גיטרה מלודיים נהדרים. יש קטעים שהוא אף מצטט בתוך הסולו תפקידים קטנים מהאלבום הקודם של הלהקה, CLOSE TO THE EDGE, דבר שהוסיף בזמנו לביקורת הרעה שהאלבום קיבל כאילו האו כבר שכח באיזה אלבום הוא מנגן כשהוא הקליט את זה.
אלן ווייט המתופף יצק סאונד חדש ללהקה. נעלמו מעברי הג'אז המרהיבים של ברופורד ונכנס צליל יציב ורוקי יותר מעמדת התופים. היחיד שיצא מופסד מהאלבום הזה הוא הקלידן ריק וייקמן. עוד במהלך ההקלטות הוא הרגיש שהלהקה הולכת לכיוון שלא מתאים לו מבחינה מוזיקלית. הוא הרגיש משועמם. סיבה נוספת לתיסכול שלו היא שכמעט ואין לו תפקידי סולו באלבום הזה. כאן הוא יותר בקטע של להעניק אווירת רקע עם הקלידים שלו. וויקמן נשאר כאן מאחור. אבל מה שהוא עשה כאן זה לא פחות מעבודה מוזיקלית גאונית.
חברי הלהקה התנסו בהקלטות פה עם כלי נגינה שונים. עבור הבסיסט, כריס סקווייר, הייתה זו הפעם הראשונה שלו עם בס פרטלס. זה בא בסוויטה שתופסת את הצד השני ושמה THE REMEMBERING. כמה יפים תפקידי הבס שלו שם והוא ניגן בבס JS-2 של חברת GUILD. סקווייר היה מאוד גאה מהביצועים האלו שלו: "זה מהחלקים הכי יפים שניגנתי. השיר מאוד רגוע וגם תפקיד הבס מאוד עדין. למרות שזה לא בס
בולט או מהיר, זה גורם לי להתגאות בזה בהשוואה לרבות מהקלטות אחרות שלי מהן הציבור כה מתלהב".
דבר נוסף שהיקשה על ההקלטות היה מצבו הרעוע באותו הזמן של החבר השישי בלהקה - טכנאי ההקלטות אדי אופורד. אופורד לא הצליח להשתלט לגמרי על כל המוזיקה שנחתה עליו והוא פשוט התחרפן באולפן. עד כדי כך שיום אחד הוא פשוט חתך לגזרים סליל עם קטע שלם שהלהקה הקליטה לאלבום. להקת יס עמדה בפני בעיה נוספת : האלבומים הקודמים של הלהקה - CLOSE TO THE EDGE ואלבום ההופעה המשולש YESSONGS - נמכרו בכמויות אסטרונומיות.
הכסף הגדול החל לזרום פנימה. מחברת התקליטים נמסר ללהקה שיש כבר ביקוש עצום לאלבום הבא שייצא מהם. למעשה, הם ידעו שהאלבום יהיה במקום הראשון במצעד עוד לפני שבכלל הושלמו ההקלטות עליו.
באותו זמן הייתה להם כמות מוזיקה ארוכה יותר מתקליט בודד אך רחוקה מלהכיל אלבום כפול. הדילמה הייתה אם לקצר את המוזיקה שהוקלטה לכדי תקליט בודד או להקליט תוספת מוזיקה בכדי להתאים את הכל לאלבום כפול. עובדה שעזרה להם להגיע להחלטה הייתה שאלבום ההופעה המשולש YESSONGSהיה רב מכר עולמי. בגלל זה התמלוגים שהגיעו ממנו ללהקה היו גבוהים ביותר (בשל היותו מורכב משלושה תקליטים). חברי יס הבינו שאם הם יוציאו אלבום כפול הם יקבלו פי שתיים בכמות התמלוגים. הם גם ידעו כבר שהאלבום כבר נועד להגיע למקום הראשון.
וכך הם חזרו לאולפן והחלו ליצור כל מיני קטעים מוזיקליים שנועדו למלא את החלל שיתאים בסופו של דבר לאלבום כפול. כולל הקלטת קטעי תיפוף ארוכים של כל חברי הלהקה. וויקמן טען שהסשנים האלה של התיפוף נמשכו זמן רב והיו מתישים. הפעם לא היה מאמץ לייצר מלודיות. המטרה הייתה למלא את מכסת המוזיקה הדרושה לכדי אלבום כפול.
ריק ווייקמן הביע את התנגדותו לצעד הזה עוד במהלך ההקלטות. הוא הרגיש שיש כאן פוטנציאל לאלבום בודד עם מלודיות יפהפיות. אך הוא הבין שהאלבום נהרס מול עיניו בשל תוספת הקלטות שלא נבעו מיצירתיות מוזיקלית אלא רק מרעב גדול לייצר כסף. בימים ההם של התיסכול שלו באולפן קפץ וויקמן לבקר את להקת בלאק סאבאת, שהקליטה באולפן הסמוך את תקליטה החמישי SABBATH BLOODY SABBATH. שם הוא מצא חבורה שהיה לו כיף יותר לבלות עימה. הוא אף הקליט שם תפקידי קלידים לקטע שסאבאת' הקליטה לאלבומה בשם SABRA CADDABRA.
האלבום יצא ב-1973 עם עטיפה מרהיבה למראה שעיצב האמן רוג'ר דין, שאחראי גם ליצירת הלוגו הידוע של הלהקה. יס שיווקה את האלבום על הבמות מול קהל המום שנאלץ לספוג את כל ארבעת הצדדים של האלבום במלואם. הקהל, שציפה לשמוע את היצירות האהובות והמוכרות של הלהקה הגיב בחוסר התלהבות. ריק ווייקמן הרגיש כל כך משועמם בהופעות עד שבמהלך הופעה במנצ'סטר הוא ציווה על העוזר הטכני שלו, תוך כדי הופעה, להשיג לו קערית קארי בשביל לאכול. הטכנאי לא התבלבל והצליח אחרי זמן קצר להגניב לו צלחת עם התבשיל המהביל לעמדת הקלידים.
כך ווייקמן הופיע, עם יד אחת על הקלידים והשנייה אוחזת בכפית מלאה בקארי כשאת הקערית הוא כיסה עם הגלימה הארוכה והנוצצת אותה נהג ללבוש בימים ההם. ג'ון אנדרסון לא שם לב למתרחש ורק נשמע ממלמל שיש ריח מוזר של קארי על הבמה.
התקליט הכפול זכה בזמן אמת לביקורות לא טובות ברובן. "הצבעים והריגוש שהלהקה הזו יודעת לטעת באלבומיה חסרים פה", נטען בעיתון NME. "המוזיקה לא נדבקת ורק נשטפת בצלילים סינתטיים". עיתון רולינג סטון כינה אותו כ'קישקוש פסיכדלי'. עיתון 'מלודי מייקר' כתב עליו שזה אלבום גאוני בחלקים מפוזרים אך חסר חום אנושי.
אנשים לא הבינו מה האלבום הזה בא בכלל להביא להם מוזיקלית. אלבום שהוא אינו קליט בהקשבה הראשונה. המילה "יומרנות" צצה לא מעט בהבעת דעות עליו, אך במרוצת השנים הוא זכה לסטטוס של אלבום מוזיקלי מרשים ויפהפה. ויש אפילו לא מעט מעריצים של יס שמחשיבים אותו לפסגת יצירתם.
פיל קארסון (שעבד בסבנטיז בחברת ׳אטלנטיק׳) סיפר על הצד המגוחך שקשור באלבום זה (אם לא היו חסרים עד עכשיו כמה שכאלו): ״ישבתי בשנת 1973 במסעדה עם ג׳ון אנדרסון ונסוהי ארטגון (אחד מבכירי החברה). לפתע הכריז ג׳ון שהוא המציא מילה חדשה לשם התקליט החדש - TUBOGRAPHIC וששם התקליט יהיה TALES FROM TUBOGRAPHIC OCEANS. נסוהי הגיב: ׳זו מילה מאד מעניינת שהבאת, ג׳ון. אבל היא דומה למילה שכבר קיימת בחקר מפות׳. ג׳ון השיב לו: ׳אוקי. אז המילה תשתנה ל- TOPOGRAPHIC. ג׳ון, שתמיד היה עקשן לכל פרט שקשור בלהקתו - שינה מילה כה חשובה בשם התקליט בהבזק של שניה. זה אומר פה הכל".
אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459
ב-7 בדצמבר בשנת 1975 הגיעה להקת דיפ פרפל ליפן. זה היה סיבוב ההופעות הראשון שלה שם מאז יוני 1973, כשהזמר איאן גילאן והבסיסט רוג'ר גלובר עדיין היו בלהקה. הפעם, הלהקה הציגה לא אחד אלא שלושה חברי להקה חדשים שלא היה שם בעבר (הזמר דייויד קוברדייל, הבסיסט גלן יוז והגיטריסט טומי בולין)!
חברת וורנר פיוניר ערכה קבלת פנים לעיתונאים, בהשתתפות כל הלהקה שהוגשו לה זרי פרחים וסאקה מכוסות עץ מרובעות מסורתיות (אם כי עם הדפסה לא מסורתית של 'WELCOME DEEP PURPLE' בצד), כדי להרים כוסית להצלחת סיבוב ההופעות. דיוויד קוברדייל, ג'ון לורד ואיאן פייס לבשו סרטי ראש וז'קטים יפניים וניגנו גם הם בתופים "טאיקו" הטקסיים.
מגזין הרולינג סטון דיווח: "יפן, שבה דיפ פרפל השיגה רמה של אלמוות בהיכל התהילה של הרוק היפני, תהיה האתגר הגדול הראשון של סיבוב ההופעות. התמיכה והאישור של הרוקיסטים היפנים, בשלב זה של הקריירה המתפתחת של הלהקה, תהיה ללא ספק חיונית למען העתיד של דיפ פרפל. אבל כשהלהקה הגיעה לטוקיו במוצאי שבת, לקונצרט הפתיחה שלה בנאגויה ביום שני, הילה של אבדון מתקרב הקיפה את הלהקה. אחרי הכל, כולם חוו יומיים מסוייטים בג'קרטה, אינדונזיה, ותשישות נפשית ופיזית תפסה את כולם. טומי בולין גרם לנזק בעצב בידו השמאלית לאחר הקונצרט השני שם. ידו הייתה קהה וחסרת חיים, כשדיפ פרפל עמדה לפתע בפני האפשרות האמיתית לבטל חלק או את כל סיבוב ההופעות היפני שלה - או במקרה הטוב, לנגן בהופעות. עם אמן נכה שמעולם לא הוכיח את עצמו על הבמה ביפן לפני כן, היו לבולין רק יומיים לתקן את המצב לפני הקונצרט הראשון, אז כולם קיוו להחלמה ממשית מצדו".
ב-7 בדצמבר בשנת 1963 פורסמו בעיתוני אנגליה ביקורות לא טובות על הביטלס.
מולי ברניגר בעיתון DISC לביקורת של נייג'ל האנטר על אלבומה השני של הלהקה: "חשבתי שהתקליט השני הזה של הביטלס יהיה טוב יותר מהראשון וממש התאכזבתי. לא היה דבר יותר מצער מזה בחיי".
גם בעיתון מלודי מייקר הבריטי החלו לנוע גלים לא נעימים. דייויד אירווינג מליברפול פרסם שם ביום זה: "הביטלס צריכים לשים לב לעצמם אחרת חייהם בעולם הפופ יתקצרו משמעותית. כל יום מתפרסמות פה כתבות על הצלחת הלהקה. כמה זמן זה יכול להימשך? אנשי השיווק של הלהקה צריכים להבין שכשדוחפים את ההצלחה הזו כל יום לגרונות הקוראים - יהיה לזה אפקט הפוך עבורם. אני מעריץ של הביטלס אך חושש שזה כבר מוגזם. תיזהרו, ביטלס!".
איי פיליפ מלונדון פרסמה תגובה לאותו עיתון באותו יום: "אני ממש לא מסכימה עם הביקורת של העיתון על האלבום השני של הביטלס. האיכות של הביטלס ירדה באופן ניכר ברגע שחבריה הגיעו לפסגה. זה נראה כאילו הם נכנסים לאולפן הקלטות ואומרים לעצמם שהם צריכים לעשות עוד תקליט לפי הצורך. אני מעריצה של הביטלס אך נראה לי שהגיע הזמן שמישהו ימחה נגד הדבר הזה של קבלת הלהקה את המצב כמובן מאליו"
באותו יום הגיעו הארבעה לליברפול לפני 11:00 ולקראת יום ארוך בו נקבעו להם שני מופעים - אחד באולם EMPIRE והשני ב-ODEON הסמוך. היו רק שלושים שוטרים בחוץ ורק שלושה אוהדים - כי הגשם הרחיק רבים, כמו גם העיסוק בקניות לחג המולד. שמונה שוטרים רכובים הופיעו בשלב מסוים, אבל עזבו כשהיה ברור ששירותיהם לא נדרשו. בינתיים עסקו הביטלס בהכנות לקראת המשך היום, בו הם גם היו אמורים להשתתף בצילומי התוכנית JUKE BOX JURY. בתוכנית הזו היה נהוג לתת תחזית לשירים חדשים של אמנים שונים במידה ויהיו להיטים או לא. בתוכנית הזו החליטו חברי הביטלס שהשיר החדש של אלוויס פרסלי, שנקרא KISS ME QUICK, יהפוך ללהיט. כמו כן הם שפטו שירים של ג'ין וינסנט, פול אנקה והשיר HIPPY HIPPY SHAKE של להקת SWINGING BLUE JEANS.
אחרי ההופעה באודיאון, כשהיום הסוחט הסתיים, ג'ון לנון וחברו הקרוב, פיט שוטון, הלכו להרייט, אחותו של האחרון, כדי לאסוף כמה ציורים וכתבים שלנון רצה לקחת איתו ללונדון. לנון שאל את שוטון כיצד הוא מתקדם עם עבודתו בניהול בית קפה, כשהוא מושיט לו מעטפה קטנה. לאחר שנפרדו, שוטון גילה בפנים שטרות של כסף.
הרצאותיי "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450
ב-7 בדצמבר בשנת 1968 התנוססה כתבה גדולה בעיתון המלודי מייקר הבריטי על פירוק להקת טראפיק של סטיבי וינווד.
כך נכתב בכתבה: "להקת טראפיק התפרקה! אחת מהלהקות המובילות של אנגליה שנחשבה גם באמריקה, מתפרקת באופן רשמי. כשהחדשות המפתיעות מאד נחתו אצלנו לפני מספר ימים, נודע לנו שהלהקה כבר התפרקה. הבית המשותף בו גרו בברקשייר נסגר וסטיב וינווד יצא לחופשה בהולנד. דובר מטעם הלהקה מסר לנו: 'המתופף ג'ים קפאלדי והחלילן כריס ווד נעלו את שערי הבית המשותף ויצאו משם. זה ממש עצוב. הם ביטלו את כל העבודה שתוכננה להם ולא יקליטו יותר ביחד. נותרו בידינו כמה הקלטות שנעשו בעבר ויכולות למלא אלבום שלם'. הסינגל שיוצא להם בימים אלו נקרא MEDICATED GOO והלהקה הייתה אמורה להגיע לקידומו בהולנד ואחר כך באמריקה.
סטיב וינווד אמר על ההחלטה לפרק את הלהקה: 'אנו חשים שהסצנה כיום נעה מהר מלהקות קבועות למוזיקאים שפועלים בנפרד. זה טרנד שהולך בעקבות מה שקורה במוזיקה הג'אז. מוזיקאים יוצרים מוזיקה באופן ספונטני ועם מי שבא להם. יכול להיות שג'ים, כריס ואנוכי נפעל בעתיד יחדיו אבל עתה יש לכל אחד מאיתנו את החירות האישית מבלי לחוש כבולים למסגרת של להקה'.
המתופף ג'ים קפאלדי מסר גם הוא את דבריו: 'זה הדבר הטוב ביותר שיכולנו לעשות. כרגע אני פחות מתוסכל מהאופן בו חשתי בזמן שהלהקה הייתה קיימת. אינני יודע מה יהיה הצעד הבא שלי אבל הוא יהיה מהיר במידת האפשר'. דבריו של כריס ווד: 'ההחלטה להתפרק נחתה עליי בהפתעה גמורה. אבל עדיין לא הופתעתי לחלוטין כי חשתי ששינוי חייב להתבצע. זו לא צעידה לאחור כי אם עוד צעד קדימה'.
עכשיו, כשוינווד ואריק קלפטון פנויים מלהיות בלהקותיהם, קיימת אפשרות שהשניים יקימו יחדיו להקה או לפחות יקליטו ביחד".
ב-7 בדצמבר בשנת 1973 יצא תקליטון חג המולד של להקת סלייד שנקרא 'חג מולד שמח לכולם' (MERRY XMAS EVERYBODY).
השיר הזה, שהפך ללהיט ענק עבור הלהקה, נכתב במקור בשנת 1967 כשיר פסיכדלי, על ידי זמר הלהקה נודי הולדר. שם השיר היה THE ROCKING CHAIR. בשנת 1973 הייתה להקת סלייד ענקית באנגליה ומנהלה, צ'אס צ'נדלר, הציע לחבריה להקליט שיר חג מולד. הם נחרדו מהרעיון אך היה זה בסיסט הלהקה, ג'ים לי, שהרהר על כך שוב ונזכר בשיר הישן שהולדר כתב. הלחן של אותו שיר ישן הוצב כלחן הפזמון לשיר החדש, כשלחן חדש של לי בא בבתים.
כשהולדר כתב בשיר את המשפט "תסתכלו עכשיו על העתיד, זה רק מתחיל" הוא חשב על השביתות בתעשייה שפגעו אז חזק באנגליה. הולדר: "החלטנו לכתוב שיר חג מולד ורציתי לגרום לו לשקף חג מולד משפחתי בריטי ממוצע. כלכלית, המדינה הייתה במצב לא טוב. הכורים שבתו כל הזמן, כמו גם הקברנים, האופים וכמעט כל האחרים. אני חושב שאנשים רצו משהו שיעודד אותם - וכך גם אני. לכן כתבתי את המשפט הזה על העתיד".
את השיר הקליטה להקת סלייד באולפני "רקורד פלאנט" שבניו יורק, כשבאולפן הסמוך הקליט ג'ון לנון את MIND GAMES. הלהקה הייתה אז בסיבוב הופעות בארה"ב. ההקלטה הייתה לא קלה, כי מתופף הלהקה, דון פאוואל, נפצע קשה מאד כמה חודשים לפני כן בתאונה. חברתו נהרגה בה והוא, בנוסף לפציעותיו הגופניות, גם איבד את הזכרון לטווח קצר.
הולדר: "הרופאים אמרו לנו לגרום לו לנגן שוב בתופים בהקדם האפשרי כדי להגביר את ביטחונו. אבל הוא סבל מאובדן זיכרון לטווח קצר. הוא יכל לזכור את השירים הישנים שלנו, אבל לא את השירים החדשים. אז במקום להקליט את השיר באופן חי, הקלטנו אותו באולפן בשלב אחר שלב. זה נתן לשיר צליל מאופק יותר. זה היה משהו חדש עבורנו. אבל המזל היו איתנו וזה הפך ללהיט הגדול ביותר שלנו".
דייב היל בספרו: "בגלל הבעיות עם דון, לא היה זמן להקליט את זה לפני שיצאנו לסיבוב בארצות הברית, ועד שהיינו חוזרים משם הבייתה – חג המולד כבר היה מתפספס ללא שיר. למרבה המזל, צ'אס צ'אנדלר המנהל ידע שאולפני רקורד פלאנט, בניו יורק, הם מקום טוב והוא הזמין אותנו לשם כדי ליצור את התקליטון לפני תחילת הסיבוב. זה היה מקום מרגש להקליט. ג'ון לנון היה בסביבה באותו זמן, והייתה הרבה היסטוריה למקום. אני זוכר שהשתמשנו במסדרון כדי לקבל הד על השירה, וכולנו עמדנו שם, מוקפים באמריקאים שעבדו בבניין, כשהם צופים בבריטים המטורפים האלו שרים על חג המולד המחורבן כשעוד היה קיץ לוהט בניו יורק.
זה היה השיר הראשון שעשינו שבו לא כולנו ניגנו ביחד. הזיכרון של דון לא היה נהדר בשלב הזה, וזה היה שיר חדש ולא התאמנו עליו, אז חיברנו את הכל מאפס. המבנה היה שם - ידענו מה אנחנו מחפשים - אבל היינו צריכים לבנות את זה במקום פשוט להיכנס ולנגן את זה כמו שהיינו, כי דון לא יכל כך. זה היה חדש לנו. תמיד ניגנו כלהקה, ועכשיו היינו צריכים לדבב את התופים ולבנות את ערוצי ההקלטה בשלבים. זה היה שינוי גדול עבורנו, וזה היה קשה. למרות זאת, אהבנו את מה שעשינו. אחר כך יצאנו ישר לסיבוב הופעות שארך כחודש. זה היה סוף אוקטובר לפני שהספקנו לשמוע את השיר בצורתו הסופית. אני זוכר שהיינו בבלגיה וקיבלנו טלפון מהמשרד של חברת התקליטים פולידור בבריסל, בו נאמר ששמעו שם את הסינגל, אהבו אותו ושנבוא אליהם לשתות שמפניה. כולנו היינו במשרד, והבחור הראשי שם חלץ את הפקק של הבקבוק, ואז עוד אחד ועוד אחד. הוא השמיע את השיר, וזה באמת נשמע טוב אחרי כמה משקאות!
חזרנו הביתה בנובמבר, וחברת התקליטים כבר התכוננה להוציא את השיר שלנו. עשינו תוכנית טלוויזיה בשם LIFT OFF WITH AYSHEA, בתחילת דצמבר, אבל לא ביצענו את שיר חג המולד, כי הוא עדיין לא יצא. איישה ניגשה אלינו ואמרה, 'לרוי ווד ולהקת WIZZARD יש את שיר חג המולד הזה שהם עושים. אני חושבת שזה יהיה מקום ראשון בחג המולד'. אז אמרנו, 'באמת? יש לנו אחד מהם גם כן.’ אם זה לא היה, רוי כנראה היה במקום הראשון, אבל באותה תקופה אף אחד לא יכל היה להתחרות בנו. היינו בפסגה באותה נקודה וכנראה שהתאונה של דון אפילו הסלימה את זה.
כשהסינגל יצא, אני זוכר שצ'אס התקשר אליי הביתה: 'דייווי, אתה יושב? רבע מיליון תקליטונים נמכרו היום. נגמרו בחברה התקליטונים. הם צריכים לייבא אותם!'. מכרנו חצי מיליון עד סוף השבוע הראשון, והם שלחו אותם מגרמניה. הם היו צריכים לארגן מחדש את הדפסתם ברחבי אירופה, זה היה מטורף. זה היה כאילו כולם בארץ ידעו מה זה. וזה המשיך להימכר עד פברואר! זה היה תקליטון מדהים כי הוא לא רק הרים את הלהקה כשאנחנו היינו צריכים את זה, זה עשה את אותה העבודה עבור המדינה. זה היה שיר ממש שמח וכזה שאנשים יכלו להתחבר אליו כי הוא סיכם את חג המולד בבריטניה - איך בזבזת את זה, מה עשית, עם מי היית.
זה לא היה שמאלצי כפי ששירי חג מולד היו לעתים קרובות; זה היה אמיתי. זה היה על לעשות כיף חיים ולהרוויח אחרי שנה קשה, אנחנו והמדינה. הכל היה בירידה - הפסקות חשמל, שביתות, משבר הנפט, כל זה - ולכן ציפינו לחג המולד כפינוק לברוח מזה. כשנודי שאג, 'זה חג המולד!' זה היה כמו קריאה ממנו לכולם לשכוח מהכל ופשוט ליהנות מהחג. התקליטון הזה עטף את כל הרגשות האלה. זה היה כאילו אמרנו, 'כולנו שרדנו את השנה, סלייד ובריטניה, אז בואו נחגוג!'
הביקורות בעיתוני אנגליה היו נלהבות כלפי השיר החדש הזה שנמכר כ-300,000 עותקים ביום צאתו וזינק למקום הראשון במצעד המכירות. זה הפך אותו לתקליטון המהיר ביותר במכירות עד אז.
ה-7 בדצמבר 1980 היה יומו השלם האחרון של ג'ון לנון בחיים. אז מה היה ביום זה?
לאחר שקראה בכל יום האתמול את חלקו הראשון של הראיון שהתפרסם בירחון פלייבוי, התקשרה יוקו אונו למראיין, דייויד שף, כדי להגיד לו שהיא מאד מרוצה מהתוצאה ושגם ג'ון נלהב מאד ממה שיצא. בערב של יום זה התקשר לנון לדודתו מימי שגרה בדורסט והודיע לה: "אני בא לאנגליה ואגיע גם לליברפול".
בינתיים השתכן מרק צ'אפמן, ביום זה, במלון שרתון היוקרתי שבניו יורק, שעלה 65 דולר ללילה. משם הוא הלך שוב לבניין הדקוטה כשבדרך הוא רכש עותק ממגזין פלייבוי האחרון, עם הראיון של ג'ון ויוקו. על גבו הוא נשא תרמיל ובו קסטות עם 14 שעות של מוזיקת ביטלס.
ב-7 בדצמבר בשנת 1980 מת דרבי קראש, מלהקת הפאנק THE GERMS. מה קרה שם? בואו לקרוא.
דרבי קראש (ג'אן פול בים), הזמר מלהקת THE GERMS, חי במסלול התרסקות מהיום בו הגיח לעולם. ילדותו הייתה קשה ובגיל צעיר מאוד נאלץ לחוות את אובדן אחיו, שנטל מנת יתר של הרואין. בגיל שלוש עשרה, כשאביו החורג מת, הוא חיפש את אביו הביולוגי, רק כדי לגלות שגם הוא מת לא מזמן.
מוזיקה נראתה לו דרך ריפוי טבעית ופגישה בשנת 1976 עם הגיטריסט, פאט סמיר, אצל סוחר הסמים שלהם הובילה להקמת להקת THE GERMS, בה החליט בים לשנות את שמו. למרות התעלולים ההרסניים של דרבי קראש שהביאו חרם על הלהקה כמעט בכל מקום בו הם הופיעו, הצליחו חברי הלהקה לחמם להקות כמו בלונדי ו-DEVO.
בהופעה אחת ריסק דרבי קראש כוס בפניו, עשה קפיצת ראש אל תוך רסיסי הזכוכית ועדיין הצליח לתפור את פניו בזמן כדי להספיק ולראות את להקת בלונדי שהופיעה ונעלה את הערב. הוא פירק את הלהקה בדיוק כשנראה היה כי היא עולה שלב וב-7 בדצמבר 1980 הוא נכנס לחדר האמבטיה שלו ועם חברתו לצדו, הוא הזריק מנה קטלנית של הרואין. השמועה אומרת שהוא נמצא ללא רוח חיים כשתנוחת גופו מחקה את צורת הצלב, ועליו נכתב "כאן שוכב דרבי סי", כשככל הנראה מת לפני שהספיק להשלים את כתיבת שמו. במציאות, הוא השאיר פתק לבסיסט הלהקה, דייויד 'בוסקו' דאנפורד: "חיי, העור שלי, אהבתי הולכת לבוסקו".
מותו של קראש בקושי השיג כותרות, כי כולם היו עסוקים במוות נוסף ומזעזע שקרה למחרת למישהו מפורסם בהרבה ממנו.
גם זה קרה ב-7 בדצמבר
- בשנת 1956 נערכה הופעת הבכורה של הזמר טומי סטיל בפינסבורי שבאנגליה. העיתונים דיווחו שהנה הגיעה התשובה הבריטית לאלביס פרסלי.
- בשנת 1968 הופיעה להקת פינק פלויד בליברפול באירוע בשם KALEIDOSCOPE 68. הפסטיבל הזה נערך יום שלם שבמהלכו הופיעו גם להקת THE MOVE והזמר קליף בנט. היה בהחלט פסיכדלי ומעניין.
- בשנת 1949 נולד הזמר טום ווייטס. יש הרבה זמרים אך טום ווייטס יש אחד. סגנון הכתיבה והביצוע שלו הוא מיוחד במינו. הוא מאד תיאטרלי בהגשה שלו ואלבומיו מומלצים בחום רב להקשבה.
- בשנת 1968 פורסם במלודי מייקר כי לא ידוע עדיין היכן יופיעו הביטלס, כהופעת חזרתם החד פעמית לבמה.
- בשנת 1968 הוכרז לראשונה בכלי התקשורת שנגן גיטרת הליווי של הצלליות, ברוס וולש, הולך לפרוש מהלהקה.
- בשנת 1967 הכריז אריק ברדן, הסולן של להקת האנימלס, שלהקתו תתפרק אחרי הופעה ב-22 בדצמבר באולם NEWCASTLE CITY HALL. ברדן רצה אז לפרוש מהמוזיקה ולהתמקד בקריירת משחק בקליפורניה.
- בשנת 1979 יצא בארה"ב תקליטון של לד זפלין עם השיר FOOL IN THE RAIN. צד ב' של התקליטון היה עם השיר HOT DOG. שני השירים נלקחו מאלבום האולפן האחרון של לד זפלין שנקרא IN THROUGH THE OUT DOOR. השיר של זפלין על השוטה בפינה מספר על בחור שקבע להיפגש עם בחורה ומסתבר שהוא נעמד בפינה הלא נכונה וכך פיספס אותה. ג'ימי פייג' קיבל את רעיון מקצב הסמבה לשיר הזה אחרי שצפה במשחקי גביע העולם בכדורגל של 1978. ארגנטינה הייתה המארחת של המשחקים ולפיכך נשמעה הרבה מוסיקת סמבה שם. זה היה השיר האחרון של זפלין שצעד במצעד האמריקני וכמו כן הוא לא בוצע מעולם בהופעה חיה של הלהקה.
- בשנת 1969 הופיעה להקת FAMILY הבריטית באוניברסיטת בראדפורד. אחד האנשים שנכחו בה בקהל היה בחור בשם מארק נופפלר. נופפלר דיווח על שראה ושמע לעיתון בו עבד THE YORKSHIRE POST: "להקת פאמילי, עם חבר חדש בשם פולי שניגן בחליל, פסנתר וויבראפון, הייתה יוצאת מן הכלל. סולן הלהקה, רוג'ר צ'אפמן, נראה עליז יותר מבדרך כלל. המתופף רוב טאונסנד הוא ללא ספק אחד המתופפים היותר טובים שיש כיום". אותו כתב יקים כמה שנים לאחר מכן להקה בשם דייר סטרייטס.
- בשנת 1987 הייתה זו להקת אוריה היפ שהופיעה, הראשונה מזרם הרוק הכבד, מאחורי מסך הברזל. היא עלתה לבמת האיצטדיון האולימפי במוסקבה ושילהבה את המקומיים.
- בשנת 1973 הצהיר קליפורד דייויס, המנהל של פליטווד מאק, לראשונה בכלי התקשורת שהוא הבעלים על השם `פליטווד מאק' ולכן מותר לו להקים הרכב חדש תחת השם הזה, ללא אף אחד מחברי הלהקה הידועים. הדבר הוביל לתביעה מטעם ההרכב הידוע יותר.
- בשנת 1968 פורסם במלודי מייקר כי גרהאם נאש הופיע את הופעתו האחרונה בהחלט עם ההוליס במופע צדקה בלונדון פאלאדיום. גיטריסט הלהקה, טוני היקס, מסר כי הם בינתיים לא מצאו לו מחליף.
- בשנת 1971 הופיעה להקת הצ'רצ'ילים (תחת השם ג'ריקו ג'ונס) במועדון בפריס.
- בשנת 1979 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת הקלאש, עם השיר LONDON CALLING. זהו שיר אפוקליפטי, המפרט את הדרכים הרבות שבהן העולם יכול להסתיים, כולל בוא עידן הקרח, רעב ומלחמה. זה היה השיר שהגדיר בצורה הטובה ביותר את חברי הקלאש, שהיו ידועים בהתפרצות נגד חוסר צדק ומרידה בממסד, שזה פחות או יותר מה שהגדיר את זרם הפאנק רוק. ג'ו סטרומר הסביר ב-1988 למלודי מייקר: "קראתי בערך 10 דיווחים בחדשות ביום אחד, שהפילו עלינו את כל מגוון המגפות". סטראמר היה נרקומן חדשות, ורבות מתמונות האבדון במילים הגיעו מדיווחי החדשות שקרא. הוא הסביר שההשראה הראשונית הגיעה בשיחה שניהל עם ארוסתו דאז, גבי סלטר, בנסיעה במונית הביתה לדירתם. "היו הרבה שטויות של המלחמה הקרה, וידענו שלונדון חשופה להצפות. היא אמרה לי לכתוב משהו על זה". השורה "לונדון טובעת ואני גר ליד הנהר" הגיעה מאימרה באנגליה שאם נהר התמזה ישטוף אי פעם, כל לונדון תהיה מתחת למים. ג'ו סטראמר גר ליד הנהר, אבל בדירה גבוהה בבניין רב קומות, אז הוא היה בטוח יחסית. בסוף השיר, סדרת צפצופים מאייתת "SOS" בקוד מורס. מיק ג'ונס יצר את הצלילים האלה באחד מהפיקאפים בגיטרה שלו. לדברי הגיטריסט מיק ג'ונס, זו הייתה כותרת בלונדון איבנינג סטנדרד שהפעילה את כתיבת השיר. העיתון הזהיר כי "הים הצפוני עלול לעלות ולדחוף את התמזה, ולהציף את העיר", אמר. "הכותרת הייתה רק עוד דוגמה לאופן שבו הכל מתבטל".
- בשנת 1962 ערכה להקה בשם 'רולינג סטונס' אודישנים לבסיסט. בסוף נבחר ביל ווימן, כי היה ברשותו מגבר בס טוב. באודישן נמנע ווימן לספר לבוחניו כי הוא נשוי ושיש לו בן קטן.
- בשנת 1970 דיפ פרפל היא הלהקה האחרונה שמצאה את עצמה עומדת בקושי מול מעריצים גרמנים שמאמינים שכל המופעים צריכים להיות בחינם. למעלה מ-1000 "עושי צרות" הגיעו להופעת הלהקה בגרמניה, עודדו אנשים לפגוע במקום ואז עקבו אחר הלהקה חזרה למלון שלהם, שם הם השליכו אבנים לעבר החלונות.
- בשנת 1975 התארחו הזמרות ג'וני מיטשל ורוברטה פלאק בהופעה של בוב דילן בבית כלא STATE PRISON בקלינטון, ניו ג'רזי. אחד הנוכחים בקהל היה האסיר רובין 'הוריקן' קארטר, עליו כתב דילן את השיר HURRICANE, שיצא באלבומו מאותה השנה בשם DEISRE.
- בשנת 1973 התייצב טוד ראנדגרן מול מצלמות תוכנית הטלוויזיה האמריקאית והמוסיקלית, מידנייט ספיישל, כשהוא מבצע את שירו המופלא HELLO IT'S ME, בעודו לבוש ומאופר באופן שקשה היה להסיר ממנו את העיניים. שיערו נצבע בכחול, גבותיו כוסו באיפור שנראה כפרפרים ולבושו הססגוני והצעקני בלט בהתאם. וביצוע השיר? היה מופתי, אלא מה?
- בשנת 1942 נולד הזמר הארי צ'אפין, שידוע בעיקר עם הלהיט CATS IN THE CRADLE. הוא נהרג ב-16 ביולי 1981 כשמשאית התנגשה באוטו בו נהג. שש שנים אחרי מותו, ובדיוק ביום בו נולד, הופיעו, באולם קרניגי הול הניו יורקי, האמנים ברוס ספרינגסטין, פול סיימון וג'ודי קולינס כמחווה לו וליום ההולדת ה-45 שלא זכה לחגוג.
- בשנת 1969 נערכה ההופעה של דלייני ובוני באולם FAIRFIELD HALL שבקרוידון. ההופעה הזו יצאה בחלקה באלבום ON TOUR WITH ERIC CLAPTON שיצא ב-1970. בהופעה של הערב הזה השתתפו גם דייב מייסון בגיטרה וג'ורג' האריסון, שבקושי נשמע בהקלטה.
ב-7 בדצמבר בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של להקת כנפיים (עם פול מקרטני) ושמו WILD LIFE. רבים לא אהבו את זה.
חבריו של פול מהביטלס המפורקת הוציאו את אלבומיהם המוצלחים ביותר מסחרית לפני האלבום הזה. ג'ורג' האריסון הוציא את האלבום ALL THINGS MUST PASS וג'ון לנון הוציא את אלבומו המלודי ביותר עד אז, שנקרא IMAGINE. הציפייה ממקרטני, איש המלודיות הגדול, הייתה אדירה.
במהלך הקיץ של 1971, בזמן שפול ולינדה כתבו שירים לאלבום חדש, הוא שאל אותה אם היא תרצה להצטרף כחברה בלהקה. לינדה הסכימה כי היא לא חשבה שיש קושי מאחורי העניין. היא הרי חיה את חיי הרוק כצלמת מקצועית שהתרועעה עם ידוענים. היא גם שרה כבר קולות בשני האלבומים של פול. אז מה יכול להיות רע בשבילה בהצעה הזו?
אז פול התנדב ללמד אותה לנגן קלידים כי היא לא ידעה כלל לנגן לפני כן. עם זאת, היא סיפרה: "הדברים המעטים שהוא הראה לי - אם לא תפסתי אותם במהרה הוא היה מתעצבן והיה אומר לי שנמאס לו. לא הייתה לו סבלנות".
במקום אחר ישב גיטריסט בשם דני ליין וידע שהוא במצב כלכלי רע. הוא נהג לישון על שמיכה בחדר האחורי במשרד של מנהלו, טוני סקונדה ולא ידע שהנה תגיע שיחה שתשנה את חייו. הידידות בין מקרטני וליין נרקמה בשנת 1965, כשהביטלס היו בסיבוב הופעות באנגליה ולהקת המודי בלוז (שליין היה הסולן שם) חיממה אותם. ליין המשיך מהמודי בלוז ללהקה שהקים בשם ELECTRIC STRING BAND, שאף חיממה את ג'ימי הנדריקס באולם תיאטרון סאביל - שם נכח בקהל פול מקרטני.
אבל ההרכב של ליין לא הצליח ובאכזבה רבה הוא פרש לספרד, שם בחר לחיות חיים כצועני, גידל חזירים ולמד לנגן בסגנון הפלמנקו. כשחזר לאנגליה הוא הקים להקה בשם BALLS שהתפרקה במהרה. הוא גם ניסה את מזלו כחבר בלהקת "חיל האוויר" של ג'ינג'ר בייקר כשבלבו חש שנזרק על ידי מנהלו לצד, כי זה העדיף להתמקד בזמר אחר שהחל לטפח ושמו מארק בולאן. אז מקרטני חיפש נגן שיידע גם לשיר ולתרום להרמוניות הווקאליות, שיעטפו את היצירות החדשות. ליין הסכים להצטרף ללהקה והגיע לחווה של מקרטני בסקוטלנד. לינדה הייתה מאושרת שליין הצטרף. "אני חושבת שהייתי האדם היחיד בניו יורק שהשיג את האלבום הראשון של המודי בלוז", היא אמרה. "זכור לי שהם עשו את הפרסומת המדהימה הזו של קוקה קולה. תמיד חשבתי
שזה יהיה סינגל נהדר. מאוד רציתי לצלם את המודי בלוז".
להרפתקה הצטרף גם המתופף דני סיוול, שתופף לפני כן עבור פול ולינדה לאלבומם RAM. הרביעייה בילתה את כל ה-22 ביולי בסטודיו RUDE, כדי לג'מג'ם ולהתחבר תוך למידת כמה מהשירים החדשים שפול עבד עליהם. ליין הבין וקיבל את תפקידה של לינדה בלהקה מההתחלה. "לינדה תמיד הייתה בסביבה כשפול כתב. הוא בדק עליה את השירים שלו; היא הייתה שם ומייעצת לו. או שהוא היה זורק לה את הרעיונות והיא הייתה אומרת כן או לא. לינדה ידעה מוזיקה, היא ידעה מה טוב או רע, למרות שהיא לא הייתה מוזיקאית ומעולם לא התיימרה להיות. זה הוביל להיותה בלהקה, אבל היא לא כל כך שמחה מזה בגלל שהיא פחדה להיות על הבמה וידעה שהיא לא סוג כזה של אדם. זה לא בא לה באופן טבעי. אבל לפול יש את הגישה הזו של, 'נו, למה לא?'..."
דני סיוול: "אני חושב שלפול הייתה חרדה בליבו בגלל שהוא עבר אז טלטלות עם עסקי הביטלס, ובאותו זמן, הוא בדיוק הוציא את האלבום שהוא השקיע בו את הלב והנשמה, RAM, וזה קיבל בביקורות מעורבות. יחד עם זאת, זה לא היה פול האריס בקלידים, זו הייתה לינדה שהושמה לנגן בפסנתר. היא הייתה שם כרשת הביטחון שלו, בגלל המצב הרגשי שהוא היה בו, מבחינתי. זו רק דעתי הכללית. אבל היא לא הייתה שם כחברת להקה רשמית. היה לה ידע רב ברוק'נ'רול, היא ידעה מה היא אוהבת, והיא הייתה מאוד דעתנית לגבי דברים, ופול אהב את הדעות שלה. אז במקום שהגיטריסט יו מקראקן, פול, ואני נהיה הגרעין המוסיקלי של הלהקה, עכשיו זה רק פול ואני, כי דני ליין — נכון, הוא כותב וזמר נפלא, והוא נגן גיטרה טוב, אבל הוא לא האיכות שאני רגיל לעבוד איתה. אז כבר מההתחלה היינו די מוגבלים לגבי מה שיכולנו לעשות".
למרות הגמגבלות, הייתה דחיפות מסוימת לחזרות הללו, כי ברגע שכולם התאספו, פול הזמין שבוע של הקלטות באבי רואד (תחת השם הבדוי סם בראון). ההקלטה הראשונה תוכננה ל-24 ביולי, אז לינדה ארגנה טיסה פרטית לקחת את המוזיקאים והציוד שלהם ללונדון, יום לפני כן. כך שהלהקה, שעדיין לא היה לה שם, עמדה להקליט את האלבום הראשון שלה באותו אולפן שהביטלס השתמשו בו. היה ברור לכל שיש פה קצוות לא משוייפים. הרעיון של פול היה להקליט בגישה של בוב דילן, שאמר לתקשורת שהקליט תוך שבוע את אלבומו NEW MORNING. פול קיווה שהגישה הזו תביא גם לו אלבום עם אווירה משוחררת, ספונטנית ורעננה. סיוול: "כשנכנסנו לאולפן, באנג, טייק ראשון ופול היה אומר, 'וואו, בואו נלך עם זה'. אני חושב שהוא ניסה לתת לעולם מבט אמיתי וכנה על הלהקה החדשה - בלי 'בואו נתקן את זה, את זה ואת זה'. אחת השורות הגדולות שלו הייתה, 'בואו נחקור את תאונה, ולא לתקן את הטעות', שלדעתי היא מבריקה".
כשפול ולינדה הכינו את סדר השירים שבאלבום, הם שמו את שירי הרוק בצד הראשון ואת השירים השקטים יותר בצד השני של התקליט. הרעיון שלהם היה שהתקליט ינוגן במסיבות כשצד אחד ישמש לריקודים סוערים והשני לריקודים איטיים.
האלבום נפתח עם קטע בשם MUMBO. זהו קטע אינסטרומנטלי עם מילים בודדות חסרות משמעות שפול השחיל לתוכו. השיר מתחיל כשהלהקה עצמה כבר תוך ג'אם סוער באולפן. פול הרגיש שמשהו טוב קורה באוויר וסימן לטכנאי האולפן, טוני קלארק, להתחיל להקליט. לכן האלבום נפתח עם מקרטני שנשמע אומר TAKE IT, TONY. במה שהיה אמור להיות רגע של הוצאת קיטור בין לבין שירים, לינדה לקחה לידה טמבורין, דני ליין עבר לבס, פול ניגן בפסנתר לא מכוון, וסיוול בתופים. "מעולם לא עשיתי חזרות על MUMBO", אמר מקרטני ל-NME כמה חודשים לאחר הסשן. "זה היה רק משהו שעשיתי בפסנתר, והם פשוט הצטרפו אליי". קלארק ציין שהקטע אכן נלכד בטייק אחד - משהו שמקרטני טען בראיונות מאותו זמן. סיוול זוכר את זה גם כטייק ראשו אבל מסתבר שהיו שני טייקים לזה. לגירסה בתקליט נוספו לאחר מכן צלילי אורגן האמונד.
הקטע הבא, BIP BOP, היה כזה שהכניס את המאזינים בפעם הראשונה למין בילבול. הם לא האמינו שזה מה שהם שומעים מאחד המלחינים הגדולים של המאה העשרים. פול אף הודה מאוחר יותר שהשיר הזה אכן לא הולך לשום מקום. הוא הוסיף בראיון מ-2010, לעיתון המוזיקה MOJO, שהוא מתפתל ממבוכה כשהוא שומע אותו. הוא אף הוסיף בראיון לעיתון המוזיקה Q שזה השיר הכי גרוע שהוא אי פעם כתב.
השיר השלישי שבאלבום מכניס לאווירה משוחררת כשהפעם הסגנון הוא רגאיי. לשיר קוראים LOVE IS STRANGE והוא הוקלט במקור על ידי נגן גיטרה בשם מיקי בייקר והזמרת סילביה וונדרפול, תחת השם 'מיקי וסילביה' - אי שם בשנות החמישים.
פול ולינדה אהבו מאד רגאיי. לינדה הייתה זו שהכירה לפול את הסגנון כי היו באוסף התקליטים שלה כמה וינילים בז'אנר ההוא. הם נזכרו בשיר הזה של בייקר במהלך ההכנות לתקליט והחליטו לנסות להקליטו על מקצב הרגאיי.
צד א' של האלבום נחתם עם שיר הנושא של האלבום. פול קיבל את הרעיון לכתיבת השיר הזה משלט שראה בשנת 1966 בפארק בקנייה. בשלט הזה נאמר שלחיות יש זכויות משלהן והדרך הטבעית שלהן לחיות. יש הרואים בשיר הזה מונוטוניות שנמתחת על פני כשש דקות ארוכות מדי.
צד ב' נפתח עם השיר SOME PEOPLE NEVER KNOW. את השיר הזה החל פול לכתוב כבר ב-1969, כשהיה בחופשה בברבאדוס. השיר הזה החל את צד ב' השקט יותר. האווירה הזו ממשיכה גם לשיר הבא שנקרא I AM YOUR SINGER. פול ולינדה שרים כאן יחדיו. ולטעמי השילוב הזה פשוט מקסים ביופיו האמיתי. מקרטני מנגן פה בחליל.
השיר הבא הוא קטע בן 45 שניות בלבד. הוא לא מופיע בשמו על עטיפת האלבום או מדבקה של התקליט. רק כשהאלבום יצא על דיסק הוחלט להעניק לו את השם BIP BOP LINK. לאחר מכן מופיע קטע מקסים בשם TOMORROW שהוא מבחינתי אחד הרגעים היותר יפים בתקליט. מכאן אנחנו עוברים לשיר שמסיים את האלבום וגם שונה מכל השאר שבו. לשיר קוראים DEAR FRIEND. פול כתב אותו כשהוא מדבר בו לג'ון לנון כמו מכתב פתוח. מתזמר השיר היה ריצ'רד יוסון וב-6 בספטמבר 1971 הוא הגיע לביתו הלונדוני של פול כדי לדון לראשונה באפשרויות התזמור של שיר זה, שהוקלט בעצם במהלך הסשנים לאלבום הקודם RAM אך הוצא ממנו וחיכה לתיזמור. אחרי עשר שניות של שקט בסוף השיר הזה ללנון, האלבום נחתם עם עוד קטע אינסטרומנטלי קצר שלא צויין על העטיפה. רק כשהאלבום יצא על דיסק הוא קיבל את השם MUMBO LINK.
העטיפה של האלבום מכילה תמונה צבעונית של הלהקה שצולמה על ידי בארי לייטגן. בתמונה נראית הלהקה יושבת על ענף עץ מעל אגם בעוד פול עומד בתוך מימיו כשהוא פורט בגיטרה. אפשר לראות בתמונה גם ארבע יונים לבנות בתעופה.
האלבום WILD LIFE נשחט על ידי רוב מבקרי המוזיקה כשיצא לאור.
עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם: "זה תקליט נהדר להשמעה כמוזיקת רקע בטיסות אך אם שופטים אותו מבחינת מקוריות או מוזיקליות - אין בו הרבה. יש בו יותר מדי מראקאס ומעט מדי BALLS" (המשפט האחרון הוא דו משמעי שמתייחס ל- BALLS כמילת סלנג לתעוזה או ככלי רעשן קטן ומלא באורז שנקרא בשם זה). אם אותו מבקר מוזיקה היה מבין כמה 'ביצים' היו באמת למקרטני בעשיית התקליט הזה...
עיתון NME פרסם: "התקליט השלישי של מקרטני מוזר. בתחילה אתה עלול למצוא את עצמך רוקד לגרוב של השירים ואז למצוא את עצמך בצד השני עוצם את עיניך באופן חולמני ורומנטי. זה אלבום טוב".
עיתון 'להיטון' נזעק בביקורתו הלא מקצועית. הנה חלק ממנה: 'לדאבוני הרב זהו תקליט דל ומאכזב הנופל ברמתו משני אלבומיו הקודמים של פול. צדו הראשון של התקליט הוא... נו, איך שהוא. אבל צדו השני - חדגוני ומשעמם להחריד. זהו תקליט המצטיין בחוסר דמיון משווע, הגובל לעיתים בחור כישרון. קשה להאמין שמלחין כה נודע העז לחתום את שמו על תקליט כושל שכזה. קטסטרופה!'.
דרך אגב - העטיפה הקדמית של התקליט צולמה בפארק אוסטרלי, בלונדון, בתחילת אוקטובר 1971, כששנתיים לאחר מכן תצולם שם גם העטיפה לתקליט של הלהקה, BAND ON THE RUN. סיוול המתופף: "חזרתי לארצות הברית, לניו יורק, ואז פול התקשר וביקש שאחזור לאנגליה. 'אנחנו הולכים לעשות את צילומי העטיפה'. אני זוכר שירדתי מטיסה עם עיניים אדומות מעייפות והלכתי ישר לפארק הזה וישבנו על הענף מעל המים".
בונוס: החודש, דצמבר בשנת 1970 (לא ידוע בדיוק באיזה יום), הוציאה להקת FREE את תקליטה הרביעי ושמו HIGHWAY. הייתה זו הצלחה מוזיקלית, אך כשלון מסחרי.
בתקליט הזה יש את כל התבלינים הנהדרים של הלהקה; הגיטרה המייללת של פול קוסוף, הבס הפ'אנקי-מלודי של אנדי פרייזר, התיפוף היצוק של סיימון קירק והשירה מלאת החיספוס של פול רודג'רס. יש לזכור שזה אלבום רביעי שיצא במשך שנתיים בלבד. יש כאן הרגשה שמדובר בלהקה מצוינת אך עייפה קצת מהלחצים הרבים שנחתו עליה. העולם ציפה לקבל עוד להיט ברמת ALL RIGHT NOW ולא זכה לו בתקליט הזה.
האכזבה הרבה מכישלון האלבום הביאה לחוסר רצון להמשיך. יש להוסיף לזה גם את מלחמות האגו הקשות שצצו פתאום. פול רודג'רס החל להתנהג לשאר חברי הלהקה כאילו הם נגני הליווי שלו. באולפן ההקלטות נרשמה עצבנות רבה בקרב החברים. הלחץ היה קשה מנשוא. בשלב מסוים הצהיר פרייזר בעצב גדול כי אין בו יותר שירים להעניק ללהקה. הוא התחנן לעצור את התהליך. ואז פול קוסוף התחיל לנגן ריף בגיטרה שהיה שייך לשיר THE STEALER. רודג'רס והמתופף סיימון קירק החלו להתלהב מכך אך פרייזר טען שהוא לא מוכן לנגן את זה כי זה שיר שהוא לא כתב. להקת FREE חדלה לתפקד כאוטו עוצמתי עם ארבעה גלגלים שנוסעים לאותו כיוון. כשכריס בלאקוול הגיע לאולפן, הוא שמע את THE STEALER והחליט כי זה הולך להיות להיט ענק שימשיך בבטחה את הצלחת ALL RIGHT NOW. מה רבה הייתה התדהמה והאכזבה כשהסינגל הזה נכשל במצעדים כשיצא בנובמבר 1970. גם האלבום הרביעי שיצא בעקבותיו, שנקרא HIGHWAY, נכשל במצעדים. עד כדי כך שנראה כאילו הציבור לא שם לב שהוא בכלל יצא לאור.
תיאוריה אחת של הכישלון טענה שחברת ISLAND הפנתה את מרכז השיווק שלה לאמנים אחרים כמו קט סטיבנס ואמרסון, לייק ופאלמר תוך השארת להקת FREE בצד הדרך. התיאוריה השנייה הטילה אשמה גדולה על עיצוב העטיפה המזעזע שהראה את פרצופי חברי הלהקה בגווני כחול-ירוק דהויים שהיקשו על זיהוי הלהקה. מה גם שהשם FREE לא התנוסס בגדול על העטיפה. לעומת זאת, המילה HIGHWAY היא זו שהתנוססה שם בגדול. הרבה חשבו כי זהו אלבום של להקה חדשה בשם HIGHWAY שבאה לחקות את להקת FREE.
להקת FREE טעמה כאן בפעם הראשונה בתולדותיה את טעמו המר של המזל הרע. ובהתאם, המוזיקה של הלהקה שנתפסה זמן קצר לפני כן כחדה, אנרגטית ומיוחדת הפכה למודל חיוור וחסר כוח. גם היחסים האישיים בין חברי הלהקה, שהיו הדוקים מאד, הפכו לעכורים מאד. פול קוסוף הגיטריסט חש עלבון צורב כשחשב כי הלהקה לא רוצה אותו יותר כגיטריסט המוביל. זאת בין השאר לאור העובדה שפרייזר הבסיסט החל גם לנגן הרבה תפקידי קלידים באלבום הרביעי. קוסוף חש שצליל הגיטרה שלו כבר לא נחשק כמו בעבר.
עד האלבום השלישי, פול רודג'רס ואנדי פרייזר כתבו ביחד את השירים לאלבומי הלהקה. באלבום הרביעי הם כתבו בנפרד. המריבות באולפן היו שכיחות. פרייזר היה לעיתים מתעצבן, מניח את גיטרת הבס שלו ועוזב בזעם את האולפן. הבסיסט דרש להיות הבוס בנוגע לכיוון המוזיקלי של הלהקה ובכל פעם שחש כי מעמד מתערער - הוא הגיב בעצבים. פול קוסוף חש כילד קטן שמרגיש מאוים כשהוא כלוא ומפוחד בבית ונוכח במריבות הגירושין של הוריו. הוא ראה שהלהקה האהובה עליו מתפרקת מול עיניו. להקת FREE טסה בסוף 1971 לסיבוב הופעות ביפן, אוסטרליה וארה"ב. בינתיים סינגל שני כבר היה מוכן לצאת לשוק ולנסות את מזלו עם השיר MY BROTHER JAKE.
במטוס, בדרך ליפן, ישב פרייזר ליד ג'ון גלובר, שעבד אז עבור חברת ISLAND. לפתע בזמן היותם בשמיים הפטיר פרייזר מפיו את המשפט "אהיה עצוב מאד כשכל הסיפור הזה ייגמר". ההערה נשמעה מוזרה לגלובר, שידע כי סיבוב ההופעות של הלהקה רק החל. הוא שאל את פרייזר למשמעות המשפט. ואז פרייזר הודיע להפתעתו שהלהקה מתפרקת. גלובר לא האמין למשמע אוזניו, שהלהקה שעבדה קשה להצלחה מחליטה כך פתאום לזרוק את הכל ולהרים ידיים.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
